אור ברסלב
שות מהרם בן חביב הלכות עיגונא › סימן ג

שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב

הלכות עיגונא · סימן ג

סימן ב

במותב תלתא כחדא הוינא כאשר באו והעידו לפנינו ר' יוסף אלמליח יצ"ו ור' שלמה טאנג"י יצ"ו אחר האיום והגזום שהלך עמהם מכאן לאלג'אדן ישראל אחד שמו ר' עובדיה ואמר להם שהיה מצפת תוב"ב ומלאכתו מלאכת האוברנות בצמר ושיצא מצפת תוב"ב מחמת שהיה שר העיר משליך עליו ועל בעלי המלאכה צמר והפסיד כל ממונו בזה וכשהגיעוהו לאלגאזין שלחוהו בני ברית לשישוואן עם גוי אחד והיה זה עשור ראשון לניסן ואחר עבור חג הפסח שמעו כאן שנהרג יהודי אחד והלכו לאלג"אזין ואמרו להם אותו האיש ששמו עובדיה ששלחנו לשישוואן עם הגוי בא יהודי אחד משם ואמר שלא הגיע לשם ואין כאן ולא באלג"אוין יהודי ששמו עובדיה, וג"כ העידו שאמר להם גוי אחד מסל"ת מצאנו אדם אחד הרוג בנהר בין אלג'אזין ובין שישוואן וקברנו אותו בחושבנו שהיה גוי ואח"כ ידענו על פי החמר שהיה יהודי והוא הרגו ולראיה ולזכות שכך העידו לפנינו חתמנו פה אלקצר יום חמישי ט"ו לחדש תמוז שנת וכפר אדמת"ו עמו לפ"ק וקיים:

יצחק קמוייאל ס"ט

משה אלמליח הצעיר יעקב אבוקאייא

אחר זמן בבא החכם כמה"ר יעקב אבוקאייא נר"ו הנז"ל פה עיר קדשנו ת"ו נתוועדנו יחד אנחנו ב"ד ח"מ במותב תלתא כחדא הוינא ושלחנו אחר כמהר"י אבוקאייא הנז' לראות מה בפיו מעדות העגונה הנז' ואחר האיום וכו' העיד איך אחר זמן קבלת העדות הנז' ידע כי בא הגוי החמר שהוליך היהודי הנז' לשישוואן הנז' ולאלג'אזין ושאלו אותו הולכת היהודי לשישוואן ואמר כבר הולכתיו וכתבו לשישוואן לידע אם כנים הדברים והשיבו להם שלא בא לשם שום יהודי משם ובכן מסרוהו לשר העיר וע"י יסורין הודה שהוא הרג ליהודי שהוליך עמו מאלג'אזין לשישוואן ולראית האמת חתמנו פה ירושלם עה"ק ת"ו. משה ן' חביב, יעקב מולכו הצעיר יום טוב צהלון,:

תשובה. זאת אומרת כי הגיע אלינו כתב א' מהרבנים המובהקי' ב"ד הגדול אשר בארץ מצרים, וזה טופסו לשלו' אין קץ על ישראל ועל רבנן וכו' על אודות האשה מ' אסתר בת כה"ר שחאתה עתרותי אשת כה"ר עבדיה אלפנדרי שזה כמה שנים פשט לו את הרגל והלך לארצות המערב וכו' וכעת שמענו שבמחניכם קדוש עלתה ארוכה למחלתה ע"י החכם כמו"ה יעקב אבוקאיא יצ"ו שלוחכם שכתבו לו פסק להתירה, אשר ע"כ בבוא הספר אליכם שומרי משמרת ה' שתגלו את אזננו על נכון אם כנים הדברים ויש בהם ממש באותם הכותבים להתירה מרשת העיגון או לא כי מצוה רבה היא ותשובתם הרמתה מהרה תצמח על הדין ועל האמת נאם החותמים בס' את משפטי תעשו שנת והאל הקדוש נקד"ש בצדקה לפ"ק פה מצרים: הצעיר ישראל רומאנו הצעיר אברהם הלוי הצעיר:

משה ויטאל

זהו טופס הכתב הבא אלינו, ונדרשנו לבקשת הרבנים הנזכרים ושאלנו את פי החכם יעקב אבוקאיא שלוחינו שבא מארצות המערב אם הביא שום כתב על עדות איש ששמו עבדיה ונתן בידינו קבלת עדות שנעשה בארצות המערב המועתק בשאלה, ועוד שאלנו אותו אם ידע או שמע איזה עדות אחר ואמר לנו מה ששמע עדות שנית ככתוב בשאלה:

וטרם כל דבר צריכין אנו לדעת דמוטל על ב"ד הגדול הרבנים שבארץ מצרים ה' ישמרם שנראה מתוך דבריהם שהעגונה מ' אסתר בת הר' שחאתה עתרותי אשר היא עומדת היום בארץ מצרים שאנו מבקשים להתירה עליהם מוטל לחקור אם העגונה הנז' היא אשת הר' עבדיה שהיה בצפת ת"ו ומלאכתו מלאכת האוברנות בצמר ושיצא מצפת ת"ו והלך לארצות המערב כמו שנראה מתוך קבלת העדות שהביא הח"י אבוקייא יצ"ו מארצות המערב שאם באולי הר' עבדיה בעלה של אסתר העגונה הנז' לא יצא מצפת לארצות המערב א"כ העדות שהביא הח"י אבוקייא יצ"ו אינו על בעלה של אסתר הנז' אלא על איש אחר מצפת ת"ו וזהו עיקר גדול בהיתר העגונה הנז' וצריכין לברר אותו קודם כל דבר:

ואם לחשך אדם לומר דאפי' נדע על פי עדות אחר דבעלה של עגונה זז היא אסתר בעלה עבדיה יצא מצפת לארצות המערב אין לצרף עדות זה עם עדות הריגת הר' עבדיה דהוה ליה חצי דבר ואנן בעינן דבר ולא חצי דבר, צא תאמר לו דבעדות עגונה אין לחוש לזה כדמוכח בהדיא מתשו' הריב"ש סי' תק"ח בעובדא דאברהם פרח דמצרפים העדויות, וכבר עמד בזה בתומת ישרים סי' ע"א איך מצרפי' העדויות וכתב ב' טעמים הא' דהמעיד דאברהם פרח בעלה של זו דר בירושלם ישמע העדות שמת אברהם פרח בירושלם ויעיד על הכל, א"נ עיקר העדות הוא על המיתה והשאר חשיב גילוי מלתא בעלמא גם בפני משה ח"א סי' ט"ו דף ל"ד ע"ג הסכים בזה וכתב שכ"כ כל האחרונים ז"ל:

אחר שכתבתי זה בא היקר הר' סעדי מצפת ת"ו וא"ל שהכיר להר' עבדיה אלפאנדרי שהיה בצפת עושה מלאכה בצמר ומחמת החובות והפסדות הלך למערב ואשתו הלכה למצרים ובא א"ל משם אשת הרב מהר"ר יצחק שלו' ז"ל שבאה מצפת ת"ו באופן דהדבר הוא ברור דעבדיה אלפנדרי שיצא מצפת הוא הוא שהעידו עליו:

ואחר שנתברר בב"ד דבטלה של אסתר העגונה הנז' דהיה שמו עבדיה היה בצפת ת"ו ויצא משם לארצות המערב, מעתה יש לברר אם העדות שנתקבל במערב דעבדיה נהרג הוא עדות מספיק להתיר העגונה הנז':

הספק הראשון הוא דכיון דהמעידי' על הריגתו לא הכירו דשמו עבדיה ושיצא מצפת כי אם על פיו יש לברר אם סגי בהכי כיון דהגיד שמו באקראי בעלמא:

ויראה דהדבר ברור דסגי בהכי כדמוכח מההוא עובדא דשלהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד עדות אשה בפני חכמים אמרו לו היאך אתה יודע בעדות אשה זו א"ל אני והוא היינו מהלכים בדרך ורדף אחרינו גייס ונתלא ביחור של תאנה ופשחו והחזיר הגייס לאחריו אמרתי לו יישר כחך אריה אמר לי יפה כוונת לשמי שכך קורין אותי בעירי יוחנן בן אריה דמכפר שחייא לימים חלה ומת והשיאו חכמים את אשתו ע"כ, הרי מוכח מהכא דאע"ג דהעד לא היה מכיר שם הנפטר אלא מפי הנפטר ידע העד דהזכיר לו שמו ושם מקומו ואפ"ה התירו את אשתו, וגם הרא"ש בתשו' כלל נ"א סי' ב' הביאה הטור א"ה סוף סי' קי"ח בתלמיד א' דאמר דהיה שמו ר' אשר ושלמד לפני הרא"ש והעתיק תוספות הרא"ש והעידו עליו שמת התיר הרא"ש את אשתו מכח ראיה הנז' וכן הרא"ם בסי' ע"ו אע"ג דלא היו מכירים שם המת אלא מפי המת יע"ש, וכ"כ מהרי"ק ריש שו' קע"ו הביא דבריו מרן הב"י סי' י"ז דף מ"ד ע"א, גם מהרש"ך ח"ב ריש סי' מ' פסק כן בפשיטות יע"ש:

ואם תאמר אמאי הוצרך הרא"ש ומהרי"ק להביא ראיה זו דסוף יבמות הלא קי"ל לענין גט בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ותו תנן בא' שעמד על ראש ההר ואמר אני פ' בן פ' נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתי, עי' בתשו' הר"מ אלשיך סי' קכ"ו דר"כ ע"א, י"ל דחשש הרא"ש דשמא יש לחלק בין אומר כן בשעת מעשה דלא חיישי' שמא בא לקלקל להתיר אשתו בגט או בעדות מיתתו מה שאין כן כשאומר כן באקראי בעלמא שלא בשעת מעשה בדרך ספור דהוא פ' ממקום פ' דילמא לא נתיר את אשתו ע"פ מה ששמענו מפיו באקראי דשמו כך לכך אייתי הרא"ש מההיא דאריה דסוף יבמות וכן מצאתי בתשו' הריב"ל ח"נ סי' ט' דף ח' ע"ד ועיי' הרשד"ם סי' נ"ט וסי' רל"ט ומה שיש לפלפל בדבריהם עיי' בקונ' הרח"ש דף ע"ח ע"א ועיי' מ"ש הרא"ם ח"א סי' ע"ו בפסק דעזריאל יע"ש:

סוף סוף דבר הדבר ברור דיש להתיר את העגונה ע"פ מה ששמעו מפי המת דהוא פ' ממקום פ' אע"ג דאמר כן דרך סיפור באקראי בעלמא:

שיש לעמוד, הוא זה דיש מחלוקת בין הפוסקי' די"א דבעינן שיזכיר שמו ושם אביו ושם עירו אבל בשמו ושם אביו או בשמי ושם עירו לחוד לא סגי וי"א דבשמו ושם עירו או בשמו ושם אביו סגי, ועלתה הסכמת האחרונים ז"ל דכשלא הזכיר אלא שמו ושם אביו ולא הזכיר שם עירו אין להתיר אם לא שיש הוכחה שהיא מאותה העיר וכשלא הזכיר אלא שמי ושם עירו ולא הזכיר שם אביו אין להתיר רק ע"י חיפוש או ע"י איזה סי' לפי ראות ב"ד:

והנה בנ"ד לפי העדות המוצג בשאלה שנעשה במערב לא יש רק שמו ושם עירו דהיינו דהעידו העדים דאותו דשמעו שנהרג אמר להם בעודו בחיים דשמו עובדיה ושהיה מצפת וא"כ מנין לנו דהוא בעלה של עגונה זו אסתר דאע"ג דידענו דבעלה של זו היה עובדיה והיה מצפת דהוא שמו ושם עירו מ"מ יש לחוש דהם מעידים על הריגת איש אחר דהיה שמו עובדיה והיה מצפת כיון דלא העידו על שמו ושם אביו או שם כינוייו דעולה במקום שם אביו, ונראה לדחות ספק זה ממה שבא בשאלה דהוא אומר לעדים הר' עובדיה דהיה מצפת והיה לו אומנות בצפת מלאכת האוברנות בצמר וא"כ יש לומר דשם מלאכתו יעלה במקום שם אביו אלא דיש לדחות טענה זו ממ"ש הריב"ל בח"ג סי' י"ח דיש להסתפק בפ' הרצען או פ' הצורף דשם האומנות לא הוי כשם אביו, וכוונת דבריו דבאומנות שכיחי טובא מאומנות אחת וגרע מאברהם ויצחק עי' בהר"א ששון סי' י"א ופ"מ ח"ב סי' י"א:

אך אכתי יש להתיר דע"כ לא נסתפק מהריב"ל אלא בשמו ושם האומנות דליכא שם עירו בהא הוא דקאמר דלא הוי האומנות כשם אביו אבל שהזכיר שמו ושם עירו שם האומנות עולה במקום שם אביו, וכן יש ללמוד ממ"ש הרמב"ם בתשו' והביאה הר"מ אלשקר ז"ל בתשו' סי' ס"ז דף קליא ע"א וז"ל על איש שהלך מביתו ועברו עליו כמה שנים ולא ידעו מה היה לו ואחר זמן בא גוי א' מל"ת ואמר בא אצלנו לדמשק איש א' שמו כלף סימניו בנוני בקומה וזקנו שחור ומת זה האיש היום כשלשה שנים וחצי וראיתי מיתתו וקברתיו וכבר שמעתי מזה כלף הנז' שהיה מארץ מצרים ממשנית זפקא, והשיב הרב הנראה לי שאם יבואו עדים מן משנית זפקא ויעידו שזה כלף בעלה של אשה זו היה בינוני בקומה וזקנו שחור יכולה להנשא בזאת העדות לפי ששמו ושם מקומו עם אלו הסימנין שאינם מובהקי' יספיקו בהודעתו לענין התרת העגונה וכתב משה עכ"ד עכ"ל, והרח"ש בקונטריס דף ל' ע"ד הביא תשובה זו דהרמב"ם והסכים כוותיה דבשמו ושם עירו עם סי' גרועי' סגי אך בשמו ושם אביו בלי שם עירו עם סי' גרועי' לא סגי והוכיח כן מתשו' הריב"ש דסי' תק"ח בההיא דאברהם פרח דהיה שמו ושם כינוייו דעולה במקום שם אביו והגידו ג"כ סי' גרועי' שהיה בינוני לא ארוך ולא גוץ ושערות זקנו התחילו להתלבן אפ"ה הצריך שם עירו ואח"כ הביא תשו' הריב"ל דח"א סי' ד' דהתיר בשמו וכינוייו עם הצטרפות סי' אחר שהיה קרוב למשפחה פ' וכו' יע"ש, ועיי' בהרח"ש סי' ו' ד' קי"א ע"א במה שהעיד יוסף שהיה מסאלוניק מת דאיכא שמו ושם עירו כיון דיש הוכחה עוד דאמר משרת פ' יש להתיר והביא ראיה מתשו' הרמב"ם הנז' יע"ש:

וכיון דכן בנ"ד דאיכא שמו ושם עירו דאמר דהיה שמו עובדיה ושהיה מצפת כיון שמצטרף עם זה סי' אומנתו דהיה עושה מלאכת האבורנות בצמר יש להתיר אפי' לדעת מהריב"ל, וכן מצאתי בתשו' פני משה ח"ב סוף סי' ק"ל על מי שהעיד חיים אישטאנבולי טאנבורגי' דיש להתיר דשמו ושם עירו עם שם אומנתו דהיה טאנבורגי' כלו' מנגן שם האומנות ממלא מקום אבותיו והביא ראיה מתשו' הרמב"ם הנז' יע"ש ועיי' פני משה ח"ב סי' ע"ה, סוף דבר דבנ"ד חשיב דידעינן שמו ושם אביו ושם עירו דכיון דאיכא שמו ושם עירו שם האומנות ממלא מקום אבותיו: עוד יש בנ"ד הוכחה אחרת דכתוב בעדות דיצא מצפת מחמת שהיה שר העיר משליך עליו ועל בעלי המלאכה צמר והפסיד בזה כל ממונו וא"כ אם יתברר דבעלה של עגונה זו שאנו רוצים להתירה יצא מצפת מחמת הסיבה שהיה שר העיר משליך עליו צמר והפסיד כל ממונו היא הוכחה דהוא בעלה והוכחה זו ממלא מקום אבותיו, ויש להביא ראיה ממ"ש מרן מהריק"א בתשו' דף ק"ך ע"א על מה שהעידו שנהרג יהודי אחד קוסי ושהיה לו מעות הרבה דיצא מסמינדרא עם קטירג"י א' ויענציר א' דאע"ג דלא הזכירו שם א' מהם יש להתיר משום דדמי למעשה דאנטוכיא ואעפ"י שלא אמרו לאיזה מקום היה הולך נ"ל שמה שאמרו שהיה מסופייאה עדיף טפי ממה שהיו אומרי' לאיזה מקום היה הולך וכ"ש שאמרו כמה דברים המוכיחי' שהיה עמו מעות הרבה ושהיה קווסי שאעפ"י שאין דברים אלו כדאי להתיר את האשה מ"מ הוכחות מיהא הוו וכבר כתב מהרי"ק בשו' קפ"ה להתיר היכא דאיכא הוכחות ואע"ג דבההוא עובדא הזכיר שמו ושם אביו ובנ"ד לא נזכר אפי' שמו איכא למימר כיון דבההוא עובדא לא הזכיר שם עירו ובנ"ד הזכיר שם עירו ושם המקום שיצא משם א"כ אוקי חדא לבהדי חדא וקם ליה דינא דידן כי ההוא דינא וכו' עכ"ל, ודון מינה ואוקי באתרין דאיכא שמו עובדיה ושם עירו צפת ויש הוכחות מאומנותו בצמר, והוכחה אחרת דהפסיד ממונו מחמת שהשר היה משליך עליו צמר היא הוכחה רבתי דמה לי הוכחה של מר"ן ז"ל דהיה לו מעות הרבה מה לי הוכחה דהפסיד ממונו אלו ואלו הוכחות הן וקם דינא דידן כי ההוא דינא באופן דעל פי ההוכחות דנ"ד אם נמצאו בבעלה של עגונא זו הוה ליה כאלו העידו על שמו ושם אביו ושם עירו וזה ברור:

הספק השלישי הוא דנהי דנתברר דעובדיה דהיה מצפת ומלאכתו בצמר והפסיד מעותיו דהוא בעלה של עגונא זו אסתר וכו' הלך למערב בעיר אלקצר ומעיר אלקצר הוליכוהו יאודים העדים יוסף ושלמה לאלג"אזין וכשהגיעוה לאלג'אזין שלחוהו בני ברית אחר הפסח לשישואן עם גוי א' מ"מ עיקר בירור הריגתו הוא תלוי ברפיון דאע"ג דעשו חקירה וידעו דלא הגיע עובדיה הנז' לשישואן וגם שמעו אחר הפסח באותו הפרק שנהרג יהודי א' וגם שמעו מפי גויים מצאנו אדם אחד הרוג בין אל"אזין ובין שישואן וקברו אותו בחושבם שהיה גוי ואח"כ ידעו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו, מ"מ מאן מוכח דאותו שנהרג ע"י החמר ונקבר היה עובדיה הנז' שאנו רוצים להתיר את אשתו אסתר דילמא עובדיה הנז' חזר בו באמצע הדרך ולא רצה ללכת לשישואן כי אם למקום אחר וזה הנהרג הוא איש יהודי אחר ממקום אחר דהרי לא אמרו דשמעו דאותו ההרוג היה אותו יהודי דיצא מאלג'אזין ללכת לשישואן דאז היה מקום להתיר אבל עתה דלא שמעו דאותו הרוג היה אותו יהודי דיצא מאלג'אזין ללכת לשישואן א"כ העדים וב"ד מקבלי העדות יראה דרוצים לדון באומדנא דאותו הרוג היה עובדיה דיצא מאלג'אזין ללכת לשישואן ופשיטא דע"פ אומדנא דההרוג הוא עובדיה הנז' אין להתיר את אשתו:

ויראה לצדד לבקש בירור דההרוג הנז' הוא עובדיה הנז' דהיה הולך מאלג"אדן לשישואן מדכתוב בסוף העדות ואח"כ ידענו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו מדכתוב תיבת החמר בה"א הידיעה משמעות הדברים הוא דהחמר שהוליך לעובדיה הנז' מאלג"אזין לשישואן הוא עצמו אמר היהודי שנתנו לי בלג'אזין להוליכו לשישואן הרגתי אותו באמצע הדרך והוי כההיא דכתב הרמב"ם פי"ג דגרושין דין כ"ה יצא גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו ואעפ"י שאין הכותי יודע אותו האיש והוא שיאמר קברתיו עכ"ל, ודין זה של הרמב"ם ז"ל איתא שלהי יבמות דף קכ"ב והכי איתא התם אבא וד איש ציידן אמר מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדהך יבא נכרי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו והשיאו אשתו ע"כ וכתב הרא"ש בתשו' כלל נ"א סוף סי' כ' וז"ל במעשה זה לא הכיר הגוי את היהודי ולא ידע את שמו אלא שאמר שיהודי נתלוה עמו ומת והיו עדים שיודעי' שאותו היהודי נתלוה עמו עם זה הגוי ובאו לפני ב"ד ואמר שפ' נתלוה עם זה הגוי והנה הגוי אומר שמת והתירו את אשתו ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי מא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמי ומת אחר אלא כיון שאותו היהודי נתלוה עמי תלינן בודאי שאותו היה שמת עכ"ל:

והרמב"ם שינה לשון הגמרא דבגמרא קאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך דמשמעות הלשון הוא דלא יצא עמו העיר אלא שנתליה עמו בדרך וכמו שדקדק הרא"ש ז"ל והרמב"ם יראה דס"ל דאם אמר איש שהיה עמי בדרך מת וראינו ליהודי שהיה הולך עמו בדרך לא סגי בהכי דאיכא למיחש דלמא איתו יהודי נפרד ממנו ונתלוה עמו יהודי אחר ועל אותו אחר הוא שמעיד ולכך הצריך הרמב"ם שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת דכיון דידעינן דיצא עמו מהעיר ליכא לספוקי דלא אותי יהודי אזל לעלמא וחזר הגוי לעיר ויצא עם יאודי אחר דכולי האי הוי חששא רחוקה ומהריב"ל בח"א סי' ב' רמז פלוגתא זו דהרמב"ם והרא"ש וכתב דהאחרוני' הסכימו לדעת הרא"ש ז"ל יע"ש וכ"כ הריב"ל ח"ב סי' י"ב: ואיכא למידק אמאי לא חשו לסברת הרמב"ם ז"ל מחמיר, ויראה דטעמם משום דפשט לשון הגמ' משמע כוותיה דהרא"ש, והרח"ש בקונטרי' דף י"ז ע"ד כתב דהרמב"ם מפרש דמ"ש בגמ' חבל על יהודי שהיה עמי בדרך הוא דוקא בשמדבר הגוי עם ישראל שראהו הולך עם ראובן דליכא למיחש למידי וכו' יע"ש:

וקשה על תירוץ מהרח"ש ז"ל דאמאי הרמב"ם השמיט דינא דגמ' והוא חבל על יהודי שהיה עמי בדרך וכו' ונקט דינא חדתא דלא הוזכר בגמ' והוא באומר איש שיצא עמי דהוה מלתא פסיקתא דלא בעי שיאמר כן למי שיראה אותו יוצא עמו ובתשו' הר"א ששון סי' י"ד דף ז"ך ע"ג כתב דמלשנא דגמרא דקאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך ולא קאמר שהיה מהלך כדרך דקדק דהכונה היא שהיה ממקום פ' וע"ש:

והיה אפשר לומר דהרמב"ם מפרש דמ"ש בגמ' מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך וכו' מדנקט שהלכו בדרך ולא קאמר מהלכין בדרך כדקאמר בעובדא דאנטוכיא וכרכום ביתר משמע ליה דמעשה הראשון דישראל ונכרי היינו דיצאו יחד מעיר אחת ולכך כתב הרמב"ם איש שיצא עמי מכאן. עוד היה אפשר דהרמב"ם שינה לשון הגמרא להשמיעני חדוש גדול והוא דבגמ' לקט דהמעשה בישראל וגוי שנתלוה עמו בדרך ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך עדות זה מהני בשביל דאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך אבל אם לא אמר יהודי אלא אמר חל על איש שהיה עמי וכו' דלא מהני דדילמא גוי הוא ולכך נקט הרמב"ם ז"ל באומרו יצא גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי והסיח ל"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו והוא חידוש גדול דאעפ"י דלא הזכיר הגוי דאותו המת הי' יהודי כיון דידעינן אנן דאותו דיצא עמו ממקום פ היה איש פ' יהודי מת מתירין את אשתו וכ"ש בעובדא דגמ' חבל על יהודי וכו' דמשיאין את אשתו, באופן דבנתלוה בדרך בעינן שיאמר חבל על יהודי וגו' ולא סגי שיאמר חבל על איש שהיה עמי בדרך אבל כשידענו דיצא ישראל עם גוי ממקום אחד כשיבוא הגוי ויאמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין אשתו אע"ג דלא הזכיר דהמת היה יהודי כנ"ל:

אך הרשד"ם בא"ה סי' מ"ד ורמ"ג הפליג להחמיר בסי' דברי הרמב"ם וסובר דהא דכתב הרמב"ם איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו היינו דוקא כשמגיד הגוי לאותם שראו אותו יוצא משם וידע הגוי שראהו יוצא עמו הא לאו הכי חיישי' דילמא פעם אחרת יצא עמהם אחר ועל האחר הוא שמעיד יע"ש, והרח"ש בקונטרי' דף י"ח ע"א כתב דדברי הרשד"ם הם דחוקי' בלשון הרמב"ם גם בתשו' סי' ל"ה דף קס"ד ריש ע"ב כתב דהרשד"ם הפליג להחמיר יע"ש:

גם כתב הרח"ש בתשו' סי' ל' דף קנ"ב ע"א וע"ב דיש לסמוך על מ"ש מהריב"ל בח"א סי' ב' דבהך פלוגתא דהרמב"ם והרא"ש פסקינן כהרא"ש ז"ל דלא חיישי' שמא נתלוה איש אחר משום דהם שתי חששות, חדא דאותו יהודי נפרד ממנו, שנית שנתלוה עמו איש אחר ועל אותו אחר אומר שמת, גם בתשו' פני משה ח"ב סי' ק"ל דף רמ"ד ע"ד הולך על פי שיטה זו לפסוק כקולת הרא"ש ז"ל ולא חייש לחומרת הרמב"ם דבעי שיאמר איש שיצא עמי מכאן:

אך תימה איך מחליט הריב"ל והרח"ש ופני משה שלא לחוש לדברי הרמב"ם ז"ל הלא הטור בסי' י"ז העתיק דברי הרמב"ם כדמותן וכצלמן ולא השיב הטור על הרמב"ם כי אם במה שאמר הרמב"ם בסוף לשונו והוא שיאמר קברתיו על זה כתב הטור ואיני יודע למה צריך שיאמר קברתיו משמע דבמ"ש הרמב"ם בתחלת הלשון שיאמר הגוי איש שיצא עמו מכאן מת מודה הטור דכן צ"ל אבל אם אמר איש יהודי שהיה עמי בדרך מת לא סגי דחיישי' שמא נתלוה עמו איש אחר:

ועוד תימה אם כך הבין הטור דברי הרמב"ם ז"ל איך לא אמר הטור דהרא"ש אביו חולק על הרמב"ם ולא בעי שיאמר איש שיצא עמי מכאן אלא אפי' באומר איש יהודי שהיה עמי בדרך מת כיון דאנו יודעי' היהודי שהיה עמו בדרך לא חיישי' דאותו יהודי הלך ונתלוה עמו איש אחר ועל אותו אחר אומר שמת ובס' משאת בנימין סי' מ"ה דף ע"א ע"א כתב דהטור לא הרגיש בפלוגתא זו דהרמב"ם והרא"ש ונקטי' כהרא"ש יע"ש וזה לא יעלה על הדעת דהטור לא הרגיש בזה ושרי ליה מאריה:

איברא דראיתי בתשו' מרן מהריק"א ז"ל דף קי"ד דהביא מעשה זה דציידן וכתב וז"ל ובעובדא קמא אצטריך לאשמועינן שאעפ"י שאינו מכיר שמו מכיון שאומר יהודי שהיה עמו בדרך מת משיאין את אשתו ואין חוששין לומר שמא יהודי אחר נתלוה עמו בדרך ההוא ועל אותו אומר ווי אבל אותי שראינוהו אז מתלוה עמו חי הוא, אלא שעל אותו שראינוהו שנתלוה עמו בדרך ההוא הוא שאומר כן, ונראה לי שצריך שיבינו מתוך דבריו שעל אותו פעם ועל אותו דרך הוא אומר כגון שהוא מדבר עם הרוכלים שראו אותו מתלוה עם אותו יהודי או כיוצא כזה שאל"כ יש לחוש שמא לעיתים רחוקות הוא מדבר כלו' בפעם אחרת או בדרך אחרת שנתלוה עמו יהודי אחר הוא שאומר כן עכ"ל, ובתשו' מהר"ש הלוי סי' ג' דף ס' ע"ב הביא דברי מרן הללו וכתב דהם דברים נכוחים יע"ש ויש לתמוה איך החליט מרן לומר דיש לחוש שמא לעתים רחוקות הוא מדבר הרי מתוך תשו' הרא"ש ויראה דלא חייש להכי ונתבאר לעיל מתוך דברי הריב"ל דהרמב"ם והרא"ש פליגי בענין חששה זו ואיך לא ביאר:

ולכן יר' לע"ד דהטור ומרן מהריק"א ס"ל דהרמב"ם והרא"ש לא פליגי לענין דינא דהרא"ש פירש עובדא דציידן דאיתא בגמ' מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך וכו' דהיינו לומר שנתלוה עמו בדרך ויש עד שראה שנתלוה עמו בדרך ואח"כ בא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת ודברי הגוי הזה אמר דברים הללו לאותו עד שראה שנתלוה עמו כדפי' מרן ז"ל ויש לפרש דכך ס"ל להרא"ש ז"ל נמי דהגוי אמר דברים הללו לאותו עד שראה שנתלוה עמו שא דאומר הרא"ש דאפי"ה יש חידוש דלא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך ושוב נתלוה אחר אלא כיון שאמר הגוי אותם דברים לאותו היהודי שראה אותם מתלוים תלינן מסתמא דעל אותו יהודו שראה אותו העד מתלוה עם הגוי אותו הוא שמת אבל אם לא אמר הגוי אותם דברים למי שראה אותם מתלוים אלא אמר אותם לאיש יהודי אחר ואותו העד יהודי סיפר הדברים ליהודי אחר ואותו ששמע אמר אני ראיתי לפ' יהודי שהיה מתלוה עם הגוי בדרך ואומדנא הוא דעל אותו פ' יהודי שראיתי עמו אמר אין להתיר אשתו כיון דלא היו דברי הגוי עם אותו יהודי שראה אותם מתלוים זהו פי' דברי הרא"ש לדעת הטור ומר"ן ז"ל ובזה לא יחלוק הרמב"ם ז"ל:

אלא דהרמב"ם פירש השמועה מתוך דיוק לשון הגמרא שאמר מעשה בישראל ונכרי שהלכו בדרך ולא קאמר שהיו מהלכים בדרך כדקאמר בעובדא דאנטוכיא וכרכום ביתר משמע דהעד או העדים שראו אותם לא ראו אותם מתלוים באמצע הדרך אלא ראו אותם שיצאו ממקום פ' ללכת בדרך אחד ולכן העתיק הרמב"ם המעשה יצא גוי וישר מעמנו למקום א' ובכה"ג אמר הרמב"ם דצריך שיאמר הגוי איש שיצא עמי מכאן מת אז משיאין את אשתו אבל אם אמר הגוי איש שהיה עמי בדרך מת הוא לשון רעוע ולא מהני דאנחנו לא ראינו אותם מתלוים בדרך ומדשינה הגוי ואמר איש שהיה עמי בדרך ולא אמר איש שיצא מכאן עמי משמע דהגוי אומר על איש אחר דנתלוה עמו בדרך וכי תימא אטו הרמב"ם יש לו כח לחלוק על הגמרא והלא הגמרא מתיר דבאומר הגוי חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך דמשיאין אשתו י"ל דסבור הרמב"ם דהגמרא התיר בהך לישנא משום דאמר חבל על יהודי ואין לחוש על יהודי אחר כיון דלא נודע דנתעלה יהודי אחר ועל אותו אחר אומר שמת אבל באומר הגוי איש שיצא עמי מכאן מת אע"ג דלא הזכיר דהיה יהודי יש להתיר את אשתו ואע"ג דלא אמר דבריו ליהודי שראה אותם יוצאי' מן העיר והרמב"ם השמיענו חדוש זה כיון דידענו דישראל וגוי יצאו יחד מעיר אחת ללכת למקום אחר ובא הגוי לאותה העיר ואמר איש שיצא עמי מכאן מת אע"ג דלא הזכיר דהיה יהודי יש להתיר את אשתו אבל אם אמר איש שהיה עמי בדרך מת לא מהני כיון דלא הזכיר דהיה יהודי אבל אם אמר איש יהודי שהיה עמי בדרך מת ואנו יודעי' דיהודי פ' יצא מעיר פ' יש להתיר את אשתו כנ"ל:

ואחר שביארתי פרטי דין זה במעשה דציידן אבוא לנ"ד דכתוב בסוף העדות ואח"כ ידענו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו דמדאמרו דידעו ע"פ החמר בה"א הידיעה משמעות הדברים הוא דהחמר שהוליך לעובדיה הנז' מאלג'אזין לשישואן הוא עצמו אמר היהודי שנתנו לי באלג'אזין להוליכו לשישואן הרגתי אותו באמצע הדרך ודמי למעשה דציידן ולמ"ש הרמב"ם יצא גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי ואמר והסיח ל"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו וכו':

ואם תאמר אפי' תימא דהכי אמר החמר אכתי לא דמי למעשה דציידן דשאני התם דאמר דמת אבל בנ"ד דאמר הרגתי אותו מאן לימא לן דנאמן הגוי לומר הרגתי לפ', יש לומר דזה פשוט דנאמן כדמוכח בהדיא מהא דאמרו בסוף יבמות דף קכ"א סוף ע"ב ההוא נכרי דקאמר לישראל קטול, אספסתא ואי לא קטילנא כדקטילנא לפ' בר ישראל וכו' דלא רצו להתיר אח אשתו אלא משום דמוכח דלמירמא אימתא קא עביד הגוי הא לאו הכי היו מתירין את אשתו ע"פ הרוצח וכ"כ הרא"ש כלל י"ח סי' יו"ד דיש להתיר אשה ע"פ הרוצח דאמר הרגתי לפ' מכח ראיה זו ורמזה מר"ן בב"י א"ה סי' י"ו דף מ"ב ע"ב וכתב כן שם בשם כמה פוסקי' יע"ש:

וכן כתב הרא"ם בתשו' ח"א דהחמרים נאמנים לומר דהם הרגו ליהודים שהוליכו עמהם מירושלם יע"ש. גם בתשו' פני משה ח"ב סי' ז' וח' התירו בעובדא דאמר החמר מל"ת דהרג ליהודי שהוליך עמו ממקום פ' יע"ש:

הספק הרביעי דאפי' תימא דהחמר דנ"ד דהוליך לעובדיה הנז' אמר היהודי שנתנו לי באלג'אזין להוליכו לשישואן הרגתי אותו באמצע הדרך אכתי יש לספק שמא ע"י שאלה סיפר דשאלו לו היכן הוא היהודי דמסרו לך באלג'אזין להוליכו לשישואן והשיבו הרגתיו דפשיטא דלא מהני כיון דיש לחוש דשמא ע"י שאלה סיפר דהרי לא אמרו בתוך העדות דהחמר אמר כן במל"ת וכתב הריב"ל בח"ב סוף סי' י"ב בעדות דשלחו ממקום א' דשמעו מפי גוי דפלוני נהרג דלא שרינן אשתו עד שנשאל להם אם היה הגוי מל"ת, איברא דמוכח שם מדברי הריב"ל דהיינו דוקא היכא דאפשר למיקם עלה דמלתא אבל היכא דלא אפשר למיקם עלה דמלתא תלינן דהיה מל"ת, ועוד כתב דאפי' היכא דאפשר למיקם עלה אם העדות שלחוהו ב"ד לא חיישי' לב"ד טועין וכ"ש כשאנו יודעי' שהב"ד הוא ב"ד יפה יודעי דעת ומביני מדע יע"ש וכ"כ הר"א ששון סי' ד' וכ"כ הרח"ש סי' ל"ד דף קס"ה ריש ע"ג וכ"כ הר"ש הלוי בתשו' דף נ"ח סוף ע"ב דלא חיישי' לב"ד טועים וכ"כ בסוף הפסק וכ"כ בפני משה ח"א סי' ג"ן דף קכ"ב ע"ג וע"ד דלא חיישי' לב"ד טועים וכ"כ מהרי"ט ן' יעיש בפני משה ח"א סי' מ"ה ועיין בפני משה ח"א סי' ט"ו דף ל"ה ע"א דרוצה להקל אפי' ביהודי דשמע מפי גוי דפ' מת דמסתמא אמרי' דהוי מל"ת וצ"ע איך לא חש שם והקל אפי' שלא במקום ב"ד, ועיין בהר"א ששון סי' י"ג במי שהעיד מפי גוי ושאלו לו הב"ד אם היה מל"ת והשיב דאינו זוכר כתב דיש להחמיר ובס' בני שמואל סי' ס"ב נטה להקל ודבריו תמוהים בעיני יע"ש, ומ"מ בעובדא דנ"ד דהוא מעשה ב"ד וכתוב בסוף העדות דידעו מפי החמר שהיה יהודי והוא הרגו לא חיישי' לב"ד טועין ומסתמא נתברר להם דהיה מל"ת וכ"ש דשאלנו את פי שלוחי ארץ ישראל ההולכים למערב ואמרו לנו, דראש הב"ד יצחק קמוייאל החתום בראש העדות הוא מיודעי דעת ומביני מדע דודאי דתלינן לומר דהיה מל"ת דאל"כ לא היו כותבי' אותו עדות בכדי דיש לחוש:

ועוד יש צד להקל דאפי' תימא דיש לחוש דהחמר לא היה מל"ת אלא ע"י שאלה סיפר יש צד להקל והטעם דכתב המבי"ט ח"א סי' קל"ה שאם יצא ראובן ללכת למקום א' ושוב לא נודע ממנו מה נעשה בו כי לא שב למקום שיצא משם ואל המקום אשר היתה כוונתו ללכת לא הלך ועבר זמן ולא נודע ממנו שום רמז אם הועד שמצאו הרוג באותו הדרך דאז יצאה אשתו של ראובן מספק איסורא דאורייתא ע"כ תורף דבריו:

וכיון דיצאה מאיסורא דאורייתא יש להקל בעדות ספק מל"ת כדמוכח מתשו' הריב"ש באותו מעשה דנסתפקו אם דברי הגוי היו מל"ת וגם אם היה ספק אשתהי כתב דאם היה עדות טביעה גמורה דשרייא מדאורייתא לא אסירא אלא מדרבנן היה מקל בכל הספקות:

וכן למד בפני משה ח"ב סי' נ"ב דף צ"ו דיש ע"א מתשובת הריב"ש דיש להקל בנדון שלו דאמר הגוי הגוף של היהודי שאתם מבקשים הוא מושלך במקום פ' דנראה מדברי הגוי דהוא משיב על שאלה ואינו מל"ת אפ"ה דן להקל כיון דהיה באותו נדון עדות טביעה גמורה ויצאה מאיסורא דאורייתא יע"ש:

וגדולה מזו כתב המבי"ט ח"ב סי' מ"ט דף כ"ו ע"ד דבמקום דיצאה מאיסורא דאורייתא ולא רביע עלה רק איסורא דרבנן להך מלתא יועיל עדות גוי אע"ג דסיפר דבריו ע"י שאלה יע"ש, והן אמת כי לא מצאתי קילא זו בשאר ספרי האחרונים, מ"מ בספק מל"ת פשיטא דיש להקל בפשיטות במידי דרבנן כמו שהוכחתי מתשו' הריב"ש ופ"מ ח"ב סי' נ"ב, וא"כ אהי' תימא דיש לחוש בנ"ד שמא הגוי לא היה מל"ת יש להקל כיון דיצאה מאיסור תורה כיון דכתוב בעדות דנ"ד דנמצא הרוג בדרך שהיה הולך עובדיה הנז' שנתעלם מן העין דיצאה מאיסור תורה כמו שהורה המבי"ט ח"א סי' קל"ה:

איברא דראיתי בתשו' פני משה ח"א סי' ג"ן דף קכ"א ריש ע"ד דסברא זו של המבי"ט דנמצא הרוג בדרך דיצאה אשתו מאיסורא דאורייתא היא קולא יתירא ומדקדוק כל דברי האחרונים יראה שהם חלוקים עליו מ"מ ראיתי בפני משה ח"ב סי' ח' דף ט"ו ע"ד במעשה שהיה דנמצא הרוג בדרך והחמר אמר דהוא הרגו ויש ספק אם החמר היה מל"ת דיש סניף להקל ע"פ תורת המבי"ט ז"ל ודון מינה ואוקי באתרין:

וכל זה שכתבתי בנ"ד להקל הוא בנוי ע"פ מ"ש בסוף העדות ואח"כ ידענו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו דכתבתי דמשמעות ה"א יתירא דהחמר משמע דאיירי על החמר הידוע דהוליך לעובדיה הנז' אך אם נאמר דאין כח בידינו לבנות היתר אשה מכח ה"א יתירא דאפשר דלא דקו במלתא אם היה אותו חמר דהוליך לעובדיה אלא דחמר א' אמר זה ההרוג שקברתי היה יהודי ואני הרגתי אותו א"כ אין כאן הוכחה על בירור הריגת עובדיה דאפשר דהחמר המעיד על ההרוג הוא על איש אחר יהודי דהלך עם אותו חמר שהוליך לעובדיה או הוא חמר אחר כל זה אפשר לדחות אך פשטן של דברים יראה דפירוש החמר בה"א הידיעה ובפרט דלא חיישי' לב"ד טועין ובפרט דראש הב"ד הוא מהיודעי' מסייע לומר כל מאי דכתיבנא להקל, אך כי היכי דלא לימרו דשרינא תרבא דהוא פסק תמוה לרבים להתיר אשה לעלמא מכח ה"א יתירא רוצה אני לברר אם יש שרייותא בעדות השני שנתקבל פה עה"ק ירושלם ת"ו:

ועתה ארדה נא ואראה מהו משפט עדות השני ולכאורה יראה דאין בו ממש כיון דמסרו להחמר לשר העיר ע"ד היהודי עובדיה שמסרו בידו להוליכו לשישואן וע"י יסורין הודה שהרג ליהודי א"כ אין ממש בעדות זה כיון דהעיד החמר ע"י שאלה ובפרט דהגיד ע"י יסורין וא"כ יש לומר דשקורי משקר:

אך כל היד המרבה לבדוק באמתחות הפוסקי' יראה דאין לדחות עדות זה והענין הוא דהנה מצאנו למהרי"ק שו' קכ"א כתב להקל בעובדא דכיוצא בנ"ד בשופט דשאל לרוצח אחד שיגיד לו אם הוא הרג לפ' יהודי והודה הרוצח שהוא הרגו ונשאל אם יש לסמוך על עדות זה והשיב מהרי"ק וז"ל אמנם נראה לע"ד שכל מקום שהדבר מוכיח שאין הגוי מתכוין לא להתיר ולא להעיד דודאי מקרי מסל"ת ושריא אתתא וכו' והא דפריך תלמודא והא איה חברנו אמרו לה היינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דכל ששואלין אותו והוא משיב י"ל שמתכוין להעיד אבל היכא דפשיטא לן שאינו מתכוין להעיד כי הכא דאנן סהדי דאם היה יכול לכפור ולהשתמט ולומר שלא הרגו שהיה עושה דפשיטא הוא שאם לא היה אמת שהרגו לא היה מודה שהרגו כדי לחייב ראשו למלכות ומדהודה בכך ודאי קושטא קאמר ואין לך מסל"ת גדול מזה דהא ליכא לספוקי כלל במתכוין לא להתיר ולא להעיד א"כ לא נוציאו מתורת מל"ת עכ"ל:

וראיתי בתשו' משאת בנימין סי' ס"ח ובתשו' מנהיר עיני חכמים סי' ק"י דהורה הלכה למעשה כתשו' מהרי"ק וע"ש גם בס' תומת ישרים סוף סי' קל"ב וסוף סי' קל"ד פסק מהר"ש סבע כדעת מהרי"ק ז"ל והסכים עמו מהר"ר תם סי קל"ג וע"ש, גם הרשד"ם סוף סי' קס"ה דף קנ"א סוף ע"ב ועיי' שם ד' קנ"ג ע"ג והרש"ך ח"א סי' כ"ו דף מ"ז ע"א גם רשד"ם סי' קצ"ד:

וכתב מרן מהריק"א ז"ל בתשו' דף קי"ו דברי מהרי"ק הללו וכתב אח"כ ומ"מ נראה לי דמלתא דפשיטא הוא שאם מתוך היסורין הודה בכך שהוא הרג ליהודי אינו נאמן דעביד דמשקר לינצל מן היסורין ואעפ"י שיודע שכיון שיודה ידינוהו למיתה, מחמת יסורין שנותנין נבחר לו מות מחיים וכדאמרינן אלמלא נגדיה וכו' אבל אם קודם שיסרוהו הודה נראה דמהימן דליכא למימר דמחמת יראת היסורין אמר שיקרא וקצת יש לדקדק כן מתשו' מהרי"ק שכתבתי בסמוך שכתב דפשוט הוא שאם שלא היה אמת שהרגו לא היה מודה שהרגו כדי לחייב ראשו למלכות וכו' הא ודאי דבאתריה דמהרי"ק הוו מייסרין עד שיודה שכן משפט כל מלכי הגויים ואפ"ה כתב שאם לא היה אמת לא היה מודה וטעמא כדפרישית שכיון שעדיין לא ייסרוהו לא אמרינן שמפחד היסורין הודה כנ"ל עכ"ל ובתשו' אחרת כתב מרן מהריק"א דף קי"ט ריש ע"ב ונראה עוד לומר דאפי' ייסרום עד שהודו לא אמרינן שמחמת היסורין הודו, מה שלא עשו ועמדו בדיבורם גם אחר היסורין דכל שמודה מחמת היסורין אח"כ אומר שלא הודה כן אלא להנצל מהיסורין עכ"ל:

הרי תשובה זו דמרן מהריק"א סוחרת לראשונה דבתשו' הראשונה כתב דבמודה דהרג לפ' מתוך יסורין אינו נאמן ובתשו' השנית כתב דאפי' במודה מתוך יסורין נאמן דאם איתא דמשקר היה לו לומר אחר היסורין שלא הודה כן אלא להנצל מן היסורין ובס' משאת בנימין סי' ח' דקי"ד ע"ג הביא תשו' מרן מהריק"א וסמך עליה וכן הסכים מנהיר ענ"ח סי' ק"י וע"ש ויראה לע"ד דמהריק"ו סבר כתשו' השנית של מרן ז"ל דאם איתא דסבור מהריק"ו דבמודה מתוך היסורין לא מהני היה לו למהריק"ו לברר בנדון שלו אם הודה הרוצח לשופט מתיך יסורין או לא אלא ודאי משמע דמהריק"ו ס"ל דאפי' בחודה מתוך יסורין נאמן מטעמא דיהיב מרן בתשו' השנית כל המודה מחמת יסורין אחר היסורין אומר שלא הודה כן אלא להנצל מן היסורין, ואין לומר דבעובדא דמהריק"ו היה ידוע למהריק"ו דהודה הרוצח לשופט בלי יסורין ולכך כתב להתיר, דמ"מ היה לו לרמוז בתוך דבריו טעמא דשרייותא משום דהודה הרוצח טרם שעשו לו יסורין ומדסתם מהרי"ק דבריו משמע דמהרי"ק ס"ל דאפי' במודה מתוך יסורין מהימן מטעמא דלא מרע נפשיה לשווי רוצח לחויב ראשו למלכות ובתשו' מרן ד"ק ע"ד גבי עובדא וכו' בשלטון שאמר שתפס החמרים ועשה להם יסורין והודו דהרגו לפ' וכתב שם מהר"י סמוט דף ק"ב ע"ד דלא מהימן השלטון משום דעביד לאחזוקי שקריה דעשו יסירין לחמרין ואכל מהם מעות יע"ש ומהריק"א חלק עליו בדף ק"ז ע"ב דאין כאן התפארות ונאמן וע"ש ומדברי כלם משמע דמה שהודו החמרים ע"י יסורין דהרגו לפ' הם נאמנים יע"ש ודו"ק:

וא"כ לפי זה יש להתיר בנ"ד במה שהודה הרוצח דהוא הרגו ליהודי שהוליך עמו אע"ג דהודה מחמת יסורין כיון דמוכח דקושטא קאמר מכח החזקה דלא מרע איניש נפשיה לשוויי רוצח לחייב ראשו למלכות:

איברא דחזינן למהריב"ל בתשו' ח"א דנשאל מעין שאלת מהריק"ו ז"ל והביא דברי מהריק"ו הנז' וחלק עליו וכתב דאפשר לומר דממקום שבא מהרי"ק להקל ואמר דיש להוכיח דקושטא קאמר משום דאם לא הרגו לא הוה ליה לשוויי נפשיה רוצח לחייב ראשו למלכות, מכח טענה זו יש להקשות אפי' תימא דקושטא קאמר לא הוה ליה לגלויי מלתא שהוא הרגו לחייב ראשו למלכות אלא ודאי דאית לן למימר דזה האיש נתפחד מהנגישות והיסורין וכמו שאז"ל אלמלא נגדיה לחנניה מ"ו הוו פלחי לצלמא ומש"ה בחר מות מחיים וכיון דאיכא לספוקי דלמא קושטא קאמר או דלמא שקרא קאמר מחמת פחד היסורין הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ע"כ תורף דברי מהריב"ל גם הראנ"ח ח"א סי' ע"ד דקי"ז ע"ד ומום על הוראת מהרי"ק ז"ל יע"ש:

ובודאי דכל הרואה דברי הריב"ל הללו דחלק על מהרי"ק יהיה ירא להורות להקל כמהרי"ק משום דאריה שאג להחמיר מי לא יירא, אמנם יש צדדים להקל דאפי' הריב"ל יודה בנ"ד והוא דהמעיין הרואה תשו' מהריב"ל יראה דהוא לא חלק על הוראת מהרי"ק אלא משום דסבור דאיכא לספוקי דשמא אמר שיקרא מיראת היסורין אבל היכא דאיכא אומדנא דמוכח טובא דהרוצח אומר אמת שהרגו לפ' אין לצדד להסתפק דאמר שיקרא מחמת היסורין וכן דקדק הרח"ש בתשו' סי' ל"ה דף קס"ג ע"ד דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח טובא מודה הריב"ל ז"ל יע"ש, גם במשפט צדק ח"ב דף קצ"ג הביא דברי הריב"ל דחלק על מהרי"ק ואח"כ הביא תשו' הרשד"ם ותשו' מהריק"א דהסכימו עם מהרי"ק ואח"כ כתב דהיכא דיש הוכחה דאו' אמת גם הריב"ל יודה להתיר יע"ש.

וכיון דכן בנ"ד דאיכא אומדנא דמוכח טובא דהרוצח אמר אמת דהכי כתוב בעדות הראשון דנמצא הרוג באותו הדרך בין אלגאזין ובין שישואן שהוא המקום שהיה הולך עובדיה עם החמר הרוצח והודה הרוצח דהוא הרגו ושהיה היהודי דהוליך עמו מאלגאזין לשישואן אע"ג דהודה החמר מחמת היסורין כיון דאיכא אומדנא דמוכח טובא דקושטא אמר הגוי הרוצח שרינן לאשתו:

ותדע שכן הוא דהרי מהרי"ק בשו' קכ"א אחר שכתב להתיר במה שהודה הרוצח לשופט דהוא הרגו דע"כ קושטא קאמר דאל"כ לא מרע נפשיה לשוויי רוצח לחייב ראשו למלכות אחר טענה זו כתב וז"ל ועוד שיש הרבה הוכחות שהוא הוא שראו יהודים שנמצא חלל באותו הדרך אשר הנהרג בונפוי נ"ע ללכת בה בהפרידו מהעיר שנסע משם ובאותו מקום אשר אמר נרצח זה וגם נמצאו כליו וספריו דדמי לההיא דזה מקלו ותרמילו עכ"ל, ומהריב"ל לא חלק על מהרי"ק אלא בטענה הראשונה לחודה שהתיר מהרי"ק דהודאת הרוצח הוי קושטא מבלי הוכחה על זה הקשה מהריב"ל דלמה הודה הרוצח מאימת יסורין אבל ביש הוכחה דנמצא הרוג באותו הדרך שאנו יודעי' דהיהודי הנעלם הלך בה עם החמר הרוצח כעובדא דנ"ד פשיטא ופשיטא דמהריב"ל יודה להתיר ומהריב"ל בנדון שלו לפי שלא היתה הוכחה הנז' לכך החמיר בנדון שלו ולא סמך על טעם הראשון של מהרי"ק דהודאת הרוצח הוי אמת מכח הטעם דאם איתא דהוא שקר לא היה מחייב ראשו למלכות משום דאפשר דהודאתו היא שקר מאימת היסורין אבל כשיש הוכחה דנמצא הרוג באותו דרך בצירוף הודאת הרוצח דהוא הרגו פשיטא לע"ד דיודה מהריב"ל ז"ל:

ואם לחשך אדם לומר דבנ"ד לא יש כל ההוכחות דמהרי"ק, דשם היא הוכחה דנמצא הרוג בדרך וגם נמצאו כליו וספריו בביתו דדמיא לזה מקלו וזה תרמילו, וכאן בנ"ד לא יש אלא הוכחה דנמצא הרוג בדרך ולא יש ההוכחה האחרת מכליו וספריו, צא תאמר לו דהוכחת כליו וספריו דהוו דומיא דמקלו ותרמילו לאו הוכחא היא כמ"ש הראנ"ח ז"ל ח"א סי' ע"ו דף רי"ז ע"ד דהרי גבי פונדקית לא סמכו על הנך הוכחות אלא משום דמסל"ת היית אלא עיקר ההוכחה האמיתית דסמך עליה מהרי"ק הוא משום דנמצא הרוג בדרך וכ"כ בפני משה ח"א סי' נ"ג דף קכ"ב סוף ע"א יע"ש, וכיון דבנ"ד יש ההוכחה הגדולה דנמצא הרוג באותו דרך אין אנו משגיחי' אם לא נמצא בנ"ד גם ההוכחה הקטנה דכליו וספריו ומהרי"ק לא הזכיר ההוכחה דכליו וספריו אלא משום דנמצאת בנדון שלו לאפושי הוכחות ובהוכחה דנמצא הרוג באותו דרך דהיא הוכחה גדולה יש להכריע דהודאת החמר הרוצח היא אמת ואין לחוש דאמר שקר מיראת היסורין:

ועוד יראה לי טעם אחר דבשלמא בנדון מהרי"ק ומהריב"ל דהרוצח לא היה החמר של הנהרג אלא היה איש רע ובליעל חשוד לרוצח ותפסו אותו והודה דהוא הרג לפ' בהא יש לצדד דשמא אומר שקר מחמת יראת היסורין ובחר מות מחיים אבל בנ"ד דהוא חמר שמסרו בידו יהודי להוליכו לעיר אחרת מסתמא החמר היה מוחזק לאיש טיב וכשתפסו, להחמר ושאלו לו ע"ד היהודי שהוליך עמו והודה שהרגו ע"כ לומר דהוא אומר אמת דלא עביד איניש לאורועי נפשיה בחנם לשוויי נפשיה רוצח לחייב ראשו למלכות אלא אם אמת הוא דהיהודי דמסרו בידו הוא חי והוליכו למקום אחר היה לו לומר למקום פ' הולכתיו וכיון דבתחלה אמר דהוליך היהודי לשישואן ונמצא שקר דלא הוליכו לשם ואח"כ הודה דהוא הרגו אע"ג דהודאתו היתה מחמת יסורין השכל אומר ואומדנא דמוכח טובא דאומר אמת בצירוף ההוכחה הגדולה דנמצא הרוג באותו הדרך ובכה"ג פשיטא לי דיודה מהריב"ל ז"ל דלא אמרינן דאמר שיקרא מחמת היסורין כיון דאיכא הוכחה גדולה דאומר אמת וכמו שהוכחתי מדברי הרח"ש ז"ל סי' ל"ה דף קס"ג ע"ד.

וזה יראה לי טעם מהר"י סמוט ומהריק"א בעובדא דשלמה כרוב על שלטון דאמר תפס לחמרים ועשה להם יסורין והודו דהרגו לפ' ואכל מהם אלף לבנים דמהר"י סמוט בדף ק"ב ע"ד כתב דלא מהימן השלטון משום דעביד לאחזוקי שקריה דעשה יסורין לחמרין ואכל מהם מעות ומרן מהריק"א חלק עליו בדף ק"ז דאין כאן ההפארות ונאמן והתיר לאשת שלמה כרוב ולכאו' יש לתמוה אמאי לא חשו לצדד לחוש דלמא החמרים אמרו שקר להציל עצמן מן היסורין כמו שצדד מרן ז"ל בתשו' אחרת דף קי"ו וקי"ט אלא יראה ברור דבשלמא ברוצח חשוד דעלמא דתופסים אותו בשנעלם איש ויש לחוש דנהרג דתופסים לחשוד הרוצח ומודה הרוצח דהרג לפ' אז יש לחוש דשמא אמר כך מאימת היסורין ובחר מות מחיים, אבל כשתופסי' לחמר שהוליך היהודי הנעלם ועושה לו השלטון יסורין שיודה מה עשה ליהודי שהוליך עמו נכרין דברי אמת דקושטא קאמר דאם לא שהרגו היכן הוא ואם הוליכו למקום אחר בחנם לא היה מחייב ראשו למלכות:

גם ראיתי בתשו' הרדב"ז כ"י סי' רס"ה דנשאל על שאלת מהריב"ל דח"א סי' ב' על אותם היהודים שנהרגו בין בולוגראדו לבודון ועמד שם על חקירה א' אם נאמן ההורג לומר הרגתי לפ' והוכיח שם דנאמן ובכלל דבריו כתב וז"ל:

וגדולה מזו יש בהגהות ובדברי האחרונים מעשה בגוי שדנוהו למיתה ואמר מעולם לא פשעתי אלא פעם א' הרגתי יהודי א' בין ניקולא לאוריק שהיה מוליך עשרה לטרין של כסף ששלחם יהודית לאחיה בניקולה והתירו אשתו משום מל"ת ע"י ששאלו לה אם שלחה המעות אע"ג דלא הזכיר שם היהודי ע"כ והרי יש בכאן שתי קולות חדא שלא הודה אלא מחמת המכות שהכוהו עד שיגיד כמנהג ודנוהו למיתה ואפ"ה חשבו אותו מל"ת. ותו דלא הזכיר שם היהודי ולא מכירו שא באמתלאה כל דהו התירו ממה ששאלו לה אם שלחה המעות ואין משם ראיה דכבר אפשר שנזדמנו ליהודי אחר עשרה לטרין של כסף והולך בדרך ניקילה ואותו הוא שהרג ואידך אזל לעלמא עכ"ל:

ואיברא דאיכא למידק דמאי ראיה מייתי הרדב"ז מהך עובדא דאפי' במודה מתיך יסורין דהרג לפ' נאמן דשאני הך עובדא שלא היו שואלי' אותו שיודה שהרג לפ' מה הוא מעצמו אמר כן בשעה שדנוהו במיתה בחטאו אשר חטא ורצה לנקות עצמו שלא יחזיקוהו כמועד להרוג ולכן אמר שלא פשע בנפש אלא באותו יהודי שמוליך עשרה לטרין וכן ראיתי למרן מהריק"א ז"ל בתשו' דף קי"ט ע"א דכתב דמהך עובדא אין להביא ראיה רק הראיה האמיתית היא מתשו' מהרי"ק ז"ל יע"ש (ומה שיש לפלפל בהך עובדא עיין בתשו' מרן מהריק"א דף קי"ג ע"ג ובמשפט צדק ח"א דף ל"ב ע"א וע"ב יע"ש):

ומכל מקום נקוט מיהא דגם הרב הגדול הר"ד ן' זמרא ז"ל ס"ל כשיטת מהרי"ק דלא חיישי' דמ"ש ההורג מחמת יסורין הרגתי לפ' הוא שקר דחזקה לא משוי איניש נפשיה רוצח בחנם לחייב ראשו למלכות דאין אדם מתייאש מן הרחמים וכשאינו מודה אפשר דינצל ואפי' במודה מתוך היסורין אם הוא שקר או' אחר היסורין מה שהודעתי הוא מחמת יסורין כמ"ש מר"ן בתשו' דף קי"ט ע"א:

והיה נראה לי להביא ראיה דהמודה מה שעשה מתיך יסורין חשיבא הודאה ממ"ש בפ' גט פשוט דף קס"ז ע"א בההוא שטרא דהוה כתיב תלתא בפרדיסא אזל מחקיה לגגיה דבית וכרעיה ושוייא ופרדיסא אתא לקמיה דאביי אמר ליה מ"ט רויח ליה עלמא להאי וי"ו כפתיה ואודי ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי, הוה להו אתא דשמיה אחי אזל כתב ביה וי"ו ושוייא ואחי א"ל אביי מ"ט דחיקא ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי והביאו הפוסקי' דין זה בח"מ סי' מ"ב ואם איתא דכל מי שמיסרין אותו שיודה אם הרג הודאתו אינה הודאה א"כ גם במי שמיסרין אותו שיודה אם זייף השטר נימא דאין הודאתו הודאה אלא מחמת היסורין מודה אלא ודאי משמע דהיכא דיש רגלים לדבר שזה הרג לפ' או זה זייף שטר זה כשאנו מייסרין אותו ומודה מתברר הדבר דהודה על האמת וחזקה לא משוי איניש נפשיה זייפן או רוצח מחמת היסורין כנ"ל:

ומ"מ אפי' תימא דיש לדחות ראוה זו הרי מצינו לכמה גדולים מהריק"ו ורבים אשר אתו דסברי דאין לחוש דמה שהודה הרוצח הוא שקר מחמת היסורין ואף לדעת מהריב"ל דחלק עליו מ"מ היכא דאיכא הוכחה דאומר אמת מודה הריב"ל כמ"ש הרח"ש וכאן יש הוכחה גדולה כדכתי' לעיל דנמצא הרוג באותו דרך גם טעמא אחרינא דלא חלק מהריב"ל אלא ברוצח דעלמא אבל בהודאת החמר שהוליכו שהוא הרגו יודה מהריב"ל כדכתיב' וא"כ יראה לע"ד דיש להתיר אשת עובדיה אלפנדרי מצפת שתנשא לכל מי שתרצה ע"פ עדות החמר אפי' שהודה מתוך יסורין מכח א' מהטעמים שכתבתי וכ"ש בצרוף כל הטעמים:

עוד יש לצרף מ"ש בעדות הראשון ואח"כ ידענו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו וכתבתי לעיל דמשמעות הדברים מדכתוב החמר בה"א הידיעה משמע דעל החמר שהוליך לעובדיה מאלגזין לכישואן הם מספרים אלא שגמגמתי בסוף הפסק שלא לסמוך להתיר את האשה מכח ה"א יתירא דאפשר דלא דייקי אמנם עתה מכח עדות השני מתברר דמ"ש בעדות הראשון ואח"כ ידענו ע"פ החמר וכו' משמעותו האמיתי הוא על החמר שהוליך לעובדיה מאלגאזין לשישואן ועל הריגת עובדיה שהוליך עמו סיפר החמר שהרגו מכח עדות השני וא"כ הרי יש מקום להתיר בעדות הראשון מכח עדות השני ובעדות הראשון לא יש הריעותא דהחמר הודה ע"י יסורין דמשמעות הדברים הוא דהודה מעצמו דהוא הרגו קודם שנתפס דליכא לתלות להחמיר דמ"ש בעדות הראשון ואח"כ ידענו על פי החמר שהיה יהודי והוא הרגו אותה ידיעה להם ממה שהודה החמר אחר שנתפס ויש לחוש דשיקר מאימת היסורין כדחייש מהריב"ל ז"ל דודאי פשיטא דליכא למיחש להכי ואנו לוקחי' העדות הראשונה כפי פשוטו ואנו אומרים דבתחלה סיפר החמר הדברים לשכינו ומיודעיו בלי שום יסורין ואח"כ סיפר והודה ע"י יסורין:

ויש להביא ראיה לזה ממ"ש מהריב"ל בח"א סוף כלל א' ממה שהעיד יהודי מפי מלח דמת פ' ויהודי א' העיד מפי המלה בתשובת שאלה תלינן דהראשון שמע מפי המלח במסל"ת והשני שמע ע"י שאלה ושרינן האשה ע"פ עדות הראשון יע"ש:

עוד יש להביא ראיה ממ"ש מהריב"ל ח"ב כי' י"ב על א' שהעיד מפי גוי שא"ל דהלא קרובי החמר ומצאום דנאכל כל בשרם ואחד אמר מפי גוי א' שראה לחמר עם היהודים הרוגים תלינן להקל דהגוי דאמר סתם דראה אותם הרוגים ראה אותם שלמים עם פרצוף פנים והא' ראה אותם אח"כ כיון דלא העידו על יום ידוע ועל שעה ידועה יע"ש:

עוד כתב שם מהריב"ל דא' אמר לאבי החמר דראו בנו הרוג אצלו והכירוהו באזורו והיה הרוג אחר אצלו על זה כתב דלא מהני עדות זה דיש לחוש לשאלה ואח"כ העיד מהריב"ל ע"פ עדות יהודי אחר דא"ל אבי החמר איך נהרג בנו עם אותו היהודי וכו' יע"ש וקשה איך התיר ליחוש מ"ש אבי החמר היינו עפ"י מה ששמע דראו בנו הרוג והכירוהו באזורו ובפני משה סי' נ"ג דף קכ"א נתעצם בקושיא זו ואמר דהיא קולא יתירא יע"ש, ולע"ד לא קשיא מידי כיון דלא ידעינן איזו הגדה קדמה יש לתלות להתיר ותלינן דבתחלה שמע בסתם דנהרג בנו ולא אמרו דהכירוהו באזורו וכעין זה חילק בפ"מ ח"א סי' מ"ב דף ק"ו לענין מי שהעיד אחר שיצא הקיל לקודם שידענו שיצא הקול וכ"כ בח"ב כי' ז"ך יע"ש:

וא"כ בנ"ד נמי תלינן דמ"ש בעדות הראשון ואח"כ ידענו ע"פ החמר שהיה יהודי והוא הרגו אותה ידיעה היתה מפי החמר טרם שנתפס למושל ואח"כ נתפס, וכ"ש וכ"ש דכן מתברר בעדות השני שהעיד הח"י אבוקייא דאחר שנתקבל העדות הראשון מסרו החמר לשר העיר וע"י יסורין הודה שהרג לעובדיה א"כ אפי' ימצא מי שירצה לחוש להתיר מכח עדות השני דהודה ע"י יסורין מכח תשו' מהריב"ל מ"מ יראה להקל בעדות הראשון דלא היה ע"י יסורין:

הכלל העולה דיראה לע"ד דהעגונה אסתר בת כה"ר שחתא עהרותי שהיתה אשת עובדיה אלפאנדרי שהיה דר בצפת והלך למערב ושם נתעלם ונהרג בין אלגאזין לשישואן כמבואר בעדויות המוצגי' בשאלה יש להתירה שתנשא לכל מי שתרצה הן מכח עדות הראשון בצירוף עדות השני הן מכח עדות השני לחודיה וכ"ש בהצטרפות שני העדויות יחד ואיני מחליט הדבר להתיר אם לא יסכים עמי אחד מבעלי הוראה הנלע"ד כתבתי:

משה ן' חביב

וזאת תשובת מהריט"ז ז"ה

על ענין הנז"ל

הרב המובהק פטיש החזק כמוהר"ם

ב"ח נר"ו ש"ר לאוהבי תורתו וענות צדקו הרבתני ורובי תורתו ע"פ האירו ולהיות מר ניהו רבא ממולה בחכ' דייל לכולהו כללי בקבה דנהרדעה ולא כן אנכי עמדי לפי מיעוט שכלי לא סביל לדיוקא דה"א דהחמר שיסבול שהוא על החמר הידוע לנו שהוליך את עובדיה והגויים המוצאים ההרוג מהיכן ידעו שהוא הוא החמר הנז' ולא על אחר היו מדברים ומה גם שלא נזכר בדברי הגויים המדברים באיזה זמן מצאו ההרוג הנז' שמא לעתים רחוקות לימים שעברו הם מדברים ולא ע"ז היה המעשה ודברים כאלו אדם גדול דכותיה דמר יכיל לאומרן לא כן אנכי עמדי, ומה גם שמציאוהו בנהר ואם הגוי השליכו לנהר מי יודע אם חי ואם מת השליכו והוא הלך לארץ מרחוק וזה היה אחר הנמצא ואפי' היה ההורג עצמו מל"ת או' עובדיה הנז' הוא הרגו רובה דרובה דהפוסקים ס"ל שצריך לו' הרגתיו וקברתיו משום דאיכא למימר דאמ' בדדמי דמחי ליה ברומחא וס' שמת כיון שנפל על הארץ כדרך המוכים ואחר אשר פנה הלך הרוצח קם המוכה והלך לארץ מרחוק וכן כתב הרב מוהרח"ש ד' כ"ה ע"ד ז"ל אבל למאי דאמרינן דבדדמי איכא למיחש דשמא לא מת וסבור שמת ונראה שזה דעת מוהר"י סאגיש ז"ל אין חלוק זה ברור כ"כ דבאו' הרגתי את פ' ג"כ איכא למיחש דילמא מחא ליה בגירא או ברומחא והלך הרוצח לדרכו וסבור שמת ולא מת ע"כ א"כ בנ"ד ג"כ אפי' היה או' מל"ת ההורג שהוא המיתו איכא למימר דאמ' בדדמי לפי שהוא נחפז לברוח על מעשה הרעה אשר עשה ולא דקדק אם מת או לא וכדומה לזה כתב הרב דון תם ז"ל סי' קל"ג ד' ס"ד סוף ע"א ז"ל דכ"ש בנ"ד שאמרו הרוצחים ובעת הריגתו התיזו את מוחו כמוזכר בנסח הש' ויש למערער שיערער דאיכא בדדמי כל שלא שהו הרוצחים אחר התזת המוח כדמשמע באותה תשובה שכתב המרדכי בסוף יבמות גבי אותן נשים שהתיזו את מוחן וכו' שדקדק ואמ' והוא שראו המוח מפוזר ומפורד והי"ל שהות אח"כ דמשמע דתרתי בעינן פיזור המוח ושהות וידוע הוא דרוצחים ואינם שוהים אח"כ אלא הולכום להם דמרתתי לשהות שם ואיכא בדדמי וכה"ג איכא למי' דלכ"ע בעינן וקברתיו ואע"ג דאיכא לדחות זה מ"מ ידי וספק לא יצאנו ע"כ גם הרב הרא"ם סי' ע"ד כתב ז"ל וקבורה שהצריכו לו' וקברתיו אינה להתירה אלא להודיע בירור מיתתן דשמא חשבו מאומדנה דדעתא שנהרגו ואין הדבר כן שכמה מעשים בכל זמן שהרוצחים מכים מכת חרב לכמה אנשים ונופלים המוכים בארץ שטוחים ע"פ האדמה כמתים ממש מרוב פחדם והם אינם מתים והרוצחים חושבים שכבר הרגום והולכים להם ע"כ כ"ש בנ"ד אפי' היה ההורג מל"ת די"ל דאמר בדדמי כ"ש שאמר כן ע"י יסורין ומכל המקומות שמכת"ר מביא ראיה להתיר נגד הרב מוהריב"ל משם אני מביא ראיה שכולם מסכימים לאיסור אין גם א' שיודה שע"י יסורין הודאתו הודאה ודברי הרב מוהריק"א ברור מללו בחלוק שח' בין כשמכים אותו שיודה ע"פ מה שעשה שאז אחר ההכאות חוזר בו וכופר על מה שלא עשה ואמ' בעשה אבל כשמכים אותו על יחיד שיודה מה עשה לו לעולם עומד בדברו ואפי' אחר המכות לא יחזור לו' שקר דברתי והחלוק ברור למדקדק בדבריו לא ראיתי קולות כאלו זולת בס' המבי"ט יש יותר קולות ומאלו ואיפשר שאינו כ"כ כמו שעולה ע"ד מר מ"מ מעלת כת"ר ימחול לי לדבר הזה ואל יאשימני כי מה אעשה ואין דעתי יורד לעומק שכלו, ומעלתו ברוחב דעתו יתיר ויעמוד בשלו ואם יאחז צדיק דרכו שלא לסמוך ע"ד לבד יש ויש הרבה מבעלי הוראה שקטנם עברה ממתני ויראה אלהם ובודאי שהם יסכימו כהסכמתו ושלום מכת"ר יגדל להיות השעה דחוקה עד"ז עברתי ע"כ דברי מכת"ר לא נעלם דבר שליו ושלום רובי תורתו יגדל ויאדיר. הצעיר יום טוב צהלון ס"ט:

תוכן העניינים

שות מהרם בן חביב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה