שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן מז
אל כבוד אהובי ידידי וחביבי הרב המאוה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי. משנתו זך ונקי. ערוגת הבושם גן הדסים. כקש"ת מו"ה שלום מרדכי הכהן גי' אבד"ק יאזליוויטיץ:
את אשר נדרתי אשלמה. ומוצא שפתי אקיימה. כאשר כתבתי לו בחודש אדר כאשר יגיע ימי הכנת חג האביב וחיפוש בתוך אמתחותי. בל אפונה שיגיע לידי מכתבו דמר. ואת תשובתי אשר הנחתי ואז לא שמתי אל לבי להשיבו על אתר. ואחר זה יצא מלבי. אך עתה נזכרתי והנני שולח לידו העתקה שהעתיק בני מתוך הדברים אשר המה בכתובים אצלי וזו תשובתי.
באשר נסתפק ידידינו הרב מהר"ז ני' אם כהן קטן כשר לעבודה או לאו. הנה בעת היותו בצל קורתי לא שמתי לבי ולא הטיתי אוזן לשמוע ולענות על ככה. ואחר צאתו מביתי הראיתי לבני ני' שהדבר מבואר בכמה דוכתי. בראשון משנה שלימה שנינו ספ"ב דעירוכין אין קטן נכנס לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ובהרמב"ם פ"ג מה' כה"מ ובכ"מ שם. ובזבחים צ"ט איתא שם קטן אינו ראוי לחיטוי ואוכל. ובחולין כ"ט יליף מקרא איש מזרעך ועד שיביא שתי שערות פסול לעבודה. והנה לכאורה קשה לי מהא דאיבעי' בנדרים ל"ה הני כהני שליחא דשמיא או שליחא דידן נינהו. ועתה מדבעי קרא למעוטי קטן מעבודה ע"כ ש"מ דשליחא דרחמנא ונא שליחא דידן דאל"ה בלא"ה פסול לעבודה דאין קטן נעשה שליח ואין שליחות לקטן א"כ למה לי קרא ואם נפשך לומר דזה שייך דוקא להוציא אחרים ולהכשיר קרבנו של חברו בעבודתו לזה אין שליחות לקטן אבל מ"מ נ"מ לפסלו בעבודת קרבנו של עצמו לזה בעי קרא לפסלו אכתי לא הונח כיון דקטן לאו בר חיוב הוא כלל וקרבן אין צריך ואין הקדשו הקדש ולזאת גם אם נימא דשליח דרחמנא הוי מ"מ איך יוכשר קטן להקרבה ולא משכחת להאי דינא דלבעי קרא לזה לפסלו לעבודו הרי אין ב"ח הוא כלל ומנין לו לעבוד עבודה לא בקרבן חברו ולא קרבנו קרבן כלל. א"כ למה לי קרא למעט והי' אפשר לומר דהיינו לענין עבודות שאין מעכבין הקרבן להכשיר כגון תנופות והגשות וכדומה דלא מחלי הקרבן נשים ופסולים ועיי' בקידושין ל"ו ולהני עבודות מיירי הקרא לפסול לקטן. אמנם גם ז"א דלא בעי קרא לאלו דאינו מעכבים א"כ לא איצטרך קרא דאם לענין להכשיר הקרבן בעשיית הקטן הרי גם אם נעשה כלל אין מעכב את הקרבן ואם לחייב את הקטן העובר הרי לאו בר עונשין הוא. ודוחק לומר דהקרא קאי על לכתחלה לבד:
אמנם נ"ל די"ל דהקרא אתי לענין קטן מופלא לאיש דהוי דאורייתא והקדשו הקדש מה"ת כדאיתא בנדה מ"ו ובנזיר כ"ט דקימ"ל דאם הגיע לעונת נדרים מביא קרבן ועביד הקפה עיי' בהרמב"ם פ"ב מה' נזירות והא דפסק במדיר את בנו עד שיביאו שתי שערות משום דפסק הלכה היא בנזיר עיי"ש בלח"מ ומשל"מ ובהרמב"ם פי"א מה' נדרים. א"כ הו"א דקרבן של הקטן שהגיע לעו"נ והקדשו הקדש וקרבנו יכול לעבור לעצמו ע"ז הקרא ממעטו עד שיביא שתי שערות. וניחא לי בזה פי' הסוגי' דחולין הנ"ל דלכאורה יש לדקדק בגמ' ת"ר קטן פסול לעבודה ויליף מקרא איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר"ל קטן פסול לעבודה מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות. וקשיא דכיון דכל עיקר הוכחה מקרא איש מורה דבעי דוקא להיות איש ואי לאו קרא הוי ס"ד להכשיר קטן תם לעבודה. מעתה למ"ד מופלא סמוך לאיש מדאורייתא א"כ לא מוכח מקרא לפסול כ"א קטן קודם שהגיע לעו"נ. אבל מהיכן יליף דבעי שערות דוקא וצריך ביאור. ולהנ"ל ניחא דבאמת בקטן טרם שהגיע לעו"נ לא בעי מיעוט כלל דמה"ת להכשירו כיון דאינו בר חיוב ועונשין כלל לא מבעי' להעשות שליח לקרבן של חבירו פשיטא דאינו מוכשר אלא אפי' לקרבנו של עצמו אינו ראוי להכשירו וממילא ידענא דפסול הוא וע"כ מדכתיב קרא איש למעט קטן ידענא דמצריך דוקא שיביא שתי שערות וז"ב ונכון דהיינו עד שיגדיל ויעשה איש:
ואגב אמינא מה שעלה בדעתי ליישב קושי' הלח"מ שהקשה על רבינו בפרק עשירי מה' מעה"ק ה' י"ט בלח"מ שעמד בקושי' על רבינו ז"ל שכ' ה' ך' כל שאינו ראוי לעבוד אינו ראוי לאכול חוץ מבע"מ שהרי נתפרש בתורה ע"כ. והקשה הי"ל לומר גם קטן שאוכל ואינו עובד. וכי תימא דסמך על מה שכ' למעלה. הרי גם בע"מ אמר למעלה ומ"מ הוציא מן הכלל א"כ גם קטן הו"ל להוציא מהכלל וצ"ע עיי"ש ד' צ"ט וכן בד' ק"ב איתא כן. וקשה מה זו תירוץ על האי פירכא וכי כללא הוא דסתם התנא לומר כל שאינו עובר אינו אוכל הרי דלא כן הוא כללא שהרי בע"מ יצא מן הכלל וכי מקשה לו מנין לו זה ראוי לתרץ ולומר משם יליף. אבל כיון דהוא מקשה לו דליתא להאי כללא א"כ מה שנויא דמשני רחמנא רביא עכ"פ ליתא לכללא אולם ניחא לי למאי דאיתא בשבועות ד' כ"א גבי הא דקאמר כל ל"ת שבתורה דאין בו מעשה אין לוקין והקשו בתוס' ולחשוב נמי ע"ז דאין בהם מעשה ולוקין. ותי' דמשום דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חש למתנינהו ע"כ:
ומעתה אני אומר סמוכין לעד לעולם לס' תוס' דהה"ת ה"נ זו פי' הגמרא דקשיא להו על הכלל הרי בע"מ אינו עובד ואוכל ונמצא דליתא לכללא וקושיתו אמאי לא חוץ מבע"מ. ע"ז משני שפיר כיון דרחמנא רביא כלומר דגזול קרי בי רב הוא דהכתוב מפורש מן הקדשים יאכל ולהכי לא חש למתנייהו ולהוציא מן הכלל דלא נאמר כללא אלא על הני דלא כתיב בהדיא בקרא וכס' התוס' הנ"ל. ובזה ניחא ג"כ לשון רבינו ז"ל שהביא מלתא דמבואר בהש"ס חוץ מבע"מ דנתפרש בתורה דרבינו לא חידש דבר רק העתק לשון הגמ' דאמר להכי אין זה יוצא מן הכלל כיון דבפירוש רבתה התורה אין זה בהכלל דקרא מפורש דאינו עובד ואוכל משא"כ קטן אינו מפורש להכי אוכל ואינו חולק אבל בע"מ חולק ג"כ דלענין אכילה מפורש בקרא בהדיא מן הקדשים יאכל ומהא דכתיב כל זכר דהכל בכלל גם בע"מ ע"כ לחלוקה קא רביא. משא"כ קטן לא נאמר דאוכל ונתרבה מכל זכר רק לאכילה ולא לחלוקה וז"ב. כ"ז כתבתי מה שפלטה הקולמס בשעה זו. והנה מה שהביא כ"ת בהאי שכ' הרמב"ם ז"ל המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב והכ"מ כ' לא ידעתי מקום שיאמרו בו שאין לו חלק לעוה"ב והוא מראה מקומו. בירושלמי פ"ב דחגיגה ובמד"ר, הטבת לראות שהגאון רי"פ בהגהותיו לש"ס סנהדרין פ' עשירי ובהקדמתו לס' שאילתא דר"א הוא הביא זאת והראה מקומות הנ"ל והוא מימרא דריבר"ח המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב והוא באמת דבר נפלא על מרן הכ"מ מרא דכולא תלמודא בבלי וירושלמי ולא זכר אז מהירושלמי ומהמד"ר והמג"א בסי' קנ"ו ג"כ הביא בשם הרמב"ם ז"ל האי מימרא. אבל באמת גופא דהאי מימרא קשה להלמו ולא ניחא להו למרייהו דלימרו הכי כדרך דאמר ר"י בקרא ופערה פיה לבלי חוק בסנהדרין קי"א עיי"ש פירש"י כן נמי בזה לא ניחא דתאמרו הכי אם יתכבד אדם בקלון חברו פעם אחד והוא לא עשה שום מעשה בזה יאבד עולמו ח"ו. זה דבר שאי אפשר להאמר ויש לפרש כזה דקשי' לי' למרן הכ"מ באמרו לא ידעתי מקום לזה שיאמרו הכוונה כי אין מקום וטעם להבין המאמר שבשביל כך לא יהי' לו חלק בעוה"ב. אלא בפ' בני העיר כ"ח רנחבה"ק דאמר מימי לא נתכבדתי בקלון חברי וגם עוד ענינים טובים בשביל זה זכה לאריכת ימים. וכמו שמתהלל בזה הגאון מהי"פ ז"ל בהקדמה הנ"ל. אבל אין ענין לזה שבשביל שהתכבד יאבד עולמו לא יתכן לומר כן וגם אין זה במשמעות הגמ' דמגילה הנ"ל וזה הי' קשיא להכ"מ כנ"ל:
ואשר לדעתי הקלושה אחזה ביאור המאמר הלז. היינו לפי מה שאמרו חז"ל אין כבוד אלא תורה שנ' כבוד חכמים ינחלו ועיי' פי' הרמב"ם משנה זו העולה מדברי רבותינו ז"ל שהכבוד בעוה"ב ניתנה להלומד תורה ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בשביל חידושא דאורייתא נותנת לו חיים לעוה"ב. מעתה הורה לנו ריבר"ח המתכבד בקלון חברו דהיינו שהוא מחדש דבר בתורה ומתוך זה הכבוד מרים קלון לחברו זכה חברו ונוטל חלקו והמתכבד אבד חלקו בזה. וזו פירוש אין לו חלק ירצה החלק של הכבוד הלזה בעוה"ב לא ישאר לו רק ניתן לחברו המתבייש על ידו כנ"ל. לפרש אלולא שהרח"ו בשעה"ק לא נראה כן אלא כפשוטו בח"ב שער ה'. אלא שהוסיף לומר דוקא בפניו. וראיתי לכ"ת שמפרש האי בפניו היינו בידיעתו ולא דקדק יפה שכ' ולמד שם כשם המלבין פני חברו ברבים היינו בפניו דוקא כן נמי המתכבד בקלון חברו ג"כ בפניו דוקא. והשתא איך נימא דהאי בידיעתו וממילא הרישא דמלבין פני חברו ג"כ פי' בידיעתו וע"ז קא מפרש דהיינו דוקא בפניו היינו בידיעתו מה למימרא וכי משכחת להלבין פני חברו שלא בידיעתו דאם שלא בידיעתו לא אזיל סומקא ואתי חיורא וגם במתכבד בקלון ג"כ לא משכחת קלון שלא בידיעה לא כן ידידי פירושו כפשטא בפניו דוקא ותו לא מידי צויתי לבני ני' להעתיק לו מה שכתבתי אז ולמען לקיים מה שדברתי לן בחודש אדר העבר. מוצא שפתי אשמור לדבר.