שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן מו
בין המצרים. יזרח אור לישרים. הוא ישכון מרום הרים. כבוד אהובי ידידי הרב החריף ובקי המופלג בתורה ותעודה. איש מדה. כש"ת מו"ה שלמה הכהן ני':
גי"ק הגיעני ע"י החתן ש"ק. הנני למלאות שאלתו וחקת קיצור אשמור לדבר. ולמען השיב לשואלי דבר. אשר הכהן שדעתו יפה העיר בהא דשבועות יש אוכל א"א. וחייב משום חלב ומשום נותר. ומוקי התם בבכור ונתקשה רומע"ל בהא דאמר הו"ל נותר מגו דחל לגבוה חל נמי לגבי הדיוט. הלא לגבוה נאסר בלינת לילה א' דלא ילין חלב חגי ולגבי אכילת הדיוט בבכור דנאכל לשני ימים לא נפשה נותר עד אחר זמן האכילה זו קושיתו דמר. והנה עלה בלבי לכאורה לפום רהיטא והי' נראה בעיני לפשיטא דתליא בהא אם נימא דאיסור מוסיף חע"א לכ"ע מטעם חומרא הואיל דחתיכה הזאת חלה עלה איסורא בהוספה ע"כ חל גם על הא דאסור בלא"ה. ולפי זה שפיר חל האיסור נותר אחר ב' ימים מטעם דחל האיסור נותר על האי חתיכה לחומר הענין חלה השתא עלי' ומה בכך שהאיסור לגבוה חל יום א' מקודם והאיך מצינו דצריך דוקא להיות בב"א. אבל אם נימא שהיא מטעם גרירה אז שפיר מסתברא דוקא בעת שיחול לגבי האי חתיכה לענין גבוה גורר האיסור שגם אכילת הדיוט חל אע"ג דבלא"ה אסור לאכילה. וזו תליא בפלוגתא רש"י ותוס' חולין ק"א גבי אבמה"ח וגיד דחל על טומאה לפירש"י שם נראה דשניהם שוים ומטעם חומרא ובתוס' שם ד"ה ור"י כתבו בהדיא דאיסור מוסיף ואיסור חמור שני ענינים נפרדים הם. וע"כ מטעם גרירה הסברא נותנת דצריך להיות בב"א והבן אמנם הדרנא בי דנראה מכל דוכתי דאיסור מוסיף מתורת מגו ומתוך דאיתוסיף איסור לגבוה איתוסיף נמי לגבי אכילה ונראין הדברים דצריך להיות בשעה חדא משא"כ אם זה הנוסיף עליו מקודם. ויפה העיר כ"ת בזה:
אולם את אשר השיב לו חכם הכולל אמרתי גם אני בהשקפה ראשונה די"ל דמיירי בגוונא דלא נעשה נותר בלינת לילה ראשונה כגון שהעלה ע"ג המזבח. עד אחר זמן אכילת הדיוט וכ"ת הקשה עליו דזה תינח לרבה אבל לרבא דס"ל בפ' המזבח מקדש דלינה פוסלת ע"ג המזבח אין הצלה לקושיתו בשבועות דקאי אליבא דרבא התם וקשיא לי' למר ממ"נ אם ירדו שוב לח יעלו ונפסל ואם לא ירדו מקטירן לעולם ול"ה נותר. הנה ידידי בזה לא הטיב לראות ולא דקדק יפה. די"ל דמיירי במשלה בהן את האור גם לרבא לא נעשה ניתר וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל בפח"י מה' פהמ"ז ועיי' בפ"ג מהפה"מ ועיין בחידושי הלכות על כריתות להגאון מהר"ם ז"ל מזבאריב אביו של הגאון מוחז"ל הנספח לס' מקו"ח עפ"י שכתב שם דמיירי שנעשה נותר אחר שהורידו מע"ג המזבח שמשלה בהן האור. ומעתה י"ל דמיירי בשבועות כה"ג וכשלקחו לאכילה אחר ב' ימים אז נעשה נוחר למזבח לגבי גבוה ולאכילת אדם ממילא הו"ל איסור מוסיף בב"א והבן:
אמנם אחר שבתי מעט נתישבתי קצת דא"צ לכ"ז ולק"מ די חילוק בין איסור נותר דחלב לבין נותר דבשר העומד לאכילה. דבעת שלן בלילה א' ונשתיירו האימורין לבוקר ונעשו נותר לגבוה. גם לאכילת אדם חל אז האיסור נותר ואע"ג דאכילת הבשר לא הי' עדיין נותר וזמן אכילה עד ב ימים זה דוקא הבשר שהוכשר לאכול עד זמן ב"י שהם קדשים קלים משא"כ האימורים שהם קדשי קדשים נעשו נותר לכל דבזבחים ד' נ"ו שקול וטרי מנין לבכור שנאכל לשני ימים ומסיק דהוקש לשלמים שהם קדשים קלים ובכור קק"ל. ומעתה יש להתבונן שהאימורים שהם ק"ק והחלב של קק"ל קק"ד הם נעשו נותר לגבי אכילת אדם בשעה שנעשו נותר לגבוה. וא"ת מנא אמינא לה. תדע מהא שכתבו בתוס' ס"פ ד"ש בכריתות ד"ה בולדות קדשים כתבו שם ואע"ג דבקדשים קלים אין מעילה עד אחר הזריקה כו' עכ"פ איסורא מיהו איכא. והיינו אע"ג דלענין עונש מעילה ליכא עד אחר הזריקה מ"מ כיון דעכ"פ האיסור מעילה איכא שפיר מקרי בהדדי קאתי עיי"ש. ומעתה הרי מדר"א איתא בכמה דוכתי כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וזו היא אזהרה דנותר. א"כ מיד שלנו האימורים ונעשו נותר לגבי מזבח נעשו נותר באיסור אכילה להדיוט ג"כ וניהו אפשר דאין עונש כרת עדיין לאכילת אדם עד אחר זמן האכילת הבשר אבל עכ"פ איסור ל"ת יש תיכף מדר"א. א"כ שפיר הוי איסור מוסיף לאחר זמן האכילה עונש כרת ושפיר חייב שתים משום חלב ומשום נותר וכמ"ש בתוס' הנ"ל לגבי מעילה והבן וז"ב ונכון וזו תירוץ שאין עלי' תשובה כלל:
אך מה שיש קצת להרהר ע"ז שאמרתי שהאימורין שלנו שהם קדשי קדשים ונאסרום באכילה בלינה כשם שנאסרים לגבוה או משום הא דר"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו כנ"ל. לכאורה יש להשיב ולהסתפק בזה ולומר דהפסוק שלמד ר"א שהיא אזהרה לכל שבקודש פסול והיינו נותר ופגול אפשר אינו אלא בדבר העומד לאכילה. והואיל דפיגול דמחשב בקדשים חול"מ או חל"ז אינו אלא במחשב להקטיר דבר שדרכו להקטיר ולאכול דבר שדרכו לאכול אבל במחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר לא שמי' פגול ולא נפסל כדאיתא במתני' א"כ י"ל דגם הקרא דלאו יתירה היא ליתן ל"ת על אכילתי שנפסל אינו אלא רק מה שעומד לאכילה היינו הבשר או שתהל"ח ולחה"פ עיי' שבת ד' צ"א ב' רש"י ד"ה שיעורן כגרוגרת. אבל האימורין שדרכן להקטיר לא קאי עלי' לאו דלא ייאכל. אמנם גם אם נימא ג"כ לתק"מ לפי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בפח"י מה' פה"מ ה' ג' וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל תועבה ע"כ ועיי' בכ"מ שם שהיא מבואר בספרי פ' ראה פסקא צ"ט דחכמים ס"ל דלא תאכל כ"ת ע"ז קאי. ומעתה מקרא זה נכלל גם האימורים שנפסלו מלהקריב חל עליו ל"ת של אכילה וז"ב והבן. ובזה תירוצו עמד על מקומו שפיר שהחלב שנתותר ונפסל בלינה תיכף חל ל"ת של איסור אכילה מקרא דל"ת כ"ת ושפיר הוי איסור מוסיף על כזית חלב כמבואר.
ומרווחנא בזה ליישב קושי' הצל"ח פסחים כ"ד ב' שהקשה על רבינו הרמב"ם ז"ל וז"ל באמת אני תמה על הרמב"ם ז"ל ששבק הך לימוד דר"א והוא בגמ' ויליף מלא תאכל כל תועבה שהיא בספרי. והדבר צריך תלמוד והרמב"ם עצמו שם ה' יו"ד הביא הך דר"א דכל שפסול בקודש היא בל"ת על אכילתו מהך קרא דלא יאכל כו' קודש ע"כ ובאמת הוא תמוה גדולה ולא תירץ כלום. ולפי המבואר נלענ"ד דזו הכונה של רבינו ז"ל דאי מהך דלא יאכל כי קודש ליכא למילף רק על דברים הנאכלים שנפסלו ואזהרתם מקרא זה בלאו יתירה ואין לוקין על לאו זה שהיא לאו שבכללות. אכל לא על דברים שנקטרים ואין עומדים לאכילה א"כ לא קאי ע"ז הלאו. מש"ה מביא רבינו הקרא דל"ת כ"ת להורות כמ"ש הרמב"ם ז"ל כל קרבן שהוא פסול בין במחשבה בין במעשה כו' דנשמע מזה בדברים שאין נאכלים מקרא דל"ת כ"ת נשמע דכל שנעשה בו תועבה נפסל באכילה ג"כ וז"ב כנ"ל. תו אין עמדי עתה לעת הנחיצה מפני הטורד. מה שפלטה קולמסי דברי ידידו דו"ש באהבה: