שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה
סימן א
הא דהקשו כלם על הלכות א"י דנשים לכתחלה לא ישחטו ולא כן איתא בזבחים ר"פ כה"ז דנקט לשון דיעבד משום טמא ולא משום נשים ורבים נדחקו ליישב ובעיני לק"מ לפי דאיתא בשלהי חגיגה גבי חומר בתרומה מבקודש עיי"ש בתוס' דע"ה אינו נאמן על התרומה ועל הקודש לטהר יין ונסכים נאמן משום דאימת הקודש עליו ונזהר בשמירתו וכיון דחזינן בע"ה שנחשד ואינו שומר בתרומה אבל מפני אימת הקודש נאמן בשמירה גלל כן לא גרעו נשים לענין שחיטה דבחולין שפיר קאמרו דנשים קלין בדעתן ולא יזהרו מלעשות איזו קלקול כמו שהי' ודרסה וכדומה אבל מפני אימת הקודש נזהרו יותר ושם בר"פ כה"ז לענין קדשים נשים ישחטו אפי' לכתחלה אבל בחולין פסק הרמ"א דלא ישחטו לכתחילה דיש לחוש לקלקול מפני שדעתן קלה וז"ב:
אמנם לכאורה יש להוכיח דאין נשים שוחטין בקדשים. דהנה מה דקימ"ל שחיטה כשרה בזר ילפינן מהא דקרא סמך ושחט דרשינן במנחות י"ט מה סמיכה בזר אף שחיטה בזר וקימ"ל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ואם אין סמיכה בנשים לא נשמע דשחיטה כשרה בנשים דבעינן דומיא דסמיכה דאין היקש למחצה והרי גם לענין שליחות הי' ס"ד דבעינן לשחיטה בבעלים דומיא דסמיכה אי לאו קרא דגלי רחמנא ביוה"כ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו. א"כ ראוי ללמוד דאין שחיטה בנשים בקדשים וראוי לעורר בזה לכאורה.
איברא די"ל דע"כ שמעינן דיש שחיטה לנשים בקדשים דאל"ה האיך משכחת קרבן נשים מה"ת דנשים מביאין קרבנותיהם איך משכחת דאם אינן בשחיטה א"כ מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליחו מצי עביד דמזה מוכח דהני כהני שלוחי דשמיא נינהו בקידושין ל"ו דאי שלוחי דידן נינהו קשה מי איכא מידי כו' ומעתה כיון דשחיטת קדשים לאו עבודה היא דליכא למ"ד דסובר שחיטה עבודה כמ"ש התוס' מנחות ד' ה' עיי"ש א"כ מדמצינו בתורה קרבנות נשים ע"כ גם השחיטה כשרה בנשים דבזה דלאו עבודה ל"ה כהני שלוחא דרחמנא דלאו בכלל עבודה היא מדכשרה בזר ובכל הפסולין ונמצא מוכח מזה דשחיטת קדשים כשרה גם בנשים רק ואך בחולין בה' חיי וב"י בשם האגור דלכתחלה אין נשים שוחטין מפני חשש דקילו להו ולא נזדהרו כ"כ כמו בקדשים כנ"ל וז"ב:
והנה במה דאמרינן בכמה דוכתי דשחיטה לאו עבודה היא פירש"י מדכשרה בזר. והקשו בתוס' יומא מ"ב ובזבחים י"ד ב' דמה פי' הוא זה על מה דפריך בזבחים והרי שחיטה דא"א לבטלה וכשרה בזר ומשני שחיטה לאו עבודה היא מה תשובה היא זו הרי הקשה שהי' לה לפסול בזר וצריך להתבונן בזה ליישב פירש"י ז"ל. ונלענ"ד לפרש דה"פ דמהיכן ילפינן דכשרה בזר מהא דהיקשא דסמיכה. א"כ ממילא שמעית מיני' דלאו עבודה הוי כמו סמיכה דהס"ד הי' דצריך בעלים דוקא או לאו קרא דיוה"כ. א"כ זה כונת רש"י ז"ל מדכשרה בזר היינו מהא דיליף דשחיטה כשרה בזר היינו מן היקש דוסמך נשמע מזה דלאו עבודה הוי ומש"ה לא תקשי מדא"א לבטלה כיון דקרא מוכיח דלאו עבודה היא וז"ב:
והנה בתוס' זבחים ד' ה' הקשו למאי דאמרינן ביומא לרב שחיטת פרו פסולה בזר דכתיב אהרן וחוקה וכיון דלר"ש במנחות דשחיטת פרו פסולה בזר. ע"כ משום דחקה אשחיטה כתיב ור"ש סובר במנחות י"ט דשחיטה לאו עבודה א"כ לא קאי חקה אשחיטה וצריך ליישב. ונלענ"ד בישוב הדבר על נכון, דהנה בלמדי סוגיא דיומא מ"ב קשיא לי שם כגמ' ולשמואל דאמר פרו פסולה מ"ש פרו משום דכתיב אהרן וחקה פרה נמי הא כתיב אלעזר וחקה ובתוס' שם סד"ה שחיטה כתבו ואמר לי מורי הרב רשבר"ש בשם הר"י קלצין זצ"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסול אפי'בשאר הכהנים אלא בכ"ג לחודי' אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוה אסמיכה דלא עבודה היא ובעינן בעלים ע"כ. והשתא מה פריך לשמואל דהתם פרו פסולה לאו משום עבודה אלא דפסול גם לשאר כהנים דבעינן בעלים משא"כ פרה ומש"ה כשרה וצ"ע רב לפרש סוגי' הש"ס אליבא דהך סברא דמהרי"ק הנ"ל. אמנם נ"ל דהנה באמת אי שחיטה לאו עבודה היא ממילא לא קאי חקה אשחיטה כמו דיש פלוגתא אי קאי חקה על דברים שנעשים בבגדי לבן לחודא או גם על דברים שנעשים בבגדי זהב. ויש להבין דחקה לא קאי כי אם על הא דמקרי עבודה. אמנם זה דוקא אם נימא דהא דשחיטה פסולה בזר משום עבודה אבל אם נימא דמשום בעלים מחמת שהוא פרו של כ"ג ואינו אלא בו לבדו משום בעלים אין חלוק יש לומר דגם על השחיטה קאי חקה כיון דנעשה בבגדי לבן והוא הבעלים וממילא פסול בדיעבד בזר או אפי' בכהן הדיוט ששחט הפר של הכ"ג לכן שפיר פריך לשמואל דפרו פסולה דאהרן וחקה על שחיטה ג"כ א"כ פרה נמי היינו כיון דהיא הנותנת משום דשחיטה לאו עבודה. ואפ"ה קאי חקה עלה משום דבעינן בעלים וקאי חקה גם על דבר שאינו עבודה ממילא יש לנו לדון בפרה דקדשי בה"ב היא וכולם אינן מיקרי עבודות ושוה שחיטה לשאר העבודות וקאי חוקה גם על השחיטה וכמו דקאי חקה על שמיטת פרו משום בעלים ופריך מכח ממ"נ אי סובר דשחיטה עבודה היא מש"ה קאי חקה בפר יוה"כ ופסולה בדיעבד. א"כ גם פרה נמי ואי לאו עבודה היא אלא משום בעלים האי סברה נמי דדמי שחיטה לכל העבודות משום שהוא הבעלים של הפר כן נמי פרה דמי שחיטה לכל העבודות וז"ב והבן פי' הגמ'.
ומרוחנא בזה בישוב קושי' אליבא דר"ש דסובר לאו עבודה היא וסובר דשחיטת פרו פסולה בזר. ולהנ"ל לק"מ דכך אמר ר"ש גלי רחמנא ביוה"כ בפרו של כ"ג ש"מ בעלמא לא בעינן בעלים וחזינן דסובר הא דושחט את פר החטאת אשר לו משום בעלים ולא משום עבודה ואפ"ה חקה אשחיטה כתיבה ומש"ה פסולה ולק"מ וא"ש ודוק. ומיושב בזה קושיתי שהרגשתי מה דקאמר ר"ש גלי רחמנא גבי יוה"כ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו ש"מ דבעלמא לא בעי בעלים וקשה לי למאי דאיתא ביבמות ל"ג זר ששמש חייב שתים משום זרות ומשום שבת ומוקי בשחיטת פרו עיי"ש א"כ מה קאמר גלי רחמנא גבי יוה"כ הרי י"ל דבעלמא בעינן בעלים כמו בסמיכה אלא דביוה"כ גלי דחייב משום זרות דבעינן כהונה ומשום עבודה ולא משום בעלים א"כ איך מוכח מיני'. שוב פקחתי עיני שבס' המקנה הרגיש בזה ובקידושין ד' ט"ז שם פירש"י גבי קנין עבדים דכל קרא דמבעי' לגופי' לא אתי לדיוקא א"כ קשה טובא לכאן אולם להנ"ל לפי דברי ניחא ולק"מ דר"ש סובר דשחיטה לאו עבודה היא א"כ אין לומר דפסולה מטעם זרות דבעי כהונה כיון דלא קאי חקה אשחיטה דלאו בכלל עבודות היא וע"כ מטעם בעלים ע"ז שייך שפיר לומר דקאי חקה דאינו כשר אלא בו מטעם דצריך בעלים ומני' דייק דבעלמא ל"ב בעלים ולא קאי עיקר קרא לדיוקא רק לגופי' דבעי בעלים דאי לאו קרא הו"א דמהני שליחות כמו בכל דוכתי והבן וז"ב. ובהיותי בזה יתבאר דברי מרן מהרש"א ז"ל בקידושין דשקלי' וטרי' שליחות בקדשים מנ"ל יליף מדריב"ק ושחטו והקשו בתוס' שם אמאי לא יליף מדגלי קרא גבי יוה"כ ש"מ בעלמא ל"ב בעלים והקשה מהרש"א אמאי לא נימא דנילוף בממ"נ מיוה"כ דבעינן בעלים ותי' דא"כ לישתקי קרא מיני' מהיכא נדע שליחות ע"כ ועמדו כלם אדונינו מהרש"א ז"ל נכנס בפרצה דחוקה בקושי' ופירוקא קשיתו מאהרן וחוקה תמוה ודן כללא רחוקה דאיך נימא דיליף מפרו של יוה"כ בממ"נ דבעינן בעלים דוקא הלא התם חקה כתיבה ואין למדין מחוקה ועכובה וגם תירוצו אינו מובן והקושי' לדידי' כחומה נצבה אחר דיליף מן פסח ושחטו ש"מ דמהני שליחות השתא תקשי מנ"ל למילף מפסח דמהני שליחות נילף מפרו דיוה"כ דבעינן בעלים ובזה לא שייך לומר דא"כ לישתק קרא ז"א דאי לאו קרא דיוה"כ הו"א דיליף מן ושחטו בפסח דמהני שליחות גלי לן קרא ביוה"כ דבעינן בעלים דוקא כדקימ"ל כל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ונשאר הקושי' של המהרש"א ז"ל ומצוה לתקן דברי מאור עינינו מהרש"א ז"ל אמנם נ"ל לפי המבואר דקושי' המהרש"א לפי מה דקימ"ל שחיטה לאו עבודה והא דגלי קרא דצריך בעלים אינו אלא לכתחלה ובדיעבד מהני שחיטתו בזר ג"כ כשרה כיון דבאמת ילפינן שליחות מן ושחטו וע"כ גלי קרא יוה"כ רק לכתחלה ומשום בעלים ולא משום זרות דשחיטה לא עבודה וע"ז מקשה מהרש"א ז"ל על קושי' תוס' שהקשו מדגלי קרא גבי יוה"כ דצריך בעלים ש"מ דבעלמא לא בעי בעלים. וקשה על תוס' מאי מקשו דלמא גלי לן קרא דהתם משום זרות כקושי' הנ"ל. וע"כ צ"ל דקושיתם היינו דכיון דשחיטה לאו עבודה ע"כ לאו מטעם זרות אלא מטעם בעלים וא"כ דשחיטה לאו עבודה לא קאי חקה על שחיטה. ומש"ה שפיר הקשה מהרש"א דאי חקה לא קאי אשחיטה א"כ י"ל דנילף בממ"נ דבעינן שליחות כיון דאכתי לא נדע דמהני שליחות וממילא גם בדיעבד לא מהני ועולה יפה קושיתו וע"ז יפה תירץ דא"כ לישתק קרא מיני' ומנין לנו שליחות בקדשים וע"כ הקשו תוס' דנילוף בעלמא לא בעינן בעלים ומהני שליחות מה אמרת דא"כ השתא דאיכא קרא דושחטו בפסח תקשי נילוף בממ"נ מיוה"כ ז"א כיון דאיכא גלוי דעת דמהני שליחות הנה יען דקימ"ל דשחיטה לאו עבודה היא ולא קאי חוקה אשחיטה ואינו אלא לכתחלה ובדיעבד כשרה בזר דמנין לנו לומר לעכב כיון דלא שינה עליו לעכב ואינו אלא לכתחלה והבן היטב ומפורש ומתבאר היטב דברי מרן ז"ל וז"ב ודוק. עוד י"ל קושי' שני' עפ"י קושי' תוס' ביבמות ק"א ד"ה ואמרו לו דנילף מדכתיב בהו דלא מהני שליחות גבי סמיכה וסמך ידו ולא יד שליחו ועוד גבי חליצה ש"מ דבעלמא מהני שליחות ותירצו דהוי שני כתובים ואין מלמדין כו'. ומעתה נתפרש דברי מהרש"א ז"ל דשפיר משני קושיתו הנ"ל דהיינו כיון דבקדשים לא יש שני כתובים רק גבי פרו של אהרן וגבי סמיכה וסמך ידו והשתא איך נילף בממ"נ מפרו דלא מהני שליחות נישתק קרא מיני' ולא ידענא שליחות מה אמרת אם לא יכתוב בפרו נילף מן פסח ושחטו ז"א דאם לא יכתוב בפרו נילף מן סמיכה דל"מ שליחות אדיליף מן פסח לקולא ניזל לחומרא ללמוד מן סמיכה ונמצא עולה יפה דברי מרן ז"ל ולא ירדו לדעת מהרש"א ז"ל ודברים מדוקדקים היטב ולפי המבואר בתוס' ביבמות ק"א ד"ה ואמרו לו בסוף הדיבור מיושב קושי' תוס' והבן היטב ודו"ק:
ובבואי לזה העלו רעיוני לפרש דברי הש"ס ברכות ל"א אל הנער הזה התפללתי אמר ר"א שמואל מורה הלכה בפני רבו הוי שנ' וישחטו את הפר ויביאו הנער אל עלי משום כו' אלא אמר להם עלי קראו כהן ליתו וישחט חזנהו שמואל דהוי מהדרו בתר כהן למשחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למשחט שחיטה כשרה בזר אייתיהו לקמי' דעלי אמר לו מנא לך הא אמ"ל מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את. וכל המורה הלכה בפני רבו ח"מ אתי' חנה כו' ודברים אלו תמוהים מאוד היעלה על הדעת דעד שמואל לא ידעו הכהנים ועלי הכהן רבן של ישראל ויהי' נעלם ממנו דשחיטה כשרה בזר והוא דבר שתינוקת ב"ר ידעו ומימות משה עד שמואל הכהן נעלמה מהם הלכה פסוקה זו. אין הדעת סובלתו זאת. ועוד שנית אם ממנו נתחדשה הלכה זו מפני מה אמר שהוא מורה הלכה בפ"ר אין זה מורה הלכה בפ"ר אלא כשהדבר ידוע ויש מקום לשאול ברבו אליו תסוב הוראה להורות ותלמוד המקדים לומר ולהורות בפ"ר בזה חייב אבל דבד שנעלם ורבו לא שנה פרקו והתלמיד יודע חלילה לו לשתוק אדרבא מחויב הוא לענות ולהגיד ואסור לכבוש ידיעתו ואם לא יגיד ונשא עונו כנביא הכובש נביאתו. ועיין ביו"ד רמ"ב סעי' ג' וש"ך שם סק"ג וגם בדבר הפשוט וידוע לכל כמו נותן טעם לפגם דמותר יכול להורות כדאיתא שם סעי' ז' ומה דשחיטה כשרה בזר הוי דבר הפשוט וידוע לכל ושמואל לא הי' יודע שהדבר נעלם מעלי הכהן רש"י ולמה רצה לחייבו על שהורה הלכה שאין כן הדין וראיתי שעמד בזה בס' הצל"ח ככל הנ"ל והגאון הצל"ח ז"ל האריך למעניתו לפלפל הרבה ואני בעניי למדתי ליישב בפשיטות ובקצרה לפי האמור למעלה. דהנה לזה שהשחיטה כשרה בזר יש שני לימודים בגמ' בראשון משום שלא נאמר ושחט הכהן אלא והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה שנית מן ההיקש וסמך ושחט מה סמיכה בזר אף שחיטה בזר ונ"מ בין שני הלימודים הלו אם ההיקש מסמיכה נשמע דבדיעבד כשר בזר אבל לכתחלה מצוה בכהן יותר וכמו מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דמהני שליחות כן גם בהא דכשר בזר אבל העיקר הוא הכהן ולהכי עשאו הכהנים קבע דשחיטה אלו המיוחסים לכהונה כמ"ש התוס' בקידושין ע"ז ובכתובות כ"ד יע"ש. משא"כ מקרא דמקבלה ואילך מצות כהונה נמצא קודם קבלה אין כאן שום מצוה בכהנים ול"ש לומר מצוה בכהנים יותר דאין להם שום שייכות קודם הקבלה אבל מהא דסמיכה נלמד דכשר בזר אבל לכתחלה שייך לכהנים יותר גלל כן ה"פ דכבר הי' ידוע לעלי הכהן ולכהנים דשחיטה כשרה בדיעבד בזר. אלא דכהנים עשו קבע ולא היו מניחים למען לא יקרב איש זר גם לשחיטה כמ"ש התוס' כי אם מיוחסים וראוים לכהונה וכהנים נבדקו מכל שום פסול משא"כ איש זר לא הכל מוכן וראויים להכי מהדרי בתר כהנא לשחוט את הפר ושמואל הרואה דמהדרו שפיר אמר להו למה לכו למיהדר כי פשוט הי' בעיניו דכשר בזר ולא הורה הלכה בפ"ר. ועלי שאל לו מנא לך הא דס"ל דנלמד מן וסמך ושחט דומיא דסמיכה אבל מצוה בו יותר וכמו בשחיטת פרו דמצוה לכתחלה לאהרן ובדיעבד שחיטת פרו כשרה בזר. ע"כ שאלו מנא לך הא והשיב מקבלה ואילך אמ"ל מימר שפיר קאמרת היינו דאם לפי דעתך דעיקר הלימוד מן והקריבו הכהנים דכשרה בזר ואין שום מצות קודם קבלת הדם שפיר קאמרת דא"צ למיהדר בתר כהן. אבל האמת אינו כן אלא דהלימוד מן סמיכה ומצוה בכהן יותר מבזר ושכבר עשו קבע כן לכן דן אותו למורה הלכה בפ"ר שהי' חולק בזה על רבו אם יש בכהנים לעשות בו קבע למיהדר בתר כהן כנ"ל וז"ב ונכון:
סימן ב
לרב א'
דרש ממנו על אשר כבר הי' לפני כזאת השאלה מאיזו מקומן שנשאלו בו מהעיר שהיו חפצים בהשו"ב והוכשר בעיניהם מכל צד אך הי' אסור בזיקים מפני הכתב והמכתב חרות הוא אצל הרב המפו' הידוע נכתב ונחתם לבל ירום ידו עשות מאומה בשום מקום לעולם בלי דעת ורשות מהרב הנ"ל. והיו שם איזו אנשים מועטים שבטלים נגד דעת הרב ורוב הצבור רוב בנין ורוב מנין. והמיעוט בטלים נגדם אבל קסת הסופר עומד לנגדו שבא בחתימתו שמה כנהוג שכל השו"ב מתחלת למודם במלאכת השו"ב הקיפוהו וכפוהו שהשו"ב לא רצו ללמד על מלאכת השרב ולא יתן לו הודאה ושום רב לא יתן לו קבלה עד שיבא עה"ח לקבל עליו בנדר ובח"ח ובשבועה על הכתב ההוא וכן הוא המדה בתקנה קבועה ולפי דעת הרה"צ הוא מדה טובה וישועה ובעינינו ראינו לתקלה גרועה שמתוך זה העלו חרבות בשפתותיהם דברי ריבותיהם הם ושינוייהם. וכמה רעות ומכשולות צומחות אחריהם וזו הכל נעלם מאת הרה"צ והאנשים סביבותיהם הסבו זה הדבר ובעינינו אינו מן המדה להיות ערים קרובים ורחוקים להיותם כפופים תחת ממשלה אשר אין בזה תועלה כי אם בזאת נאות דרך הטוב והישר להיות כל מקום ומקום ועיר ועיר חכם המורה בעדתו עם רוב הקהל הם יותר ישגיחו וידעו איזו איש יוכשר לפניהם ואז ינצלו מכל מכשול ופוקה והמורה יהי' להם לצדקה לא כן שהשו"ב ההוא הבא עה"ח הוא באונס והכרח ואין לבו שלם בדבר והקבלה שחתם עצמו נעשה בהכרח וכמושבע מפי אחרים שלא ברצונו ושלא משום טובה שנעשה לו אך מניעת הרעה ויראת העונש ומפני שמו נחת הוא:
ורו"מ שמע ממני לאמור כי קל בעיני לעבור על הכתב הלז כל כי האי מלתא לימרו משמאי ואען ואומר אפס קצהו בראשון ראיתי הנוסח מהכתב השלוחה אלי אב"א ושם נאמר שחלילה לו לעשות שום דבר בעולם בשום מקום בלי דעת הרב ההוא והנה בזה הלשון אומרת כל תניעות האדם נכלל ונגררת. ועל כל מעשיו מדברת. הן באכילה ושתי' מה שא"א לעמוד בו לבלתי תת כתף סורר. והרי בהרא"ש ר"פ המדיר האומר יאסר עלי כל פירות שבעולם אין הנדר חל כלל וכן בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' כ"ג יעיי"ש. וכ"ש נדר כהאי אין לך נדר הבאי ושוא גדול מזה וא"כ נדר שבטל חצי' בטל כולה ואין כאן נדר ושבועה וא"צ התרה ואם ירצה לומר דאזיל בתר מחשבתו להיסב הכונה רק לענין שו"ב ולא על דבר אחר זולת השחיטה ואף שהוא נגד היוצא מפיו ולשונו ניזל בתר אומדנא שאין כונת המדיר והנודר אך אודת שו"ב. א"כ אף אנו נאמר אומדנא נגד זה ניזל בתר איפכא שהנודר לא גמר בלבו לאיסור באמת ומה שהוציא בשפתיו אינו אלא מחמת אונס להכרח שהפחידו מפני אימתו של הרב וגם הבטחתם שיתנו לו מקום לפרנסה אבל אם יקרה לו אתו מקום לפרנסתו בשו"ב שיוכל לגמור בלי דעת הרב הכי על זה נכנס בקשר איסור שיהי' כפוף ויעזוב מקום מחיתו אם לא יסכים עמו בודאי לא כן תסוב כונתו של החתום וניהו דקיימ"ל דברים שבלב אינן דברים מלבד שמבואר בגמ' נדרים כ"ח ב' לגבי אונס שאני דהולכים באונס אחר דברים שבלב. ואם תרצה לחלק בין אונס לאונס אבל עכ"פ אומדנא יש שלא על אופן זה חתם עצמו על הכתב ההוא ומעתה ממ"נ הנדר בטל אם לפי היוצא מתוך לשון המכתב ממילא בטל כנ"ל שכולל כל מילי דעלמא מה שאין הדעת סובלת ואם נימא בתר מחשבתו אזלינן הנה מחשבה מוצא מידי מחשבה לפי שהוא כאונס והכרח שלא ברצונו וממ"נ א"צ התרה והבן:
ולדעתי הרי זה דומה להא שמבואר בהג"ה רל"ב סעי' י"ד שר או שלטון גזר להחרים איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם ממש ואפי' ביטול בלב א"צ. ועונש של צדקי' הי' מחמת חה"ש וזה באנס נכרי משא"כ באנס ישראל ובשו"ת מהרד"ק הובא בשו"ת מהר"מ באשה שנשבעה לבעלה לפני מותו שלא תקח איש אחר ואחר מותו חזרה ואמרה שלא גמרה בלבה רק שלא תטרוף דעתו מחמת חוליו ולא בלב גמור נשבעה פסק דאין בשבועתה ממש. וגם בשו"ת מהרי"ל סי' י"א שם בעובדא דידי' מבואר דבנשבע ע"י אחרים באומדנא דמוכח שלא הי' בגמר דעתו הוי כאונס ואין בו ממש ויכול לחזור ולבטלו. ובנ"ד אין לנו אומדנא גדול מזה שהכל עפ"י אונס והכרח ויפתוהו בפיהם עד שהכריחוהו לחתום שמו אבל לא באופן שיקרה לו מקום למחיתו ולעבודתו שיהיו ידיו אסורים לשאול דעת הרב ויהי' בגדר איסור שוח"ח לעזוב פרנסתו. גלל כן יפה הורה רומע"ל שהתיר לו בהתרה ולהודיע לשם מפני חשדא. יותר אין עמדי פנאי הנני דו"ש באהבה:
סימן ג
לבן גיסי הרב החריף מה"ו יצחק פרענקיל תאומים נ"י (וכעת הרב הגאון אבד"ק קריסגיפאלי)
מה שדרש ממני בנידן השו"ב שנתן כתב בחו"ש שלא לשחוט בלי דעת חברו שלא להפסידו ואם יעבור יהי' שחיטתו אסורה כך נאמר ונשנית בתוך הכתב והמכתב עפ"י עדים והוא בעצמו חתם עלה. הנה המחברים האחרונים האריכו למעניתם ומבואר בכמה מקומות בענין שבועה בכתב וגם אנכי חזון הרביתי בפלפולים שונים ולא עת האסף עתה לבוא באורך אך את זה אחת מן העולה מפי כתבי מה שאמרתי נגר דברי הגאון גדול שבאחרונים הנו"ב זצ"ל שהעלה בדעתו הבדולח מתלי תלי וקאי באשלי רברבי שיטת ר"ת והרמב"ם שענין עדות שבשטר אי מהני מה"ת כיון דראוי להגיד אין בילה מעכבת בו ולבבי לא כן ידמה דשם לא בעינן רק לדעת אמיתת הדברים ואם נאמרו בכתב והוא ראוי להגיד ולקיים מקרא שכתוב להגדה שפיר דמי לקיים עדות דלא איברא סהדי אלא לדעת האמת והצדק עם מי משא"כ לענין חיוב שבועה דכל היוצא מפיו יעשה ואם לא הוציא לבטא בשפתיו לא הוי שבועה מה"ת וראי' ברורה מהא דגיטין ע"א דפריך שם בגמרא אמאי הי' יכול להגיד בכתב ומשני עדות קאמרת שאני עדות דמפיהם ולא מפי כתבם ובתוס' שם אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ע"כ הרי ראי' ברורה לדברי דהכתב אינה כאמירה והגדה. אלא לדעת ר"ת לא בעינן הגדה אלא ראוי להגיד מהני וזה דוקא בעדות אבל בשבועה לסברתו דלא בעי ביטוי בשפתים גם ראוי לבטא לא בעינן אלא כשגמר בלבו מהני ויותר דמי לחרש וחרשת וכמו דהתם לא מהני כתבם לתפוס כאמירה כן גבי שבועה לא מהני בכתב רק אמירה בלב ואין זה דמיון לפלוגתא דהרמב"ם ור"ת לגבי עדות וז"ב וקצת נפלאתי שאחרונים העלימו עין מהאי בגיטין. ועוד דגם לסברת המ"ב זה דוקא כשהוא כותב בכתב ידו ממש בעצמו אני מקבל עלי בשבועה או הריני נשבע משא"כ אחר כותב והוא חותם עצמו. ולא הוי רק כהסכמה על השליחות שעושה שליח לישבע בשמו ולא מהני בזה שליחות כמ"ש הריטב"א בקידושין דבר שבגופו לא מהני שליחות כמו דלא מהני שליחות להניח תפילין או לישב בסוכה עבורו וגם בשליחות להקדש שעושה שליח להקדיש בעדו ל"מ כמ"ש מהרי"ט דלא מהני שליחות לנדר והקדש. משום דמילי לא מימסרו לשליח ואע"ג שעמדו עליו בזה במחנ"א וגם בת' מ"ב מה"ת בנו הגאון מהר"ש ז"ל והניחו דברי המהרי"ט בתימה. ואני בת' הארכתי ליישב דבריו על נכון ושפת אמת תכון לעד ואכמ"ל. ודרך קיצור דענין שבועה ונדר וח' והקדש אינו חל כ"א כשיוצא מפיהו בעצמו והוא ולא ע"י שליח דהוי כדבר התלוי בגופו אינו מועיל שליחות כנ"ל:
אפס מה דילפינן מהא דסוטה דאמרה האשה אמן ובהשביעו חברו וענה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי כדאיתא בשבועות כ"ט אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועת חברו כמוציא שבועה דמי. ובש"ע סי' רל"ז ר"ט אבל כשחברו משביעו לא כן כשאומר בשליחותו אני נשבע והוא חותם עצמו וא"כ אפי' נימא דהכתיבה והחתימה כדיבור דמי מ"מ לא מיקרי שבועה ואינו אלא כידים שאינן מוכיחות דקימ"ל דל"ה ידים וראי' מנזיר ב' יעיי"ש ובתוס' ואין להאריך בזה וגם מה שהביא ראי' מהא דאמר הוא עולה וולדה שלמים דאם נימא מכתב כדיבור דמי. יכול להוציא שני שמות כאחת לומר בע"פ עולה ולכתוב ולדה שלמים לדעתי ראי' פרוכה הוא דכל עיקר שקלי' וטריא אם נימא דכתב הוי כמוצא בפה אם גמר בלבו ואינו סותר למה שהוצא בפיו והיינו בשתק ואינו אומר כלום אבל באומר בפה דבר הסותר למה שכתב זה אינו עולה על הדעת שיהי' נתפס מה שבכתב למה שהוצא בפיו ואיך נימא מכח מה שראוי להגיד הוי כאומר מכח ראוי לבילה. הרי אדרבה אינו ראוי להגיד כיון שהגיד בפיו בהיפוך דבר הסותרו וזה גם לר"ת אינו והבן:
יותר אין בזה עתה הזמן גרמא מה שהארכתי בענין שבועה בכ'. אמנם בגוף הענין שהשו"ב אומר איסור על שחיטתו באם שיעבור על הקבלה שקבל ע"פ אז יאסר שחיטתו. אין בזה ממש כי איך יש בכחו לאסור של חברו על חברו ואם הוא יעבור אבל איך יכול לאסור הזביחה שאין שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך בזה יש לדון לאסור שחיטתו אם נחזיק הדבר שיש בשבועתו ממש והוא עבר על השבועה א"כ ממילא אסור מכח הא דקימ"ל מלתא דאמר רחמנא ל"ת לא מהני וכמ"ש הגאון מוחז"ל אדונינו בספר ח"ד ובנה"מ שכתב להסביר טעם של הר"ן בחולין בשחט בהמות חברו לע"ז אף דא"י לאסרה מ"מ אסורה באכילה וכ' הוא ז"ל בטעמו מכח דעבר אמימרא דרחמנא והוי כמתה מאלי' ול"ד להא דשוחט בשבת ויוה"כ דשחיטתו כשרה משום דשם לא יתוקן האיסור משא"כ בע"ז יתוקן האיסור דאם נאסרה מכח דהוי כמתה מאלי' לא הוי כעין פנים ואינו חייב והקשה עליו הגאון בח"ס וכתב וז"ל הנה בס' הנ"ל הנה מ"ש שם שלזה נתכוין הר"ן במ"ש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דעכ"פ שחיטתו אסורה וכ' הוא הטעם דאי עביד לא מהני וע"כ הוי אינו ראוי לפנים ולא שחט לע"ז. זה דבר שאין הדעת סובלת דלהוי מש"ה אינו ראוי לפנים והלא אפי' שבר מקל לע"ז הוי כעין זביחה כל שאין הבהמה מחוסר אבר חייב עלי' עכ"ל וכל הרואה יראה שהגאון בעל ח"ס ז"ל לא דקדק יפה בזה בהשקפה לטובה בהסוגיא שם בע"ז נ"א ברש"י ובהר"ן ר"פ ר"י ועולה מתיך הסוגיא למ"ד דשוחט בהמת בע"מ פטור גם בשבר מקל פטיר אם לא כדרך עבודתו בכך ובע"ז שדרך עבודתו בכך לא בעינן כעין פנים אלא כעין זביחה ובמה שראוי לפנים אע"פ שאין דרך עבודתו. וכ"כ הר"ן דלענין חיובא בחדא מתרתי סגי או בכעין פנים מזובח לאלקים יחרם או כשעובדים אותו בכך . מאיכה יעבדו נפקא ובשבר מקל אין חייב אלא כשעובדין במקל אז הוי תולדה דזביחה ודברי הח"ס מופרכים, ודברי הח"ד מוכרחים, ויש בזה ב' דרכים דברי מרן הח"ד יש להתבונן ולכאורה תקשי מ"ש דמש"ה יתוקן האיסור דאינו חייב על הזביחה לע"ז כיון דל"מ והוי כמתה אינה ראוי' לפנים וצריך ביאור הרי טרם שישחוט הוי ראוי' לשם אלא דאחר שחיטה אינו ראוי מה בכך עיקר תלוי במה שהוא קודם עבודה לע"ז אם הוא ראוי לשם חייב בעבודתו לע"ז. אמנם נכונים דבריו דמאי דפירש"י בחולין ד' ק' גבי וכי מתה עומד ומולק עייש"ה דבשחיטה כשרה אף כשהתחיל לשחוט מנקב הושט וכשגמר השחיטה כשרה לפי שהכשירה בכך אף שמנקב הושט מעט מעט כשגמר השחיטה כשרה שזה דרך הכשירה. והנה זה דוקא כשהשחיטה הוא דרך הכשירה אבל כשתחלת השחיטה הוי באיסור ולא מהני מעשיו הוי כנוחר ומעקר סימן הראשון הואיל דדיינינן לי' כאלו לא עבד מידי אלא כמתה מאלי' ונמצא הראשון כאלו לא שחט אלא נפסק ממילא א"כ שוב הוי כבע"מ ושוב אינ' ראוי לפנים וכשגמר השחיטה לע"ז אינו חייב משום ע"ז הואיל דאינו ראוי לפנים והיינו דוקא כשאומר בגמר זביחה הוא עבדה והחיוב על ע"ע בא על הגמר זביחה ומקודם נפסל ונאסר דל"מ התחלת השחיטה ונתקן האיסור אי לא מהני אלא כשעובד ע"ז מתחלתו ודאי דחייב ואמטי להכי שנינו דזובח לע"ז אף בשאין דרך עבודתו בכך חייב והיינו בעובד מתחלתו אבל כשאומר בגמר זביחתו אני עובד ובמזיד הנה בתחלת השחיטה היינו בסימן א' ל"מ מעשיו והוי כנוחר ונפסק ממילא בלי מעשה הזביחה ונאסר ושוב אינו ראוי לפנים ע"ז קאמר הח"ד דנתקן האיסור ואסור באכילה והא דאיתא בחולין מ"א דמוקי שמה כשחט לע"ז בשבת ובחוץ דחייב ג' חטאות באומר בגמר זביחה הוא התם מיירי בשוגג דל"ש לומר אי עביד לא מהני ומש"ה חייב משום ע"ז ועולה יפה דברי מרן הח"ד וסרה מהר קושי' הח"ס וז"ב:
ובהיותי בזה עלה ברוחי ליישב דברי רבינו בפיהמ"ש בחולין דהשוחט בשבת ויוה"כ שחיטתו כשרה ופי' הרמב"ם בפיהמ"ש דמיירי בשוגג דאי במזיד תיכף בהתחלת השחיטה מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול והקשו כל המפרשי' דאי משום שחיטת מומר הרי בפעם אחת לא נעשה מומר ועוד לדידי' קשה דבגמרא איתא דפריך ונוקמי במזיד ור"מ וקשה אמאי פריך הרי במזיד למה שחיטתו כשרה ולפי הנ"ל יש ליישב דה"פ דרבינו אינו אומר מטעם שחיטת מומר אלא דה"פ דראוי לפסול השחיטה מטעם דא"ר ל"ת אעל"מ והוי כמתה מאלי' וכס' הח"ד הנ"ל אלא דמש"ה שחיטתו כשרה אפי' במזיד משום דאין לומר אעל"מ. דלא נתקן האיסור של חילול שבת דנטילת נשמה. והנה לכאורה יש לומר דאם נאסרה השחיטה יהי' מקלקל א"כ ראוי לומר דל"מ ואז יהי' מקלקל ויהי' נתקן האיסור דאורייתא אלא דבגמ' פסחים ע"ג אמרינן דהתקון הוי להוציא מידי אבמה"ח ורש"י פירש דלב"נ בא התקון גבי שוחט לע"ז ובחוץ:
והנה בתוס' שבת ק"ו מבואר שכתבו התוס' שמה דאם התיקון בא אחר הקלקול ל"ה תיקון ודוקא כשהתיקון הוא בשעת הקלקול והמעשה אבל אם לא בא ביחד לא מחשב לתיקן לענין שבת עייש"ה מה שחלקו בתוס'. ומעתה בזה התיקון שהוציא מידי אבמה"ח לענ"ד ברור דתלוי בזה אם ישנו לשחיטה מתחלה עד לבסוף א"כ כל השחיטה מתחלתו עד הגמר שחיטה אחת היא שפיר מיקרי התיקון בשעת החבורה אף שבתחלתו מקלקל מ"מ ע"י הקלקול בא התיקון דאי אפשר להיות התיקון בלי הקלקול שבתחלתו כמ"ש שם אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ תחלת השחיטה עם גמר השחיטה כשני דברים המה ואם כסימן הראשון יש קלקול והתיקון אינו אלא בשעת הגמר אין זה מיקרי תיקון ונידון כמקלקל בחבורה. מעתה הדבר נכון ומובן היטב דברי רבינו הגדול דלהכי במזיד שחיטתו אסורה משום דטרם בא לשחיטת הסימנים חילול שבת יש בתחלת השחיטה בחתיכת העור והבשר שמפרק דם וגם ביותר בשחט הסימן הראשון נמצא מחלל שבת ועבר על ח"ש אי עביד ל"מ והוי כנואר ומעקר וכמתה מאלי' ונפסל ואם יהי' בפיסולו יהי' נאמן האיסור דהוי מקלקל בחבורה והתיקון של להוציא מידי אבמה"ח אינו אלא בגמר השחיטה ולא זה מיקרי תיקון ונמצא יתוקן האיסור ומש"ה שחיטתו אסורה והיינו למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף אבל בגמ' דפריך ונוקי כר"מ במזיד שפיר פריך לר"מ דהיינו אביי אליבא דר"מ בזבחים ד' ל' ובפסחים ס"ג דאחרים היינו ר"מ דר"מ סובר ישנה לשחיטה מתחלה עד לבסוף א"כ לדידי' תיקון גמור הוי וגם אם נאסר השחיטה לא יתוקן האיסור ע"כ שחיטתו כשרה ועולה יפה דברי רבינו ז"ל בפירושו ולא תקשי קושי' המפרשים וא"ת דלא כן אליבא דהלכתא דקימ"ל כרבא דישנה לשחיטה מתחלה אליבא דר"מ אבל דרך רבינו ז"ל לפרש פי' המשנה אליבא דכ"ע ואפי' לפעמים שלא אליבא דהלכתא כמה פעמים סותר פירושו למשנתינו למה שפסק בהלכות והבן היטב זו מה שעלה ברוחי בעת כתבי זאת ועיין בס' תולדות אדם להגאון הקדוש אאמו"ר זצוקללה"ה שהרבה בישוב פיהמ"ש הנ"ל בעוצם בינתו ורוחב דעתו בפלפולים שונים ומתוקים עיין עליו ותמצא נחת ואני הצגתי לפניך מה שהעליתי עתה בס"ד את העולה על רעיוני שאין מדרש בלא חדוש:
עוד יש לפרש דברי מרן הח"ד לסלק קושי' הח"ס דשפיר קאמר כיון דלא מהני מעשיו וכאלו לא שחט ונעשה מאלי' ואיהו לא עביד מידי והוי אינו ראוי לפנים ולא מיקרי כעין פנים ומתוקן האיסור בזה משא"כ בשבר מקל לפנים אם דרך עבודתו בכך ועשה מעשה השבירה מה שבכך עביד עבודתו לע"ז וחייב עלה משא"כ בשחיטה דאנו דנין אותו כאלו לא עבד מידי ואל יקשה בעיניך א"כ האיך משכחת זובח לע"ז דחייב גם באין דרך עבודתו בכך הנה זה דוקא בבהמה שלו שיש בידו לאסרה וכיון ששחט בהמתו לאלילים ועשה מעשה האוסרה ונעשה תקרובת ע"ז מחשבתו ועבודתו שאסרה חשוב מעשה רב ואחשבה למעשה רבה לכן חייב גם כששחט לע"ז שאין עבודתו לכך כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ע דזובח וקיטור וניסוך חייב גם באין דרך עבודתו בכך והיינו לפי שעשה מעשה האוסרה משא"כ בשחט בהמת חברו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא אסרה ולפי דברי הר"ן איהו לא אסר לה ולא שרי לה והח"ד נתן טעם לשבח מפני דל"מ מעשה וכאלו לא עביד מידי בודאי יתוקן האיסור ואינו חייב ודעת שפתיו ברור מללו כאמור תתן אמת ליעקב וז"ב בכוונתו והבן היטב ראה זה כמה נכונים דבריו ז"ל והגאון ח"ס אחר מחילה ונשיקת עפרות זהב לו לא דק בזה:
עכ"פ נשיב לענינינו בנידן השו"ב שעבר על חתימתו אם יש בשבועתו ממש ראוי לפסול זביחתו ולאסור איסור על עבודתו אך גם אם אין בשבועתו ממש כנ"ל עכ"פ אם עובר בהסגת גבול רעהו ופסק חיותו של חברו ובא בגבולו כמו זר נחשב לו כבר יעדתי בכמה מקומות שנדרשים בי ואמרתי שהוא גזל ממש וראוי לגעור בנזיפה ולעמוד בפרץ ולעשות גדר בארץ דברי ב"ד הדו"ש באהבה:
סימן ד
לכבוד אהובי הרב המאוה"ג חו"ג כ"ש מו"ה סענדר נ"י דומ"צ בק"ק ראזדיל יצ"ו.
מכתבו קבלתי בשב"ק העבר ולא נתנוני עסקי הזמן להשיבו אך היום נתעוררתי שנית מפי אנשי בריתי פה"ק לקחתי מעט מועד הפנאי הרימותי ידי אתנהלה לעטי באשר תשאלה נפשו כי בא בשאלת חכם חצי תשובה לאסור איסר על אודת האיש נער א' מנוער מתורה ויראה ונקל בעיניו והעיז פניו לכנוס בגבול השו"ב המובהקים המוכנים מאז זה רבות בשנים ממונים בתוך קהל ועדה ועולה לא נמצא בהם ובמלאכתם ועוד יש לאל ידם להספיק די צרכי שחיטה בבשר כשר ואת אריחת ביתם יקחו מאת זובחי הזבח כנהוג דמי היא מוצא לכסף פרנסתם חלף עבודתם. ועתה למד אחר מלאכת שו"ב והוכשר בעיניו ונעשה כטבח שותפו של עמלק ולא ירא אלקים ולו הכין כלי משחיזו ואת נפשו להשחיתו לקפח פרנסתם בהסגת גבולם ועל קצת בני משפחתו שם משענתו באשר ידו מגעת ולמחית השו"ב נתן מגרעת וביד חזקה בלי רצון והסכמת טובי העיר רובם ככלם ובלי דעת המורה. ראיתי דבריו טובים ונכוחים. בדברים המוכיחים. ועד צדק ישוב משפט לאשורו האיש הזה ראוי לגמרו. ואת זביחתו לאסרו הדבר ראוי לאמרו. יתן קול דברו. שחיטתו כנחירה. עפ"י התורה פורץ גדר מה שגדרו כל המחברים וכל גדולי הדור ובכל ערי ישראל תקנות קבועות כמסמרות נטועות מי הוא זה ואיזו הוא הצד ציד וישלח ידו לשחוט בתוך גבול השו"ב המוחזק הממונה ויורד לתוך פרנסת אחרים גזל בידו ונקרא רשע גמור והפוסקים קדמאי ובתראי חקרו לדעת איך מהימן שוחט א' להתיר איסור דאינו זבוח דע"א אינו נאמן נגד חזקת איסור ועיקר ההיתר לסברת המרדכי יען שאין מעמידין כי אם איש אחד הידוע בכשרותו ותומתו ומוחזק ביראתו ועל זה הסמיכה להתיר כהלכה. מעתה דעת לנבון נקל כי כאשר העיז איש רשע בגזל הכזה איש כשר נקרא והשו"ב צריך להיות י"ש מרבים והוא נעשה להכשיל רבים אי' מוראו ואיפוא כשרותו. ממילא נפסל מאומנתו ונפסל עדותו ונאסר שחיטתו. לכלב תשליכון אותו. וכל הנמצא ממלאכתו פגול הוא ולדעת הרמב"ם ז"ל במומר לדבר א' מה"ת צריך לבדוק לו סכין והפוסקים שהקשו מהא דתוספתא חשוד על הגניבה אינו חשוד לנבלה הט"ז והש"ך מדבריהם עולה לחלק יצאו עיי"ש בסי' ב' ואני אוסיף מים ואוסיף קמח מדברי הר"ן ז"ל בשלהי יומא בשאלת הראב"ד בחולה שיש בו סכנה אם לשחוט עבורו בשבת ולעבור על איסור סקילה או להאכיל לו בשר נחירה ע"י נכרי ואינו אלא איסור לאו ומתרץ הר"ן ז"ל שם דשאני איסור של ח"ש אינו אלא פעם אחת משא"כ באכילת נבלה כל כזית וכזית עובר איסור חדש. א"כ לעבור הרבה פעמים חמור יותר מלעבור על איסור חמור שהוא ח"ש בפעם א' ומאכילין אותו הקל הקל ע"כ הורה מוטב לעבור איסור חמור בפע"א מלהאכילו בשר נבלה כמה זיתים וכמו בנזיר א"ת וא"ת חייב על כל אחת ואחת עכ"ד יפו"ש. מעתה יש להתבונן דחשיד על הגנבה אינו אלא עושה עבירה אחת אינו חשוד לאכילות נבלות הרבה זיתים ולהתפטם באיסור בכמה אכילות והבן. מעתה בזה הטבח שנקל בעיניו לכנוס בגזלה וכל בהמה גסה ודקה ועוף אשר ישלח ידו בכל עת הוא גוזל ועושק ביד חזקה מאת השו"ב אשר הוא שעבודם מאז ומגרע מחיתם ואוכל ומאכיל בגזלה ובאיסור כזה ודאי מגו דחשיד ע"ז חשיד נמי על נבלה ואינו נאמן בדקדוקי הל' שחיטה ובדיקה כי רבו עד למעלה כמבואר כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים בבדיקת הסכין ובדיקות הריאה והנה מה טובו דברת קדשו דמרן הגאון אור עולם הפלתי ז"ל בסס"י י"ח שנתן טעם לשבח בהאי דטבח שלא סר סכינו לפני חכם מנדין אותו ומעבירין אותו ובגמ' נראה רק מפני כבודו ש"ח והרמב"ם ז"ל כ' מפני חשש איסור והגאון ז"ל משוה לשניהם כאחד כמו דקימ"ל המורה הלכה בפני רבו לא איסתייע מלתא להורות כהלכה ועלול לטעות ושגגות כן נמי בבדיקת הסכין צריך יותר התבוננות מהוראה ע"כ ממילא לא איסתייע מלתא לשחוט כראוי ולא יצא מחשש ספק איסור שאינו זבוח עכ"ד. מעתה כי זה השוחט הקל בדעתו לעסוק במלאכתו לבדו נגד דעת טוה"ע ונגד דעת המורה נגד דעת תורה ודעת נוטה וסר כשאול מטה אינו נאמן על השחיטה ע"כ יפה הורה כ"ת ויקרא בקול גדול ולא יסף וכל הירא יחרד לבלתי יכשל בבשר אסור ישמור את נפשו וגופו ממכשול ופוקה ותהי' הוראה זו לצדקה וכבר הי' כזאת לפנינו ממקומות רחוקים וקרובים ונשמע קולי בתוך עם ה' אלה העומדים על הפקידה שארית ישראל לא יעשו עולה. אמנם טוב הדבר להשתדל במעוז השלום כי חשתי פן ירבו ויתלקטו אליו אנשים הקרובים אלי' וגדול הנצוח ומזה כמה רעות תצמיח ע"כ עצתי אמונה חכם עיניו בראשו ישכיל ויצליח לקרב הדבר ולהחזיק במעוז השלום ולהציל נפשות ישראל זאת עשו וחיו באסיפת רשאי העדה יראו להוסיף על דמי הזביחה עבורו ולקרבו בין השו"ב הישנים ויהי' תחת ידיהם ובדרך הטוב והשלום באהליכם כ"ד הכותב בקצרה ובנחיצה ד"ט לכל עם ד' המבקש פי ד' זו הלכה הד"ש באהבה:
סימן ה
לק"ק באטישאן להרבנים הג' המובהקים שליט"א.
יקרת כבודם פאר מכתבם. השיגו ידי במעלי יומא דמעצרתא ולא נתנוני טרדות הזמן למלאות שאלתכם עד היום פניתי לקרוא את דבריכם ולעשות חפציכם באשר יקראוני להיות גם אני נמנה בדבר מצוה לאסור איסור על השו"ב המורדים הנקל בעיניהם למעול מעל וישלחו ידיהם בביזה וגזל הקשו את ערפם ולא הטו אזנם לשמוע לקול מורי צדק בעדתם ולא חסו על נפשותם לבל יכוו בגחלתם ותקטן בעיניהם להרוס יסודי פרנסתם ולקלקל תקנות העיר וארוחתם אשר יוסד מאז ומקדם עפ"י רוב בנין ורוב מנין בעיר גדולה לאלקים ועטרת מלכם בראשיהם ה"ה הרבנים המובהקים ותצלנה אזני כל שומע כי בעיר נכבדה כזו רבת המרכולת ואנשי' אנשי מדות המה רוזנים קציני בית ישראל ובתוכם אלופים ושלמים קרואי מועד אנשי שם המבלי אין קברים שמה לקבור את החטאים האלה העומדים לנגדם נגד כבוד תורת הרבנים ויתלקטו אליהם איזו בנים סרבנים אשר חלק לבם ויאשמו בהתיצב על סלע המחלוקת והיו בצדכם לצניני' והשו"ב ההם כלי משחיתם בידיהם להשחות מצב העיר ותיקונה ולהסיר ולהפר כל משען ומשענה ולקפח שכירות השו"ב פועלי צדק להסיג גבולם בקלקול שכירתם חלף עבודתם ולקפח פרנסתם ומחיתם הנשמע כזאת בכל ערי ישראל שכן נהגו בכל מקומות מושבותיהם. תוצאותיהם מתשלומי זבחיהם. אשר הם זובחים הממונים עפ"י הרב המורה האב"ד בקהלתם וחלילה לשום אדם זולתם להרים יד ולזבוח בלתי רשותם כי פגול הוא שכן גבלו הראשונים ואחרונים שכל המרים יד נקרא רשע דחמס ושחיטתו אסורה ונותן מכשול לבני אדם אשר לא ידעו. ולא יבינו ולא שמו על לבם להשמר ולהבדל ממרק פגוליהם ושגגת מאכלות אסורות באהליהם הלכן פרשתי ידי אשוחח פרטי רוע מעלליהם וגלולי גיעוליהם ועל שלשה פשעי ישראל פרי מעשיהם :
א' בראשון כבר ידוע לכל רואה בש"ע פתוח לפניו יו"ד סי' א' ונובע משו"ת הרא"ש באם שפסלו הקהל כל שחיטות זולת הטבח הממונה שלהם ואם עבר א' שחיטתו אסורה ובש"ך שם אפי' בלא חרם רק בתקנה בעלמא והרי מבואר בש"ע חו"מ סי' שס"ט סעי' ו' המעביר מן המכס של מנת המלך בקצבה כו"כ מכל דבר וישראל קנאו ומי שהעלים ממנו עובר על לא תגזול וגזל גמור הוא וביו"ד סי' רכ"ח מבואר דתקנות הצבור מחקי המצות הם ומושבע ועומד מה"ס ע"ז כמבואר במרדכי בשם רש"י דלא חל שבועה ע"ז לבטלה הובא בט"ז שם ס"ק מ"ב ובענין הסתירה מבואר אצלי במק"א בתשובה אחת הארכתי בפלפולים שונים ואכמ"ל אך לענין אם חל שבועה עליהם מה שיצא מרן הטז"ל לחלק בין דיני מסים לשאר עניני תקנות הקהל ע"ז נכנסתי בפלפולים אבל בכגון אלו תקנות קבועות איסורא שיש בו ממונא והעיקר לתכלית נקבעו לכלכל בהקצבה הזאת ת"ח העוסקים בחקי אלקים ותורותיו וכדומה לאלה בודאי לא חל שבועה עליהם לבטלם על הנעשה ברוב הצבור, וכל המקלקל בזה ופורץ גדרם ונכנס לריב ומדון ראוי הוא בנשיכת נחש להיות נידון :
ב' יען שעובר השו"ב על תקנות הקהל וגוזל ומקפח שכר הרבנים והשו"ב מעמד ומצב הכנסות העיר שהוא גזל גמור ולא עוד זה השו"ב שקבל על עצמו שלא ירום ידו לשחוט בגבול המלמדו מלאכת שו"ב ועתה נעשה קל ללכת לעבוד מלאכת ד' ברמי' לא יחרוך רמי' צידו כי עתה שחיטתו נבלה כלא שחט וכחונק דמי וכמתה מאלי' כדינא דקימ"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכדברי הר"ן בחולין בשוחט לע"ז לפי פי' הגאון מוחז"ל בספרו ס"ד ובנה"מ שהוסכם ומפורסם סברתו שיצא לחלק מהא דמשנתינו בשוחט ביוה"כ דשחיטתו כשרה דהתם לא נתקן האיסור אבל היכא דנתקן היכא דיתבטלו מעשיו אז ודאי דנתבטלו מעשיו מפני שיתקיים האיסור וגם באיסור מדרבנן כך הוא הדין כחמור בכתובות פ"א כיון דאמרו רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוי זביני' זבינא עיי"ש בהפלאה ובענין מקח שנעשה באיסור מדברי המרדכי ובסתירת דברי הרמ"א ז"ל שהאריכו בזה פוסקים ואני ת"ל חזון הרביתי בתשובה אחת הנוגע לד"מ העליתי דברים של טעם להתיר כל הספיקות ולבאר כל חמירה בביאורים שונים ובכאן לקצר אני צריך כי אכמ"ל בזה כי לא לדרשה קאתינא כי אם בדברים פשוטים וידועים לכל בר בי רב דחד יומא כי זה הוא האמת ואין לזה סתירה מהא שכתבו בתוס' בנשבע שלא לגרש שיצאו לחלק בין איסור הקודם לאיסור שבדה דבזה לא אמרינן אעל"מ. הנה זה דבר חדוש הוא וכמ"ש הסמ"ע דלא אישתמיט חד מהפוסקים שיחלקו בזה לדינא אבל אין בו אלא חידושו דדוקא בנשבע הוא על עצמו בלבד שלא יגרש או שלא ימכור את שלו כיון שאין האיסור אלא עליו לבדו בשלו וגם יש בידו לשאול ולחזור תמיד מהשבועה להתירה לא החמירו בזה לומר דאעל"מ וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ר"ל ס"ק ד' יעיי"ש. משא"כ בזה שגזרו ותקנו שלא ישחוט שום אדם אחר זולת השו"ב הממונים מהם ושינתן לידם שכר כל זביחה הנקצב מהם ואם נעשה בתוקף איסור ח' בוודאי אין ביד שום אדם לבטל תקנתם ולסתור חרמי הצבור וגם זה השו"ב שקבל ע"ע שלא ישחוט בגבולם אין לו התרה מה שהוא טובת חברו ולא עליו לבדו חל האיסור כי הוא איסור כללי זה לא נידון כאיסור שבדה אלא כשאר איסורין הקודמים נמצא לפי"ז אי עבר ושחט בלי רשותם ודאי דאי עביד לא מהני וכמתה מאלי'. ועוד והיא העיקר דמה שכתבו בתוס' דבאיסור שבדה אי עביד מהני זה דוקא כשנשבע ואסר עליו דבר המותר ואין בו איסור כי אם מה שהוציא מפיו זה מיקרי איסור שבדה מלבו אבל בכה"ג דהאיסור הוא מפני התקנה ודבר מצוה היא הנהוג בכל ערי ישראל ומצד עצמו בלי הח' והשבועה דבר נכון הוא וראוי לקיימו למען היות מוצא לכסף לצרכי הצבור ולפרנסת המשועבדים להצבור לשמור מצותם ופקודתם לאורחות חיים הם למוצאיהם וע"ז השבועה כדרך נשבעתי ואקיימה לשמור משפט צדק שנשבעים לדבר מצוה זה לא הוי איסור שבדה וכאיסור הקודם דמי והעובר ע"ז מעשיו בטלים ואי עביד לא מהני ושחיטתו כנחירה דמיא וזה פשוט וברור:
ג' השלישי כבר כרו כמה כרכורים הפוסקים במה דמהימן ע"א בענין הזביחה להכשיר שוחט אחד במקום דאיתחזיק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ובאיתחזק ל"מ ע"א המרדכי בריש חולין והג"א בשם א"ז והסכמת כלם עיקר הטעם דאין מעמידין טבח אלא המוחזק בכשרות. מעתה היכא דאנו רואין הטבח שותפו של עמלק שלא ירא אלקים איך נוכל לסמוך עליו להכשיר בהמה ועוף דבחזקת איסור עומד הלא כיון דאיתרע חזקת כשרות של השו"ב נשאר רק חזקת איסור שאינו זבוח וכיון שהשוחט קל ללכת לכנוס בגבול רעהו ונקרא רשע דחמס גרע מע"א דעלמא ופסול לעדות ומבואר בש"ע חו"מ ל"ד דגם בעבירה דרבנן עכ"פ פסול מדרבנן וניהו דמבואר בסמ"ע סק"י במי שמסרב לכנוס לתקנות הקהל אינו נפסל זיל בתר טעמא דהתם דאל"כ לא יוכשר א' מאלף והיינו דוקא בענין המבואר שמסרב לכנוס בקנסי הקהל ובשב וא"ת דזה דבר המצוי ושייך בזה לומר הטעם הנ"ל דא"כ לא יוכשר ש"א דרגילים בזה המוני עם אבל לכנוס בגבול רעהו לגזול ולעבור ולקפח פרנסתו של חברו ובפרט נגד תקנות הקהלות אדרבה א' מאלף שיעבור ע"ז ומי הוא שיעוז פניו נגד הרב שבעיר והקהל לשחוט בלי:
רשותם לעז"פ שבדור נחשב ויבדל מתוך העדה ובזה ודאי כבר נפגם חזקתו נהפוך הוא שנתחזק לאיש רשע העיז פניו לבלתי שומע לקול מורה וגוזל ממון חברו ובשביל חימוד ממון בודאי נקרא רשע דחמס ונפסל מעדותו. וממילא לא מהימן לאכול מזביחתו והתומים ז"ל הביא בסי' ל"ד ס"ק י"א בשם שו"ת פ"מ ק"ה היכא דעבר איסורא דרבנן תו לא אוקמינן אותו בחזקתו דאיתרע חזקת כשרותו וכן מסייע לי' היכא דעבר איסורא דרבנן חשיב לשבועה אף שהיא חמור איסור תורה ש"מ דאיתרע חזקת כשרותו ונחשד גם לאיסור תורה. ע"כ. ואל תשיבני ע"ז מהא דאיתא בחולין וב"מ כ"ד בתוס' וכן איפסק הלכתא בש"ע יו"ד ב' באבדו לו גדיו ותרנגוליו ומצאן שחוטין מותרים דחשיד על הגניבה לא חשיד על הנבלה. והנה על התומים שהחזיק סברת הפ"מ בודאי לק"מ דאזיל לשיטתי' בהפלתי שכתב שם דרבינו הרמב"ם ז"ל לא סבירא לי' האי דהתוספות להלכה שכתב בדקדוק אבדו ולא נגנבו עיי"ש אולם גם לפי' התוס' לק"מ דשפיר כתבו דשם אינו אלא לחשיד בכך בפעם א' ולא במומר לכך ונדבר מזה לקמן. אמנם גם לפי הבנת הש"ך ז"ל דגם במומר לכך לא חשיד על השחיטה דבאמת כך הוא לשיטת הפוסקים החולקים על הרמב"ם דמומר לדבר אחד לא מומר לענין נבלה וכשר לשחיטה וחשיד לדבר הקל לא נחשד לדבר חמור. איברא דזה דוקא דאינו נחשד לשאר דברים שאינם נובעים ולא שייכים כלל לדבר הנחשד בו ומענין לענין לא מחזקינן מאיסור אחד מה שרגיל שלא להזהר יוכל להיות שעדיין בחזקת כשרות בדברים אחרים שלא ראינוהו עובר עליהם די"ל רק בדבר זה יצרו תקפו אבל בענין אחר אין יצרו תקפו כ"כ לעבור עליו ולא יצא עדיין מחזקת כשרות לענין אחר ובפרט מקל לחמור להן שפיר אמרינן חשיד על הגנבה לא חשיד על הנבלה דלענין ממון יצרו תקפו יותר דנפשו של אדם מחמדתן. ומש"ה מותרים גדיו ותרנגוליו די"ל דהוא עצמו שחטן יפה או נתן לאחר לשחטן אבל במה שנחשד באיסור גזל בשביל חמוד ממון תו לא מהימן גם על החמור בעיני' כגון לענין שבועה או כדומה. מעתה דעת לנבון נקל בטבח שנחשד על הגזל ועובר אפי' רק על תקנתא דרבנן איתרע חזקת כשרותו בעבור חימוד ממון א"כ תו לא מהימן להיות טבח קבוע במתא כי יוכל להיות בשום פעם יתרשל כבדיקת הסכין הסכין או להוציא טריפה מתח"י בשביל חימוד ממון ולא מהימן עוד בעדותו ולא לסמוך עליו בשחיטתו כי ידיו מלוכלכות בדמים מלא חמס בכפו ובגמ' סנהדרין כ"ז רע לבריות נקרא חומרא נגד רע לשמים בלבד עיי"ש:
ודרך אגב לא אחדול מלהעלות על לוח זה שראיתי בתומים בסי' ל"ד ס"ק ה' שהקשה על הריב"ש ופסקו הרמ"א ז"ל החולק עם הגנב אינו נפפל ותמה מאוד מה הבדל בין זה לדין כופר בפקדון דפסול לעדות הרי שם בהיתירא בא לידו ובשביל שמעכב של חברו בידו היכא דל"ש אישתמוטי קמשמט פסול לעדות כמ"ש החולק עם הגנב שיש בידו משל חברו באיסור אמאי לא נפסל לעדות דגרע טובא מכופר בפקדון עיי"ש. והקצה"ח תי' דשאני כופר בפקדון דהוי גזלן משא"כ בחולק עם הגנב דלא עבר על ל"ת ול"ת רק דהוי כמזיק וראי' מגונב אחר הנגב דפטור מכפל ע"כ ואני איני מבין דבריו ז"ל דהתם גלי קרא רק גבי כפל דקנסא הוא ולא ילפינן מיני' דהכי גזרה רחמנא וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ודוקא לענין כפל אבל היכא שהגנבה ביד אחר בעינא שמחויב להחזיר לכ"ע אפי' לרב חסדא א"כ כשאינו מחזיר ומעכב בידו עובר על לא תגזול ועיי' ב"מ כ"ו ב' באבידה גבי ראה סלע שנפלה ע"ש בתוס' אלא דשם גבי בא אחר ואכלה פטור מקרא דבעין שגזל כתוב ועיי' פירש"י ד' צ"ט ובש"ע סי' שס"א קושי' התומים קמה ונצבה כחומה דמה הבדל בין זה לכופר בפקדון אלא דנראה לי דמשום דלאו ל"ת הוי לאו שאין בו מלקות דאין נפסל אלא ברשע דחמס אף שאין בו מלקות נפסל כמבואר בש"ע ועיי' בתומים היטב א"כ י"ל דרשע דחמס אינו נקרא אלא דוקא כשגזל מחברו או מעכב של חברו באופן שאם לא הי' הוא הגוזל לא הי' מפסל הנגזל או הנגנב. אבל אם גם כשלא הי' ניטלו לא הי' ביד הנגזל והי' נפסד בלא"ה ניהו דמחויב מי שיש בידו להצל ולהחזיר למי ששלו הוא אבל מ"מ לא מיקרי רשע דחמס כשאינו נותנו לו ומש"ה בחולק עם הגנב דאם לא הי' חלק עמו הי' מוחלט ביד הגנב הראשון וא"כ דאיירי בכה"ג דאל"ה דינו עם הראשון וממילא נשמע דמיירי בדליכא לאשתלומי מהגנב א"כ לא זה הוא הפסידו דגם אם הי' מוחלט ולא זה הוא המזיקו אלא דמ"מ כל זמן שהוא בעין בידו צריך הוא להחזיר לו ואין זה אלא כמשיב אבדה וכשעובר ע"ז אינו נפסול לעדות וז"ב והבן כי בזה עולה יפה דברי הגאון מוחז"ל בנה"מ יעיי"ש ויצא לנו מזה לדינא ברור ואמת דרשע דחמס לא מקרי רק בשני תנאים הללו שיהי' הוא המפסיד וגם נהנה מזה ומרויח בשל חברו. ואם מחזיק בידו לבלתי תת לאשר אשם לו אז מיקרי רשע דחמס ואם חסר אחת משני אלה או שלא בא ההיזק מחמתו או שהוא לא מרויח כלום מהגזלה או מהגנבה לא מיקרי רשע לפסול עדותו אם לא בעובר על לאו שיש בו מלקות כמו אוכל נבלות אפי' שלא לתיאבן רק להכעיס קימ"ל כאביי דפסול לעדות ומרוחנא בזה ליישב קושי' תוס' ב"מ בהא דשטר שיש בו רבית דגובה מב"ח והקשו הרי העדים עוברים על לאו דל"ת ופסולים לעדות ואע"ג דלא מרויחין הרי גם באוכל נבילות להכעיס קיימ"ל כאביי עיי"ש ולהנ"ל ניחא דל"ד ללאו דנבלות שיש בו מלקות ורשע דחמס לא מיקרי דלית להו הנאה וגם אם יש להם איזו הנאה מזה אינם המפסידים והגוזלים ומדעת הלוה נאשה ולא נפסלו לעדות וז"ב ונכון ופקחתי עיני שהרגיש בזה המשל"מ פ"ד מה' מו"ל ה' ואו עיי"ש שהאריך בזה על שאין בו מלקות ולהנ"ל ניחא יותר כיון דבלאו דידהו הי' נעשה המלוה בריבית לכן לא נקראו רשע דחמס ולא נפסלו.
ובבואי הלום העלו רעיוני דיש ליישב קושי' התוס' הנ"ל לפי מה שמתרץ הדרישה לשיטת הרמב"ם דמומר לדבר אחד הוי מומר לנבלות ואסור לאכול משחיטתו והקשו הרי בתוספתא הנ"ל איתא בנגנבו גדיו החשיד על הגנבה לא חשיד הנבלה ומתרץ דזה דוקא במומר לכך אבל הכא רק חשיד לבד די"ל דלא יגנוב יותר וכמו שכתבו בשוחט בשבת דלא הוי מומר בפעם אחד מעתה גם כשטר הנ"ל י"ל דמש"ה אינו פסול השטר מחמת עדים פסולים דעברו על ל"ת כיון דלא הוחזקו לכך להיותם מומרים לכך ובפעם אחד לא נפסלו זה עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה שוב פקחתי עיני בקצה"ח סי' נ"ב העלה כן עיי"ש שהאריך בזה:
שוב העלו רעיוני שיש ליישב בזה קושי' א' שהביא הח"צ בתשובה סי' ל"א בשם גדול א' מליסא בהא דתנן כהן שנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש ולפי מ"ש הש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק ל' בחשיד על הדבר גם בשבועה לא מהימן משום דמושבע ועומד מה"ס ומקשה הרי משבועה לשעבר אינו נחשד על שבועה דלהבא וכ' הש"ך דזה דוקא לענין ממונא אבל לענין איסור אין חלוק בין לשעבר או להבא א"כ תקשי מה מהני נודר להכשיר עבודתו טרם שיגרש. ואני חזון הרביתי בפלפול עצום בענין הזה קושי' קושי' תוס' שם בסוגיא כאשר המה בכתובים אצלי ועיי' בס' כסא דהרסנא סי' ר"ד ואכמ"ל אך בבואי לכאן נ"ל דקושי' תוס' ל"ק דהתם מיירי דלא נשא ולא עבר רק פעם אחת שנשא אשה בעבירה ובשביל פ"א לא נעשה מומר מש"ה מהני הנדר ובהא דחשיד לאותו דבר לא מהני השבועה דוקא במומר לכך שכן עשה פעמים ושלש אז לא מהימן תו גם בשבועה ויש להבין היטב בזה דברי תוס' שם בתירוצם במה שהביא הגמ' ותני עלה ממשנתינו לבד לא תקשי שמא ילך לחכם לשאול עיי"ש מה שתירצו דבמתני' איתא בלשון נושא נשים וכו' והבן היטב כי קצרת במובן ובמק"א בארת היטב באורך. עכ"פ היוצא לנו בנ"ד השו"ב העוברים על חרמי הצבור ותקנות הקהל וגוזלים פרנסת הרבנים והשו"ב ומקלקלים הכנסות העיר ונקל בעיניהם בשביל חימוד ממון כבר ירדו מחזקתם ואיתרע חזקת כשרות דידהו תו אין לסמוך עליהם לאכול משחיטתם ואם אמור יאמרו שחותך כזית בשר ויאכלו בעצמם אז בודאי נפסלו גם לעדות דעלמא כדין האוכל נבלות לתיאבון פסול לעדות אליבא דכ"ע. עד עתה בררתי ובארתי שהם פסולים ושחיטתם נבלה על שלשה פשעי ישראל ועד ארבעה להם אשיבה כי ראויים השוחטים ההם לפסול עבודתם ולהעבירם לפי האמור בגמ' ובש"ע טבח שלא סר סכינו לחכם מעבירין אותו אך להשוחטים מדעת הרבנים להם מחלו החכמים כמבואר בש"ע משא"כ באלה המורדים ובונים במה לעצמם והתיצבו לריב ומצה נגד דעת חכמי העיר. הנה ידוע מה שכתב בזה מרן גאון ישראל הפלתי ז"ל בסי' י"ז ס"ק יו"ד בישוב טעמא של הרמב"ם ז"ל שמנדין לכבוד הרב נוסף על טעמא דש"ס. ע"ש שכתב דהוי כמו שמורה הלכה בפני רבו דלא מסתייע מלתא להורות כהלכה ואפי' ת"ח מוחל לא מהני דהא מורה שלא כדין כן נמי במעמיד סכין ולא מראה לחכם לא איסתייע מלתא להעמיד סכין על בורי' ולא ירגיש בפגימה שזה צריך התבוננות יותר מהוראה לכך מנדין אותו דהואיל דפקרו יכשל בסכין פגום מעתה אתם בני אל חי עם ה' החרדים לדבר ה' השמרו לכם וחדלו לכם מלהמעיק בידי השו"ב האלה שפקרו נגד הרבנים המובהקים בעירכם ואני הצעיר אהי' סניף ולהצטרף עם הפוסלים את השוחטים ההם אם לא יחזרו וישיבו מדרכם הרעה והמכשלה הזאת תח"י יהי' נפסלים לצמיתות גם למקומות אחרים אבל אם יחזרו בתשובה ויחדלו לבלתי יעמדו על סלע המחלוקת ויכופו ראשס כאגמון כפחתי שהרבנים הגדולים המובהקים בעירכם יכשירו אותם וימצאו מקום מרעה באשר ימצאון בהכשר ויתרון. דברי המדבר וכותב בקצרה ובנחיצה דורש סוב לכל המאמין בתורת ד' האל הטוב ישמור את נפשותם. הטיבה ד' לטובים ולישרים בלבותם ויעשה שלום והשקט ובטחה בארמנותם:
סימן ו
לחכם אחד
שאלה בנידון שו"ב א' בקהלתו שמו ק"ק ישראל חשוד על הזנות וכבר יצא עליו קלא דל"פ שנתייחד עם השפחה ונחשד לרועה זונות נוסיף ע"ז שראו איש ואשה שנתיחד עם אשה אחת אשת איש חייט מדברת עמו לשכוב עמה באותו הלילה וכן סגרו יחד והי' מוכן לעשות מעשה והטמינו האיש והאשה ולא הניחו לבצע מעשהו אבל נתברר הדבר ונתגלה קלונו שהבטיח לה אתנן ועתה עמד השואל אם לאכול עוד משחיטתו וגם אם יש לו איזו טו"מ עם הקהל לגרע מחייתו ופרנסתו וכת"ה בא בשאלה חצי תשובה. אמירה נעימה כתיבה. נעמת לי מאוד שראיתי כל דבריך טוביים ונכוחים. בראיות מוכיחים. הן בפלפול וסברה ישרה. הן בפסק הלכה ברורה. ולפסול יעשה השו"ב עפ"י התורה. ויפה הורה. ודבר אחר מדבריך לא נסתרה. כי אם בזאת אשר בראשית השקפה. הערה יפה. וסופו אך למותר בדבר שפה. שבתחלה היטב אשר דבר שאין להשו"ב ההוא שום טענת חיוב על שקבלוהו ונקבע שכירתו חלף עבודתו ועתה מגרעו פרנסתו שהרי לא ע"מ קבלוהו רק באופן שיהי' י"ש כראוי לשו"ב ואחר זה הלך וחזר וחקר אם יש לדחות מהא דתוס' כתובות מ"ז ועוד בפוסקים לחלק יצאו בדבר הקנין שתלוי בדעת שניהם שוב ל"ש לומר ע"ד כן נכנס בין דגם הצד השני דעתו להיפך. ובאמת הא ליתא דאין ענין זל"ז כלל. דהם המדברים בדבר שהי' יכול אחד מהם להתנות תנאי בדבר הזה ונעשה הקשר בסתם וצריך לאומדן דעת אחד איך הי' בדעתו אבל אם תלוי בדעת שניהם לא נוכל לילך בתר אומדנא של אחד מהם אם יש אומדנא להשני להיפך גלל כן אוקמי אחזקה ואין מוצאין מספיקא והיכא דקאי קאי. לא כן כגוונא דא היעלה על הדעת לדין מה דעת השו"ב בזה אם להיות נקי מש"ר כזה והרי הוא כמותרת ועומד ועל תנאי קבלוהו שיהי' י"ש מרבים וק"ו בן בנו של ק"ו שלא יהי' חשיד על הזנות. ובקלא דל"פ מוציאין אשה מבעלה מכ"ש להוציא שו"ב מחזקת עדותו וכשרותו ונפסל מעבודתו ונגרע מאומנתו ואיהו דאפסיד אנפשי' שנדחה מפרנסתו ולא דמי להא דכתב היש"ש פ' גיה"נ דין י"ז בטבח שיצא איזו טרפות מתח"י ומש"ה לא רצו כמה אנשים לאכול משחיטתו ופסק אא"ז היש"ש שם דעכ"פ אין להצבור לקפח מחייתו בעבור שרצו להחמיר ע"ע שלא לאכול מעבודתו מאן מחי בידייהו אבל אין לגרע מהא שנקצב לו ונקבע שכירתו דשאני התם שהדבר שיצא מתח"י דנתחלף לו בשר טריפה לבשר כשר ויש להשו"ב אמתלאות שונים שלא בזדון עבר וניהו שאינם מאמינים לו וחשו להחמיר שפיר פסק דבשביל שהם החמירו אין לקפח פרנסתו יעיי"ש. משא"כ בנ"ד שבזדון נתקלקל חזקת כשרות שלו ונעשה ר"ז וחסר לב באופן שמדינא נפסל עדותו והא דאיתא בש"ע ח"מ סי' ל"ד בהגה דעל חשיד לעריות כשר לעדות א' ואפי' בקדל"פ התם שאני משום דבעינן דוקא רשע דחמס כמ"ש פירש"י בפ' ז"ב ד' כ"ז עיי"ש ברש"י ותוס' דאפי' לא הוי עדות שבא על הערוה אלא דמלקין על ל"ט השמיטה לא מפסל לשאר עדות משום רשע דחמס דוקא אבל לא לעדות על השחיטה ועיי' בתוס' שם והבן משם שמדמין חשיד על העריות לחשוד על הנבלות ועיי' בב"י סי' הנ"ל וז"פ:
ובהא שמבואר בתוספתא דהחשיד על הנבלה פסול לשחיטה והחשיד על הגנבה כשר לשחיטה. וגם הרמב"ן בת' הובא בב"י יו"ד סי' קי"ט דחשיד על החמיר אינו חשיד על הקל מהא דחשיד על הערלות כשר לשחיטה והב"י שם הקשה עליו מהא דפ' עד כמה גבי חשיד על המעשרות אינו חשיד על השביעית וחשיד על השביעית אינו חשיד על המעשרות ובתלמודא מצריך טעמא דא' חומר מהשני ונמצא מבואר להיפך דחשיד על החמור חשיד על הקל יעיי"ש. ותני בתשובה אחת העליתי לדינא במה שנשאלת בשו"ב שנכנס לגבול רעהו שלא כדת ולא שמע לקול מורה בעדתו וגזל את השו"ב המומחה וקבוע במתא מקודם וגזל בידו אמרת שהשו"ב הגוזל וגונב ועוסק בשו"ב במקום הראשון ביד חזקה נאבד ממנו החזקה ויש לפסול שחיטתו לבלתי היות עוד נאמן בעבודתו למאי דאיתא בהר"ן שלהי יומא בשאלה להראב"ד בחולי שיש בו סכנה וצריך לבשר אם טוב לעבור על ח"ש לשחוט עבורו או מוטב לעבור על איסור קל מזה להאכילו טריפות שהוא רק איסור לאו. מח"ש שאיסור כרת. והשיב הר"ן ז"ל מוטב לעבור פעם אחת בשחיטה אף שהוא איסור חמור בח"ש דאינו אלא איסור אחד בפ"א משא"כ לאכילת נבלות כל כזית וכזית יעבור וכהאי דנזיר לוקה על כל כזית א"ת וא"ת ולעבור איסור קל ממנו כמה פעמים יותר חמור מאיסור החמור ממנו בפ"א:
מעתה יש להתבונן בנידון דידן דניהו דהסברה ניתנת והכי דינא בגמ' וש"ע דאיסור החמור החשיד לעבור חשיד על הקל ממנו ובחשיד על הקל אינו חשיד על החמור חבל אם חזינן דשקול איסור אחד בכמה פעמים ולא חש במה שעובר בכל עת ובכל יום רגיל לעבור על איסור הקל. בודאי חשיד ג"כ לעבור על איסור החמיר בפעם אחד מפני תאותו ויצרו דהואיל שעובר על האיסור כמה פעמים ולא חש הוי כחשיד על איסור חמיר וממילא חשיד לעבור על איסור החמור בפעם אחד כי לא יחיש ולא יחדל מעבור מפני יצרו הרע כס' הר"ן הנ"ל. כמו שמבואר בגיטין ל"ה ב' בתוס' ד"ה ניסת אין מדירין הקשו שם בתוס' וידירוה על ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר לפנינו ותירצו שלא תחיש כי אם באיסור נדר שתשב כל ימי' באיסור, ע"כ הרי דחילוק יש שיעבור אדם איסור בפעם אחת מפני חימוד ממון אבל לא בתמידות א"כ גם בזה אני אומר דמה שחשיד על הגניבה פעם אחד לא יחיש על איסור נבלות שעל כל כזית וכזית יעבור האיסור ומש"ה לא נחשד על השחיטה וממילא כשעובר האיסור כמה פעמים ולא חש לאיסור תמידי מפני חימוד ממון ודאי דנחשד ג"כ על הנבלות והבן. גלל כן קימ"ל חשיד על הגנבה לא פסול לשחיטה ולא חשיד לנבלות כי הגנבה אינו אלא פעם א' או שתים אינו חמיר אצלו כ"כ כמו לאכול נבלות שכל כזית וכזית עובר על הלאו דנבלה הכי הוא טעמא של התוספתא וזה דוקא כשעבר על גנבות ממון פעם אחד לא בכל יומא ויומא משא"כ כשנעשה קל ללכת ולכנוס למחיית חברו ולגזול ממנו הכנסתו ופרנסתו על כל שחיטה ושחיטה בכל עת עובר על הגזלה ואם לא חש לזה לחימוד ממון גם לא יחיש לאכול נבלה וכשיהי' לו רווחות ממון לא יחדל מפני האיסור בטעם א' או שתים. זה העליתי לפסול את השו"ב הגוזל וגונב בתמידות. וממילא מרוח לנו קושי' הב"י על הרמב"ן ז"ל הנ"ל דחשיד על החמיר אינו חשיד על הקל ממנו כמו דחשיד לערלות כשר לשחיטה דכיון דזה הוי ממילא חמור הרבה דמאכיל כמה זתים ויכשיל לאחרים כמה איסורים ולא נחשד בהאי אף דנחשד לאיסור חמור שאינו אלא אחד ולק"מ מפ' עד כמה דשביעית ומעשרות דשניהם שוים בכמות ומשכח קולא וחומרא באיכות אבל הרמב"ן ז"ל מיירי בחשיד בחמור היינו באיכות לא נחשד על הקל אבל יותר הוי בכמות בכה"ג סובר הרמב"ן דאינו נחשד לפי שחמור לאנשים עבירות הרבה שקילו מעבירה א' החמור זה נלענ"ד ברור:
והנה הב"י שם מחלק ומתרץ קושיתו על הרמב"ן דשאני שני מיני איסורים שאינם שוים לא נחשד מזה לזה משא"כ בשני מיני אכילות שניהם שוים והנחשד ע"ז נחשד ג"כ לאיסור אכילה אחרת ורי"ט אלגזי עמד בזה על הב"י דלא נראה כן מדברי הרמב"ן שהביא הא דרבא בע"ז ס"ט גבי זונה וגוי' א' חמרא שרי דיצרו תקפו לזה ולא ליי"נ ונ"ל להקשות מזה על שי' הרמב"ן ואני גברא קאחזינא תיובתא לא קאחזינא דכיון הוא המתנת מש"ח משומד לחמיר אינו משומד אסי' לקל י"ל דהיינו טעמא ממש משום די"ל דלזה יצרו תקפו ולא לאחרינא ואין כאן קושי' כלל אולם את זה אני רואה דאיסור ביאות אסורות עם מאכלות אסורות שניהם איסור אחד הוי דשם אחד להם. דגם זנות מקרי אכילה כמו אכלה ומחתה את פי' ואת הלחם אשר הוא אוכל והדבר ידוע שהנחשד ונקל בעיניו לעבור על ביאת זנות נקל בעיניו לאכול דברים האסורים ושפיר כ' רבינו הרמב"ן ז"ל דשאני מומר לערלות זה הוי מין בשאינו מינו עם ענין אכילות איסור ועולה יפה דברי הב"י ז"ל כל זה ברור ופשוט:
עכ"פ היוצא לנו דהנחשד לזנות ויש עליו קדל"פ שעובר על דבר עריה כמו האי שו"ב התועב הלז שרגיל להתיחד עם שפחה ובפרט שהעידו שהי' קרוב ו לו הכין כלי מות לבעולת א"א הוי מומר לאכול נבלות וטרפות ומכ"ש שנקל בעיניו להכשיל אחרים ולא יחיש לדיני בדיקות הסכין ובדיקות הריאה שצריך להיות לזה י"ש מרבים. וגם לסברא הנ"ל שהעליתי לחלק בין איסור פעם אחת לכמה פעמים. הנה בזה שהי' מוכן לבא בלילה אל א"א ולא חש שמא יולד לו ממזר וגם תאסר האשה לבעלה וידור עמה כל ימי חייו באיסור טומאה והוי מעות שלא יוכל לתקן כדאיתא בחגיגה ד"ט ע"ב א"כ כיון שהי' בדעתו לעשותו נחשד להאכיל טרפות ואינו נאמן על השחיטה. אקצר ואומר כי יפה הורה שאין להאיש ההוא שום טו"מ על הקהל ונדחה מעבודתו לגמרי עד כי ילך למקום שאין מכירין אותו וישוב בתשובה גמורה שלא ישיב לכסלתו. הנני כותב בקצרה ובנחיצה מפני הטירדא ותש כח אך מה שפלטה הקולמס להשיב מפני הכבוד והנני דו"ש באהבה:
סימן ז
נשאל נשאלתי במעשה שהי' נשחטה בהמה א' ואחר איזו ימים נתודע עפ"י עדים נאמנים בלי ספק שהיתה מסוכנת ולא נודע אם פרכסה כדין המבואר בסי' י"ז והבשר כבר נתבשל ונאכל והכלים אב"י ונפל הספק כדת מה לעשות בכלים שאב"י. והנה זה תשובתי לחכם השואל בזה"ל:
הדין זה יפרד לשלשה ראשים. הפן הא' יש לעיין בגוף הבהמה בס' אם פירכס אם כשרה או לאו. הפן השני את"ל להטריף מה יעשה בהכלים שב"י אם יש לדין מצד חזקת כשרות של הכלים. הפן השלישי אף את"ל להטריף גם הכלים מה נעשה בכלים שאב"י ואת הכל יבואר בפנים בס"ד וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת ולאין אונים עצמה ירבה. בראש וראשון נאמר לבאר הפן הא' לענין הבהמה עיקר מקורו נובע מש"ס דחולין ל"ז השוחט את המסוכנת רשב"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל ר"א אמר די' אם זינקה אמר ר"ש השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה וכמדת ר"א וחכמים עד שתפרכס ופירש"י ז"ל דאי תפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה והטור בסי' י"ז כ' וז"ל ואם בגמר שחיטה יצא ממנו דם בקילוח כשרה ואם שחט בלילה כו' בידוע שיצא בגמר שחיטה בקילוח וכשרה ותמה קרא הב"י עליו וז"ל שם במשנה אליבא דר"ש ור"א ומשמע ודאי דלית הלכתא כוותייהו דהא חכמים פליגו עליו התם במתני' וזה דעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה האריכו שהביאו המשנה כצורתה ולא פסקו בה דבר וממילא משמע דלית הלכתא כר"א ור"ש לגבי חכמים כו' ופיי"ה בב"י שמשיג על הטור ולא מצא מקום אשר משם רואה אבן ישראל לפסוק כר"א ור"ש והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מ"א כ' השוחט בלילה וא"י אם פרכסה הר"ז ספק נבלה ע"כ. והשתא הדין מבורר דכשאינו יודע אז אם היתה מסוכנת בודאי לא שם לבו לדעת הפירכס היטב להיות עם גמר שחיטתה לדעת רי"ו וקצת לאחר שחיטה לדעת רש"ל ז"ל וכמו שפסקו כל המחברים האחרונים ז"ל כמו שהביא בס' פ"מ בשם הכה"ג בסומא מכח מלתא דלא רמיא עליו יעיי"ש. ולכאורה נראה דיש לאסור מתורת ודאי דיש לנו לומר דכמו דעד עתה היתה הבהמה בחיי' בחזקת איסור שאינו זבוח כן נמי עתה אף שהשור שחוט לפניך מ"מ נימא דמתה מחמת עצמה לא מחמת הזביחה ולאוקמינן אחזקת שא"ז וכמה דקימ"ל דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. וכבוד אחי. החריף יחי' אגב חורפי' שבשתי' שרצה לדון מדין מחזקינן מאיסור ואיסור דנפסק הלכתא להקל בהפ"מ בש"ך סי' נ'. והנה לשיטת רש"י ביצה כ"ה דפירש"י שם בחזקת איסור אבמ"ה יפה דנת כי איסור אבמ"ה הוא איסור אחר נגד זה לומר דמתה מחמת חולי' כיון דסכ"ס גם עתה גם מחמת מסוכנת נטולה נשמתה הא אבמ"ה כבר חלף הלך לו. אמנם לפי' תוס' שפירשו כמה דוכתי דהיינו איסור שא"ז א"כ שפיר נימא דעדיין לא יצאה מחזקתה מא"ז אכן מתה מיתת עצמיית ומה זה מהא דאין מחזיקינן מאל"א ומה שתפסו הרמב"ם והמחבר בלשון ס' נבלה יתבאר וראיתי סתירה לזה בס' כרו"פ להגאון מהר"י ז"ל כי רצה להוכיח דינו דהטור ולהקשות על ריב הקדמונים הנ"ל מהא דביצה כ"ה דקימ"ל דמותר לשחוט בהמה מסוכנת ביו"ט ולשיטת הב"י וצבא הקדמונים דלא מהני במצא כותלי ביה"ש דם והוא מטעם דחיישינן באמצע שחיטה בא הדם. א"כ קשה איך מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט דניקו בחזקת איסור והרוב מסוכנת דאינן חיין ואינן מפרכסין בעת שחיטתה. וע"כ הוציא הטור דינו דספיקא דמסוכנת להקל ולהעמידו בחזקת היתר וא"כ שוחטין אותה דודאי יזנק ויפרכס כראוי אך כשאין דם זה ראי' שלו אלו הי' בה חיות היתה מזנק והוי ריעותא משא"כ כשנמצא כותלי ביה"ש מלאים דם דאין כאן דם תלינן להקל ע"כ ומעתה לפי דבריו היכא דאין עתה לאחר שחיטה לפנינו לראות ריעותא כגון בהא דנתודע לאחר איזו ימים. הנה בהא דהיתה מסוכנת תלינן להקל ובודאי פירכסה כראוי ולא מחזיקינן איסורא וגם הגאון בעל שאג"א סי' ס"ד הקשה כן על הפוסקים הנ"ל מהא דיו"ט ואם אמנם מי לא יירא משאגת ארי' אשר קושיתם נצב כחומה לבבי לא כן ידמה ואנכי פציתי פי ליישב בתרין אנפין כאשר יתבאר אף זולת דברי הש"א שמבאר שם בתשובה. ואמנם טרם אבוא אל הביאור להבין גוף הענין דינו וסברתו דהכרו"פ נפלאתי מאוד כי בא ליישב שיטת הטור וכל עיקר החומר אשר קשה עליו מהא דפסק דזינק מהני וכן כ' בפירוש אם בא בגמר שחיטה דם בקילוח ג"כ כשרה ולפיכך בשוחט בלילה כו' וזה דלא כחכמים ולזה לא הועיל בתירוצו ומה שהביא ראי' לדינו מהא דביצה והמציא סברא מכח רובא מפרכסת ניזול לקולא דברים שאינם צריכים כי לזה א"צ ראי' ממרחק להביא לחמו וממקומו הוא מוכרע דבאמת לר"ן דסבר מתחלה לומר שם ל"ח דפירכס שאמרו באמצע שחיטה והוכיח מהא דר"ש בזינק דאם בסוף שחיטה מנין ידע אימת זינקה אבל רבא דמסיק באמת פירכס היינו בסוף שחיטה ועמדו שם בתוס' וברשב"א וכ"א לפי תי' יעויין בדבריהם. עכ"פ נשמע דתלינן דהי' בסוף שחיטה אמנם כ"ז רק כמדת ר"א דדייק אם זינקה אבל לחכמים אף אם רואה דזינקה דם מתחלה עד לבסוף שחיטה ג"כ לא מהני רק בפירכס יד או ברגל ולזה לא מהני הראי' מביצה ונמצא מה שהי' קשה על הטור עדיין קשה ומה שתירץ הוא ז"ל בלא"ה לק"מ ולא זכיתי להבין דבריו כאן ובאמת לדעתי הקצרה סברתו נדחה מכאן דאי לסברתו דנימא מכח רובא דודאי פירכסה כדינו זה שפיר נימא אף לפירכס דיד ורגל א"כ מאי קאמר ר"ש וכמדת ר"א הלא זה הדין אתיא ככ"ע ואם כן הלא כלם סברו דמחזיקינן ריעותא דלא כמשמע ממשנה דביצה לפי שיטתו ז"ל א"כ מתני' דיו"ט אמאן תרמיא וכדי לבאר הנה אומר מטרם זאת לעיין בגוף הסברא שכ' דהוא מטעם רובא מפרכסת יפלא לדעתי איך נימא בזה רוב דבשלמא ברוב כשרות שפיר שייך לומר דרוב בהמות אינם טרפות כי כן היא הגידול ברוב בהמות דעלמא להיות כשרות ולא ימצא בהם טרפות ברב כי אם במעט משא"כ במסוכנת הכי כל החולשות שוות ולא כל טבעות הבהמות שוות. אף אם אנו רואים כי היתה לפנינו כמה בהמות מסוכנות ופירכסו מה ראי' היא זו לשאר בהמות אשר תקרה בהם חולי רב ויכביד עלי' החולי או אם בהמה א' טבעה איננה חזק ובריא אולם ופעם יהי' לה חולי בהכבדה יותר ואפשר תיכף ומיד שיתחיל לשחוט תמית מיתת עצמיית ולא תפרכס דוגמא לדבר כ' הר"ן בקידושין גבי רובא מסבלו והדר מקדשו למדין בה בתר רובא יען דהוא דבר העשוי להשתנות לפי טבע ורצונו ושעתו ול"ש בזה לומר רוב יעויש"ה ואף כאן אין לדון לומר רובא מפרכס כנ"ל:
ועוד הקשיתי דאין להתיר מטעם רובא למאי דכ' הר"ן בחולין גבי לוקחין ביצים מן הנכרים ולא חיישינן דלמא מטריפה באו כיון דרובא כשרות והדר מקשינן דלמא מטמאות. והקשה הר"ן הלא גם נגד טמאות יש רובא טהורות ותי' כיון דאיכא תרי מיעוטא מצטרפין והו"ל כרובא א"נ כמחצה ע"מ יעי"ש. ורש"י ז"ל פי' ביצה ל"ד דמש"ה מותר לשחוט בהמה ביו"ט אף דצריכה בדיקה מטריפת הריאה מ"מ סמכינן ארובא וא"כ אם היא מסוכנת מחזיקינן ריעותא רק מכח רובא מפרכסות. שוב הוה להו תרי מיעוטי מיעוט טריפות ומיעוט אין מפרכסין ואיך מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט לדידי'. ועוד יש לי לדבר לדחות היתירא דרוב מפרכסין ויתבאר. אכן כל עיקר קושיתם דהגאונים הנ"ל מהא דיו"ט ע"ז דהשוחט בלילה דהר"ז ס"נ כבר ישב בעל שאג"א שם בתשובה ס"ד גם שלא תיקשו מהא דביצה ל"ד גבי עוף הנדרס דבעיא דלא איפשטא היא אי מחזיקינן ריעותא ובד' כ"ה משנה שלימה שנינו דמסוכנת מותר לשחוט אף דג"כ צריכה בדיקה אי תפרכס וכבר עמדו כל המחברים ע"ז ולא מצאו מענה בלתי כלם סברא א' דמטעם הואיל מותרת המסוכנת וכמו בהואיל דאי מקלעי לי' אורחים אע"ג דס' הוא מ"מ מותר רק כביה"ש כ' בתוס' פסחים מ"ג דאסור והואיל ס' היא ואינו רק דרבנן ושוב תהירו לגבי יו"ט לצורך יו"ט התירו איסור דרבנן כיון דמה"ת שריא מכח הואיל יעו"ש בדבריהם שמחלקין מהא דעוף הנדרס. עכ"פ היוצא מדבריהם דלא סמכו להקל רק לגבי יו"ט א"כ בנידן דידן ודאי בשוחט וא"י אם פרכס לענין איסור בודאי אסורה הבהמה לאכול ואנו רואין בהא דמבעי' בעוף הנדרס אי מחזיקינן ריעותא אף לענין יו"ט והר"ן ז"ל תופס האיבעי' שם לחומרא מכח ספיקא דאורייתא ועיין ביש"ש שם:
ואליבא א דהר"ן לא מיתרצו כלם שלא תיקשי ממשנה דמסוכנת והנ"ל בענינים הללו ליישב לשיטת הפוסקים שתופסים האיבעי' לקולא ולשיטת הר"ן וגם לכ"ע אימא מלתא דשויא לתרווייהו ואת הכל יבואר בס"ד שלא תיקשי ממסוכנת על הא דעוף הנדרס לכל השיטות הנ"ל וגם לתק"מ על פסק הרמב"ם וצבא הקדמונים בשוחט בלילה הנ"ל ומתוך הדברים המתבארים יצא לנו הדין לאורה לאמיתתו לדעתי הקלושה והנמוכה. והנה לכאורה הקשיתי למאי דפירש"י דשחיטת בהמה ביו"ט מותרת מטעם רובא וזאת ידוע מחלוקת הפוסקים קדמאי ובתראי האריכו הרחיבו בפרט זה דמחזיקינן מאיסור לאיסור ונתעורר בזה בראש הד"מ דפסק דמחזיקינן מאל"א בסי' ל"א ובסי' נ' בהג"ה ובתוס' בכורות ד' כ"ב כ' פסק ר"ת מהא דחלב אינו פוטר מדקדק מיני' דהכי הלכתא דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה ואפי' דלא קימ"ל כר"מ דמטהר בהאי דרוב תנוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא להחמיר מיהו חיישינן וכו' והא דאמרינן בחולין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא סמוך כיון דהאי רובא מצוי הוא ושכיח טובא ע"כ. ומעתה ידוע דאף דלא בדקינן אחר ח"י טרפות מ"מ בטריפת הריאה צריך בדיקה והרעישו הפוסקים אם הוא מדינא והטעם כ' כיון דהיא מיעוט המצוי א"כ בודאי לענין כל הטרפות בכללן בודאי האי מיעוט בהמות טרפות הוא מיעוט המצוי נגד רוב בהמות כשרות. והשתא לענין שחיטת יו"ט אינו רוב המצוי להיות המיעוט כמאן דליתא ולא יצטרף אף עם החזקה. ולפי"ז תיקשי איך הותר לשחוט שום בהמה ביו"ט כיון דכל עיקר היתירא כ' רש"י ז"ל מטעם רוב הוא. א"כ נימא סמוך מיעוט טרפות לחזקה דמחזקינן מאיסור לאיסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור שאינו זבוח וכדומה יש להקשות איך אכלינן חלב. אמנם יראה לי לחדש דבר ברור ויצאתי לדון בסברא חדשה וישרה דבאמת סברא זו דחזקה לא הוי ידעינן כלל אי לאו מדגלי לן בנגע. ומעתה לכאורה יש לדעת ולהבין דברי הראשונים ז"ל וחידותם דיצאו לדון ולבדות סברא חדשה וחזקה חדשה אשר לא נדע מהא דנגע דבנגע שמעינן רק דהיא גופא מוקמינן אחזקה דלא בציר לי' שיעורא וממאי מוכח הא דמחזיקינן מאיסור לאיסור אם הדבר הנסתפק לן אינו תחת סוג החזקת איסור שחי' עד עתה ואיך נבדות זאת מלבינו הלא אנו רואים דאי לאו קרא ל"ה ידעינן שום חזקה אלימתא והיכא דגלי גלי ולא להוסיף עוד וע"כ אנו צ"ל דכך שיעורו חכמים כיון דגלי רחמנא דהדבר הנסתפק ואין אתנו מכריע את הספק אל אחת הקצוות לאסור או להתיר הנה הדבר נניח על ההוה מאז עד כאן כן יקום ולא ישתנה הענין להיות בשינוי ממה שהי' עד עתה ואם הי' עד עתה אסור כן נמי מעתה ולהלן וכענין שכ' הרשב"א יבמות ל"א דנימא להתחדש מעשה חדשה לשנות ממה שהי' עלינו הראי' יעיי"ש. ומעתה שפיר גם בחזקת איסור שאין לו שום התייחסות עם הריעותא והס' אשר אנו דנין בו אכתי אימא שפיר הואיל דהדבר בס' ואין מכריע נניח על מה שהי' עד עתה ולא יעבור וא"כ יראה לי דזה דוקא בס' השקול ואין לנו סברא מוכרחת לא לכאן ולא לכאן ושני הקצוות שקולים שפיר כללא כייל לן להניח הענין על חזקה דמקודם. משא"כ אם הס' אינו שקול ויש לנו רובא להכריע להצד מן הצדדים וכמעט אין לנו ס' כלל כיון דמיעוט לגבי רובא כמאן דליתא ולמימר דהחזקה שא"ז המורה לאיסור בענין אחר יתנגד להרוב זה נגד המושכל וזה לא אמר אדם מעולם וכן הדבר ההוא צודק בלי נפתל דאין מחזיקין מאל"א רק בס' השקול ולא בא"ש זה הנ"ל. ולדעתי זו הנקודה הנחוצה בכמה דוכתי וכאן לקצר אני צריך ואימא אך אשר תפלוט הקולמס בעת הקצר והשתא לק"מ מה שהקשיתי ונתעוררתי עצמי בענין שחיטת בהמה ביו"ט דנימא סמ"ל כיון דעתה אין ריעותא בחיי' וישנו רובא מעליא רוב בהמות כשרות א"כ בזה אין מחזיקין מאל"א ושפיר פירש"י דלהכי מותר לשחוט בהמה ועוף ביו"ט מטעם רוב והיכא דאיכא רוב אין מחזיקין מאל"א דאינו ס' השקול.
ולפי"ז אמרתי ליישב תמיהת הרשב"א בת"ה הארוך והר"ן בקידושין והאריכו בזה כל המחברים בשיטת הרמב"ם וסיעתו דכל הספיקות הם מדבריהם ומד"ת לקולא והקשו מחולין י"א דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקרבנות ולשיטתו קשה דלמא לא אזלינן בתר רובא ורק מטעם ספיקא דמדאורייתא לקולא ועיי' במהרי"ט סי' א' חלק יו"ד מה שמיישב מפרה אדומה ויתבאר לקמן מה שיש לפקפק בזה ומה שנ"ל היא עפ"י הדברים הנזכרים למאי דנודע דבאיתחזק איסורא אף להרמב"ם ודעמי' הס' מה"ת היא וראי' מא"ת ויעויין בקדמונים ובמהרי"ט ובאמת כל בהמה בחיי' בחזקת אש"ז עומדת ובס' שנסתפק טרם התחלף האש"ן מחזיקין מאל"א וכבר הקשיתי דאף הרוב לא יועיל מכח סמוך והמתבאר דאין מחזיקין מאל"א רק בס' השקול ולא בדאיכא רוב. ומעתה שפיר ילפינן דניזול בתר רובא דאל"כ רק מתורת ס' א"כ אם לא נדע מענין רוב דמכריע הספק שוב הוי כס' השקול א"כ שוב נחזיק מאל"א והיכא דאיתחזיק הס' מה"ת לחומרא וע"כ ש"מ דאזלינן בתר רובא ושוב אינו ס' השקול ואין מחזיקין כנ"ל ולדעתי זה הדרך ישכון אור בדעת רבינו ז"ל:
אמנם נראה לפי סברתי אשר בררתי דהיכא דאיכא רובא ואיננו ס' השקול לכ"ע לא מחזיקין מאל"א זה דוקא היכא דאיכא רובא טובא בלי ריעותא. משא"כ היכא דאיכא ריעותא לפנינו וכבר כ' הט"ז בסי' ל"ט ס"ק א' שם נ' לפרש דברי המרדכי בשם בה"ג בריאה דאגלידא דהואיל דיש ריעותא יצאה מכלל הרוב ואין הכשר אלא אחר הבירור ע"כ א"כ כיון דיש ריעותא ושפיר איכא מקום להסתפק שהריעותא מנגד להרוב בלא"ה ונמצא אף גם ברוב הוי כמו ס' השקול ושוב מחזיקין מאל"א. ומעתה יתבוננו דברי הד"מ לפי פי' הט"ז ז"ל שמיישב מעליו קושי' המכמ"מ בשו"ת יעוש"ה בססי' מ"ח שכ' וז"ל עוד ראיתי בתשובה הנ"ל שהקשה על הג"ה רמ"א בסי' נ' דל"א נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה ריעותא לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים וכ' בד"מ דכן משמע בתו' פד"א ובאמת לא משמע כן שהרי הקשו אמאי חוששין לס' דרוסה ול"א נשחטה הותרה מ"ש מהאי גבי זרק לה גט ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמותרת צרת ערוה לשוק מטעם העמד אשה זו על חזקתה שהיתה צרת ערוה מקודם לכן אפי' השתא דמת בעלה ה"נ נימא השתא דנשחטה הותרה אפי' מס' דרוסה שנולד בחיים. וי"ל דשאני הכא דרוסה שכיח וכ"כ בפ' אלו טרפות גבי ישב לה קוץ בושט אלמא אי לא דשכיח הייתי אומר דמוקמינן לה אחזקת היתר אפי' אם נעשה הריעותא מחיים בודאי שלא כדברי הרמ"א ע"כ ואין כאן קושי' כל עיקר שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא אמידי שנולד בו ריעותא דצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטריפות והוי כמו ס' דרוסה שזכרו התוס' ובזה ודאי נשאר בחזקת איסור מחיים עכ"ל הט"ז ובס' נקה"כ ובס' ת"ש הקשו עליו דכוונת תוס' פד"א לא הוי רק בדריסה כיון דשכיח טפי משא"כ בכל ריעותא דהוי ס' השקול ודומה לריעותא דזרק לה גט דג"כ הוי ריעותא אך כיון דהוי ס' השקול אם בד"א דידי' אם בד"א דידה והיכא דשקול הספק לא מחזיקינן אך בדריסה כיון דהאיסור שכיח יותר מלהתיר ועיי' בתב"ש סי' כ"ט ולהנ"ל מבוארים דברי זקני הט"ז כיון דבאמת כל עיקר לא מחזיקין מאל"א רק היכא דשקול הס' כיון דאין לנו הוכחה לא לכאן ולא לכאן והצדדים שקולים לזאת נניח הדבר בחזקה דמעיקרא ואסורה כמקודם אף דהוא ענין אחר משא"כ בדאיכא רובא. הנה החזקת א"ש אינו מנגד כלל לשום סברא להיתירא כנ"ל ובכה"ג לא מחזיקין. אמנם בדאיכא ריעותא שהורע כח הרוב כמ"ש הט"ז בסס"י ל"ט הנ"ל. א"כ שוב יש מקום להסתפק לאסור ויען כי הריעותא מנגד להרוב והוי כמו ס' השקול שפיר שוב מחזיקין מאל"א להעמיד הדבר באיסור כמ"ש טרם פרח מינה האיסור מקודם ואף עתה כן הוא ולא נתירנו בלי ס' המכריח ומכריע את הצד מהצדדים והוי אסור מספק וכוונת הט"ז במ"ש דהאיסור שכיח היינו לומר בלי הרוב המנגדו ומורה להתיר הנה באיכא ריעותא שכיח איסור יותר מלהתיר כיון דריעותא לפנינו המורה לאיסורא אשר על כן הצרכנו בדיקה אכן הרוב מנגד ומכריע הס' אשר בא מכח הריעותא ומנגדים זה לזה. ולזה הוי ס' השקול ושוב מחזיקין מחל"א והן הן דברי תוס' פר"א הנ"ל ונהירין לעינים: