אור ברסלב
שות מהרם בן חביב הלכות עיגונא

שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב

הלכות עיגונא

סימן א

במותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא החכם. כה"ר שמואל קורדובא נר"ו ואחר האיום והגיזום קם והעיד בתורת עדות גמורה ואמר בהיותי בדמנהור ראיתי גוי א' שהיה שוכב ומעוטף בטלית יהודי אמרתי למעלם דאוד ירחי נר"ו מאי שיאטיה דציצית בגוי ואמר זה הטלית מיהודי שטבע בספינה שהיה עם ביואש ויאקוטי ומחר תשמענה מהערל זעטר ובבוא הערל אמר לו המעלה בלשון ערבי תפתכר אל ג'ראמה אלי חטית פי עלקם אלפין וכמס מאיה פצ"ה מן ג"הת איש, השיב לו למה אתה זוכר דבר שעבר ב' שנים ונכנס בשלישית אמר לו המעלם שאני צריך לזה לענין החשבון עם הביק אמר לו הערל אתה זוכר שכתובים בפנקס שהה מסיבת היהודי שנטבע שהיה בספינה עם יהוד, מנהום מעלם ביואש וכאנו תלת ארבע יהוד בספינה וג'"ירקת וכולהם כלצו באס ואחד יהודי אלדי ג"רק ולקוה פי עלקם והטית אלפין וכמס מאיה פצ"ה גראמה פי האדי חטיתהום ומא תפתכרשי ע"כ:

תשובה. אמת נכון הדבר אודיע נאמנה כי לא למעשה ולא להלכה באתי עד הלום רק כנושא ונותן בדבר, קדם רבותינו שביבנה הם העוסקים בישובו ובניינו של עולם שמהם תצא תורה והוראה והם יבחרו ולא אני, ותחילת כל דבר צריך לידע שיהודי זה שאנו דנין עליו לא נפרד מן הספינה מהר' שמואל ביואש ושלא נאבד מיורדי הספינה זולת הוא לבדו וכנראה שדבר זה ברור ועל הנחה זו אנו דנין:

הנה בעדותו של הר' דוד ירחי נראה שאין בו ממש אפי' להוציא עניה זו מאיסור תורה שהרי כל עדותו היא שזה הטלית היה מהיהודי שנטבע בספינה שהיה עם ביואש ויאקוטי ולא הזכיר ששהו עליו בכדי שתצא נפשו והסכמת העולם לומר שאם אין בעדית מים שאין להם סוף רק טביעה בלבד שאין זה מוציאה מאיסור תורה ואין לומר שכיון שאמר ומחר תשמענה מהערל דמשמע שדבריו ודברי הערל כחדא סוגיא אזלי ובעדות הערל כבר הוזכרה בו מיתה שאמר שכולם ניצולו רק יאודי אחד נטבע ומצאוהו בעלקאם ר"ל מת, א"כ תאמר שגם דבריו של הר' דוד ירחי הוי כאילו נזכר בהם מיתה דפשיטא ודאי דמאומדנא ליתן לן למימר הכי ואין לנו לדון מדברי העדות, רק המובן מפשטיותם ולא מצאנו בדבריו רק טביעה בלבד. כלל העולה דעדות הר' דוד ירחי כמאן דליתיה דמי, ומעתה נבוא לדון על עדות הערל וראוי לעורר בו קצת ספיקות:

הראשון דדילמא שאלתו של הר' דוד ירחי ששאל מהערל על דבר ההפסד של השני אלפים ות"ק מיידים מסיק ליה להאי גוי מדין מל"ת ואע"ג דמהריב"ל ז"ל בח"א סי' ב' הקל באותו נדון ששאלו על ענין הספינה של הרגלים והמשיב השיב גם על היהודים שהיו באותה ספינה ואעפ"י כן דן הרב ז"ל דשפיר הוי מל"ת והרשד"ם החמיר והעלה דשאלתם על הספינה הוי כאלו שאלו על היהודים בפירוש ואעפ"י כן כתב הוא ז"ל דרבני שאלוניק עבדו בה עובדא והתירוה לינשא, מ"מ נדון דידן נראה דריע וגריע טפי מההוא נדון דהריב"ל ז"ל דבכאן כל השאלה סובבת ועומד על טביעת היהודי והוה ליה כאלו שאלו על היהודי בפירוש שהרי אינם שני נושאים מחולקים ונפרדין זה מזה רק הא בהא תליא שהפסד המעות היה על עלילת טביעת היהודי וכששוגוו על ענין הפסד המעית הוה ליה כאלו שוזזו על טביעת היהודי שהוציאו מעות הללו על עלילת טביעתו, מ"מ הסברא נותנת דאעפ"י כן לא נפק בהכי מדין מל"ת דהגע עצמך אם שאל יהודי מגוי על חפץ א' שהיה בידו שיאמר לו ממי קנאו והשיב לו הגוי שלקחו משוללים שהרגו את פ', היהודי האם יש סברא לומר שאינו נידון במסל"ת, ותו דטעמא דגוי הנשג פסול משום אשר פיהם דיבר שוא ומ"מ לא משנו בדיבורייהו רק בדבר שיודעין שיש בו נפקותא לישראל השואל עליו אבל כששאלו על מלתא בעלמא אעפ"י שמאותם הדברים נמשך הענין בהכרח וסיפר על פ' יהודי שפיר חשבינן ליה מסל"ת ולא משקר כיון שמתחלת הענין לא נפקא ליה לישראל מידי בין שהיה כך או כך, והן אמת דבנ"ד יש לנו לומר שאינו נאמן לומר שיצאו מעות הללו בזה ההפסד אילו היה שם נפקותא לענין דינא מ"מ בענין טביעת היהודי שפיר חשבינן ליה לגביה מסל"ת ופלגינן דיבוריה שלא להאמינו בהוצאת המעות ולהאמינו בענין טביעת היהודי ואשכחן שכתב הרב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו וז"ל כי היכי דאמרי' דכי לא שייליה ליה להאי גוי גופיה מסל"ת חשיב, ה"ה כי שייליה על ידי אחר והשיב להם הגוי על זה בכלל דבריו חשיב מל"ת גבי יהודי ב' אעפ"י שנשאל על הראשון ועיין הריב"ל סי' ב' ורשד"ם סי' ס' ועיין בתשובותיו סי' קכ"ב עכ"ל, ונראה לומר דיותר יש לנו להקל בנ"ד כיון שהשאלה אינה על ענין מיתת יהודי כלל רק על הפסד ממון בעלמא יותר ממה שיש להקל בדיניה דמוהריק"ש ז"ל דכיון דקשייליה על מיתת יהודי מה לי מיתת יהודי זה מה לי יהודי אחר ואעפ"י כן מקילינן כ"ש בנ"ד שאינו יודע הגוי שיש נפקותא לידע טל מיתת יהודי רק לידע על ענין הפסד חמון איך היה:

ועוד יש לדון ולהקל דפשיטא ופשיטא שדברי הערל כולם אינם כתובים בסיגנון זה בפנקס הוצאות הביק רק כותבים סתם שהוציאו כך וכך מעות בהפסד עלילת טבוע אחד שנמצא על שפת נהר כפר עלקם של הביק שהרי אין קפידא לביק רק לידע היכן הוציאו אפטרופוסיו מעות הללו וכשיתנו לו זכרון דבר לומר שהוציאם בעלילות טבוע די להם ומתפייס בכך ואינו חוקר כלל מי הוא זה שנטבע אם גוי אם יהודי שאין לו הפרש בהפסד כלל בין שיהיה כך בין שיהיה כך ומציאת הטבוע על שפת הכפר הוא דבר מפורסם הרבה שכל בני הכפר הם מעידין על זה ואינם צריכין לחזק הענין על ידי שידקדקו הרבה בפרט הענין ולתת סימניו ואותותיו שטבוע זה היה יהודי פ' שהיה בספינה עם פלוני נמצא לפי זה כששאל הר' דוד ירחי מהערל ענין הוצאות הב' אלפים וחמש מאות מיידיס די היה לו להשיב שהוציאום בהפסד עלילית טבוע שנמצא על שפת כפר עלקם וכפי זה זכינו לדין דהשתא אריכות לשון זה שמספר ענין המאורע בפרטות נידון כמסל"ת ואינו ענין לסויתו של הר' דוד ירחי כלל:

ועוד יש מקום ליפות כח זה משאר מל"ת דעלמא דנראה דכוונת הערל באריכות דנרים הללו הוא כדי להתמיה על הר' דוד ירחי איך שכח הענין הזה ולא נזכר במה הוציא מעות הללו דאי אמרת בשלמא שאותו טבוע שנמצא היה מאן דהוא איזה גוי דעלמא ניחא לך ששכחת במה היתה ההוצאה הזו אבל מאחר שהוא טבוע יהודי מסתמא דהר' דוד ירחי דקדק הענין באותה שעה אם היה שם ואם לא היה שם בעת ששמע אח"כ על הטבוע חקר ודרש עליו אם היה יהודי ויאודי זה היה ניכר ונודע לכל שירד בספינה עם המעלם שמואל ביואש ואירע לו מה שאירע ודבר גדול ומפורסם כזה אינו מן הטבע להשתכח מן הלב ועל כן הוא מתמיה עליו בסוף דבריו לומר סכל כך ידוע ומפורסם היה הענין מאד וא"כ איך אי אתה זוכר עתה שבאת לידי מידה זו לשאול כמה היה הפסד של השני האלפים וחמש מאות מיידיס:

נמצינו למדין שאין כוונת הגוי להודיע ולהשמיע דבר של חידוש עד שנאמר ונסתפק בו דלא הוי מל"ת דכיון שהדבר הזה כפי טבע הענין ומעשה שהיה כל כך בפירסום וכולי עלמא יעידון יגידון ויודו בו הוה ליה כמושכל ראשון ועדיף נר' יותר משאר גוי מל"ת דעלמא דהתם אין הגוי בא לכלל הכחשה שאין מי שיודע הדבר כמוהו ונדון זה כפי דברי הערל היה כל כך בפירסום ופשיטא שאין לו לשקר שמא יאחז בדיבורו ויתבדה וכפי דברי הערל שפיר ידע הר' דוד ירחי היטב הענין שהרי הוא מתמיה ומפליג עליו ואם איתא דמשקר הלא עתה יבוש ופניו יחוורו מהר' דוד ירחי ועתה כפי זה מקלש קליש ליה:

הספק שהיה ראוי להסתפק בנדון זה דדילמא הערל הזה שמע מהטביעה שנטבעה ספינתו של הר"ש ביואש ושנאבד אחד מהם יבטח ובעונה שמצאו טבוע שהציפו הנהר בשפת כפר עלקם חשב בדעתו שהוא הוא איתו שנאבד מאותה סםינה של הר"ש ביואש ואם כן אין כאן עדות כלל ואע"ג דלא מספקינן בשום גוי מל"ת שמא דבריו היו באומדנא ובדדמי מ"מ היינו היכא שהגוי מספר לפי תומו תוכן מעשה שהיה אבל הערל הזה שלא היתה כוונתו לברר ענין זה רק לברר ענין הפסד המעות ניחוש ליה דהוא אסיק בדעתיה כשמצאו הטבוע על שפת כפר עלקם אמרו שהוא אותו היהודי שנאבד מספינתו של הר"ש ביואש:

אמנם במה שכתבנו יותר ספק זה שכפי סגנון דברי הערל היה הדבר הזה בפרסום גדול שידעו נאמנה שאותו שנאבד מאותה ספינה דהר"ש ביואש הוא זה שנמצא בשפת כפר עלקם ועל כן הוא מתמיה ומפליג על ששכח הענין הזה הר' דוד ירחי וא"כ אין כאן חששא לומר דדילמא בדדמי קמסהיד:

ודוגמא לזו אשכחן לקמאי דאמרי דכיון דגוי מעייל נפשיה לאכרוזי לא בעינן שיאמר קברתיו והכא נמי דכוותה, אי נמי עדיפא מינה שאין מתמיהין ומפליגין על אחרים אלא בדבר המבורר ופשוט הרבה לא כן כשמכריז שאף שימצא שקרן אין לאחר אתו דין ודברים:

מכל מקום עדין הלב מגמגם בדבר הזה דכיצד יתרמי שנודע בכפר עלקם שאותו הטבוע שנמצא בשפת הנהר הוא אותו שנאבד מספינתו של הר"ש ביואש קשה הדבר להאמין בזה שיהיו שם גויים עומדין ומלוין את המת שנטבע מן הספינה עד שצף ובא על שפת נהר כפר עלקם ולומר שהיו שם גויים בעת הטביעה שמכירין ליהודי הזה בסימנים או בטביעות עינא וכשעלה על שפת כפר עלקם הכירוהו והעידו עליו שהוא אותו יהודי גם זה רחוק מן הסברא ועל כרחין יש לנו להסתפק ולומר שאנשי הכפר הם ששפטו משפט זה מאומדנא והערל הזה על היות פירסום הדבר לפי דעת ההמון הוא שמתמיה על הר' דוד ירחי:

ואף שמוהר"ם ז"ל באותה תשובה המתחלת חזרנו על כל צדדים, כלל לנו כלל גדול שאין לנו לחוש בעדות גוי מל"ת לומר שמא כך ושמא כך אלא תפשינן דברי העדות ככתבם וכפשטן ואחריו כל איש ישראל קדמי דבריו להלכה דור ודור ושופטיו ואחרון שבכולם הרב המשביר מרן ב"י בתשובותיו למוהר"י שמוט בדיני עיגונא אמר שכל שפשט דברי העד נוטה להקל אין לחוש ולבקש עלילות לומר שמא כך ושמא כך וחכמי הדורות עבדו בה עובדא ועשו סמוכות וראיות לקיים דבריו דמוהר"ם ז"ל:

וגם אני בעיניי נראה לי להביא ראיה לדבריו מדאמרי' ביבמות גבי הא דמשיאין על פי בת קול וכן בגיטין גבי מי שהיה מושלך בבור ואמר כתבו גט ופריך תלמודא ודילמא צרה היא שמכוונת לקלקלה ומתרץ תלמודא תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירין ופירש"י וז"ל והכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה עכ"ל, הרי לך בפירוש דאע"ג דאיכא למיחש לצרה שמכוונת לקלקלה מ"מ מפני תקנה עגונות היקלו בזה אעפ"י שהוא בגוף העדות, כמו שהקנו בעדים מכיון שהלשון כפשטו מתוקן אין לנו אלא לתפוש דברים כפשטן אע"ג דהוי ספק במלתא דאורייתא מ"מ עדיין לבי הומה לי דנדון זה הספק הזה הוא רב ועצום ולא דמי לשאר ספיקי ואפשר דאפי' מוהר"מ יחמיר בזה, מכל מקום בשום לב נוכל להעלות ארוכה ומרפא למחלת עניה זו דעד כאן לא מחמירנן אלא באיסור תורה כגון סתם עגונות אבל נ"ד שכבר יצאה מאיסור תורה בעדות הטביעה שמעיד הערל כל היכא דאיכא למיתלי להקל תלינן כדאמרי' סוף פ"ח דמ' נידה מעשה באשה אחת שבאת לפני ר' עקיבא אמרה לו ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה ביך אמרה לו הן וחיתה אמר לה שמא יכולה להגלע ולהוציא דם אמרה לו הן וטהרה ר' עקיבא ראה תלמידיו מסתכלין וכו' הרי לך בפירוש שאפילו בדבר שהחמירו מפני חשש נידה דתורה מ"מ כיון שכתמים עצמם הם דרבנן עבדינן כולהו טצדקי ותולין להקל אפי' באפשר רחוק ואין לחלק ולומר דשאני ערוה מאיסור כרת בלבד דכיון ששניהם הם מן התורה אין לחלק ביניהם ואע"ג דאשכחן בתלמודא דמחמרי טפי גבי אשה אע"ג דהוו איסורי דרבנן מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ודוקא במקומות שהוזכרו בתלמודא להדיא הוא דמחמירנן אע"ע דהוי ספיקייהו מדרבנן מ"מ היכא דלא איתמר לא אמרינן:

וכבר אשכחן לרבני קמאי דבנדון זה דטביעה הם מקילין כיון דפקע מינה איסור תורה, דהריב"ש ז"ל כתב סוף סי' שע"ט וז"ל לפי מה שכתבתי היכא דאישתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אישתהי אי לא אישתהי אם נשאת תצא כדעת הרשב"א ז"ל שנסתפק לאחר ג' וכו' ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף כראוי אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחילה ואם הייני מקילין בה היינו מקילין בדרבנן וכו' עכ"ל. הרי שמצינו לו שאפילו בספק אישתהי שאם נשאת תצא הוה אזיל לקולא אם היתה שם שאות טביעה וכן כתב ג"כ מוהר"מ אלאשקר ז"ל בתשו' סי' כ"ה ואח"כ הבי' סייעתא לדבריו הן דהריב"ש דכתיבנא:

אולם אנן נמי יתמי דיתמי נעני בתרייהו וניזיל בסוגייהו וק"ו הדברים לנ"ד שאינו חמור כ"כ בספק אישתהי שאם נשאת תצא דהא קי"ל דלכתחילה לא תנשא אבל אם נשאת לא תצא בטבע במים שאין להם סוף וא"כ נתלי להקל ונאמר דודאי הערל הזה המעיד הוא ידע הענין היטיב בסימנין או בטביעות עין שזה הטבוע הוא בודאי אותו שנטבע ונפקד מאותה ספינה דהר"ש ביואש ועדות דטביעה דנ"ד שפיר מוכח ששהו עליו שכן אמר שכלם ניצולו רק יהודי א' שנטבע ואומרו רק יהודי שולל ממנו ההצלה שהזכיר על חביריו ואי לאו דשהה עליו לא היה שולל ממנו ההצלה דאיפשר שניצול כחביריו מה גם דבלאו הכי יש מקום להקל כדבעינן למימר לקמן:

והילך בקיצור דעת מהרח"ש ז"ל דאע"ג שבקונטריס דף נ' ע"ג העלה דבעינן הזכרת שהיה ואם לא הזכיר בפירוש עדיין באיסור תורה עומדת מ"מ כשבא מעשה לידו צדד והיקל בתשובה סי' מ"ה דף קצ"ו ע"ג והעלה דאם אמר העד שטבע ומת בידוע ששהה ואין לנו להחמיר ולומר שלא שהה ומה שאמר שמת הוא בשביל שראה שטבע ועביד בה עובדא גבי חששת דילמא אישתהי אחר שפלטוהו המים ובתשובה אחרת סי' ס"ג דף רי"ג חזר לכתוב דברים הללו גבי ספק שלא הוזכר שמו ושם אביו וכתב עוד דהרשב"א דמחמיר דבעינן דלימא ששהה בפירוש אפשר שלא כתבה רק כשהעד לפנינו ונוכל לברר הדבר אם שהה אם לאו אבל כל שאינו לפנינו כל שהעיד שטבע וכסוהו המים סגי ומסתמא אמרינן דשהה שם עד שתצא נפשו:

ומצאתי למוהר"י מטראני בתשו' טור א"ה סי' שהרבה להקל שכל שאמר העד, פלוני טבע הוה ליה כאומר שטבע ומת שכיון שבא להודיע על ענין טביעתו מוכחא מילתא שרוצה לומר שטבע ומת והוה ליה כולו אמר בפירוש ששהה עליו בכדי שתצא נפשו חזרנו לנדון זה שאף אם לא נתפוש רק תחילת הדיבור לא סופו שאמר שמצאוהו בעלקם שרוצה לומר שמצאוהו מת אלא תחילת הדיבור שאמר שכולם ניצולו רק יהודי א' שנטבע די בזה כי אף שנאמר שיש להסתפק שדבריו האחרונים שהם באומדנא שטבוע זה הנמצא הוא אותו יהודי, מ"מ על כרחינו להודות שאותה טביעה של היהודי היתה טביעה כראוי בשהיה כהלכתה דאי לא תימא הכי כיצד דן בדעתו שזה הטבוע הנמצא הוא אותו יהודי דילמא אותו יהודי עלה מיד ופנה לדרכו ואין זו אומדנא נכונה כלל ואתיא שפיר נדון זה לדעת מהרח"ש שכל שאו' סתם פלוני טבע ומת הוה ליה כמזכיר שהיה ודאית וכאן כיון שמדמה בדעתי שזה הטבוע הוא אותו יהודי הוה ליה כמזכיר בפירוש שאותו יהודי טבע ומת מה גם לדעתו בתשו' דבעד מפי עד דיש להקל דנדון דידן הוי עד מפי עד מה גם לדעת מוהר"י מטראני ז"ל, כלל העולה כיון דאשכחנא דנפקא ליה איתתא מאיסור תורה נחזור לכללין דהשתא כולהו ספיקי דמתיילדי ביה הוי ספיקא במילתא דרבנן והולכים בהם להקל וא"כ זה שנסתפקנו שמה שאמר הערל שאותו שנמצא על שפת הנהר הוא אותו יהודי דשמא אמר כן מאומדנא דלית לן לאחמורי כלל אלא הולכים בה להקל ומותר לינשא לכתחילה ואין לדחות כל זה לומר דתינח אילו הותרה אשה זו מן התורה דהיינו על פי עדות שני עדים כשרים אבל אם יהיה העדות מדבריהם כגון ע"א או גוי מל"ת דמן התורה לא הותרה כלל נחזור ונאמר דכל ספיקי דמתיילידי בהאי עניינא הוי ספיקי באיסורא דאורייתא ואזלינן בהו להחמיר, דליתא להאי מילתא דהא אשכחן למפרשים ז"ל דבכל גווני עדות טביעה שיהיה הולכין להקל כדכתב הריב"ש ז"ל גבי ההוא דמכלוף ן' מלול שהיה רוצה להיות מיקל אילו היתה שם עדות טביעה כראוי אעפ"י שהעדות היה מפי גוי מל"ת ונראה דטעמא הוא כיון דאשכחן בגמ' אמרו בפירוש דבטביעה במים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא אע"ג דהוי עדות גוי מל"ת כעובדא דמאן איכא בי חסא אעפ"י כן אפקעו רבנן מיניה איסור תורה ועשאוה כאיסור מדרבנן שאם נשאת לא תצא כיון דמדאורייתא רוב הנטבעים למיתה אע"ג דאין כאן עדות טביעה מן התורה כלל, נשאר עלינו בנדון זה לברר עוד שתי ספיקות האחד שלדעת הרמב"ם ז"ל דבעינן שיאמר קברתיו ונדון זה דטביעה הוי כמלחמה דשייך לומר בדדמי שמת וראוי לחוש לדברי הר"מ במז"ל בטביעה מיהא ונראה דנדון זה חשיב כאלו אמר קברתיו בפירוש שכבר העלו הראשונים דקברתיו לאו דוקא אלא כל שמספר שהוברר הדבר שמת בודאי תו לא צריך שיאמר קברתיו כגון נתעסקו בטלטולו וכיוצא והנה נדון זה שאמר הערל שהפסיד המעות בשביל עלילה זו פשיטא ופשיטא שטבוע זה מת הוא ולא יחיה דטעמא מאי חיישי' בטביעה לפי דאמרי' שמא המים בלבלוהו וחושבין עליו שמת והוא בחיים עדנה ונדון זה אילו היה טבוע זה בחיים לא היו מפסידין על עלילת טביעתו ממון ואף אם תמצא לומר שהיה בו קצת רוח חיים באפיו והיה אפשר לו לחיות מ"מ כיון שהעלילו המושלים עליו פשיטא ופשיטא דגמרו מיתתו כי זה דרכם כסל למו כדי לשלל שלל ולבוז בז כי אלו עמד על רגליו והלך לו לא היו מרויחין כלום וזה נראה ברור בתוכן הענין ואין לספק ולחוש לזה כלל:

הספק השני דדילמא אישתהי טבוע זה ונשתנית צורתו לצורת אותו יהודי שנטבע מספינתו של הר"ש ביואש ואינו זה שאנו דנין עליו ועמדה האשה באיסורא דרבנן לזה אני אומר כבר העלו הפוסקים דאפילו בודאי אישתהי לא הוי אלא חומרא דרבנן ושהיה ראוי להקל בטביעה שהיא מדרבנן אמנם הם ז"ל אמרו שיש להחמי' בודאי אישתהי דילמא איתפח ונשתנית צורתו אבל בספק אישתהי מקילינן וכן כתב הריב"ש ז"ל סי' שע"ט והעתקתי לשונו לעיל שאם יש ספק אי אישתהי שיש להקל כשהטביעה היא ברורה ששהו עליו בכדי שתצא נפשו וכבר אמרנו לעיל דנדון זה הוי עדות מעליא בטביעה ותו שמה שאמר הערל שמצאוהו בעלקם לשון זה סובל ב' פירושים או שכוונתו לומר שפלטוהו המים על שפת הנהר אל היבשה או שרוצה לומר שמצאוהו בנהר בתוך המים בעצמן ואם כן הוו להו כמה ספיקי ואין מקום בזה להחמיר כלל ותו דהכא הוי עד מפי עד ותלינן להקל דאילו היה העד הרא' לפנינו היינו מבררין ממנו שלא שהה אחר שפלטוהו המים כדמקילינן כמה קולות גבי עד מפי עד:

כלל העולה שאפילו היה התר אשה קצת דחוק, היה ראוי להתיר כדאמרי' בעלמא כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ואין שעת הדחק יותר מעיגון נשים וכדכתב מוהרא"מ ז"ל כל שכן בזמן הזה שרבו הפרוצות ונתמעטו הצנועות וכו' וכבר פתחו לנו פתח של היתר רבותינו בעלי המשנה דכתיבנ' לעיל דמשיאין על פי בת קול דלא חיישי' לצרה שמכוונת לקלקלה מפני שהיא שעת הדחק שאם לא נסמוך על עדות תשאר האשה עגונה ונדון זה פשיטא שאם לא נסמוך על עדות זו תשאר עניה זו עגונה ועצובת רוח כל ימיה ברעב ובצמא ובחוסר כל ואין שעת הדחק גדולה מזו מה גם לפי מה שכתבנו שהיתר אשה זו מרווח מכל אנפי דכתיבנא דאיתתא דא שריא להתנסבא לכל גבר דיתיצביין ולית דימחי בידה וכל המתטפל בהיתרה רוח חכמים נוחה הימנו וצור ישראל יצילנו משגיאות וכו': ויהי רצין מלפניו שלא תבואנה בנות ישראל לידי תקנה ועיגון ח"ו. כה אמר שפל אנשים מר ונאנה הצעיר:

אברהם הלוי ס"ט

וזאת

תשובת

הגאון

המחבר

על דבריו

תשובה. על נדון זה ראיתי פסק א' שיסד החכם השלם הרב כמוה"ר אברהם הלוי נר"ו תושב מצרים יע"א להתיר אשת יהודי הנעלם שהיה בספינה עם מעלים ביואש וצוה אלי מרן הרב המובהק המג"ן זלה"ה כשבא הפסק הנז' שאשנה פרק זה לגלות דעתי ולהיות שאין מסרבין לגדול אמרתי לעמוד על דברי הפסק הנז' בחיי הרב זלה"ה ולהיות שטרדות העיר רבו לא נגמר הפסק בחיי הרב זלה"ה, עתה שלח לומר הרב כמהר"א הלוי נר"ו שהעגונה יושבת ומצפה וגם הגביר הח' נתן אפרים נר"ו חילה פני המורים להוציא לאור משפט עגונה זו ומשום גוד המצוה בצירוף אהבת השואלים וכו' אמרתי בדעתי לכתוב אשר יעלה במצודתי בנדון הלז בס"ד, ראשון לציון כתב החכם השלם הפוסק וז"ל ותחלת כל דבר צריך לידע שהיהודי זה שאנו דנין עליו לא נפרד מן הספינה ממעלים ביואש ושלא נאבד מיורדי הספינה זולת הוא לבדו וכנר' שדבר זה ברור ועל הנחה זו אנו דנין עכ"ל,:

איברא ודאי דצריך שיהיה עדות ברור על זה שלא נפרד מן הספינה מעלם ביואש עד שנטבע דאל"כ איכא למיחש שבעל העגונה זו שאנו רוצים להתירה נפרד באמצע הדרך ואזל לעלמא ויהודי אחר הוא שנטבע ומצאוהו אח"כ בכפר עלקם, והן אמת דמלישנא דגמ' מוכח דלא חיישי' להכי שנפרד יהודי ונתלוה איש אחר דגרסי' בשלהי יבמות דף קכ"ב ע"א אבא יודן איש צידן אומר מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך ובא גוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו וכתב הרא"ש כלל נ"א סוף סי' ב' במעשה זה לא הכיר הגוי את היהודי ולא ידע שמו אלא שאמר שיהודי נתלוה עמו ומת והיו עדים שיודעי' שאותו היהודי נתלוה עמו עם זה הגוי ובאו לפני ב"ד ואמרו שפ' נתלוה עם זה הגוי והנה הגוי אומר שמת והתירו את אשתו ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היה אותו היהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת אותו אחר אלא כיון שאותו היהודי נתלווה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת עכ"ל:

א"כ הכא נמי בנ"ד היה נראה דאם יש עדות דיהודי זה הנעלם היה בספינה עם מעלים ביואש והערל מעיד דהיהודי שהיה בספינה עם מעלים ביואש טבע ואח"כ מצאוהו בעלקם לא חיישי' דהיהודי שאנו רוצים להתיר את אשתו נפרד מן הספינה ואח"כ נכנס אחר ועל אותו אחר הוא שמעיד הערל שטבע ומצאוהו בעלקם כולי האי לא חיישי':

אמנם מדברי הרמב"ם פי"ג מה' גרושין דין כ"ה יראה דחייש לזה שכתב וז"ל יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר ובא הכותי והסיח ל"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו ואעפ"י שאין הכותי יודע איתו האיש עכ"ל, הרי דהרמב"ם שינה בהעתקתו לשון התלמוד והצריך שנדע מקום הנסיעה שיצא הישראל עם הגוי ולא סגי בשנדע שהיה עמו בדרך דחיישי' שמא אותו היהודי הלך לדרכו ונתלווה עמו אחר ולכך העתיק ואמר יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחד שאנו יודעי' מקום נסיעתן ובא הגוי ואמר איש שיצא עמי מכאן משיאין את אשתו דהשתא אין לחוש דאותו היהודי הלך לדרכו ונתלווה עמו אחר דהרי הגוי אמר איש שיצא עמי מכאן מת וכי תימא אכתי ניחוש דאותו יהודי הלך לדרכו וחזר הגוי למקום זה ויצא עם יהודי אחר ועל יהודי זה הב' מעיד הגוי זה יר' דאינו חושש הרמב"ם דזו היא חששא רחוקה דחזר הגוי כאן וגם שיצא עם אחר כולי האי לא חיישי':

וא"כ לפי דברי הרמב"ם אינו מספיק במה שידענו שיהודי זה היה בספינה עם ביואש דיש לחוש שמא יהודי זה הלך לדרכו ונתלווה עמו אחר ועל אותו אחר מעיד הערל שטבע ומת לכן צריך שנדע דיהודי נסע מנמל פ' בספינה עם ביואש ואז אם הערל היה מעיד יהודי שיצא מנמל פ' בספינה עם ביואש טבע ואח"כ מצאוהו בעלקם אז אין לחוש שמא יצא באמצע הדרך ונתלוה עמו אחר, אך בנ"ד דהערל לא העיד רק פ' שהיה ספינה עם ביואש טבע ואח"כ מצאוהו מת בעלקם יש לחוש דהיהודי זה שידענו שיצא עם ביואש הלך לדרכו ונתלוה עמו אחר באמצע הדרך ועל השני מעיד הערל כל זה יש לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל וכ"ש לדעת הרשד"ם סי' מ"ד ורמ"ג שהפליג להחמיר בכוונת הרמב"ם וסובר דהא דכתב הרמב"ם איש שיצא עמו מכאן מת משיאי' את אשתו היינו דוקא כשיעיד הגוי לאותם שראו אותו יוצא משם וידע הגוי שראוהו יוצא עמו הא לאו הכי חיישי' דלמא פעם אחרת יצא עמהם אחר ועל האחר הוא שמעיד יע"ש אך לדעת הרא"ש לא חיישי' להכי כמ"ש לעיל:

וראיתי בהריב"ל ח"א סי' ב' וח"ב סי' י"ב בהך פלוגתא דהרמב"ם והרא"ש דהלכה כדברי הרא"ש משום דהוא בתרא והעיד הריב"ל דראה כמה תשו' מהאחרוני' מסכימים לדעתו ז"ל יע"ש:

ולענין מעשה בשעת הדחק יש לסמוך על דעת הרא"ש כהוראת מהריב"ל ז"ל דלא חיישי' דהראשון נפרד והלך לדרכו ונתלווה עמו אחר:

אמנם אכתי בנ"ד יש לחוש אפי' לדעת הרא"ש משום דאנן לא ידעינן מספר היהודים שנכנסו בספינה עם מעלים ביואש אלא ידענו דנכנסי יהודים בספינה עם מעלים ביואש ומכללם ראובן בעל עניגה זו וא"כ יש לחוש שבאמצע הדרך יצא ראובן בעל עגונה זו מהספינה והלך לדרכו ושוב הלכה הספינה עם שאר היהודים עם מעלים ביואש וכולם טבעו וניצולו זולת א' מהם שאח"כ מצאוהו בעלקם ואינו ראובן בעל העגונה הזאת שאנו רוצים להתיר:

וכ"כ הרח"ש בתשו' סי' ל' דף קנ"א ע"א בשם הראנ"ח ח"א סי' ז"ך דאף הרא"ש לא הקל אלא דוקא כעובדא דגמרא שצריך לחוש ב' חששות חדא דנפרד ממנו שנית שאחר נתלוה עמו בדרך, אך בנ"ד אין כאן כי אם חששא א' דלמא ראובן בעל עגונה זו שנסע בספינה עם ביואש יצא מהספינה באמצע הדרך ואח"כ אירע המעשה שטבעו היהודים עם מעלים ביואש ועל זה העיד הערל דכל היהודים ניצולו חוץ מא' שנמצא בכפר עלקם וכ"כ בפ"מ ח"ב סי' ק"ל דף רמ"ד ע"ד יע"ש, באופן דבנ"ד צריך תחלה לדעת שהיהודי זה שאנו דנין עליו לא נפרד מהספינה מהר' ביואש עד שעת טביעה ולא נאבד מיורדי הספינה אלא הוא לבדו כמ"ש החכם השלם הרב הפוסק נר"ו:

ואיני מצייר שימצא עדות זה אם לא שהר' ביואש או יאקוטו או אחד מיורדי הספינה שנטבעו וניצולו הן מעידים על זה דראובן בעל עגונה זו נטבע עמהם ולא נאבד מיורדי הספינה אלא הוא לבדו:

ותמה אני איך לא הציעו בשאלה עדות זו שהיא העיקר לדקדק בדברי העדות אם הוא מספיק לברר זה ולא היה ראוי לקצר במקום שאמרו להאריך לכתוב עדות זה בהנחה מונחת בדרך כלל דאפשר דעדות המעיד אינו מספיק לברר זה דלאו כ"ע דינא גמירי:

וכיוצא בזה כתב המבי"ט ח"ב סי' מ"ט על מי שהעיד דגוי אמר מל"ת פ' טבע ומת וכו' דצריך שיאמר דברי הגוי ממש דלאו כ"ע דינא גמירי גדר מסל"ת איך הוא דבכמה פרטים נחלקו האחרוני' בזה יע"ש:

ומ"מ אני סומך על החכם השלם הרב הפוסק נר"ו דאומר דיש עדות על זה שיהודי זה שאנו דנין עליו לא נפרד מן הספינה מהר' ביבאש ויאקוטי ושלא נאבד מיורדי הספינה זולת הוא לבדו, וכן אני קבלתי עדות כאן מנשים יהודיות שהיו ברישיד בזמן המאורע הזה דהגידו לי דהר' דוד ביואש ויאקוטי הם ומשרתיהם יצאו מנמל מצרים לרישיד ונטבעה הספינה וכל יורדי הספינה אשר בתוכה ואח"כ יצאו ליבשה חוץ מיהודי אחד שהיה עמהם מתושבי נא אמון שטבע ולא נראה, עוד כתב החכם השלם הפוסק נר"ו וז"ל הנה בעדותו של הר' דוד ירחי נראה דאין בו ממש אפי' להוציא מיניה עגונה זו מאיסור תורה שהרי כל עדותו היה שזה הטלית היה מהיהודי שנטבע בספינה שהיה עם ביבאש ויאקוטי ולא הזכיר ששהו עליו בכדי שתצא נפשו והסכמת העולם לומר שאם אין בעדות משל"ס רק טביעה בלבד שאין זה מוציאה מאיסור תורה:

איברא דכ"כ הרשב"א במיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח הביאה מרן הב"י באיה סי' י"ו סעיף ל"ה דהמעיד שטבע ממש ושהא עליו כדי שתצא נפשו אם ניסת בדיעבד לא תצא ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' אם ניסת תצא וכו' ע"כ, גם הריב"ש בתשו' סי' שע"ט הביאו מרן הב"י סי' הנז' סעי' מ"ג וז"ל ספינה שאבדה בים אין זה טבע במשאל"ס שאם ניסת לא תצא דטבע במשאל"ס מעיד שטבע בים ושהא שיעור שתצא נפשו וכו' ע"כ:

גם מרן בכסף משנה פי"ג מגרושין דין י"ט כתב בשם הרב המגיד לפי נוסחתו דהרמב"ם סובר כן גם בדין ך' הכריח שם אל הכ"מ דהכי ס"ל להרמב"ם יע"ש, וכ"כ מר"ן בתשו' דף קכ"ה ריש ע"א יע"ש:

אמנם מי שיעמוד על דברי הרמב"ם יראה דאין הדבר מוכרח דס"ל להרמב"ם דבעינן שיעיד דשהא עליו כדי שתצא נפשו כדעת הרשב"א והריב"ש וזה מחלוקת קדום בזמן הר"מ אלשקר דקצת רבנים כתבו דמדכתב הרמב"ם ואפי' היה גוי מל"ת ואמר טבע פ' בים וניסת על פיו לא תצא משמע דאפי' בטבע בים לבד אסורה מדרבנן ואם ניסת לא תצא והר"ם אלשקר בדף ס"ה ע"ב כתב דאדרבה משם ראיה ומצדה תברה שהרמב"ם כתב בתחלת הבבא וכן האשה שהעיד לה עד א' שטבע בעלה בים או במים שאל"ס ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שביארנו ואם נשאת לא תצא כלו' דבעינן שיעיד העד שטבע ולא עלה כדרך הנטבעים שנצולין ונשקעין כעופרת ובתר א כתב ואפי' היה גוי שהסיח לפי תומו ו' כלו' על הדרך הנזכר דלא יפה כח הגוי מכח הישראל עכ"ל:

ולע"ד יראה דאפשר דמאי דנקט, הרמב"ם ולא עלה לרבותא נקט דאפי"ה לא תנשא לכתחי' וכן צ"ל למ"ש ואבד זכרו ונשתכח שמו דדבר זה לא אמרוהו אפי' הרשב"א והריב"ש דבעינן דאבד זכרו ונשתכח שמו דהיינו דעבר זמן רב משך שנה אחת רמז לדבר נשכחתי כמת מלב כדי שאם ניסת לא לא תצא אלא ודאי לרבותא נקטיה דאפ"ה לא תנשא לכתחי' א"כ אף אנו נאמר דמ"ש ולא עלה לרבותא נקטיה דאפ"ה לא תנשא לכתחי' ולעולם לענין אם ניסת לא תצא בטבע בים לחוד סגי כדמוכח מעיבדא דגמ' מההיא עובדא דמאן איכא בי חתא טבע חסא דמשמע דלא הסיח הגוי אלא שטבע לחוד והלכה האשה ונשאת ואמרי' עלה דלא תצא ובתשו' מקיר ברוך דף י"ב ע"ב איתי שם תשו' מהר"א חסון וצידד צדדים אלו דלהרמב"ם לא בעי שיעיד ששהא כדי שתצא נפשו לענין אם ניסת לא תצא והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם פ"ז מנחלות יע"ש:

והריב"ל בח"ב סי' י"ד נסתפק בדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש:

והרב בצלאל בתשו' סי' א"ך דף ע"ג ע"ד הביא תשו' הרשב"א הנז' דבעי שיעיד העד פ' טבע בים ושהא עליו כדי שתצא נפשו כדי שאם ניסת לא תצא דמשמע דהמעיד טבע בים סתם אם ניסת תצא כתב על זה דהרמב"ם ור"ח חולקי' עליו בזה וזה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דגיטין ספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבד הכל ונשארה הספינה ע"פ המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה עכ"ל משמע דוקא בכה"ג שנשאר עדיין גוף הספינה שלם נותני' עליהם חומרי חיים אבל אם העידו שנשברה או שנטבעה בחזקת מתים הם מן התורה ואם ניסת לא תצא וכ"כ מרנא ורבנא הרדב"ז בתשו' דמצא בפי' גיטין לר"ח וז"ל וספינה שאבדה בים שנשברו כליה המוליכין אותה והעוזרים. לה והיינו כפי' הרמב"ם עכ"ל, וק"ל על הרב בצלאל דאני ראיתי תשו' הרדב"ז במידפסית סי' רע"ג דהסכים דברי הרמב"ם ור"ח לדעת הרשב"א דבעי שיהוי יציאת נפש וצ"ע ואפשר דהרב בצלאל חולק עם רבו הרדב"ז בכוונת הרמב"ם ור"ח ודו"ק:

וראיתי במשפט צדק ח"א סי' ט' דף מ"ז ע"ב דהביא דברי הרב בצלאל הנז' והקשה עליו דא"כ קשיין דברי הרמב"ם מדידיה אדידיה דממה שכתב פי"ג מגרושין משמע דס"ל כדעת הרשב"א כמ"ש הכ"מ ז"ל, ועוד הקשה דאיך תפס הרב בצלאל ז"ל פי' המשנה עיקר שעשה בילדותו אדרבה דברי ספר הי"ד שעשה בזקנותו הוא עיקר כמ"ש הרשד"ם ח"מ סי' נ"ח לענין אסמכתא יע"ש:

ומתוך הדברים שכתבתי לעיל על דברי הרמב"ם דפי"ג דגרושין נסתלקו קושיות אלו דיש מקום לפרש דהרמב"ם סובר גם בס' הי"ד דהמעיד פ' טבע בים לחוד אם ניסת לא תצא כמו שהיו סבורים אותם הרבנים שהיו בזמן הר"מ אלשקר ז"ל:

וכן נר' דעת הרד"ך בתשו' סוף בית כ"א שכתב ומענין האשה שנטבעה בנהר אכתוב בקיצר הנראה לע"ד וכו' ואם יודע שנטבע שם אין מוציאין האשה הזאת מתחת בעלה דמשאל"ס אם ניסת לא תצא וכו' אבל אם היה נטבע בעלה במים שיש להם סוף כל היכא שלא עמד הרואה כשיעור שיצא נפש הנטבע ויראה שלא עלה אף אם ניסת תצא דשמא עלה וכו' ע"כ נראה מדבריו אלה דבמים שאין להם סוף לא בעי שיהוי יציאת נפש ובמים שיש להם סוף בעינן שיהוי יציאת נפש:

ובתשו' לחם רב סוף סי' ט"ל הביא דברי הרד"ך הנז' וכתב דדברי הרד"ך תמוהים אפי' שהוא מבין כן דעת שאר פוסקי' איך לא חשש לסברת הרמב"ם והרשב"א והריב"ש דס"ל דאפי' במשאל"ס אם לא שהה כדי שתצא נפשו אם ניסת תצא עכ"ל, ולע"ד יראה דאין כאן תמיהא דהרי יש לפרש דברי הרמב"ם דלא בעי במשאל"ס שיהוי יציאת נפש כמו שהוכיח הרב בצלאל מפי' המשנה וכדכתי' לעיל, גם מתשו' הרשב"א דבריו קשיין אהדדי כמ"ש הריב"ל ח"ב סי' י"ד, גם מתשו' הריב"ש אין קושיא על הרד"ך דקרוב לודאי שלא ראה אותם שלא נדפסו בזמנו של הרד"ך ואלו היה רואה אותה היה מביאה במחלוקת שם על הר"י טאיטאצק ז"ל במל"ת דבעי קדימת דברים, ותו דמתשו' הריב"ש סי' שע"ט יראה לכאורה דאין כ"כ קושיא דאע"ג דהוא כתב שם דבעי שיעיד שטבע ושהא עליו כדי שתצא נפשו לשאם ניסת לא תצא לכאורה יראה דסברא זו דהזכיר הריב"ש הוא לפי מה שהבין שכן דעת הרשב"א ז"ל אבל בדעת הרמב"ם לא כתב כן ואדרבה כתב שם בסוף סי' שע"ט דבנדון שלו משום חסרון קברתיו לדעת הרמב"ם לא תנשא ואם ניסת לא תצא (עי' הר"א ששון ד"ה ע"ד) ואם איתא דאם לא העיד דשהא עליו כדי שתצא נפשו אם ניסת תצא לדעת הרמב"ם היל"ל דבנדון שלו משום דלא העיד העד דשהא על מסלוף כדי שתצא נפשו אם ניסת תצא לדעת הרמב"ם אלא ודאי אין הדבר ברור ומוכרח דהרמב"ם ס"ל דבעינן שיעיד בהדיא דשהא עליו כדי שתצא נפשו לשאם ניסת לא תצא אלא בטבע סתם סגי לשאם ניסת לא תצא דהרי רוב הנטבעים מתים ויצתה מחזקת א"א מן התורה וכדמוכח מעובדא דטבע חסא דאר"נ האלקים אכלוה כוורי לחסא וכן דעת מהרי"ט בתשו' א"ה ס"י שכל שאומר העד פ' טבע הוה ליה כאו' טבע ומת או טבע ולא עלה כיון שבא להודיע מיתה יע"ש, ותו דאפי' למה שסבור מרן הב"י דהרמב"ם בעי לעיכובא שיעיד העד דשהה עליו כדי שתצא נפשו כדי שתצא מאיסור תורה כמו שנר' מפשט תשו' הרשב"א כתב הרח"ש בתשו' דף רי"ח ע"ד דאפשר דלא אמרה הרשב"א אלא כשהעד לפנינו דנוכל לברר הדבר אם שהא או לא אבל כל שאינו לפנינו כל שהעיד שטבע וכיסוהו המים סגי ומסתמא אמרינן דשהא שם עד כדי שתצא נפשו:

ועוד יראה לי דע"כ לא אמרו דבעינן לעיכובא שיעיד דטבע ומת ושהא עליו כדי שתצא נפשו לשאם ניסת לא תצא היינו דוקא כשניסת אשת הנטבע בתוך השנה שנעלם ונטבע בעלה אבל כשעברה שנה אחת מעת שנטבע ולא נודע שיצא למקום אחר חי אם איתא דיצא חי היה נודע וכיון דהעיד העד פ' טבע ועבר שנה א' ולא נודע איו הרי יצאה אשתו מאיסור תונה ולא רביע עלה אלא איסורא דרבנן דלכתחי' לא תנשא:

ומנא אמינא לה מהא דכתב הרמב"ם פ"ז מנחלות מי שטבע במשאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין אשתו לכתחי' הרי היורשי' נוחלי' על פיהם עכ"ל ומרן בכסף משנה פי"ג מגירושין דין ד' דקדק מדברי הרמב"ם דבעי' שיעיד עליו ששהא עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הא לאו הכי אם ניסת לא תצא כמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' קכ"ח והריב"ש סי' שע"ט וקשה דהכא בה' נחלות לא חזינן דהצריך הרמב"ם שיעיד דטבע ולא עלה אלא בטבע סתם ואבד זכרו סגי לן לשאם ניסת לא תצא:

ויראה דיש לחלק דבתוך השנה שנתעלם דלא אבד זכרו בעינן שיעיד העד טבע ולא עלה ואז דוקא אם ניסת לא תצא וטבע סתם לא מהני אבל טבע סתם בצירוף דאבד זכרו דעבר שנה אחת ונתקיים עליו נשכחתי כמת מלב כמ"ש המבי"ט ח"א סי' שכ"ו אז אם ניסת לא תצא ומ"ש הרמב"ם בפי"ג מגרושין טבע ולא עלה ואבד זכרו לכתחיל' לא תנשא ואם נישאת לא תצא לא תידוק מיניה דתרתי בעי לאם ניסת לא תצא טבע ולא עלה דהיינו שהא עליו כדי שתצא נפשו וגם דאבד זכרו דהיינו דעבר עליו י"ב חדש ולא נודע איו בכה"ג אם ניסת לא תצא הא בחדא מינייהו אם ניסת תצא, דזה ודאי אינו דהרי אפי' למה שנראה מפשט תשו' הרשב"א והריב"ש דבעו לעיכובא שיעיד דשהא עליו כדי שתצא נפשו בעדות זה לחודיה סגי לשאם ניסת לא תצא ולא בעו נמי דאבד זכרו דהיינו דעבר עליו שנה א' ולא נודע איו ומאי דנקט הרמב"ם בפי"ג מגרושין היינו לומר דאפי' דאיכא תרתי לטיבותא לכתחי' לא תנשא אבל בדיעבד אם שהא עליו כדי שתצא נפשו אע"ג דלא עברו י"ב חדש או דהעידו טבע סתם ואבד זכרו דעברו עליו י"ב חדש ולא נודע איו הוא בחזקת מת מן התורה ואם ניסת לא תצא כמי שהוכחתי מדברי הרמב"ם דנחלות דטבע סתם ואבד זכרו סגי לענין אם ניסת לא תצא ושהיורשי' יורדין לנחלה, ואין לדחות ולומר דמ"ש הרמב"ם בה' נחלות מיירי דאיכא תרתי' לטיבותא טבע ולא עלה ואבד זכרו וסמך על מ"ש בה' גרושין דא"כ צריך שנאמר דלענין שירדו יורשיו לנחלה תרתי בעי' טבע ולא עלה דהיינו דשהא עליו העד כדי שתצא נפשו וגם דאבד זכרו דהיינו דעברו עליו י"ב חדש ולא נודע איו וזה לא ועלה על הדעת דלענין שירדו יורשיו לנחלה תרתי לטיבותא בעי אלא הדבר ברור מדברי הפוסקי' האחרונים דכשמעיד פ' טבע ואבד זכרו דעברו עליו י"ב חדש יורשיו יורדין לנחלה דהוא בחזקת מת מן התורה וכיון דהוא בחזקת מת מן התורה אם אשת הנטבע דאבד זכרו ניסת לא תצא אע"ג דלא העידו עליו דשהא עליו כדי שתצא נפשו, ועל פי זה בא על נכון ההוא עובדא דהאשה בתרא דטבע חסא דהרי התם לא סח הגוי דטבע חסא ולא עלה אלא טבע סתם קאמר ואמרו שם דאם ניסת לא תצא ומקצת אחרוני' נדחקו לומר דהתם לישנא קלילא נקט ולעולם טבע ולא עלה קאמר אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דטבע סתם בצירוף דאבד זכרו סגי והתם בעובדא דחסא אבד זכרו כדמוכח שם בגמ':

וכן יראה מדברי מהרי"א בפסקי' וכתבים סי' לק"ט על אשה שיצא קלא דלא פסיק דבעלה מת ונהרג או טבעיהו ונשתכח שחו ואבד זכרו בדיעבד אזלינן בתר אומדנא דמוכח טובא דאלו היה חי היה נודע ונשמע לנו ובכה"ג אם ניסת לא תצא יע"ש באריכות:

א"כ גם אנו נאמר בנ"ד במה שהעיד הר' דוד ירחי זה הטלית היה מיהודי שטבע בספינה היה עם מעלם ביואש ויאקוטי הרי העיד שטבע בעלה של עגונה זו שאנו יודעים מפי אחרים שהיה בספינה עם ביואש ויאקוטי ולא נאבד רק א' מהם וכן אני קבלתי עדות פה ירושלם ע"י נשים יהודיות שהיו ברישיד בזמן המאורע הזה דמעלם דוד ביואש ויאקוטי היו הולכים מנמל מצרים יחד ונטבעו ההולכים בספינה וכשהגיעו מעלם ביואש ויאקוטי ברישיד סיפרו דהם וכל יורדי הספינה שנטבעו נצולו ועלו חוץ מיהודי אחד שהיה עמהם שנטבע ולא נראה עוד וכיון דידענו בבירור גמור ע"פ עדים דטבע בעלה של עגונה זו אע"ג דמסתמא מעלים דוד ביואש ויאקוטי לא עמדו על בעלה של עגונה זו שיעור כדי שתצא נפשו שהוא שיעור ג' שעות כדמוכח מתשו' הריב"ש ומוכחי לה האחרונים מההוא עובדא דבת נחוניא חופר שיחין שנפלה ולשעה ג' אמר כבר עלתה דודאי שיעור זה לא עמדו עליו דכל אחד היה בורח לנפשו להציל עצמו משטיפת הנהר ואינם יודעים רק שטבע בעלה של עגונה זו שהיה עמהם בספינה ואנו רואים שכל יורדי הספינה ניצולו ועלו ובעלה של זו עברו זה ימים ושנים ולא נודע איו ואבד זכרו ונשתכח שמו אומדנא רבה ועצומה איכא דאם איתה דעלה בשום מקום היה נודע במשך שנה א' וכ"ש דעברו כמה שנים דמלתא דפשיטא דהלב גומר דטבע ומת ויצתה מאיסור תורה דחזקת א"א ואם נישאת לא תצא כמו שהוכחתי לעיל מדברי מהרי"א ז"ל ואף שכמה גדולים דכתבו בכמה מעשים דנטבעים לא ראינו שכתבו חילוק זה דטבע סתם בצירוף דאבד זכרו דעבר עליו שנה א' ולא נודע זכרו סגי לה להוציאה מחזקת א"א לשאם נשאת לא תצא, מקום הניחו לנו להתגדר בו ומה גם שכבר רמוז חילוק זה בכתבי מהרי"א סי' לק"ט ומי כמוהו מורה באופן דלע"ד בעדות דוד ירחי ובעדות מעלים דוד ביואש ויאקוטי דמעידים דטבע בעלה של עגונה זו אע"ג דלא שהו עליו כדי שתצא נפשו כיון דעבר שנה ושנתים ונשתכח שמו ואבד זכרו הרי יצתה אשתו מחזקת א"א מן התורה ואם נישאת לא תצא ולא רביע עלה כי אם איסורא דרבנן דחשו חששא רחיקה שמא יצא חי למקום אחר ולא נודע איו:

ועתה ארדה נא ואראה אם בעדות הערל זעטר המוצג בשאלה סגי להוציאה מכבלי עגונה אף מדרבנן:

והנה בעדות הערל זעטר כתב הרב מהר"א הלוי נר"ו דיש להסתפק בו קצת ספקות:

הספק הראשון דדלמא שאלתו של הר' דוד ירחי ששאל מהערל. ע"ד ההפסד של השני אלפים ות"ק מאיי' מפיק ליה להאי גוי מדין מל"ת כיון דתשובת הערל הייתה ע"י שאלה והראה פנים לכאורה דלא הוי מל"ת ושוב הראה פנים והעלה דהוי מל"ת עפ"י הטעמי' הכתובי' בדבריו הנחמדים מזהב ומפז רב:

ואני בעוניי מוסיף נופך משלי דאפי' תימא דעדות דערל דנ"ד יש צד לומר דלא חשיבי מל"ת כיון דבא להשיב על מה ששאל לו הר' דוד ירחי מ"מ כיון דהעלינו דעגונה זו דנ"ד יצתה מחזקת א"א מן התירה כיון דיש עדות ברור דטבע בעלה במשאל"ס ונשתכח שמו ואבד זכרו א"כ להוציאה מכבלי עגונה מאיסור דרבנן סמכינן אעדות גוי אפי' שיראה דשאינו מסל"ת, ומנא אמינא לה מהא דכתב המביט ח"ב סי' מ"ט דף כ"ו ע"ד וז"ל ומאי דבעינן בגוי דליהוי מל"ת היינו כשאנו מתירין אשת איש מן התורה על פיו אבל כשיצאה מאיסור תורה שאם נישאת לא תצא שרינן לה בעדות גוי אפי' בלא מל"ת וכו' יע"ש, איברא דסברא זו היא חידוש גדול ולא ראיתי בשאר פוסקים דיסברו כן מ"מ בצירוף דבנ"ד יש פנים לומר דחשיב מל"ת, יכולים לסמוך על זה והוא ליה כעין ספק ספיקא ספק אם עד זה חשיב מל"ת ואת"ל דלא חשיב מל"ת דלמא באיסורא דרבנן סמכינן אעדות גוי אע"ג דיר' דאינו מסל"ת:

עוד יש טעם אחר להכשיר עדות זה אע"ג דיראה דאינו מל"ת משום דיש רגלים לדבר וידים מוכיחות ואומדנות גדולות דמוכיחות דאומר אמת בכה"נ לא בעינן מל"ת ומנא אמינא לה מהא דתנן בשלהי יבמות דר' עקיבא או' אין משיאין את האשה ע"פ אשה א"ל מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה א' מהם והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת כפונדקית לכשתהא הפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו ואמרינן עלה בגמ' מאי גריעותא דפונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו ופרכינן עלה והא איה חברנו קאמרי לה ומשני כיון דחזיתנהו בכיא אמרו לה איה חברנו אמרה להם מת וקברתיו אמנם בירושלמי אמרו דהטעם שהאמינוה אע"ג דלא היתה מסל"ת משום דהראתה פנים לדבריה דיש ידים מוכיחות דאמרה אמת שמת דהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו והמרדכי והגהות מיימון הביאו הירושלמי הזה ובודאי דכוונתם לומר דיש פעמים דראוי לפסוק כירושלמי היכא דיש ידים מוכיחות ואומדנות גדולות דאו' אמת אע"ג דסיפר הגוי ע"י שאלה נאמן כמסל"ת ואע"ג דתלמודא דידן פליג אירושלמי היינו משום דתלמודא דידן ס"ל דהנך ידים מוכיחות דפונדקית אינן מספיקין דשמא הלך לדרכו והניח שם חפציו ולכך אוקמוה במסל"ת משום דכד חזיתינהו בכיא הוה ליה כאלו התחילה לספר ממיתתו בלי שאלה והירושלמי ס"ל דהנך הוכחות דהראתה להם מקלו ותרמילו מספיקות ואע"ג דלא קי"ל כירושלמי לגבי תלמודא דידן מ"מ כל היכא דנוכל להשוות תלמודא דידן לירושלמי אנו משוין אותם וא"כ יש לומר היכא דיש ידים מוכיחות ואומדנות גדולות דהגוי אומר אמת אע"ג דסיפר ע"י שאלה נאמן כאלו היה מל"ת וכ"כ מהר"י ווי"ל בתשו' סי' פ"ז ומהרי"א בכתביו סי' לק"ט ומהרי"ק בשו' קכ"א והביא דבריהם באריכות בפני משה ח"א סי' ג"ן דף קכ"ב ע"א ודף רנ"א ע"ד וח"ב סי' ח' יע"ש באריכות ודון מינה ואוקי באתרין דאע"ג דדוד ירחי שאל לערל אתה זוכר ההפסד ששמתי בעלקם ב' אלפים ות"ק חתי' על איזה דבר היה והשיב לו הערל שהם מסיבת היהודי שנטבע שהיה בספינה עם יהודים מהם מעלים ביואש והיו ג' וד' יהודים בספינה ונטבעו וכלם נצולו רק יהודי א' שנטבע ומצאוהו בעלקם ושמת ב' אלפים ותק' חתי' בענין זה שמת אותם ואין אתה זוכר:

הנה הדבר ברור ומוכרח דתשובת הערל היא אמת ויציב דהרי הוא השיב על דבר מפורסם וידוע שההפסד היה על הטבוע שנמצא בכפר עלקם ובכל כה"ג אין רגילים האנשים לשקר לא מיבעיא אם ההפסד היה שפרעו הר' דוד ירחי בעבור הטבוע הנז' דאין סברה שישקר לו במה שהיה על ידו אלא אפי' תימא דפרעון ההפסד היה ע"י הערל לבד והר' דוד ירחי לא נמצא שם בעת פרעון ההפסד אלא אח"כ בא הר' דוד ירחי לשם וסיפר לו הערל תדע איך בסיבת יהודי שנטבע שהיה בספינה עם מעלים ביואש ומצאוהו בכפר עלקם הפסדתי ב' אלפים ות"ק מאיידיש והאמין לו הר' דוד ירחי בעת ובעונה ההיא משום דהוא דבר מפורסם וידוע וכתבום בפנקס בהוצאות הכפר להראותו לבי"ג א"כ אע"ג דעתה אחר ב' וג' שנים שאל הר' דוד לערל אתה זוכר ההפסד ששמת בעלקם על איזה דבר, הנה שאלה זו אינה מזקת שלא נאמין לערל בתשובתו דכיון דתשובתו היה בדבר ברור ומוכרח במילתא דמגליא להר' דוד ירחי ולכל בני הכפר דמציאות פרעון הפסד למושל בענין טבוע אינו דבר דיכולין לשקר ודאי דאומר אמת ושאלה אינה מזקת בכה"ג וכ' דלענין השאלה הוה סגי דנימא על ענין טבוע דנמצא ומה לו להזכיר שהיה הטבוע שהיה בספינה עם מעלים ביואש ולגבי פרט זה ודאי דהוי מל"ת כמו שאכתוב לקמן בס"ד:

עוד יש טעם לומר דשאלת הר' דוד ירחי אינה מזקת משום דע"כ לומר דדוד ירחי שמע הענין זה שנתים ימים מפי הערל שסיפר לו הערל במסל"ת שהפסיד בעד הטבוע הנמצא בכפר עלקם שהיה בספינה עם מעלים ביואש ויאקוטי סך ב' אלפים ות"ק מאיידיש ונכתבו בפנקס ועתה לברר הדבר בפני הר' שמואל קורדיבה שאל הר' דוד להערל אתה זוכר ההפסד וכו' והשיב הערל מה שסיפר לו זה ימים וכבר נודע מ"ש הרי"ף בשלהי יבמות ופסקו מרן בא"ה סי' ז' סעי' י"ד גוי שהסית ל"ת תחלה אעפ"י ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן ומשיאין על פיו, איברא דהרשד"ם בא"ה סי' מ"ב ומ"ג ס"ל דע"כ לא הקל הרי"ף אלא כשחזרו ושאלו לגוי בעודם עסוקים באותו ענין סמוך לדבורו הראשון דהסיח ל"ת דומיא דעובדא דפונדקית אבל כשעברו ימים בנתים דלא דמי לעובדא דפונדקית לא הוי מסל"ת וא"כ בנ"ד דעברו שנתים ימים מדבורו הראשון דהיה מסל"ת לדבורו השני דהיה ע"י שאלה לא מהני דלא דמי לעובדא דפונדקית, ולזה אני אומר דהרואה יראה בתשו' הרשד"ם סי' מ"ג דיש מחכמי דורו דחלקו עליו וס"ל דאין לחלק דאפי' עברו ימים בנתים ושאלו לגוי לברר הדבר מהני ותו דאפי' לדעת הרשד"ם ז"ל הנה מוכח מדברי הר' דיד ירחי שהוא שמע כל זה, זה ימים מדברי הערל דהרי אמר להר"ש קורדובה ומחר תשמענה מהערל זעטר וכדי לברר הדבר שאל הר' דוד ירחי מהערל שיספר לו באיזה ענין היה ההפסד והוא השיב לו ותמה עליו איך לא היה זוכר באיזה ענין היה וכו' באופן דמתברר מתוך דברי הערל ושתיקת הר' דוד ירחי שכל מה שהגיד הערל עתה ע"י שאלה הוא דבר מפורסם וידוע להר' דוד ירחי וא"כ מלתא דפשיטא דאין לחוש לומר דלא הוי מל"ת אלא הוא עדות ברור לברר מה שכבר עבר ביניהם ובכה"ג לא משקרי אינשי.

עוד יש טעם לומר דשאלת הר' דוד ירחי אינה מזקת דהרי הוא שאל לערל אתה זוכר ההפסד ששמתי בעלקם על איזה דבר היה והערל השיב דההפסד היה בסיבת הטבוע הנמצא ובזה היה די לתשובת שאלתו וא"כ מה שהאריך לומר דהטבוע הנמצא היה אותו יהודי שהיה עם מעלים ביואש כל זה הוא מל"ת ויש להביא ראיה ממ"ש הרשד"ם בא"ה סי' ז"ן בישראל ששאל לגוי בשלומו ושלו' הכפר והשיב לו הגוי יכהו ה' למי שהרג את פ' כי מיום ההוא לא מצאנו מנוח לכף רגלינו כתב הרשד"ם דחשיב מל"ת כיון דלא שאל הישראל לגוי על הנהרג אלא שאל על שלו' הכפר והשיב דאין שלו' בכפר מפני שהרגו לפ' א"כ דון מינה ואוקי באתרין דדוד ירתי לא שאל לערל על הטבוע עם מעלים ביואש אלא הוא שאל סתם באיזה ענין היה ההפסד והשיב דההפסד היה בעבור הטבוע הנמצא שהיה בספינה עם מעלים ביואש א"כ ודאי תשיב לית מה שאמר דיחידי שהיה בספינה עם מעלים ביואש מצאוהו בכפר עלקם:

עוד כתב הרב הפוסק נר"ו

הספק השני שהיה ראוי להסתפק דדילמא הערל שמע וכו' ככתיב בדב"ק נר"ו:

ואני מוסיף נופך בזה והוא דהן אמת דיש פעמים דאנו חוששים דהגוי מעיד בדדמי ע"פ האומדנא דשמע דטבע פ' כדמוכח מתשו' תרומה הדשן סי' ר"מ מ"מ כתב הרב בעל פני משה ח"א סי' מ"ב דף ק"ו ע"ב היינו דוקא בידעינן דשמע הטביעה אמנם אם לא נודע בבירור דשמע הטביעה אנן לא ניחוש וכ"כ בפני משה ח"ב סי' ז"ך יע"ש וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דזה הסיפור דהגיד עתה הערל הוא סיפור ישן מדברים שעברו בינו לבין דוד ירחי זה ב' וג' שנים דמספר לו דההפסד היה על הטבוע שנמצא בעלקם שהיה מיורדי הספינה שהיה עם מעלים ביואש וא"כ מנ"ל לבדות דברים מלבנו דכשנמצא הטבוע בשפת הנהר של כפר עלקם היה אחר ששמעו טביעתו ואחר הסברא ואומדנא אמרו דאותו הגוף הנמצא היה יהודי שנטבע שהיה עם מעלים ביואש דילמא בעת מציאת הגוף בשפת הים לא שמעו מטביעתו כלל אלא ראו אותו מת על שפת הנהר והכירוהו בטביעות עין או בסימני' דהיה אותו היהודי שהיה בספינה עם מעלים ביואש ואח"כ שמעו מה ששמעו דכל יורדי הספינה שהיו עם מעלים ביואש כלם ניצולי רק א' מהם שלא נצול והוא אותו היהודי שמצאוהו בכפר עלקם שהפסידו עליו ההפסד ההוא באופן דאין לנו לחוש חששות רחוקות לעגן את האשה ובפרט כיון שיצאה אשה זו מחזקת א"א מן התורה כיון דידענו דנטבע ונשתכח שמו ואבד זכרו כדכתי':

עוד כתב הרב הפוסק מהר"א הלוי נר"ו נשאר עלינו לברר בנדון זה עוד שתי ספקות וכו' ככתוב בדב"ק נר"ו ועוד אני מוסיף נופך דמוכח שפיר דהיהודי זה שנמצא בעלקם טלטלוהו דהרי אמר הר' דוד ירחי שהטלית שהיה לבוש הגוי היה מהיהודי שנטבע שהיה בספינה עם מעלים ביואש ואמר עוד דוד ירחי לאמת דבריו ומחר תשמענה מן הערל זעטר אלמא ידים מוכיחות דדוד ירחי שמע זה ימים מהערל זטער דזה הטליט פשטו הגוי מעל גוף יהודי הנמצא בכפר עלקם שהיה בספינה עם מעלים ביואש ולולא שנתברר להם שמת לא היו פושטים טלית מעל היהודי ואע"ג דבדברי הערל זעטר המוצגים בשאלה לא סיפר פרט זה היינו משום דלא שאלו לו על פרט זה והר' דוד ירחי שמעו כבר מהערל וחשב דע"י השאלה ששאל להערל אתה זוכר ההפסד וכו' היה לו לספר גם את זה ולא סיפר והאמת הוא דדוד ירחי ידע או שמע דהטלית הפשיטו מעל היהודי שמצאוהו בעלקם ותו דהכי כתב הריב"ל בתשו' ח"א סי' ט' וח"ב סי' י"ג דבעד מפי עד תלינן דהראשון קברו או טלטלו דהוי כמו קברתיו וכן הסכימו מקצת מן האחרוני' והגם שיש קצת אחרוני' דחלקו על הוראת מהריב"ל בנ"ד דיצאה אשה זו מאיסור א"א מן התורה כדכתבינן אין לעגנה משום חסרון קברתיו דהרי יש כמה צדדים לומר דחשיב נ"ד כאלו אמר קברתיו ואין לערער לומר דכיון דלא הזכיר הערל זעטר שמצאוהו מת אלא שמצאוהו בעלקם דלמא מצאוהו בעלקם על שפת הנהר חולה או מתעלף ודחו אותו לנהר ובשביל זה הייתה הפסידה והוליכו הנהר למקום. אחר ועדיין הוא חי דודאי אין לומר חששות רחוקות כלה דכיון דפשט דברי העדות נראים דהוא מעיד דמצאוהו מת דכך נראה מכלל דבריו דבעבור שמצאוהו לנטבע הפסידו אותו סתם הפסד הוא על מציאת מת כמו שנראה מפשט עדותו ויש ראיה לדברינו ממ"ש הרש"ך ז"ל ח"א סי' קפ"ג על גוי א' שהיה מתאונן והיה אומר שהיה בוש מהר' יצחק לשאול ממנו שילוה לו מעות מפני שראיתי לחתנו מושלך על שפת הים ולא הבאותיו ולא קברתיו והגיד הרש"ך לעגונה ההיא אע"ג דלא אמר דמצאו מת בפי' אלא המיתה נשמעת מכלל הדברים דאמר שלא הביאו ולא קברו מכלל דהיה מת והיה צריך קבורה ואעפ"י שיש לפרש דברי הגוי להחמיר אני ראיתי לחתנו מושלך שם ולא הסתכלתי לראות אם היה חי או מת דאם היה חי הייתי מביאו ואם היה מת הייתי קוברו אפ"ה פירש הרש"ך דברי הגוי להקל להוציא המיתה מכללות פשט דברי העדות ואע"ג דבלחם רב סי' ל"ד כתב להחמיר בנדון הנז' של הרש"ך דאין להוציא המיתה מכללות הדברים היינו דוקא באותו עדות הנז' שקבל הרש"ך ז"ל לחוד אמנם מפני שקבל בעל לחם רב ז"ל עדות ב' באותו נדון דטבע בים וכיסוהו המים דיצאתה אשתו מחזקת א"א מן התורה ולא רביע עלה כי אם איסורא דרבנן פירש העדות דמצאוהו על שפת הים דר"ל דמצאוהו מת ואנו מוציאים המיתה מכלל הדברים כיון דמוכיחים פשט העדות ודון מינה ואוקי באתרין דכיון דיצאתה האשה מחזקת א"א מן התורה כדאמרן לעיל מפרשינן העדות דמצאוהו בעלקם דר"ל מצאוהו מת כדמוכח פשט העדות דהפסידו עליו מעות דאין הפסד רק על מת וזה ברור:

עוד כתב הרב הפוסק נר"ו הספק השני דדלמא אישתהי טבוע זה וכו' ככתוב בדב"ק ואני מוסיף נופך משום דבלשון העדות דאמר ומצאוהו בעלקם משמע דהמוצאים אותו היו שנים והכירוהו דהיה היהודי בספינה עם מעלים ביואש וכתב בפ"מ ח"א סוף סי' צ"ח דף רנ"ב ע"א דפשטה הוראה דבשנים ליכא חשש דבדדמי לא לאחר ג' ימים דיבשה ולא לאשתהי דים עכ"ל, ותו דאפי' אשתהי אחר שפלטו הנהר אפשר דהכירוהו, ע"י סימנין דאינן משתנין וכיון דאיכא כמה ספיקי וכלהו הוו במידי דרבנן ראוי להתירה מכבלי העיגון הצעיר משה ן' חביב:

סימן ב

במותב תלתא כחדא הוינא באה לפנינו מ' אסתר אשת הח' הנע' כמה"ר עובדיה הלוי והעידה לפנינו בתורת עד"ג אחר האיום והגיזום, איך זה שנתים ימים מעלה ומטה סיפר לי הר' ישראל אנג'יל המכונה נגרין, איך בא יהודי א' וסיפר לו, הר"מ ן' אשר נטבע בים והיהודי הלז היה חוזר על הפתחים וכשבא לביתה לשאול ממנה צדקה שאלה מ' אסתר מהיהודי הלז על עסקי הר"מ ן' אשר והשיב לה בלשון הזה בינייאמוס גונטוס יו אי משה ן' אשר קי איבא פארה צפת ת"ו אה סו קאזה אישי קיברו לא נאבי אי יו שאלי אי אישטובי אישפיראנדו אי אוליי דיזיירון קילו קומיירון לוש פישקאדוס, ושלחנו אחר ישראל הנז' וקם על רגליו והעיד בתורת עדות אחר האיום והגיזום איך זה שנתים ימים מעלה ומטה היה יושב בחנותו ובא אליו יהודי א' וא"ל הר' ישראל ליהודי הנז' מהיכן תבא ומהיכן עסקיך שאתה ערום ועריה וא"ל בלשון הזה קי בנייה יו אי הר"מ ן' אשר די צפת ת"ו אי בינייאמוס אין אונה נאבי די כמינה, פארה איר אה צפת ת"ו אילה נאבי שו רונפיו אי אשר שיפורדייו אי יו איסקאפי אינדי מאל פור אילייו ע"כ דבריו, והעיד עוד שפי' ואמר פור לאש באנדאש דימאכטנרה נשברה הספינה:

עוד באה מ' מרים אמו של החה"ג כמה"ר עובדיה הלוי הנז' והעידה אחר האיום והגיזום שמצאה את היהודי הנז' ושאלה לו על עסקי הר"מ ן' אשר והשיב לה כלשון הזה שאלימוס גונטוס יו אי משה ן' אשר אישי קיברו לה נאבי אי יו שאלי אין און פידאשיקו די טבלא אי איסטובי האיי איספיראנדו אימי דוגירון קי לה קומיירון לוס פישקאדוס אינדי מאל קייו איסקאפי ע"כ דבריה כל זה היה בפנינו פה ירושלים ת"ו בעשרים לח' שבט שנת התכ"ט ליצירה והכל שריר ובריר וקיים: פ' דיין פ' דיין פ' דיין:

תשובה. קודם כל דברי אודיע נאמנה כי ידעתי גם ידעתי מעוט ערכי וקוצר השגתי במילי דהוראה ואפי' בביעתא בכותחא כ"ש בנושא שלפנינו ערוה החמורה ולכן אף להלכה ולא למעשה היה מן הראוי שאמשיך את ידי מלכתוב בנדון כזה, אך להפצרת השואל אשר הכריחני והרבה עלי רעים הודיתי לכתוב ראשי פרקים בכנושא ונותן לענין הלכה אך למעשה אם ירצה ה' יבא לפני זקני רבני הדור הי' ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בשריותא דהך איתתא, ואומר דלכאורה יראה דאין שום עדות מהנז' יספיקו לשריותא דהך אתתא וזה דעדות דהר' ישראל ניגרין הנז' מלתא דפשיטא הוי דלא סגי דמה שאמר לו העד דמשה ן' אשר נטבע בים דחיישינן שמא יבא מצד אחר, ועוד יר' דנדון זה גרע מנטבע במים שאין להם סוף דעלמא דק"ל אם נשאת לא תצא דהתם בעינן שיעיד שטבע וכיסיהו המים ושהה עליו המים כדי שתצא נפשו כמו שנראה ממ"ש הרשב"א בתשובות המיוחסית סי' קכ"ח. ועל פי עדות הנשים ששמעו מפי העד דא"ל אכלוהו כוורי למשה ן' אשר גם זה נר' דאין מספיק וזה אפי' אם נאמר דמה שא"ל אכלוהו כוורי היינו שראוהו שפלטיהו הים וראוהו שם שאכלוהו כוורי אין זה מספיק דהרי"ף והרמב"ם והרז"ה סברי דבמים ובמלחמה בעינן קברתיו או לפחות שנתעסק בטלטולו כמ"ש גדולי האחרונים ז"ל וכאן ש הוזכר לא קבורה ולא טלטול ותו דבריש האשה שלו' אסיקנא דנטבע במשאל"ס אשתו אסור' עד שיעיד ואסיקנוהו קמן וחזינן לאלתר וקאמרי סימנין כמ"ש בע"ה וכאן בנ"ד אלו שאמרו ליה אכלוהו כוורי לא פורש אם ראוהו לאלתר ואם הכירוהו בטביעות עינא או בחי' ואם הם ראו בטביעה או לא ואם היה גופו שלם כשראוהו בתחילה כמבואר בפוסקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכמ"ש בע"ה באופן דיר, דלכ"ע אין מספיק בעדויות הללו לשריותא להך איתתא:

אמנם אחר העיון נראה צד וצדדים להתיר וזה כשנחקור אם עדות זה מספיק להתירה מן התורה דאת"ל דיש כאן עדות מספיק מן התירה באידך ספיקי דהוו במילי דרבנן יש צד וצדדים להקל כמו שיתבאר בע"ה, והנה בכאן צריכין אנו לדעת המעיד שנשברה הספינה בלב ים מה דינו:

וכן המעיד טבע פי בים מה דינו וכן המעיד שא"ל אכלוהו כוירי לפ' מה דינו, והנה דין שנשברה בלב ים תנן פ"ג דגיטין ג' דברים אר"א בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו כו' ועל הספינה המטורפת בים וכו' שהן בחזקת קיימים, אבל בספינה שאבדה נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ופרש"י המטורפת ועדיין לא טבעה ע"כ, משמע דסיפא, דקתני ספינה שאבדה היינו שטבעה והרא"ש בפסקיו גריס בהדייא בסיפא דמתני' ספינה שטבעה וכ"כ הטור ברמזי פסקי אביו ז"ל וכ"כ הטור בסי' י"ז וכן בסי' קמ"א וכ"כ רבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג ואכתי לא ידעינן נשברה הספינה בלב ים מה דינו ופשטא דמלתא יראה דנשברה ספינה דינא כטבעה בים וכן יראה ממ"ש הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח וז"ל ואם אינו מעיד עליו שנשברה ספינה לבד זה אינו כלום ואפי' אם נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קולר כמו שניצולין הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים כמ"ש במקומו בפ' כל הגט ע"כ, הרי בהדיא דס"ל להרשב"א דנשברה הספינה נותנין עליו חומרי חיים מן התירה ואם נשאת תצא דהוי ספיקא דאורייתא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כ' דאם העידו שנשברה הספינה הוי ספיקא דרבנן בפי' המשנה וז"ל ספינה המטרפת בים הוא שסוער עליה הים אבל העצים וחבלים שלה קיימים וספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבד הכל ונשארה הספינה ע"פ המים ולא נשאר עוגין ולא משוטטות שיתנהגו בה עכ"ל:

וכתב הרב בצלאל בתשובותיו סי' כ"א דף ע"ג ע"ד על דברי הרמב"ם הנז"ל וז"ל משמע דוקא כה"ג שנשאר עדיין גוף הספינה שלם נותנין עליו חומרי חיים דאיפשר דהמים או הרוח יוליכוהו למדי ליבשה אבל אם העידו שנשברה או שנטרפה בחזקת מתים הם מן התירה ואם נשאת לא תצא וכ"כ מרנא ורבנא הרדב"ז בתשובותיו דמצא בפ"ד דגיטין לר"ח ז"ל וז"ל וספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבדה היא וכליה והמוליכין אותה והעוזרין לה ע"כ והיינו כפי' הרמב"ם עכ"ל, ובחפשי באמתחת שיטות הויסקים ז"ל ראיתי בתשובות הרדב"ז ז"ל סי' רע"ג שכתב תשובו' הרשב"א הנז' ודברי הרמב"ם שבפי' המשנה ומה שדקדק הרב בצלאל מלשון הרמב"ם ממש דנראה מדבריו דנשברה הספינה סגי מדאורייתא וכתב וכן מצאתי בפי' גיטין החשוב שהוא ר"ח ז"ל ובסוף דבריו מסיק דאין לחדש מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א דמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ונשארה הספינה ע"פ המים לאו למידק מינה שאם נשברה אין נותנין עליהם ח"ח אלא לאשמעינן דבכה"ג שהסםינה שלימה שלא נשברה אלא כליה ומשוטטיה נותנין עליו ח"מ ואינם בחזקת חיים לכל דבריהם וחילוק זה נעלם מעיני אחרים ועשו מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א ואני עשיתי שלו' בניהם הלכך לא נפיק מידי ספיקא דאורייתא עד שיעידו שנפל לתוך המים ושהא שם כדי יציאת נשמה כדברי הרשב"א עכ"ל:

וכיון דכן הוא איכא לאתמוהי טובא על הרב בצלאל ז"ל איך דקדק מדברי הרמב"ם ז"ל דנשברה ספינה סגי מדאורייתא וכתב שהרב הרדב"ז כתב כן משם ר"ח ז"ל ואנן איפכא שמעינן דדחה דקדוק זה ועשה שלו' ביניהם ואם נאמר דהרב ז"ל חילק על הרדב"ז וכו' וס"ל דהרמב"ם ור"ח פליגי אהרשב"א מ"מ היה צריך לפחות להזכיר דבריו ושמא לא נזדמנה לו תשובתו של הרדב"ז לפני הרב"א ובמקום אחר מצא לו להרדב"ז שר"ח ס"ל כהרמב"ם וראיתי כי מהרח"ש ז"ל בקונטריס דף נ' ע"ג דחה דקדוק הרד"צ ז"ל והסכים דברי הרמב"ם לדברי הרשב"א ושאר המפרשים דכשנשברה ספינה הוייא ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא כמו שכתב בשם הרדב"ז ז"ל ומ"מ ראיתי כי מהרח"ש ז"ל בתשובתו סי' מ"ה כתב סברת הרבצ"א ז"ל לסניף היתר דכתב דס"ל דהרמב"ם ור"ח ז"ל ס"ל דכנשברה הספינה סגי מן התורה ואם נשאת לא תצא גם בתשו' משפט צדק ושאר אחרונים ז"ל כתבו סברא זו לסניף:

עוד צריכין אנו לדעת כי יש עוד סניף היתר בנשברה ספינה בלב ים ולמדתיו מתשו' הרא' ן' ששון ז"ל סי' י"ב דף כ"ג שהביא תשו' הרשב"א הנז' דס"ל דנשברה ספינה בלב ים הנה שנוייה במתני' דכל הגט דספינה שאבדה בים דנותנין עליהם ח"ח וח"מ וס"ל דאם נשאת לא תצא וכ"כ בהדיא הריב"ש בסי' שע"ט וז"ל והנהו תלת דר"א ן' פרטא שנותנים ח"ח וח"מ נמי אם נשאת תצא אמנם הרב ז"ל דקדק מתשו' הר"ן סי' ע"א דס"ל להר"ן ולרבוותא דעמיה דבהנהו דתני בסיפא דמתניתין דניתנים עליהם ח"ח וח"מ אם נשאת לא תצא יע"ש דמדאורייתא שריא בעדות זה אלא דלכתחלה ניתנין עליהם ע"כ יע"ש לשונו שנלאתי להעתיקו, באופן דלפי סברא זו אם פי' דמתני' ספינה שאבדה בים היינו נשברה כדכ' לעיל מדאורייתא שריא בעדות זה אלא דלכתחילה ניתנין עליהם ח"ח וח"מ אבל אם נשאת לא תצא דמדאורייתא סגי במאי שהעידו שהספינת אבדה בים דהיינו נטבעה או נשברה:

ואמנם המעיין בדברי תשו' הר"ן יר' דיש לדחות חילוק ודקדוק הרב ז"ל וז"ל הר"ן ומה שנסתפקת דדילמא כי אמר מהימן היכא דאמר דטבע ודאי כגון דשהא עליה כדי שתצא נפשו דכיון דבכה"ג אם נשאת לא תצא כי אתא גוי מל"ת שראהו מת סתם שרי' אפי' לכתחילה אבל הכא של העיד מעולם שנטבע ולא שראו הספינה שאבדה כה"ג נותנין עליהם ח"ח וכדאיתא בפרק כל הגט ואם נשאת תצא וכו' ופי' הר"א ששון ז"ל דכיון דנדון שלהם היתה ספינה המטורפת בים כמ"ש בשאלת הר"ן א"כ מה שכתב אבל הכא שלא העיד מעולם ולא ראו הספינה שאבדה אלא היתה ספינה שנטרפה נותנין עליהם ח"ח כלו' שהם בחזקת קיימים ואין נותנים עליהם ח"מ ועלה קאמרי אם נשאת לא תצא משמע מהא דבסיפא דמתני' בספינה שאבדה בים דנותנים עליהם ח"ח וח"מ אם נשאת לא תצא, ונוראית נפלאתי איך יצאו מפה קדוש דברים אלו דאדאיקת מסיפא לקולא תידוק מרישא לחומרא דממה שכתבו בתחלת דבריהם דדילמא כי אמר מהימן היכא דטבע ודאי כגון שיעיד שטבע ודאי כגון דשהא כדי שתצא נפשו דכיון דכה"ג אם נשאת לא תצא וכו' משמע מהא דמדאורייתא בעינן שיעיד שטבע ודאי ושהא כדי שתצא נפשו ואז אמרינן אם נשאת לא תצא אבל אם לא העיד ששהא עליו אם נשאת לא תצא וא"כ היכי אפשר למימר דאינהו סברי דסיפא דמתני' דקתני ספינה שאבדה בים דהיינו נטבעה או נשברה ולא שהא עליו דנותנים עליו ח"ח וח"מ ואם נשאת לא תצא ותו דמה שפי' הרב בסיף דבריהם שכתבו בכה"ג נותנים עליהם ח"ח כלו' שהם בחזקת קיימים הוא דחוק במאד מאד כמו שכתב הרב עצמו דהוה להו למינקט לישנא דרישא דמתני' דהרי הן בחזקת קיימים ולכן יותר נראה לפרש דמ"ש אבל הכא שלא העיד מעולם שטבע ולא ראו הספינה שאבדה בכה"ג נותנים עליהם ח"ח וח"מ וכו' וק' לא ראו הספינה שדינה של ספינה שאבדה שאבדה דנותנים עליהם ח"ח וח"מ ואם נשאת תצא וכיון דאפי' עדות כזה לא העיד מאן לימא לן שלא יצטרך לחוש שלא להתירו לכתחי' וא"כ מ"ש בכה"ג נותנים עליו ח"ח וכו' לא קאי אנדון שלהם דהיא ספינה שנטרפה בים אלא אדינא דמתני' דספינה שאבדה קאי והוי כאלו אמרו ולא ראו שאבדה דבכה"ג בספינה שאבדה דנותנים עליהם ח"ח וכו' וזה נראה לי נכון, וראיתי למהר"מ אלשקר ז"ל בתשובותיו דף ס"ה ע"א שכתב תשובת הרשב"א והריב"ש דבעינן שיעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו וכתב וכן נרא' ממ"ש הר"ן בתשובו' ונראה שהבין מתשו' הר"ן כדכתיבנא:

באופן דכללא דמלתא דנשברה הספינה יראה מדברי רוב הפוסקים דהויא ספיקא דאורייתא אלא דרב א' בזמן הרדב"ז והרבצ"א כתבו דלהרמב"ם ור"ח ז"ל שריא מדאורייתא ולדעת הר"א ששון והר"ן ז"ל ורבוותא דעימיה ס"ל נמי דשריא מדאורייתא, וכן המעיד טבע פ' בים מה דינו היה נראה דעדות זה מספיק מן התורה מעובדא דשילהי דאשה רבה ההוא דקאזיל וקאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אר"נ האלהים אכלוה כוורי לחסא מדבוריה דר"נ אזלא דביתהו ואנסיבא ולא א"ל מידי רב אשי אמר ש"מ הא דאמור רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי אינסיבא לא מפקינן לה ע"כ, ומפשטא דשמעתתא משמע בהמעיד טבע פ' בים סגי מדאורייתא דהא אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא אעפ"י שלא הזכיר בעדותו ששהא עליו כדי שתצא נפשו:

והנה אפשר לדון כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג מגרושין וז"ל עד א' אומר ראיתיו שמת במלחמה או שטבע בים הגדול ומת וכו' אם אמר קברתיו נאמן ותנשא ע"פ ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכן האשה שהעיד לה עד א' שטבע בעלה בים או במשאל"ס ולא עלה ואבד וכו' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפי' היה כותי שהסיח ל"ת ואמר טבע פ' בים ונשאת ע"פ הרי זו לא תצא ע"כ, ובתחלת עיוני בדברי הרמב"ם הוקשה לי בדבריו דקשיא דיוקא דרישא בסיפא דבתחלה קאמר דאם העידו טבע בים הגדול ומת או טבע ולא עלה אם נשאת לא תצא משמע דאם העיד טבע בים ולא קאמר טבע ומת או טבע ולא עלה אפי' נשאת תצא, והכא קאמר ואפי' היה הגוי מל"ת ואמר טבע פ' בים דאם נשאת לא תצא, והוה ניחא לי דלא קשיא מידי דמה דנקט ברישא יודע ומת או טבע ולא עלה לרבותא נקטיה לאשמעינן דאפ"ה לא תנשא לכתחי' כיון דלא אמר קברתיו אמנם לשאם נשאת לא תצא כיון דאמר טבע פ' בים סגי מדאורייתא דפשטא דשמעתא כדכתי':

אמנם האחרונים לא פי' כן דברי הרמב"ם והנה ה"ה ז"ל כתב על דברי הרמב"ם כפי נוסחת מהריק"א ז"ל וז"ל ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהא כדי שתצא נעשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת וכן עיקר עכ"ל. ובכ"מ ובב"י האריך הרב מוהריק"א לפרש דברי ה"ה ז"ל וכתב דכוונתו שמים שאל"ס לעולם אינו מעיד העד עד שישהא כדי שתצא נפשו אז מעיד לומר שמת ומ"ה אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות וכו' ששהא כדי שתצא נפשו הילכך אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו עכ"ל. והרב מהרח"ש בקונטריס דף נ"ח ע"ג האריך על לשון זה ע"ש, ומה שנראה בלי אריכות הוא זה דהרב כ"מ סובר דה"ה סבר דבעינן שיעיד שטבע ולא עלה דהיינו ששהא עליו כדי שתצא נפשו כמו שדקדק הרב כ"מ כמו שיבא בע"ה ולכן בחלוקה הראשונה דקאמר טבע בים הגדול ומת דאם נשאת לא תצא הוקשה לו אמאי לא תצא כיון דלא העיד ששהא עליו ולתרץ זה כתב ה"ה דס"ל להרמב"ם דהעד שמעיד טבע ומת משמעות דברים אלו היינו שהוא יודע שמת ע"י ששהא עליו כדי שתצא נפשו לכן הוא מעיד טבע ומת ולא חיישינן דאמר טבע ומת בדדמי ולא שהא עליו וכתב הרב בב"י וצ"ל לדעת ה"ה ז"ל דאם בריא לנו שלא שהא ועמד עד שתצא נפשו תצא עכ"ל:

באופן דחלוקה זו ראשונה שכתב הרמב"ם טבע ומת פי' דמלתא דמעיד לפנינו פ' טבע ומת והלך לו אנו מפרשין דברי העד שר"ל שראה שטבע ונודע לו שמת מפני דשהא עליו כדי שתצא נפשו, אמנם ראיתי בהריב"ל חלק ב' סי' י"ד שכתב וז"ל הנה הרב ז"ל בבא קמא איירי שראהו העד שטבע בים הגדול וראהו ג"כ אחר שפלטו הים ואם לא אמר קברתיו אינו נאמן משום דחיישינן דלמא קאמר בדדמי ע"כ, וכן נראה מתשו' מוהריקי"א דף קכ"א ע"א יע"ש, ובחלוקה השנית שכתב הרמב"ם טבע בעלה בים או במים שאל"ס ולא עלה דקדק בכ"מ דבעינן שיעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו, וז"ל נר' מדקדוק דברי כו' דבעינן שיעיד העד ששהא עליו שיעור כדי שתצא נפשו ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ז"ל ואע"ג דבסיפא כתב ואמר טבע פ' בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך עכ"ל וכ"כ מוהריב"ל ח"ב סי' י"ד וכתב עוד דמאי דקאמר בגמ' מאן איכא בי חסא טבע תשא לישנא קלילא נקט ולא עלה קאמר ע"כ וכ"כ הר"מ אלשקר בתשובות' סי' כ"ו דף ס"ה יע"ש:

ואיברא דאיכא למידק במאי דכתב הרב כ"מ דאם לא העיד ששהא עליו תצא כמו שכתב הרשב"א והריב"ש דהנה לשון הרשב"א במיוחסות סי' קכ"ח אין בו כל כך הבנה וז"ל דמיירי כשמעיד שטבע ממש ושהא עליו כדי שתצא נפשו ולא ראהו שעלה אעפ"י שלכתחי' לא תנשא אם נשאת לא תצא ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' אם נשאת תצא כי שמא ניצול על גבי עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים עכ"ל, והרב מהריב"ל ח"ב סי' י"ד כתב דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמתחלת דבריו נראה דבעינן שיעיד ששהא עליו ואם לא העיד כן תצא ומסוף דבריו משמע דהמעיד שנשברה ספינה אינו כלום הא אם מעיד שטבע פ' בים וכיסוהו המים אע"ג דלא שהא עליו כדי שתצא נפשו אם נשאת לא תצא, גם מ"ש בשם הריב"ש ז"ל הוא תימא דאדרבה יש לדקדק מדבריו בסי' שפ"ט דס"ל דלהרמב"ם לא בעינן שיעיד שהא עליו דהרי נדון הריב"ש כתב בסי' הנז' דלא היה מי שיעד בטביעות אלא שמזכיר שאחר יום שנהפכה הדוגיא ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו מכירו ואינו אומר בפי' שמכלוף היה בדוגיא ושהוא ראה בטביעות ושהא שיעור כדי שתצא נפשו ע"כ, (וכ"כ ריב"ל ח"א סי' ג' דכן הוא נדון הריב"ש יע"ש) וכתב שם הריב"ש דבנדון שלו לדעת הרמב"ם אם נשאת לא תצא וכו' הרי בהדיא דהריב"ש סבר דלא בעינן שיעיד ששהא עליו וכו' ואם נשאת לא תצא לדעת הרמב"ם ז"ל והיה נ"ל לתרץ בזה דמ"ש הרב כ"מ כמ"ש הריב"ש ז"ל הינו לומר מפני מ"ש שם הריב"ש וז"ל והנהו תלת ב"נ פרטא וכו' ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבדה בים אין זה טבע במשאל"ס שאם נשאת לא תצא דטבע במשאל"ס מעיד שטבע בים ושהא שיעור כדי שתצא נפשו וכו' ומ"ה אמרו אם נשאת לא תצא ע"כ והיה נראה דזה כתבו הריב"ש לדעת הרי"ף ז"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל לא בעי שיעיד ששהא עליו וכוונת הרב כ"מ ז"ל לפרש דברי הרמב"ם דבעינן שיעיד ששהא עליו כמ"ש הריב"ש לדעת הרי"ף וזה דוחק:

אמנם הנכון הוא דאיכא תרי גווני דבחלוקה קמייתא דכתב הרמב"ם טבע ומת מפרש הריב"ש בפי' דמלתא טבע וראהו אח"כ מת צף על הים כדכתי' לעיל בשם הריב"ל ותשו' מהריק"א ז"ל ובחלוקא זו ס"ל לדעת הרמב"ם דלא בעינן שיעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו ואפי' פי' דבריו דלא שהא עליו אם נשאת לא תצא כיון דהעיד דטבע וראהו אח"כ צף מת ע"פ המים ובהך בבא חולק הרי"ף עם הרמב"ם וס"ל דתצא אבל במי שמעיד טבע סתם לא מהני עד שיעיד טבע ולא עלה דהיינו ששהא עליו כדי שתצא נפשו ובבא זו שוים הרי"ף והרמב"ם ז"ל וזו היא כוונת הרב כ"מ ז"ל וכן נראה ממ"ש מוהריק"א בתשו' דף קכ"ד ע"ד יע"ש, וראיתי בתשו' הר"א ששון ז"ל סי' א' דף ה' ודפ"ו עמד בלשון הרמב"ם וה"ה והריב"ש והכ"מ ז"ל יע"ש באורך ויש לי גמגומים בדבריו וליראת האריכות לא כתבתיו וסוף דבריו העלה הדבר דלדעת הריב"ש בדעת הרי"ף דמעיד טבע פ' בים איכא לספוקי אם בעינן שיעיד בהדיא ששהא עליו ואם נשאת לא תצא דאיכא למימר דבעינן שיעיד בהדיא הא לאו הכי אם נשאת תצא ואיכא למימר אפי' לא העיד בהדיא כיון דאפשר ששהא עליו לא תצא:

ובדעת הרמב"ם איכא לספוקי דאפשר דס"ל דאפי' ידעינן בודאי דלא שהא עליו כל זמן שאמר טבע בים ומת סגי ואפשר דס"ל דבכה"ג תצא אבל אם לא ידעינן אם שהא אם לאו לא תצא ע"ש, וראיתי בתשובות מהרי"ט א"ה סי' ל"א על א' שהעיד שנטבעה הספינה והיה יודע בלי ספק איך נטבע בנו כתב הרב דבעדות זה יצאתה האשה מאיסור תורה והביא תשו' הרשב"א והריב"ש וכתב וז"ל ואין ללמוד מדבריהם שצריך שיעיד כלשון הזה אלא כל שהדברים ניכרים מתוך דבריו שאומר שטבע בודאי אין לנו לומר שראה שנפל וצפו מים על ראשו ומעיד שטבע שכמה פעמים שטובעים ועולים והמעיד שטבע להודיע מיתתו בא וסתמא שטבע ולא עלה קאמר וכל עצמן של הרשב"א והריב"ש לא באו אלא לחלק בין מעיד שטבע במשאל"ס למעיד שטבעה או נשברה ספינה דנותנים עליהם ח"ח, ומ"ש הריב"ש דטבע במשאל"ס מעיד שטבע ושהא שיעור ש"נ לא שיעיד כן בלשון הזה אלא ה"ק יש דמשמע עדותו שטבע ולא עלה כגון ששהא עליו כשיעור יציאת נפש שאל"כ לא מיקרי טבע במשאל"ס ותדע וכו' דביתהו דחסא אנסיבא ולא אמרו לו ולא מידי אעפ"י שלא הזכיר בעדותו ששהא עליו וכו' דמסתמא אינו אומר טבע פ' אלא כשראה שטבע ולא עלה וכ' ע"כ:

והן אמת כי כבר דברי הרב ז"ל תמוהים איך תפס במושלם דטבע פ' בים סגי מדאורייתא הפך דברי מוהריק"א ומוהריב"ל והר"מ אלשקר שכתבו דדעת הרשב"א והריב"ש דבעינן שיעיד ששהא עליו וכו' ודקדק כן מדברי הרמב"ם, והכלל העולה דהמעיד טבע פ' בים לחוד ולא העיד ששהא עליו איכא פלוגתא דרבוותא אי סגי מדאורייתא או לא דהרבנים אשר היו בזמן הר"מ אלשקר ז"ל ומהרי"ט ז"ל שהוא מגדולי סוף האחרונים ס"ל דסגי מדאורייתא ואם נשאת לא תצא ואיכא למסמך לסניף מ"ש הרב בצלאל ז"ל דלדעת הרמב"ם ור"ח נשברה הספינה לחוד. סגי מדאורייתא ועוד מ"ש הרב מהרח"ש סי' מ"ה דהך מלתא שצריך שיאמר העד ששהא כדי שתצא נפשו וכסוי המים לחוד לא סגי, לא מצינו כן רק בפי' בדברי הרשב"א ונמשכו אחריהם ה"ה והריב"ש אבל שאר מפרשים לא הזכירו זה כלל והרי"ף והרא"ש לא כתבו רק סתימא דהוא דהוה אמר טבע חסא וכל כי האי הוה להו לאודועי ונראה דס"ל דכל שמעיד סתם שנטבע בים יש לו דין משאל"ס ואיברא דאית לן דאפושי מחלוקת לא מפשינן מ"מ בין הכי ובין הכי יר' דנ"ד לא נפיק מדין משאל"ס ע"כ וע"ש מ"ש בסי' נ"ט דהוא מסופק בכוונת הרשב"א ובנ"ד יראה דלא נפיק מדין משאל"ס אפי' לדעת הרשב"א ז"ל דהא קאמר דנשברה הספינה ונטבע משה ן' אשר ואני יצאתי על גבי חתי' עץ והייתי ממתין וא"ל אכלוהו כוורי למשה ן' אשר הלואי שלא ניצולתי דמדקאמר הייתי ממתין משמע דשהא עליו כדי שתצא נפשו:

ואיברא דיש לדחות דה"ק דיצא ליבשה ע"ג חתי' עץ ושם ביבשה בחוף הים היה ממתין וא"כ לא שהא עליו ממש עד שתצא נפשו ובפרט דהרבה רחוק דעמד בתוך הים ע"ג חתי' עץ והמתין שם כדי שתצא נפשו דשיעור כדי שתצא נפשו דהיינו ב' שע"ת או ג' שעות כדמוכח מעובדא דבתו של נחוניא חופר שיחין וכ"כ הרח"ש בקונטרי' דף ס"ג ע"א בשם הריב"ש סי' שמ"ז ובס' הר"א ששון ז"ל בתשו' סי' א' דף ט' ע"ד יע"ש:

אמנם מהרי"ט ז"ל בתשו' סי' כ"ו כתב דבשעה קלה סגי במי שאינו יודע לשוט דמיד יורד למעמקי מים ונטרד והלך ומת יע"ש וכיון דכן יראה דנ"ד לא נפיק מדין משאל"ס דפשטא דמלתא יר' דהעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו או בתוך הים או מחוץ לים היה מסתכל והמתין שם לראות אם יעלה משה ן' אשר ולא עלה ועוד ממה שהיה מתאונן על הצלתו דקאמר משה ן' אשר נטבע בים ואני יצאתי ונצולתי הלואי שלא ניצולתי משמעות הדברים שהיה מתאונן על הצלתו שהיה רוצה שגם עליו היו המים צפים על ראשו למות במעמקי הים כאשר מת משה ן' אשר והוה ליה כאלו אמר משה ן' אשר טבע בים ולא ניצול וראיה לזה ממ"ש מהרח"ש סי' מ"ה ונ"ל דנ"ד הוי כאלו אמר טבע ומת ולא עלה ויש לו דין משאל"ס שהרי נר' שהיו הערלים כמתאוננים על מיתתו שאמרו הלא תדע כי היהודי אשר דברת אמש נטבע והוא היה ראשון אשר נטבע בים ואמר הרב דזה חשוב שפיר כאלו אמר טבע ומת ולא עלה מפני שאמרו הערלים אח"כ והיהודי האחר השתדל בכל עוז להערל ולא יכול כי סוף סוף נטבע ג"כ וכו' הרי שנר' שאמרו שהשתדל להנצל ולבסוף נטבע ג"כ ולא ניצול ע"כ:

תוכן העניינים

שות מהרם בן חביב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה