אור ברסלב

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים

הקדמות

סימן א

לגיסי הגאון מהר"א תאומים אבד"ק זבארוב זלה"ה.

האמנם ערבים וחביבים עלי דברי קדשו אשר העלה בחכמתו העצומה אולם האמת אהוב מן הכל ולא נהירין לי אלה דבריו במה שחדש לישב דברי רבינו הטור בסי' א' שיאמר יה"ר כאלו הקרבתי בעולה ושלמים ומנחה ואשם ולא בחטאת לפי שאינו בא בנדבה. וכלם עונים ואומרים לפרש החילוק שבין אשם לחטאת. וכ"ת עמד בקושיא בתחלה שבעיניו נפלא לאמור כשאינו מחויב הקרבן מה בכך שאומר הפרשה ומתפלל שיהי' נחשב כהקרבה למה נימא שיהי' כהביא חולין בעזרה הלא זה הדבר שבקש אברהם אבינו ע"ה רחמים לפני הקב"ה לקבל סדר הקרבנות. גם כשאין הבהמ"ק קיים כאלו הקריבו. ואיך יתהפך ממדהח"ס לגריעותא מהחסד למה"ד ולגרוע. ותמה קרא ע"ז שאי אפשר להעלות על הדעת. ומכח זה נכנס לפרש פי' זר ויצא לחלק בין אשם לחטאת הואיל דגם בזמן שבהמ"ק קיים לאשם הי' תקנה להביא אשם תלוי כדאיתא בכריתות במס' מעילות יש תקנה לר"נ דממין שהביא על הודאי מביא על הספק. משא"כ בחטאת גם בזמן שבהמ"ק ה"ק לא הי' תקנה וכפרה ממילא ע"ז לא שאל אברהם אע"ה למצוא תקנה בזמן שאין בהמ"ק קיים לכן א"י לתקן באמירת הפרשה בתפלה יה"ר שיהי' נחשב זו תורף דבריו. הנה לא אשא פניו בדבר הזה כי אין להם שחר. חדא שלפי דבריו בחטאת לא בקש אברהם אע"ה שיתקבל האמירה כהקרבה ונמצא בזמן הזה אין תקנה למחויב חטאת. זוו נגד גמרא ערוכה בסוף מנחות אמר ר"ל מה דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם אמר ר' יצחק מה דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כו' והרי כל הקרבנות שוים בזה. וגם עיקר כפרה עונות בהקרבת הקרבנות תורת חסד לאברהם אע"ה שבקש ע"ז כדאיתא בש"ס שאל במה אדע והשיב לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת ופירש"י זו הקרבנות. והוסיף לשאול תינח בזמן שבהמ"ק כו' ובאמת גם לחטאת יש תקנה כמו באשם פלוגתא דר"ט ור"ע כשבא לידו ס' מעילה מביא א"ת לר"ט ובחטאת כשבא לידו חלב וכדומה ג"כ מביא א"ת וזה מפורש בקרא והא"ת מגין עליו עד שיתודע לו שחטא אז מביא חטאת קבועה וכשאינו יודע משום ספק חטא ודאי דאינו יכול להביא ולהתנות. וגם באשם כך כשנודע לו שבא לידו ס' מעילה אז מביא א"ת אבל כשאינו ידוע לו משום ס' מעילה אינו יכול להביא כלל וא"כ מה חילוק בין חטאת לאשם שניהם שוים אחר שנודע להם ס' עד שיתודע להם ודאי מהחטא יש בנתים כפרה בא"ת ממילא התפלל אאע"ה על שניהם. ואין שום חילוק זולת לבבא ב"ב בהתנדב א"ת בכל יום וזה דברי הב"י בפשיטות דזה חילוק בין חטאת לאשם דא"ת יכול להביא בכל יום בלי שום ידיעת ספק וא"כ דבריו למותר ואין בם מועיל:

ובעיקר קושיתו אשר העיר כ"ת מעיקרא ליתא שהרי גם בהקרבת קרבן ממש חסד הוא שרחמנא אמר הנפש החוטאת תביא קרבן ותתכפר ובזמן שאין בהמ"ק אמר קחו עמכם דברים ונשלמה פרים שפתינו כי החפץ לה' בעולה וזבחים אמירת הפרשיות עולה לרצון הוא אמר ונעשה רצונו בכך. עיי' במהרש"א ח"א תענית כ"ז. ומעתה כשם כשהקריב קרבן ממש כשאינו מחויב ולא בא בנדבה הוא לו למכשול עון שמביא חולין בעזרה על חנם כן נמי באמירת הפרשה ומתפלל לפניו שיהי' נחשב כאלו הקריב קרבנו חולין בעזרה מה שאין חפץ ד' בו. גם תפלתו תועבה לפניו ית' ודובר שקרים לא יכון וניהו דאינו חולין בעזרה ממש אבל נדמה לו כדאיתא בנדרים ט' ב' עיי"ש בהר"ן כעין חולין בעזרה כן נמי בזה:

ובפ' המוכר את הספינה גבי בכורים בס' אם קנה קרקע מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי דפריך מכדי פסוקי נינהו ליקרי ומשני דמיחזי כשיקרא ופי' הרשב"ם שהרי בשביל הבאת בכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקמשקר וכתב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני אבל כשקורא בתורה לא מחזי כשקרא עכ"ל. ועיי' בא"ז בשם הרא"ש בתוספותיו דמחזי כשקרא מדאורייתא לא חזי לקריאה. ומעתה בזה נלמד מכח כ"ש השתא התם דאינו אלא קורא פסוקי בתורה מחמת שמתכוין לשם ס' בכורים מחזי כשקרא ואסור מדאורייתא ק"ו בזה שמתפלל תפלת שוא יה"ר שיהי' נחשב כאלו הקריב חטאת שאין בא בנדבה בודאי אסור וגריעותא הוי ונהפך לעון וכעין חילין בעזרה:

ובגמרא שם גבי בכורים לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות כיון דמספקי להו אי קנה קרקע ומביא בכורים הוי כמביא חולין בעזרה ופי' התוס' שם אף דאין אסור להביא חולין בעזרה דאל"כ איך אדם נכנס בעזרה בבגדי חול וגם הכהנים אוכלין תבלין חולין למשחה בהם כתיב אלא פירושו דלשם הקרבה אסור ובהגשה ותנופה הוי כהקרבה ובזה הוי כחולין בעזרה וקשה הרי יכול להביא בתנאי אם יש לו קרקע להוי כמשפט הבכורים ואם לאו יהי' כחולין בעלמא דמותר להביא בעזרה אלא ע"כ חזינן מהכא דאם מביא אפי' בתורת ספק לשם הקרבת בכורים ואם אינו מחויב הוי כמקריב חולין בעזרה ועיי"ש בתוס' לענין תודה ולחמה דלא יכול להקדיש על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדה"ב או לדמי נסכים. משום דמוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאים ולהכי אפי' הקדיש על תנאי הוי חולין בעזרה. ובברכות פ"ק גבי ספק התפלל או לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ולר"י דסובר הלואי שיתפלל אדם כל היום עיין בהרא"ש בשם רב אלפסי דאם בתורת נדבה ורשות מותר להתפלל כר"י אבל אם בתורת חובה אסור ומבואר שם בפוסקים דהוי כהקריב שני תמידין כי אם בהתנה אם כבר התפללתי יהי' לנדבה כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בתנאי דנדבה מותר ואם לאו אסור ובתפלת מוסף כיון שאין השעיר בא בנדבה אף שאין שם ברכה לבטלה שהברכות יכול לומר על הקרבת העולה שבא בנדבה מ"מ בהזכיר גם השעיר אסור.

וגם בשבת כתבו קצת הפוס' כיון דנדרים ונדבות אין קרבין בשבת ויו"ט ע"כ אסור להתפלל. והרי התפלה שהיא נגד תמידין תקנו ג"כ תורת חסד הוא מ"מ כשאינו מחויב ומתפלל לשם חיוב הוי כהקריב חולין בעזרה אם לא כשמתנה בפירוש שיהי' לנדבה כיון דלר"י יכול להתפלל תפלת רשות תמיד נמצא בחטאת דאין יכול להתנות דאינו בא בנדבה ומתפלל שיהי' נחשב כאלו הקריבו ודאי דנהפך לגריעותא וז"ב ועיין בס' ח"ד להגאון מוחז"ל בביה"ס ס"ק כ"ו יעו"ש באורך:

והארכתי בזה כי הביאני עד הלום למען דעת ולהבין במה שמהרש"ל והב"ח כתבו לומר גם בחטאת בתנאי אם אינו מחיוב יהי' רק כקורא בתורה והטוז"ל משיג ע"ז דאם התפלל ואמר הפרשה כחקת החטאת וכמשפטו ואם אינו מחויב אינו בא בנדבה שוב לא יוכל לומר כן אפי' בתורת ספק דהוי כחולין בעזרה והאחרונים חלקו עליו דאמאי לא יכול לומר בתנאי דאם אינו מחויב יהי' כקורא בתורה ועיין בת"ש סקי"א. ולכאורה באמת צריך להבין דבריו ז"ל. אמנם להנ"ל נראין דברי אא"ז הט"ז ז"ל נכונים ומבוארים ומוכרחים מכל הלין דבכורים הנ"ל דאינו יכול לקרות בתנאי דחולין הרי מבואר דגם בתנאי כשאומר בתורת חובה אפי' בספק ואם אינו מחויב הוי חולין בעזרה ואם כן בהבאה כן נמי באמירת הפרשה דשוים הם כמבואר למעלה ויתבאר הכל בעזה"י לקמן וכל אחד על מקומו יבוא על נכון:

דהנה יש לדון בהך פלוגתא שבין אא"ז מהרש"ל והב"ח והט"ז שאני מבני בניהם שמתי אל לבי ודנתי כי סברתם תלוי בפלוגתא ישינה אם מצות צריכות כונה או לאו. דבשלמא אם מצות אצ"כ שפיר אית לן למימר דהתנה בפירוש אם מחויב אני חטאת יהי' לרצון כאלו הקרבתי ואם לאו אינו אלא כקורא בתורה אבל אם מצות צ"כ א"כ צריך לכוין בכונה שלימה בקריאת הפרשה ובקריאת פסוקי דבכורים בתורת חיוב ממש וכהקרבה ממש כמשפטו וכמצותו א"כ שוב אין לנו לומר דאם לאו יהי' רק כקורא בעלמא דאי אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד אם מחזיק הקריאה לשם חיוב א"כ כשאינו מחויב הוי כחולין בעזרה ואם נתפוש הדבור רק כקורא בתורה בעלמא שוב אינו יוצא ידי חובתו אם באמת מחויב הוא דאינו יכול להיות המחשבה ארכבי' אתרי רכשי. והבן היטב בסברא זו. אלא דלכאורה גם זה אינו למאי דקי"ל בר"ה דמסיק רבא לצאת לא בעי כונה לעבור בעי כונה. א"כ לפי"ז יחשב הכונה לחובה אם מחויב הוא יחשב כהקרבה ממש אבל אם אינו מחויב לעבור ע"ז ויהי' כחולין בעזרה זה לא יחשב הכונה כי הוא לא נתכוין לעבור רק למצוה אם הוא מחויב אבל לא לעבור להקריב חולין בעזרה. אולם לאחר ישוב זה אינו פירכא על הסברא הנ"ל. דזה דוקא למ"ד דמצות א"צ כונה ויוצא י"ח בלא כונה לצאת. אבל אם מוסיף ואינו מכוין לעבור אינו עובר דלעבור בעי כונה גם למ"ד דמצאצ"כ. אבל כששניהם ביחד נפגשו ושניהם בנושא אחד הוי כסתירה וכיצד יתקיימו שניהם. וממ"נ אם נקטינן הכונה לצאת בו י"ח ממילא אם אינו מחויב עובר על ב"ת דוגמא לדבר מצינו בכמה מקומות ענינים שכל אחד בעצמו הדין לחומרא או לקולא. אבל אם כאשר יבואו ביחד בחד ענינא יש סתירה אז אישתני הדין מכח ממ"נ עיין בח"מ סי' י"ז לגבי סמיכה נחשב לגבי עדים עמידה ולגבי דיינים כישיבה אבל אם העדים והדיינים בסמיכה מכח ממ"נ לא מהני ע"ש ס"ק ו' ורבינו הש"ך ז"ל בחו"מ סי' ל"ד גבי נמצא אחד קרוב או פסול דאם אינו מתכוין להעיד אינו פוסל הקרוב אבל אם גם הרחוקים אינם מתכונים להעיד א"כ ממ"נ פסול דאם נימא דהאי דאינו מתכוין להעיד אינו בכלל עדות א"כ גם הרחוק כיון דאינו מכוין להעיד אינו נחשב לעד ואם נימא דגם בלי כונה להעיד נחשב לעדות א"כ שוב גם הקרוב עד הוא ופוסל ולא נוכל לחלק ולומר דזה נחשבנו לעד דגם בלי כונה להעיד כשר הוא ואת הקרוב לא נחשב לעד בשביל שאינו מתכוין להעיד ניהו דבכל ענין בפ"ע היינו אומרים כן אבל כששניהם בענין אחד ובעדות אחד אי אפשר לומר כן דהוי סתירה למדנו מדברי הש"ך ז"ל גם לענינינו כן דניהו דלצאת לא בעי כונה ולעבור בעי כונה אכל כששניהם ביחד יש סתירה וממ"נ אינו עולה:

ונמצא כשנחשוב האמירה הזאת כהקרבה ממש ממילא אם אינו מחויב יחשב כחולין בעזרה ועולה יפה שיטת הט"ז לשיטה זו דנימא מצ"כ אבל למ"ד דמצות אצ"כ שפיר יכול להתנות כן. משא"כ בענין הכונה דצריך להיות הכונה זכה ושלימה בשעת הקריאה ושוב לא תבטל בהתנאי דמצינו תנאי במעשה או בדיבור אבל במחשבה וכונה לא מצינו שיוכל להתנות תנאי וז"ב:

אמנם אכתי אין לנו הכרע בדיעות הפוסקים אם מצ"כ או אצ"כ. אפס בריש ברכות גבי פתח אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא בהאי סוגיא כתב בשם רבינו ה"ג ורבינו יונה הביא שלחלק יצאו דהא דמצוה אין צריכה כונה דוקא בדבר התלוי במעשה כגון בנטילת לולב אבל בדבר אמירה לבד לכ"ע צריכה כונה דבלא הכונה לאו כלום הוא. מעתה הדבר נכון שפיר קאמר הטז"ל ולענין קריאת הפרשה וכן בקריאת בכורים א"ש כיון דעיקר תלוי בהכונה א"כ כיון שנתכוין לשם חובה וכשאינו מחויב בדבר הוי כמביא חולין בעזרה ולא מהני התנאי לבטל דלא מצינו תנאי במחשבה וכונה. וא"כ י"ל דהט"ז אזיל בשטת הר"י הנ"ל:

ואל תשיבני מהא דקימ"ל בשחט חטאת לשם חולין כשר החטאת אף דהתם בעינן שישחוט הזבח בכונה ושחט בן הבקר לשם ששה דברים הזבח נשחט ומ"מ איתא בריש זבחים דחולין אין מחללין קדשים דמינו מחריב ושאינו מינו אינו מחריב והשתא לפי סברתו הנ"ל תקשי כיון דפתיכא בי' כונה אחרת איך נכשר הזבח לשם קדשים הרי הכונה לא הי' זכה ושלימה זה לאו פירכא הוא דגם התם קימ"ל דכשר ואינו מרצה כדאיתא בזבחים מ"ו עי"ש בשוחט חטאת לשם חולין כשר ואינו עולה לבעלים לשם חובה ואינה מרצה. וגם לענין להכשיר הקרבן לגבוה בשינה מחשבה אי לא דגלי קרא כאשר נדרת נדבה ודרשינן אם לא כאשר נדרת נדבה יהי' לא הוי ידעינן דכשר לגבוה. אלא דגלי לן קרא. דעכ"פ כשר מלבד בחטאת פסול הוא בשינה מחשבתו בריש זבחים עיי"ש.

ומרווחנא בזה להבין דברי תוס' זבחים דף ס"ח ד"ה אימר דאמר ר"י הקשו שם למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטריך קרא לחטאת העוף הבאה על הספק וריב"ח דאמר לאו דאורייתא כדמוכח בנזיר ומצריך קרא לחטאת עוף הבאה על הספק וי"ל דאתיא קרא למימר הבא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי ע"כ ולכאורה אין הבנה לדבריהם דבהמה אם אינו מחויב הוי חולין בעזרה מה"ת ושפיר איצטריך קרא דיכול להביא משא"כ בעוף אכתי תקשי למה לי קרא דממילא נדע ודוחק לומר דהיינו לענין חיוב דלא נשמע כן. אמנם להמבואר מובן היטב כיון דחטאת אינו בא בנדבה א"כ אי לאו קרא אי אפשר להביא חטאת עוף על הספק דהיינו אם אינה מחויבת להוי חולין דאז אינה יוצאת י"ח דאם יש בה תנאי דחולין אינה מועלת בקדשים לצאת י"ח ניהו דחולין אין מחללין קדשים ז"א רק להכשיר אבל לא לרצות והמצוה לצאת י"ח אינו יוצא רק בכונה שלמה ולא בתנאי דחולין וכמ"ש למעלה דשני הפכים בנושא אחד אי אפשר להתקיים ובהמחשבה וכונה לא מצינו תנאי וגם בקדשים אי לאו דגלי קרא דכאשר נדרת נדבה לא הוי ידעינן דכשר לנדבה בשינוי קודש בכונה ומחשבתו. מעתה מה דגלי גלי דמהני מקודש לקודש במה דיכול להיות נדבה משא"כ בחטאת דאינו בא בנדבה א"כ לא היו ידעינן דחטאת עוף באה על הספק דאם פתיכא בי' תנאי דחולי' תו לא מועיל לה לחטאת ואינו מרצה לכן איצטרך קרא לזה. ויש לכון הדברים בתירוצים של רבותינו בעלי תוס' דהיינו כמו בבהמה דגלי קרא באשם אף דגם באשם אינו בא בנדבה ואי אפשר להתנות מ"מ מייתי א"ת על הספק כן בחטאת העוף אשמעינן קרא דמביאה על הספק וז"ב והבן כי זה ישכון אור בקושי' תוס' הנ"ל ומזה ראי' ברורה ונסתייע הטז"ל מדברי תוס' אלו דבחטאת לא מהני תנאי דחולין לומר יה"ר כאלו הקרבתי חטאת ואם אינו חייב יהי' כקורא בתורה בעלמא זה אי אפשר להיות דהוי כשני הפכים בנושא אחד וכנ"ל. והשתא מובן היטב ישוב הב"י על רבינו הטור דעל חטאת א"י לומר אם נתחייבתי חטאת ועל האשם יכול לומר יה"ר וקשה דגם אשם אינו בא בנדבה. ולהנ"ל ניחא דהב"י תירץ משום דבאשם מצינו א"ת משא"כ בחטאת ולכאורה קשה מה ענין אשם ודאי א"ת דז"א אלא לבב"ב דמביא א"ת בכל יום וגם תקשה במוצאי יוה"כ דצריך להמתין עד שיבא לכלל ספק אבל להמבואר ניחא דהיינו באשם יכול לומר יה"ר ואם לאו אהי' כקורא בתורה בעלמא כיון דבאשם כבר גלי לן קרא דמביא על הספק הרי גלי לן קרא בזה דגזה"כ ולא נלמד מזה לחטאת דלא מצינו כן רק בחטאת עוף אבל לא בחטאת בהמה ולא ילפינן מזה לזה דאיצטריך קרא לחטאת עוף מיוחד א"כ אין לומר בחטאת דאם לאו יהי' כקורא בתורה וכמבואר כסברת הט"ז הנ"ל וכאשר בארתי וזה נכון וברור להבין דעת קדושים ת"ל ודו"ק:

ובזה מובן מה שמבואר בגמרא שהבאתי למעלה דחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה ולכאורה יש להבין כיון דחולין אין מחללין קדשים א"כ אמאי אין עולה לבעלים לשם חובה בשלמא בקדשים ששינה ששחטן שלא לשמן יליף בגמ' דכשר ואינו עולה מקרא דכאשר נדרת ואם לאו הוי נדבה אבל בשחט לשם חולין כשר דאין מחלל ודלאו מינה לא מחריב א"כ אמאי אינו מרצה. ונלענ"ד דהיינו משום דאם נימא מצות צריכות כונה א"כ כשאינו מכוין לשם קודש אין כאן כוונה לחטאתו אבל זה ניחא למ"ד דמצצ"כ אבל למ"ד דמצות אצ"כ מה איכא למימר אלא דניחא למ"ש הר"י בריש ברכות בסוגי' דפתח אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא בשם רבינו שמואל דאף דאין צריך כונה זה דוקא בסתם שאינו מכוין כלל אבל כשמתכוין להיפך אז אינו יוצא כלל עיי"ש לכן עתה בזה ששחט לשם חולין ובפירוש עקרו מהכונה לשם חטאת ממילא אינו יוצא י"ח ולהכי אינו מרצה כנ"ל:

והנרצה בזה ליישב קושי' שהקשו על הרמב"ם פט"ו מה' ][ ה' י"א שכ' הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לשם זבח אחר בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד' ותמה קרא בס' בה"ז על רבינו בשינה לשם חולין דלא נשמע כן מפ"ק דזבחים דפסח דמי לחטאת ומבואר בגמ' בחטאת לשם עולה פסולה בחולין כשרה וכן ב"ד מ"ו ה' ופסח דינו שוה לחטאת ולפי דאין חולין מחללין קדשים דלאו מינה לא מחריב בה ועיין במשל"מ שכ' ג"כ בצ"ע:

ולהנ"ל ניחא ולק"מ בפשיטות דלהכי בחטאת לשם חולין כשר דחולין אין מחללין קדשים ואינו מרצה כיון דבזה לכ"ע מצצ"כ כיון דלהיפוך עקרו מחטאת ומש"ה אינו יוצא בזה י"ח משא"כ בפסח כיון דעכ"פ אינו יוצא בזה י"ח פסחן ונמצא ששחטו שלא לשם בעליו והדין מפורש בשחטו שלא למנוייו ושלא לאכלו פסול לגמרי ותעובר צורתו לשריפה כיון דעכ"פ שלא לבעליו הוי כיון דעקרו לחולין ובזה לכ"ע אינו יוצא בו י"ח דמצצ"כ כשמכוין להיפוך משא"כ בחטאת כיון דחולין אין מחללין קדשים ולהכי כשר הוא אלא דלא עולה לבעלים לשם חובה ואינו מרצה והדבר פשוט בעיני עד שנפלאתי מה דקשי' להו וז"ב והבן. ולפנינו לקמן יתבאר ישוב אחר על קושי' זו. ומתחלה בהיותי בזה עלה ברוחי לישב קושי' א' הגד הוגד לו בשם הגאון רע"א ז"ל אשר תמה על סתירת דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בר"ה בסוגיא דמצצ"כ. וכ' שם וז"ל בשוחט קדשים לשם חולין כשרה ועולה לבעלים לשם חובה וכן בחטאת כדאיתא פ"ק דזבחים עכ"ל והוא נגד גמרא ערוכא בזבחים הנ"ל בשחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה. ומפ"ק מוכח איפכא דודאי אינו עולה לבעלים לשם חובה. ולפענ"ד נראה ישוב נכון ופשוט דיש חילוק בין אם אחר שחט הקרבן לבין שחטו הבעלים בעצמן. לפי המבואר למעלה דהא דמבואר דאינו עולה לבעלים ואינו מרצה משום דשחטו לשם חולין ובזה מצצ"כ ומש"ה אינו יוצא בו י"ח זה דוקא כששחטו הבעלים בעצמן דשחיטה כשרה בזר ולהכי כיון דהבעל החטאת בעצמו שחטו שלא לשם חטאת רק לשם חולין ניהו דכשר הוא דחולין אין מחלל קדשים לפסלן אבל כיון דהוא בעצמו הפך כונתו לשם חולין אינו מרצה ולא עלה לחובתו משא"כ כששחט הכהן או איש אחר את החטאת לשם חולין הרי עכ"פ כשר הוא דחולין אין מחלל קדשים א"כ שפיר עלה לבעלים לחובתן דמה בכך שהשוחט כיוון לשם חולין הרי הבעלים לא עקרו וכוונתם הי' לצאת בו י"ח לחטאתו א"כ שפיר עלה לבעלים ומרצה ולא הפסיד הבעלים במה ששחט השוחט לשם חולין כיון דעכ"פ כשר הוא ודו"ק והבן כי סברא ישרה ונכונה היא. והא דתנן התם במתני' שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ופירש"י הלכך אם הוי שלא לשמו אע"ג דבעלים אומרים לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מלתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב עכ"ל. זה אינו פירכא להא מלתא דשפיר פירש"י כשהעובד אומר שלא לשמו דהיינו לשם זבח אחר דפסלן ולא מהני בזה רצון הבעלים להכשיר דהכשר תלוי בהעובד ובמחשבתו אבל כשהעובד לא פסלו כגון שאומר לשם חולין דלא חללו וכשר היא וממילא עלה לבעלים ולא הפסיד כונתו לשם זבחן וז"ב ונכון והבן היטב כי זה דבר אמת הוא וברור למבין ואין כאן קושי' כלל דבגמ' מיירי שהבעלים בעצמן שחטו לשם חולין. והרמב"ן ז"ל איירי כששחט אחר וא"ש ולק"מ. אמנם לפי"ז תקשי לי על מה שישבתי קושי' הנ"ל בהרמב"ם ז"ל בהא דפסח שנזבח לשם חולין דפסול הוא והיינו משום דאינו מרצה וממילא נפסל כמבואר למעלה ועתה לפי אשר בארתי דזה דוקא כששחט בעל הקרבן בעצמו אבל כששחט אחר לשם חולין דכשר ועולה ג"כ לשם חובתו. א"כ איך סתם רבינו ז"ל וכתב בין ששינה לשם זבח אחר בין ששינה לשם חולין ומדהשוה שניהם ביחד יגיד עליו ריעו דכשם כששחט לשם זבח אחר פסול גם כששוחט אחר בשבילו גם כששחט לשם חולין אין חילוק תמיד פסול הוא. ונשאר הקושיא קמה ונצבה וזו פירכא להך מלתא דאמינא לסברה קיימת אשר לחלק יצאת. והדרא קושי' לדוכתא:

אמנם הדבר נכון מאוד ודברי רבינו ז"ל מיושבים היטב וא"ש ולק"מ. דהנה זה כמה הקשתי בהא דקיימ"ל בנדרים ובקידושין דאיבעיא לן אי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחא דידן ולא איפשטא ובקידושין אמר ר"ה דע"כ לא שליחא דידן נינהו מכח מי איכא מידי וכו' ובתוס' ובר"ן דדייק למיפשט ממתני' ולא משכח אלא מימרא דר"ה מכח סברה. וקשה לי דאיכא למפשטא מהא מתני' דריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. והשתא אם נימא דשליחי דבעלים נינהו וכן בשחיטת קדשים ומתני' סתמא קתני מיירי גם כששחט אחר לא הבעלים בעצמן א"כ כששחט אחר הרי שינה מדעת בעלים ובטל השליחות ואמאי כשרה וכבר מבואר אצלי במק"א שהארכתי בזה ומצאתי אח"ז הקושי' מבואר בס' המקנה בקידושין שעמד בזה ותירוצו לא נהירא. אמנם אח"ז ראיתי דלא קשיא מידי לפי שכתב הגאון מרן הפנ"י ז"ל בריש האיש מקדש שמבאר שמה ליישב קושי' הפמ"א והאריך ומסיק דשחיטת קדשים אין צריכין שליחות כלל כיון דעומד לכך משעה שהופרשה ויכול לשחוט מי שהוא בלי שליחות כלל זולת פסח צריך שליחות משום שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת דמקרי כאלו שחטו הבעלים עיי"ש שהביא כן בשם הירושלמי דפסח צריך שליחות לשחיטתו ולא שאר קדשים. ונמצא ממילא דלק"מ דאף ששינה מדעת הבעלים מ"מ כשר דאין צריך שליחות אמנם אכתי לא הונח כיון דבפסח צריך שליחות א"כ שקיל וטרי שם בריש זבחים בפסח מנ"ל שנשחט שלא לשמו פסול הרי כיון דבשחיטת פסח צריך שליחות ובשינה ממילא בטל השליחות ופסול הוא ולמה לי קרא למצוה ולעיכוב. אכן ניחא וא"ש דהיינו אי לאו קרא לאפסולי בדיעבד א"כ הו"א ניהו דפסול לפסח אבל עכ"פ כשר הוא ויהי' שלמים כאשר שינה או ששינה לעולה עכ"פ להוי עולה או שלמים כיון דלשאר קדשים א"צ שליחות. ולהכי שפיר איצטרך קרא דפסול לגמרי הוא גם על הקודש שזבח לשמו פסול ויצא לבית השריפה והבן:

ומעתה עולה יפה פסק רבינו בשחט הפסח לשם חולין כיון דבשחיטת הפסח צריך שליחות ואם נשחט הפסח ע"י אחר לא ע"י הבעלים בעצמן וכיון ששינה השליחות מדעת הבעלים בטל השליחות וממילא פסול הוא גם בשחט לשם חולין דניהו דחולין אין מחלל קדשים ולהכי בשוחט חטאת לשם חולין כשר זה דוקא בחטאת דכיון דאין צריך שליחות לשחיטה בשאר קדשים משא"כ בפסח דצריך שליחות לשחיטתו כמ"ש הפנ"י בשם הירושלמי ובשינה מדעת המשלח ופסול לגמרי ומעתה ממ"נ פסול בין אם שחט הוא בעצמו כמו שנתבאר למעלה. ובין אם נשחט ע"י אחר וז"ב והבן ודוק היטב:

ועיין בע"ז ד' כ"ז שם איתא דלה' קאי אפסח וג"כ הכונה כמו שכתבתי כיון דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' דבעינן שיהי' הזביחה לשם פסח ואם שחט חולין ונהפך הוא בזה לכ"ע מצות צ"כ ואינו יוצא וממילא פסול כמבואר למעלה ואין שום קושי' ומדוקדק לשון רבינו שם ודו"ק:

ולפי מה שבארתי דאין להתנות בפ' חטאת לומר אם לא נתחייבתי יהי' כקורא בתורה בעלמא וכס' הט"ז הנ"ל הנה יש בזה ליישב קושי' הב"י על רבינו הטור שפסק בחטאת לא יאמר יה"ר ואחר פ' האשם יוכל לומר יה"ר והקשו כלם דגם אשם אינו בא בנדבה והנה נראה דחילוק גדול בין חטאת לאשם לפי דאיתא בנזיר ובזבחים ובנדה פלוגתא דר"ש ורבנן בס' נזיר טמא מוחלט דר"ש סובר למחר מביא לוגו ואשמו עמו והיינו דמייתי ומתני אם טהור אני יהי' שלמי נדבה אלא דרבנן פליגו מטעם דאין מביאין קדשים לבית הפסול דשלמים נאכלים לשני ימים ואשם נפסל אחר יום ולילה. והנה זה דוקא בהקרבה ממש לא שייך להתנות בשלמי נדבה דאם טהור הוא הוי שלמים ומביא לידי פסול נותר שמא אשם הוא. משא"כ בשילום שפתים באמירה דאין כאן הקרבה אלא דנחשב להקרבה א"כ שפיר י"ל דיכול לומר בתנאי אם נתחייבתי אשם יהי' כאלו הקרבתי אשם ואם לאו יהי' כשלמי נדבה ובזה שפיר י"ל בתנאי משא"כ בתנאי דחולין וכמ"ש והבן בזה ולק"מ וניחא שיטת רבינו ז"ל:

ובהא שהקשה המג"א על רבינו הטור שהקדים לומר פ' העולה קודם לפ' חטאת וקיימ"ל דחטאת קודם לעולה ותי' של מרן ז"ל נכון מאוד דעולה מכפר ודאי דאין לך אדם שאין עובר בעשה. והחטאת ספק ע"כ בזה עולה קודם אבל תקשי לי קצת שהרי בס' לידה שמביאה חטאת העוף על הספק ואינו נאכל והעולה מביאה בספק אם לאו תהי' נדבה ומ"מ העולה אחר החטאת ועיין ברש"י כריתות ד' ז' דסתם נתני אע"ג דהעולה בא בנדבה ובודאי היא והחטאת אך בספק מ"מ החטאת קודם שלא חלקו ויש לעיין בזה. אמנם נראה לי בישוב הקושי' למאי שכתבו בתוס' זבחים צ' ד"ה תקדים דהא דחטאת קודם לעולה חידוש ומני' לא ילפינן למק"א ועתה הנה בזה מקום יש בראש לומר שהעולה תקדים דדוקא בעבודת הקרבנות דאף דיש מעלה לעולה דכלה כליל זה המעלה דחטאת מכפר יותר חשוב ולמשל שנכנס הפרקליט דורן אחריו אבל בקריאת הפרשה בעסק הלימוד מצינו שעסק התורה מכפר יותר מהעבודה כמ"ש ע"פ טוב יום בחצריך מאלף עולות וכדאיתא בשלהי מנחות עיי"ש אלא דכך תקנו לעסוק בתורת הקרבנות לכן להקדים פרשת עולה דיש בו שני המעלות כן עולה ברעיוני בראשית השקפה ויש בזה לפרש פירש"י על הא דקתני בקרבן יולדת פ' תזריע להקדים הכתוב העולה קודם לחטאת ובגמ' בזבחים דאינו אלא למקראה ופירש"י דהיינו שיהי' נקראת בענין תחלה אבל בעבודה חטאת קודם. ועיי"ש בתוס' שכתבו בתימא ע"ז ובאמת אין הבנה לפי פשוטו ולהנ"ל אפשר יש לכוין הדברים הללו דהיינו דנ"מ בקריאת הפרשה כגון בזמן שאין ביהמ"ק קיים או כשאין ידה משגת כלל אז יוצאת י"ח בהעסק קריאת הפרשה אז תקדים פ' העולה לא כן בעבודה חטאת קודם:

אמנם בדרך יותר מרווח נ"ל דלק"מ הא שהקדים רבינו ז"ל העולה קודם לכל הקרבנות, דהנה דלכאורה יש להקשו' להך ס"ד דסובר דתפלות נגד תמידין תקנו וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל בהל"ת. א"כ לפי דאמרו בגמ' אברהם אע"ה שאל שלא יעשה לבניו כדרך שנעשה לאנשי דור המבול ואנשי דוה"פ ע"ז השיב לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת ואלמלא מעמדותי לא נחקיימה שמים וארץ והיינו הקרבנות ובזמן שאין ביהמ"ק סדר לנו פרשיות של הקרבנות א"כ למה תקנו אנשי כה"ג סדר התפלות כנגד תמידים היינו תפלת השחר כנגד תמיד של שחר אחר שכבר למדו פרשת התמיד א"כ הוי כשני תמידים. אמנם למאי שמבואר בהירושלמי הובא בס' פנ"י בפ' תה"ש דכלם סברו תפלות אבות תקנו ונמצא עיקר סדר התפלה מאבות ירשו בנים. אך דאסמכוהו אקרבנות והזמן תלתא זמנא דהיינו הזמן של התפלות כסדר זמני הקרבנות. לפי"ז לק"מ דעיקר סדר התפלות מאבותיהם אבל למאי דמסיק שם בהירושלמי דפלוגתא דתנאי הוא תשאר הקושי' וכבר עמד בקושי' זו אא"ז מרן הט"ז בסי' קל"ב גבי קטורת עיי"ש שהקשה כן דהוי שני תמידין ותי' דפרשת הקרבנות הם במקום שחיטה וזריקה ולא נגמר סדר התמיד רק בהתפלה שהיא כנגד הקרבת האברים אבל בי"כ ובי"כ עיקר התמיד מתחיל בקריאת הפרשה של התמיד. א"כ איך יכול לומר שום פרשה של קרבן שיהי' נחשב כהקרבה ואין לך דבר קודם לתמיד של שחר והשתא לפי"ז ע"כ מוכרח להקדים פ' העולה של שחר כנגד עולת תמיד של שחר שצריך להקדים קודם כל הקרבנות ושפיר כתב רבינו הטור להקדים פ' העולה ואח"כ חטאת ואשם ושלמים אלא דאכתי לא הונח כיון שעדיין לא נגמר התמיד של שחר קודם שהוא הקרבת לפי דברי הטז"ל. אולם דלשיטת הרמב"ם ז"ל דתפלה מדאורייתא והקשה הרמב"ן שהוא נגד דברי הש"ס בס' התפלל הוי ס' דרבנן ותירצו דמדאורייתא תפלת כ"ש סגי והם תקנו סדר התפלה. מעתה י"ל דבתפלת כ"ש נגמר סדר תמיד של שחר עם הלימוד של הפרשה. והנה אחר פ' העולה כתב הטור שיאמר יה"ר כאלו הקרבתי עולה ובזה יוצא י"ח התפלה. ואמטי להכי בתר הכי נכון לומר פרשות שאר הקרבנות ולא קודם לכן שהוא כקודם הקרבת עולת התמיד ובאמרו פ' העולה שהיא עולת תמיד של הצבור יאמר ג"כ אם נתחייבתי עולה יהי' לרצון. ומעתה אין מקום לקושי' ועולה יפה דברי רבינו הטור ז"ל והבן. ועיי' במשל"מ פ"א מה תו"מ באורך וכאן לקצר איצריך ועוד יש אתי להאריך בפרט הזה ואכמ"ל:

והואיל ואתא לידן האי דינא דחטאת קוד' לעולה אציגה נא מה שפרשתי בזה לישב קושי' תוס' ד' צ' דאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ומפרש הר"ר חיים להקדישה תחלה שיקדיש העולה קודם החטאת אבל להקריב חטאת קודמת והא דתנן וכן להקדישה מתני' לא מיירי ביולדת וכו' וקשה לפירושו מהא דאמרינן בעירובין כ"א חייבי חטאות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ממשכנין אותן ולפעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן ופריך מאי ניהו אי נימא עולת יולדת פי' דאין צריך למשכנן משום דאי אפשר בה להביא חטאת עד שתביא עולתה והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ואי כפי' הר"ח כיון דצריכה להקדיש עולה קודם לחטאת א"כ א"צ למשכנה דע"כ תביא שתיהן ע"כ והיא קושי' עצומה. ולא אשכחינא פריקא. ואגב נראה לי לפרש פירש"י בנמוקי רומש פ' תזריע בקרא ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני ב"י אחד לעולה וא' לחטאת ופירש"י לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודם לעולה כך שנינו בזבחים ע"כ וקשה אמאי לא כתב רש"י כן על הקרא הקודם לזה ביולדת עשירה תביא כבש בן שנתו לעולה וב"י או תור לחטאת דקיימ"ל דגם חטאת עוף קודם לעולת בהמה ויש להעיר בזה אמאי המתין רש"י ז"ל לגבי סיפא ביולדת עני' ולא פי' כן ברישא דקרא ביולדת עשירה לכן נ"ל לפרש. דהנה לכאורה אין התחלה לקושי' תוס' על הר"ח מהא דעירוכין הנ"ל דגם לפי' הר"ח דסובר דלקרות שם העולה תחלה קודם לחטאת בודאי אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכובא דאם קראה שם לחטאת הכי ידחה מהקרבה ולא אלים מהא דסמיכה דהוא רק למצוה ולא מעכבה דהוי שירי מצוה ואם לא עשתה כן אינו מן המובחר אבל מ"מ לא יפסול בשביל זה כיון דהקרבה החטאת קודם אלא בקריאת שם המצוה כפשוטא של מקרא דתביא אחד לעולה דמשמע למצוה בעלמא ולא לפסול א"כ שפיר אמרינן דאינו אלא למקראה אבל להקרבה החטאת קודם א"כ כשתביא את החטאת ע"כ יקבלנו הכהן ממנה וממילא צריך למשכנה בשביל העולה ואדרבה דבשביל כשתביא החטאת קודם תתרשל להביא את העולה וגם כשתביאנו לא יהי' כמצותו ותהי' חסר מצוה לכן שורת הדין נותן לכופה מיד שתביא את העולה כדי לקיים כמצוה מן המובחר קודם שתביא החטאת למשכנה על העלה שתביאנה מקודם. וזה דבר ברור דגם פירש"י שמצוה שתקרא שם לעולה תחלה אינו אלא למצוה ולא לעכב:

אך שיש לדון להא דקיימ"ל בקדשים אם שינה עליו לעכב וכ"ז שלא שינה עליו הכתוב אינו אלא למצוה אבל אם שינה היינו לעכבה וא"כ בפ' יולדת דבעשירה כתב והקדים העולה לחטאת ושוב שנית בעני' כתיב עוד הפעם אחד לעולה ואחד לחטאת נמצא כיון ששינה עליו הכתוב והיינו להקדישה כפי פי' הר"ח דהיינו לקרות שם לעולה תחלה וגם מימרא דרבא לא הקדימה אלא למקראה. וע"ז שפיר הקשו לפירושו עולה דמעכב הקריאת שם לעולה תחלה ונמצא לא יתקבל החטאת כשתקרא שם לעולה תחלה וקשה מעירוכין דא"כ א"צ למשכנה על העולה. אמנם ז"א ולק"מ דאין בזה לומר מכח עכובא לפי מה דקיימ"ל בכמה דוכתא אין הקומץ מתפרשת אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיות הכהן יומא מ"א כריתות כ"ח. הרי מבואר דאין המצוה תלוי ביד הבעלים לקרוא שם איזו לעולה ואיזו לחטאת רק המצוה עליהם להפריש קן סתימה ולתת ליד כהן ואפילו אם פירשו בין לקיחתם לבין עשיית הכהן יכול הכהן לשנות רק שביד הבעלים בשעת הלקיחה לומר זה לחטאתי וזה אני קונה לעולתי אבל אין הדבר מוטל עליהם ובריש זבחים שנינו דבאשם אף שנאמר הוא מ"מ אין השנוי מעכב יען שלא נאמר הוא אלא לאחר הקטרת האברים וכל עצמו שלא הקטירו האברים כשר לכן לא דרשינן לעיכובא בשינוי הואיל שעיקר הדבר אינו לעכב ע"כ ממילא השנוי לא מעכב מעתה הדבר מובן ומבואר דאיך נימא שקריאת השם לעולה תחלה תהי' לעכבה הרי כל עיקר קריאת שם להפריש איזו לעולה ואיזו לחטאת אינו מעכב באם שלא הפרישו הבעלים מתפרשת ביד הכהן בעשייתו ואם בנתים קראו בעלים שם לאחד ושם לאחר יכול הכהן לשנות א"כ כל עצמו שלא קראו שם אינו מעכב איך נימא דסדר הקריאה תהי' לעכבה. והבן זה הדבר ברור דל"ש בזה עכבה. וע"כ מה שהקדימה הכתוב העולה קודם לחטאת ביולדת אינו אלא למצוה בעלמא שתקדים קריאת שם לעולה תחלה בשעת לקיחה אבל אין בזה שום עכבה שאם לא קראה שם כלל ביד הכהן לעשות את שירצה לחטאת ולהקרבה ודאי שהחטאת קודם כמו שכ' זה בנה אב לכל החטאות שיקרב קודם. ולפ"ז לק"מ קושי' תוס' על פיר"ח הנ"ל ויש לומר שלא תהי' שום פלוגתא בין פירש"י לפיר"ח דמה שאמר רבא לא הקדימה הכתוב אלא למקראה היינו לקריאת שם בשעת לקיחה קודם העולה לחטאת ומה שפירשו במתני' וכן להקדישה ודקדק רש"י לומר כשהוא מפריש את קנו קורא שם לחטאת תחלה הרי דלא מיירי ביולדת דאז הו"ל כתפריש את קנה תקרא שם אלא מיירי בשאר חייבי קינין. אבל ביולדת מפני שהקדים הכתוב העולה לחטאת. וכן מבואר בת"כ פ"ג ה"ז דבכאן הקדים הכתוב העולה לחטאת דהיינו שקריאת שם העולה תחלה בשעת הקנין אבל לא לעכובא. והשתא א"ש דברי רש"י ז"ל בחומש דגבי עשירה לא פירש"י דבר דלא קשיא מפני מה הכתוב הקדים את העולה דכתי' תביא כבש ב"ש לעולה היינו רק ההבאה דהיינו שתקנה קודם את הכבש לעולה דזאת היא למצוה שתקנה ותקרא שם לעולה קודם לחטאת אבל אם הביאה ביחד הכבש והעוף אל הכהן ממילא תקרב החטאת קודם ולא הוקשה לרש"י כלום. אבל בקרא שם ביולדת עני' שינה עליו הכתוב שנית והקדים העולה. אז יש מקום לטעות ששינה עלי' הכתוב לעכב או שיהי' הקדמ' להקרבה אז יהי' בודאי עכבה ע"ז פירש"י שפיר לא תטעה בכך שלא הקדימה הכתוב אלא למקראה בענין אבל לא להקרבה דאם להקרבה הי' מקום לומר דהוי עכבה שאם יקריב החטאת קודם לעולה תפסול ובאמת לא כן דהקרבה צריך להיות קודם כך שנינו בזבחים אך הכונה רק הקריאה הן בעשירה הן בעני' היינו בכל האמור בענין וממילא אין לומר בזה עכבה דכל עצמו שלא תקרא שם אך כשתביא קן סתימה סגי ותלוי בעשיית הכהן. כנ"ל ברור היטב פירש"י ור"ח והבן:

ומיושב בזה ונהירין לעינים דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' תו"מ ה' ואו כתב החטאת קודם לעולה שנ' את אשר לחטאת ראשונה וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת קודם ואח"כ העולה. ובדין ח' כתב אפילו חטאת עוף של יולדת קודמת לכשבה וכו' ושם מיירי בהקרבה בכל ההלכה ההיא ולא כתב שם וכן בהפרשה מורין לזה דבריו ז"ל דעתו ג"כ כרש"י ור"ח דוקא בשאר קרבנות גם בהקדישה קודם חטאת לעולה בקריאת שם אבל ביולדת שינה עליו הכתוב להקדים הקריאת שם לעולה תחלה אבל אין בזה עכבה. ומפורש היטב לשון אפי' שכ' רבינו. והכ"מ מפורש דהיינו אפי' שאינו על חטא ידוע. אבל שהי' מובן יותר דאפילו קאי דהיינו אפי' כשהוא קראה שם בשעת לקיחה מצוה עליו שתקדים להביא ולומר זו לחטאתי. אבל עכ"פ להקרבה החטאת קודם. ומיושב היטב בזה קושי' התוי"ט פ"י דזבחים מ"ד שתמה על הכ"מ שמראה מקום הוא להרמב"ם שכ' וכן בהפרשה לתוספתא דבפ"י דזבחים. והלא משנתינו הוא זו וכן להקדישה והניח בצ"ע ולדעתי ברור דלק"מ די"ל דרש"י ז"ל קאי בשיטת הר"ח הנ"ל. וכן להקדישה היינו לקריאת שם והיינו דוקא בשאר חייבי חטאות ועולות אבל ביולדת מצוה עלי' כשתביא ותקנה קרבנותי' תקרא שם לעולה קודם. ויש חילוק בין יולדת לשאר חייבי חטאות ועולות שכן נראה מהת"כ אלא דבשאר קרבנות מצוה גם בהפרשה שיקרא שם לחטאת תחלה אבל ביולדת לא הקדים הכתוב החטאת קודם לעולה אלא בהקרבה לבד. וע"ז מורה לשון התוספתא וז"ל התוספת' חטאת העוף קודמת לעולת העוף בהקרבה אף בהפרשה לא יאמר זו לעולתי וזה לחטאתי. אלא אומר זה לחטאתי וזו לעולתי. חטאת עוף של יולדת קודמת לכשבה ע"כ הרי שמדקדק לחלק דאם כדעת הרא"ם והתוי"ט הו"ל ביחד חטאת עוף של חייבי חטאות וכן של יולדת החטאת קודם וכן בהפרשה ומדחילק ומקודם כ' דגם להפרש' יקדים החטאת ובחטאת של יולדת לא מפרש רק להקרבה ש"מ דמכח מה שהקדים הכתוב ביולדת העולה קודם וע"ז אמר רבא לא הקדימ' הכתוב אלא למקראה אבל לא להקרבה כנ"ל ברור בביאור לשון רש"י ור"ח והרמב"ם כלם בשיטתא חדא קיימו ומיושב היטב מרן הכ"מ ז"ל והבן היטב בכל הנ"ל שרבינו הרמב"ם תפס לשון התוספתא ודוק . דברי הדו"ש:

סימן ב

נסתפקתי לפי המבואר במג"א סי' י"ג סק"ה דמש"ה לענין שבת א"צ בדיקה דסמכינן אחזקתי' בדוק. והא דפסק לענין הברכה בעי בדיקה ולא מוקמינן אחזקתי' דשאני התם דאם לא יבדוק בשעת הברכה לא יבדקנו לעולם ובודאי א"א לעולם לאוקמי אחזקתי' כיון דעשוי לפסוק אבל הכא שבדקו בשעת ברכה לכן א"צ לבדקו בכל פעם ע"כ עיי"ש. ומעתה הנה לפי המבואר בסי' הנ"ל דמותר ללבוש בשבת טלית שאינו מצוייצת כהלכתו משום כבוד הבריות. גלל כן כשאין לו טלית אחר הסברה נותנת דאין צריך לבדוק הציצית בשעת ברכה. דמוקמינן אחזקתי' מעיקרא כיון דעכ"פ יבדוק בחול משא"כ בשבת גם אם נפסק ונפסל מותר עכ"פ ללבשו משום כה"ב. ועיקר טעמא דצריך בדיקה בשעת ברכה דאל"כ לא יבדוק לעולם. ועתה כיון דבחול בעי בדיקה דלא ילבשנו כשנפסל כיון דיכול לתקנו אסור ללבוש ולבטל מ"ע. אבל בשבת דא"א לתקנו ע"כ א"צ בדיקה משא"כ בשבת והבן:

ולכאורה נראה דכיון דאזל בתר חזקה לענין שבת לצאת בו בר"ה ממילא אזלינן בתר חזקה לענין דא"צ ברכה אלא דז"א הואיל דהותרה הותרה לא אמרינן רק הואיל דהותרה קמייתא הותרה בתרייתא אבל הואיל דהותרה בתרייתא הותרה קמייתא לא אמרינן בזבחים ד' ל' גבי טומאת מתים וטומאת זיבה ועיי"ש והכא נמי דבדיקה בשעת הברכה קודם הלבישה לא אזיל אכתי בתר חזקה לומר בי' הואיל דאזיל בתר חזקה לענין שבת שהיא אחר הלבישה ניזל בתר חזקה מקודם הלבישה שילבשנו בברכה מעתה לפי טעם הט"ז דמשום חומרא דל"ת החמירו טפי לבדוק ולא לסמוך על החזקה בודאי שוב אין חילוק בין חול לשבת דגם בשבת אין ראוי לברך קודם שיבדוק כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. אך לפי החילוק של המג"א הנ"ל קאי האיבעי' הנ"ל. ומ"ש הט"ז משום חומרא דל"ת החמירו דלא ניזל בתר חזקה זה דוקא לפי שיטת הרמב"ם דבברכה שא"צ יש איסור דל"ת מדאורייתא. משא"כ לדעת התוס' והרא"ש אינו אלא דרבנן עיין מג"א סי' רט"ו א"כ חזינן דהקילו בכרמלית דרבנן לסמוך על החזקה גם בברכה כן. ע"כ ראוי לומר דבשבת א"צ לבדוק כלל קודם שיברך ואזלינן בתר החזקה. והנה אא"ז הב"ח ז"ל כתב דאין זה חזקה כיון דתליא במעשה כמו דלא אזלינן בתר רובא דתליא במעשה ורובא עדיף מחזקה א"כ כ"ש הוא ומשמע לפי שיטתו דמדאורייתא הוא דל"ה חזקה. משא"כ לפי טעמא דהמפורשים דהואיל דאיכא לברורי לא אזלינן בתר חזקה וצריך בירור דז"א אלא מדרבנן דסמכינן ארובא וחזקה ולא בדקינן בתר ח"י טרפות ומדאורייתא אין חילוק בין טירחא קלה לטרחא רבא. והמג"א חולק על הב"ח דכתב לא ידענא מה קאמר דל"ד להא דבכורות ויבמות ודמי למקוה שנמדד דאין צריך עוד בדיקה בשעת טבילה עיי"ש אבל באמת דברי אא"ז הב"ח נכונים וברורים דעיקר סברתו נובע מהר"ן בקידושין גבי סבלונות דרובא מסבלו והדר מקדשו דלא אזלינן לקולא בתר רובא והיינו טעמא דניהו דבעלמא לא חיישינן למעוטא הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחויב דומיא דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא רוב קבוע מצד טבע העולם אבל רוב זה שאינו אלא מצד המנהג. והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא ליחוש למיעוטא עכ"ל הר"ן שם. ומזה למד אא"ז הב"ח ז"ל גם בנ"ד לענין חזקה מכח כ"ש מרובא והבן היטב ודעת שפתיו ברור מללו:

ומה שהקשה מרן המג"א ז"ל ממקוה שנמדד נפלאתי שהרי בעצמו הביא אח"ז דברי הר"ן בת' הובא בב"י סי' ר"א ביו"ד וכן איתא בש"ע שם סעי' ס"ה באמת כן הוא ועיי"ש בת' הר"ן סי' ס"ו במקוה פעמים שמימיו עולים פעמים מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה קרוב הדבר שאין לסמוך על חזקתו אע"פ שעכשיו ג"כ נמצא שלם שצריכה לחזיר ולטבול והביא ראי' מהא דקידושין גבי קדשה אבי' בדרך יעו"ש דהוי חזקה עשוי' להשתנות ומסיק שם בלא איתיליד בה ריעותא שנמצא עכשיו שלם אינה צריכה לחזור ולטבול אע"פ שפעמים עולים ומתמעטים אבל כשר הדבר לעיין בה תחלה קודם הטבילה ואין לסמוך על החזקה. גלל כן שפיר כתב הב"ח דהכא מדינא צריך בדיקה קודם שמברך והרא"ש בתשובותיו כלל ב' ד"ט שהעולם לא נהגו לברך וסומכין על החזקה כוונתו דהיינו לא בכל פעם שפושטין וחוזרין ומתעטפין וגם לא בשעת יציאתן לר"ה. כי בזמן מיעוט לא חיישינן לקלקול אבל בכל יום קודם שלבשו לא סמכינן על זה שבדקו אתמול כיון שהי' עליו זמן מה חיישינן שמא נפסק איזו חוט בשעה שהי' לבוש בו אתמול. ובסי' י"ג סק"ח הקשה המג"א על המרדכי דמתיר בשבת ללבוש טלית שנחסר ונפסל מפני כה"ב דאין בזה מ"ע רק מדרבנן חייב ומדאורייתא אין חיוב אלא מצוה להטיל ציצית אבל אינו מוזהר שלא ללבוש טלית בלי ציצית וכמו במעקה ומזוזה מש"ה בשבת שאינו יכול לעשות ולתקנו שרי ללבשו מפני כה"ב. והקשה מהא דשבת לר"א בכלי קופסא כשאינו מטיל בו ציצית חייב ועובר על העשה א"כ ממילא לדידן דטלית חובת גברא אם לובש בלי ציצית עובר על עשה מדאורייתא ולמה הותר איסור דאורייתא מפני כה"ב. וניחא לי' דזה דוקא לר"א דסובר דחי שבת א"כ הו"ל לתקנו ומש"ה עובר על מ"ע משא"כ לדידן דלא דחי שבת א"כ אינו יכול לתקנו מש"ה אינו עוכר מ"ע מדאורייתא. וע"כ כוונתו ז"ל דמשום דאין בידו לתקנו אנוס הוא בדבר ואונס רחמנא פטרי' לכן אין כאן מ"ע ומש"ה מותר ללבשו. לפי"ז נראה לי דזה דוקא כשלא הי' בידו לתקנו מאתמול קודם שבת אע"פ שלא ידע מפסולו אלא שהי' כידו לבדקו אתמול ולעיין אם צריך לתקנו אז לא הוי אנוס בשבת לא מבעי' לדעת האגודה פ' מי שאחזו גבי נשבע לפרוע בזמן קבוע והמתין עד יום אחרון ונאנס דלא מקרי אנוס מפני שהי' בידו מקודם לקיים שבועתו ולא הי' לו להמתין עד סוף הזמן א"כ ודאי פשוט הדבר דזה לא מקרי אונס אלא אפילו לדעת הר"ן והנמ"י החולקים בזה וכתבו דמ"מ הוי אונס כשנאנס ביום האחרון אבל זה דוקא התם שסמך וסבר שיקיים ביום האחרון אלא שנאנס ולא פשע מה שהמתין שהי' בדעתו לקיים ביום אחרון ונאנס. ולהכי שפיר מקרי אונס משא"כ בזה שידע דבשבת אי אפשר לתקנו ויוכל להיות שנתקלקל וצריך תקון א"כ כשנמצא בשבת שנתקלקל ונפסל ודאי דלא הוי אונס ואסור ללבשו והפלוגתא של הר"ן והאגודה הובא בהגהות רמ"א יו"ד סי' רל"ב עיי"ש. ועיין במג"א או"ח סי' ק"ח ס"ק י"א ויש בידי ת"ל אריכות דברים בענין הזה ואכמ"ל. אבל הדבר ברור בנ"ד כשהי' בידו לבדוק בע"ש ובשבת מצא קלקול בציצית אסור ללבוש הטלית לא מבעי' לדעת הר"ש מדרויש אלא אפי' לדעת המרדכי הנ"ל לא התיר בשבת אלא דוקא כשאירע הקלקול והפסול בשבת ולא הי' פשיעה בידו שהי' בידו לתקן מע"ש והמג"א הביא בס"ק הנ"ל והוכיח משבת היכא דידע מהפסול קודם שבת אסור ללבוש. ולדידי גם כשלא ידע מהפסול אלא שהי' בידו לבדוק ונתודע שהפסול נעשה קודם ג"כ אסור ללבוש. והמג"א הביא קושי' בשם אחיו זצ"ל אמאי מותר ללבוש הרי יכול ליתן במתנה לאחר ולשאול בשאלה פטור מציצית וכמו גבי טבילת כלים. לדעתי אין זה קושי' חדא דהכא אינו חפץ בשאלה כי אם על יומא דשבתא אבל בתר שבתא ירצה לחזור ולזכות בו כדי שיצא י"ח בטלית שלו ויכול לברך ויקיים המצוה בשלו. א"כ לק"מ דאם יתן עכשיו במתנה לאיש אחר פן לא יחזור למכור או למכור לו או שלא יהי' האיש המקבל מצוי לו בחול. משא"כ בט"כ שאין צריך להיות שלו בתר שבת וישתמש תמיד בתורת שאלה. ובזה נסתר ראיית המג"א מהא דשבת שאמרו הואיל שבידו להפקירה ולא קאמר שהי' בידו ליתן במתנה והבן. ועוד והיא העיקר שלדעתי אין זה מתנה כדאיתא בגמ' בנדרים כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדש אינה מתנה כגון במתנת ב"ח ופי' הר"ן בקידושין פ"ד דל"ד למתנה ע"מ להחזיר דמהני וז"ל ולאו קושי' היא דאין הכי קאמרינן כל מתנה שתהא בה הערמה שמצד ריעותא שבה אינה יכולה להקדישה כי התם אינה מתנה דהתם גבי מתנת בית חורון איתמר שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה וכדמפרש התם טעמא בגמ' משום דסעודתו מוכחת עליו והתם ודאי לא אתני מידי אלא שכיון שהיתה בהערמה לא הי' יכול להקדישה מש"ה אינה מתנה אבל היכא דיהבה ניהלה לפי שעה כו' מעתה גם בזה כיון דנתנה במתנה וילבש הטלית ודאי דאינה מתנה כלל דלאחר שבת צריך לה ג"כ להיות שלו ממש והערמה נכרת ל"א מתנה כלל וחייב בציצית משא"כ גבי ט"כ והבן וא"ש ולק"מ כנ"ל:

והנה המג"א תי' דלהכי לא מהני האי תקנתא דיתן לאחר במתנה ויחזור וישאלנו משום דאסור ליתן מתנה בשבת כי אם לצורך שבת והא"ר הקשה עליו דזה ג"כ לצורך שבת ללבשו בשבת ואני הוספתי להקשות דא"כ איך מותר ליתן בשבת גבי ט"ב שכ"ג. אולם שני הקושי' מתורצים שפיר אחת בירך חברתה דגבי טלית לא הוי צורך שבת כיון דע"כ אין מותר ליתן רק לישראל א"כ גם האחר המקבל אסור לו ללבשו בלי ציצית ואין כאן צורך שבת להמקבל הקונה בשבת וא"כ שעת הקנין נעשה באיסור ניהו דאח"ז ישאילנו וילבש בהיתר מה בכך הרי מקודם יעשה האיסור טרם יתעבד צרכו ואולי לא ירצה להשאיל לו וכדומה והתיקון בא אחר הקלקול דאסור וכדאשכחן האי חילוק גבי תקון אצל מקלקל בשבת ד' ק"ו עיי"ש בתוס' וגבי הנאה הסקה וביעור בשבת ד' כ"ה החילוק אימתי בא הנאה אם בשעת הסקה או אח"כ ועוד במקומות א"כ להכי אסור ליתן במתנה כדי שישאלו אח"כ דהצורך שבת יהי' אחר גמר המתנה והשאלה אבל המקבל גופא עושה איסור דקונה קנין בשבת ולא לצרכו. ועוד דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברו א"נ יש איסור להמקבל דא"א לו ללבשו וזה ברור ופשוט משא"כ גבי טבילת כלי דנותן לאחר הכלי וישתמש בו קצת לצורך שבת ואח"ז ישאלו לזה ג"כ להשתמש ומש"ה מותר ולק"מ וא"ש דברי המג"א והבן. אלא אי קשיא הא קשיא לי דמה חילוק יש בין האי איסור להאי איסור ללבוש טלית בלי ציצית איסור דרבנן וליתן במתנה ג"כ איסור דרבנן מה חילוק יש בין זל"ז וראיתי במחה"ש שפירש דמש"ה עדיף טפי ללבוש בלי ציצית דהוי איסור דרבנן בשב ואל תעשה כמ"ש תוס' ביבמות ונתינת מתנה קו"ע. ואכתי לא הועיל בתירוצו דאכתי תקשי לשיטת הר"ש מדרויש דסובר דאיסור דאורייתא יש בלבישת טלית בלי ציצית ומשמע מדבריו דאין לו שום תקנה רק להמתין לחול ולתקנו הרי לדידי' יש תקנה ליתן במתנה לעבור דרבנן מפני כה"ב והבן וזה אין לו ישוב ונשאר הקושי' של אחיו מרן ז"ל ולדידי ניחא הכל כאשר כתבתי למעלה ויפה דברתי בישוב הקושי':

אמנם לתרץ דברי מאור עינינו המג"א ז"ל שמפיהו אנו חיין נראה לי דה"פ דכיון דאסור ליתן במתנה בשבת א"כ כשנותן במתנה ועובר המתנה בטלה דלא מהני עכשיו. וא"כ הוי שלו לגמרי ושוב אסור לו ללבשו בלי ציצית ועיי' בס' המקנה בקידושין ד' ואו יעוש"ה ומעתה נכונים דברי מרן ז"ל דניהו דשניהם אינם אלא איסורא דרבנן ויש לדחות איסור הקנין מפני איסור הלבישה כדי שיכול ללבוש מפני כה"ב אבל לא מהני מידי משום דכל מלתא דאיסורא לא מהני מעשיו והמכירה בטלה ומיושב הקושי' גם לשיטת הר"ש ודוק היטב וז"ב ונכון :

ובקושי' המג"א שהקשה למה בחול אסור הרי גם אם יש מ"ע דאורייתא ג"כ הותר מפני כה"ב גבי שב וא"ת בברכות כ' ובתוס' יבמות צ' כתבו דסדין בציצית הוי שב וא"ת דהמצו' היא אחר עיטוף והלבישה משא"כ בכלאים האיסור היא הלבישה א"כ אמאי נקטו דוקא מחמת שהיא רק מדרבנן נדחה מפני כה"ב הרי גם דאורייתא בשוא"ת נדחה בכה"ג וא"כ גם בחול יהי' מותר ולענ"ד לק"מ עפ"י מה שהקשה השאג"א בת' ל"ב על מ"ש בתוס' הנ"ל דסדין בציצית הוי שב וא"ת תמה קרא הרי בא ע"י מעשה הלבישה ועוד דא"כ למה איתא בגמ' דכלאים בציצית הוי בעידנא ולסברתם לא הוי בעידנא (והנה בקושי' זו סותר דברי עצמו שהגאון ז"ל בספרו ט"א בריש חגיגה מיישב קושי' תוס' שם שהקשו דניתי מ"ע דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו דלא הוי בעידנא דהאיסור עובר בהעראה ועשה לא מקיים עד גמר ביאה וכ' הוא ז"ל דזה הוי בעידנא דמשום דע"כ לא אתי לגמר ביאה עד אשר הערה בתחלת ביאה וזה הוי התחלת המצוה עיי"ש שהאריך בראיות ואני במק"א הארכתי והוכחתי סברה זו מזבחים בקפ"ת וגם ישבתי בזה קושי' חמורה שהקשה הגאון הפלאה ז"ל דאיך אתי עשה דגלוח מצורע ודחי לאו דהקפה דלא הוי בעידנא הרי לאו דתער לא יעבור ע"ר עובר אפי' בכ"ש. והמצוה לא נגמר עד שיגלח ולא יותיר אפי' שני שערות והגאון ז"ל לא מצא מענה. ולס' הנ"ל לק"מ דאי אפשר לגלח לגמרי עד שיתחיל בתחלה והבן היטב וזה דבר אמתי ודו"ק ואכמ"ל ובמק"א מבואר אצלי באורך מעתה גם כאן לא קשי' קושי' השאג"א דאי אפשר לעשות העיטוף לגמרי עד שלא יתחיל בלבישה והבן) אבל השאג"א היטב אשר דיבר לפרש למה סדין בציצית הוי שב וא"ת ויצא לדון סברה ישרה ונכונה כראוי להגאון ז"ל דכיון דאין מצוה בלבישת טלית עם ציצית והחיוב היא רק כשמעוטף בטלית בת ד' כנפות המצוה להטיל בה ציצית ונמצא כשלובש טלית ב"ח ואינו עושה ציצית הוי חסרון מצוה וחוסר המצוה שאינו עושה זו הוי רק שב וא"ת ואייתו מהלאו דלא יראה פני ריקם שכ' הרמב"ם ז"ל דאינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה דקשה לכאורה הרי עושה מעשה דביאה למקדש וע"כ משום דחסרון מצוה לא הוי רק רק שב וא"ת והבן היטב ודפא"ח מעתה מיושב היטב קושי' המג"א דהכלאים איסור הוא הלבושה גופא הוי עובר בקו"ע משא"כ ציצית אינו עובר אלא בחסרון מצוה שאינו מטיל בהטלית של ב"ח וזו הוי שוא"ת אבל העיקר הוא מפני שאין מן התורה חיוב ללבוש טלית מצוייצת אלא כשמתעטף בו אז חייב להטיל ציצית וחיסר מצוה הוי שוא"ת אבל אם הי' מן התורה החיוב להלביש טלית בציצית אז הוי קו"ע גם לדעת התוס'. מעתה לק"מ ושפיר קאמר המרדכי. כיון דגוף הלבישה שילבוש טלית מצוייצת אינו אלא דרבנן ומהו דזה הוי קו"ע אבל מ"מ אינו אלא מדרבנן ומצוה מדרבנן נדחה מפני כה"ב ומה שהחיוב אחר הלבישה להטיל ציצית דהוי מדאורייתא אבל אז אינו אלא שוא"ת וזה ידוע מהגמ' דבשוא"ת נדחה מפני כה"ב גם בשל תורה ונמצא מבואר דברי המרדכי היטב הדק ונכון בטעמא ולק"מ והבן היטב וז"ב. ואשר אני אחזה לבאר בסדין בציצית מפני מה הוי שוא"ת ויש כח ביד חכמים לעקור ולפרש דברי תוס' יבמות הנ"ל ונראה לי לומר דבר חדש נאה ומתקבל. דהנה נחזה אנן כשעושה בגד לעצמו ועדיין לא לבשו כלל אפי' למ"ד כלי קופסא חייב בציצית דחובת טלית הוא מ"מ נ"ל דבתחלה קודם שלבשו אכתי לא מקרי בגד כלל ואינו חייב בציצית משום דכתיב אשר תכסה בה. והיינו במיוחד לכך וכמו דדרשינן אשר ישב בה הזב דוקא במיוחד לישב ולא באינו מיוחד אלא באקראי. כן נמי כסותך היינו במיוחד להיות כסותך אשר תכסה בה אבל היינו דוקא באם לבש בו אחרי שנתקן וכמו כדאיתא בגמ' האי סידרא דאזמני' וצר בו תפילין אסור למיצר בו פשוטי אזמני' ולא צר בי' מותר דהזמנה לאו מלתא הוא עיין בסנהדרין מ"ו יעו"ש. וא"כ ה"ה ה"נ דוקא אם נתכסה בו פעם אחד אז נקרא בגד אשר תכסה בה ואז חייב בציצית דכבר מקרי אשר תכסה בה אבל בהזמנה בעלמא אכתי לא מחייב בציצית מעתה טרם שלבשו ובשעת העיטוף לא נתחייב בציצית ממילא דאסור לעשות בו ציצית מכלאים כיון דכלאים אסור בשעת העיטוף ואינו בא בב"א המצוה של ציצית עם העיטוף אלא בתר הכי שכבר מעוטף בה גלל כן שפיר כתבו בתוס' דכיון דבעת שלבש בו בתחלה אכתי לא מקרי אשר תכסה בה דאינו אלא הזמנה לחודא בלא צר בי' ולא נתחייב עדיין בציצית אלא אחר שכבר מעוטף ואז שפיר הוי שב וא"ת דליצטריך לעשות בו אח"כ ציצית ולא עושה מקרי שוא"ת וניהו אח"כ כשלובש בו פעם שני' אז כבר נעשה בגד מ"מ שוב לא נתחייב בציצית ואסור להטיל בו ציצית של צמר ותלוי' בפלוגתא ישינה לפי המבואר גבי סוכה שנעשה ע"ג אילן או ע"ג בהמה דקאמר טעמא דר"י דפוסל דבעי סוכה הראוי לשבעה ואין עולים לה ביו"ט ולר"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי הוי ראוי לשבעה אבל ר"י דסובר דכיון דמדרבנן אסור שוב לא הוי סוכה הראוי' לשבעה ופסול מדאורייתא ומעתה נ"ל גם בזה כן דהואיל דרבנן אסרו שוב לא הוי בגד הראוי לכסות בה וממילא גם מה"ת אין זה בגד להתחייב בציצית של תכלת ומש"ה פטור ול"ה מעקר דבר מן התורה. אלא דכיון דמדרבנן אסור משום גזרה דכסות לילה ואינו ראוי להתכסות ממילא גם מדאורייתא פטור ול"ק קושי' השג"א על דברי תוס' הרי בא ע"י מעשה הלבישה א"כ אמאי הוי שוא"ת ולפי המבואר א"ש דעיקר הענין דאינו מתחייב בציצית כי אם כשאזמנה וצר בי' דאז מקרי כסותך אשר תכסה בה וזה שכתבו בתוס' דבשעת עיטוף אכתי לא מתחייב עד שמתעטף הוי כסותך משמע שכבר מכוסה בה והיינו טעמא דלא מקרי בגד כלל ולאחר שנתעטף היי שוא"ת ונמצא ממילא דכיון דרבנן אסרו להטיל בה תכלת א"כ לעולם לא מקרי בגד המיוחד דאינו מיוחד להתעטף בהיתר. ומש"ה אין זה מקרי עוקר דבר מה"ת ומיושב קושי' הט"א וז"ב והבן:

ומעתה לא קשה קושי' המג"א הנ"ל דזה דוקא כשלא מקרי עדיין כסותך בהיתר אבל עתה כשהטלית כבר הוא מוכשר בציצית אלא דאח"ז נתקלקל הציצית ונפסל הטלית הנה משום כה"ב אין להתיר ללבוש הטלית דבקו"ע בא לדחות מצ"ע מה"ת. וז"ב כן נ"ל עתה לפום ריהטא וראה זה דבר חדש. ויש להאריך בפרט זה ומבואר אצלי במק"א באורך בפלפולים שונים בהלכות שמורות וערוכות לפרק קושי' הש"א בראיות מוכיחות. וכאן לקצר אני צריך ישמע חכם ויוסף לקח. ועל מ"ש המג"א הא דאמר בשבת הואיל שיש בידו להפקירן ולא אמר שיש בידו ליתן במתנה לנכרי ולקטן. קשה לי טובא. דהתם קאי אליבא דמ"ד כלי קופסא חייב בציצית דחובת טלית הוא ופירש"י א"כ איך יכול ליתן לנכרי דאפקועי הטלית ממצות דמש"ה אין מתירין ציצית מבגד עיי' סי' ט"ו סק"ב וקיימ"ל דאין משכירין בתים לנכרי דאין לאפקיע ממעשרות א"כ אין זה תקנה ליתן טלית ב"ח לנכרי וגם לקטן אין תקנה כיון דאחר שבת יצטרך להטלית להטיל בו ציצית לקיים המצוה בשלו. ושלא להיות טלית שאולה דיפטור מציצית וקיימ"ל גבי לולב בסוכה דהושענא לא ליקני לינוקא ביו"ט הראשון דקני' קני אקני' לא מקני. א"כ אין זה תקנה. ומש"ה קאמר שבידו להפקירן וצ"ע יותר אין עמדי עתה שעת חפזון דברי הדו"ש:

סימן ג

לגיסי הגאון נ"י.

ראיתי בדברי קדשו שערער ע"ד הגאון הצדיק מהרא"ד ז"ל שנדפס משמו שלא לברך על ט"ק מפני שהגדול מתבייש לצאת בו לשוק וכ"ת פקפק עליו וכמו זר נחשבו בעיניו שאינם לפי הלכה. וראשית דבריו הביא עצות מרחוק והיו ידיו אמונה למצוא ראי' בלתי נכונה אשר אין בהם תבונה במה שהוכיח מהגמרא סברא זו בטלית א' שחייב בה א' בציצית השני שמתבייש לצאת בו פטור מסוגיא דחולין פ' ראשית הגז שם לר"א דפוטר צאן של שותפות מרה"ג אבל בציצית אף שנאמר כסותך דידך אין דשותפין לא מ"מ איתרבי מדכתיב על כנפי בגדיהם דשותפות חייבת. ופריך כסותך למה לי ומשני לכדר"י דטלית שאולה פטורה מן הציצית. והקשה אמאי לא דבגדיהם לרבות שותפות ישראל וכסותך למעט שותפות עכו"ם כמו דאמרינן התם בכל הני דמייתי לעיל מיני' דמחלק התם בין שותפות ישראל דמחייב הואיל דשניהם בני חיובא נינהו לשותפות עכו"ם דלאו ב"ח. וה"ה בציצית ע"כ הוכיח מזה דבציצית ל"ש לחלק בין שותפות ישראל לעכו"ם והואיל דמרבה שותפות ישראל דמשכחת ג"כ דא' מהשותפים לאו ב"ח הוא כגון דמתבייש בו לצאת ומדנתרבה בכל גווגא ממילא נשמע גם שותפות עכו"ם. זו העולה בתחלה על רוחו ומחשבתו לעשות משענת לסברתו ואח"ז התבונן לישב קושיתו וכשל עוזר ונפל עזור ונסתר ראייתו. ואני אומר כי מתחלה משענת קנה רצוץ הוא ועל קורי עכביש רצה להעמיד עיר מבצר ואיך עלה בדעתו להעלות הוכחה לזה דהכל לפי האדם זה שאינו מתבייש לצאת בו חייב והמתבייש פטור ולזה משכחת בשני שותפים ישראל דהב"ח חייב בציצית אף שהשני אב"ח ומדמה לישראל והנכרי שותפין ומש"ה כשנתרבה שותפין ישראל כשא' מהם אב"ח ממילא גם שותפין נכרי נתרבה. נפלאתי טובא על הס"ד דמר חדא וכי בלא"ה לא משכחת למצוא שותפות ישראל שיהי' א' מהם אב"ח לציצית שיוכיח מזה רק גונא חדא היכא שא' מהשותפים מתבייש לצאת בו לשוק הרי משכחת בכמה גונא אחרינא כגון איש ואשה שקנו טלית בת ד' כנפות בשותפות דאיש חייב ואשה פטורה או בגדול וקטן שירשו טלית א' דקטן אינו ב"ח מה"ת וכדומה והשתא לפי פירושו כשנתרבה שותפין ישראל בכל גונא גם שותפות נכרי איתרבי ושוב אין צריך לתירוצו שהאריך אשר מזה הוליד לסתור סברתו שהעלה בתחלה. ואין בזה אפי' דמות ראי' וגם מה שהשוה שותפות ישראל שא' מהם אינו ב"ח לציצית לשותפות נכרי טעות הוא בידו במח"כ והעלים עין מפירש"י שם דהחילוק בין ישראל דבני חיובא וכל ישראל נקראים בלשון יחיד וגם שותפות נקרא מיוחד משא"כ נכרים. וכן איתא במלקות נ"ג דישראל יחיד קרו להו וניהו דבתוס' שם דמימרא דרבא מודה ר"א קאי ללישנא בתרא דלר"א ל"ש בין שותפות ישראל לשל עכו"ם כיון דלא מיחדא לי' דאל"ה למה איצטריך רבויא לישראל מ"מ הרי כיון דחזינן דקרא א' מרבה וקרא א' ממעט ונמצא ע"כ מוכח דמחלק בין ישראלי לנכרי וע"כ דרשינן טעמא דקרא דלישראל יחיד קרי לי' ומיוחד הוא א"כ גם כשמרבה שותפות ישראל בכל גונא אפי' כשא' אינו ב"ח לא נשמע מיני' שותפות נכרי שאינו מיוחד לן וז"פ וברור. וא"כ א התחלה לדבריו כלל ובזה נדחה תירוצו ג"כ במה דחידש למ"ד חובת גברא וכיון דמרבה שותפות ישראל גם שותפות עכו"ם חייב. ואי משום דלאו ב"ח הלא גם ישראל אינו ב"ח כשאינו לובשו וע"ש שהאריך וכל דבריו אינם דעיקר חילוק בין ישראל לעכו"ם דאע"ג דכתיב וכסותך דבעינן מיוחד יש למעט שותפות נכרי דשוב אינו מיוחד לישראל ולא נלמד מהא דמרבה שותפות ישראל דמיוחד קרי ובזה נסתר כל האריכות שלו וגם מה שבדה מלבו לדמות לדבר ולא חצי דבר כן נמי ל"א חצי מצוה לחיוב ובזה קלה בעיניו לפרש טעמא של המרדכי דלא כעט"ז והט"ז והש"ך שם וכל זה איננו שוה לי דמה ענין זה לדבר ולא חצי דבר ואישתמיטתי' מיני' סוגי' דריש בכורות ובתוס' שם ד"ה ור"י סבר עש"ה דאין לדמות אלא מה שהש"ס מדמה ואיפכא מצינו למדרש בכור אפי' מקצת וגם הרי בכופר דבעי לומר בס"ד דכופר שלם א"י ולא חצי כופר ומסיק דלא אמרינן כן עיי' ב"ק ד"מ והרי המסקנא דחייב בחצי כופר. ועיי"ש בא"ז ול"א מצוה שלם ולא חצי מצוה ולפטור ואין לנו לדמות זל"ז ולבדות מלבנו אלא מה שבארו הם במשנתם ועיין בסנהדרין ד' פ"ו דמצינו כמה דוכתי סתירות הדברים כגון דאמרינן שה ולא מקצת שה וכן בכמה דוכתי דמייתי התם וצריך לחלק ביניהם עיי"ש ומ"ש בתוס' ב"ב דלא מצינו חצי כפרה זה דוקא בקרבן שבא על חטא דלא מצינו חצי חטאת או אשם והוא מדמה לזה חצי מצוה אינו כן והרי קימ"ל במנחות צ"ד דמביאים שנים עולה או שלמים בשותפות אפי' עוף ורבינו הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שגגות ובריש תמורה נתרבה כל בעלי חוברין לסמיכה דשותפין סומכין אח"ז ופסקו רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מה' מעה"ק עיי"ש בכל מקום שהוא מן התוספתא אע"ג שאין רק חצי קרבן שלו סומך עליו ומה זה דפשוט בעיניו דל"א חצי מצוה ופירש פי' זר בטעמא של המרדכי נגד דעת זקנים הנ"ל ובשביל זה שפטור מציצית וממזוזה בשותפות ואין הבנה לדבריו בכל האריכות שמה כי העלים עין מכל הסוגיות הנ"ל ונפלאתי עליו בזה:

ובעיקר הקושי' דלמה לא משני כסותך למעט שותפות עכו"ם. הנה קושי' תוס' שם במקומה גבי מזוזה דלא משני כן וקאמר ביתך לומר דרך ביאתך ומקודם צריך להבין מדוע הוי קשיא להו לרבותינו בעלי תוס' גבי מזוזה והניחו בתימה למה לא משני ביתך למעט שותפות עכו"ם כמו באינך דקודם וגבי ציצית לא מקשי מידי ש"מ דניחא להו בציצית דל"ק וכן דרכם בקודש בכל הש"ס בקושי' א' כ' גם בזה קשה קושיא זו ולא סתמו דבריהם ומדשתקו בכאן ש"מ דקא ניחא להו דבכאן אין קושיא זו. וביותר קשה לאדוננו הרשב"א ז"ל דמתרץ קושי' תוס' דאמאי לא משני ביתך למעט שותפות נכרי כמו דמשני בכל הני דלעיל וכ' משום דמזוזה לשמירה עשוי' ל"ש למעט שותפות נכרי דחובת הדר הוא וישראל הדר בה צריך שמירה עכ"ל וזה התי' איתא גם בתוס' מנחות ד' מ"ד עיי"ש. א"כ עליו ודאי דקשה במה ניחא לי' גבי ציצית דלא קאמר כסותך למעט דנכרי דל"ש תי' זה. ועלינו ללחך ולנשק עפר רגליהם ולדרוך בעקבותיהם ולהבין הצעת דבריהם. וכן קשה להיפוך כמה דמשני בציצית דכסותך למעט שאולה כן נמי למשני ביתך למעט כלה של אחרים וכדקימ"ל באמת השוכר בית מנכרי פטור ממזוזה אלא ע"כ באמת א"ש ולק"מ לפי מה שכ' בתוס' בע"ז ד' כ"א דלהכי לא משני במזוזה דביתך למעט אחרים דתרי ביתך כתיבי וחד למעט של אחרים וחד לדרך ביאתך. ומעתה נכונים דבריהם ז"ל דבאמת טרם דנוקי קרא למעט שותפות עכו"ם יותר יש לאוקמי קרא למעט כלה של נכרי ולהכי בציצית שפיר קאמר הפשוט יותר בסברא למעט כל הבגד שאולה פטור מציצית לעולם מה"ת כדאיתא בתוס' מנחות ובע"ז ה' ונקיט הפשוט יותר. משא"כ במזוזה הנה בכלה של אחרים נתמעט מביתך שבפ' ראשונה והאי ביתך שבפ' שני' הו"ל לומר דממעט גם שותפות של נכרי ע"כ קשיא להו לרבותינו ז"ל ממאי דלהורות דרך ביאתה ולא משני יותר למעט של שותפות. אבל על כסותך לא קשיא. אלא דבאמת גם קושי' תוס' י"ל לסברת הלבוש כיון דביתך שבפ' ראשונה ממעט שלך ולא של אחרים היינו של נכרים ולא של ישראל. וע"כ אינו ממעט אלא של כולה דנכרים וביתך שבפ' שני' מיותר כיון דמרבה שותפות ישראל מלמען ירבו ימיכם. ולס' הלבוש ממילא נתמעט שותפות נכרי דקרא קאמר דוקא ירבו ימיכם היינו דשנים הם ישראלים אבל אם אחד מהדר הוא נכרי אינו בעי חיי ופטור ממזוזה וע"כ האי ביתך למה לי אלא לקבוע מקום הוא דאתי כנ"ל. ומוכח מזה טעמא דהלבוש והט"ז וז"פ וברור בעיני ועיי' פנ"י בפסחים ד' ד' ומה שיש לדבר בזה אכ"מ להאריך ונבואר איה"ש ביו"ד ה"מ ברצ"ה:

ועתה נשיב להאי דינא במה שכ"ג ני' השיג על דברי קדשו של הגאון זצ"ל ודוחה אותם מהלכה. עטו שלופה נגדו. וקשתו דרוכה. אומר אני יאחז צדיק דרכו שמורה וערוכה אמירתו לגבוה סלקא ידו שלוחה שלא לברך ברכה שאינה צריכה ובמה יתרעם על הרב ז"ל יותר מעל הב"ח והט"ז והמג"א שמדברי כלם נלמד כן דהשיעור בברייתא הוא לשני תנאים א' שיתכסה בה קטן רו"ר וגם שלא יתבייש גדול לצאת בו לשוק עראי ואם יתבייש גדול לצאת בו לשוק עראי אף שקטן מתכסה בו רו"ר פטור ומסיק המג"א דאף אם אחד לבש בו בטלה דעתו והוא היסב כונתו לחלק יצא בין גברא לגברא מי שאינו מתבייש לצאת בו לשוק חייב והמתבייש פטור וע"ז יצא לדין ולומר דתליא בהאי אם ציצית חובת מנא דאז אין לחלק אם מתבייש או לאו אלא למ"ד חובת גברא אז יש לחלק וחישב בזה לתרץ קושי' המג"א בסי' י"ט על הב"י ואלו דברים אין להם שחר ולא נתני להאמר מה שמדקדק בהאי קרא למעט תכריכין תיפוק לי' שמתבייש לצאת בו דקדוק קלוש מאוד הלא בלובש מסתמא אינו מתבייש לצאת בו עראי ניהו שמתבייש לצאת בו קבע הלא השיעור רק לעראי ומי גלה לו שבודאי יתבייש דרך עראי וגוף סברתו דקאמר למ"ד חובת מנא אין תנאי זה דמתבייש ללבוש כיון גם במונח בקופסא חייבת בציצית נפלאתי עליו הלא ממקומו הוא מוכרע דמקרא מלא הוא אשר תכסה בה וגם במונח בקופסא עכ"פ אינו חייב לעשות בו ציצית כי אם כשהוא בגד שראוי ללבישה ושני השיעורין שמבואר בגמרא לר"ע בין למ"ד חובת גברא וגם למ"ד חובת מנא עיקר החיוב תליא בשיעור הלבישה אלא דבזמן החיוב פליגו וכסות לילה פטור מציצית אפי' למ"ד חובת מנא הוא דמש"ה הוי מצ"ע שהז"ג לכ"ע הואיל דכסות לילה פטור ועיין בתוס' ברכות י"ט ד"ה דאמר וז"פ. ונסתר בזה כל דבריו שם. שעשה לו יסוד רעוע ובונה עליו בנין מקולקל. ואשר אני אחזה ליישב קושי' המג"א ושי' הב"י נכון מאוד. דלכאורה קשה לדברי הב"י דיש למעט תכריכין מכסותך דזה לאו כסות מקרי א"כ למה איצטריך בגמ' למעט מקרא מיותר אשר תכסה בה דלא לכסויי עבידא הרי מכסותך לבד נשמע דלאו כסות הוא ומנין לו למרן ז"ל לבדות סברא שלא נזכר בהש"ס. ולא די' לי' בטעמא דגמ'. דמקרא ילפינן למעט מאשר תכסה בה. ולמה הוסיף על דברי הגמרא וראוי לעורר בזה. ומהתימה שלא הרגיש בזה שום מחבר אלא דניחא ולק"מ דקרא אשר תכסה בה מיותר ויש לפרש בי' שני פירושים. והיינו למ"ד חובת גברא י"ל דזה הוכיח מקרא דאשר תכסה בה דאי לאו קרא הו"א דחיוב הוא על שעת עשי' טרם שלבשה ככתוב גדילים תעשה לך וכמ"ד דחובת טלית הוא וגם במונח בקופסא חייבת וע"ז מורה לנו הכתוב דאינו חייבת אלא אשר תכסה בה היינו בשעת לבישה. ומעתה למ"ד דחובת מנא הוא באמת מיותר האי קרא דאשר תכסה. ע"ז קאמר מודה שמואל בזקן שעשה לכבודו פטור והוא מקרא זה דבעינן לכסויי עבידא אז חייבת גם במונח בקופסא וא"כ למ"ד דחובת גברא מנין לו לפטור בזקן שעשה לכבודו ע"ז שפיר כ' הב"י לפי מה דקיימ"ל דחובא גברא. הנה האי איתמעט מכסותך דתכריכין לא כסות מיקרי אף כשלובש לפרקים פטורה דממילא איתמעט דלאו כסות מיקרי משא"כ למ"ד חובת טלית דהוא שמואל דסובר דחייב גם במונח בקופסא לדידי' הו"א דאין הקפדה אם מיוחד ללבישה או לאו כיון דהחיוב הוא שעת עשי'. ע"ז איצטריך קרא דאשר תכסה בה לומר דגם לדידי' עכ"פ החיוב אך בבגד שמיוחד לכסויי אדם חי וז"ב ונכון מאוד שי' הב"י ול"ק קושי' המג"א דעיקר דצריך להשמיענו רק אליבא דמ"ד דחובת מנא ולזה איצטריך קרא לומר דתליא במיוחד ללבישה וכמו אשר ישב עליו הזב דמיוחד לכך אבל למ"ד דחובת גברא עיקר החיוב רק על הלבישה א"צ להשמיענו דזה לאו כסותך הוא ללבישה והבן:

ומה שהעיר כ"ת דאם נימא לחלק ולשער לפי מה שהוא אדם אם מתבייש לצאת לשוק או לא מתבייש אמאי לא תני מתניתין דכלים לחשוב בין הני דהכל לפי מה שהוא אדם. למה לא היטב לראות לשנויא דגמ' בעירובין מ"ח דקאמר ר"פ אי דייקינן כ"ה לא הוי תנינן לעולם באמה דידי' יהיבנא לי' ודקא קשיא לך למה לא תנינן גבי יש שאמרו משום דלא פסיקא לי' משום דאיכא ננס באברים ועיי"ש פירש"י וגם ע"ז יש לומר כן והבן. דהיינו כיון שיש ננס באברים, א"כ תשאר השיעור בקטן שיתכסה בה רו"ר ודמי ממש להתם שאין זה דקדוק כלל. ומה שמתמי' איך נימא דתליא במתבייש הרי גם בטלית גדול יש אנשים שמתביישים לצאת בו לשוק. כנראה שהבין הכונה לשיעור שלא יתבייש לצאת לשוק של נכרים טעות בידו דעיקר הוא שלא יתבייש לפני רבים לצאת בו דרך עראי וכמ"ש בא"ר בפתח ביתו לרחוב. ובטלית גדול שלובש בו בבית התפלה שהוא לו לכבוד ולתפארת בטלית של מצוה אין לך כסות גדול וחשוב מזה יותר ומה זה קושיא שהקשה וסיבב הכונה דברייתא שגדול לא יתבייש היינו כשאינו בדמות טלית של מצוה במראה ובתפירה. והוא פי' זר מאוד מה שלא פירשו כן אחד מהמפרשים קדמאי ובתראי והדברים נכונים ברורים ופשוטים. דזה שי' הב"ח והמג"א מסכי' עמו בזה וגם הט"ז כתב כן דשני שיעורין נאמרו בגמ'. דאף דקטן מתכסה בו רו"ר. אבל כשהגדול אינו יוצא בו לשוק היינו לחוץ מביתו בדרך עראי לאו כסות מיקרי וזה לא עלה על דעת שום אדם דתליא אם אינו מתבייש לצאת לשוק דנכרים שיצא להקשות מזה שאין דרכם של בני אדם לצאת גם בטלית גדול. ובאמת כן הדבר אם אינו מתבייש לצאת דרך עראי לחוץ מביתו ולא כפירושו דהיינו רק לפי מדתו אבל לא במראיתו ותפירה של טלית של מצוה לא כן הוא אלא אם אין הטלית קטן כל כך שאינו מתבייש אדרבא הוא לו לכבוד בפני אנשים מישראל אבל עכ"פ מתכסה בו עד הירכים אז שפיר מיקרי הגדול אינו מתבייש לצאת בו עראי. אבל אם הוא בגד קצר באופן שאין נאה לאדם בינוני לצאת בו מחוץ לביתו ודאי דאין זה מיקרי כסות. ולדעת המג"א חלילה להכניס עצמו בס' ברכה לבטלה. ויכול להיות דבטליתים שלנו שהם צמר ומהודר לטלית של מצוה אין קפידא ואין שיעור זה מכיון דמסתמא אין אדם מקפיד לצאת בו לחוץ כגון בימות הקיץ ע"ז יש לברך אבל בחנם השיג על הרב זצ"ל, דכוונתו במה שמחלק בין רווק לנשוא היינו דרווקים נוהגים ללבוש בטליתים קטנים לא בשל צמר ואינם מתביישים הבחורים לצאת בהם לחוץ דרך עראי ע"כ יכולים המה ג"כ לברך עליהם כדאיתא בסס"י ט"ו אבל הנשוא יהי' לו לקלון ללבוש בגד כזה ודאי שאין לו לברך עליו כ"א בטליתים קטנים שלנו של צמר ראוי לברך אבל ודאי טוב להדר אחר יותר גדול לצאת מידי ספק ברכה לבטלה ודברי הגאון ז"ל יש להם פנים מסבירות להלכה ועיין בפמ"ג במ"ז שכ' ג"כ דהולכים אחר דעתו וצ"ע ועיי' א"ר ס"ק ב' וכן אני אומר דראוי להדר בזה אם אינו מתבייש לצאת בזה לחוץ מחצרו דרך עראי ולדעתי שיהי' מתכסה בו הירכים ותו לא מידי:

והלום ראיתי עוד בשלהי הקונטרס מה שכ' במח"כ של הגאון זצ"ל דאישתמיט לי' גמרא דעירובין י"א דצה"פ מן הצד ל"מ ולא כלום רק לשבת ולא לכלאים. ובזה נדחה דבריו זצ"ל. תמהתי על כת"ה ובלי עיון כתב כן האיך מדמה קנין רשות לכלאים יותר יש לשבת לדמות וכמו דאמרינן בגיטין פ' הזורק דגם לענין קלוטה כמי שהונחה בהגיע לרשותה מגורשת לר"ע. אם לא דמחלק שם דשאני לענין גיטין דאנטורי הוא והא לא מינטר ועיי' ב"ק פ' מרובה. ומה דהוי רה"י לענין שבת הוי רה"י לקנין חצרו. אבל איך מדמה כלאים דאין צריך אלא להיכרא בעלמא דגם ראש תור מהני. עיי' פ"ב מ"ז ופ"ג מ"ג ועיין בכ"מ פ"ד מה' כלאים. ועיי' בפי' הרר"ע פ"ד מכלאים משנה ה'. ובתוי"ט בכמה מקומות דכל עיקר איסור עירבוב דכלאים אינו אלא מדרבנן. דמה"ת אין אסור אלא במפולת יד. וע' פי' הרר"ע פ"ג מ"ה דמה דאסרו חכמים בכלאים אינו אלא מפני מראית עין ע"כ. ומש"ה הקילו בכמה דרכים שיהי' אך להיכר וא"כ מה דמהני בכלאים בעושה צה"פ מן הצד אין ראי' כלל להא ושפיר אמר הרב זצ"ל יותר לדמותו לצה"פ דשבת וא"צ לפנים. ולא אישתמיט לי' גמ' הנ"ל עד שנפלאתי על כ"ה שעלה בדמיונו לדמותו לכלאים יותר מלשבת ובמח"כ לא דק בזה וז"פ. ומה שכ' בסידור ד' קונדיסין הוי מחיצה גם לפיאה ולכלאים לא שמדמה בית חתנות לכלאים אלא דכלאים עדיף מיני' שהרי גם לשי' הריצב"א דבשבת ל"ה מחיצה בד' פיאות רק בשתי מחיצות. הרי דבכלאים עדיף אבל עכ"פ לענין בית חתנות שפיר קאמר הרב ז"ל דלא מקרי רשות בפ"ע כ"א כשעשה צה"פ ע"ג ולא מה"צ ול"ד בזה לכלאים אלא אי קשיא הא קשיא לי אילו לא דמסתפינא דאין משיבין את הארי לא"מ. הרי מה דל"מ צה"פ זה דוקא כשאינן מקורה אבל במקורה קיימ"ל דפי תקרה יורד וסותם וניהו דלענין שבת לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם רק בשתי מחיצות ולא בארבע פיאות זה דוקא ברה"ר דאורייתא ועיי' תוס' סוכה י"א ד"ה אכסדרה בבקעה מבואר בדרבנן כגון כרמלית גם בארבעה קונדיסין אמרינן פי תקיו"ס. דאל"ה דלא מועיל פ"ת א"כ גם בצה"פ ע"ג ג"כ לא מהני בכל ד' הפיאות. והיכא דמהני צה"פ ע"ג גם פ"ת מהני ועיי' בש"ע סי'. ומעתה בחופה שעושין רק להיכר רשות ומנהג בעלמא ודאי דמהני התקרה ול"ב צה"פ על גבו דוקא וגם מה"צ מהני ולא ראינו נוהגים להקפיד ע"ז בשום מקום ולא ראינו כה"ג ראי' ממש דעיקר החופה הוא היחוד ואכמ"ל:

סימן ד

שאלה בנפל טפת דיו על אות וניכר האות להדיא רק שנפל על הקו בד"מ על בית על גגו שמכסה גם הב' ונמצא שהדיו של מעלה מבטל הדיו שלמטה כיון דמה שלמעלה לא נכתב לשמה. והנה בס"ת מהני שפיר העברת הקולמס אבל מה נעשה בכה"ג בתפילין ומזוזה דא"כ יהי' נכתב שלא כסדרן אם יש בזה תיקון או לאו כן תורף שאלת הסופר לחוות דעתו בזה בס"ד:

תשובה מה דפשוט בעיניו דבס"ת מהני העברת הקולמס לשמה מיבעי' לי טובא לפי דעתו דפסול והדיו שלמעלה מבטל הדיו דמעיקרא ונפסל האות. הנה לפ"ז לא מהני להעביר בקולמס ולהכשיר שהרי קיימ"ל כרבנן דר"י שבת ק"ד בצריך לכתוב את השם וטעה וכ' יהודה והשמיט הדל"ת דלא מהני להעביר בקולמס ולקדשו דאין השם מן המובחר עיי"ש. וכן בגיטין י"ט גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דאינו גט דלא כר"א ב"י ועי' בש"ע אהע"ז סי' קל"א סעי' ה':

והנה דעת ר"ח ורשב"א ז"ל דלענין גט חיישינן לה לחומרא כיון דלא איתמר בהדיא דפסול ויש לחוש לשיט' ראב"י ועמד על רבינו הרמב"ם ז"ל למה נקט בפשיטות דאינו כתב לענין שבת פ"א מה"ש ובפ"ג מה' גירושין דמשמע אפי' לקולא והנם לס' תוס' דגם לרבנן מהני היכא דהכתב השני לשמה הוי כתב לכ"ע. אלא בשוים באנו למחלוקת ר"י ורבנן ולפ"ז נסתלק תי' הרשב"א ז"ל דהרמב"ם הוכיח מסתמא דתלמודא דאוקי הא דשבת דלא כר"י וכר"ח אבל לס' תוס' אין בזה הוכחה דסתמא תני במתני' וממאי היכא דכ' השני לשמה עדיף מהכתב הראשון הסברא נותנת דהוי כ' לכ"ע ואכתי תקשה לרבינו ז"ל למה נקט לקולא בפשיטות מאן מפיס לאפסוקי דינא כר"ח אליבא דרבנן ודלא כראב"י ובש"ס לא איפסיק הילכתא. ולי נראה להוכיח שיטת התוס' מהא דגיטין פ' הנזקין באומר אזכרות שבס"ת כתבתי שלא לשמן נאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן לפסול הס"ת דפריך בגמ' ולעבור בקולמס ולאקדשינהו נימא דלא כר"י ומשני דבכמה אזכרות פסול דהוי כמנומר ולכ"ע פסול ול"מ העברת הקולמס ומעתה אם נימא דכבר אידחי הא דר"י מסתמא מתני' דשבת מה זו פירכא על ר' אמי דתני הילכתא פסיקתא כמתני' דאפי' בשאר כתב על גבי כתב ל"ה כתב ומכש"כ באזכרה ומזה יש להוכיח כס' התוס' הנ"ל דבשאר כתב גם לרבנן מהני בכתב עליון לשמה וכל עיקר פלוגתא דר"י ורבנן רק באזכרה סברו רבנן דאין השם מן המובחר ולר"י מהני בהעברת הקולמס לשמה ומתני' דשבת ככ"ע היכא דשוי ולא מתקן מידי אז פטור לענין שבת. ולגבי אזכרות שפיר קא שקיל וטרי אליבא דר"א אי קאמר דינו רק אליבא דרבנן או אפי' לר"י דמודה בכמה אזכרות וכדמסיק כך נראה לי לכאורה ראי' לשיטת התוס' ור"ח והרשב"א ז"ל. אמנם נראה דהוכיח רבינו ז"ל דסתמא דתלמודא דלא כראב"י מהא דמסקו ר"י ור"ל בעדים שלא ידעו לחתום וכתבו לפניהם בסיקרא דאינו כתב ומשמע דאין חוששין כלל ואף דשם הוי כתב יד העדים לשמה נוסיף להאי שלמטה בסיקרא שלא לשמה וכקושי' מהרש"א שם דהוי ע"כ שלא כראב"י ומזה ראי' ברורה לדעת הרמב"ם

אמנם ראיתי למוח"ז הגאון ז"ל בספרו ת"ג דמיישב קושי' מהרש"א ז"ל דהאי שכתב בתוס' דמה שמתקן בכתב השני לשמה מהני רק לענין דהאי תקון כתב הראשון משא"כ בעדים ל"מ משום זה דלא הוי כתב ידי העדים. ודפח"ח. ואם כי סברתו נכונה מאוד אולם אכתי לא הונח לי בשנויא דמשני וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ונמצא מסיק דאינו כתב בעדים. והתס' בדיו ע"ג סיקרא דל"ש סברתו ז"ל דאיך נימא דהוי רק כמתקן כתב הראשון הרי אדרבא מבטל כתב הא' שהיא ע"ג סיקרא דמש"ה חייב משום מוחק. ואפ"ה ל"מ וא"כ ש"מ דלא כר"א אף דכתב השני לשמה ולא הועיל בתירוצו והבן :

ומה שנראה לענ"ד בישובו ולפרש דברי תוס'. דהיינו מה שכ' היכא דמתקן כתב השני לשמה מהני תלוי בשני הדיעות הובא בד"מ אה"ע סי' קל"א בתה"ד סי' רכ"ח ובשו"ת מהרי"ו סי' כ"ז כ' היכא דמקצת אות נכתב שלא לשמה ומקצת אות לשמה כשר יעו"ש ובשו"ת מהרד"ך ב"א סי' י"ג מסיק דבעינן דוקא כלה לשמה ומקצת לשמה ל"מ ופסול ומעתה לפי ס' תוס' דכתב השני לשמה הוי כתב. אבל עכ"פ ל"ה רק מקצת לשמה כיון דהאות שלמטה לא נכתב לשמה א"כ לדעת התה"ד ומהרי"ו כשר ולדעת מהרד"ך פסול. ונמצא ראי' ברורה מתוס' הנ"ל דמהני מקצת לשמה דניהו שכ' בתוס' כיון דמתקן כתב השני הוי כתב אבל מ"מ הרי מקצת נכתב שלא לשמה וממילא מוכח דגם מקצת מהני לשוי' כתב והבן:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה