שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן מח
שלומים רבים ונשגבים לכבוד אהובי האי צורב עוסק בחקי חורב הרבני המופלג בתורה ויראה כקש"ת מו"ה יוסף ני':
הנה זה ימים מספר מסר בידי שאלתו בדברי תורה בדבר מצוה. בעידנא דקא עסיק בי'. לדעת כיצד יתנהג. והבטחתי לו להשיבו כהלכה. אמנם לא נתנוני טרדות שונות לבוא בארוכה כאשר עם לבבי. כי טרידנא טובא. ועתה הנה לקחתי מעט מועד הפנאי ואשר נדרתי אשלמה. הנני בעזה"י להשיבו בענין עסק המצוה בעשיית הטליתים של מצוה ועשיית הציצית. בעבור כי קשה מאוד לברר מן הצמר כל תערובות הפשתן שנתערב בתוך הצמר בעת הגיזה ואחר הגיזה. ויש חשש הנמצא משהו פשתים עד שא"א לבדוק ולברר היטב עד שלא ימצא כלל. ועל זאת העיר רומע"כ הפליא עצה לעשות תושי' להוציא מחשש איסור תערובות כלאים עפ"י המבואר פ"ט דכלאים צ"ג וצ"ר שטרפן זב"ז אסור כיצד יעשה מביא ליטרא ועוד צ"ג ומבטלן. וכן פסקו הפוס' בטוש"ע יו"ד סי' רצ"ט. ע"כ המציא רומע"ל והביא גם הוא עצתו לעשות כן בעת החליקה במסרק והניפוץ לערב צ"ג בהצ"ר שיהי' רוב נגד הפשתים שמעורב בו בודאי ואז ינצל מחשש איסור זאת יעצו כליותיו. ושאל לדעת אם יסכימו אתו בעלי הוראות או"ה רבנים עיני העדה עדת ישראל לדרוש מהם חפצי השם להורות לו את המעשה אשר יעשה עפ"י חקי אלקים ותורותיו. והנו שאל גם אותי ואחוה דעי גם אנכי ואמרתי למה זה תשאל לשמי לך אל ארזי הלבנון גדולים אשר בארץ המה אנשי השם. אולם לא אחדל מלדבר יען כי דברי תורה היא ללמוד וללמד אני צריך לא אמנע טוב פרי עטי לחרוט בחרט אנוש ויפרש שמלתי לפני מלכים יתיצב. אשר להם משפט הבחירה ואני איני אומר לא להלכה ולא למעשה כי אם לעורר קצת ואשתמשע בדברי חדודים דאורייתא. ואשר העולה על רוחי בקצרה. ובזה אחלי בס"ד:
הנה בהיותי בזה הענין צריכין אנו להתבונן מתחלה הא דנקט במתני' צ"ג עם צ"ר שטרפן זב"ז. וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זב"ז. ולא נקט איפכא צ"ר עם קנבוס או צ"ג עם פשתן. וכן במשנה דנגעים פי"א מדייק ג"כ צ"ר בצ"ג. ופשתן עם קנבוס ולא אישתמיט בשום דוכתא לומר סתם במין אחר מעורב בצו"פ אזלינן בתר רובא. ובזה נראה קצת בעליל שמחלק בין נתערב מב"מ למבשא"מ. וע"ז יסובו בלכתן דברי התוי"ט לפרש המשנה שכ' וז"ל שהצמר נתבטל ברוב ואחרי רבים להטות ובמידי דיבש ביבש מב"מ אפי' מדרבנן א"צ ייתר. ובתר שמא אזלינן במב"מ ע"כ. נהירין דבריו ז"ל שמפרש דיוקא דמתני' דוקא משום דצמר בצמר מב"מ הוא ע"כ סגי ברובא. ודבריו צ"פ שהרי גם לדעת הני פוסקים דסוברים דמבשא"מ גם יבש ביבש צריך ס' וקימ"ל כותייהו. אבל כל עיקר הטעם משום כשיבשלם יתן טעם וזה דוקא במידי דאכילה. אבל בכלאים דל"ש זה ולא בטעמא תליא מלתא ודאי דגם בשא"מ בטל ברוב וז"פ דבזה אין לחלק בין רוב לששים אלא דהמיעוט בטל ברבים. ועיי' כפר"מ בפתיחה לה' תערובות שעמד על התוי"ט הנ"ל והניח בצ"ע:
והנה לדיוקא דמתני' גופא אם נימא דדוקא קתני בהשקפה ראשונה אמרתי בפשיטות הכונה דמבואר בכמה דוכתי בתוס' ופוסקים דבדבר הניכר ל"ש ביטול עיי' בתוס' יבמות פ"ב ומנחות כ"ב וברשב"א דל"ש ביטול בדברים הניכרים. ומש"ה קתני מב"מ דאין היכר הנראה לעינים בין צ"ר לצ"ג וכן בין פשתן לקנבוס ולהכי שייך הביטול. משא"כ בצמר עם קנבוס וכדומה ל"מ הרוב של מין האחר לבטל הצ"ר ולא אישתרי לערב בו פשתן. ובזה עלה בלבי לפרש החילוק המבואר בהסמ"ג ובהרא"ש. וכן מבואר בהרמב"ם ז"ל וכן איתא בש"ע רצ"ט דדוקא בטרפן זב"ז דהיינו קודם הטוי' בהיותם נימין מסובכים מטורפין זב"ז ונאחזים בסבך ואי אפשר להפרידן. אז מותר לערב פשתן עמהם. אבל חוטים בחוטים לא מהני. וכבר עמדו בזה מהו חשיבותן דחולין דלא לבטלו. ולפי מה דאיתא ביו"ד ק"ד לבי נפל לשיכרא עיי"ש בט"ז וש"ך דמסקו להלכה בנתערב עד שאי אפשר לסננו ולהפרידו ולבררו. אז שפיר בטל הוא כשאר מב"מ אף שניכר האיסור שבו. ומעתה מובן היטב החילוק שבין טרפן זב"ז קודם הטוי' שהנימין א"א לבררן ובטלו ברוב מין האחר. משא"כ בחוטין דמנכרי ואפשר לאשתלופי מהאריגה ע"כ אין בטלין. אלו דברים עלו ברוחי בהשקפה ראשונה. ומצאתי ראיתי הדברים מבוארים בשו"ת ג"פ להגאון הפלאה ז"ל שביאר כן להדיא לפרש הכי. אלא שהגאון נו"ב מה"ת מיאן בזה עיי"ש. האמנם קושיתו שם משלהי תמורה יש לדחות:
אלא הא קשיא לי דא"כ אכתי תקשי למה נקט מין במינו דוקא דאז לא ניכר הצ"ר הרי גם בנתערב במין אחר ג"כ בטל הוא היכא שנתערב קודם שנטוה שנסבך בעודן נימין כיון שא"א לבררם וכמבואר והג"פ שפיר כ' לחלק בין עירוב קודם הטוי' לעירוב החוטין כנ"ל. אבל אין ליישב בזה אמאי דייק דוקא בנתערב מב"מ דלסברא זו גם בא"מ דניכר בטל הוא כיון דא"א להפרידם. ועוד דע"כ אין לומר דמש"ה נקט מב"מ דבא"מ כיון דניכר א"ב הא תינח הכא בכלאים אבל במתני' דנגעים תשאר הקושיא דגם בא"מ ע"כ ברובא בטל דאל"ה איך נימא כיון דניכר הוא א"כ ומטמא בנגעים. ז"א דלו יהא במע"מ דלר"ש א"ב בנגעים במע"מ דסובר מכח דא"א לצמצם והוי ספק ובס' נגעים טהור לר"ש. כדתניא שם בתוספתא. ולרבנן לא מקילינן בהאי ס' דמע"מ. אבל עכ"פ אינו מטמא רק משום ספיקא דלמא יש בצמר הרוב. ובהאי דניכר הצמר שהוא מיעוט לגבי מין האחר ניהו דלא בטל אבל לא אלים ממחצה ע"מ בודאי הי' לנו לטהר כיון דעכ"פ אינו הרוב נגד מין אחר. א"כ מוכח דגם בניכר במין האחר כיון שהוא מיעוט אינו מטמא בנגעים דאזלינן בתר רובא והבן. ונמצא ע"כ לא בשביל זה דייק במתני' הביטול דוקא מין במינו. לכן יש לעיי' בזה ולבאר היטב בעזה"י ולפנינו יתבאר ג"כ טעמו של הסמ"ג והרא"ש שמחלקין בין נתערב קודם חליקה במסרק לנתערב חוטין כחוטין בטוב טעם ודעת ובטרם אבאר דברי מרן התוי"ט הנ"ל:
דהנה הפוסקים קדמאי ובתראי כמה כרכורים כרו בענין היתר בהיתר אי בטל. ואשר אני אחזה לחקור ולהבין ולהורות באיזו מציאות מקומות הידועות. למען נדע איך הדין מבורר אי בטל או לאו. בראשון בשר בחלב הנה דבר בפי כל רבוותא כולם קדושים שמפיהם אנו חיין עונים ואומרים מה דאיתא בגמ' דרך בישול אסרה התורה היינו דוקא כשנותן טעם אבל למעלה מנ"ט אין איסור בב"ח כדאיתא ברש"י ורשב"א ור"ן. ובאמת יש להתבונן היכן משמע להו מהא. דלכאורה היפוך אלא למשמע מזה דהרי ע"י כבוש ג"כ יוצא טעם מזל"ז והתורה התירה בתרו להו כלא יומא בחלבא א"כ מנין לנו דעל טעמא הקפידה רחמנא. אולי ע"י בישול חסרה התורה אפי' בדליכא טעמא וכמו בכלאים דקימ"ל חוט אחד נארג בבגד גדול כל הבגד נחסר אפי' שמונח חלק ח' על הארץ שכך גזרה רחמנא א"כ אפשר גם בב"ח כן מדלא אסרה התורה ע"י כבישה שיש בו ג"כ טעם וחזינן הגזה"כ רק אך ע"י בישול א"כ מי יימר דבטל בששים. דלמא ע"י התחברות בבישול נאסר אפי' טפה א' ביורה גדולה והרי בשלא כדרך הנאתו שאני בב"ח משאר איסורים משום דנא כתיב בי' אכילה עיי' בפסחים כ"ד. ומיני' דראוי נאסור גם באין בו טעם. אלא דבאמת נוחח עמוד והתבונן בטוב טעם ודעת בחילוק הענינים דהנה גם בכלאים אינו חסור הבגד תנא כ"ז שישנו החוט הארוג בהבגד עד"מ חוט של פשתן בבגד צמר או להיפוך ובשעת חבורן נחסר כלה אבל כשחזר חח"כ ונמשך החוט מהארוגה או שישרוף החוט בתוכו שוב חוזר להתירו חמטי להכי בב"ח כ"ז שיש חלב בתוך הבשר או להיפוך נאסר כנה דנעשה גופו של איסור. אבל כשנתבטל הטעם הוי כאלו סילקו לגמרי וכשרוף במקומו דמי ע"ד שכ' הט"ז בסי' צ"ט לענין הכשר מילוי ועירוי. ועתה יש להבין דשאני איסור אכילה אשר לחיך אוכל יטעם דאחר שנכלה הטעם ואינו מורגש בחכו הוי כנטלו משם לגמרי. משא"כ בהנאה של לבוש וכסות שנארג חוט בתוך הבגד ולא נתפשט רק שעומד במקומו כ"ז שלא נטלו ממקומו ואיתא במציאות נאסר כל הבגד ול"ד למידי דאכילה וחנק המעורב נתפשט ונתבלכל בכל החתיכה ואם המיעוט בטל שוב חין כאן טעם ולא נרגש באכילתו הוי ממש כאלו נטל החוט מהארוג ואין לו מציאות כלל:
דרך קצרה כי זה החילוק בין כלאים לבב"ח דבכלאים כיון דהוי היתר בהיתר ואסרה התורה ההתחברות כ"ז שיש לו חוט א' במציאות במקומו נעשה הכל גוף איסור ואין חילוק בין רב התערובות למעט בו. וכמ"ש הר"ן בפ' גיה"נ גבי הא דפריך בגמ' ולבטלו ברובא עיי"ש שפליג על הראב"ד דמצריך ביבש ביבש ס' עייש"ה. ובב"ח ניהו דנעשה ג"כ גוף איסור מ"מ כיון דמידי דאכילה הוא ואסור מחמת הרגשת גוף האיסור כשאין בו טעם הוי כאלו סילק מין א' מחברו וה"ז דומה לכלאים בסילק לגמרי את החוט והבן. ומעתה ה"פ דרך בישול אסרה תורה דמדחזינן דלא אסרה התורה התחברות והתדבקות בב"ח כמו בכלאים דאם כן הי' לו לאסור גם בכבישה. אלא מדלא הקפידה התור' רק בדרך בישול ש"מ דאחר הביטול טעמו ג"כ בטל וז"ב ופשוט:
ובזה נתפרש היטב תי' של העט"ז שהביא הש"ך בסי' רצ"ט והקשה עליו דאשתמיט מיני' דברי תוס' והרא"ש שכ' לחלק בין כלאים לבב"ח ולפי הרצאת דברנו א"ש דלא אישתמיט מיני' דברי הקדמונים והן הן הדברים שנאמרו ונשנית בשינוי לשון קצת והכונה אחד הוא והיו הדברים האלה לאחדים בידינו החילוק שבין כלאים לבב"ח. דבכלאים שכל א' היתר בפ"ע ובתערובתן נעשה האיסור חבל כ"א עומד במקומו ויש לו מציאות גלל כן ל"ש ביטול משא"כ בב"ח שהוא דבר הנבלל ונתפשט בטעמו וכשהוא למעלה מנ"ט הוי כאלו סילק לגמרי ודברי הרח"ש ודברי העט"ז אחר הם וז"ב ונכון והבן:
והרווחנו בזה לפרש הסוגיא בחולין ק"ח דקאמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דחי ס"ד כעלמא מדברבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דידוש הוא אי חדוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי. אמר רבא דרך בישול חסרה תורה. והקשה בס' תורת חיים דלמא באמת גם בב"ח לא אסרה התורה כי אם כשיאכל בב"ח יחדיו ולא בטעם לחוד. ומה"ת לן למילף טע"כ דהיינו כשמסלק זה מתוך זה לאחר בשולו דלא נשאר כ"א טעמא וקשה מנ"ל הא. ותי' הת"ח דליכא למימר הכי דהא כל חדא בפ"ע היתירא הוא וכשנתבשלו שניהם נעשו גוף איסור וכשמסלק זה מת"ז ל"ש לומר דסילק האיסור מתוך ההיתר דתרוייהו אסורים וכשאכל כזית בין מבשר בין מחלב אכל איסורא ומחייב אע"ג דליכא אלא טעמא עכ"ל. והנה סברתו נכונה מאוד אבל הקושיא אינו מתרץ דא"כ נתחזק הקושיא יותר איך יליף טע"כ בעלמא דשאני בב"ח כיון דשניהם נעשו גוף איסור אחד ל"מ כשמסלק א' מחברו משא"כ בשאר איסורים אחר סילוק האיסור ולא נשאר כי אם טעם מנין לנו לאסור. וא"כ גם בלא חידושא לא מוכח בעלמא טכ"ע וראוי לעורר בקושיא זו וכדומה לי שראיתי בספר אחד שעמד בזה:
ועוד קשה לי טובא בסוגיא זו בפסחים ובחולין דרבנן לא ילפו לטע"כ מבב"ח דחידוש הוא ומחידוש לא גמרינן. הרי בחולין צ"ח גבי הא דיליף למאה וששים מז"ב דחידושא הוא ומחידושא ל"ג ודחי אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן ופירש"י דחידושא דתימא הואיל דחדית לן רחמנא קילא לכן אקיל גבי'. הלא חומרא ילפינן ושפיר גמר מכח כ"ש עיי"ש. א"כ תקשי דכאן אמר להיפוך. ובאמת גם להאי חידושא דס"ד מעיקרא דכ"א לבדו היתר ג"כ קשה ניהו דלא יליף מכח כ"ש אבל עכ"פ חומרא יכיל למילף מחידושא כדמשמע פשטות לשון הגמ' וכן הסברא נותנת דבמה מצינו ילפינן בכל התורה כלה דאין כאן אלא גילוי דעת דטעם מחשב כעיקר ומה לי איסור זה או זה. כל האיסורים חדית לן רחמנא. וקשה להבין ענין זה החידוש שניהם בפ"ע היתרא. ולהמסקנא דחידושא דמותר בכבוש קשה יותר דהוא דומה ממש לאיל נזיר דמכח כ"ש נשמע מיני' החומרא ודוק בקושי' זו. ומצאתי קושיא זו במהרש"א במוע"ק ד' ח' עיי"ש בתוס' ד"ה נפקא לי' ותירוצו של מרן מהרש"א ז"ל אינו מובן לכאורה עיי"ש. אח"ז ראיתי קושיא זו בנו"ב מה"ת משמי' דרב גוברי' בנו הגאון מהר"ש ז"ל והעלים עין מדברי מהרש"א ז"ל הנ"ל. ובאמת צע"ג בקושי' זו. וגם מה שהקשו רבותינו בע"ת על פירש"י ז"ל דבחולין נקט חידושא דשניהם מין היתר זה לבדו והיינו חידושא. ובפסחים דחו זה החידוש מ"ד אכלאים ומסיק החידוש דרך בישול אסרה ולא בתרו לה כ"י בחלבא. ולמה תפש רש"י ז"ל זה החידוש הנדחה בפסחים ממה דהוי ס"ד התם:
והנראה לפענ"ד לפרש פי' מרווח ונאה בעזה"י להתיר כל הקושי' הנ"ל לפי הרצאת דברים הנאמרים למעלה וגם במה שלמדנו מתורתו של רבינו גאון יעקב שמבארו דלה דלה לנו הגאון מאיר עינינו מוחז"ל בספרו ח"ד בסי' צ"ח ובסי' ק"ה שעמד בקושי' דדחק להוכיח טע"כ מבב"ח או מנ"מ. ואמאי לא איפשט לי' מהא דקרא והטמאים לאסור צירן ורוטבן גבי שרצים ומיני' לכל היאסורים ולמ"ל קרא אחר לאשכוחי. ותי' דאי לאו קרא לטע"כ לא הי' שמעינן מקרא דלהטמאים לאסור כי אם כשהטעם הוא בעין ולא בתערובות דאז בטל הטעם. וזו דפירש"י דטעם לאו כעיקר מדאורייתא ברובא בטל דאחרי רבים להטות דמקרא לא שמעינן רק כשהיוצא מהן בעין אבל בתערובות בטל ברובא עיי"ש. אח"ז מצאתי קושיא ופירוקא דמוחז"ל מבואר ברשב"א חולין הנ"ל שכ' וז"ל בסוגיא דזב''ש והא דקאמרינן לקמן הטמאים לאסור צירן ורוטבן אם היא בפני עצמו קאמר והיינו דלא ילפו להו רבנן ור"ע מהטמאים דטע"כ עכ"ל. הרי שכיון דעתו הגדול לדעת רבינו הגדול הרשב"א ז"ל. ומעתה נתפרש לן הסוגיא כמין חומר דאביי יליף לטכ"ע מבב"ח והיינו דטעמא לא בטל והוכיח מבב"ח ואי משום דחידוש הוא. היינו לאו מתורת חידושא לא גמרינן שהרי לחומרא גמרינן אלא דהכונה דמבב"ח אי אפשר להוכיח לעלמא דהתם כיון דשניהם היתירא בפ"ע וכשנתבשלו שניהם גוף האיסור נעשה ול"ש ביטול כסברת התוס' והרא"ש ורש"י ז"ל בשלהי חמורה מכח דהיתר בהיתר ל"ש ביטול ול"ד לש"א יל"ק קושי' הת"ח דהיינו הך דקא מדחה מחידושא דשניהם כ"א לבדו היתירא הוא ובתערובתן נאסרו ול"ש ביטול. ע"ז שפיר קאמר א"כ אפי' ליכא טעמא נמי כיון דנעשה גוף איסור וכמו בכלאים דלאו בטעמא תליא מלתא כ"א בהתחברות והקרבות נאסרו שניהם אפי' למעלה מנ"ט נמי. וקשה ממתני' דטיפת חלב בנ"ט ול"ק קושי' הנ"ל. וגם ניחא פירש"י דזה עיקר פירכא דכ"א לחודא שרי ובתערובות נאסר ל"ש ביטול משא"כ בשאר איסורים הטעם בטל וכמבואר. ושפיר פריך אפי' בלא נ"ט נמי ומשני דרך בישול אסרה תורה והיינו מדלא אסרה התורה ע"י כבוש רק בבישול א"כ חזינן דלאו בהתחברות לבד נאסרו רק בנ"ט וכיון דל"ב בב"ח גם בשאר איסורים ל"ב הטעם. וליכא למימר דשאני בב"ח דל"ש התם ביטול כמו בכלאים ז"א דדוקא בכלאים לפי שהאיסור יש לי מציאות במקומו משא"כ בב"ח הנתפשט ונתבלבל המיעוט בכל החתיכה ובביטול טעמא נסתלק האיסור ומש"ה אסורה עד נטילת הטעם אז נסתלק האיסור ובנ"ט אסור כס' העט"ז הנ"ל וא"ש הכל ונכון וברור בפירושה דשמעתא דחולין הנ"ל ודוק וכן הסוגיא דפסחים ובנזיר מפורש היטב לפי הקדמות שהקדמנו דמתחלה בעי ללמוד מבב"ח דטכ"ע ודחי דשאני בב"ח דל"ש ביטול כנ"ל ופריך דא"כ הו"ל להדמות לכלאים אפי' בלי נ"ט נמי כמו בכלאים דאין לו ביטול כלל וקאמר דשאני כלאים התקרבות לחוד נאסר אם לאו כשיקח החוט לגמרי. משא"כ בב"ח צריך טעם ולמעלה מנ"ט אז דומה לכלאים כאלו סילק האיסור ומהא דרך בישול נשמע דלאו התקרבות לחוד אסרה ודוק:
ומתורץ בזה קושי' התוי"ט בריש פ"א ממס' שקלים שהקשה שם אמאי לא נילף כלאים מבב"ח דמהני ביטול עיי"ש ולס' הנ"ל לק"מ וא"ש דשאני התם כשעומד במקומו משא"כ שנתפשט הטעם ויש לו ביטול וכסילק דמי הך לביטל ברובא ע"ז אסרתן דבב"ח טע"כ יותר מבכל האיסורים דל"ש שיטול היתר בהיתר והיינו כ"ז שישנו לטעם במציאות אבל כשנתבטל בששים אין בו נ"ט וכמבואר וז"ב. ובזה מתורץ גם קושי' הרשב"א בת' סי' רנ"ט שחקר שם מ"ש כלאי בגדים דל"מ ביטול להיתר בהיתר ואמאי כלאי כרם מהני ביטול באחד ומאתים שהרי שנינו לענין כלאי זרעים סאה שיש בו רובע ימעט פחות מכן לא ימעט ולהנ"י ניחא דבכלאי בגדים ל"ש ביטול כיון שהוא הב"ה כס' הרא"ש הנ"ל ועט"ז משא"כ בכלאי כרם או בזרעים שנתפשט ונתבלבל זרעים שפיר נתבטל טעמו ושייך בו ביטול והבן כי ז"ב ונכון היטב:
גם יש ליישב בזה קושי' הרשב"א השגור בפי כל העולם. מה דיליף טע"כ מגעולי כלי מדין. דלמא מה דמצריך להגעיל הכלים משום איסור דבב"ח והיינו שמא בישל הנכרי בשר וישראל ישתמש בו חלב. או להיפוך. דאם שימש הגוי בכ"ח ביחד שוב הוי כשאר איסורים לפי המבואר בש"ך. ובילדותי אמרתי ליישב קושי' זו וכבר נאמרו בזה תירוצים שונים ועכשיו הנה אנכי הרואה דלק"מ לפי מה שפירשתי הטעם דרבא אמר דלא מן בב"ח לשאר איסורים לא משום דחידושא דלחומרא שפיר גמרינן. אלא דעיקר פירכא הוא דנגבי בב"ח ל"ש ביטול דהב"ה א"ב וכיון שנפגשו ונתחברו יחדיו בב"ח אפ' כשסילק גוף הבשר ממנו נשאר באיסורו דגם החלב נעשה לגוף האיסור והיינו כאן שיש בו מן הטעם של בשר. דלאחר נ"ט חוזר להיתירא משה דדרך בישול דוקא אסרה תורה וכמבואר. מעתה זה דוקא שייך כשנתערב מתחלה בשר בחלב ממש וכבר נאסר אף שנסתלק אח"כ הבשר עודנו באיסורו כ"ז ש"ש בו נ"ט. אבל היכא שלא הי' שום בשר עדיין בתערובות חלב אך שנתבשל בהכלי ואית ני' טעמא בהכלי ואם נימא דטעמא לאו כממש הוא. א"כ איך יחול איסור בב"ח על כלי וכשיבשל בו חלב בכלי זה שנשתמש בו בשר. הנה הטעם יתבטל בהחלב שאח"כ כיון דטכ"ע ל"ד. והיינו דבטל הטעם והא דבב"ח לא בטל הטעם משום דכבר נאסר גוף החלב משום שהי' בתערובות ממשא דבב"ח. ומדצריך להגעיל הכלים ממילא ע"כ דטעם כעיקר ואין חילוק כלל בין בב"ח לש"ח. והבן היטב כי זה נכון וברור לענ"ד דשוב אין התחלה לקושי' ודו"ק:
ועדיין יש לנו להתבונן בענין היתר בהיתר דל"ב במה שחקר האו"ה ונמצא דינו בנתערב חלב במים בס' אם מותר ליתן המים בהבשר ופסק דמותר וכן מבואר בת"ח כלל פ"ה והובא ברמ"א סי' צ"ט. והפר"ח ז"ל וכן הגאון בנו"ב מה"ת הקשו מה אשמעינן בכך גם אם נימא הסברא דהב"ה ל"ב מ"מ הרי עתה כשבא להבשר שיבוא לידי איסור הנה עתה נתבטל כיון שיש ששים חלקים מים נגד חלק ס' של חלב. זו קושיתם והם המדברים דנ"מ לענין לכתחלה דאם ל"ב עד עתה הוי כמבטל איסור לכתחלה. ואחרי נשיקת עפרות זהב להם. הנה לבבי לא כן ידמה. ואנכי בער ולא אדע. לא מבעי' לדעת הרשב"א דאיסור של דבריהם כשנתוסיף תערובות מותר להרבות עד כדי ביטולו. הנה בכאן ניהו דל"ב כ"ז שהי' היתר בהיתר אבל מ"מ בתערובות הוא ואין כאן איסור דאורייתא כיון דאין בו טעם וכיון דדרך בישול אסרה תורה מוכח דבטעמא תליא מלתא. א"כ לדידי' בודאי מותר לערב עם בשר כדי שיתבטל וניהו דלכתחלה אין לערב החלב במים כדי שיתן אח"כ לבשר כמ"ש הצ"צ סי' פ'. והובא גם במנ"י עיי"ש באורך דאסור לגרום היתר ביטל איסור אבל כשכבר נתערב החלב במקרה לתוך המים מותר ליתן המים בהבשר דהוי רק להוסיף להרבות מדבריהם עד כדי ביטולו וז"ב והבן. א"כ לשיטה זו א"צ להשמיענו כלל דהכ"ה בטל דלמאי נ"מ. אלא אפי' לדעת הרא"ש דפסק הרמ"א כותי' דגם איסור של דבריהם אין להוסיף ולהרבות כדי לבטלו משום דל"פ מ"מ בזה מודה דאין כאן משום מבטל איסור אפי' אם נימא דהב"ה ל"ב דכיון דאין כאן טעם בשר כלל ולא יקרא שם איסור כלל דנימא דמבטל איסור בב"ח דלא פגע ולא נגע בשר לחלב כלל. א"כ למאי נ"מ אשמיענו האו"ה האי דינא דהב"ה בטל אלא דלכאורה דבריהם אינם מובנים שהקשו על האו"ה גם אם הב"ה אינו בטל ול"ב עדיין החלב לתוך המים יבוטל עתה בבוא חלק ס' מחלב לתוך הקדרה בשר. הנה יש לדון בזה אם החלב ל"ב הנה בבואם יחד טעם החלב עם הבשר ונעשה גוף אחד ומצרף החלב עם טעם הבשר ונאסר. שעתה אין ביטול להחלב שבו וניהו דהאיסורים מבטלים זא"ז דוקא בשני מיני איסורים אבל לא בב"ח דנעשה איסור אחד. אמנם ז"א כיון שהחלב יתבטל ואינו נרגש הטעם ושוב לא יחול שם בב"ח. וכדאיתא להדיא בסי' צ"ח בד"מ אות י' בשם הארוך כלל כ"ד דאפי' בנ"ט חלקים בירקות וזית א' חלב וזית א' בשר ביטל כ"א את חברו ואין כאן בב"ח ועיי"ש בש"ך. והשתא יש לדעת ולהבין בכ"ש כשנתערב החלב בששים חלקים מים ואח"כ נתערב בשר גם אם הב"ה ל"ב מ"מ אין עוד איסור וז"ב ופשוט:
ואכתי יש לדון אם יש לחלק בין אם נפלו בב"א או בזא"ז ועיין בפמ"ג שם ואני נבוך בזה ואכמ"ל בזה הפרט אבל עכ"פ זאת נראה ברור ופשוט כשנתערב בששים ודאי דאין חלוק אם בב"א או דגם בזא"ז ודאי דאין אסור דנתבטל טעמא של החלב. ואח"ז הראה לי בני ני' בשו"ת ח"צ להגאון מהר"ץ ז"ל שתי' קושיתם הנ"ל. כאשר כתבתי בתחלה דהיינו אם הב"ה ל"ב מצטרף הבשר לטעם החלב ואינו בטל. ותמהתי איך לא השגיח הגאון ז"ל בדברי הד"מ בשם הארוך ובש"ך דכתבו בפשיטות גם בנ"ט חלקים בירקות ג"כ נתבטל החלב והבשר מבלי שיחול ע"ז איסור בב"ח. ומה גם בששים אין שום סברא להיפוך בלי חלוק כלל בין בב"א או בזא"ז. אבל דברי האו"ה יש ליישבם דטובא אשמעינן דדוקא כשנתבטל בששים אז מותר ליתן בבשר ואין בו משום מבטל איסור. ולדיוקא נקט דהיינו בפחות מששים עד"מ רק בנ"ט חלקים אין ליתן לכתחלה בבשר דהוי גורם לביטול בב"ח וכסברת הצ"צ דאכתי איתחזק מיקרי וכבעינן למימר לקמן בס"ד בסוף התשובה. ועדיין צע"ק. עכ"פ דינא של האו"ה בדאיכא ס' במים נגד החלב מותר לכתחלה ויתן בבשר ברור ופשוט בפי כלם. עד שהקשו מה השמיענו האו"ה:
ולבי מהסס שזה שלא כדעת הרי"ף ז"ל בפגי"ה דפסק בפת שאפאו בצלי אסור למיכל בכותח והאי ביניתא דאטוי בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזיקיא למיכלא בכותחא ואפי' ללוי דריחא לאו מלתא מ"ט כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית לי' למיכלינהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטוי בשר שחיטה עם בשר נבלה לכתחלה ולוי לא שרי הכא אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחלה. ועוד דהאי פת שאפאו עם הצלי כיון דשריא בלחודא בלא כותחא הוי לה כדבר שיש לה מתירין וכ"ד שיש לו מתירין ואפי' באחד באלף כהאי ריחא ל"ב ע"כ. ומעתה האי דינא של האו"ה והת"ח דמתיר בנתערב החלב במים עד ס' אפי' לכתחלה ליתנו בבשר הרי ממש כפת שאפאו עם הצלי שכ' הרי"ף ז"ל דעכ"פ משהו איכא ולא שרי לאכול בכותח. ולפי"ז הרי טובא אשמעינן האו"ה. ולכאורה בעיני נפלא קצת שהרמ"א ז"ל פוסק כדינו של האו"ה ובסוף סי' צ"ז קא פסיק ותני המחבר בפת שנאפה עם הצלי דאסור לאכול בכותח כהאי דינא של האלפסי. והרמ"א לא הגי' כלום והוא קצת סתירה וראוי לעורר בזה ולהבין הדברים על בורין ודוחק לחלק בין משהו דריחא בין משהו חלב הנערב במים בששים:
והנראה לפענ"ד לבאר הענינים וליישב דלתק"מ וא"ש. גם במה שעמדו על הרי"ף ז''ל ממתני' מפורשת דצמר רחלים בצמר גמלים דבטל הצ"ר בצ"ג ומותר לערב אח"כ פשתן ומבואר דהיתר בהיתר בטל. ובאמת תימא גדולה היא אבל לפענ"ד דברי רבינו הגדול נכונים המה. וגם לתרץ קושי' הר"ן ז"ל על ס' זו דהוי דבר שיל"מ משום שיש לאכול בכותח דבאמת זה לא הוי דבר שיל"מ דעיקר הוא מה שאנו דנין אם יש לו היתר. וגם אפי' בדבר שיש לו מתירין כגון נדרים במינו ובא"מ בנ"ט. ובנדרים ישב הר"ן דברי הרי"ף ז"ל ובחולין הנ"ל כ' דלא נהירא לי'. לכן נלענ"ד לפרש ועמוד והתבונן בדברי אלה. דהנה הא דהיתר בהיתר ל"ב כ' הר"ן ז"ל בנדרים שהוא מצד השווי דלר"י דמב"מ ל"ב ויליף מדה"פ ודה"ש. ורבנן סברו להיפך דמב"מ יותר בטל מזרעב"ש אבל בשיווי בהיתר מודו רבנן לר"י דדמי יותר לדה"פ ודה"ש מצד הב"ה. וכמו התם דשניהם כשרים לזריקה. ובדבר שיל"מ דמי קצת להיתר מצד העתיד להיות מותר זו תורף ס' הר"ן ז"ל. ועוד יש למצוא טעם על היתר בהיתר דל"ב דהענין הביטול הוא דהמיעוט נהפך מענינו ומהותו להיות נמשך אחר הרוב להיות:
כמוהו בענינו שעיקר יסוד הביטול אתיא מקרא דאחרי רבים להטות ומשם ראי' דהמיעוט נהפך להיות כרוב וכאלו אין מציאות להמיעוט דאל"ה אמאי הולכים בתר רובא להוציא דבר מחזקתו או להוציא ממון מחזקת המחזיק הרי קימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא. וע"ז כתבו בתוס' ב"ק כ"ז ד"ה קמ"ל דבדיינים הולכים אחר הרוב אף נגד החזקה מטעם דהמיעוט כאלו אינו נגד הרוב. והב"ד הם מפקיעים ממונא והתומים ז"ל בקת"כ ס"ק קכ"ד האריך הרחיב במתק לשונו הזהב לפרש ולבאר דברי התוס' אלו עיי"ש:
עכ"פ הדברים פשוטים ומבוארים דכיון דגם המיעוט היושבים במשפט מחויבים המה לבטל דעתם נגד הרוב מהם ונמצא יהפכו כלם לדעת א' לזכות או לחובה. וכלם המה המפקיעים וז"פ וברור ואכמ"ל בזה הפרט ובמק"א יבואר בס"ד. לכן האסורים הבטלים צריכים להיות דומה ממש לסנהדרין דמשם גמרינן. וכמו בסנהדרין המיעוט נשתנה דעת היחיד לדעת הרוב אז בטל. כן נמי בכל הענינים צריכים להיות המיעוט נשתנה ונהפוך להיות כמו הרוב. ומעתה זה דוקא איסור בהיתר נשתנה האיסור מענינו להיות כהיתר ומפקיע איסורו והי' כלו היתר. משא"כ היתר בהיתר הנה במה נשתנה עדיין דעודנו עומד בהיתירו כקודם הביטול. ובמה נחשב להיות כרוב כי לא נפקע הויתו והיא כמקדם בלי שינוי. והראי' לזה שהרי גם הידיעה שבנתיים גורם הביטול והיתר כ"ז שלא נודע לו לא נשתנה דינו כן נמי כשלא נעשה בו שינוי מאיסור להיתר עדיין במקומו עומד ולא נתבטל. וע"כ צריך אתה לומר דעכשיו יעשה הביטול עד"מ כהאי דינא הנ"ל בפת שנאפה עם הצלי אם ירצה לאכלו בכותח עתה נעשה הביטול של משהו בשר שבפת ולכתחלה אין גורמין לעשות ביטול איסור כיון שיש עדיין תקנה לאכלו בלי כותח והוי כדשיל"מ. והרי"ף ז"ל נתכוין לשני הטעמים ביחד כיון שהוא הב"ה ויש לו תקנה עדיין ומש"ה ל"ב והבן היטב בביאור לשון רבינו ז"ל דלא נתכוין הרי"ף ז"ל לומר דזה מחשב דשיל"מ בשביל שיכול לאכלו בלי כותח ז"א דשיל"מ אינו אלא במה שיוכל להיות היתר גמור בכל הענינים ולא לענין אחד לבד אלא שכונתו ז"ל נראה בעליל מדקדוק לשונו שכתב דהוי כדבר שיל"מ ולא שיל"מ ממש. והיינו עיקר הטעם דל"ב משום דהוי היתר בהיתר ולפי הנחה שהקדים דגם ללוי עכ"פ משהו איכא ועדיין לא נתבטל אלא הביטול יעשה כאשר יאכלנו בכותח. ע"ז שפיר קאמר מכח שני טעמים אין לאכלו בכותח. חדא דאין לעשות גרמא לביטול איסור לכתחלה ולוי לא אמר צולין לכתחלה אלא שצלאו דיעבד. ועוד כיון שיש לו עדן תקנה הוי כדבר שיל"מ. והיינו כמו בדשיל"מ ממש שעתיד להיות מותר לאחר זמן לא נתבטל אפי' בדיעבד מטעם עד שתאכלנו בביטול תאכלנו בהיתר גמור. כן נמי בזה לכתחלה למה לנו לגרום ביטול הרי יש לו עדיין היתר ותקנה בלי ביטול לכתחלה. וא"כ ל"ק מהאי דנדרים דשיל"מ א"ב דוקא במינו ולא בא"מ. ז"א דעיקר טעמו לאו משום דהוי דשיל"מ רק העיקר משום דהוי עדיין היתר בהיתר וזה גם בא"מ א"ב. וניהו דבדיעבד ל"ה איסור אבל לכתחלה אין לו לעשות ולגרום הביטול וז"ב והבן ודוק:
ומעתה אין כאן סתירה מדינו של הרי"ף ז"ל להאי דינא של האו"ה. לפי דעיקר טעמא של הרי"ף משום היתר בהיתר דל"ב. נראה בסברא ישרה דזה דוקא בדבר שאינו נבלל ונתפשט המיעוט בכל הרוב ויש להמיעוט מציאות באיזו מקום אז שפיר י"ל כיון דלא אישתני דינו עדיין שהיתר במקומו עומד ע"כ א"ב. אבל בדבר הנבלל ונתפשט כמו לח בלח ובטל בס' ונמצא שנתבטל מן טעמו לגמרי שאינו מורגש כלל אין לך שינוי גדול מזה. בודאי גם הב"ה בטל הוא. והשתא מבואר ומובן הדבר דחילוק גדול בין פת שנאפה ניהו דהמשהו של הצלי שנבלע בהפת דבר לח הוא אבל הפת דבר יבש הוא ומנין לנו שנתפשט בכל החתיכה כלה. הרי יכול להיות שיש לו מציאות במקום אחד יותר. וכדאיתא ביו"ד סי' ק"ה סעי' ה' באיסור חם ע"י צלי ואפיה דצריך ס' ואפי' בדאיכא ס' צריך נטילת מקום משום דכנטילה יש יותר מקום מהאיסור בעין. והיינו דלמא לא נתפשט כ"כ עד כדי ביטול עיי"ש בש"ך בשם מהרא"י ומהרש"ל לחלק בין כחוש לשמן. וגם מהרי"ט בחלק יו"ד סי' ח' בתנור שטחו באלי' ל"מ ס' מטעם זה דלמא לא נבלע כ"כ עד ס' ובזה אמרינן הב"ה ל"ב. משא"כ לח בלח דיש בילה וכהאי דינא של האו"ה חלב שנתערב במים שנתפשט ונתבלבל היטב ע"כ מותר גם לכתחלה אף שהיא היתר בהיתר כיון שנתבטל בס' והוי כאלו אינו וכמו שישבתי למעלה קושי' הרשב"א מכלאי בגדים לכלאי זרעים וכ"כ וזה אמת ברור וצלול וא"ש ולק"מ והבן:
ועתה נ"ל ליישב שיטת רבינו הרי"ף דלתק"מ מהא דצ"ר בטל בצ"ג אף שהיא ג"כ היתר בהיתר. ולפי הדברים שכתבתי לכאורה תגדל הקושיא. השתא בדבר שיש בילה קצת ובטעמא תליא מלתא פסק הרי"ף דא"ב מכח הב"ה מכ"ש בכלאים בצמר וצמר ודאי ראוי' לש"י דלא יבוטל. אלא דבאמת ניחא ולק"מ למה שכ' שתוס' יבמות פ"ב ד"ה ר"י ותוס' זבחים ע"ג דעת ר"ת דלא אמר ר"י מב"מ ל"ב רק בדבר לח כיון דבעינן דומיא דה"פ ודה"ש אבל בדבר יבש לא אמר ר"י דהדרא לכללא דמדאורייתא ברובא בטל. וכן כ' הרשב"א בת' סי' תל"ח שאלה לר"י דסובר מין במינו לא בטל מדאורייתא וגבי נפלו ונתפצעו אמרינן אליבא דר"י חד בתרי בטל. תשובה דעת רבינו הצרפתי הא דידי' הא דרבי'. אבל נראה דר"י לא פליג אדרבנן אלא בבלול כגון יין ביין או סולת בסולת וכיוצא בהן. דלרבנן בששים ולר"י בכ"ש ממקום שבא דיליף מדה"פ ומדה"ש. אבל ביבש דזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע גם לר"י בטל ברוב כו' ועוד דאם אין את אומר תרומה לר"י אינו עולה במינו ובספרי מוכיחין דתרומה עולין באחד ומאה מוהרמותם את מקדשי אלא ודאי כדאמרינן. וכן כ' הראב"ד ז"ל וכן שמעתי משמו של ר"ת ז"ל ע"כ. וביאור הדברים מובן היטב לטעם הר"ן ז"ל בנדרים דמב"מ ל"ש ביטול הואיל דשניהם שוים אינו מבטל לחברו אדרבא מין מחזיק את מינו ומקיימו ומחזקו ומש"ה ל"ב עיי"ש וזו שייך בלח היכא שנתערב יפה כל מין מחזיק את חברו ולא נתבטל אכל יבש ביבש שכ"א עומד בפ"ע איך חיזק זא"ז כי לא נתערבו יחדיו היטב שכל אחד לעצמו ושוב הדרנא לכללא דאחרי רבים להטות ובטל חד בתרי ולפי טעמא של הר"ן הנ"ל דהיתר בהיתר ג"כ מטעם מב"מ ל"ב. ע"כ שפיר פסק רבינו ז"ל בדבר המעורב ל"ב הב"ה אבל בצ"ר עם צ"ג שהוא יבש ביבש גם ר"י מודה דבטל ברוב. א"כ לא יגרע כח הביטול מצד שהוא הב"ה וזה נכון וברור והיו מיושבים דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל ולא תק"מ והבן בכל הענינים. ולא תקשי לי' ביבש ביבש בדבר שיל"מ דל"ב הוא מטעם כשיבשלם יתן טעם והיינו שהוא מב"מ בשמא וא"מ בטעמא ועיי' ש"ך סי' ק"ט סק"ט. ויש בזה ליישב קושית תוס' יבמות פ"ב יעיש"ה ודוק היטב:
והנה האו"ה מביא ראי' דהב"ה בטל מחמץ בפסח דנתערב קודם פסח ואינו חוזר וניעור כיון דבטל הוא ק"פ וע"כ דבשעת היתר בטל. וכן הוא בת' הר"ן סי' כ"ט הובא בפר"ח סי' תמ"ז. ומבואר בת' הראב"ד בתמים דעים סי' ו' וז"ל ועוד כאן שהחמץ יש לו זמן איסור והשמן שנפל לתוכו אין לו זמן איסור כהיתר ואיסור דמי ומבטלין זא"ז מהיות עוד נאסר בפסח והרי שנינו במס' כלאים פ' תשיעי צ"ר וצ"ג שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זב"ז הלא צמר גמלים וצ"ר שניהם היתר אלא דצ"ר נוהג בו כלאים וצ"ג אין נוהג בו כאיסור והיתר דמי ומבטלים זא"ז האי נמי להא דמיא ע"כ. והפר"ח באו"ח סי' תמ"ז דוחה ראי' זו והשיג עליהם וכ' דשאני איסור שעטנז דנוהג לעולם הלכך אף דליכא אלא צמר בצמר דהוי כלה היתירא מתבטל. משא"כ הכא דחמץ שרי לגמרי קודם פסח וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ ל"ש בי' ביטול. וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורא הרי אין כאן חוזר וניעור שמעולם לא נתבטל עכ"ד:
והגאון מה"ג מוחז"ל בספרו מקו"ח השיב על הפר"ח וגם הגאון נו"ב במה"ת הקשה כזה על האו"ה דמה ראי' מחמץ בפסח ושניהם לדבר אחד נתכוונו דחב"פ שפיר בטל מקמי פסח דהיינו בשעה ואו אחר חצות בע"פ אז נאסר החמץ ובטל בששים או ברוב ולכאורה דברי טעם הם. אולם לק"מ דאם לפי דבריהם דקודם ע"פ הוי היתר בהיתר ול"ב בשעת התערובות א"כ שוב אינו יכול להתבטל עוד כלל. לפי שיטת רבינו משולם והמרדכי גבי יבמה שרקקה דם דבדבר שמעולם בא בתערובות אינו בטל א"כ גם בזה כשבא בתערובות היינו ק"פ הי' היתר ולא נתבטל וכשהגיע שעה ו' ע"פ אין לו ביטול כיון דכבר המה יחד בתערובות. ובשלמא לח בלח שנתבטל בס' שפיר כתבו דבזה היטב אשר דבר הגאון נו"ב במה"ת סי' נ"ר דלענין ביטול בס' אין חלוק דגם כשבא לעולם בתערובות בטל הוא כיון דמטעם ביטול בס' ולא נרגש הטעם עוד מה בכך כשבא לעולם בתערובות מ"מ הרי נתבטל מן העולם כיון דלא נרגש הטעם. אבל יבש שהוא בטל ברוב מגזה"כ נגע בה דאחרי רבים להטות ע"ז קאמר המרדכי ור"מ דדומיא דסנהדרין בעינן דכ"א בפ"ע וכשבא לעולם בתערובות ל"ב וישב בזה שני דברי המרדכי שלא יסתרו זל"ז ודפח"ח. ואני הבאתי ראי' לדבריו ז"ל מדברי תוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל הנלקט שני' וז"ל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא הי' מועיל למה שגזל אחר כך. וי"ל וכו' ועוד שמא הי' בטל ברוב והבן היטב כי זה ראי' גמורה ודוק ואכמ"ל בזה ולפי"ז כי הם המדברים לענין יבש ביבש אי חוזר וניעור בפסח קושיתם לק"מ וראייתם כראי מוצק וז"ב ויש בזה ליישב קושי' המג"א בסי' תמ"ו ס"ק י' דלהו"א דחוזר וניעור מ"ש מסעי' ב' דפסק חמץ שנתערב בע"פ לאחר שש בטל ודחק דהיינו דצריך לאכלן קו"פ ולדברינו לק"מ וא"ש דבסעי' ב' שנתערב לאחר שעה ששית דאז אסור החמץ ושפיר בטל ושוב אינו חוזר וניעור. משא"כ בנתערב קודם ע"פ דאז הי' היתר בהיתר ול"ב עדיין וכשהגיע ע"פ לאחר שש הנה אז ג"כ אינו בטל משום דכבר הוא בתערובות וכשבא לעולם, א"ב ברוב ע"כ שפיר חוזר וניעור ונאסר בפסח כיון דלא הי' עדיין זמן לביטולו שנתהפך החמץ להיתר כמצה ולהדמות כמותו. משא"כ כשנתערב בע"פ שכבר נאסר בודאי בטל הוא ונעשה ונהפך להיות מותר ואחר הביטול שוב אינו חוזר וניעור לכ"ע כן נלענ"ד ליישב הקושי' ונכון וברור ודוק:
אלא דלדידי אפכא מסתברא דלא כהפר"ח דהוא ז"ל סובר דחב"פ הוי ק"פ הב"ה ושעטנז לא הוי הב"ה איפוך אנא שהרי לפי מה שכ' למעלה טעם ב' דהב"ה ל"ב דאכתי לא נשתנה ועדיין שמו עליו היתר הוא כדמעיקרא. ובמה נהפך להיות נמשך אחר הרוב ואינו דומה לסנהדרין. והנה בחמץ כ' הרשב"א לענין נטבנ"ט דל"ה נטבנ"ט דהיתירא כיון דחמץ שמו עליו דמה בכך יום או יומים קודם פסח הרי שמו עליו דזמן ממילא קאתיא וכשיגיע פסח אסור ונמצא שמו יגיד האיסור וזו שכ' הרשב"א והר"ן חמץ שמו עליו. אבל בצמר הנה מבואר בסמ"ג ובהרא"ש הנ"ל כ' דמתני' דוקא בנתערב צמר בצמר היינו קודם שנחלק במסרק וניפוץ ולא טוי ולא שזור ונסרק במסרק ביחד ול"ה אכתי אלא נימות של צמר דאל"ה אלא שנתערב חוטין ל"ב. וא"כ בעודן נימות אין כאן איסור כלאים עדיין כי אם לאחר הטוי' לכ"א כדאית לי' או מדאורייתא או מדרבנן. הנה היתר גמור הוא ואין על צמר לבדו שם איסור עירוב פשתן בו והוי הב"ה יותר מן חמץ ק"פ ומעתה שפיר הוכיחו הראב"ד הר"ן ממתני' דצ"ר וצ"ג שטרפן זב"ז ומותר לערב פשתן הרי דהב"ה בטל ול"א אח"כ חוזר וניעור.
ומעתה יש בזה ליישב דברי התוי"ט התמיהים דא"ש דוקא כשנתערב מין במינו דקימ"ל ביו"ד צ"ט ברמ"א וש"ך ס"ק כ"א דמב"מ יבש ביבש אינו חוזר וניעור כ"ש ידיעה בנתיים והידיעה גורם הביטול ונהפך אז האיסור להיות כהיתר ואינו חוזר וניעור כשנתוסיף אח"כ ממין הראשון וגם אפשר דמועיל לבטל אבל בשא"מ כשנתוסיף האיסור חוזר וניעור. וא"כ שפיר כ' התוי"ט ט דוקא כשהי' מב"מ ונתבטל יבש ביבש ואף דהוי הב"ה אפי' כשמערב אח"כ הפשתן ל"א חוזר וניעור ומותר אבל אם נתערב בשא"מ ניהו דיבש ביבש בטל גם בשא"מ אבל מ"מ אח"כ חוזר וניעור כשבא הפשתן אח"ז נתעורר האיסור צמר בפשתים ונאמר והבן בזה ודוק:
אמנם מוחז"ל הגאון במקו"ח הקשה על הראב"ד והר"ן הנ"ל האיך מביאין ראי' לחמץ בפסח ממתני' דצ"ר בטל בצ"ג שהיא היתר בהיתר הרי גם עתה מבטל בטל לי' דאמרינן סלק את הפשתן כאלו אינו והצ"ר בטל ולאחר התערובות הוי איסור בהיתר ומה ראי' לחמץ בפסח דהוי הב"ה וכשבא פסח חוזר וניעור ואין לו עוד ביטול משא"כ בצ"ר גם לאחר תערובות הפשתן יש לו ביטול עתה מצד סילק עיי"ש. והנה בעיני לכאורה יפלא לומר כן דענין סלק שייך בנתערב איסור בהיתר במינו וא"מ. אבל כאן שהיא גוף חיסור שנתחברו הפשתן והציר עתה נאסרו שניהם ביחד איך נימא דסלק לחצי איסור כיון שכבר פגעו זב"ז נאסרו שניהם לא מבעי' לדעת מהרש"ל בנתערב איסור במינו וא"מ דל"א סלק א"מ כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו רק לר"י דוקא אמרינן סילק המין כאלו אינו וא"מ מבטלו ולא בהיפוך ועיי' בט"ז וש"ך בסי' צ"ח. הנה בזה ודאי כמו כן דלא נוכל לומר סלק הפשתן כאלו אינו וצ"ג מבטל להצ"ר דהיא מינו והפשתן א"מ של הציר וז''פ. אלא אפי' לדעת הרשב"א וסייעתו דגם במינו אמרינן סלק את שא"מ ומינו רבה עליו ומבטלו זה דוקא התם באיסור הנפל בשני התרים מינו וא"מ כיון שהמין מבטלו נהפך להיתר והא"מ ג"כ היתר הוא ואינו נאסר מכח שנתבטל במינו. אבל בזה שהפשתן בעצמו איסור היא כשפגע בצמ"ר לדעתי בזה לכ"ע ל"א סלק. ועיי' בתוס' בכורות כ"ב ד"ה אבל לקדרה שהקשו שם אמאי מצא מין את מינו וניעור ול"א סלק מינו והציר רבה עליו ומבטלו ותי' דל"א סלק רק כשא"מ היתר הוא גם בתערובות רק שתאסר מכח שנתערב ואינו אפשר להסירו ולהבדילו אז שפיר נימא סלק אבל הכא שהמים נטמא ג"כ מכח מים טמאים שנטמאו ל"ש סלק ע"כ. וא"כ גם בכלאים כך היא ממש שהפשתן נאסר מחמת הצמר ונעשה בעצמו איסור לא מכח התערובות והבן כי זה ברור מאוד וצ"ע על דבריו ז"ל. אלא דא"ש ודבריו נכונים כיון דאכתי חין כאן איסור עדיין כ"ז שלא נטוה ונארג דלא נתערב רק צמר נימות וטרפן הצ"ר עם צ"ג ועדן אין התחלה לאיסור דגם הפשתן נתערב מעורב בעודו נימות ולא טוי ולא ארוג אמטי להכי שפיר י"ל סלק הפשתן כאלו אינו ובטל בצ"ג דאפי' כשהוא מעורב הוי כאינו מעורב עדיין כ"ז שלא שוע וטוי ואין כאן שום איסור אפי' מדרבנן ונכון:
ובזה מבואר ומובן היטב הדבר שכ' הסמ"ג והרא"ש בנדה דוקא בטרפן בעודו צמר אבל חוטין בחוטין לא בטלו. ונלאו כל חכמי לב למצוא טעם הגון לזה וחקרו לדעת איו איפוא חשיבות יש לחוטין דלא לבטל צ"ר בצ"ג. ולפי הנ"ל נכון ומובן היטב מפני שמערב אח"כ הפשתן ועתה נעשה הביטול שם צ"ר בצ"ג כיון שיש האיסור מוכן שכבר נתערב פשתן. חבל מקודם הנה היתר בהיתר הוא ול"ב אלא אח"ז שנתערב הפשתן ומכח סלק וזה דוקא שייך כשאינו מעורב אלא בצמר אבל בחוטין ארוגים ניהו דיש לבטלן קודם שנתערב הפשתן אבל אח"ז יש לומר חוזר וניעור ונאסר אח"כ כשנתערב הפשתן ול"ש אז לומר סלק וז"ב ונכון והבן היטב ודוק:
עוד י"ל אופן אחר להבין דברי התוי"ט שמחלק בין מכ"מ לא"מ. וגם לבאר דברי הסמ"ג והרא"ש לחלק בין תערובות צמר לחוטין דל"ב. דהנה המשל"מ פ"א מה' מו"מ הקשה על הא דסוף תמורה האורג בשק שיער נזיר יקבר הבגד ופריך בגמ' ולבטלו ברובא וכן מה שהקשו בתוס' נדה גבי בגד שאבד בו כלאים לא ימכור לנכרי וקשה אמאי לא בטל החוט א' בהבגד ועמד ע"ז הגאון ז"ל מרן המשל"מ מהא דבכורות כ"ב גבי נבלה בטלה בשחיטה ואמר ר"ח ל"ש אנא באכילה ובנגיעה נא מטמא. אבל במשא מטמא דלטומאת משא ל"ש ביטול ועיי"ש בתוס' דכיון דנושא בב"א ישנו לטומאה כמקומו. א"כ בגד שאבד בו כלאים להא דמיא. וגם בשיער נזיר מה פריך ונבטלה ברובא דלטומאת משא דמי והישל"מ שם תי' דטומאת משא אינו אלא מדרבנן. ומעתה קשה לן מהאי מתני' ג"כ דבטל צ"ר בצ"ג איך שייך ביטול בזה:
אמנם י"ל לפי מ"ש הגאון מהר"י ז"ל ביערת דבש ח''ש שעמד על הא דכ' המג"א באו"ח סי' תמ"ב בתערובות חמץ לדעת הכ"מ בשם י"א דגם בדליכא כזית בח"פ מ"מ עובר בשהייתו בב"י וב"י וכ' המג"א לחלק כין מב"מ דמה"ת בטל ברובא ומותר באכילה לכן גם בב"י אינו עובר משא"כ במשא"מ דמה"ת צריך ס' ואסור באכילה א"כ ודאי דעובר בב"י אפי' בדליכא כזית בכא"פ. ותמה הגאון הנ"ל הלא זה הדבר קחי לדעת הרמ"ך כ' בדעת הרמב"ם ז"ל גם בשח"מ בדליכא כדא"פ אינו אסור באכילה א"כ מה בין מב"מ למבשא"מ ועיי"ש באורך ותמצית דבריו בקיצור שמתרץ דברי המג"א הוא דלכאורה בלח"ה דברי המג"א תמוהים בסברא זו דתולה זב"ז דאם מותר באכילה ע"כ אינו עובר על ב"י. הרי בנבלה בשחיטה אף דבטל הוא לענין אכילה וטומאת מגע ומ"מ נענין טומאת משח ח"ב. והא דמיא ענין ב"י וב"י כמו ענין טומאת משח לגמרי שוה. ח"ב יש סתירה לדבריו מגמ' מפורשת אלא ע"כ מוכח הבנת הדברים דחילוק יש בין מב"מ דקימ"ל דלא אמרינן בי' חוזר וניעור א"כ ע"כ איסורא כמאן דליתא דמי שפיר אמרינן דבטל הוא לגמרי גם לענין טומאת משא. ואינו עובר גם כב"י כיון דבטל לענין אכילה ושוב אינו חוזר וניעור דאיסורא כמאן דליתא כלל אבל במבשא"מ דקימ"ל חוזר וניעור א"כ הרי עוד איסורא כמאן דאיתא דמי ומש"ה טמא עוד טומאת משא כנבלה בשחיטה דהוי מבשח"מ לרבא דקימ"ל כוותי' דאזלינן בתר שמא ובזו מתורץ דברי המג"א דזו החילוק בין מב"מ למבשא"מ לענין חמץ. זו העונה מדברי הגאון ז"ל ושפתים ישק ודפח"ח. ומעתה גם כאן אני חומר דהכין יתלבנו דברי התוי"ט הנ"ל דוקא במב"מ כיון דחינו חוזר וניעור וכמאן דליתא דמי ומש"ה שפיר בטל ומותר לערב הפשתן משא"כ בנתערב הצמר בא"מ דאמרינן עוד חוזר וניעור כשנתוסיף והוי עדיין כמאן דאיתא ע"כ ל"ש בו ביטול ודמי לטומאת משח וכמו שהקשה המשל"מ על הא דשלהי תמורה לענין בגד המעורב בשיעור נזיר וברור ונכון ליישב דברי התוי"ט והבן ודוק
וכשאני לעצמי נלענ"ד ליישב קושי' הגאון י"ד מ"ש על המג''א ז"ל דבלא"ה קשה להולמו דברי מרן דתלי זב"ז האיסור אכילה והיתר אכילה לענין איסור שהי' בביתו הרי דעת הבע"מ הובא בהרא"ש פ"ק דפסחים דיכול בע"פ לקיים מצות תשביתו באכילה דכשאוכל החמץ הרי מבערו מן העולם א"כ ניהו דמותר באכילה אבל חם אינו אוכלו ושהי אצלו אז עובר בב"י ומה בכך דשרי באכילה דאז אינו עובר דמשהי חמצו כדי לבערו א"ע ובשעת אכילה מבערו. אבל אם שהי בלי דעתו לאכלו שפיר עובר בב"י וב"י ואף דהפוסקים פליגי על שי' הבעה"מ דבע"פ אסור באכילה. אבל על סברתו לא פליגי דבאכילה הוי מבערו מן העולם. א"כ אף דמותר באכילה לדעת הפוסקים בדליכא כזית בכא"פ. זו כשאכלו אבל אם אינו אכלו וחייב לבער ועובר בשהייתו בב"י וב"י. וגם בזה ראוי לעורר בדברי מרן המג"א מלבד הקושיא שעמד היפ"ד הנ"ל:
אולם נלפענ"ד דלק"מ ונכונים דבריו. דבאמת דברי הי"א שהיא הת"כ שהובא בכ"מ נכונים בטעמא והוא ממש דברי התוס' בכורות הנ"ל גבי טומאת משא ע"ש שכ' דניהו דמותר באכילה ומגע משום דא"א לאכול ולנגוע בב"א רק בזא"ז ושאני טומאת משא שהוא נושא הכל בב"א א"כ ענין ב"י דמי ממש להכי. אמנם עמוד והתבונן בזה דחילוק יפה ביניהם בין מב"מ למבשא"מ עפ"י המבואר בנדרים נ"ט גבי הא דפריך שם בצלים שזרען בקרקע מתעשרת לפי כלה וכי היתר שבהן להיכן הלכה. וכ' הר"ן שם דה"פ דאפי' תימא דהגדולים של היתר מבטלים עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דרבו גדולים על עקרו נמצא דכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הלכך אע"פ שהאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזיל לי' לעלמא שרי. אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייבינהו רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כלה ע"כ הרי מבואר ג"כ ס' זו לחלק בין אכילה דכשהוא בתערובות מותר דאינו טועם האיסור אבל להענין מעשר כיון שישנו במציאות ומרובה ע"כ א"צ לעשר רק לפי חשבון ולא לפי"כ. והנה שם בגמ' השיב ע"ז גבי עלים שחורים אמאי אסורים וכי היתר שבהן להיכן הלך ופי' הר"ן שם ומסיק אלא ודאי גדולים מבטלים לי' להעיקר כאלו לא הי' לפי שאף העיקר משתנה דרך גדולתו. ומעתה יש להבין וגם בזה אני אומר דזה החילוק יפה בין מב"מ למבשא"מ דוקא במב"מ שבטל ברוב דקימ"ל דהמיעוט נשתנה ונהפך להיתר להיות כרוב בכל מילי ומותר לאכלה לפי כלה ביחד אם הי' באפשר לבלוע בב"א דהאיסור ג"כ נשתנה ושוב כמאן דליתא אבל בשא"מ ניהו דמדאורייתא כיון שאין בו כבכא"פ אינו אסור אבל מ"מ לא נהפך האיסור להיתר אלא לפי שיש בתערובות יותר מכדא"פ ל"ה אסור מדאורייתא. ומעתה שפיר לענין ב"י וב"י עובר כיון דישנו בב"א ודמי לטומאת משא וכמו בציר עם מים דמש"ה המים שבו מטמא במשא דהמים לא נשתנה דא"מ עם הציר ומש"ה נשאר המים בטומאתו לענין משא וכמו כן לענין ב"י בשא"מ ניהו דמותר לאכילה מכח התערובות אבל מ"מ לא נשתנה מהויתו ועובר עליו בב"י. אבל במינו דנהפך לענין היתר באכילה גם לאכלו ביחד שרי וממילא אין כאן איסור לשהותו ג"כ וכמו דעיקרו נתבטל לגמרי ונשתנה ונעשה כמו הגדולים וכס' הר"ן ואין כאן שום קושיא על מרן המג"א ז"ל וברור מללו ולק"מ והבן היטב ודוק. ומעתה הרי לך עוד ישוב נכון לדברי מרן התוי"ט הנ"ל דשפיר מחלק גם בצמר בין מב"מ לשא"מ דהואיל דמב"מ נהפך הצ"ר להיות כצ"ג ומש"ה בטל ומותר לערב בו פשתן אבל במבשא"מ ניהו דבטל מ"מ הרי איתא בעינא בהתערובות והוי כמו טומאת משא ול"ש ביטול גבי' דמ"מ לובש בגד שיש בו כלאים ודמי ממש להאי טומאת משא וכמו שהקשה המשל"מ בתמורה כך הי' עולה ברעיוני לפרש פי' המשנה אליבי' דדייק ותני בתערובות מב"מ דוקא:
אלא דכ"ז הי' בידינו ליישב בלישנא דמתני'. אבל בירושלמי שהובא בפוסקים וכן בש"ע דאין חילוק בין מב"מ לשא"מ דנוכל להביא מין אחר ולערב בהן ומבטל בטל ותמיד בנתערב מין אחר שוב אין בו כלאים א"כ תשאר הקושי' וגם קושיא לי אמאי לא הקשה המשל"מ רק על הא דתמורה ובתוס' נדה והונח לי בשמעתא דא דצ"ר בטל בצ"ג או איפכא:
אמנם לאחר ישוב קצת נראה נכון ולק"מ והוא כדכתיבנא לעיל דוקא בנתערב חוטי צמר או פשתן בהדדי שכבר ארוגים שועים וטוים בזה שייך לחוש ולדמות לטומאת משא דל"ש גבי ביטול כס' תוס' בכורות הנ"ל וכס' הר"ן בנדרים הנ"ל אבל כאן דמיירי רק בנתערב צמר לבד טרם שטוה ואינו אלא נימין לבד כמבואר הנ"ל וניהו דאח"כ לאחר עירובו נסרקו במסרקו ומנפצו ביחד ונארגו ביחד מ"מ הרי קודם הניפוץ וארונה נתבטל היטב. וגם זה נשתנה מקרי ויש לדמותו לס' הר"ן בנדרים דעיקר נשתנה. ע"כ לא הקשה המשל"מ רק על הא דתמורה דשם מיירי באורג שיער נזיר בבגד ולק"מ מכאן וכדבעינא למימר לקמן. ועתה נשיב לדבר כי מקום יש בראש לתרץ קושי' המשל"מ גם על הא דשלהי תמורה דלכאורה י"ל דאין כאן קושי' כלל דשפיר פריך בגמ' גבי שיער נזיר ולבטלה ברובא. דלא קאי על הא דהבגד יהי' מותר בלבישה דהוי כטומאת משא וע"ז שפיר יפה הקשה המשלמ"ל. אבל מנא ידע דפריך על הלבישה. דלמא אזלה הקושיא למה לא יהי' מותר לשרוף הבגד ולא יצטרך ליקבר. ואיקומתא דר"א הא בשיער נזיר טמא והא בנזיר טהור. ונקברי' דלא ישרופו מטעם דנקברי' אפרן אסור. א"כ יפה פריך אמאי יקבר הרי כששרף ויעשה אפר יבוטל האפר של שיער נזיר שמעורב בתוכו וכשיעשה אפר אז לא יהי' דינו כטומאת משא. ובודאי בטל האי אפרן של השיער גזיר באפר של כל השק. וע"ז משני בצפורתא דחשיבי. ויש להבין החילוק אם הא דאינו בטל בבגד מטעם דהוי כמשא אינו אלא דרבנן כמ"ש שם בבכורות דאינו מטמא במשא אלא מדרבנן. וכשאין בו אלא איסור דרבנן שפיר הי' ראוי להתיר לשרוף דאז אפר של השיער תתבטל. וא"ל דהוי כמבטל איסור לכתחלה בהאי דמתירין אנו לשרפו. ז"א כיון דמה"ת בטל ועומד הוא אלא מדרבנן ובאיסור דרבנן שהוא בתערובות מותר לבטלו עד כדי הביטול וכמו שכ' למעלה וכדאיתא ביו"ד צ"ט ולהכי פריך שפיר ולבטלה ברובא ויהי' מותר להדליק הבגד. אבל מדקמשני בציפורתא שהוא מטעם חשיבות שפיר משני לשי' מהרי"ל בשו"ת וכמה פוסקים דבר חשוב ל"ב מדאורייתא וכיון שיש בו משום לתא דבר מדאוריי' שוב אסור לשרוף כדי שתתבטל האפר של השיער נזיר דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור לגרום איסור דאורייתא שיתבטל והבן בזה כי זה ברור בפי' הסוגיא. וממילא השתא לתק"מ על רבינו הרמב"ם ז"ל שתמהו כלם אמאי לא הביא איקומתא דהש"ס דמיירי בציפורתא כיון דפסק האורג מלוא הסיט בשיער נזיר ובפ"ח ה"ז ידלק הבגד ול"ק קושי' הש"ס דלבטלה ברובא דהוי כטומאת משא דללבישת הבגד ל"ש ביטול וכקושי' המשל"מ הנ' וז"ב ונכון. וקצת מזה מצאתי מבואר בפלתי סי' פ"ז עיי"ש ולדידי הדברים ברורים ויותר מרוח כאשר כתבתי ודוק:
ואחר עיון קצת וישוב דעת היטב נראה בעיני דלק"מ קושי' המשל"מ על הא דשלהי תמורה ועל קושי' תוס' והרא"ש בכלאי בגדים מהא דטומאת משא דאין ענין זל"ז דבשלמא התם בטומאת משא שפיר כ' בתוס' דכיון דהוי בעין בב"א לא פרחא מיני' טומאת משא ולא בטלה ול"ד לאכילה ומגע. אבל בהאי דבגד ללבוש דעיקר איסורא הוא הנאת לבישה. והגע עצמך כשאינו מכוין להנאה כגון בימות החמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים מותר בהעלאה לבד. ומעתה כיון שכל הבגד מותר רק חוט אחד נארג בו איסור מעורב בו קצת מה בכך הרי הנאה של אותו החוט יכול לבטל ברוב הבגד שבאמת הבגד בלא אותו חוט ג"כ בגד הוא וראוי ללבוש אלא שקצת איסור מעורב בו וכשיוליך הנאה ליה"מ סגי. וא"כ אין שום דמיון לטומאת משא. כך נראה בעיני לברור ופשוט עד שקצת בעיני נפלא על אדוננו הגאון המשל"מ שעמד בזה לתמוה ואני לא חזינא בהאי תיובתא והבן:
והנה עד הלום הארכתי קצת וכמלקט שבלים בראש עמיר הלכתי. ומענין לענין באתי. ועתה אשיבה ואראה בנ"ד להעמיק הענין אליבא דדינא. והיינו דבכל האמיר למעלה לפי דברי התוי"ט ולפי מה שבארתי כל הדברים יסבו בלכתן בפי' המשנה. דמתחלה הצ"ר בטל בצ"ג או הפשתן בקנבוס ולח איפכא במושא"מ. וגם טרם שיתערבו הצ"ר בהפשתן. בזה הכל ניחא לן אבל לא לערב קודם צ"ר בפשתן. למצוא תקנה לערב אח"כ מין אחר כדי שיבטל מין אחד מן הצמר או מהפשתן. להנצל בזה מאיסור כלאים לא יתכן כלל לפי מה שדברנו למעלה. אפס כי ראה ראינו בירושלמי ובתוספתא הובא בפוסקים דיכול לערב בתוך צו"פ המעורב מין אחר שיבוטל הצמר או הפשתים וע"ז הי' קשה בעיני כל הקושיות הנ"ל כאשר יבואר:
ובתחלה בהשקפה ראשונה הייתי רוצה לחדש בזה ולומר דבר חדש מד"ת דאיסור כלאים שאני בזה משאר איסורים שנאסרו בתערובות איסור בהיתר ותלוי הדבר בחקירות עניני ודיני הביטולין בכמות ואיכות. אבל בענין כלאים יש לנו לומר בנתערב צמר בצמר קודם הטוי' וארוגה היינו טרם שנעשו חוטין ועירב בו מין אחר שאינו של צו"פ. ונארג מ"א וככה נסרק במסרק יחד ונטוה ונארג הוי כמו שנשתנה למין אחר ולא אסרה תורה צו"פ יחדיו כי אם בצ"ר עם פשתן כשהן לבדן בלי תערובות בעת החליקה במסרק וטוי' במין אמצעי שאיני לא של פו"צ. דאז הוי כמו נשתנה מצו"פ ול"ה שוב איסור כלאים בו וכמו שכ' בס' סדרי טהרה סי' ק"צ. בנמצא כתם על נייר העשוי מב"פ דכיון שנטחן ונשתנה ופ"ח בא לכאן ואינו מקבל טומאה עוד ומש"ה אינו מטמא משום כתם. ולהכי רצוני ללמוד גם לגבי כלאים והי' עלה ברוחי לפרש פי' המשנה לא משום ביטול אלא דכיון דטרפן זב"ז ורוב מן הגמלים או מין אחר נעשה לפ"ח ותו ל"ה כלאים צו"פ יחדיו דאסרה התורה. ואין לך בו אלא חידושא היינו כשהי' חוטים לבדם נטוו ונארגו ואח"כ נתחברו או צו"פ יחדיו נקיים בלי תערובות מין אחר שנתערב בסריקה ובטוי' מותר לערב ולחבר אח"כ בפשתן או איפכא דהוי דבר שנשתנה מענינו שהי' מקודם ועדיף יותר מהא דפליגי הפוסקים גבי המוסק שנשתנה מדבר האסור לדבר המותר אי אזיל לי' האיסור ממנו דשם הי' קודם השינוי שם איסור אלא דאח"כ נשתנה למותר ובזה יש דיעות אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא ובמק"א הארכתי בזה בס"ד. ובזה דקודם נעשה האיסור קודם הטוי' וסריקה טרפן זב"ז מין המותר וכשהי' רוב מן המותר אז נשתנה הצמר או הפשתים למין האחר. וע"כ בשעת האריגה שוב אין כאן לחול איסור כלאים כן הי' עולה ברעיוני בתחלה למען יתישבו כל הספיקות שבענין זה לולא דברי התוי"ט. ככה למדתי אני בפי' מתני'. שוב אח"ז בא לידי שו"ת א' מגיסי הגאון ני' בנ"ד פקחתי עיני וראיתי שהביא בשם התשב"ץ כ' סברא זו דהואיל שנתערב מין אחר ביניהם נעשה לפנים חדשות ואין בו כלאים גם במחצה ע"מ הי' מותר אלא משום ספיקא דא"א לצמצם ע"כ והס' תשב"ץ אין עמי במחיצתי ולפי הקדמה הזאת לא היינו צריכים לעיין ולבדוק בדיני ביטול כלל:
אבל ברם בקושטא אחרי שובי נחמתי ולא הונח דעתי בכך ולבבי לא כן ידמה ורחוק בעיני סברא זו ואין בו ממש שיש בו סמיכה להיתירא באלה הדברים הבדויים מלב. ומה שהביא התשב"ץ ראי' דהוי כמו ברי' בפ"ע כמו פרידה שבא מן הסוס ומן החמור דל"ה כלאים כי אם ברי' בפ"ע גם זה כן. הנה יפלא בעיני איך מדמה ברי' שנבראת כך והשינוי בידי שמים להאי תערובות שנעשה ע"י אדם. לא שמענו כזאת שתהי' ברי' בפ"ע בעושה תערובות מינים הרבה אך בביטול תלוי הדבר וכל הפוסקים קדמאי ובתראי רבני קשישאי ששתקו ולא הביאו סברא זו מהתשב"ץ ש"מ דלא ניחא להו בהאי ולא צייתו בהאי כללא והרי הב"ח והפרישה והט"ז והש"ך כלם חקרו למצוא טעם אמאי התיר בתוספתא לבטלו לכתחלה הרי אין מבטלין איסור לכתחלה וכשמערב מין האחר הוא כדי לבטלן. ואי כשיטתו אין כאן ביטול איסור לכתחלה כיון דנעשה לברי' בפ"ע שוב אין זה ביטול איסור כלאים וכי היכא דמקלא קליא לי' איסורא קימ"ל ביצה ד' בעצים שנשרו מן הדקל מרבים עלי' עצים מוכנים ומבטלין ובגמ' ובפוסקים משום דקליא לאיסורא לגמרי וגם זה כן לשי' זו והבן. אלא דבאמת לא מקרי זה לברי' בפ"ע וע"כ מטעם ביטול קאתינן עלה. וגם במה שכ' הדרנא בי שגם בכתם על הנייר העשוי מב"פ אין אני מודה בזה להס"ט וכבר שדא בי' נרגא דברי הגאון נו"ב מה"ת כ' בפשיטות דכתם על הנייר טמא ול"ד לדבר שנשתנה מכמות שהוא ואין זה ענין לזה ומחוורתא כדשנין מעיקרא ומטעם ביטול ברוב נגע בה וכמו שכתבתי למעלה:
והנה במה שמבואר בירושלמי ובתוספתא גם בנתערב צו"פ לערב מין אחר כדי שיבטל א' מן צו"פ ולא יהי' כלאים איכא בזה לעיונא טובא חדא דמדקא סתם לי' ולא מפליג בין אם יש צו"פ הרבה מכ"א עד המין האחר ג"כ יש תקנה זו לבטל א' מהם במין האחר וקשה אמאי לא נימא איפכא עד שיבוטל הצ"ר בצ"ג יבוטל הצ"ג בפשתים ונשאר הצ"ר בפשתים דל"ב דהוא גוף איסור כמ"ש תוס' והרא"ש. ובזה א"ל דהצ"ג לא בטל בתוך הפשתן דהוי היתר בהיתר הרי גם הצ"ר הוי הב"ה עם הצ"ג וא"כ ממ"נ איכא תערובות כלאים צו"פ. אם היתר בהיתר בטל א"כ עד שתבטל הצ"ר בצ"ג יבוטל צ"ג בפשתן ואם הב"ה א"ב גם הצ"ר א"ב בתוך הצ"ג אלא דאכתי יש לומר דצ"ר יען שהוא מעורב בפשתים א"כ שמו עליו יש לדמותו לחב"פ דבטל דהוי שמו עליו. א"כ ניהו דעדיין לא שוע ולא טוי מ"מ כיון שמעורב בפשתן ועתיד לעשות בגד לטוות ולארוג א"כ הוי כמו איסור ומש"ה בטל בצ"ג דהוי איסור בהיתר משא"כ הצ"ג בפשתן דהוי היתר בהיתר דא"כ יסתר הממ"נ הנ"ל. אלא דאכתי לא הונח דיש לדון דזה דוקא כשתערב הצ"ר בצ"ג טרם שנתערב בפשתן אמרינן שפיר דנתבטל מקודם ואח"כ הצ"ג א"ב בפשתן. משא"כ כשנתערב הצו"פ יחדיו קודם ואח"כ לערב הצ"ג בצו"פ תקשי אם אמרינן דניזול בתר רובא יש בפשתים רוב נגד הצ"ג ורובא דמנכר אלים מרובא דאינו מנכר. ואיך נימא שני הפכים בנושא אחד דנגד הצ"ג לא אזלינן בתר רובא דפשתן והוי כמונח בפ"ע ונגד הצ"ר נימא דהוי כאלו אינו ותופש החבל בתרין ראשין. ואדרבא איפכא מסתברא למימר דצ"ר מצטרף עם הפשתן ובטל הצ"ג ואם אנו באין מצד סלק ונימא דל"ד להא דבכורות שכ' בתוס' דל"ש סלק בדבר שנאסר בגופו לא מכח התערובות וכמו במים שנטמה וה"ה בצו"פ הלא כתבתי למעלה דל"ד משום דאכתי אין כאן איסור כ"ז שלא שוע וטוי וכשעדיין צמר יכול לומר בזה סלק ולבטל עד"מ דנימא הפשתים כאלו אינו והצ"ר בטל בצ"ג. אבל גם זה אינו. חדא דתליא בפלוגתא אם אמרינן סלק שא"מ כאלו אינו כמבואר דהרבה פוסקים חולקים על דינא דרשב"א. וגם לא מצינו כזה היכא שכבר נתערב המין עם א"מ וכשיבוא אח"כ ממין דנימא הא"מ סלק אלא דאם יתן אח"כ ממינו שפיר הי' אפשר לומר דמצא מין את מינו וניעור והי' שייך לומר סלק הא"מ. אבל אם נתערב מין אחר אלא דהיתר הוא. שוב אין שייך לומר סלק הא"מ הואיל דגם זה ההיתר שבא גם הוא א"מ. ע"כ אין לזה תקנה כשכבר נתערב צו"פ יחדיו אף דל"ה עדיין שוע וטוי לערב אח"כ מין היתר לבטל המיעוט כיון דאז נימא איפכא דגם המין ההיתר יתבטל בתוכם הצו"פ שהי' מקודם נתערב והבן היטב בהאי ענינא:
ואין לנו מקום להבין דינא של הירושלמי ותוספתא דאם נתערב מקודם צו"פ שיהי' בזה תקנה לערב מין אחר של היתר לבטל מין אחד של צמר או של הפשתן. אם לא דנימא דהיתר באיסור אין לו ביטול רק איסור בהיתר ונמצא נסתר בזה האי ממ"נ דמין ההיתר א"ב ברוב שכנגדו. אבל מין האיסור בטל בהיתר הרוב. כן יש לדון ואמת הדבר מבואר במ"כ. וכן הגאון מוחז"ל בספרו נח"י בב"מ ד' ואו גבי קפץ א' מן המנוים לתוכו דהיתר אינו מתבטל. אולם דצריכים אנו להתבונן בטעמא של הדבר דלכאורה י"ל מה לי איסור או היתר דהביטול נלמד עיקרו מקרא מפורש דאחרי רבים להטות והמיעוט נתבטל ונעשה ונהפך להיות כהרוב. א"כ יהי' מה שיהי' כלל גדול בתורה דהמיעוט בטל לגבי הרוב. אמנם הדבר נכון מאוד וגיסי הגאון ני' לא ירד לעומקא להבין היטב ע"כ תמה קרא על שני אשלי רברבי והעריך קושיתו דאישתמיט גמ' ערוכה מהא דאיתא במנחות כ"ג לרח"ס נבלה בטלה בשחוטה ושחוטה אינה בטלה בנבלה דאזיל בתר מבטל ואפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומא נבלה מינה והוי מב"מ. ומשמע אבל למ"ד מב"מ בטל גם שחוטה בטלה בנבלה. וגם לר''ח דאזיל בתר בטל ואי אפשר לשחיטה שתעשה נבלה והוי מבשא"מ ובטל ופירש"י דתרומה שנגעה בה נשרפת דנעשה כלה נבלה. וקשה לדידהו הרי היתר אינה בטלה באיסור זו קושיתו. ולכאורה ראוי לעורר והיטב לראות להקשות עליהם. ואח"כ נדחק בתירוצו ורצה ליישב ולא נהירא לי ישובו כי לא אמר כלום:
אמנם לא עליהם תרעומתו כי אם על הר"ן ז"ל שמבואר הדבר בר"ן נדרים. נ"ט גבי היתר שבהן להיכן הלך דאיתא שם גדול בחיוב חייב וגדול בפטור פטור כ' וז"ל ואע"ג דאין גדולים כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתירא לא בטל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר עכ"ל עיי"ש והרי נמצא סברתם מבואר בר"ן. אמנם לק"מ וא"ש לקושיתו מעיקרא אין קושיא כלל כאשר יתבאר ומקודם אימא עיקרן של דברים כך היא דהיתר ל"ב ואיסורא בטל מפני דקימ"ל דדברים חשובים אינם בטלים לעולם. ותמיד היתירא חשוב יותר מהאיסור גלל כן איסורא בטל לגבי היתרא כשאיננו דבר חשוב מצד עצמותו דהיינו בחתיכה שאינה ראוי' להתכבד. אבל היתר אע"ג שאיננה ר"ל מ"מ לגבי איסור חשוב הוא וזו טעמו של הר"ן ז"ל דאין דרכו של היתר להתבטל באיסור. והחשוב אינו מתבטל נגד דבר שאינו חשוב אף דהוי מיעוט נגד רוב. ובאמת הסברא מוכרחת היא דלמ"ד דהיתר מצטרף לאיסור והיינו כשאין שיעור באיסור לחוד וקצת היתר משלימו לכזית. והוא באוכל ביחד ועיי' נזיר ל"ז. וא"כ למה לי קרא ע"ז וגם אמאי פליגי ע"ז ואמאי לא נימא דקצת היתר בטל ברוב איסור ונהפך גם ההיתר להיות כרוב איסור וכמו דבאיסור שנתבטל ברוב היתר דקימ"ל דנהפך האיסור להיות היתר כמו הרוב כן נמי בקצת היתר לגבי איסור ולא תבעי קרא לזה. ואין לומר דקרא על מחצה למחצה דא"כ בלא"ה ספיקא הוי דא"א לצמצם ועיי' תוס' עירובין ד' ה' ודוק. אלא ודאי כדאמרן דלא מצינן למימר דהיתר נתבטל לגבי איסור משום חשיבותא דהיתר וקצת מהפוסקים סברו שהיא מדאורייתא ועיי' תוס' זבחים מ"ג. יעיי' במשל"מ פ"ב מה' מעילה מבואר הדבר דדבר חשיב מה"ת אינו בטל וז"ב בכוונת הר"ן ז"ל:
והנה בדבר הראיי' להתכבד דא"ב הדבר תלוי לאחר הביטול אם הוא ראוי להתכבד. וכמ"ש התוס' בחולין ד' ק' גבי חתיכה שר"ל דא"ב דוקא היכא שר"ל לאחר הביטול בתערובות ומש"ה חתיכה של חטאת טמאה תעלה בחתיכות של חטאת טהורה כיון דחתיכה של קדשים אינה ראוי' להתכבד עיי"ש אבל בחתיכה של חולין לא תעלה מפני שאח"כ ראוי' להתכבד ועיי' בט"ז או"ח סי' תרע"ג שחולק על התה"ד ומבואר אצלי במק"א עיון רב בזה ואכמ"ל. עכ"פ מבואר הדבר דעיקר תלוי אחר התערובות אם היא חר"ל. ועתה עמוד והתבונן בזה בשחיטה שנתערב בנבלה ניהו דאינה בטלה להיות כנבלה שתתהפך ליטמא במשא כנבלה ממש. אבל באכילה אסורה כולה ונמצא אזלה מנה החשיבות של ההיתר שהי' לה מקודם שעתה לאחר התערובות נאסרה כלה באכילה. וכיון שבטל החשיבות ואין זה מקרי היתר עוד ושפיר מבוטל לגמרי להיות כמותה ומטמא גם במשא ונשרפה התרומה הנוגעת בהם משא"כ כשההיתר מותר גם אח"כ בודאי היתירא לא בטלה ונשאר בעצמותו ודמותו וצלמו לא סר מהיתר וז"ב ונכון ומיושב היטב ואין התחלה לקושי' הנ"ל והבן.
ולפי"ז שוב נשיב להאי דינא דידן דעסיקנא אשר חשבנו לומר לסתור הממ"נ הנ"ל משום דצ"ר בטל בצ"ג לפי שהוא איסור בהיתר. והצ"ג א"ב בפשתן שהוא היתר באיסור. מעתה לפי האמור ליתא לזה ואין בזה תועלת להעלות ארוכה להנצל מתערובות כלאים צו"פ במה שיתערב מין אחד של היתר. אינו כן מכמה טעמים חדא דלטעם זה דחשיבות ההיתר מעמיד עצמו ומעכב מלהתבטל הרי עדיין קודם הטוי' ואריגה באמת הכל היתר הוא ביחד ואיו איפוא חשיבותו דצ"ג יותר מן הצמר או הפשתן הרוב ממנו. ולצו"פ יחדיו שם איסור עליהם כשיתחברו בשוע וטוי ונוז. ואנו באין לדון הביטול טרם שנסרק במסרק אז היתר בהיתר הוי. שנית לפי מה שמבואר באו"ח וכן מוסכם בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דהא דדברים החשובים אינם בטלים דוקא במב"מ אבל במבשא"מ בטל וכמו בדבר שיל"מ. א"כ נהפוך הוא דצ"ג ראוי יותר להתבטל בפשתן או בצמר דמבשא"מ הוא א"כ אפי' דנימא מכח דאזלינן בתר שמא ושם הצו"פ שם של איסור הוי באריגתם יחד וצ"ג שם היתר לכל. מ"מ הרי בשא"מ גם דבר חשוב בטל וז"ב והבן:
ובהא סליקנא ובהא נחתינן. דאם הצ"ג מיעוט הוא נגד הצו"פ אין אנו יכולים להתיר הצ"ר בתוך הפשתים מכח הביטול שיבוטל הצ"ג. דכמו כן יכול להיות איפכא שהצ"ג בטל הוא בפשתן. והיינו היכא שנתערב מקודם הצו"פ יחדיו ואח"כ לערב בו מין אחר בכדי להתיר זה אי אפשר וע"כ צ"ל דהירושלמי והתוספתא מיירי דמין היתר אינו מיעוט לגבי הצו"פ באופן שאין כאן ביטול אלא להצמר או הפשתים נגד מין ההיתר לבד ומין השני אינו רוב נגד ההיתר:
עוד מצאתי דרך ונוכל ליישב סתומות דבריהם והעצה נכונה היא גם כשהיא מיעוט נגדם עד"מ הצ"ר יתבטל בצ"ג והצ"ר לא יבוטל בפשתן. והיינו למאי דמסיק בנדרים ל"ט לענין אם גדולים מבטלין העיקר מחלק בין היכא דקאטרח לבטולי לבין אם לא קאטרח לאבטולי. ופי' הר"ן דגבי גדולים שמאליהן צמחו אין מבטלין העיקר. אבל היכא דזרען אדעתא לאבטולי לעיקר אז הגידולים מעלין את העיקר. והנה ג"כ הוכחה למ"ש בטעמא דהיתירא ל"ב מטעמא שהחשיבות מעכבו ומחשבו לבלתי יבוטל המיעוט החשוב ברוב שאינו חשוב כ"כ דאל"ה אינו מובן החילוקא דרבנן מה סברא היא אם טרח לבטל או לא זרען רק מאיליהן צמחו. ולדברינו ניחא ומובן דבאמת ההיתר שהיא העיקר ראוי שלא יבוטל בשביל שהוא דבר חשוב נגד הגידולים שהוא איסור לענין מעשר ולענין טבל ולכן תליא בכוונתו אם מכוין הוא לבטל החשיבות ודאי דבטל דענין החשיבות תלוי בדעת האדם כי במה נחשב בעיניו אבל אם צמחו מאליהן והוא לא טרח לבטולי ל"ב וז"פ וברור והבן:
ומעתה ניחא גם כאן בנ"ד דכיון דמערב המין האחר עד"מ מערב צ"ג כדי לבטל הצ"ר שיש בהפשתן או מערב קנבוס כדי לבטל הפשתן א"כ שפיר בטל המיעוט שמכוין לבטלו דקאטרח בשביל זה וכל עיקר מה שמערב מין האחר רק כדי שיבטל מין א' מן הצו"פ אבל אינו צריך שיבטל הצ"ג אדרבא רוצה הוא בקיומו כדי שיבטל הצ"ר. אבל הצ"ג אינו בטל בהפשתן דלגבי הפשתן הוי כמעורב ממילא ואינו רוצה בביטולו ואחר כונת האדם הולך ענין הביטול וכמו דמהני ידיעה בנתיים אז אינו חוזר וניעור הרי שבידיעה תליא הביטול ולהכי הצ"ר בטל בצ"ג מפני שמכוין לכך אבל הצ"ג א"ב בפשתים לפי שאינו רוצה בכך וזה ברור ונכון בעיני פי' דינא דירושלמי ומכוון בזה לשון הירושלמי הובא בהרא"ש דוק ותשכח. וראי' לסברתי הנ"ל מצאתי בחי' הרמב"ן ע"ז ד' ע"ב בהא דקאמר יין אסור בכ"ש ופירש"י בהיתירא לגו איסורא והקשה הרמב"ן ז"ל מה קמ"ל הרי בכל איסורים הדין כן ותי' דביטול ל"ש רק באיסור לגו היתר כי רצונו מסכמת לבטל משא"כ בהיתר דעת האדם שיתוסיף עוד היתר ע"ז שישוב להיתירא ואינו מתייאש מזה שרצונו בכך ולכך ל"א קמא קמא בטל בהיתר לגו איסור רק ביין החמירו וזה מפורש כדברי ודוק:
מעתה יצא לנו לפי הרצאת דברינו דוקא כשמערב הצ"ג בהבגד ואינו מקפיד על עירובו וכגון שלא יתקלקל רצונו בהבגד. אז נכון הדבר דאף שהצ"ר בטל בהצ"ג בשביל שטרח לבטלו אבל הצ"ג א"ב בהפשתן לפי שאינו טרח ורוצה בקיומו ומכ"ש שאינו רוצה בביטולו. אבל עד"מ שמקפיד על עירובו ומצמצם שלא ירבה מין זה בהבגד ורוצה ג"כ שיבוטל. אך ההכרח הביאו שיערב בו הצ"ג בעבור שיבטל הצ"ר. אבל מדקדק בו שלא יערב הרבה יותר מדאי וממעט בעירובו כדי שלא יתקלקל רצונו בהבגד דאז טרח הוא ג"כ שירבה הפשתים על הצ"ג כגון שלבד הפשתים הוא צריך ולא לבגד של צ"ג ורוצה הוא שיבוטל ויעמוד על עיקר הבגד של פשתן. הנה ארכבי' אתרי רכשי. שרוצה לבטל הצ"ר בהצ"ג ורוצה לבטל הצ"ג בפשתים שרבה עליו בכוונה הרבה הפשתים על הצ"ג. מעכשיו שוב ישוב הממ"נ הנ"ל דיש בזה תרי מילי דסתרו אהדדי דאם ניזל בתר רובא הנה הפשתים רבה על הצ"ג ושוב יש בו מעט צ"ר וצ"ר בפשתים א"ב דהוי גוף האיסור כמבואר. ואם אנו באים לדון מכח היתר דא"ב א"כ הצ"ר א"ב בצ"ג ושוב אין כאן תועלת בתערובות צ"ג להנצל מזה מאיסור תערובות צו"פ. אם לא באחת משתי האופנים או שבאמת לא ירבה הפשתים עד שיהי' בו כדי לבטל הצ"ג או גם אם ירבה אבל אינו מקפיד על עירובו שלא ירצה בדעתו שיבוטל הצ"ג בפשתים. דלפי כוונתו הולך הענין הביטול כמבואר מגמ' דנדרים הנ"ל ומדברי הרמב"ן בע"ז הנ"ל ואם יחסרו שני האופנים הנ"ל נשאר האיסור כלאים צו"פ זו העולה מכל הלין והדברים ברורים:
ועתה נלכה ונשובה ונראה בנ"ד. אם כי טוב יעץ כבוד למען הנצל מחשש תערובות פשתים בצ"ר בטליתים ובציצית. אולם לפי מה שהעליתי לא הועיל כלום בתקנתו דהירושלמי והתוספתא והפוסקים שהביאו האי דינא אינו אלא בבגד של רשות. אבל בטלית של מצוה דלדעת כמה פוסקים בטלית של שאר מינים אינן חייבין בציצית מדאורייתא חוץ מצ"פ א"כ להני פוסקים בטלית של צ"ג אין חייב בציצית רק מדרבנן. וכשמערב צ"ג בצ"ר ג"כ אינו חייב במצות ציצית אלא מדרבנן כמ"ש המג"א בסי' ט' צ"ר ושאר מינים שטרפן זה בזה אזלינן בתר הרוב ע"כ. ומעתה צריכים אנו לדון דצ"ג בטל בשל צ"ר כדי שיתחייב הטלית בציצית ובודאי רוצה בכך ומכוין לבטל הצ"ג כדי שיתחייב בציצית וא"כ נשאר הממ"נ הנ"ל דע"כ הצ"ג בטל בצ"ר ואיך יתבטל הפשתן בצ"ג כיון שהצ"ג ע"כ יתבטל בהצ"ר וכאלו אינו דמי. ומעתה נפל פתא בבירא ואין בעצתו תועלת להנצל מאיסור כלאים. דכמה פוסקים סברו דבגד של שאר מינים אינן חייבין מדאורייתא ואפי' להפוסקים כרבא דגם שאר מינים חייבים בציצית מ"מ הרי לדידהו צריך לעשות הציצית של מין הבגד וא"כ השתא אפי' כשמערב מין היתר היינו צ"ג וכדומה בודאי מקפיד על עירובו עד כדי שיבוטל בצמר א"כ איככה יכול לעשות מן מבוטל דהוי כשני הפכים בנושא אחד. ועד שיבטל הצ"ג את הפשתים שמעורב יבוטל הצ"ג בצ"ר. ואין בזה שום מעלה ולא שום תועלת להנצל בזה מכלאים צו"פ רק צריך הטלית להיות נקי מפשתים וגם מצ"ג. לכתחלה אין לבטל רק לעשות מקודם דבר שתצטרך להתיר אח"ז מכח ביטול כמ"ש הצ"צ סי' פ' עיי"ש באורך:
ודמות ראי' קצת אביא לס' זו שאמרתי דבר שצריך לו לעיקר הבגד שוב אין ראוי לומר עליו שיבוטל במין אחר שעמו אף שהוא מיעוט לגבי מין האחר שעמו. לפי שאינו מכוין לבטלו ואדרבא שצריך להיות בנמצא ולא יבוטל בבגדו. מהא דקימ"ל דהאבנט של כהן הי' של כלאים עיי' ביומא י"ב אבנטו של כה"ג בשאר ימות השנה לכ"ע הי' של כלאים והיינו משום דכתיב ואת האבנט שש ותכלת וארגמן ותולעת שני משזר. ובשבת ר"פ ב"מ איתא בהתוס' דהפשתים הי' חלק רביעי דבטל בשאר מינים עיי"ש. והנה קשה לי על מה שעמדו בתוס' על השי' שסובר דכלאים מדאורייתא הוי רק כשנסרק במסרק ונטוה ביחד והיינו שוע טוי ונוז ביחד דוקא א"כ למה איצטריך קרא לכלאים בציצית ואמאי לא הקשו ג"כ מהא דאבנט של כלאים דכל מין ומין חוטין כפול ששה והיו כ"א שזורים לבדו ונתחברו אח"כ באריגה בעשיית הבגד. ואמרינן בגמ' בכמה דוכתי דהוי כלאים מדאורייתא אלא דרחמנא אישתרי בעידן עבודה. והי' אפשר לומר דבאמת היו כל הארבעה מינים נטוו ביחד. ויש בזה ליישב קושי' המשל"מ שהקשה על רבינו ז"ל למה לא ביאר כמה חוטים הוא בכל המינים שבאבנט כמו שביאר בפרוכת עיי"ש והבן היטב. אולם לא משמע כן בגמ' יומא ס"ב ואכמ"ל:
אבל זאת תקשי לפי מה דאיתא תולעת שני פירש"י בנמוקי חומש דהיינו ג"כ צמר וג' מינים כולם של צמר אלא שמחולקין בצבוע לכ"א וכן פי' הרשב"ם. וכן הרא"ם פ' ואתה תצוה. אבל הראב"ע פ' הנ"ל הביא בעבור תולעת רבים אומרים שהוא של משי והגאון פי' שהוא קרמיזי וכן הרב"ע מברטנורא בכלאים ולפי פי' הא"ע לדיעה זו שהי' משי א"כ מנין לנו שהי' כלאים הרי יכול לעשותו באופן שלא יהי' כלאים ואין עשה דוחה ל"ת כשיכול לקיים שניהם. דהיינו שהמין של משי שהיא ת"ש ריבה על חלק של שש. לא מיבעי' אם נימא שנסרק ונטוה ביחד כל המינים ודאי דיכול לעשות כן שלא יהי' כלאים. אלא אפי' אם היו חוטים כ"א לחודא. ונתחברו יחד אח"כ מ"מ חוטין דל"ב הוא רק מדרבנן ומדאורייתא עכ"פ בטלו א"כ מנין לנו שהאבנט הי' כלאים. דלמא הרבה מין של משי על של שש ובטל השש במשי וממילא דל"ה עוד כלאים כשי' הירושלמי הנ"ל אלא מוכח מזה מדשתקו כל הפוסקים ולא הרגישו בזה ש"מ דל"ש בזה ביטול מין השש בת"ש שהוא לפי שצריך המין שש שמצוותו בכך. ח"ב אינו ראוי לבטלו שלא קא מכוין לכך וכסברתי הנ"ל:
ומעתה גם בנ"ד כיון שאינו מכוין לבטל הצ"ג בצ"ר דצריך הוא לו להיות מבטל הפשתן וחיך יעשה מן מבטל בטל. א"כ שוב אין בו חיוב ציצית מה"ת להני פוסקים והבן בזה. הגם אמנם דאין זה ראי' ברורה הואיל דרוב המפרשים פירשו דת"ש הי' ג"כ של צמר בלתי דעת הרא"ע הנ"ל שהביא בשם רבים. עכ"פ סברתו נכונה מאוד זכה וצלולה כיון דהצ"ג ע"כ אינו ראוי לבטלו כיון דצריך אותו להיות מבטל ואינו מכוין לבטלו להיות כאלו אינו כיון דאז נח ינצל מחשש כלאים פשתים בצ"ר. ח"כ כיון שאינו מכוין לבטלו ורוצה בקיומו איך יבוטל בצ"ר להתחייב בציצית דלהני פוסקים אינן חייבים שחר מינים בציצית ונמצא תקנתן קלקול הוא וע"כ צריך להיות הצמר נקי מן שאר מינים. ואין זה תקנה לעשות תערובות שאר מינים בהצמר של טלית של מצוה:
ועתה נבאר כציצית גופייהו פשיטת דפשיטת דאין זה תקנה לערבו בו מין אחר שאינו צ"ר. חדא מטעמא דאמרן גבי בגד. ועדיף מיני' דציצית לכ"ע אינו אנח של נמר ונא של שאר מינים. ועוד נראה לי ברור דהואיל דקימ"ל דציצית בעי טוי' לשמה רק בניפוץ נהגו להקל. אבל כל העשויות צריכין להיות לשמן. וכשטרפן כשעת סריקה עוד שחר מין אחר שאינו של מצוה ואינו עושה לשמן זה המין המעורב דאיך שייך בזה לעשותו לשמה שאינו מן המצוה וע"כ מטעם ביטול לפי שאינו מערב בה רק מעט כדי שיבוטל שאינו ראוי לציצית כי חם למינו ולא נגמר וזה הוא לכ"ע. א"כ כשמערב וסורק וטוה קצת עם הצ"ר שעושה לשמן הוי כמערב איסור לכתחלה. דכל עיקר ההיתר שמותר לערב מין אחר לבטל כתבו כולם כיון דלע''ע היתר בהיתר הוא והפשתן מעורב כבר בצמר שנת במכוון ואכתי חין עוד איסור כלאים ולהכי מותר לערב מין אתר לבטל המיעוט הפשתים או הצמר. משא"כ בציצית שעיקר העשי' הוא מצוה שעוסק בהם לשמן למערב בו מין אחר שנח לשמן. אלא ע"כ בתורת ביטול והוי כמערב ומבטל דבר לכתחלה ואסור. ולדעתי דזה ודאי איסור גמור הוא והבן בזה היטב וא"צ לפנים. ואל תשיבני מהא דסי' תרכ"ו גבי סכך דמרבה עליהם ומבטלן קודם יו"ט דהתם אין עוד זמן מצותו קודם יו"ט וכמו בחמץ ק"פ כמ"ש הט"ז שם. משא"כ בציצית תמיד זמנם כשילבשם. ועוד העשי' גופא מצוה הוא דבעינן לשמה. ועוד דאין זה תלוי בהנחה משא"כ בסוכה. וגם התם עיקר טעמא כמ"ש הר"ן הובא במג"א דהכי אגמרה רחמנא. וכ"ז נ"ש הכא בציצית דבעי שוי' נשמה בודאי כל העשיות צריך לעשות לשמן ולח בתערובות חני' שלא לשמה. ודבר ולא חצי דבר והוי כעין מבטל חיסור לכתחלה והבן כ"ז:
סוף דבר אני חומר דאין זה תקנה ולח הועיל בעצתו כלום לח מיבעי' בציצית גופייהו פשיטא ופשיטא דלח יתערב בו מין אחר אלא אפי' בטליתים לדעתי לח לבד שאין זה תקנה להועיל אלא אף גם קלקול יש בו שידוע דהבדיקה בשעת הניפוץ וחלוקה במסרק או בהמחשין הנה טרחה גדולה היא ועסק גדול יותר מבדיקת חמץ בחו"ס. וצריך להושיב ע"ז אנשים בקיאים יראים וחרדים לדבר ה'. ולדעתי שחין די בזה ע"ח ניהו דע"א נאמן באיסורים אבל באיתחזק ובטרחה גדולה כהאי צריך שנים ושמעתי כי אי אפשר להיות נקי ובכל צ"ר יש בו תערובות פשתים קודם הבדיקה יפה יפה וצריך לזה מופלגים ביראת חטא להציל את הרבים ממכשול עון ח"ו. ובאמת כל חיש מישראל בחזקת כשרות ובפרט בדבר שנוגע לרבים. וחיוב לעשות כל טצדקי ולעשות בדיקה בכל כחו ולא נתנה תורה למה"ש והש"י יצילם מכל מכשול אבל כשיהי' בדעתם שנ העוסקים שיש תקנה שיבוטל הפשתים בעירוב צ"ג ובזה ינצלו מחשש כלאים אז גרועי גרעו לשמירתן. וירפו ידי עושי המלאכה מלבדוק היטב ולעסוק במלאכתן נרפים המה נרפים. כ"כ כי יסמכו ויבטחו בהיתר שמערב צ"ג כדי שיבטל הפשתים שנפל בו ונמצא תקנתו יהי' קלקול לכן לא יחודש דבר. ע"כ ידידי ידידי אם אמנם כי גיסי הגאון ני' ידעתיו כי רב ועצום בחריפות ובקיאות ועוד איזו רבנים אחרים עמו שמסכימים להאי תקנתא. אני אומר בזה לא ירד בני עמכם. ואין אני מצטרף אפי' לסניף להאי היתירא. ואם בעצתי ישאל חלילה לעשות תערובות רק מצמר נקי יעשו הטליתים ומכ"ש הציצית וכאשר ישימו לב לבדיקה יפה יפה. להפריש ולהנצל מאיסור ולקיים מצות השם כתקנה כן יתן לב לשמרכם. וכל המתעסקים יהיו פוסקים לש"ש וזכות אבותם מסייעתם. שמורים לנצח:
הא דקשיא לי' למר בסתירת דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בעשירי ה' י"א נזיר שאכל תרומה בשוגג שתה יין פטור מחומש. וכ' הכ"מ הטעם דלאו שתי' הוא כיון דגם אם הי' חולין לא הי' שותה מחמת נדרו דנזיר הוא ולמעלה ה' ז' כתב אוכל תרומה בשוגג ביוה"כ חייב בחומש. אע"ג דגם אם הי' חולין לא הי' אכל ביוה"כ. והביא מה שהשיב לו רב א' מפורסם שיצא לחלק בין איסור אכילת איסור בעצם לבין איסור אכילה שיום גורם כמ"ש תוס' כמה דוכתי החילוק זה לענין השתא בהמתן ש"צ אין הקב"ה מביא תקלה ע"י וזו אינו אלא לענין אכילה ומחלקים בין איסור עצם לאיסור דבר אחר גרם ע"כ. הנה יאמין לי כ"ת שבראשית השקפה עלה ברוחי החילוק זה וכעוף הנשרף באוירו כן דחיתי תיכף לומר שאין זה מן הישוב. דגם נזיר אינו אלא מחמת נדרו ולא איסור עצם הוי כמו נו"ט. וכי לא משכחת ששתה יין של תרומה בשוגג ביום האחרון של נזירותו וכמו באכל ביוה"כ דלמחר יהי' מותר וסתם הדברים דבנזיר פטור מחומש. א"כ לא אמר כלום וצריך ישוב. ואשר כתבתי אני יצאתי לדון בסברא ישרה לכאורה דהאי טעמא דלאו שמי' שתי' מפני שאסר עצמו והזיר מן היין. בזה שייך שפיר לומר דנפשו קצה עליו ואינו מקרי שתי' מפני כי נפשו קצה בו: