שות מהרם בן חביב· רבי משה [מהר"ם] אבן חביב
הלכות עיגונא · סימן ב
במותב תלתא כחדא הוינא באה לפנינו מ' אסתר אשת הח' הנע' כמה"ר עובדיה הלוי והעידה לפנינו בתורת עד"ג אחר האיום והגיזום, איך זה שנתים ימים מעלה ומטה סיפר לי הר' ישראל אנג'יל המכונה נגרין, איך בא יהודי א' וסיפר לו, הר"מ ן' אשר נטבע בים והיהודי הלז היה חוזר על הפתחים וכשבא לביתה לשאול ממנה צדקה שאלה מ' אסתר מהיהודי הלז על עסקי הר"מ ן' אשר והשיב לה בלשון הזה בינייאמוס גונטוס יו אי משה ן' אשר קי איבא פארה צפת ת"ו אה סו קאזה אישי קיברו לא נאבי אי יו שאלי אי אישטובי אישפיראנדו אי אוליי דיזיירון קילו קומיירון לוש פישקאדוס, ושלחנו אחר ישראל הנז' וקם על רגליו והעיד בתורת עדות אחר האיום והגיזום איך זה שנתים ימים מעלה ומטה היה יושב בחנותו ובא אליו יהודי א' וא"ל הר' ישראל ליהודי הנז' מהיכן תבא ומהיכן עסקיך שאתה ערום ועריה וא"ל בלשון הזה קי בנייה יו אי הר"מ ן' אשר די צפת ת"ו אי בינייאמוס אין אונה נאבי די כמינה, פארה איר אה צפת ת"ו אילה נאבי שו רונפיו אי אשר שיפורדייו אי יו איסקאפי אינדי מאל פור אילייו ע"כ דבריו, והעיד עוד שפי' ואמר פור לאש באנדאש דימאכטנרה נשברה הספינה:
עוד באה מ' מרים אמו של החה"ג כמה"ר עובדיה הלוי הנז' והעידה אחר האיום והגיזום שמצאה את היהודי הנז' ושאלה לו על עסקי הר"מ ן' אשר והשיב לה כלשון הזה שאלימוס גונטוס יו אי משה ן' אשר אישי קיברו לה נאבי אי יו שאלי אין און פידאשיקו די טבלא אי איסטובי האיי איספיראנדו אימי דוגירון קי לה קומיירון לוס פישקאדוס אינדי מאל קייו איסקאפי ע"כ דבריה כל זה היה בפנינו פה ירושלים ת"ו בעשרים לח' שבט שנת התכ"ט ליצירה והכל שריר ובריר וקיים: פ' דיין פ' דיין פ' דיין:
תשובה. קודם כל דברי אודיע נאמנה כי ידעתי גם ידעתי מעוט ערכי וקוצר השגתי במילי דהוראה ואפי' בביעתא בכותחא כ"ש בנושא שלפנינו ערוה החמורה ולכן אף להלכה ולא למעשה היה מן הראוי שאמשיך את ידי מלכתוב בנדון כזה, אך להפצרת השואל אשר הכריחני והרבה עלי רעים הודיתי לכתוב ראשי פרקים בכנושא ונותן לענין הלכה אך למעשה אם ירצה ה' יבא לפני זקני רבני הדור הי' ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בשריותא דהך איתתא, ואומר דלכאורה יראה דאין שום עדות מהנז' יספיקו לשריותא דהך אתתא וזה דעדות דהר' ישראל ניגרין הנז' מלתא דפשיטא הוי דלא סגי דמה שאמר לו העד דמשה ן' אשר נטבע בים דחיישינן שמא יבא מצד אחר, ועוד יר' דנדון זה גרע מנטבע במים שאין להם סוף דעלמא דק"ל אם נשאת לא תצא דהתם בעינן שיעיד שטבע וכיסיהו המים ושהה עליו המים כדי שתצא נפשו כמו שנראה ממ"ש הרשב"א בתשובות המיוחסית סי' קכ"ח. ועל פי עדות הנשים ששמעו מפי העד דא"ל אכלוהו כוורי למשה ן' אשר גם זה נר' דאין מספיק וזה אפי' אם נאמר דמה שא"ל אכלוהו כוורי היינו שראוהו שפלטיהו הים וראוהו שם שאכלוהו כוורי אין זה מספיק דהרי"ף והרמב"ם והרז"ה סברי דבמים ובמלחמה בעינן קברתיו או לפחות שנתעסק בטלטולו כמ"ש גדולי האחרונים ז"ל וכאן ש הוזכר לא קבורה ולא טלטול ותו דבריש האשה שלו' אסיקנא דנטבע במשאל"ס אשתו אסור' עד שיעיד ואסיקנוהו קמן וחזינן לאלתר וקאמרי סימנין כמ"ש בע"ה וכאן בנ"ד אלו שאמרו ליה אכלוהו כוורי לא פורש אם ראוהו לאלתר ואם הכירוהו בטביעות עינא או בחי' ואם הם ראו בטביעה או לא ואם היה גופו שלם כשראוהו בתחילה כמבואר בפוסקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכמ"ש בע"ה באופן דיר, דלכ"ע אין מספיק בעדויות הללו לשריותא להך איתתא:
אמנם אחר העיון נראה צד וצדדים להתיר וזה כשנחקור אם עדות זה מספיק להתירה מן התורה דאת"ל דיש כאן עדות מספיק מן התירה באידך ספיקי דהוו במילי דרבנן יש צד וצדדים להקל כמו שיתבאר בע"ה, והנה בכאן צריכין אנו לדעת המעיד שנשברה הספינה בלב ים מה דינו:
וכן המעיד טבע פי בים מה דינו וכן המעיד שא"ל אכלוהו כוירי לפ' מה דינו, והנה דין שנשברה בלב ים תנן פ"ג דגיטין ג' דברים אר"א בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו כו' ועל הספינה המטורפת בים וכו' שהן בחזקת קיימים, אבל בספינה שאבדה נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ופרש"י המטורפת ועדיין לא טבעה ע"כ, משמע דסיפא, דקתני ספינה שאבדה היינו שטבעה והרא"ש בפסקיו גריס בהדייא בסיפא דמתני' ספינה שטבעה וכ"כ הטור ברמזי פסקי אביו ז"ל וכ"כ הטור בסי' י"ז וכן בסי' קמ"א וכ"כ רבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג ואכתי לא ידעינן נשברה הספינה בלב ים מה דינו ופשטא דמלתא יראה דנשברה ספינה דינא כטבעה בים וכן יראה ממ"ש הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח וז"ל ואם אינו מעיד עליו שנשברה ספינה לבד זה אינו כלום ואפי' אם נשאת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קולר כמו שניצולין הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים כמ"ש במקומו בפ' כל הגט ע"כ, הרי בהדיא דס"ל להרשב"א דנשברה הספינה נותנין עליו חומרי חיים מן התירה ואם נשאת תצא דהוי ספיקא דאורייתא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כ' דאם העידו שנשברה הספינה הוי ספיקא דרבנן בפי' המשנה וז"ל ספינה המטרפת בים הוא שסוער עליה הים אבל העצים וחבלים שלה קיימים וספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבד הכל ונשארה הספינה ע"פ המים ולא נשאר עוגין ולא משוטטות שיתנהגו בה עכ"ל:
וכתב הרב בצלאל בתשובותיו סי' כ"א דף ע"ג ע"ד על דברי הרמב"ם הנז"ל וז"ל משמע דוקא כה"ג שנשאר עדיין גוף הספינה שלם נותנין עליו חומרי חיים דאיפשר דהמים או הרוח יוליכוהו למדי ליבשה אבל אם העידו שנשברה או שנטרפה בחזקת מתים הם מן התירה ואם נשאת לא תצא וכ"כ מרנא ורבנא הרדב"ז בתשובותיו דמצא בפ"ד דגיטין לר"ח ז"ל וז"ל וספינה שאבדה בים הוא שנשברו הכלים והעצים שלה ונאבדה היא וכליה והמוליכין אותה והעוזרין לה ע"כ והיינו כפי' הרמב"ם עכ"ל, ובחפשי באמתחת שיטות הויסקים ז"ל ראיתי בתשובות הרדב"ז ז"ל סי' רע"ג שכתב תשובו' הרשב"א הנז' ודברי הרמב"ם שבפי' המשנה ומה שדקדק הרב בצלאל מלשון הרמב"ם ממש דנראה מדבריו דנשברה הספינה סגי מדאורייתא וכתב וכן מצאתי בפי' גיטין החשוב שהוא ר"ח ז"ל ובסוף דבריו מסיק דאין לחדש מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א דמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ונשארה הספינה ע"פ המים לאו למידק מינה שאם נשברה אין נותנין עליהם ח"ח אלא לאשמעינן דבכה"ג שהסםינה שלימה שלא נשברה אלא כליה ומשוטטיה נותנין עליו ח"מ ואינם בחזקת חיים לכל דבריהם וחילוק זה נעלם מעיני אחרים ועשו מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א ואני עשיתי שלו' בניהם הלכך לא נפיק מידי ספיקא דאורייתא עד שיעידו שנפל לתוך המים ושהא שם כדי יציאת נשמה כדברי הרשב"א עכ"ל:
וכיון דכן הוא איכא לאתמוהי טובא על הרב בצלאל ז"ל איך דקדק מדברי הרמב"ם ז"ל דנשברה ספינה סגי מדאורייתא וכתב שהרב הרדב"ז כתב כן משם ר"ח ז"ל ואנן איפכא שמעינן דדחה דקדוק זה ועשה שלו' ביניהם ואם נאמר דהרב ז"ל חילק על הרדב"ז וכו' וס"ל דהרמב"ם ור"ח פליגי אהרשב"א מ"מ היה צריך לפחות להזכיר דבריו ושמא לא נזדמנה לו תשובתו של הרדב"ז לפני הרב"א ובמקום אחר מצא לו להרדב"ז שר"ח ס"ל כהרמב"ם וראיתי כי מהרח"ש ז"ל בקונטריס דף נ' ע"ג דחה דקדוק הרד"צ ז"ל והסכים דברי הרמב"ם לדברי הרשב"א ושאר המפרשים דכשנשברה ספינה הוייא ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא כמו שכתב בשם הרדב"ז ז"ל ומ"מ ראיתי כי מהרח"ש ז"ל בתשובתו סי' מ"ה כתב סברת הרבצ"א ז"ל לסניף היתר דכתב דס"ל דהרמב"ם ור"ח ז"ל ס"ל דכנשברה הספינה סגי מן התורה ואם נשאת לא תצא גם בתשו' משפט צדק ושאר אחרונים ז"ל כתבו סברא זו לסניף:
עוד צריכין אנו לדעת כי יש עוד סניף היתר בנשברה ספינה בלב ים ולמדתיו מתשו' הרא' ן' ששון ז"ל סי' י"ב דף כ"ג שהביא תשו' הרשב"א הנז' דס"ל דנשברה ספינה בלב ים הנה שנוייה במתני' דכל הגט דספינה שאבדה בים דנותנין עליהם ח"ח וח"מ וס"ל דאם נשאת לא תצא וכ"כ בהדיא הריב"ש בסי' שע"ט וז"ל והנהו תלת דר"א ן' פרטא שנותנים ח"ח וח"מ נמי אם נשאת תצא אמנם הרב ז"ל דקדק מתשו' הר"ן סי' ע"א דס"ל להר"ן ולרבוותא דעמיה דבהנהו דתני בסיפא דמתניתין דניתנים עליהם ח"ח וח"מ אם נשאת לא תצא יע"ש דמדאורייתא שריא בעדות זה אלא דלכתחלה ניתנין עליהם ע"כ יע"ש לשונו שנלאתי להעתיקו, באופן דלפי סברא זו אם פי' דמתני' ספינה שאבדה בים היינו נשברה כדכ' לעיל מדאורייתא שריא בעדות זה אלא דלכתחילה ניתנין עליהם ח"ח וח"מ אבל אם נשאת לא תצא דמדאורייתא סגי במאי שהעידו שהספינת אבדה בים דהיינו נטבעה או נשברה:
ואמנם המעיין בדברי תשו' הר"ן יר' דיש לדחות חילוק ודקדוק הרב ז"ל וז"ל הר"ן ומה שנסתפקת דדילמא כי אמר מהימן היכא דאמר דטבע ודאי כגון דשהא עליה כדי שתצא נפשו דכיון דבכה"ג אם נשאת לא תצא כי אתא גוי מל"ת שראהו מת סתם שרי' אפי' לכתחילה אבל הכא של העיד מעולם שנטבע ולא שראו הספינה שאבדה כה"ג נותנין עליהם ח"ח וכדאיתא בפרק כל הגט ואם נשאת תצא וכו' ופי' הר"א ששון ז"ל דכיון דנדון שלהם היתה ספינה המטורפת בים כמ"ש בשאלת הר"ן א"כ מה שכתב אבל הכא שלא העיד מעולם ולא ראו הספינה שאבדה אלא היתה ספינה שנטרפה נותנין עליהם ח"ח כלו' שהם בחזקת קיימים ואין נותנים עליהם ח"מ ועלה קאמרי אם נשאת לא תצא משמע מהא דבסיפא דמתני' בספינה שאבדה בים דנותנים עליהם ח"ח וח"מ אם נשאת לא תצא, ונוראית נפלאתי איך יצאו מפה קדוש דברים אלו דאדאיקת מסיפא לקולא תידוק מרישא לחומרא דממה שכתבו בתחלת דבריהם דדילמא כי אמר מהימן היכא דטבע ודאי כגון שיעיד שטבע ודאי כגון דשהא כדי שתצא נפשו דכיון דכה"ג אם נשאת לא תצא וכו' משמע מהא דמדאורייתא בעינן שיעיד שטבע ודאי ושהא כדי שתצא נפשו ואז אמרינן אם נשאת לא תצא אבל אם לא העיד ששהא עליו אם נשאת לא תצא וא"כ היכי אפשר למימר דאינהו סברי דסיפא דמתני' דקתני ספינה שאבדה בים דהיינו נטבעה או נשברה ולא שהא עליו דנותנים עליו ח"ח וח"מ ואם נשאת לא תצא ותו דמה שפי' הרב בסיף דבריהם שכתבו בכה"ג נותנים עליהם ח"ח כלו' שהם בחזקת קיימים הוא דחוק במאד מאד כמו שכתב הרב עצמו דהוה להו למינקט לישנא דרישא דמתני' דהרי הן בחזקת קיימים ולכן יותר נראה לפרש דמ"ש אבל הכא שלא העיד מעולם שטבע ולא ראו הספינה שאבדה בכה"ג נותנים עליהם ח"ח וח"מ וכו' וק' לא ראו הספינה שדינה של ספינה שאבדה שאבדה דנותנים עליהם ח"ח וח"מ ואם נשאת תצא וכיון דאפי' עדות כזה לא העיד מאן לימא לן שלא יצטרך לחוש שלא להתירו לכתחי' וא"כ מ"ש בכה"ג נותנים עליו ח"ח וכו' לא קאי אנדון שלהם דהיא ספינה שנטרפה בים אלא אדינא דמתני' דספינה שאבדה קאי והוי כאלו אמרו ולא ראו שאבדה דבכה"ג בספינה שאבדה דנותנים עליהם ח"ח וכו' וזה נראה לי נכון, וראיתי למהר"מ אלשקר ז"ל בתשובותיו דף ס"ה ע"א שכתב תשובת הרשב"א והריב"ש דבעינן שיעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו וכתב וכן נרא' ממ"ש הר"ן בתשובו' ונראה שהבין מתשו' הר"ן כדכתיבנא:
באופן דכללא דמלתא דנשברה הספינה יראה מדברי רוב הפוסקים דהויא ספיקא דאורייתא אלא דרב א' בזמן הרדב"ז והרבצ"א כתבו דלהרמב"ם ור"ח ז"ל שריא מדאורייתא ולדעת הר"א ששון והר"ן ז"ל ורבוותא דעימיה ס"ל נמי דשריא מדאורייתא, וכן המעיד טבע פ' בים מה דינו היה נראה דעדות זה מספיק מן התורה מעובדא דשילהי דאשה רבה ההוא דקאזיל וקאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אר"נ האלהים אכלוה כוורי לחסא מדבוריה דר"נ אזלא דביתהו ואנסיבא ולא א"ל מידי רב אשי אמר ש"מ הא דאמור רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי אינסיבא לא מפקינן לה ע"כ, ומפשטא דשמעתתא משמע בהמעיד טבע פ' בים סגי מדאורייתא דהא אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא אעפ"י שלא הזכיר בעדותו ששהא עליו כדי שתצא נפשו:
והנה אפשר לדון כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג מגרושין וז"ל עד א' אומר ראיתיו שמת במלחמה או שטבע בים הגדול ומת וכו' אם אמר קברתיו נאמן ותנשא ע"פ ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכן האשה שהעיד לה עד א' שטבע בעלה בים או במשאל"ס ולא עלה ואבד וכו' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפי' היה כותי שהסיח ל"ת ואמר טבע פ' בים ונשאת ע"פ הרי זו לא תצא ע"כ, ובתחלת עיוני בדברי הרמב"ם הוקשה לי בדבריו דקשיא דיוקא דרישא בסיפא דבתחלה קאמר דאם העידו טבע בים הגדול ומת או טבע ולא עלה אם נשאת לא תצא משמע דאם העיד טבע בים ולא קאמר טבע ומת או טבע ולא עלה אפי' נשאת תצא, והכא קאמר ואפי' היה הגוי מל"ת ואמר טבע פ' בים דאם נשאת לא תצא, והוה ניחא לי דלא קשיא מידי דמה דנקט ברישא יודע ומת או טבע ולא עלה לרבותא נקטיה לאשמעינן דאפ"ה לא תנשא לכתחי' כיון דלא אמר קברתיו אמנם לשאם נשאת לא תצא כיון דאמר טבע פ' בים סגי מדאורייתא דפשטא דשמעתא כדכתי':
אמנם האחרונים לא פי' כן דברי הרמב"ם והנה ה"ה ז"ל כתב על דברי הרמב"ם כפי נוסחת מהריק"א ז"ל וז"ל ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהא כדי שתצא נעשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת וכן עיקר עכ"ל. ובכ"מ ובב"י האריך הרב מוהריק"א לפרש דברי ה"ה ז"ל וכתב דכוונתו שמים שאל"ס לעולם אינו מעיד העד עד שישהא כדי שתצא נפשו אז מעיד לומר שמת ומ"ה אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות וכו' ששהא כדי שתצא נפשו הילכך אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו עכ"ל. והרב מהרח"ש בקונטריס דף נ"ח ע"ג האריך על לשון זה ע"ש, ומה שנראה בלי אריכות הוא זה דהרב כ"מ סובר דה"ה סבר דבעינן שיעיד שטבע ולא עלה דהיינו ששהא עליו כדי שתצא נפשו כמו שדקדק הרב כ"מ כמו שיבא בע"ה ולכן בחלוקה הראשונה דקאמר טבע בים הגדול ומת דאם נשאת לא תצא הוקשה לו אמאי לא תצא כיון דלא העיד ששהא עליו ולתרץ זה כתב ה"ה דס"ל להרמב"ם דהעד שמעיד טבע ומת משמעות דברים אלו היינו שהוא יודע שמת ע"י ששהא עליו כדי שתצא נפשו לכן הוא מעיד טבע ומת ולא חיישינן דאמר טבע ומת בדדמי ולא שהא עליו וכתב הרב בב"י וצ"ל לדעת ה"ה ז"ל דאם בריא לנו שלא שהא ועמד עד שתצא נפשו תצא עכ"ל:
באופן דחלוקה זו ראשונה שכתב הרמב"ם טבע ומת פי' דמלתא דמעיד לפנינו פ' טבע ומת והלך לו אנו מפרשין דברי העד שר"ל שראה שטבע ונודע לו שמת מפני דשהא עליו כדי שתצא נפשו, אמנם ראיתי בהריב"ל חלק ב' סי' י"ד שכתב וז"ל הנה הרב ז"ל בבא קמא איירי שראהו העד שטבע בים הגדול וראהו ג"כ אחר שפלטו הים ואם לא אמר קברתיו אינו נאמן משום דחיישינן דלמא קאמר בדדמי ע"כ, וכן נראה מתשו' מוהריקי"א דף קכ"א ע"א יע"ש, ובחלוקה השנית שכתב הרמב"ם טבע בעלה בים או במים שאל"ס ולא עלה דקדק בכ"מ דבעינן שיעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו, וז"ל נר' מדקדוק דברי כו' דבעינן שיעיד העד ששהא עליו שיעור כדי שתצא נפשו ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ז"ל ואע"ג דבסיפא כתב ואמר טבע פ' בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך עכ"ל וכ"כ מוהריב"ל ח"ב סי' י"ד וכתב עוד דמאי דקאמר בגמ' מאן איכא בי חסא טבע תשא לישנא קלילא נקט ולא עלה קאמר ע"כ וכ"כ הר"מ אלשקר בתשובות' סי' כ"ו דף ס"ה יע"ש:
ואיברא דאיכא למידק במאי דכתב הרב כ"מ דאם לא העיד ששהא עליו תצא כמו שכתב הרשב"א והריב"ש דהנה לשון הרשב"א במיוחסות סי' קכ"ח אין בו כל כך הבנה וז"ל דמיירי כשמעיד שטבע ממש ושהא עליו כדי שתצא נפשו ולא ראהו שעלה אעפ"י שלכתחי' לא תנשא אם נשאת לא תצא ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' אם נשאת תצא כי שמא ניצול על גבי עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים עכ"ל, והרב מהריב"ל ח"ב סי' י"ד כתב דקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמתחלת דבריו נראה דבעינן שיעיד ששהא עליו ואם לא העיד כן תצא ומסוף דבריו משמע דהמעיד שנשברה ספינה אינו כלום הא אם מעיד שטבע פ' בים וכיסוהו המים אע"ג דלא שהא עליו כדי שתצא נפשו אם נשאת לא תצא, גם מ"ש בשם הריב"ש ז"ל הוא תימא דאדרבה יש לדקדק מדבריו בסי' שפ"ט דס"ל דלהרמב"ם לא בעינן שיעיד שהא עליו דהרי נדון הריב"ש כתב בסי' הנז' דלא היה מי שיעד בטביעות אלא שמזכיר שאחר יום שנהפכה הדוגיא ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו מכירו ואינו אומר בפי' שמכלוף היה בדוגיא ושהוא ראה בטביעות ושהא שיעור כדי שתצא נפשו ע"כ, (וכ"כ ריב"ל ח"א סי' ג' דכן הוא נדון הריב"ש יע"ש) וכתב שם הריב"ש דבנדון שלו לדעת הרמב"ם אם נשאת לא תצא וכו' הרי בהדיא דהריב"ש סבר דלא בעינן שיעיד ששהא עליו וכו' ואם נשאת לא תצא לדעת הרמב"ם ז"ל והיה נ"ל לתרץ בזה דמ"ש הרב כ"מ כמ"ש הריב"ש ז"ל הינו לומר מפני מ"ש שם הריב"ש וז"ל והנהו תלת ב"נ פרטא וכו' ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבדה בים אין זה טבע במשאל"ס שאם נשאת לא תצא דטבע במשאל"ס מעיד שטבע בים ושהא שיעור כדי שתצא נפשו וכו' ומ"ה אמרו אם נשאת לא תצא ע"כ והיה נראה דזה כתבו הריב"ש לדעת הרי"ף ז"ל ולדעת הרמב"ם ז"ל לא בעי שיעיד ששהא עליו וכוונת הרב כ"מ ז"ל לפרש דברי הרמב"ם דבעינן שיעיד ששהא עליו כמ"ש הריב"ש לדעת הרי"ף וזה דוחק:
אמנם הנכון הוא דאיכא תרי גווני דבחלוקה קמייתא דכתב הרמב"ם טבע ומת מפרש הריב"ש בפי' דמלתא טבע וראהו אח"כ מת צף על הים כדכתי' לעיל בשם הריב"ל ותשו' מהריק"א ז"ל ובחלוקא זו ס"ל לדעת הרמב"ם דלא בעינן שיעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו ואפי' פי' דבריו דלא שהא עליו אם נשאת לא תצא כיון דהעיד דטבע וראהו אח"כ צף מת ע"פ המים ובהך בבא חולק הרי"ף עם הרמב"ם וס"ל דתצא אבל במי שמעיד טבע סתם לא מהני עד שיעיד טבע ולא עלה דהיינו ששהא עליו כדי שתצא נפשו ובבא זו שוים הרי"ף והרמב"ם ז"ל וזו היא כוונת הרב כ"מ ז"ל וכן נראה ממ"ש מוהריק"א בתשו' דף קכ"ד ע"ד יע"ש, וראיתי בתשו' הר"א ששון ז"ל סי' א' דף ה' ודפ"ו עמד בלשון הרמב"ם וה"ה והריב"ש והכ"מ ז"ל יע"ש באורך ויש לי גמגומים בדבריו וליראת האריכות לא כתבתיו וסוף דבריו העלה הדבר דלדעת הריב"ש בדעת הרי"ף דמעיד טבע פ' בים איכא לספוקי אם בעינן שיעיד בהדיא ששהא עליו ואם נשאת לא תצא דאיכא למימר דבעינן שיעיד בהדיא הא לאו הכי אם נשאת תצא ואיכא למימר אפי' לא העיד בהדיא כיון דאפשר ששהא עליו לא תצא:
ובדעת הרמב"ם איכא לספוקי דאפשר דס"ל דאפי' ידעינן בודאי דלא שהא עליו כל זמן שאמר טבע בים ומת סגי ואפשר דס"ל דבכה"ג תצא אבל אם לא ידעינן אם שהא אם לאו לא תצא ע"ש, וראיתי בתשובות מהרי"ט א"ה סי' ל"א על א' שהעיד שנטבעה הספינה והיה יודע בלי ספק איך נטבע בנו כתב הרב דבעדות זה יצאתה האשה מאיסור תורה והביא תשו' הרשב"א והריב"ש וכתב וז"ל ואין ללמוד מדבריהם שצריך שיעיד כלשון הזה אלא כל שהדברים ניכרים מתוך דבריו שאומר שטבע בודאי אין לנו לומר שראה שנפל וצפו מים על ראשו ומעיד שטבע שכמה פעמים שטובעים ועולים והמעיד שטבע להודיע מיתתו בא וסתמא שטבע ולא עלה קאמר וכל עצמן של הרשב"א והריב"ש לא באו אלא לחלק בין מעיד שטבע במשאל"ס למעיד שטבעה או נשברה ספינה דנותנים עליהם ח"ח, ומ"ש הריב"ש דטבע במשאל"ס מעיד שטבע ושהא שיעור ש"נ לא שיעיד כן בלשון הזה אלא ה"ק יש דמשמע עדותו שטבע ולא עלה כגון ששהא עליו כשיעור יציאת נפש שאל"כ לא מיקרי טבע במשאל"ס ותדע וכו' דביתהו דחסא אנסיבא ולא אמרו לו ולא מידי אעפ"י שלא הזכיר בעדותו ששהא עליו וכו' דמסתמא אינו אומר טבע פ' אלא כשראה שטבע ולא עלה וכ' ע"כ:
והן אמת כי כבר דברי הרב ז"ל תמוהים איך תפס במושלם דטבע פ' בים סגי מדאורייתא הפך דברי מוהריק"א ומוהריב"ל והר"מ אלשקר שכתבו דדעת הרשב"א והריב"ש דבעינן שיעיד ששהא עליו וכו' ודקדק כן מדברי הרמב"ם, והכלל העולה דהמעיד טבע פ' בים לחוד ולא העיד ששהא עליו איכא פלוגתא דרבוותא אי סגי מדאורייתא או לא דהרבנים אשר היו בזמן הר"מ אלשקר ז"ל ומהרי"ט ז"ל שהוא מגדולי סוף האחרונים ס"ל דסגי מדאורייתא ואם נשאת לא תצא ואיכא למסמך לסניף מ"ש הרב בצלאל ז"ל דלדעת הרמב"ם ור"ח נשברה הספינה לחוד. סגי מדאורייתא ועוד מ"ש הרב מהרח"ש סי' מ"ה דהך מלתא שצריך שיאמר העד ששהא כדי שתצא נפשו וכסוי המים לחוד לא סגי, לא מצינו כן רק בפי' בדברי הרשב"א ונמשכו אחריהם ה"ה והריב"ש אבל שאר מפרשים לא הזכירו זה כלל והרי"ף והרא"ש לא כתבו רק סתימא דהוא דהוה אמר טבע חסא וכל כי האי הוה להו לאודועי ונראה דס"ל דכל שמעיד סתם שנטבע בים יש לו דין משאל"ס ואיברא דאית לן דאפושי מחלוקת לא מפשינן מ"מ בין הכי ובין הכי יר' דנ"ד לא נפיק מדין משאל"ס ע"כ וע"ש מ"ש בסי' נ"ט דהוא מסופק בכוונת הרשב"א ובנ"ד יראה דלא נפיק מדין משאל"ס אפי' לדעת הרשב"א ז"ל דהא קאמר דנשברה הספינה ונטבע משה ן' אשר ואני יצאתי על גבי חתי' עץ והייתי ממתין וא"ל אכלוהו כוורי למשה ן' אשר הלואי שלא ניצולתי דמדקאמר הייתי ממתין משמע דשהא עליו כדי שתצא נפשו:
ואיברא דיש לדחות דה"ק דיצא ליבשה ע"ג חתי' עץ ושם ביבשה בחוף הים היה ממתין וא"כ לא שהא עליו ממש עד שתצא נפשו ובפרט דהרבה רחוק דעמד בתוך הים ע"ג חתי' עץ והמתין שם כדי שתצא נפשו דשיעור כדי שתצא נפשו דהיינו ב' שע"ת או ג' שעות כדמוכח מעובדא דבתו של נחוניא חופר שיחין וכ"כ הרח"ש בקונטרי' דף ס"ג ע"א בשם הריב"ש סי' שמ"ז ובס' הר"א ששון ז"ל בתשו' סי' א' דף ט' ע"ד יע"ש:
אמנם מהרי"ט ז"ל בתשו' סי' כ"ו כתב דבשעה קלה סגי במי שאינו יודע לשוט דמיד יורד למעמקי מים ונטרד והלך ומת יע"ש וכיון דכן יראה דנ"ד לא נפיק מדין משאל"ס דפשטא דמלתא יר' דהעיד ששהא עליו כדי שתצא נפשו או בתוך הים או מחוץ לים היה מסתכל והמתין שם לראות אם יעלה משה ן' אשר ולא עלה ועוד ממה שהיה מתאונן על הצלתו דקאמר משה ן' אשר נטבע בים ואני יצאתי ונצולתי הלואי שלא ניצולתי משמעות הדברים שהיה מתאונן על הצלתו שהיה רוצה שגם עליו היו המים צפים על ראשו למות במעמקי הים כאשר מת משה ן' אשר והוה ליה כאלו אמר משה ן' אשר טבע בים ולא ניצול וראיה לזה ממ"ש מהרח"ש סי' מ"ה ונ"ל דנ"ד הוי כאלו אמר טבע ומת ולא עלה ויש לו דין משאל"ס שהרי נר' שהיו הערלים כמתאוננים על מיתתו שאמרו הלא תדע כי היהודי אשר דברת אמש נטבע והוא היה ראשון אשר נטבע בים ואמר הרב דזה חשוב שפיר כאלו אמר טבע ומת ולא עלה מפני שאמרו הערלים אח"כ והיהודי האחר השתדל בכל עוז להערל ולא יכול כי סוף סוף נטבע ג"כ וכו' הרי שנר' שאמרו שהשתדל להנצל ולבסוף נטבע ג"כ ולא ניצול ע"כ:
הרי בהדיא דאע"ג דלא העידו בהדיא על יהודי הראשון שנטבע ולא ניצול חשיב ליה כאלו אמר ולא ניצול ומשמע ליה הכי מדיוקא ומכללות הדברים שאמרו אח"כ והיהודי האחר וכו' גם אנו נאמר בנ"ד מדקאמר משה ן' אשר נטבע ואני ניצולתי הלואי שלא ניצולתי משמע מדבריו דמשה ן' אשר נטבע ולא ניצול, הן אמת דיש לדחות דלא דמי לנדו' מהרח"ש דמ"ש משה ן' אשר נטבע ואני ניצולתי לא משמע מדבריו בהכרח שראה שלא ניצול דאפשר דה"ק ן' אשר נטבע ולא ראיתי אם ניצול אבל אני ניצלותי, אמנם פשטן של דברים מדקאמר שהיה ממתין ומדקאמר ואני ניצלותי משמע לי דבנ"ד חשיב שפיר נטבע במשל"ס דשרייא מדאורייתא וכ"ש אם נצרף בזה מה שא"ל אכלוהו כוורי למשה ן' אשר דודאי יר' דחשיב שפיר טבע במשאל"ס דשרייא מדאורייתא וכיון דזכינו לדין דבנ"ד שרייא מדאורייתא באידך ספיקא דאיכא בנ"ד יש צידי צדדים להקל בהן כיון דהוי במלתא דרבנן:
והנה הספק דאיכא בנ"ד מענין קברתיו דלהרי"ף והרמב"ם והרז"ה במים ובמלחמה בעינן קברתיו וכאן לא הוזכר קברתיו יר' דיש להקל וזה דכבר נודע הסכמת גדולי האחרונים דלא בעי' קברתיו אלא שרצו לחוש לסברתם כמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' קכ"ח והר"ן בגיטין סי' ג' וסי' ע"א וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ז דראוי לחוש לדבריהם, וכבר נודע ג"כ דאיכא כמה רבוותא דס"ל דלהרי"ף ז"ל לא בעינן קברתיו והמה בכתובים סמ"ג בסוף עשי"ן דמצות חמשים והגהות מיימו' ובעל תרומת הדשן סי' רכ"ג ורב א' שהיה בזמן הריב"ש ז"ל כמ"ש הרח"ש סי' מ"ה והר"א ששון סי' א', וגם כבר נודע מ"ש הריב"ל בתשובה ח"א סי' ט' דיש להקל בזה כיון דהוא עד מפי עד והביא ראיה ממ"ש בתרומות הדשן סי' רל"ט ובפסקים וכתבים סי' ר"ך דיש להקל בעד מפי עד דכיון דהגוי האחרון לא ביאר אה הגוי הראשון סיפר דבריו מעצמו או ע"י שאלה לא תלינן להחמיר ולומר דע"י שאלה סיפר וה"נ לעניין קברתיו דכיון דכתבו הר"ן והריב"ש דלאו דוקא קברתיו ממש אלא נגעתי בו לאחרי שמת או אחרים נגעו בו לפניו תלינן להקל דדלמא העד הראשון שנה אותו ממקום למקום או שינו אותו אחרים לפניו ולא חש לומר זה הפרטות כשספר המעשה לעד השני, איברא דמהריב"ל כתב שם סניף אחד מפני שהעד הראשון היה גוי מל"ת דכתבו הגהות מיימו' דבגוי המסיח ל"ת כיון דאין מתכוין להעיד לא חיישינן בא' בדדמי וכתב הריב"ל בח"ב סי' י"ב דלא התיר אלא היכא דאיכא תרתי לטיבותא וכאן בנ"ד לא נודע אם הראשונים שהגידו שאכלוהו כוורי למשה ן' אשר אי הוו גויים או לא, ויראה דאי משום הא לא אירייא דהא איפשר דגויים הוו ואת"ל דלא הוו גויים יש סניף אחר דמתוך לשונו שאמר מי' דיג"ירון קומיירון לוס פישקאדוס משמע דלפחות מפי שני עדים שמע כן וכל הפוסקים ז"ל חלקו על הרי"ף ז"ל דס"ל שאפי' בשני עדים חיישינן דאמר בדדמי וכתבו דזו חומרא יתירא היא כמ"ש הר' ז"ל דהרמב"ן והרמב"ם ס"ל דבשנים לא חיישינן דאמר בדדמי:
ואיברא דאיכא לדחוי' דדלמא הני תרי לא הוו עדים כשרים אלא ב' נשים ונשים אפי' מאה כעד א' דמיין מ"מ כיון דאיכא לומר שמא גויים מל"ת הוו ואת"ל דלא הוו גויים דלמא הוו תרי סהדי סגי הך מלתא לסניף אך אכתי איכא למיחש למ"ש הרשד"ם א"ה סוף סי' ע' דנסתפק בהא דכתבו רוב הפוסקים דבתרי סהדי לא דייקינן אכתי איכא למיחש שהיה צריך שהשני עדים יבואו ויגידו לפני ב"ד דעדות ב' עדות גמורה הוי וצריך קבלת עדות בפני ב"ד ואי לא לא הוי עדות וכמ"ש המרדכי פרק הגוזל בתרא וז"ל כל קבלת עדות בפני ג' שלא יהא עד מפי עד ע"כ, ואי משום הא לא אירייא דהא הרשד"ם לאו בפשיטות קאמר לה וגם הרב מהרח"ש בקונטרי' דף כ"ט ע"ב כתב דיש לדחות דההיא דמרדכי בעדות דעלמא אבל בעדות אשה דמשיאין ע"פ עד מפי עד אמרינן ליה עדות גמור ואע"ג דמהרח"ש ז"ל כתב שם דעדיין יש לעמוד קצת שמא בתרי סהדי לא אמרי בדדמי היינו היכא שבאים לפנינו להעיד אינם מביאים עצמם לבית הספק אבל כשאינם מעידים לפני ב"ד שמא לא דקדק וכו' יע"ש, מ"מ סניף הוא להקל במידי דרבנן:
והן אמת דבעיקר דינו של מהריב"ל דיש להקל בעד מפי עד דתלינן לומר דהעד הראשון טלטלו או אחרים טלטולו אותו בפניו האחרונים ז"ל שבאו אחריו מקצתם קבעו בה מסמרות ומקצתם חלקו עליו דמהר"ם אלשיך סי' קי"א והר"ב אשכנזי סי' ל"ב כתבו כסברת הריב"ל, אמנם הר"מ אלשקר בסי' כ"ו ומהר"א ן' חיים סי' ס"ה דף ק"ו העמיק והרחיב בביטול זה השורש דאין להקל בעד השומע יותר מעד הרואה:
איברא דבסי' ע"ג יראה דתלה להקל בביטול זה ומהרי"ט בהרבה מתשו' כתב דאין להקל בעד מפי עד אמנם מגדולי האחרונים שלפנינו הרח"ש ז"ל סי' מ"ה כתב להקל דאע"ג דיש לגמגם בדינו של הריב"ל גם הרשד"ם חכך על דבריו בא"ה בסי' נ"א מ"מ בנטבע במשל"ס דהוא איסורא דרבנן יש להקל וכן נראה מדברי מהרי"ט סי' ל"א וכיון דכן בנ"ד שהעיד שאמרו לו שאכלוהו כוורי למשה ן' אבר דהוא עד מפי עד דיש להקל וגם דהמעידים הראשונים הם ב' דליכא למיחש בדדמי לדעת רוב הפוסקים וגם דהוו במידי דרבנן יש להקל בשריותא דהך איתתא ולא חיישינן משום דלא אמר קברתיו, ותו נראה דנ"ד חשיב כאלו אמר קברחי דכבר כתבתי דכתבו הר"ן והריב"ש דקברתיו לאי דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו כדרך המתים ולא היה נודד בכף ופוצה פה ומצפצף או אחרים שנתעסקו בטלטולו לפניו וכיון דכן כיון דהעידו דהיו רואים שאכלוהו כוורי מלתא דפשיטא היא דעדיף מטלטלוהו אחרים לפניו דלא בעינן קברתיו:
איברא דאכתי איכא לספוקי טובא דדלמא אלו שאמרו אכלוהו כוורי למשה ן' אשר דלמא לא ראו אותו שאכלוהו כוורי אלא אמרו בדדמי דהרי רב נחמן אמר האלהים אכלוהו כוורי לחסא ואישתבע על הרוב ועל הדבר ההווה ורגיל וכ"כ בת"ה סי' ר"מ בעובדא דיצא קול שהטביעוהו הגויים לראובן במשאל"ס ובא גוי והסיח לית לשון כולל המיתה וכתב דאיכא למיחש דבדדמי אמר בהוה ורגיל וראיה גדולה מר"נ וכו' ומסיק דלא סמכינן אסתם דבריו למימר דודאי ידע שמת אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגילי אינשי למימר, גם בכתביו סי' קס"א כתב כל מה שסחו הגויים היינו לאחר שיצא קלא דלא פסיק שנהרג דאיכא למיחש דאמרי בדדמי גם מתשו' הרמב"ן סי' פ' הביאה הב"י ז"ל דף מ"א ע"ב כתב מה ששמעה שמת בעלה נראה שלא שמעה כן אפי' מפי עד א' אלא קול הברה בעלמא או קול שיצא בעיר ואם הדבר כן אינה מותרת לינשא לאחר בקול וכ"כ בתיה ס' רס"ב ע"כ:
וכד מעיינן שפיר יראה דיש צד וצדדים להקל משום דהא כתבינן לעיל דהכא בנ"ד כיון דכבר יש לנו עדות גמורה מן התורה בשאר הספקות והחששות לא הוי אלא במילי דרבנן ואנו הולכים בהם להקל כמו שכתב הריב"ש סי' שע"ע ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעות במשאל"ס או לא היית אלא אסורה מדרבנן ולכתחי' ואם היינו. מקילין בה והיינו מקילין בדרבנן וכו' וכוונתו דמקלינן בה להנשא לכתחי' בכל ספק דאיתרמי לן לכתחי' כמ"ש הרח"ש סי' מ"ה יע"ש:
ומ"ש הרב בעל תרומת הדשן סי' דש"ס אינו עניין לנ"ד דהתם לא הוי עדות מן התורה ובגוף העדות עצמו כתוב דתלינן להחמיר שסח במאי דרגיל אינשי למימר וכן מ"ש בכתבים סי' קס"א ותשובות הרמב"ן ס' פ' דכתיבנא לעיל לא דמי לנ"ד מטעמא דאמרינן, ותו דשאני התם בנדון בעל תרומת הדשן לא החמיר אלא בחדא מתלת או מפני שהגוי ראה הטביעה ובטביעה רגילי אינשי כי חזו ליה טובע בנהר גדול קורים עליו שם מיתה ולא סמכינן אסתם דבריו יעו"ש, א"נ אחר שיצא קול שפ' טבע במים שאל"ס אם כתב בחור לחבירו דרך שמועות או התאוננות דפ' מת לא נתיר אשתו משום דאמרינן דכתב הבחור מחמת הטביעות כמו שיצא קול כמ"ש שם אבל הכא בנ"ד אלו שאמרו אכלוהו כוורי למשה ן' אשר לא ידעינן אם הם מאותם שראו הטביעה וגם לא ידעינן אם אחר שיצא הקיל אמר אכלוהו כוורי למשה ן' אשר והוה ליה ספק ספיקא ספק ראו הטביעה ספק לא ראו ואת"ל ראו הטביעה ספק אם מ"ש אכלוהו כוורי היה בדדמי ובדבר ההוה ורגיל דברו כך, וכן אם אחר שיצא הקול הוה ליה ספק ספיקא ספק אם אמרו אכלוהו כוורי קודם שיצא הקול או לא ואת"ל אחר שיצא הקול ספק אי אמרי בדדמי בדבר ההוה ורגיל ואע"ג דהוי ספק ספיקא דלא מתהפך, הא אשכחן כמה רבוותא דס"ל דלא בעינן מתהפך ותו איכא קצת הוכחה דלא חיישי' בנ"ד שמא אחרי הקול העידו מדקאמר אייו שאלי אין און פידאשיקו די טאבלה איישטוב"י, אישפיראנדו אימי דיג'ירון קילו קומיירון לוס פישקאדוס דמקאמר יצאתי וישבתי שם ממתין וא"ל שאכלוהו כוורי למשה ו' אשר משמע דלא היו ימים רבים דמסתמא לא המתין שם בחוף הים במקום שייצא זמן הרבה ובזמן מעט לא חיישינן דהעידו בעדות הקול שטבע בדדמי שאכלוהו כוורי וראיה ממ"ש בכתבי מהרי"א סי' קס"א וז"ל עדותיה תספיק לדעתי חדא שהגוי הנז"ל סח דבריו בקרוב אחר שנזכר בעוד שהיו מסופקים בו אם עודינו חי ותפוס וליכא למימר עליה דקאמר בדדמי ע"כ:
וא"ת אכתי חזינן דר"נ אמר בדדמי האלהים אכלוהו כוורי לחסא וכתב בתשו' מיימ' והמרדכי סוף יבמות והביאה בת"ה סי' ר"מ דר"נ לא היה מסתפק להתיר אלא היה מתאונן כך ודיבוריה אטעייה ואזלא ואינסיבא, ע"כ א"כ משמע דטעות הוא לסמוך על עדות כזה דאכלוהו כוורי והיכי אנן ניקום ונימא דהוי סהדותא מעלייא, וי"ל דהתם הטעות הוא מפורסם משום דידוע הוא דר"נ אמר כן ע"פ ההוא דאמר טבע חסא שהרי היא לא היה בשפת הים לראות אם אכלוהו כוורי ומהטביעות עצמה לא ידע אלא ע"פ דההוא דאמר טבע חסא וא"כ מעתה לסמוך אמ"ש ר"נ דברור הוה דבדדמי אמר אבל בכאן לא ברירא מלתא דבדדמי אמרי אכלוהו כוורי דאיפשר ראוהו אכלי כוורי, א"נ התם הטעות היה שלא אמר ר"נ רק אכלוהו כוורי והיה לה לחוש אבל בכאן איפשר שאמרו העדים בהדייא אנו ראינוהו שאכלוהו כוורי וזה העד לא חשש לומר זה הפרטות דכבר אמרנו דבעד השומע מעד הרואה מקילינן טפי כמ"ש לעיל דהקל בתרומת הדשן לענין אם דרך שאלה סיפר וכן מ"ש הריב"ל לענין קברתיו דתלינן לומר שהעד הראשון טלטלו או טלטלוהו אחרים לפניו ולא חש לומר זה הפרטיות וכבר כתבתי דאע"ג דהריב"ל לא סמך על זה אלא כשהראשון הוא גוי מל"ת הלא איפשר דהכא הוה גוי ואת"ל ישראל הוא כיון דמשמע דשני עדים הוו דא"ל אכלוהו כוורי לתרי לא חיישינן דאמרי בדדמי ובדבר ההוה ורגיל כדכתי' לעיל, ויש להוכיח מ"ש לעיל דמ"ש אכלוהו כיורי אנן תולין דראו אכילתו ולא אמרי בדדמי ממה שכתב מוהר"ם הביאו בעל ת"ה סי' כ"ט דאם העיד נהרג פ' אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שהלכו מיד והכירוהו או שהיה עם ההורגים וראה חביריו שהרגוהו ע"כ דנראה דתלינן לומר שראו שאכלוהו כוורי ממש ואע"ג דבעל תה"ד מסיים בה דלא דמי הך דמהר"ם לנדון שלו דתלינן להחמיר גביה מה שהעיד שטבעוהו הגויים ואמר לשון שכולל המיתה דאמר בדדמי וסח במאי דרגיל עלמא למימר, כבר כתב מהר"א ן' חיים ז"ל סי' ע"ג דף קי"ו ע"ד כוונת חילוק בעל ת"ה בשני פנים, הא' דגבי נהרג פ' לא מספקא לן בגוף ומציאות המיתה רק הספק הוא שמא אחר ג' ימים ראהו ולפי' אנו תולין לומר דראה הריגתו והיה עם הורגיו אבל בההיא דטביעה הספק הוא על מציאות המיתה בכלל וכו' יע"ש והכא בנ"ד אין הספק שנפל לנו בגוף עיקר עדות המיתה דזה כבר ידוע לנו שטבע ושריא מדאורייתא אלא הספק הוא לענין שחששו דילמא אמר בדדמי אנו מפרשין דבריו שאמר אכלוהו כוורי דרוצה לומר שראו אכילתו ממש כמו שתלה מהר"מ דהמעיד נהרג פ' שראה הריגתו ולא ראהו הרוג אחר ג' ימים:
עוד פי' מהר"א ן' חיים ז"ל בסי' הנז' דכונת בעל ת"ה לחלק מנדון שלו לנדון מהר"מ היינו משום דבההוא דטביעה איכא ריעותא בגוף העדות כיון שהזכיר הטביעה דרגילי אינשי למקרייה מיתה אפי' דליכא מיתה מה שאין כן בההיא דמהר"מ דלא הוזכרה שום ריעותא בעדותו שהוא לא אמר אלא פ' נהרג ואין לנו להחמיר מדעתינו דראה אחר ג' ימים וכו' יע"ש, והכא בנ"ד דמי טפי לההיא דמהר"מ דאם היו אומרים טבע ואכלוהו כוורי כיון דהזכיר טבע היינו אומרים להחמיר כיון שהזכיר הטביעה אמר דאכלוהו כוורי בדדמי אבל כיון דבנ"ד אלו שאמרו אכלוהו כוורי לא הזכירו דטבע אלא סתם אמרו אכלוהו כוורי אין לנו להחמיר מדעתינו דבדדמי אמר ואע"ג דר"נ לא אמר רק אכלוהו כוורי לחסא ולא קאמר טבע חסא ואכלוהו כיורי ואפי"ה חזינא דא' אכלוהו כוורי בדדמי לא דמי לנ"ד דהתם כיון דבאו דברי רב נחמן אחר דברי ההוא דאמר טבע חסא הוי כאלו אחר ר"נ טבע חסא ואכלוהו כוורי אבל הכא אלו שאמרו אכלוהו כוורי לא אמרו דבריהם על דברי אחר שאמר טבע משה ן' אשר ואמרי אינהו אכלוהו כוורי כי היכי דניחוש לתלות להחמיר דאמרי בדדמי כי לא אמרו לו רק סתם אכלוהו כוורי אין לנו להחמיר מדעתינו ולומר דאמרי בדדמי:
ועוד אני אומר דהמעיין בת"ה סי' ר"מ יראה דמפרש דמ"ש בתשובות מיימו' אטעייה ואזלה ואינסיבא הטעות שלה היה שחשבה כי ר"נ נתכוון להתירה בזה הלשון שאמר אכלוהו כוורי לחסא והיה לה לחוש דאמר בדדמי כן ולא להתירה נתכוון ולא היה טעות שלה כל כך מפני שלא חקר היאך ידע דאכלהו דזה כבר ידעה דע"פ ההוא דאמר טבע חסא אמר רב נחמן כך אכלוהו כוורי זהו כללות דבריו בקיצור אף שלשון הרב סתום וכבר ביארו הרח"ש בקונטריס דף נ"ח יע"ש, באופן דנ"ד ליכא שום טעותא כלל במה שאנו סומכין דמה שאמרו אכלוהו כוורי למשה בן אשר דאין ה"נ אם היו העדים לפנינו היינו חוקרים ודורשים איך ידעו דאכלוהו כיורי אבל כיון דליתיה קמן דנשיילה תלינן להקל:
ותו איכא למימר דיש הוכחה דלא קאמרי בדדמי דמדקאמר דהמתין שם משמע דהיה ממתין שם לדעת מענין משה ן' אשר אם יצא מן הים חי או מת לקוברו ולא נסע משם עד שא"ל אכלוהו כוורי למשה ן' אשר משמע שנתאמת אצלו מפיהם ועדותם כי עינם ראו ולא זר שאכלוהו כוורי ולפי' נסע משם דאל"כ מה נתחדש אצלו במ"ש לו אכלוהו כוורי בדדמי הא איהו נמי הכי נמי היה בדעתו שמת כבר ובפרט דאיהו ראה טביעתו ומדחזינן דדקדק זה העד אף שראה טביעתו לומר משם אחרים שא"ל שאכלוהו כוורי משמע דידע והבין מדבריהם דלא אמרי בדדמי:
ותו איכא למסמך לסניף מ"ש הבית יוסף דף מ"א ע"ב מ"כ שהשיב רבינו משולם על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא אפי' גוי מל"ת לומר אני ראיתיו הרוג כיון ששמעו מפי גויים שנהרג מכיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין:
עליהם ומשיאין את אשתו ע"כ, ואע"ג דנר' דהך תשו' חולקת אמ"ש הרמב"ן סי' פ' כתבתיה לעיל, מ"מ סניף הוא זה ושוב ראיתי בהרח"ש בקונטרי' דף ז' ע"ג שרצה להסכים דבריהם יע"ש ועיין במשאת בנימין סי' ק"ה וק"ו ואלו החלוקים והסברות בהצטרפות כולם כיון דהוי במידי דרבנן שיש לנו רשות מהפוסקים להקל יכולים אנו לסמוך עליהם:
מעתה לא נשאר לנו שום ספק רק מה שהסתפקנו בתחלת דברינו דבריש האשה שלו' אסיק א דנטבע במים שאל"ס אשתו אסורה עד שיעידו אפיקנהו קמן וחזינהו לאתר וקאמר י סימנין ונחלקו הפוסק' ז"ל בסברות הרבה ואם באנו לכתוב דבריהם יהיה למשא כבד ולכן אלקטה נא בדרך קצרה מדברי מהרח"ש ז"ל ושאר האחרונים וכלל הדברים דהך מלתא נחלקת לג' סברות הא' היא סברת ר"י והרא"ש דבראה הטביעה תרתי בעינן לאלתר פי' שראוהו מיד וגם הכירו הסימנין וכשלא ראה הטביעה לא בעי לא לאלתר ולא סימנין רק בטביעות עינא סגי, הדעת הב' כתבו תו' והרא"ש בשם ר"ח ומדברי הרב בעל ת"ה סי' ר"מ נראה שהוא מדברי המר' בין ראה הטביעה בין ראה אין גופו שלם תרתי בעינן לאלתר וסימנין אבל כשגופו שלם לא בעינן מידי רק טביעו' עינא לבד ור' ירוחם הביא השני חילוקים בשם ר"י ור"ת והטור תפס כדברי שניהם להקל ולהחמיר, הדעת הג' להרשב"א והריטב"א והר"ן ושאר רבוותא דבכל גוונא לאלתר בעינן סימנין לא בעינן וא"כ בנ"ד אלו שאמרו אכלוהו כוורי למשה ן' אשר איכא למיחש לכ"ע לסברת ר"י והרא"ש איכא למיחש דילמא ראו הטביעה ובעינן שראהו מיד אחר שעלה מן הים וגם שהכירוהו בסימנין ואם העידו בטביעות עינא דלא סגי ולדעת ר"ח ז"ל איכא למיחש דילמא לא היה גופו שלם כשראוהו והעידו בטביעות עינא וגם שמא שהא ובעינן שיעידו לאלתר וסימנין, וגם לסברת הרשב"א וסיעתו איכא למיחש דילמא לא ראוהו לאלתר באופן דאיכא למיחש לכ"ע:
אמנם כיון דבנ"ד הוי טבע במשאל"ס דלא נשאר כאן אלא איסורא דרבנן בכל ספק דמיתרמי לן אית לן להקל כדכתי' דהנה לסברת ר"י והרא"ש ז"ל דאמרו דבראה הטביעה תרתי בעינן שראהו מיד וגם הכירו בסימנין יש להתיר מטעם ספק ספיקא ספק ראה הטביעה ספק לא ראה ואת"ל ראה הטביעה ולא בעינן לא לאלתר ולא סימנין ובטביעות עינא סגי, ולסברת ר"ח ז"ל כשאין גופו שלם תרתי בעינן לאלתר וסימנין יש להתיר מכח ספק ספיקא ספק ראהו כשהיה גופו שלם ובטביעות עינא סגי ואת"ל אין גופו שלם ספק ראהו לאלתר והכירו בסימנין ואת"ל דלא ראהו לאלתר ולא הכירו בסימנין דילמא היה גופו שלם כשראוהו ובטביעות עינא סגי:
ולסברת הרשב"א וסיעתו דבכל גוונא ש לאלתר בעינן יש מקום להקל כיון דאפי' בודאי אשתהי אינו אלא משום ספיקא דילמא נתפח וא"כ הכא דאיכא ספיקא אחרינא דספק אשתהי כולי האי לא מחמרינן במלתא דרבנן דהוי כמו ספק ספיקא ספק אשתהי או לא ואת"ל אשתהי דילמא לא תפח כ"ש לדברי האומרים דהך חששא דדילמא תפח חששא דרבנן היא, ועוד יש צד להקל בנ"ד לד' מהריב"ל שהורה להתיר בעד השומע בין לענין סימנין בין לענין קברתיו בח"א סי' א' וסי' ט' ונמשכו אחריו כמה מהאחרונים ז"ל ואף שמקצת האחרונים גמגמו על דבריו מ"מ בנ"ד שהוא נטבע במים שאל"ס דלא הוי אלא איסורא דרבנן סמכו על דבריו כמ"ש המעיין בדברי הרח"ש סי' מ"ה ונ"ט ובמהרי"ט סי' ל"א וגם ראיתי בתשו' לחם רב שיצאו מחדש לבעל לחם משנה שכתב דאע"ג דיש לדחות דברי מהריב"ל ז"ל בנטבע במים שאל"ס דהוי איסורא דרבנן יש להתיר וכו' וכיון דכל הני רבוותא הסכימו ועשו מעשה מעשה רב יש לנו לשית לב לדעתם ולהתיר בלי פקפוק:
ואין לפקפק בנ"ד שלא הזכיר שמו ושם אביו דכבר כתבו האחרונים ז"ל דשם כינוייו עדיף משם אביו שאמר מק"א גם שם עירו הזכיר כמ"ש מקבלת העדות באופן דלא נשאר לנו שום פקפוק, וכללא דמלתא דיראה דאשת הר' משה ן' אשר שריא להתנסבא לכל גבר די חצבי וכל זה אני אומר להלכה ולא למעשה כי למעשה רבני זקני הדור הי' הם ישגיחו בדינה של ריבה זו להוציאה מכבלי עגונה כי להם משפט הגאולה ולא כתבתי שורותיים אלו רק כמעתיק דברי הספרים להפצרת השואל נאום מתאבק ולוחך כפות החכמים ונושק שולי מעילם סביב:
הצעיר משה ן' חביב ס"ט