שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
הלכות עיגונא · סימן ז
השאלה לא נמצאה ומתוך התשו' יובן תוכן השאלה
תשובה. הנה בעדות הראשון של הר' דוד יש להסתפק ולגמגם מהא דכתב מהריב"ל ח"א. כלל עשירי סי' נ"ח בגוי שלא היה מניח לישראל שיצא בדרך בלילה שלא יהרגוהו כמו שהרגו לפ' דנסתפק הרב אם רגילי בכך לאחזוקי שקרייהו משום דיראים לנפשם וכו' גם בח"ב סי' ט"ו כתב הרב זה ושם כתב דחכמי סאלוניקי וקושט' חלקו עליו בזה והותרה אותה אשה וחפשתי מי הם המתירים וראיתי כי הם הרשד"ם בתשו' סי' נ"ג ושני רבנים עמו יע"ש, ולע"ד יר' דאפי' לדעת מהריב"ל ע"כ לא חשש אלא באותו נדון שא"ל איני מניח אותך והיה מפציר בו הגוי שלא ילך שלא יהרגוהו כדרך שהרגו לפ' וכיון דחזינן דהפציר הגוי דמוכח דהיה מתירא נסתפק הרב דמ"ש שלא יהרגוהו כדרך שהרגו לפ' שקורי משקר ולא חשיב מל"ת אמנם בנ"ד דלא היתה הפצרה כמו באותו נדון רק הודעה ואזהרה בעלמא אפי' מהריב"ל מודה ומוכרח לומר חילוק זה כי היכי דלא תיקשי למהריב"ל מתשו' הרמב"ם שהביא מרן בב"י דף מ"ד ע"א דאמרה גויה ליהודים לא תזוזו מכאן שמא יארע לכם מה שאירע לפ' והתירה הרמב"ם יע"ש וכבר רמז הרשד"ם סי' הנז' חלוק זה דאמרן בין אזהרה להפצרה, באופן דבנ"ד דלא היה הפצרה אלא אזהרה והודעה אפי' הריל"ל יודה כמו שהודה הרמב"ם ז"ל, עוד יש לומר מטעמא אחרינא דבנ"ד יודה מהריב"ל ז"ל משום דאם כוונת הגוי למירמא אימתא עלייהו לא היה צריך לזה לומר שקר דכבר היו מדברים ויודעים שהיה פחד בדרכים שהרגו לפ' כהן והריגת כהן היתה אמת ומה היה צריך לבדות שקרים למירמא אימתא אלא ודאי קושטא קאמר ואין לומר לאפושי רתחא ואימתא עלייהו הוא דבעי והכל היה שקר דא"כ למה לו להאריך לשון ולומר מענין האשה שהיתה הולכת להנשא וכל הנמשך יאמר סתם וגם הרגו ליהודי א' עם אשה א' וכו' אלא ודאי מוכח טובא דבכה"ג יודה מהריב"ל דלא תלינן דלמרמא אימתא הוא דעביד כן נ"ל ברור, אמנם מה שיש להסתפק בעדות זה הוא ממ"ש בסוף העדות דאמר הר' דוד לגוי אתה ראית אותם אמר לא ראיתי אותם אבל כך ספרו לי גויים שכנראה שכך היה, דמשמע דאינו מספר בדבר ברור אלא כמסתפק וגדולה חזו מצינו למהריב"ל ח"ג סי' פ"ט על יהודי א' שאמר איתו קארייו שאת אומרת נהרג בודאי וכו' ואמר שנתחבר לרצחנים והלך עמהם ושאעתי נאמנה שהם הרגוהו בודאי ואין לספק כלל וכתב הרב דכל הני לישני יתירי אפשר לומר דכל המוסיף גורע ואם נאמר דמאי דקאמר ואין לספק כלל הם דברי האומרים לאותו היהודי גרע טפי דכנראה דבאומדן דעתא הוא דקאמרי ליה כיון דקאמרי ואין לספק כלל וכו' ע"כ גם בנ"ד יש להסתפק במ"ש הגוי כך ספרו לי הגויים שכנראה שכך היה אם תיבת שכנראה וכו' הם דברי הגוי המגיד ליהודי או הם דברי הגויים לגוי ואם דברים אלו הם מדברי הגויים לגוי גרע טובא דנמצא דהראשונים המגידים הריגת האיש והאשה אינם מגידים אלא ע"פ אומדנא, אמנם אכתי יש לדון להקל משום דע"כ לומר דכולם אינם מעידים על האומדנא שהם סיימו מקום הריגתו שהיה סמוך לכפר ובה סיימו אופן ההריגה והמיתה שהיתה ע"י שחיטה וגם שהשליכום למערה ואלו פרטי הענינים לא יתכן לומר דאמרה בדדמי ע"פ אומדנא ובשלמא בנדון מהריב"ל שאמר ס' נהרג ודאי ולא סיים מקום הריגתו ולא פרט באיזה מין מיתה הרגוהו איכא למימר כיון דנעלם מן העין אמר ודאי נהרג ט"פ האומדנא אבל בנ"ד הלשון מוכיח דלא נסתפקו בענין הריגתו כמו שהוכחתי מלתא דפשיטא הוא דלא הגידו בדדמי ע"פ האומדנא וכיוצא בזה כתב בס' בני שמואל סי' ס"ב שנסתפק בלשון העדות דהוה משמע שהעידו מכח הקול ומסיק הרב דאין לחוש מפני שהאריך הגוי והרחיב פה שנהרגו בין מקום פ' לפ' והשליכום לבור והוציאום לבור יע"ש ודון מינה ואוקי באתרין דודאי הדברים מוכיחים דלא הגידו ע"פ האומדנא כיון דהרחיבו פה בשלש דברים א' מקום הריגתן ב' שהריגתן היה בשחיטה ג' שהשליכום למערה וספור דברים כה"ג אינם אומרים אותם ע"פ אומדנא וסברה כי אם בידיעה ודאית וא"כ ע"כ לומר שמה שאמר הגוי שכנר' שכך היה אינם דברי הגויים הראשונים המודיעים מיתתם אלא הם דברי הגוי המדבר ליהודי שמפני ששאל לו אתה ראית אותם השיב לו שהוא לא ראה אבל כך ספרו לי גויים כלו' כך ספרו כל הענין כמו שאמרתי לך והוסיף הגוי האחרון ואמר ליהודי אל תסתפק בזה שכנראה שכך היה ואע"ג דהגוי האחרון אמר בלשון זה שכנראה שכך היה לא איכפת לן כיון דהגויים הראשונים הטיבו אשר דברו ואין שום ריעותא בדבריהם ומה גם דאפשר דמ"ש שכנר' שכך היה אינו חוזר על עיקר הריגתם דממה ששאל היהודי לגוי אתה ראית אותם משמע דלא היתה השאלה אתה ראית הריגתם אלא אתה ראית אותם מתים והרוגים בתוך המערה על זה השיב לא ראיתי אותם אבל כך ספרו לי גויים וכנר' שכך היה כלו' על דבר שהשליכום למערה דנראין הדברים שכך היה ועל פרטות זה מתישב שפיר שכנראה שכך היה שהוא ע"ד השלכתם למערה, וכיון דכן דלשון כנראה שכך היה אינו חוזר על עיקר הריגתם אלא על מה שהשליכום במערה אין שום חשש וספק בנ"ד מההיא דמהריב"ל דהאומדנא היה על עיקר ההריגה שאמר נהרג בודאי וכיוצא בזה מצאתי בתשו' פ"מ ח"א סי' ס"ד דף רי"ח ע"ג על תוגרמית שהעידה שהיתה מכרת לאיש פ' ההרוג בודאי דאין לחוש ולפקפק מההיא דמהריב"ל כיון דתיבת ודאי אינו חוזר על ההריגה אלא על ההכרה יע"ש, ודון מינה ואוקי באתרין דתיבת כנראה שכך היה מוכרח לומר דאינו חוזר על עיקר ההריגה אלא על אופן הקבורה וההשלכה שהשליכום לבור כדאמרן. וא"ת א"כ כפי זה לא ש כאן עדות קברתיו בזה אני אומר דאין לחוש דהרי הסכימו רוב הפוסקי' דלא בעינן קברתיו ביבשה ותו דכיון דמזכיר שמו ומכירו לא בעי קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל, כמ"ש המפרשים:
אמנם מה שיש להסתפק בעדות זה הוא דגוי זה המגיד ליהודי העיד כן מפי גויים אחרים ואשכחן להריב"ש שהחמיר וכתב דגוי מל"ת חדוש הוא וכו' איברא כי בעל ח"ה סי' רל"ט חלק עליו דגוי מפי גוי מהני אפי' לא העיד בפירוש שהגוי הראשון היה מל"ת ויש מן האחרונים מהריב"ל וסיעתו דאמרו דנתפשט המנהג כסברת ת"ה ומיהו יש סברה אחרת ממוצעת דגוי מפי גוי מהני היינו דוקא כשהגיד הגוי דהראשון היה מל"ת וכן נר' דעת מר"ן בסי"ג והרח"ש בקונטרי' דף י"ז ע"ג ועיין פ"מ ח"א דף רי"א ע"ב יע"ש. ובנ"ד יראה דהכי הוא דהרי אמר הגוי כך ספרו לי גויים משמע דמל"ת היו הגוים הראשונים דאם הוא שאל מאתם היה לו לומר שאלתי לגויים והשיבו לי או היה לו לומר אמרו לי גויים דמשמע הכי ומשמע הכי עיי' ס"מ ח"ב דף נ"א ע"ב אבל לשון ספרו לי משמע דהגויים הם המספרים ספירת דברים בלתי שום שאלה באופן דאשה זו מותרת ע"פ עדות הראשון כהסכמת האחרוני' דלא חיישי לדברי הריב"ש. ומיהו אפשר דגם הריב"ש יודה בנ"ד כיון דגוי זה משמע מלשונו דשמע מפי שנים אחרים שכך אמר כך ספרו לי גויים ואיכא למימר ע"כ לא החמיר הריב"ש רק גוי מפי גוי א' אבל מפי שנים יודה ואפי' תימא שאינו מודה הרי כבר פשטה הוראה להקל דלא כהריב"ש כמ"ש כל האחרוני':
גם אין לחוש שמא ראו גופים הרוגים אחר ג' ימים ואדומיי אדמו להו באותו איש ואשה ואין מעידין לאחר ג' ימים חדא דבעד מפי עד תלינן להקל כמ"ש בפ"מ ח"א סי' ג"ן דף קכ"ג ע"א ותו דבנ"ד לא העידו שראים הרוגים כי היכי דניחוש לומר שמא אחר ג' ימים אלא משמעות העדות הוא דהרגום ושחטום בפניהם ובכי הא ליכא למיחש למידי וכ"כ בפ"מ ח"ב דף נ"א ריש ע"ד יע"ש, באופן דע"פ עדות הראשון שריא אתתא דא:
גם בעדות הב' שהעיד הר' אליהו שאמר לו גוי אותו דאוד אין לו קרוב וכו' יש לחוש ולומר דמשמע דהיה מחפש הקרובים להודיע אלהם מיתתו של דאוד וא"כ נמצא דאינו מל"ת וכן ראיתי למרן מהריק"א בתשו' דף קי"ד בעובדא דמאן איכא בי חיאי שכיב חיאי נתקשה דוה אינו מל"ת ופירש שהגוי היה מתאונן איך בבית חיואי היו שמחים וכו' והיה רוצה להגיד כדי שיספדוה ולפי זה בנ"ד לא שייך זה שהיה מתאונן איך היו שמחים וכו' א"כ אינו נקרא מל"ת, אמנם דין זה של מרן רבים חלוקים עליו וכבר רמז דבריהם בפ"מ ח"ב סי' כ"ז דף נ"ג ע"ב יע"ש ועוד יראה לי דאפי' מרן יודה בנ"ד שהרי מתוך דברי הגוי נר' שהיה מסתפק אם יש לו קרובים לאותו דאוד אם לאו וע"כ לא חשש מרן ז"ל אלא כשהגוי יודע שיש לו קרובים ובא להודיע להם מיחש חייש מרן דלא חשיב מל"ת אמנם כששואל ואומר אותו דאוד אין לו קרוב ליכא למיחש לומר דבא להודיע על הספק אלא תכלית הגוי לספר מה שיודע א"נ שאמר אין לו קרוב כדי שיספידנו והכל היה אומר מפני שהיה מתאונן עליו ולא היתה כוונתו להודיע רק להתאונן עליו וכיוצא בזה כתב בפ"מ ח"ב דף נ"ג ע"ב יע"ש ומה שיש לחוש הוא מפני שלא אמר קברתיו בעדות זה הנה מלבד הטעמים הכתובים בעדות הראשון עוד יש טעם ב' לומר דכיון דהוא עד מפי עד לא חיישי' לקברתיו, באופן דאשה זו בין ע"פ עדות הא' בין ע"פ עדות הב' הותרה להנשא וכ"ש בהצטרפות שני העדויות גם יחד אך איני מחליט הדבר אם לא יסכים מרן הרב המובהק משה איש האלקים נר"ו פי המדבר:
משה ן' חביב