שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
הלכות עיגונא · סימן ד
שאלה. לאה היתה עגונה זה כמה שנים שנטבע בעלה במשאל"ס והיה לה בן ומת ואח"כ מתה היא ממגפה וצותה מחמת מיתה אחר שהניחה סכום א' ליורש שלה, שכל נכסיה בין מטלטלי בין מקרקעי יהיו לד' חלקים חלק א' לת"ת וחלק א' להקדש וח"א לפדיון שבויים וח"א ליתומות עכשיו באים יורשי בעלה וטוענין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבעלה בחזקת חי ולהם משפט הירושה שהבעל יורש את אשתו ועוד שלא נשבעה שבועת אלמנה ואין אדם מוריש שבועה לבניו יורינו הדין עם מה ושכמ"ה:
תשובה. עיקרא דהאי מלתא בהאשה שלו' דתנן התם גבי אומרת מת בעלה בש"א תנשא ותטול כתו' ובה"א תנשא ולא תטול כתו' א"ל ב"ש התרתי ערוה החמורה ולא נתיר ממון הקל אמ"ל ב"ה מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה אמ"ל ב"ש והלא מס' כתו' נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ע"כ, ופסקו הפוסקי' כחזרת ב"ה, ופשטא דמלתא יראה דחזרו ב"ה משום דדרשי ס' כתו' וכן יראה מדברי הרמב"ם ס"פ י"ו מאישות וכיון דכן יראה דגביית כתו' תליא בנישואין אם יכולה להנשא יש לה כתו' ואם לאו אין לה כתו' וכ"כ הראב"ד פ"ז מנחלות אהא דכתב הרמב"ם ז"ל מי שטבע במשאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחי' הרי היורשי' נוחלי' על פיהם כתב הראב"ד ויש מי שאומר שהיא אינה נוטלת כתו' שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וכו' וכתב ה"ה ז"ל דדברים נראים הם ואף הרמב"ם מודה בזה וכו' וצ"ל לפי זה דדרשי' מדרש כתו' בין ליפות בין לגרוע, אמנם התוס' כתבו בהאשה שלו' בתירוץ א' דב"ה לא חזרו בהם מטעם מדרש כתובה אלא מטעם ק"ו:
ואיכא למידק דהא ק"ו פריכא הוא שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ וייל דלא חשיב פרכא משום דגבי אחין לא מצינו קולא כלל אבל גבי אשה עצמה דמצינו קולא שהיתרוה להנשא משום דדייקא ומנסבא אנן סהדי דמת ולפי' מתירין אותה לינשא וכיון דהקלנו בערוה החמורה כ"ש ממון הקל וקרוב לזה תרצו האחרונים ז"ל, ולפי תירוץ זה דב"ה לא חזרו אלא מטעם ק"ו ולא מטעם מדרש כתו' א"כ אפשר שגובה כתו' אף שאינה נשאת כגון נ"ד שטבע בעלה במשאל"ס אי מיירי בגוונא שהיורשי' יורדים לנחלה כדבעי' למימר לקמן בס"ד אף היא גובה כתו' דלא דרשי' מדרש כתו', ושוב ראיתי שהתו' בפ' נערה דף נ"ג הוכיחו דהלכה כב"ש דדרשי מדרש כתו' דאשכחן כמה תנאי ואמוראי דאית להו הכי והוכיחו שם דדרשי' מדרש כתו' בין ליפות בין לגרוע:
אמנם כתב הרשב"א בתשו' נדפסה בתשו' החדשות סי' ל"ב הביאה הב"י סי' י"ז גבי משאל"ס דף מ"ז ע"א אם לא היתה ראוייה לינשא לכתחי' אלא שאם נשאת לא תצא י"ל שאינה גובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי וכו' וי"ל דכל שאם נשאת לא תצא אף היא גובה כהו' דשפיר קרינן בה לכשתנשאי לאחר שכבר נשאת ולא תצא וזה נ"ל יותר עכ"ל גם בהגהות מרדכי דפקו' דף תק"ן ע"ד מייתי תשו' א' וכתוב בתוכה וז"ל ואין להקשות לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי דאטו אשה שנפל בעלה למשאל"ס לא הגבה כתו' לעולם וכ"ת ה"נ א"כ כ"ש שאין האחין נכנסין לנחלה ונמצא הממון מונח עד שיבא אליהו וכו' חס וחלילה דבמשאל"ס מגבין כתו' ומחלקין הנחלה ליורשי' וכו' ע"כ, וצ"ל דס"ל דב"ה לא חזרו מטעם מדרש כתו' אלא מטעם ק"ו א"נ דלא דרשי מדרש כתו' אלא ליפות כוחה ולא לגרוע כמ"ש התוספות בסוף פ' נערה להלל יע"ש א"נ טעמו כמ"ש הרשב"א דכיון שאם נשאת לא תצא קרינן בה. לכשתנשאי לאחר:
באופן דכללא דמלתא דאיכא פלוגתא דרבוותא בנטבע בעלה במשאל"ס אע"ג דאין מתירין אותה לינשא אם גובה כתו' או לא, ולקמן בס"ד אכתוב אם יש חילוק בין עיקר כתו' לנדוניא ותו':
אמנם צריכין אנו לדעת כי אפי' לדעת הרשב"א והמרדכי שסוברין דגובה כתו' היינו דוקא בנפל במשאל"ס ויש עדות ראוי להתירה מן התורה דאנו אומרי' אם נשאת לא תצא כמבואר בלשון הרשב"א שכתבתי למעלה ועדות הראוי הוא הוא זה כמ"ש הרשב"א בתשו' במיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח הביאה הב"י סי' י"ז דהיכא דהעידו עליו שנטבע וכיסו המים ושהא שם עד שתצא נפשו אז יש לו דין משאל"ס דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא ולכתחי' דוקא אבל אם ראו שנשברה ספינה בלב ים שלזה קורין העולם טביעה כיון שרואין שנשברה ספינה במקום רחוק מן העיר שיחשבו הרואין שא"א למי שנפל שם להנצל ולצאת ליבשה כל שלא ראו טובע ממש וכיסוהו המים ובהא עליו כדי שתצא נפשו אסורה מדאורייתא ואם נשאת תצא והיינו דתנן בפ' כל הגט ספינה שאבדה בים שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים זהו כלל דברי הרשב"א ורוב הפוסקי' והמפחשי' מסכימים בזה אף מהר"ר בצלאל ז"ל כתב בתשו' סי' כ"א דף ע"ג ע"ד דמדברי הרמב"ם בפי' המשנה בפ' כל הגט נר' שחולק על זה וסובר דאפי' נשברה הספינה נוהג דין זה ומהרח"ש ז"ל בקונטרי' עגונא דף ן' ודף נ"ט דחה דבריו והסכים דברי הרמב"ם לדברי הרשב"א ושאר הפוסקי' דלעולם בעינן דשהא שם עד שתצא נפשו לענין שלא תצא וכ"כ והרב כ"מ פי"ג מגרושי' דין ך' ועיין במשפט צדק ח"א סי' ט' דף מ"ז ע"ב וכמדומה לי כ"כ מהר"א ן' חיים ז"ל בתשו' ח"א סי' ט"ו כפי הרשום בזכרוני כי ספרו כעת אינו מצוי בידי ושיעור כדי שתצא נפשו כתב הרח"ש דף ס"ג דנר' מתוך דברי הריב"ש סי' שע"ז שהוא עד ג' שעות וכ"כ בתשו' מקור ברוך סי' י"א דאם לא שהא שם עד שתצא נפשו דאינה גובה כתו' אפי' לדעת הרשב"א וסיעתו, ומעתה אחזור לנ"ד ואומר דאם בנ"ד היה עדות מספיק להתיר האשה מן התורה בהא נחלקו רבוותא דלהרשב"א ומרדכי גובה כתו' אבל להראב"ד וה"ה ז"ל כיון שאינה יכולה להנשא אינה גובה כתו' אבל כל שהיא יכולה להנשא אפי' על פי עצמה אי על פי עד א' גובה כתו' דמספר כתובתה נלמוד וכו':
וראיתי בתש' הרשד"ם א"ה סי' ס"ו שנשא על אשה שנעלם בעלה זה זמן רב ונמצא איש א' מעיד איך שאל מגוי א' מה נעשה מספינה פ' והשיב הגוי שנשברה הספינה והיו שם ג' יהודים והזכיר פ' בעל האשה שגם הוא היה שם ונטבע ופלטו הים ונקבר אם תוכל אשתו לגבות כתו' והשיב שאעפ"י שלדעתו אין כאן עדות גמור להתירה להנשא כיון דלא התחיל הגוי לספר אלא ע"י שאלה די לנו להחמיר לענין איסורא אבל לענין ממונא יש להקל ומוסרין ממון כתו' בידה והביא דברי המרדכי שכתב בסוף יבמות דאם נפל למשאל"ס ע"פ עדים דנחתי יורשים לממון והביא תשו' הרשב"א שכתבתיה לעיל וכתב הגם כי יש חולקי' כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו והרח"ש ז"ל דף ס"ב תמה עליו איך הוציא ממון מיד היורשי' נגד הני רבוותא דכל שאינה יכולה להנשא לכתחי' אין לה כתי' ולע"ד נר' דלאו תמיהא היא משום דבאותו נדון כתב הרשד"ם ז"ל כי הרב בצלאל ז"ל פסק והתיר האשה ההיא בפשיטות אלא שהרשד"ם לא נראו לו דבריו מפני שרצה להחמיר משום דשמא עדות זה לא היה מל"ת וכיון דיש פנים דהוי מל"ת לפי' כתב די לנו שנחמיר לענין איסורא ולא בממונא כנ"ל, ומה שיש לדקדק עוד בתשו' הרשד"ם הנז' יתבאר לקמן בס"ד:
ומעתה צריכין אנו למודעי בהך פלוגתא דרבוותא דכתי' אם גובה כתו' או לא, אם יש חילוק בין עיקר כתו' דהיינו מנה מאתים לנדוניתה ותוס', ולכאו' יר' מדברי הפוסקי' הנז' שסתמו וכתבו גובה כתו' או אינה גובה כתו' דאין חילוק, אמנם נמוקי יוסף ז"ל בהאשה שלו' דף ז"ן ע"ב כתב וז"ל כתב הריטב"א בשם רבו שאין מדרש כתו' זה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים בתקנת חכמים אבל לא לגבי תו' וכ"ש לגבי כסי צ"ב ואעפ"י שאמרו בפ' אעפ"י תנאי כתו' ככתו' דמי אין זה לענין דברים הנפרטים שם מדפריש להו התם וכמו שפי' ר' ז"ל עכ"ל כ"כ הר"ן בפ"ב דכתו' גבי מתני' אמרה נשבתי וטהורה אני וז"ל ומיהו דוקא בעיקר כתו' והכי מוכח בהכתוב ע"כ ובחידושיו בשלהי נדרים כתב וז"ל מיהו איכא למימר דלית. לן מדרש כתו' אלא בעיקר כתי' אבל כתו' לא ע"כ וראיתי במשפט צדק סי' ט' שכ' על לשון זה ומאחר דכתב בלשונו איכא למימר נר' דספוקי מספקא ליה ואשתמיטיה לרב מ"ש הר"ן בפ"ב דכתו' דהתם כתב לסברא זו בפשיטות והאחרונים שראיתי משוים סברת הר"ן לסברה הריטב"א וכ"כ בכסף משנה פי"ו מאישות שכן דעתי הר"ן ממ"ש בסוף נדרים יע"ש, גם כשיטה זו כתב הרמב"ן על דברי הרמב"ם פי"ו מאישות שכתב האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה וכו' וחייב ליתן לה עיקר כתו' אבל אינו נותן לה התו' וכו' והשיג עליו הראב"ד שאם אינה מעיזה תגבה הכל וכו' וכתב ה"ה וז"ל ולענין גביית כתו' הכריע הרמב"ן כדברי ר' והטעם מפני מדרש כתו' לכשתנשאי וכו' אבל כתו' לא שאין מדרש כתו' אלו דבריו ז"ל וכדעת ר' ואין צ"ל נכסי צ"ב ע"כ הרי דלדעת הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א והר"ן אינו חייב לתת אלא מנה מאתים מטעם מדרש כתו' לא נדוניא ותו':
ואיכא למידק ממה שכתב הרמב"ם בס"פ הנז' האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא ומתנאי הכתו' שאם תנשא לאחר מותו תטול כל מה שכתב לה בכתו' ע"כ, דלשון תטול כל מה שכתב לה בכתו' נר' הכל עיקר כתו' נדוניא ותוס' א"כ ס"ל שהכל נכנס במדרש כתו' וכן ראיתי שהיה רוצה לדקדק הרשד"ם סי' רכ"ג מדברי הרמב"ם והטור ולבסוף מסיק ממ"ש הריטב"א וה"ה ז"ל דאין נדוניא ותוס' בכלל יע"ש:
ותו איכא למידק ממה שכתב ה"ה בריש פי"ו מאישות דהרמב"ן חלק על הרמב"ם דס"ל לחלק בין נדוניא מדין כתו' אלא דהנדוניא בכלל כתו' היא וכו' ועיקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים בכמה מקומות נדוניא בכלל כתו' כמ"ש אעפ"י שכתו' בבית אביה ואמרו וקבורתה תחת כתו' וכו' וכ"כ הר"ן בשמו בריש אעפ"י וכתב דהראיות שכתב אינם מספיקות וכו' וכתב אח"ז ומצינו ג"כ שהזכירו חכמי' כתו' ואין נדוניא בכלל כדאמרי' בהנזקין גבי ערב דכתו' דלא משתעבד מ"ט מצוה עבד ולאו מידי חסריה ונר' שאינו כן אלא כעיקר כתו' דבנדוניא הא חסריה אלא א"כ נדחוק ונאמר דכיון דבעיקר כתו' לא חסרה נדוניא כעיקר כתו' דמייא ואינו נר' כן ע"כ ויש לתמוה להרמב"ן ז"ל ממדרש כתו' דאמרי' לכשתנשאי לאחר וכו' וכתב ה"ה בשם הרמב"ן בסוף פ' הנז' וכ"כ הר"ן כדכתי' לעיל דאינו אלא לעיקר כתו' לא לתו' ונדוניא ויותר תימא על הר"ן דמייתי ראיה דנדוניא לאו בכלל כתו' מההיא דערב דכתו' דאי' בגמ' בהנזקין דממתני' בהאשה שלו' ממדרש כתו' הוה ליה לאתויי דתוס' ונדוניא אינן בכלל כתו' ושוב ראיתי שבמשפט צדק הקשה כיוצא בזה יע"ש ואי לאו דמסתפינא מגדולת הרב המגיד והר"ן ז"ל הוה אמינא דלפי שיטת הרמב"ן גם במדרש כתו' נדוניא בכלל והרמב"ן לא מיעט ממדרש כתו' אלא תו' כמבואר בלשון הרמב"ן שהעתיק ה"ה ז"ל אלא דאני מבעל דעתי כיון שרצו לומר דלהרמב"ן ז"ל כיון דכתב כתו' אינה גובה ממדרש כתו' כ"ש נצ"ב וכן האחרונים ז"ל תפסו במושלם דלדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דנצ"ב ותו' אינה גובה ממדרש כתו' אלא עיקר כתו':
אמנם צריכין אנו לדעת דלאו כל אפייא שוין דאיכא רבוותא דס"ל דנדוניא בכלל מדרש כתו' ופשטא דמתני' הכי מוכחא מטעמא דאמרה התרתם ערוה החמירה ולא נתיר ממון הקל והך טעמא שייך אף בנצ"ב ותוס' ועלה קאמרי בתר הכי והלא מס' כתו' וכו' ולפי דברי הריטב"א וסיעתו דמדרש כתו' אינו אלא במנה מאתים צ"ל דמעיקרא דאמרו ב"ש התרתם ערוה החמורה וכו' אף נצ"ב בכלל וכי הדר אמר הלא מס' כתובתה אינו אלא מנה מאתים כמ"ש הרח"ש ז"ל וזה דוחק גדול, ומדברי התוס' שכתבו בהאשה שלו' בתי' ראשון דב"ה לא חזרו מטעם מדרש כתו' אלא מטעם ק"ו גובה הכל בין נדוניא ותו' וכ"כ מהר"ר יעקב הלוי ז"ל בתשו' סי' י"ז יעו"ש וכתב עוד ואע"ג שהתו' תרצו שם תירוץ ב' ולפי תירוץ ב' לא חזרו ב"ה מטעם ק"ו אלא מפני מדרש כתו' מ"מ שפיר י"ל דהתוס' ס"ל כתירוץ ראשון שתרצו דמטעם ק"ו חזרו ב"ה כיון שהביאוהו ראשונה והאריך להביא ראיות דלשון שני טפל ללשון ראשון וכ"כ בפשיטות מהרי"ק בשו' ע"ב יע"ש, ומיהו כבר כתבתי לעיל דהתוס' בפ' נערה הוכיחו דהלכה כב"ש דדרשי מדרש כתו':
ומדברי הראב"ד במה שהשיג על הרמב"ם בס"פ י"ו מאישות משמע מתוך דבריו דס"ל דהיכא דגובה עיקר כתו' גובה גם נדוניא ותוס' גם ממ"ש הטור סי' ק' יראה דאזיל בשיטת הראב"ד שכתב על דברי הרמב"ם ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן לה עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהם כתו' בידה וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל ע"כ, אלמא דלא ס"ל לטור דמדרש כתו' הוי דוקא לעיקר כתו' אלא הכל נכנס במדרש כתו' וכבר תמהו האחרונים ז"ל על הרשד"ם ז"ל סי' ס"ו וסי' רכ"ג דמשמע מדבריו שם כמסקנת דבריו דהטור סבר כהריטב"א וסיעתו דמדרש כתו' אינו אלא לעיקר כתו', וראיתי במשפט צדק שרצה לתרץ בזה ולומר דאפשר לומר דהראב"ד והטור לא חלקו על הרמב"ם מטעם דבמדרש כתו' נכנס הכל רק מטעם דכיון דאינה מעיזה וכאלו גט יוצא מתחת ידה לפי' גובה הכל אבל היכא דלא שייך האי טעמא דאינה מעיזה אלא גובה מטעם מדרש כתו' אפשר דאינה גובה אלא עיקר כתו' כדעת הריטב"א זהו כללות דבריו בקיצור:
ואחר נשיקת כפות רגליו אני אומר דנהי דמלשון זה של הטור איכא למידחי הכי מ"מ אשתמיטיה לרב ז"ל מ"ש הטור בסי' הנז' וז"ל ובמקום שאין כותבין עיקר כתו' גובה בלא כתו' וכו' שהאשה שאמרה מת בעלה נאמנת גם נותנין לה כתו' על פיה ונדוניא ותו' אינה גובה אלא א"כ כתו' בידה וכו' והרמב"ם כתב צריכה לישבע שמת אבל אם אומרת מת בעלה וכו' ע"כ משמע דס"ל דאפי' באו' מת בעלה כל שכתו' בידה גובה הכל ואינו מחלק בין האשה שאמרה לבעלה גרשתני להיכא שאמרה מת בעלי ומהר"י הלוי ז"ל סי' הנז' רצה ג"כ לחלק חילוק אחר ליישב דברי הרשד"ם ודחה הדרך ההוא מפני לשון זה של הטור והעלה דברי הרשד"ם בצ"ע:
והיה אפשר להליץ בעד מ"ש הרשד"ם בסי' רכ"ג ומשפט צדק דגם בלשון זה של הטור איכא למישדי נרגא דמ"ש הטור ונדוניא ותוספת אינה גובה אלא א"כ כתו' בידה לא קאי למאי דסליק מניה לאשה שאמרה מת בעלי אלא אריש דבריו קאי באלמנה שבאת לגבות כתו' במקום שאין כותבין דאינה גובה אלא עיקר כתו' ונדוניא ותו' אינה גובה אלא א"כ כתו' בידה אבל האשה שאמרה מת בעלי אפי' כתו' בידה אינה גובה אלא עיקר כתו' אלא דפשט דבריו למבינים לא משמע הכי וכ"כ הרח"ש ז"ל, עוד היה אפשר לו', כי לעולם הרשד"ם הכי ס"ל דלדעת הטור גובה אף נדוניא ותוס' כמו שרצה לדקדק כן מדברי הטור סי' י"ז אלא כוונת הרשד"ם במסקנת דבריו היא לומר דכיון דמצינו לו להריטב"א וה"ה שכתבו בהדיא דאינה גובה אלא עיקר כתו' אין בנו כח להוציא ממון מהיורשים כיון דפלוגתא דרבוותא היא, באופן דכללא דמלתא דיראה דלדעת הטור אין ספק דאם גובה ממדרש כתו' גובה גם נדוניא ותו' וכן אפשר לומר דזו היא סברת התוס' והראב"ד ז"ל כדכתי':
גם מתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ה' על טוענת דבעלה אינו איש דנאמנת וכופין אותו ע"פ לגרשה יש להוכיח כן שכתב וז"ל ועיקר כתו' מגבינן ממדרש כתו' כשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי גם נדוניא שהכניסה לו וכו' ומכאן רצה להוכיח במשפט צדק דסבר הרא"ש דבמדרש כתו' נכנס גם נדוניא א"כ גם באשה שאנו מתירין אותה לינשא על פיה או על פי עד א' תגבה כל נדוניתה אם לא שנאמר דדוקא התם כתב משום דאינה מעיזה וכו' מה שאין שייך לומר בנ"ד וכן יר' דעת הריטב"א דאיתא בתשו' דשייכי לה' אישות פט"ו דתגבה הנדוניא מטעם מדרש כתו' זהו כללות דבריו ועיי' תשו' ריטב"א בתוספות ס"פ הבא על יבמתו יע"ש:
ואיכא למידק במה שרצה להוכיח מתשו' הרא"ש הנז' דמצינו תשו' אחרת להרא"ש סותרת לזו בכלל הנז' סי' י"א וז"ל על טוענת לבעלה שאינו איש וכו' ואם תובעת גט ולא כתו' יגרשנה ולא יתן לה כתו' כההיא דרב באשה שאמרה גרשתני, דנהי דמהימנא לגבי נפשה להפקיע ממנו איסור א"א שעליה מטעם חזקה דאין אשה מעיזה וכו', מ"מ אין לב"ד כח להוציא ממון כיון שעומד וצווח שלא גרשה ולא דמי לאשה שאמרה מת בעלי שגובה כתו' על פיה דהתם אין אדם מכחישה ומס' כתו' נלמוד וכו' כיון שעומד וצווח שגבורת אנשים יש לו אין כח לב"ד להוציא ממנו ממון ע"כ וכ"כ הטור סי' קנ"ד דנאמנת לומר אין לו גבורת אנשים וכופין אותו להוציא אבל לא יתן כתו', ויש לתמוה דאיהו כתב בכלל הנז' סי' ה' דממדרש כתו' מגבינן כתו' ונדוניתה אף בטוענת אין לו גבורת אנשים והאשה שאמרה לבעלה גרשתני, ומה שהיה נ"ל לתרץ בזה בדוחק דמ"ש בתשו' סי' ה' הוא מדברי ריטב"א כדמוכח שם מדבריו וליה לא ס"ל הכי אלא כמ"ש בסי' י"א אך דברי בעל משפט צדק צ"ע ובפרט במה שרצה לחלק דדוקא התם משום דאינה מעיזה וכו' דאדרבא איפכא הוא דמפלגינן דהיכא דליכא לבעל דמכחיש ליה והיא נשאת ע"פ דאמרה מת בעלי או על פי עד א' יהבינן לה כתו' ונדוניתה דמס' כתו' נלמוד מה שאין כן היכא דאמרה גרשתני או דאין לו גבירת אנשים והבעל מכחישה דהיא נאמנת להפקיע איסור א"א ואין כח לב"ד להוציא ממון וצ"ע:
גם מדברי הרשב"א יש להוכיח דסבר דנדוניא כלל מדרש כתו' שכתב בתשו' סי' תרכ על האשה דטענה ישען על ביתו וז"ל ולענין נדוניא יראה לי שיש לה כיון שמתירים אותה להנשא וכ"כ בעל משפט צדק, גס מצאתי להרשב"א בתשו' אחרת סי' תש"ה שנשאל על שומרת יבם שילדה בת אם יכולה לתבוע כתו' בתוך ל' יום והשיב דיכולה לתבוע שאפי' תמות הבת תוך ל' יום אין האלמנה עולה ליבום וחולצת וכו' אעפ"י ששומרת יבם שמתה היבם יורש כתו' או כולה או מקצתה ר"ל נצ"ב ה"מ שומרת יבם אבל זו אינה שומרת יבם להתירה לו ואי משום תנאי כתובה שכתב לה לכשתנשאי לאחר וכו' וזו אינה יכולה להנשא לאחר בלא חליצה, לא היא דיבם כאחר דמי עכ"ל, איברא דבתשו' זו איכא למידק בה אך לא אטפל בזה כי אין ענינה נוגע לנ"ד, ובמקור ברוך סי' ז' פלפל בה יע"ש, מ"מ מוכחינן מתוך דבריו דמדרש כתו' הוי גם לנצ"ב, גם ר' ירוחם במשרים נתי' כ"ג ח"י כתב תשו' אחרת להרשב"א הביאה הב"י בא"ה ריש סי' צ"ג וז"ל ומ"ש בעל העיטור דנדונייתה ניתנה לגבות מחיים אין דעתי נוטה כך וכו' ועוד מס' כתו' נלמוד שכוללין נדוניא ותו' יחד ואין מחלק בזמן פרעון וכו' ע"כ וכתב מהרח"ש דף ס"א ע"ד ומ"ש מס' כתו' נלמוד המובן מדבריו שהוא מ"ש לכשתנשאי לאחר וכו' וכדאמרי להו ב"ש לב"ה והלא מס' כתו' נלמוד א"כ משמע דלהרשב"א נכלל במדרש כתו' אף נדוניא ותוס' וכתב עוד מהרח"ש דף ס"ב ע"ב ראיתי למהריב"ל ח"ב סי' ע"ה שהביא דברי ר' ירוחם שכתב וז"ל כשבא עד שמת בעלה או אמרה מת בעלי בכל מקום שמותרת לינשא נוטלת כתו' וכתב הרשב"א שגובה אפי' מן הלקוחות דוקא עיקר כתו' אבל לא תוס' ע"כ, וזה נראה לכאורה שסותר למ"ש לעיל שהביא ר' ירוחם מהרשב"א דמדרש כתו' כולל אף לענין נדוניא ותוס' ומזה היה נר' לומר דמ"ש בתשו' הנז' דדוקא עיקר כתו' ולא תוס' היינו דוקא לענין לקוחות אבל לנכסי הבעל אין חילוק אלא דק"ל מתשו' אחרת שהביא הריב"ל סי' הנז' שהוכיח הרשב"א שגובה כתו' אף מן הלקוחות דכיון שגובה מנכסי הבעל מכ"ש שגובה מן הלקוחות ג"כ ע"כ ואני חפשתי בס' מישרים לראות לשון זה ומצאתי אותו בסוף הל' כתו' ס"ג וכך כתוב שם ויש מי שכתב שגובה אפי' מלקוחות עיקר כתו' אבל לא תוס' עכ"ל ולא זכר הרשב"א כלל כמדומה שנפל ט"ס בנוסחת מהריב"ל ומעתה לא קשיא מידי:
באופן דכללא דמילתא דהדבר עולה במחלוקת מערכה מול מערכה דלדעת הריטב"א וה"ה והר"ן אינו נכנס במדרש כתו' רק עיקר כתו' לא נדוניא ותו' וזו היא דעת הרמב"ם והרמב"ן כמ"ש ה"ה ז"ל אבל הרשב"א והרא"ש והטור סברי דנדוניא ותוס' בכלל מדרש כתו' וזו היא דעת הראב"ד והתוס' לדעת קצת רבוותא:
ובעיקר הדין פסק הריב"ל ח"ב סי' ע"ה שגובה כתו' בעדות המספיק להתירה אף נדוניא ותוס', שאחר שהביא סברת רבוותא דס"ל דמדרש כתו' אינו אלא למנה מאתים כתב וז"ל וכיון דכן הוא היה נר' דעבדינן כוותייהו וכו' אבל לא נהגו בכך אלא נמשכו אחר הפוסקי' דלא חלקו וכו' והמנהג הוא עיקר ככתו' וכו' ע"כ וכן פסק זקנו של הרב מהר"ש הלוי ז"ל כדאי' בתשו' הרש"ל סי' ט' גם מהרי"ל כתב שכן היה דן מהר"ר יוסף פורמון ז"ל וכן פסק המבי"ט ח"ב סי' קנ"ד ולא הזכיר שום פוסק רק כתב דסתם כתו' נכלל הכל ומהרי"ל במפתחות והרח"ש תמהו עליו בזה גם בדברי מהרשד"ם תמהו עליו דבסי' ס"ז פסק לענין משאל"ס דאע"ג דלדעתו לא תנשא מ"מ מגבין לה כתו' ולא חילק ובסי' ע"ה כתב וז"ל ונר' בעיני פשוט שיש לה לגבות כתו' משלם נדוניא ותוס' ע"כ ולא הזכיר שום פוסק ובסי' רכ"ג פסק להפך והביא סברת ה"ה ונ"י בשם הרמב"ן והריטב"א לבד וכתב בסוף הפסק שהרבה פשוט מאד שאין לה כי אם מנה מאתים לבד:
והכלל העולה לפסק הלכה מדברי מהרי"ל ומהרח"ש ומשפט צדק ומהרש"ל דאשה הנשאת ע"פ או על פי עד א' דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם מגבין לה נדוניא ותוס' אין בנו כח להוציא ממון מן היורשים וכתב הרש"ל בסיף דבריו שאם יהיו בלאותיה קיימים וידועים ונכרים לכל שהם שלה שיתנו לה משום דברי הריב"ל והרב זקנו אבל לגבות קרקע ומטלטלין של בעלה פשיטא באין שומעין לה.
גם נלע"ד דבמקום שיש מנהג מודים האחרונים ז"ל דלא העלו האחרונים דאין מגבין לה נדונייתה אלא משום דראו דהרשד"ם פסק הפך סי' רכ"ג ולא הזכיר מנהג זה שכתב הריב"ל אלמא שאין לו עיקר למנהג זה בסאלוניקי וראיתי לריק"ש שכתב בהגהותיו בח"מ סי' רפ"ד סעי' א' מנהג זה שכתב הריב"ל וכתב עוד ונ"ל דמן הסתם גובה הכל שאם היה המנהג בהפך היה הענין מפורסם כי היו כמה אלמנות שלא היו גובות כי אם עיקר כתו' וכמ"ש הרא"ש גבי תקנת השוק ואפשר דבאשה שאמרה מת בעלי עבדינן כמ"ש הריטב"א והר"ן שאין היתר ע"פ האשה מצוי כ"כ עכ"ל:
ואחר הודיע האלקים לנו את כל זאת נר' דבנ"ד שלא היה עדות מספיק להתירה להנשא דמלתא דפשיטא הוא דכל האחרונים מודו דאינה יכולה לגבות כלל דע"כ לא אפליגו הני רבוותא אלא כשהתירוה להנשא אז אמרו קצת האחרונים דגובה אף נדוניא ותוספת מטעם מדרש כתו' אבל כשאינה נשאת אינה גובה כלל לא עיקר כתו' ולא נדוניא ותוספת:
אמנם מתוך דברי השואל שכתב שבאים יורשי הבעל ליירש משמע שיש כאן עדות מספיק שירדו הם לנחלה אעפ"י שאין כאן עדות מספיק להתירה להנשא וידוע דאין יורשי' יורדים לנחלה אם העדות על פי עד א' לא מיבעיא במים שאל"ס דאין נוחלין אלא אפי' העידו שראהו מת על מטתו אין יורדין לנחלה על פיו דעל פי ב' עדים יקום דבר וכן יראה מדברי רש"י ותוספות בהאשה שלו' גבי האשה שאמרה מת בעלי שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה דה"ה על פי עד א' כשר וכן נר' מדברי הרמב"ם פ"ז מנחלות וז"ל אין היורשי' נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישם וכו' וסתם ראיה ברורה היא בשני עדים כשרים אבל על פי עד א' לא והריב"ש בסי' קנ"ד האריך והכריח כל זה בראיות ברורות ע"ש גם מהרח"ש ז"ל דף ס' הוכיח כן מדברי הרשב"א ור' ירוחם ז"ל יע"ש אמנם אם העידו עדים כשרים אפי' לא העידו בפי' מת על מטתו רק שהעידו בדברים שרובם וחזקתן למיתה יורדים לנחלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל מי שטבע בעלה במשאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחי' הרי היורשי' נוחלין על פיהם ע"כ, ואם בנ"ד יש עדות ראוי ומספיק שירדו יורשיו לנחלה, לדעת רבוותא הריטב"א והמ"מ והר"ן וזו היא דעת הרמב"ם והרמב"ן כמ"ש המ"מ כדכתי' לעיל דס"ל דאינו נכנס במדרש כתו' רק עיקר כתו' לא נדוניא ותוס' כשם דאנו אומרים דהיורשי' יורדים לנחלה כך היא תגבה נדוניא ותוס' אבל עיקר כתו' לא תגבה דתליא בנישואי' שכך כותב לה לכשתנשאי וכו' ואף הראב"ד אפשר דס"ל הכי דמה שכתב פ"ו מנחלו' דאף דהיורשי' יורדים לנחלה אינה גובה כתו' שאין אני קורא בה לכשתנשאי וכו' היינו עיקר כתו' אבל נדוניא ותוס' גובה ואע"ג דהראב"ד כתב בהשגות פי"ו מאישות שאם גובה עיקר יגבה הכל אין הוכחה משם דס"ל שמדרש כתו' נכלל הכל אלא דסובר דאי אחזיקנן לה כמגורשת א"כ תגבה הכל וכבר כתבתי כיוצא בזה לעיל בשם בעל משפת צדק:
באופן דיר' דלדעת הני רבוותא דנדוניא ותו' אינו ממדרש כתו' אם יש כאן עדות ראוי שיורשיו יורדים לנחלה גם היא גבה נדוניא ותוס' אבל לא עיקר כתו' כיון דאין מתירין אותה לינשא וכן נוטה דעת מהרי"ל בתשו' סוף סי' י"ז דכשהיורשים יורדים לנחלה תגבה נדוניא ותוס' אף שאינה נשאת גם מהרח"ש כתב כן בדף ס"א ולבסוף כתב דלענין מעשה חוכך בזה אם גובה תו' ונצ"ב כמו גבי נחלה דהיכא אשכחן שתגבה בתוס' ולא בעיקר כתו' ולע"ד יר' דאין זו תימה כמ"ש מהר"י קולון שו' פ"א דתוספת שלנו יש לו דין נצ"ב איברא דהב"י חלק עליו בסי' ק' אבל האחרונים סוברים כמהרי"ק כפי הרשום בזכרוני ובפרט בתשו' הרשד"ם ימצא המעיין סברא זו בהרבה מתשו' גם לענין נצ"ב אני חוכך בזה אם יש שום חולק על סברא זו של הריטב"א וסיעתו שאין במדרש כתו' אלא העיקר ולא תו' ונצ"ב ע"כ גם בדף ס"ב אחר שהביא דברי הרשב"א והטור דמוכח מדבריהם דס"ל דנכלל במדרש כתו' אף נדוניא ותו' כתב דיראה דלעולם לא מפקינן מיד המוחזק לא כתו' ונדוניא ותו' כיון דאינה רשאה לינשא וכן נלע"ד דאחר דהרשב"א והרא"ש והטור ס"ל דנכנס במדרש כתו' אף נדוניא ותוס' יראה ברור כמ"ש הרב ז"ל דלא מפקינן מיד היורשי' המוחזקי':
אמנם מתוך דברי השואל משמע שהנכסים היו תחת ידה ורשותה והיא מוחזקת בהן והאפטרופוסים אשר הם בידם המעות הלל הם תופסים אותם לחשבון ההקדשות שהקדישה האשה וכיון דכן אף שלא הותרה להנשא לכתחי' הנכסי' בחזקתה ובאי כחה לא מיבעיא אם יש כאן עדות ב' עדים כשרים שטבע בפניהן ואבד זכרו דיורשיו יורדים לנחלה על פיהם דגם היא ובאי כחה יחזיקו בנכסי' דיכלי למימר קים לי כהריטב"א וסיעתו דסברי דמדרש כתו' אינו לנדוניא ותוס' וכיון שאינם יורדין לנחלה גם אני גובה כתו' אלא אפי' אין כאן עדות ב' עדים כשרים אלא עד א' דאין יורשי' יורדים לנחלה אפי"ה יכולה להחזיק בנכסים שתחת ידה דיכלה למימר קים לה כהרשב"א והמרדכי דסברי דכיון דאם נשאת לא תצא מגבינן לה כל סך כתובתה כדכתי' לעיל:
וגדולה מזו נר' דאם הנכסי' היו תחת ידה ורשותה והיא היתה תפוסה אעפ"י שלא היה לה עדות גמור מן התורה שאם היתה נשאת היו מוציאים אותה מתחת בעלה כגון שלא היה עדות כאן שטבע בעלה בים ושהא שם עד שתצא נפשו אלא העדות הוא שהיה בתוך הספינה שטבעה בים דמחזקינן לה בספק א"א כדתנן בפ' כל הגט נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכדכתי' לעיל אפי"ה אין מוציאין הנכסי' מתחת ידה ומתחת באי כחה דדילמא מת הוא וראיה לזה ממ"ש הרמב"ם פ"א מנחלות דמי שנתגרשה ספק גרושין אין הבעל יורשה ואעפ"י שהראב"ד נר' שחולק עם הרמב"ם בזה כבר כתב ה"ה להעמיד דברי הרמב"ם ודחה ראיות הראב"ד וכתב שכ"כ בעל העיטור וכתב אח"כ שמצא שהוא מחלוקת בין הגאוני' ור' מהריק"א בא"ה בספרו הקצר סי' ץ' סעי' ה' פסק כדברי הרמב"ם ז"ל וכן נר' שבעל המפה מסכים בזה מדלא הגיה עליו בזה, ותמהתי על הרב בעל הלבושי' שפסק בהפך דאין הירושה נפקעה ממנו אלא בגירושין גמורין דאין דרכו לחלוק עם הרבנים הנז', וראיתי בתשו' מקור ברוך סי' ז' וסי' י"א וסי' מ"ב שכתב על דברי הרמב"ם דהיכי אמר דאין הבעל יורשה הא אפי' האשה עצמה היה דוחה אותה ואין נותן לה כתו' וכמ"ש ה"ה ריש פ"י מגרושי' אהא דכתב הרמב"ם דספק מגורשת או שנתגרשה בגט פסול שרצה להחזירה דאינו צריך לכתוב כתו' מחדש כתב דטעמא כיון שלא היתה יכולה לגבות כתו' דלא קרינן בה לכשתנשאי וכו' א"צ לחדשה, וכ"ש ליורשיה דמכחה קא אתו דיכול לדחותם בספק מגורשת דהמע"ה ועוד הקשה מניסת ע"פ עד א' דאינה יכולה לגבות כתובתה אלא מנה ר' משים מדרש כתו' אבל תו' ונצ"ב לא כמ"ש הריטב"א וה"ה הסכים בזה פי"ו מאישות דאין מדרש כתו' בנצ"ב וא"כ כ"ש הכא שהוא ספק גמור דאינה יכולה לגבות כתו' דאם נשאת תצא וא"כ אפי' ק' מאתים אינה יכולה לגבות, ועוד דבפ"ח מנחלות כתב דין סותר לזה וז"ל מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אם האשה מתה תחלה וכו' או אם הבעל מת תחלה וכו' כיצד דינן מעמידים נ"מ בחזקת יורשי האשה והכתו' עיקר ותו' בחזקת יורשי הבעל ונצ"ב יחלוקו וכו' וא"כ בספק מגורשת ג"כ אמאי לא אמרי' הכי דהרי ספק הוא הכא כמו התם והניח הדבר בצ"ע:
ולע"ד נר' דיש ליישב כל התמיהות הללו דמ"ש הרמב"ם דמי שנתגרשה ספק גירושין אין הבעל יורשה היינו לומר דאינו יורש נ"מ שלה גם נצ"ב אם הם תחת יד יורשי האשה אינו יורשם כלל דיאמרו לו כבר גרשתה אותה ואין אתה יורשה אמנם אם הם ביד שליש אז יקח הבעל מחצית נצ"ב ודין נפל הבית עליו וכו' שוה לדין זה דנלע"ד דלא אמרו דחולקין בנצ"ב אלא כשהנכסי' הם ביד שליש ואין שום א' תפוס מהם אבל אם שום א' מהם תפוס מהם המע"ה ועיקר כתו' מנה מאתים פשיטא דאינה גובה לא היא ולא יורשי' דאו' לה הבעל הביא ראיה שגרשתיך כדי שאפרע כתו' ועיקר דברי הרמב"ם שבא להשמיענו דמי שנתגרשה ספק גירושי' אין הבעל יורשה לא נחית לאשמועינן אלא דלא תימא דאין הירושה נפקעת ממנו אלא בגירושי' גמורי' כמ"ש הלבוש ז"ל אבל לא בא לומר שאפי' שהנכסים תחת ידו שיתנם ליורשי האשה ושיפרע לה כתו' משלם דזו לא אמרה אדם מעולם וזה נ"ל ברור, באופן דספק גרושה דהנכסי' תחת תחת ידה ורשותה ומתה דאין הבעל יורשה וא"כ ה"ה למי שנטבע בעלה במשאל"ס שאין עדות ברור דדיינינן לה בספק א"א ונותנים עליה חומרי חיים וחומרי מתים דדין הוא דיורשיה או באי כחה יורשי' ממונה כיון שהיא היתה תפוסה בחייה בנכסיה:
איברא שמי שיעיין בדיני תפיסה יר' דתפיסה כה"ג לא מהני לדעת מקצת הפוסקי' ואם באנו לעמוד על כל דבריהם יהיה למשא כבד בעיני המעייני' ודרך כלל אני או' דתפיסה דאית בה תרתי לריעותא דתפסה אחר שנולד הספק בטענת שמא, לא הויא תפיסה לדעת קצת הפוסקי' לא מיבעיא לדעת הרמ"ה והר' יונה שכתב הרא"ש בפ"ב דכתו' והטור ח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ג דס"ל דאפי' דאיכא תרתי לטיבותא טענת בריא ותפיסה קודם שנולד הספק דלא מהניא ליה תפיסתו ומוציאין מידו ומהדרינן מה שתפס למאריה קמא דלא מהני תפיסה לפי דעתם אלא דוקא כשהוא מאריה קמא או שהתפיסו הלוה שיהיה שלו אלא אפי' להרא"ש וסיעתו דס"ל דתפיסה לאחר שנולד הספק דמהני היינו דוקא בטוען בריא אבל בטענת שמא אפי' שתפס קודם שנולד הספק לא מהני ועיי' בהרא"ש פ"ק דמציעא דף קכ"ח ע"ד וסוף פ"ק דבכורות:
אמנם הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' דאיכא תרתי לריעותא תפיסה לאחר שנולד הספק וטענת שמא אין מוציאי' מיד התופס כמ"ש בפ"ה מבכורות בספק בכור דתקפו כהן דאין מוציאין מידו וכן בכל דוכתא דספיקא וכן בכל בעיות הגמ' דסלקן בתיקו פוסק כן דאי תפס לא מפקינן מיניה וכן דעתו של הראב"ד כמ"ש ה"ה פ"ב דגניבה ועיי' פ"ג דמכירה גבי הקנה השדה לא' ובפ"א מנזקי ממון גבי כשכשה בזנבה, וכן היא דעת הרי"ף ז"ל כמו שיראה מדברי הרא"ש בריש פ' כיצד הרגל וכן היא סברת הר"ש בר ברוך שכתב המרדכי בריש פ' נערה כמ"ש בתרומת הדשן סי' שכ"א, אמנם בעל התרומות בשער ס"ח (דפוס גדולי תרומה דף שס"ד) כתב בשם הרמב"ן והביאו הב"י ח"מ סי' מ"ב סעי' י"ג דמ"ש הרי"ף בסוף פ' השואל דאי תפס לא מפקינן מיניה דהוה ליה לאחר תפיסה נתבע היינו שנתנם לו הנתבע ברצונו בטעות בחושבו כי הדין היה כך ובכן נסתלקה תמיהת מהרד"ך בית ב' חדר ט' וכ"כ מהר"א די בוטון בתשו' סי' קע"ג והובאו דבריו בבני שמואל סי' ל"ז יע"ש ולפי זה הרי"ף והרא"ש בשיטה א' אזלי, גם בדעת הר"ש בר ברוך איכא למימר שדעתו כדעת הרא"ש כמ"ש מהר"י קולו' בשו' קכ"א דחשיב לקים לי כרש"י כטענת בריא והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו מדיני תפיסה יעיין המעיין בספרי האחרוני' שהזכרתי כי יען דיני תפיסה ארוכים לא כתבתי רק שורש המחלוקת ברמז:
ולענין הלכה ר' מהריק"א פוסק כדעת הרמב"ם וסיעתו כמו שיראה ממה שפסק בי"ד סי' ס"א סעי' כ"ג וסי' שט"ו סעי' א' וח"מ סי' מ"ב סעי' ח' וסי' ש"ץ סעי' ב' וז' ובכמה דוכתי, אמנם הריב"ל ז"ל בראשונות סי' ס"ז כתב וז"ל ובנ"ד כל אפייא שוין זולתי הרמב"ם על ההיא דתקפו כהן וכבר כתב מהרי"ק דאין לומר קים לי כפ' גאון היכא דכל חכמי ישראל חולקי' עליו וכו' וכל האחרוני' תמהו על הריב"ל דהיכי כתב דהרמב"ם יחידאה הוא והא איכא כמה מרבוותא דסברי הכי ואיהו גופיה כתב בח"א דף נ"ג ונ"ד בקו' שעשה בכללי התפיסה דהר"ף והר"ש בר ברוך אזלי כשיטה זו ואסיקו דבריו בצ"ע, ומיהו היה נלע"ד דכיון דבהרי"ף והר"ש בר ברוך י"מ דבריהם כדעת הרא"ש כדכתי' הוה ליה הרמב"ם יחיד אבל אכתי קשה דהראב"ד סבר כהרמב"ם כמ"ש ה"ה ס"ב מגניבה גם הטור נר' דס"ל הכי כמ"ש הרש"ח סי' ל"ז א"כ לא הוי יחיד הרמב"ם בסברא זו ותו דכיון דבהרי"ף והר"ש בר ברוך י"מ דבריהם כדעת הרמב"ם יכול המוחזק לומר קים לי כי כן פי' דברי הרי"ף והר"ש בר ברוך דתפיסה לאחר שנולד הספק וטענת שמא דמהני כדעת הרמב"ם באופן כי דברי הרב צ"ע.,:
ומיהו ראיתי ברוב פסקו האחרוני' ז"ל שכתבו דלא דיינינן בתפיסה לאחר שנולד הספק וטענת שמא, שיאמר קים לי כהרמב"ם וסיעתו משום דטעמא דאמרי' בעלמא קים לי הוא מטעם שהוא מוחזק והמע"ה אבל הכא איך יטעון התופס קים לי כמי שסובר דתפיסה מהנייא שהרי בהא פליגי אם התופס מיקרי מוחזק או בעליו הראשונים ובהא ליכא למידן אלא אחר הרוב ומצאתי לקצת חולקי' בזה וס"ל דלא שנא ובכל גוונא אמרי' קים לי ובענין זה נמצא סתירה בדבריהם דפעם אומרי' דדינינן ופעם אומרי' דלא דיינינן כבר רמז דבריהם הרב המובהק בס' כנסת הגדולה דף כ"ט סעי' מ' יע"ש:
ולכן מה שיר' לע"ד בענין זה הוא דכיון דר' מהריק"א ז"ל פסק כדעת הרמב"ם וסיעתו דתפיסה לאחר שנולד הספק דמהני אפי' בטענת שמא כן יקום ושב ואל תעשה ובפרט דאיכא מרבוותא קמאי ובתראי דס"ל הכי אין בידינו כח להוציא מיד התופס נגד סברתן וכיון דכן בנ"ד נר' דאם לא הייתה תפוסה בנכסי' ולא היה עדות מספיק שתנשא לכתחי' הנכסי' בחזקת יורשי הבעל קיימי אמנם אם היה עדות מספיק שתנשא לכתחי' אבל לא היה עדות שיורשיו יורדי' לנחלה איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דס"ל דכיון דנשאת גובה הכל ואיכא דס"ל דדוקא עיקר כתו' גובה לא נדוניא ותו', גם אם היה עדות מספיק שיורשיו יורדי' לנחלה אבל לא היה מספיק שתנשא לכתחי' איכא פלוגתא דרבוותא דאיכא דס"ל דגובה נדוניא ותו' ואיכא דס"ל דאינה גובה כלל וכיון דהוייא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיד יורשי בעלה שהם המוחזקים אמנם אם היא תפסה מטלטלין לפרעון כתו' והייתה תפיסה גמורה לא שתפסה מפתחות החדרים והתיבות כי זה לא מיקרי תפיסה כמ"ש הריב"ש בסי' שס"ד וסי' ק"ז אלא תפסה הנכסים בא' מדרכי הקניות לפרעון כתו' בין היה עדות מספיק להתירה להנשא לכחחי' ולא ליורשי' בין היה מספיק העדות ליורשי' שירדו לכתחי' ולא היה מספיק לה שתנשא לכתחי' תפיסתה תפיסה וגובה הכל ואפי' לא היה כאן עדות גמור אלא הייתה ספק א"א דנותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים נלע"ד דתפיסתה והצואה שצותה אלמנה זו לעשות מנכסיה שהייתה תפוסה בהן לפרעון כתו' ד' חלקי' להקדישות ונמסרו המעות ביד האפטרופוס לחשבון ההקדשות אין כח ליורשי הבעל להוציא מידה אחר שהם תפוסים דתפיסה לאחר שנולד הספק אף שהיא בטענת שמא הויא תפיסה כדכתי' ומיהו היינו דוקא במטלטלין אבל בקרקעות שהיו ידועים לבעלה לא מהנייא בהו תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש הפוסקי' וזה ברור:
ועל מה שטענו יורשי הבעל שלא נשבעה שבועת אלמנה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ידוע הוא כי אין האלמנה גובה כתו' אלא בשבועה דחיישי' דילמא אתפסה צררי לפי' אם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשי' כתו' שאין אדם מוריש ממון לבניו שאין יכול לגבותו אלא בשבועה אבל כל נכסיה בין נ"מ בין נצ"ב היא גובה אותם בלא שבועה וכיון דהיא גובה אותם בלא שבועה גם יורשיה יורשי' אותה כמ"ש הפוסקי', וז"ל הרמב"ם פי"ח מאישות דין ט' והנכסי' עצמן שהם נדוניתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשי' כתו' אעפ"י שהיא נצ"ב וכו' ע"כ וה"ה האריך בפי' דין זה וז"ל ביאור דברי ר' כשאותן נכסים שהכניסה לו הן בעין קיימים וכו' וזהו שכתב ר' ואם היה בהן מותר המותר ליורשי הבעל אבל ודאי אם נאבדה הנדוניא או נפחתה ובאת לגבות מן היורשי' צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין היורשי' יורשי' כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכו' ומהר"ל ן' חביב ז"ל סי' נ"ט דף פ"ח עמד בלשון זה והקשה דלמה לו לה"ה להאריך שכפי הנר' הכל מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בתחלת הלשון שכתב והנכסי' עצמן שהם נדוניתה וכו' משמע שדוקא בשנכסי הנדוניא קיימים מיירי וליישב קושיא זה פי' הרב ב' פירושי' הפי' הראשון דבא לאפוקי דלא תימא דאם מתה ולא נשבעה יורשיה יורשי' כתו' נצ"ב אפי' שלא יהיו קיימים ודחה פי' זה כי בודאי לא היה עולה על הדעת שהאלמנה אינה נוטלת מנכסי נדוניתה זולתי הקיימים ושיורשיה ירשו אפי' אותם שאינם קיימין ולכן פי' פירוש אחר שמ"ש הרמב"ם והנכסי' עצמן וכו' אין הכרח לומר שהם קיימין דאפשר לפרש בערך שלמעלה דבר הרב בפירות הנכסי' אמר עתה הדין שיש בנכסי' עצמן ולעולם הייתי או' שאפי' שאין קיימין שתטול היא בלא שבועה וגם יורשיה ירשו אותם לאפוקי זה בא ה"ה ואמר שאם אינם קיימין אינה נפרעת בלא שבועה וגם יורשיה לא ירשו אותם אם לא נשבעה והביא ראיות לזה הן מכח הבן הן מלשון הרמב"ם זהו כללות דבריו בקיצור אף שהוא האריך והר"א ששון בתשו' סי' כ"ג עמד על דברי הרב והעלה דיותר יש מקום ליישב הפי' הראשון שדחה הרב מפי' השני יע"ש באורך וכיון דלא נפקא מינה מידי לענין דינא לא כתבתי מה שנלע"ד לדקדק בדבריהם:
וכלל העולה לענין הדין הוא דהנדוניא שהכניסה אם הם קיימים נוטלתן בלא שבועה וכן יורשיה אבל אם נפחתו או נאבדו אינה נפרעת בלא שבועה וכן אם מתה ולא נשבעה אין יורשיה נפרעי' הנצ"ב שנפחתו או נאבדו וכן היא דעת מהריק"א כמ"ש בא"ה סי' צ"ו יע"ש:
ואיכא למידק טובא דהא לא ניתנה כתו' לגבות מחיים כמ"ש הרמב"ם פי"ו מאישות דין ג' וכן דין נצ"ב לא ניתנו לגבות מחיים כמ"ש ה"ה ז"ל וכן מתבאר בא"ה סי' צ"ג וסי' ס"ו יע"ש וכיון דכן הא קי"ל חזקה אין אדם פורע חובו בתוך זמנו ואפי' מיתמי ליפרע בלא שבועה כמ"ש הרמב"ם פי"א ממלוה דין ו' וכן היא הסכמת כל הפוסקי' כמ"ש בח"מ סי' ע"ח וסי' ק"ח וראיתי בתו' בהשולח שהקשו קושיא זו גבי מתני' דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה כתבו וז"ל וא"ת והא לא ניתנה כתו' לגבות מחיים ואמר ר"ל בפ"ק דבבא בתרא חזקה אין אדם פורט חובו בתוך זמנו ואפי' מיתמי ליפרע בלא שבועה ותרצו דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה כדאשכחן בהנושא וכו' ע"כ וכיוצא בזה כתב בפ"ק דב"ב יעו"ש, וכיון דכן לפי תירוץ זה הא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה דחיישינן דלמא צררי אתפסה היינו בעיקר כתו' מנה מאתים דאית לה בתנאי ב"ד אבל נדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריותן והן עליו כחוב גמור לא חיישינן לאתפסה צררי וכיון דכן קשיא טיבא היכי אמרי' דאם נאבדה הנדוניא או נפחת ובאת לגבות מהיורשי' דצריכה לישבע דלא עדיף מחוב דעלמא הא בחוב דעלמא ה"ל הוא דאם הוא בתוך זמנו נפרעים זמן היתומי' בלא שבועה גם הרא"ש בפ"ק דב"ב דף קס"ו ע"ד כתב דבאלמנה חיישינן לצררי טפי מבעלמא משום דאית לה בתנאי ב"ד וקשה דאיהו כתב בתשו' כלל צ"א דאם מתה ולא נשבעה אין יורשיה יורשי' כתו' ונדוניתה כלום:
ובחפשי באמתחות הפוסקים האחרונים מצאתי בתשובת הרשד"ם א"ה סי' קל"ב שכתב דברי התו' דפ' השולח והעלה לפסק הלכה דדוקא במנה מאתים או תו' מנה מאתים דהוי בתנאי ב"ד הוא דחיישי' לצררי אבל נדוניא הוי כשאר חוב ולא חיישי' לצררי ואע"ג דהתוס' בס' מי שמת נר' דלא מחלקי וכ"כ בת"ה סי' ש"ל וכו' נר' דתוס' גיטין עיקר שהרי הטור א"ה סי' צ"ו כתב וז"ל אין אלמנה גובה כתו' אלא בשבועה וכו' אבל כל נכסיה בין נ"מ בין נצ"ב יורשיה יורשים אותה אפי' באלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם ואפשר דתוס' פ' מי שמת מיירי היכא דליכא שטר כתו' אבל היכא דאיכא שטר כתו' לכל הפחית בנדוניא אינה צריכה לישבע והאריך בזה יע"ש:
ופליאה הדעת ממני איך סתם וכתב דבנדוניא אינה צריכה לישבע דלא חיישינן לצררי והלא לשון הרמב"ם מוכיח כן בהדיא וכמה קולמוסי' נשתברו במה שהוצרך ה"ה לפרש דבריו דגם בנדוניא אם נפחתה או נאבדה דאינה גובה בלא שבועה כמ"ש לעיל בשם הרלב"ח והרא"ש ז"ל, ומ"ש העור סי' צ"ו אבל כל נכסיה וכו' בקיימים מיירי והכי משמע לישנא דנכסיה שהם מנדוניתה שהביאה מבית אביה וכן מפרש ר' מהריק"א שדעת הטור כמ"ש הרמב"ם וה"ה ז"ל:
ושוב ראיתי בסי' קל"ו מתשו' הרשד"ם שנר' מדבריו דס"ל דבהך מלתא פליגי הרמב"ם והעור שכתב וז"ל ג"כ תמיה אני מזה החכם שהביא ראיה מלשון הרמב"ם פי"ו למה לא הביא ראיה לזכות ליורשי האלמנה ממ"ש הטור א"ה סי' פ"ח שכתב וז"ל האשה שהוצאה מתחת ידי בעלה בין במיתתו בין בגרושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נ"מ בין נצ"ב ובסי' צ"ו כתב וכו' הרי שלא אמרה צריכה לישבע אלא כדי לגבות עיקר כתו' אבל נדוניא אינה צריכה שבועה והטעם כתבתי במקום אחר באורך עכ"ל, ומלבד כי יש לתמוה איך פסק הפך הפוסקים ע"פ מה שרצה לפרש דברי הטור שר"ל שגובה נ"מ ונצ"ב בלא שבו' אפי' שאינם קיימין מה שאין כן משמעות הלשון דלא מיירי אלא כשהם קיימים כדכתי' עוד יש לתמוה דמיו לו לרב ז"ל שכתב בהפך בתשו' סי' קי"ו וסי' קע"ד וז"ל אבל הנדוניא שהביאה עמה לבית בעלה כל דבר שהוא קיים נוטלת היא שלא בשבועה היא או יורשיה וכו' עכ"ל:
והן אמת כי לענין מה שנר' מדברי הרשד"ם דהטור פליג אהרמב"ם וס"ל דגובה נדונייתה בלא שבועה אף שנאבדה יש מקום לומר בדברי רש"י והרא"ש והטור דהכי ס"ל וזהו דידוע הוא במ"ש הפוסקי' דנכסי נדונייתה נוטלתן האלמנה בלא שבועה ילפינן לה מדין יחד לי קרקע או מטלטלי' בכתו' שנוטלתן בלא שבועה כמו שכתב הכ"מ בפי"ו מה' אישות דין י"ג בשם הריב"ש וכן נר' מדברי ה"ה פי"ד מה' אישות ובדין יחד לה מטלטלי' בכתו' שנוטלתן בלא שבועה כתב הטור בסוף סי' צ"ח דלהרי"ף צריך שיהיו בעין או אחרים שבאים מחמתם וכו' אבל אם אינם בעין ולא אחרים שבאי' מחמתן צריכה שבועה אבל לרש"י אפי' נגנבו או אבדה אותם שיחד אינה צריכה שבו' דכיון שאבדה אותם שיחד תו לא מייחד לה אחרים וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ, וכיון דבנדוניתה אמרי' דנוטלתן בלא שבועה ילפינן לה מדין יחד לה מטלטלי' א"כ יר' כי היכי דבדין יחד לה מטלטלי' ס"ל לרש"י והרא"ש אפי' נגנבו או אבדו אינה צריכה שבועה ה"ה בנכסי נדוניתה אפי' נגנבו או אבדו אינה צריכה שבועה וכן יר' מדברי הרש"ך ח"ב סי' ל"ח דס"ל דכי היכי פליגי בדין יחד לה מטלטלי' בכתו' ונגנבו או אבדו דס"ל לרש"י והרא"ש דגובה בלא שבועה ה"ה בנדוניא אבל להרי"ף ורמב"ם דוקא איתנהו בעינייהו או אחרים שידוע לנו שבאו תמורתם גובה בלא שבועה גם הר"א ששון ז"ל כתב כן בסי' כ"ג ולבסוף העלה הדבר בספק אי פליגי רש"י והרא"ש גם בנדוניא ודעתו נוטה יותר לומר דלאו הא בהא תליא דאפשר לומר דאפי' רש"י והרא"ש מודו דבנדוניא שנגנבה או שאבדה אינה גובה בלא שבועה מהטעם שכתב יע"ש, ואני הדיוט לע"ד נר' להכריח דע"כ מודה הרא"ש דבנדוניא שנגנבה אינה גובה בלא שבו' דהא כתב הרא"ש בתשו' כלל צ"א והביאה הב"י ריש סי' צ"ו דאם מתה ולא נשבעה אין יורשיה יורשי' כתו' ונדוניתה כלום כמ"ש לעיל וכן יר' מתשו' הרא"ש שכתב בסוף כלל ן' והביאה הטור בא"ה סי' ק"ה ובח"מ סי' רע"ח יע"ש, ושוב ראיתי בתשובות מקור ברוך סי' ז' וסי' מ"ד שהאריך בזה להוכיח מדברי הפוס' שאם הנדוניא נפחתה או שאבדה שאינה גובה בלא שבועה ואח"כ כתב וז"ל תמהתי ולא הבינותי דברי הרשד"ם בפסקיו הראשונים סי' צ"ו הפך מזה אבל נראה דהוא לא סמך על זה הטעם לבדו אלא דטעמים אחרי' שהיו שם שהיה כל א' לבדו מספיק וכ"ש בהצטרפם כולם ונר' זה מוכרח ממ"ש סי' רל"ב שאפי' בזמן הזה נכסי צ"ב אין יורשיה יורשי' אם מתה בלא שבועה אלא א"כ קיימים וכו' ע"כ ואין זה מספיק, ועיין בהר' המבי"ט ח"א ס' ס"ט דנסתפק בדעת הרמב"ם וה"ה בכל זה יע"ש באריכות:
ומ"מ לעיקר קושיתינו שהקשתי לעיל היכי אמרי' דלא תפרע אלא בשבועה הא קי"ל חזקה אין אדם פורע חובו בתוך זמנו ואפי' מיתמי נפרע בלא שבועה, ונר' לע"ד כי מ"ש התוספות דאלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה אפי' בתוך זמנה היינו לומר כיון דיש לה עיקר כתו' בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי לכל סכי כתובתה אף בנכסי צאן ברזל וכן יר' ממ"ש בסוף האשה שנפלו לה נכסי' עשירות עושות אותם קלתות של כסף ושל זהב עניות היו עושות אותם עביט של מימי רגלים ופרש"י עשירות שכתו' מרובה ויש רמז לתירוץ זה בדברי מהר"י קולו' שורש צ"א דף צ"ד סוף ע"א יע"ש:
באופן דכללא דמלתא העולה לענין הלכה הוא דבמנה מאתים ותוספת אינה גובה בלא שבועה אבל נדוניתה הקיימת אינה צריכה שבועה וכן יורשיה אם נפחתה הנדוניא או שאבדה צריכה שבועה ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה יורשי' כתובתה ונדוניתה כיון שלא נשבעה ומיהו אם יחד לה קרקע או מטלטלי' בין לעיקר כתובה ותוספת בין לנדוניא גובים בלא שבועה כיון שהם בעצמם קיימים וה"ה דברים שידוע שבאו מכחם נוטלת אותם בלא שבועה כמ"ש בא"ה סי' צ"ו ויש בזה דקדוקי דברים ופרטי דינין יעמוד המעיין עליהם בתשו' הרלב"ח והר"א ששון סי' הנז', ודע שאם יש מטלטלי' ותכשיטי' ושימושי ערש וכתוב בכתובה שהכניסה לו מטלטלי' ושימושי ערש ותכשיטי' ויורשי הבעל אומרי' שאינם מנדוניתה של האלמנה ויורשיה אומרי' שהם מנדוניתה כתב מהרש"ך ח"ב סי' ל"ו דהם בחזקת יורשי האשה ומשמע מדבריו שם אף שתפסו אותם יורשי הבעל מוציאין מידם אך אם תפסו אותם יורשי הבעל ואין עדים שראו תפיסתם נאמנים יורשי הבעל בשבועה במגו שהיו יכולי' לומר לא תפסנו שום דבר ולע"ד יר' ממשמעות הפוסקי' דחולקי' על זה דמ"ש דנדוניתה גובה היא בלא שבועה וכן אם מתה ולא נשבעה דיורשיה יורשי' נדוניתה ומוציאין מיד יורשי הבעל היינו דוקא בדאיכא סהדי שנכסים אלו ומטלטלי' אלו הם מנדוניתה הא לאו הכי נאמני' יורשי הבעל בשבועה שאינם מנדוניתה כנ"ל, עוד צריכין אנו לדעת דבנ"ד וכיוצא בו שמת הבעל במ"ה ומת פתאם שטבע במשאל"ס יש הרבה מהפוסקי' דס"ל דהאשה גובה כתו' משלם בלא שבועה דלא חיישי' לצררי וכן יר' ממ"ש הרא"ש פ"ק דבתרא דף קפ"א ע"ד וז"ל וריצב"א תירץ דבכתו' נמי לא חיישי' לצררי תוך זמנו אלא ש"מ סמוך למיתתו אורחיה להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו בב"ד וכו' ולפי תירוץ זה חיישי' לצררי כשמת בדעתו אבל מת פתאם או במ"ה לא חיישי' לצררי וכ"כ הרא"ש בתשו' הראש כלל פ"ה הביאה הב"י בשני מקומות בסי' צ"ו וז"ל האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות שקדשו (פי' מקור ברוך דף ז' שקדשו ש"ש בעליהן שקמו עליהם האויביה והם קדשו ש"ש ולא היה להם שהות להתפיס צררי והוי מת פתאום) ולא חיישי' לצררי ואני סומכים על תירוץ הר"ש מיינביל שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא ציוה לביתו לא חיישי' לצררי וכן היה דן ר"מ והיה נותן סעד לדבריו וכו' דהאידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי עכ"ל, וכתב הב"י כי תירוץ ר"ש מיינביל הוא בתוספות ס"פ מי שמת ורש"י פי' בפ' שום היתומי' דחיישי' לצררי היינו שמא בשעת מיתה אתפיס צררי ומ"כ על דבריו משמע מתוך פי' דמקמי מיתה זמן ארוך אין לחוש לכך וכו' לפי פי' זה אם נהרג מת מיתה חטופה או נטרפה דעתו אין לחוש לצררי עכ"ל ובשארית יוסף סי' ס"ז כתב באלמנה שמת בעלה במדינה אחרת שלא בפניה ואח"כ מתה היא דלא שייך כאן לחוש לצררי הואיל ולא היתה אצל בעלה כשמת והביא דברי תרומת הדשן סי' ש"ל דבקל לא חיישי' לצררי בפרט עתה שהכתובות גדולות ומרובות יע"ש גם הרשד"ם בסי' קל"ב כתב וז"ל והכא כמה רחוק מן השכל חשש דצררי חדא דבזמנינו זה לא שכיח כלל ועיקר ועוד שאפי' שכיח גבי זה לא אמיד וכו' גם שקרוב הדבר היה דומה מיתתו לנפל הבית עליו שמת ממיתת מגפה בשעמום וטירוף ודברים אלו ברורי' למודה על האמת עכ"ל:
ואם כן לפי זה מי שנטבע בעלה במשאל"ס כנ"ד לא חיישי' לצררי וגובה הכל נדוניא עיקר ותוספת בלא שבועה ולפי' אם מתה ולא נשבעה יורשיה יורשי' כתו' ונדוניתה ותו' בשלמות:
וא"ת נהי דלצררי לא חיישי' ואינה צריכה לישבע על ככה אכתי חייבת לישבע שלא מכרה לו כתובתה ולא מחלה כמ"ש רמב"ם פי"ו מה' אישות ואף לדעת הטור סי' צ"ו שחלק עליו בזה וכתב שאם כתו' בידה אינה צריכה לישבע על זה שאלו מחלה לו או מכרה לו היתה מחזרת לו הכתובה אכתי איכא שבועה אחריתי שכתב שם ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפסה היא משלו כלום ע"כ וא"כ, אף בנדון זה דליכא למיחש לצררי חייבת לישבע דלא תפסה משל בעלה כלום, הא ודאי לאו מלתא היא דכל הני שבועות לא משבעינן לה אלא ע"י גלגול והיכא דשייכא שבועה שלא התפיסה צררי מגלגלי' עליה כל הני אבל היכא דליכא למיחש לצררי לא משבעינן לה אידך שבועות וכבר היה מעשה בפטירת הרב סאגיש ז"ל שאמר בצואתו שלא היה לאשתו סך פרעון כתו' ומת ואח"כ מתה אלמנתו ולא נשבעה ונחלקו חכמים בדבר זה י"א שיגבו יורשי' כתו' כיון שהבעל הודה שלא היה לה אלא פחות הרבה מכתו' ואין כאן התפסת צררי וי"א שכיון שעדיין יש לחוש לשמא מחלה ושמא בזבזה ושמא נתנה לאחרי' בחיי בעלה ועל כל זה צריכה לישבע וכיון שלא נשבעה אין אדם מוריש שבועה לבניו ותרצו דבריהם לפני מהרי"ט ז"ל והכריח בראיות תלמודיות ומדברי הפוסקי' דכיון דאין כאן שמא התפיסה צררי אינה מחוייבת לשבע שאר שבועות אלא ע"י גלגול וכיון דכן אף דמתה ולא נשבעה יורשיה יורשי' כתו' משלם ותשו' זו היא בח"א דפוס קושט' סי' ק"ג וכן פסק בני שמואל סי' ל"א גם בשארית יוסף סי' ס"ז פסק כן יע"ש, ושוב ראיתי בתשובות הר"ל ן' חביב ז"ל סי' פ"א דף ק"א דפסק הלכה למעשה בש"מ שגורש את אשתו ולא היתה שם חשש התפסת צררי שהבעל בעצמו נשא ונתן בפרעון הכתובה בשעת כתי' הגט ק דאע"ג דלא חיישי' לצררי תשבע שלא תפסה משלו כלום ונתן טעם יפה לחלק מה טעם הרמב"ם לא הזכיר שבועה זו והטור הזכירה דטעם מחלוקתם תלוי בההיא דתנן בפ' הכותב במושיב את אשתו חנונית או אפטרופא דהרמב"ם פוסק כהרי"ף שאם מינה אפטרופא יכול להשביעה כל זמן שירצה ואם לא מינה אפטרופא אינו יכול להשביעה אפי' אם תובעת כתובתה אמנם הטור סי' צ"ו פסק כר"ש והיא סברת הרא"ש שפסק כן בשם ר"ח ור"ת דכ"ז שתובעת כתובתה משביעים אותה על הכל ואפי' על פלכה ועל עיסתה וכו' ולכאורה דבריו תמוהין דמההיא אין ראיה לומר דהיכא דליכא למיחש לצררי משביעין אותה אף שלא מינה אותה אפטרופא שלא תפסה משרי בעלה כלום דלא אמרה הרא"ש והעור וסיעתם דמשביעי' אותה על פלכה ועל עיסתה כשתובעת כתובתה אלא היכא דאיכא למיחש להתפסה צררי ואגב שבועה זו מגלגלי' עליה שלא תפסה משל במלה כלום וראיתי בבית חדש סי' צ"ז שהביא דברי הרלב"ח ז"ל וחלק עליו דהיכא דליכא למיחש לצררי אין משביעי' אותה והביא תשו' מהר"ם שכתב המרדכי בפ' הכותב שפסק כן וע"ש, אמנם: אחר העיון יר' דראיות הרלב"ח היא זו דלפי הטור וסיעתו דפסקו כר"ש משביעי' אף דליכא למיחש לצררי שלא תפסה משל בעלה כלום מדכתב הטור דבגרשה ותובעת כתו' משביעה על הכל אף שלא מינה אפטרופא משביעה בטענת שמא על פלכה ועל עיסתה שלא תפסה משל בעלה כלום ובגרושה לא שייכא תפיסת צררי והבית חדש ז"ל כתב דיש לחלק בין אלמנה לגרושה דשאני גרושה שהבעל טוען שתשבע יע"ש, באופן דהדבר עולה במחלוקת היכא דליכא למיחש לצררי אם משביעי' את האלמנה כשתובעת כתו' שלא תפסה משל בעלה כלום דמהר"ם והב"ח ושארית יוסף ומהרי"ט סברו דאינה חייבת לישבע זולת הרלב"ח ולענין הלכה יראה דאינה חייבת לישבע דרבים נינהו החולקים עלי:
אמנם אכתי איכא טעמא אחרינא לומר דאף דליכא למיחש לצררי חייבת לישבע שבועת אפטרופא דכתב הרלב"ח סי' הנז' דכל הנשים שלנו הן שולטות בנכסי בעליהן והרי היא כאלו מינה אפטרופא וכן נר' מדברי מור"ם בעל המפה ח"מ סי' ס"ב שכ"ב המרדכי פ' חזקת והרשב"א סי' תתקנ"ד דסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית וטעמא דנושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שעוסקת בפרקמטייא אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר לו בבית בידה וכ"כ הטור בא"ה סוף סי' פ"ו יע"ש מיהו כבר כתב הב"ח דליכא נפקותא בהא אלא לרי"ף ורמב"ם דפסקו דאם מינה אפטרופא משביעה כל זמן שירצה אבל לדעת הטור וסיעתו ליכא נפקותא בהא דבאלמנה כשנשבעת שבועת צררי נשבעת על כל טענת שמא אפי' לא מינה אפטרופא ואם אינה נשבעת שבועת צררי אפי' מינה אפטרופא אינה נשבעת בטענת שמא, ועוד אני אומר דאפי' לרי"פ שפוסק כת"ק דאם מינה אפטרופא דמשביעה כ"ז שירצה היינו הבעל בעצמו אבל בנ"ד שמת הבעל אין היורשי' יכולי' להשביעה על אפטרופוסות שנעשית בחיי בעלה כמ"ש הטור בא"ה ריש סי' צ"ח וכן דעת רבותיו של הרמב"ם בפ"ט משלוחין, איברא דלדעת הרמב"ם יורשי' משביעי' אותה בטענת שמא על שנעשית אפטרופא בחיי בעלה והמעיין יר' כמה מיני מחלוקות יש בשבועה זו של אפטרופא כי מלבד פלוגתא זו איכא כמה מהפוסקי' דס"ל דאינה חייבת לישבע שבועת אפטרופא עד שיחשדוה המשביע בשתי מעין כסף ופרוטה ותכפור בשני כספים ותודה בפרוטה כמ"ש הטור בח"מ סי' צ"ג וכתב בסמ"ע דזו היא דעת הרי"ף והרמב"ם ודלא כב"י ובח"מ סי' ר"ץ סעי' ט' פסק כן מהריק"א ויש מקום עיון בזה והדברים עתיקים, ומעתה בנ"ד יר' דלא שייך כאן אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דבנ"ד דמת פתאם במ"ה וטבע במשאל"ס אין כאן חששת צררי כדכתי' לעיל ואף שקצת פוסקי' סוברי' דחיישי' לצררי דאתפסה מחיים שלא בשעת מיתה כבר כתבו כמה מהפוסקי' דבקל לא חיישי' לצררי בפרט עתה שהכתו' גדולות כמ"ש לעיל בשם תרומת הדשן סי' ש"ל ועוד כתב מהרי"ט ח"א סי' כ"ג דלא אמר ר"י ז"ל דחיישי' לצררי אפי' שלא בשעת מיתה אלא לדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אבל האידנא ליכא למיחש לצררי אלא בשעת מיתה מטעם שלא תתבזה אשתו בב"ד, וכיון דכן בנ"ד דמת ונטבע במ"ה ליכא למיחש לצררי דשעת מיתה ואינה צריכה שבועה ואי מטעם שבועת אפטרופא שכתבו קצת מהפוסקי' דכל אשה בזמנינו זה הוייא כאלו מינה אפטרופא מ"מ הרי כמה מהפוסקי' דסברי היכא דליכא למיחש לצררי אין משביעי' אותה שבועת אפטרופא ואף דאיכא מ"ד דמשביעי' אותה הא איכא דאמרי' דאם מת הבעל אין היורשי' משביעי' אותה ואף דאיכא מאן דסבר דיורשי' ג"כ משביעי' אותה הא איכא דאמרי דבעינן טענה ב' כסף והודאה פ' ובנ"ד שמתה האשה אין כאן הודאה פ' ואף דאיכא מאן דסבר דלא בעינן הודאה פ' בשבועת אפוטרופא וכיוצא בה יר' דכל כה"ג אם מתה ולא נשבעה לא אמרי' אין אדם מוריש ממון שיש לו שבועה לבניו דתרי קולי לא עבדינן כמ"ש הפוסקי' לענין נאמנות כמ"ש בסמוך בס"ד כ"ש בענין זה דאיכא כמה מיני קולות גם יש לצרף מ"ש מהרי"ט ח"א סי' כ"ג דכל הנשבעי' שלא בטענה לא דיינינן ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו והביאו בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' ק"ח אות ע"א יע"ש ועיי' בשארית יוסף דנר' דחולק על זה מ"מ סוף דבר יראה לי ברור דבנ"ד דנצטרפו כל הני טעמי לא ימצא מי שיחלוק על כל מה שכתבתי:
גם מטעם נאמנות לא שייך כאן אין אדם מוריש ממון שיש לו שבועה לבניו דאע"ג שנחלקו הפוסקי' אם נאמנות מועיל לגבי יורשי' מ"מ כתב הריב"ש בתשו' סי' ע"ח וסי' ק"ח וסי' קס"ט וסי' שנ"ג וסי' תצ"ב וז"ל אמנם אם יש בכתובה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו בעניין זה יורשיה יורשי' כתובתה אעפ"י שלא נשבעה שהרי לא הייתה צריכה לשבועה כיון שהאמינה אפי' מהיורשים כדברי הרי"ף והרמב"ם שנאמנת בפי' אפי' מהיורשי' מהני דתנאי שבממון הוא ואפי' לדברי האומרי' דאין שום נאמנות מועיל לגבי יורשי' היינו שאם לא מתה לא תגבה בלא שבועה אבל במתה לא אמרי' כבר נתחייבה שבועה וא"א מוריש שבועה לבניו דכיון דמדינא נאמנות היה מועיל אפי' לגבי יורשי' דתנאי שבממון הוא אלא דס"ל דרבנן אלמוה לתקנתייהו שלא לעוקרה בתנאי לא מחמרי' בה ולא מוספינן למימר א"א מוריש שבועה לבניו כדאמרי' עלה התם הבו דלא לוסיף עלה ועוד דהא לא אפסיקא הלכתא כרב ושמואל אלא דיינא דעבד כר"א עבד דעבד כרב ושמואל עבד והלכך לא מקלינן בה תרי קולי ויורשיה גובין כתו' וכ"כ בעל המאור ששמע בשם חכמי נרבונה הגדולים ז"ל וכתב שהוא פסק נאה והגון ומשובח וראוי לסמוך עליו עכ"ל, והב"י כתב בא"ה תשו' זו בסי' צ"ו וסי' צ"ח וכתב שכ"כ הרשב"א בתשו' וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ל"א ובפ' כל הנשבעין וכ"כ הב"י בח"מ ס' ק"ח וכתב שם שכ"כ בעל התרומות בשער י"ד בשם חכמי נרבונה איברא דיש לדקדק במ"ש הב"י בח"מ סי' ע"א בשם חכמי נרבונה דגם בזה אמרו א"א מוריש שבועה לבניו וכבר עמד בזה הרב בעל כנסת הגדולה בסי' ע"א יע"ש גם בדברי הטור יש דקדוקי' וקושיות עצמות ממ"ש בא"ה סי' צ"ח למ"ש בח"מ סי' ע"א וק"ח ולאפס פנאי לא אוכל לעמוד לפלפל בזה כאשר עם לבבי, ומ"מ לענין הלכה כל האחרוני' מסכימי' דאם כתב נאמנות בכתו' ממנו ומיורשיו דיינינן כר"א ובשבועה מיהא גביא, וגדולה מזו כתבו האחרוני' אעפ"י שלא נכתב בפי' נאמנות עליו ועל יורשיו מ"מ אם כתוב נאמנות וכו' הוה ליה כאלו פי' שהאמינה עליו ועל יורשיו ומה שכתב וכו' הכוונה היא לאהבת הקיצור וליפות כח הענין בכל מה שאפשר ולהורות על כל אופני נאמנות בין עליו בין על יורשיו וכל האחרוני' כתבו כן שדנו כן הלכה למעשה וכתב דבריהם הרב בס' כנסת הגדולה סי' ע"א בדברי הטור אות נ"ה ובאות נ"ו כתב דמהר"א די בוטון כתב דאפי' נאמנות וכו' לא דיינינן ליה כנאמנות מפורש ואין דבריו עומדים בפני כל הני רבוותא וכמה פעמים דננו ועשינו כן הלכה למעשה עכ"ל, גם הרח"ש ריש סו' נ"ד כתב דנאמנות וכו' נכנס הכל יע"ש, וגדולה מזו כתב הרש"ך בהרבה מתשובותיו דאפי' שלא נכתב בפי' שהאמינה עליו ועל יורשיו נאמר דהוה ליה כמו שנכתב כיון שכותבין כן בקצת שטרי כתובות בפי' שהאמינה עליו ועל יורשיו א"כ אעפ"י שלא נכתב כמי שנכתב דמי דהוי כלשון הדיוט וכו' והר"א ששון סי' כ"ג הביא דברי הרב ועיי' בכנסת הגדולה סי' ע"א בב"י אות י"ט דכתב שם סברת החולקי' על מהרש"ך בזה, ומ"מ בנ"ד יר' ברור בצירוף כל הני טעמי דכתיבנא אם לא הייתה מקדשת נכסיה היו יורשיה יורשי' כתובתה וכיון דכן גם ההקדשות חלו ואין לבטלן מפני שלא נשבעה שבועת אלמנה ועוד יתבאר זה לקמן בס"ד:
עוד יש טעם אחר לזכות ההקדשות משום דהאפטרופוסי' הם תפוסי' בנכסי' אלו לחשבון ההקדשות וידוע הוא דאע"ג דקי"ל דלכתחי' עבדינן כרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו מ"מ אם קדמו יורשי האלמנה ותפסו מנכסי הבעל אין מוציאי' מידם ע"כ וכתב הב"י בסי' הנז' סעי' כ"ב שכ"כ הר"ן בשם קצת רבותינו הצרפתים ובעל התרומות בשער י"ד וכתב שהר"ן כתב שר' האיי חולק בדבר גם הרב בעל המפה כתב פלוגתא זו בא"ה סי' צ"ו יע"ש וכן פסק ריב"ל ח"א סי' ס"ט וסי' ע"א יע"ש ואי משום תפיסה לאחר שנולד הספק דסברי קצת מהפוסקי' דלא מהניא כבר כתבתי למעלה דהרי"ף ורמב"ם והר"ש בר ברוך והטור ס"ל דאפי' דאיכא תרתי לריעותא תפיסה לאחר שנולד הספק וטענת שמא אין מוציאי' מיד התופס וכן פסק מהריק"א בכמה דוכתי וכ"כ הר"א ששון סי' כ"ג יע"ש ואפי' שהאשה או יורשיה אינם מוחזקי' אלא שהם ביד שליש ואין יד יורשי הבעל שולטת שם כתבו קצת מהפוסקי' דזכו יורשי האשה עיי' תרומת הדשן סי' ש"ל ורשד"ם סי', קי"ו ורכ"ט איברא דאיכא מרבוותא דחלקו על זה כמ"ש בכנסת הגדולה סי' ק"ח אות ל"ד מ"מ כיון דהאפטרופוסי' הם מוחזקי' זכו מטעם קים לי כמ"ש האחרונים ז"ל:
באופן דיר' מכל הני טעמי דכתי' דאם האפטרופוסי' הם תפוסי' בנכסי' אלו לחשבון ההקדשות דאין כח ביד יורשי הבעל להוציא מידם והגם כי יש להאריך בכל מה שכתבתי כתבתי בקיצור לפי שדברו בזה ראשונים ואחרונים ואפוכי מטרתא למה לי ומה גם לאפס פנאי כי טרדותי רבו בלימוד ענינים אחרים שלא אוכל להפטר מהם לכן לא אאריך:
אך בדבר א' צריך לעמוד בההיא דכתבו שנחלקו הראשונים והביאו הטור סי' צ"ו כתב הרי"ף שאם מכרה או נתנה מנכסי יתומים קודם שנשבעה וכו' קיים ומנכין אותו מכתובתה ומשמע מדבריו אפי' מקרקעי וא"א הרא"ש מביא דבריו לפסק הלכה אבל כתב בתשו' כלל ן' סי' ו' דוקא במטלטלי אבל במקרקעי בחזקת יורשי' קיימי ואין בידה לתתם עד שיגבוה ב"ד וכו' ע"כ והב"י ז"ל הביא תשו' אחרת להרא"ש כלל הנז' סי' ח' דמשמע מדבריו בין מקרקעי בין מטלטלי אין מתנתה מתנה דאין לה בגוף נכסי בעלה אלא שעבוד בעלמא ותירץ בזה ב' תירוצין התירוץ הראשון שמ"ש בתשו' א' דבמטלטולי מתנתה קיימת מיירי במטלטלי שאינם ידועים לבעל שיכולה להטמין ולהכחיש וכו' עוד תירץ דמ"ש דבמטלטלי מתנתה מתנה בנשבעה מעצמה איירי אלא שלא השביעוה ב"ד וכו' והאמת דשני תירוצין הללו גם את הראשון גם את השני קשים לשמוע וכבר מהרי"ט סי' מ"ד והרש"ך ח"ב סי' א' והב"ח הקשו עליו יע"ש והב"ח ומהרי"ט תרצו דההיא תשובה דחילק בין מקרקעי למטלטלי מיירי שהייתה ושאת ונותנת בתוך הבית דאין הנכסי' ידועי' שהם מבעלה, ולע"ד יר' דיכולין אנו לפרש שזו היא כוונת ר' ב"י בתי' ראשון, ולע"ד יר' דמ"ש הרא"ש לחלק בין מקרקעי למטלטלי באותה תשובה איירי דמתה האלמנה קודם שנשבעה וכיון דכן הוי כההיא דכתבו הפוסקי' דאם מכרה האלמנה קידם שנשבעה ותפסו היורשי' דאין מוציאי' מידם הואיל והן מוחזקין כדכתי' לעיל ולפי' דוקא במטלטלי מהנייא תפיסה אבל לא בקרקעות דבחזקת בעליה עומדת אבל בתשו' השנית איירי דהאלמנה בחיים ולפי' קאמר דאין מתנתה מתנה דאין לה בגוף נכסי בעלה כלום אלא שעבוד בעלמא ואי בעו יורשי' מסלקו לה בזוזי.
ומעתה אבא לנ"ד ואומר דהנה לדעת הני רבוותא דסברי דאם מכרה או נתנה קודם שנשבעה דאין מתנתה מתנה יר' לכאורה דבנ"ד ההקדש של אלמנה זו לא חל אמנם אחר העייון יר' דהקדש זה חל דאיכא כמה מרבוותא דסברי דמכרה ומתנתה קיים בין מקרקעי בין מטלטלי כמ"ש המרדכי פ' הכותב וכיון דהם תפוסים יכלי למימר קים לי ותו דכבר כתב הרב בעל המפה די"א דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי במקום שנר' לדיין שלא תפסה צררי כגון שמת פתאם או כיוצא יש לדון שמכירתה ומתנתה קיימת וכן אם מוחזקי' המקבל או הקונה וסיים וכתב הרב ז"ל דכן נ"ל לדון ע"כ, וכבר כתבנו למעלה דבנ"ד דמת במ"ה ונטבע במשאל"ס דאין כאן חששת צררי וא"כ מתנתה מתנה והקדשה הקדש, ועוד כי אפי' היה כאן חששת צררי יש לזכות ההקדש מטעם הנאמנות כדכתי' לעיל, באופן דמכל הני טעמי יש לזכות ההקדשות וכל הני טעמי היינו לעיקר כתו' ותו' אבל אם נדונייתה קיימת או דבר הבא מכאן מלתא דפשיטא היא דחייל ההקדש דהיא עצמה לא הייתה צריכה שבועה כדכתי' לעיל ולפי' אף שלא נשבעה מתנתה מתנה וכמ"ש הריב"ש בסי' קס"ט וה"ה אם הקדישה דמלתא דפשיטא דחייל ההקדש, והיה מקום לעיין לבאר אם יש מקום לזכות להקדשות בצואה של אלמנה זו שהקדישה כל נכסיה אף שיהיו יתר מסכי כתובתה אך להיות כי השום לא עמד בזה לא אאריך נאם מתאבק בעפר רגלי כל יודעי דת ודין ונושק שולי מעילם סביב הצעיר:
משה ן' דחביב ס"ט
וזאת תשובת רב אחד ע"ד הר' המחבר ז"ל הנז"ל לא נודע למי מקדושים:
תשובה. ראיתי דברי החכם השלם דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא רבה ואמינה בניחותא משה שפיר קאמרת חביב אדם שנברא בחכמה ובתבונה דולה מים חבורות עמוקים מתוקים מדבש ולא הניח זוית ופנה של בדקה ולא הניח לנו מקום לחדש וכמה הלכתא גברוותא למדנו מדבריו המסולאים בפס ידי"ק אמריה נעימה כתיבא יהיבא לנא יה"ר יפוצו מעיינותיו חוצה וצאצאי מעיו יעשו פרי כצור אשר ממנו חוצבו, ואל אלקים הוא יודע וישראל הוא ידע כי רבו טרדותי ואני גולה ומטולטל וספרי אין אתי וחשבתי לפטור את עצמי לולי כי אהבת החכם השלם הנז' עלי חובה פניתי מכל עסקי להשתעשע בנועם שיח שפתותיו ששונים ואם באיזה חלק מדבריו אהיה חלוק עליו לע"ד, אהבת האמת גוברת ואהבתו מסותרת בתווני דליבאי יתיב טבא דהוה בלורייתיה, ומאחר שהנני בא על דברי החכם השלם הוא הראש ע"כ לא אאריך בראיות רק במה שבא בתשובתו הרמתה ארמוז ברמז ואומר שם שם לו חק ומשפט ובמה שיש לי איזה פרפרת פרחים ופטורי ציצים שם אציץ מן החרכים ואענה חלקי ה' מנת חלקי אמרה נפשי, ואומר דברור הוא לן דעקרא דהאי מלתא תליא בההיא מתניתא דהאשה שלום דתנן גבי אומרת מת בעלי בש"א תנשא ותטול כתובתה ובה"א תנשא ולא תטול כתוב' א"ל ב"ש התרתם ערוה החמורה לא תתירו ממון הקל א"ל ב"ה מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ, א"ל ב"ש והלא מס' כתובתה נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ע"כ וכיון שחזרו ב"ה והודו לדברי ב"ש הכי הלכתא, וכתב ע"ו החכם השלם הפוסק נר"ו בתחלת דבריו וזל"ל כי פשטא דמלתא דחזרו בהו משום דדרשי ס' כתובה וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ו מה' אישות וכיון דכן יראה דגביית כתובה תליא בנשואין אם יכולה להנשא יש לה כתובה ואם לאו אין לה כתובה וכ"כ הראב"ד ז"ל אהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' נחלות גבי מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין ע"פ, כתב הראב"ד ע"ז ויש מש"א שהיא אינה נוטלת כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וכו' וכתב הה"מ ז"ל דדברים נראים הם ואף הרמב"ם ז"ל יודה בזה וכו' וצ"ל לפי זה דדרשינן מדרש כתובה בין ליפות בין לגרוע, אמנם התו' כתבו בהאשה שלום בתירוץ א' דב"ה לא חזרו מטעם כתובה אלא מטעם ק"ו, ואיכא וכו' ולפי תירוץ זה דב"ה לא חזרו אלא מטעם ק"ו ולא מטעם מ"ך א"כ איפשר שגובה כתובתה אף שאינה נשאת כגון נ"ד שטבע בטלה במשאל"ס אי מיירי בגוונא שהיורשין יורדין לנחלה וכו' אף היא גובה כתובתה דלא דרשי מדרש כתו' עכל"ל, וכן חזר וכתב למטה מזה גבי מה שהביא סברת הגהות מרדכי דכתב אטו אשה שנפל בעלה במשאל"ס לא תגבה כתובתה לעו', כתב ע"ז הח' הש' הפוסק וזל"ל וצ"ל דס"ל דב"ה לא חזרו אלא מטעם ק"ו ולא ממדרש כתובה עכל"ל, ודברים הללו מרפסן איגרי דלא ידענא מאי קאמר דמשמע בביאור דס"ל דלפי תי' ב' דהתוס' דס"ל דחזרת ב"ה משום מ"ך א"כ אם אינה יכולה להנשא כגון נ"ד אינה יכולה לגבות כתובתה ולפי תירוץ הא' דס"ל דחזרת ביה הוא מטעם הק"ו ולא מטעם מ"ך א"כ גובה כתובתה אף שאינה יכולה להנשא:
וזה פלא דהדבר מבואר בעצמו דבין אם אנו אומרים דחזרת ב"ה משום מ"ך אינה גובה כתובתה אם אינה יכולה להנשא דלא קרינן בה לכשתנשאי וכו' ובין אם חזרת ב"ה מטעם הק"ו דהיינו אם התרתם ערוה החמורה לא תתירו ממון הקל מזה נשמע ג"כ אם אינה יכולה להנשא בטל הק"ו ולא תגבה כתובתה ואפי' ב"ש לא אמרו אלא תנשא ותטול כתובתה דמשמע דכיון דאנו מתירין אותה שתנשא ראוי שתטול כתיבתה אבל אם אינה יכולה לינשא לא תטול כתובתה, אם לא שנאמר דעת שלישי דחזרת ב"ה אינו לא מטעם ק"ו ולא מטעם מ"ך אלא דלעולם תטיל כתובתה אף שאינה יכולה להנשא וזה לא מצינו מי שאמרה מעולם רק לענין נדונייתה כשהיא קיימת, דעדיפא מב"ח והיורשין דלעולם ראוי שתהיה בידה מאי דהנעלת מבית אביה ואפי' ב"ה קודם חזרתם לא חלקו בזה אך עיקר מחלוקת ב"ש וב"ה הוא על עיקר כתיבה, וי"א אף על נצ"ב וי"א אף על החיספת כאשר נפרש, באיפן שהדבר ברור דבין לפי תי' א' בין לפי תי' ב' אם אינה יכולה להנשא אינה גובה כתיבתה דבין מטעם ק"ו בין מטעם מ"ך הנשואין צריך שיהיו קודמין כדי שתהא ראויה לגבות כתובתה, ולפי סברת הגהות מרדכי דס"ל דבנפל למשאלים אעפ"י שאינה יכולה להנשא חטול כתובתה צ"ל כמ"ש הח' השלם הפוסק בטנים דס"ל דלא דרשינן, מדרש כתובה אלא ליסית ולא לגרוע דלסעמים אף שאינה יכולה להנשא תטול כתובתה כגון משאל"ם א"נ טעמו כמ"ש הרשב"א ז"ל דכל שאם נשאת לא תצא אף היא גובה כתובתה דשפיר קרינן בה לכשתנשאי כיון שאם נשאת כבר לא תצא, ולפי זה נ"ל דגם אם נא' דחזרת ב"ה הוא מטעם ק"ו אם הנדון יהיה באופן שאם נשאת לא תצא יתכן לו' ג"כ אם התרתם ערוה החמורה בדיעבד שאנו או' שלא תצא לא תתירו את ממון הקל אסי' לכתחלה וכשם שאנו דוחקים את עצמנו במ"ך לו' דלכשתנסאי ר"ל אם תהיי נשואה שלא יחייבוך לצאת טלי מש"ל אף במ"ש בק"ו התרתם ערוה הח' היינו בדיעבד נמצא שלא יש חולוק בזה בין מטעם ק"ו בין מטעם מ"ך ובנ"ד שהעדות הוא שנטבע במסאליס שנראה לכאורה שאם נשאת לא תצא אליבא דהרשב"א והגהות מרדכי יכולה לגבות כתובתה, ואליבא ואליבא דהרמב"ם ז"ל והראב"ד והמגיד ז"ל נראה שאינה יכולה לגבות כתובתה לפי שהרמב"ם כתב זל"ל במי שטבע במשאל"ס אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחלה היורשין נוחלין ע"כ משמע דאיירי באופן שדוקא לכתחילה אין משיאין את אשתו אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא ועל זה כתב הראב"ד ז"ל שי"א שהאשה הנז' לא תטול כתובתה והודה לדבריו המגיד וס"ל דהרמב"ם ס"ל הכי א"כ משמע בביאור דס"ל דכל שאינה מותרת לינשא לכתחילה לא תטול כתובתה דהק"ו והמ"ך כולהו משמע להו דלכתחילה קאמרי:
וכיון שכן יכולה היא אם היא תפוסה כנ"ד ךו' קים לי כהרשב"א והגהות מרדכי ובפרט הרשב"א ז"ל דקי"ל דויחכם שלמה מכל האדם א"כ יכולה לגבות כתובתה, וחל עלינו חובה לדעת מה יכולה לגבות אם עיקר כתובה לבד א"נ נצ"ב, א"נ התי', וזה תלוי לדעת חזרת ב"ה מאיזה טעם חזרו דאם מטעם ק"ו חזרו הנה כח הק"ו אלים שתגבה כל סכי כתובתה בשלמות באומרנו התרתם עה"ח לא תתירו את ממון הקל, ואם נאמר דחזרת ב"ה אינו אלא מטעם מ"ך דפשטא דמתני' איפשר דס' כתובה אינו אלא למנה מאתים כאשר כתב הרב הנמק"י וזל"ל כתב הריטב"א בשם רבו שאין מ"ך זה אלא לענין מנה מאתים שהוא כל הנשים בתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נצ"ב וכו' ואעפ"י שא' בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתיבה דמי אין זה אלא לענין דברים הנפרטים שם מדפריש להו התם עכ"ל, וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות וזל"ל ומיהו דוקא בעיקר כתובה ע"כ ובחידושיו בשלהי נדרים כתב איכא למימר דלית לן מ"ך אלא בעיקר כתובה ולא בתוס' ע"כ גם כשיטה זו כתב הרמב"ן ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו מה' אישות גבי מה שכתב האשה שא' לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה וכו' וחייב ליתן עיקר כתיבה אבל אינו נותן לה התוס' וכו' והשיב עליו הראב"ד ז"ל שאם אינה מעיה תגבה הכל וכו' וכתב הה"מ ז"ל וזל"ל ולענין גביית כתובה הכריע הרמב"ן כדברי רבינו והטעם מפני מדרש כתו' לכשתנשאי וכו' אבל בתוס' לא שאין בו מ"ך אלו דבריו וכדעת רבינו ואין צ"ל נצ"ב ע"כ נמצא דלפי דעת הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א והר"ן לא תגבה רק מנה מאתים מטעם מדרש כתובה אבל לא נדונייא ותו', וממילא משמע דכלהו הני רבוותא שהזכרנו ס"ל דחזרה ב"ה מטעם מ"ך כתירוץ הכ' שכתבו התו' ולא כתירוצא קמא:
ואני בעוניי נתקשיתי טובה דלפי דברי ב"ש הראשונים שא' התרתם ערוה הח' וכו' לא תתורו וכו' משמע שכוונתם שתגבה כל סכי כתיבתה עי' ונצ"ב ותו' מטעם הק"ו כדאמרן לעיל ואח"כ כשא' והלא מס' כתובתה נלמוד וכו' אין בידם ראיה רק עיקר כתובה לבד ואין לך דוחק גדול מזה ולפי"ז נאמר דכשהודו ב"ה לא הודו רק לחצי דבר למה שלמדו מס' כתובה דאינו אלא לעי' כתובה וראיתי הרבנים המובהקים מוהרח"ש ז"ל בקונטריס אשר לו דף ס"א ע"ד כשרצה להוכיח נגד סברת הריטב"א ז"ל ולו' דבכלל ס' כתובה כלול הכל כתב וזל"ל ובהכי ניחא ל' המשנה דע"כ ב"ש דקאמרי תנשא ותטול כתובתה אף נצ"ב ותו' בכלל מטעמא דקא' התרתם עה"ח לא תמ"ה והך טעמא שייך אף בנצ"ב ותו' ועלה קא' בתר הכי והלא מס' כתובה ולפי דברי הריטב"א ז"ל ושאר רבוותא דכתיבנא דמדרש כתובה אינו בק' ור' צ"ל דמעיקרא דקא' ב"ש התרתם וכו' אף נצ"ב בכלל והכי קא' הלא מס"ך נלמוד אינו אלא למנה ומאתים ע"כ, ודברים הללו כתבן ג"כ בעל משפט צדק סי' ט' דף מ"ו ע"ד וכתב ע"ז והגם שיראה כן הוא דוחק ע"כ ולא השתכלו בחכמתם ליישב מה שקשה לפי' הריטב"א וסיעתיה קדישא:
גם אם נאמר כתירוצא קמא דבעלי התו' דחזרת ב"ה היינו מטעם הק"ו ועם זה נמצא דגובה הכל כדכתיבנא ק"ק מה שהקשה החכם הש' הפוסק וכו' דהלא הק"ו איפרך ממ"ש מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ ולזה קדמוהו הרבנים מוהרח"ש ובעל מ"ץ דהוקשה להם זה והתירוץ מבואר והובא בסיפרתם דשאני האחין שהן גופין מוחלקין מהאשה ועדות האשה לא תועיל להם אבל לאשה עצמה שתועיל להנשה ולא שתטול כתובתה אינו סברא, ונ"ל ראיה לזה שהרי אמרו בגמ' שאפי' שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ אם היה יבם ונשאה על פיה יורד לנכסי אחיו ועיקר הטעם הוא שכיון שהכל דבר אחד וע"פ עדותה נשא זה את אשת אחיו היבמה ראוי שירש הנכסים ג"כ ע"פ אבל לגבי יורשין אחרים בן ובת ואח שלא במקום יבום לא תועיל עדותה להם, ואעפ"י שבגמ' הוציאו דין זה באומרם אם הם דרשו מ"ך אנן לא נדרוש קרא יקים ע"ש אחיו הוציאו הדין כן לחזק הדבר אבל לעולם דאפי' מאן דלא דריש מדרש כתובה הפסוק על כרחנו לדורשו יקום ע"ש אחיו כיון שהמייבם יורש וכיון שכן פרכת הק"ו אזלא דיבם יוכיח דיורש ע"פ עדותה אלא ודאי האחין אינם יורשין משום שהוא דבר אחר וגופין מוחלקין משא"כ ביבם שנושא הוא עצמו את אשת אחיו שהוא בכרת מכ"ש שירש והיינו טעמא דקרא וה"ה לגבי דידה כשנשאת לעלמא שתטול כתובתה שהכל הוא דבר א' ודו"ק, אך ס"ס ק"ק דפשטא דמתני' מש' דלא חשו ב"ה לקי אלא מטעם מ"ך והיכי קאמרי בעלי התו' דלא חזרו אלא מטעם ק"ו ויכולין אנו לתרץ לזה בטוב טעם דהמשך דברי התו' אינו כדמשמע מריהט"א דלישנייהו דלא חזרו אלא מטעם ק"ו ולא מטעם מיך אלא כוונתם לו' דלא חזרו בהם מטעם מדרש כתובה שהם אינם דורשים מ"ך אלא מטעם דיש הכרח הק"ו לחזור מכח המ"ך וזהו התכת לשונם לשון הזהב לא חזרו בהם מטעם מך אלא מטעם ק"ו ר"ל שאינם חוששים בעלמא למ"ך וכאן נמי לא היו חוששין אלא מטעם שיש ק"ו ולק"ו היה קצת פרכא כאשר כתבנו אך לא הוה משמע להו פרכא חזקה וכד אשכחו מ"ך אהני הק"ו נמצא דלא דרשי בית הלל מ"ך אלא כשיש ק"ו אך ב"ש דרשי מ"ך אפי' כשלא יש ק"ו מסייע למ"ך ולהכי שם בהאשה שנפלו גבי אח אני יורש אשתו איני קיבר דלא שייך שם ק"ו אמרו דב"ש דוקא אית להו מ"ך בלי ק"ו אך בשמעתין דרשי ב"ה מ"ך כשיש ק"ו, ולפי תירוץ השני דרשי ב"ה מ"ך כב"ש אפי' כשלא יש ק"ו, גם בפ' נערה דף נ"ג כתבו התו' דב"ה לא חזרו מטעם מ"ך אלא מטעם ק"ו והקשו איך שם ההיא דארוסה שמתה וכו' ובכמה דוכתי דרשי מ"ך ונמצא דהנהו הלכתא להוו כב"ש דדרשי מ"ך והלא ב"ש אינה משנה וכו' כוונתם דבהנהו דיני דרשי מ"ך אפי' כשלא יש ק"ו כההיא דארוסה וכההיא דשמואל ואביי ורבא שהביאו בעלי התו' וזה הוא מוכרח דוקא כב"ש דב"ה לא דרשי מ"ך אלא כשיש ק"ו דרשי מ"ך ולהכי הוכרחו לתרץ דבזה הלכה כב"ש יע"ש: