שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן מה
לידידי תלמידי הרב ני'. (הוא הרב הגאון המפורסים מ' שלום מרדכי הכהן ני' אבד"ק בערזאן)
הלום ראיתי מתיך כותלי מכתבו. תלונה עולה בלבו. על הספר הנמ"ח מאת הגאון המפו' מוסגר שמה איזה ענינים אשר הערתי בשלשה חדרי הלכות הקשבת ושמעת יוצא מפי בעת היותך בתוך אהלי. סמוך על שלחני. והובאו לפני המחבר ההוא בדרך אגב על יד איש נאמן ביתו שצריך אליו והציע לפניו בדעת תורה ממני הערות חדשות. וקבע בספרו ויצא לדבר קשות. ויהי כמשיב ידו לבלע ודמית בנפשך כי לא מאהבת התורה אך לנצח וגלל אבן אל אבן וירה אבן פינתו דרך קשתו. ותרב השגתו. כחקוק בתורתו. אחת אל אחת מנויות. ודבריו אך על סתירות בנויות. ועל קורה עכביש תלויות. על כן חרבך הנפת. וקנאה לבשת. ואותי דרשת. שאלת בעצתי. ובקשת תשובתי. לערוך מערכה. ולענות על ככה. הנה ידיד לבי אל תקשה בעיניך כי כן דרכה של תורה זה בונה וזה סותר זה מקשה וזה מפרק. ושוחקין יפה יפה. ואת והב בסופה. והכל מאת הצר צורות רבות. ואין זה לזה דומות. ומצינו כאלה אצל אבות העולם בש"ס ופוסקים בכמ"ד כי ניים ושכיב רב אמר להא מלתא. ובשבועות ד' רחמנא ליצלן מהאי דעתא אדרבא. ועיי' בת' חו"י סי' קנ"ב האריך למעניתו. הביא כמה מקומות בש"ס דברי קנטרין זל"ז. והוסיף עוד יותר לקבץ יחד בספר תורת חסד להגאון מהרא"מ ז"ל כלל כ"ד אסף וקבץ מקומות רבות בש"ס ופוסקים לרוב הפלפולים ת"ח מתלחמים זמ"ז ומתחת העטים יוצא דברי נרגן והמתנגחין בהלכה זה סותר סברתו. של איש זולתו. ואין בזה שום אשמה חלילה ולא שום תלונה. אכן את זה אען ואומר לך מרגלא בפומי' דאינשי יאמרו וזה הלשון ידברו כי זאת תורת האדם המצויינים בהלכה ברורה לו ישקול במאזני צדק טרם הוציאה לאורה. ובמתינות לא ינתק מהרה. ובמהירות התנועות. נקל לבוא לידי שגיאות וטעות. והמשכיל ביגיעות. אז תבין פלאות. ועיי' פירש"י במס' חגיגה ד' י"ב שם אמר רב בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת כו' פירש"י חכמה יודע מה שלמד. תבונה דבר חד מפלפול חכמתו. דעת ישוב. וזו הכונה אם אין דעת אין כלום דעת חסרת מה קנית. דהיינו לחכמה ותבונה צריך דעת שהוא ישוב ולא בבהילות. ואז יתהלל האדם בתהלות. ואתה דע לך נגד מי אני אומר ואוזן מילין תבחן. ועתה הנני למלאות שאלתך ואציגה נא את הדברים האלה אשר ת"ל בדעת חדרים יתמלאון. ושמתי פדות ורואה בין חדר לחדר. וכל אחד על מקומו יבא בשלום:
בראשון אשר הערתי בקושי' עצומה ברמב"ם ז"ל פ"ו מתרומות ה' ו' זר שאכל תרומה בזדון לוקה על אכילתו ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם וקשיא לי איך לוקה הא הוי הת"ס. כפי שכתבו תוס' בגיטין ל"ג בנזיר ששותה יין והתרו בו א"ת חייב הרי הוי הת"ס שמא ישאל על נזירותו. ותירצו דמוקמינן על החזקה דכיון דאינו נשאל על נזירותו וקבל התראה ועבר בודאי שוב לא ישאל וזה ניחא התם בנזיר בעצמו. משא"כ בזר שאכל תרומה דקאמר רבינו דפטור מלשלם בעד האכילה מפני שהמלקות פטרו. ע"כ איירי שאכל תרומה שאינו שלו. דאל"ה אלא בתרומה שלו למי ישלם הלא הוי ממון שאין לו תובעים א"כ כשאכל תרומה של אחרים שוב הוי הת"ס שמא ישאל בעל התרומה על תרומתו ויהדר לחולין דהבעל התרומה לא עבר כלום. ולכאורה י"ל דאיירו בתרומה שביד הכהן שניתנה לו דאמרינן בגמ' בתרומה ביד כהן אינו יכול לשאול. אמנם תסוב הקושי' על מרן הכ"מ פ"ד דתרומות ה' י"ז. שמתרץ דעת רבינו ז"ל דסובר כשי' הרא"מ ממיץ שהביא הרא"ש בנדרים בתרומה ביד כהן דלא מצי למישאל עלה. בגמ' קאי על הכהן משום דהוא לא קרא שם תרומה עלה. אבל הבעלים מצי למיתשל עלה אפי' כשכבר נתנה ליד כהן עיי"ש. ומעתה לפי פי' הכ"מ בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל תשאר הקושי' אמאי לוקה הרי הוי הת"ס וחזון הרביתי לפלפל בדברי רבינו ז"ל שם.
ועל זה ראיתי בספר המחבר ההוא. וכבוד רומע"ל תמה ומקנא לי בעבור שהמחבר נצב כמו ריב ולדרוש בנדחה ומכלל זה בא לידי טעות ושכחה. ואני ת"ל דעתי נחה. וחוץ מכתה"ר ועוצם חכמתו. ורב תורתו. לא חש לקמחי' באמור אלי כי לא אמון בו כי יצא מפי צורבא מרבנן לומר כונתו בהתוס' דמש"ה בנזיר ששותה יין אחר ההתראה ול"ה הת"ס שמא ישאל על נזירותו. מחמת שהתרו בו ועמד ועבר בודאי תו לא ישאל. וכ' המחבר הנ"ל יראני נא היכא רמיזא והיכא הזכירו תוס' משום דקבל התראה איפוך אנא כי לא מצאתי טטו"ד. ולמה לא השגיח בעינא פקיחא בדברי תוס' מלקות ט"ו ב' ד"ה במאי פליגי ובד"ה ועבר. שם בתוס' מבואר להדיא מחמת שהנזיר עמד ועבר ולא נשאל חזקה דשוב לא ישאל עיי"ש. ודעת לנבון נקל כונתם כיון דהתרו בו ועומד בדעתו ועובר חזקה דתו לא ישאל ונהירין לעינים דברי רבותינו בע"ת במשנתם זה פעמים. טעמם יכון כקטורת. ומשמעות הלשון אומרת. שכ' ועמד ועבר. ומעתה המשכיל יראה בין האי דנזיר שהתרו בו ועובר וזה שעמד בדעתו לבין התרומה דיש לספק שהבעלים ישאלו עוד על תרומתן ואין עליהם חזקה אלימתא כ"כ. וסברא גדולה יש בדבר שישאלו ולעקור מעיקרא לחזור לחולין. אחרי שהבעלים יפסידו דמי מה שאכל שהמלקות פטרו מתשלומין. והשאלה יהי' להם לתועלה. ויצטרך לשלם מה שאכל והמחבר הנ"ל טען מה ירויחו הבעלים בהשאלה שיצטרך להפריש תרומה אחרת. תשובה בצדו תברא טעה בגמרא ובסברא. כי יש בידם לפטור בכ"ש דקימ"ל חטה אחת פוטרת את הכרי וירויחו שישלם בעד אכילה שלמה לפ' מכזית ויותר. ועוד אישתמיט מיני' דהגאון המחבר דברי הרשב"א הובא במשל"מ ובתומים סי' ע"ג היכא דעבר על הנדר שנדר על דע"ר דאין לו התרה אבל לדבר מצוה יש לו התרה. לכן אחר שיעבור על הנדר שוב מצוה לאתשולי ונמצא ינצל מעבירת שעבר ואכל ולמפרע לא עביד איסורא. ומש"ה בנדר שעד"ר יש לו התרה דלדבר מצוה מקרי עכ"ד. א"כ גם כאן סברא גדולה שבעל התרומה ישאל אחר שיתודע לו שאדם זר אכל את התרומה שאול ישאל כדי להוציאו מידי עבירה כי מצוה היא ואין בזה לדון מכח חזקה דמעיקרא ל"ה מצוה לאתשולי ואחר האכילה מצוה. א"כ שפיר הוי הת"ס. משא"כ בנזיר שקבל ההתראה ועמד ועבר הוא בעצמו שלא חש להתראה וקבל העונש ע"ז שפיר יש חזקה אלימתא. ומש"ה כתבו דשם ל"ה הת"ס. ולזה נתכונו גם תוס' בגיטין אלא שקצרו בלשונם ובמלקות מבואר יותר הדק היטב. ועתה ראה והבן כי טעות נזדקר בעטו בשביל מהירת דעתו:
ומ"ש דאם לדברי מה ראי' מייתי התוס' מנזיר לגט דבנזיר קבל התראה. משא"כ בא"א האשה קבלה התראה והבעל יעשה הגט זו קושיתו עלי. ורוצה לתרץ ותלי בי בוקי סריקא ונכנס לפרצה דחוקא. בדברים אשר לא עלתה על לבי לומר דהיינו מטעם רוב דזו היא התי' הראשון שבתוס' אבל התי' הב' שכתבו ועוד. לא נשמע שהוא מטעם רוב אמנם בחמת לא אמר כלום ובמחכתה"ר לא ירד לעומק פשט דברי התוס' שהוא היסב דבריהם שהביאו ראי' מנזיר לח"א מי יעלה כזאת לומר א"א שזינתה מקרא מלא דבר הכתוב ומתו גם שניהם האיש השוכב והאשה ונזיר ששתה יין לוקה משנתינו הוא זו. ואיך יביא ראי' ממשנה על הכתוב כיהודא ועור לקרא. ועוד אם כדבריו שהוא לראי' להעמיד על החזקה דהשתא למה צריך להביא מנזיר וכי לא ידענא שבכל הענינים נידונין כשעת מציאותן. חלא דה"פ דבאמת יש סברא לומר דהוי הת"ס דיעשה זאת להצילה מעונש מיתה ישלח לה גט ויבטלנו וכמו שהקשה מהרש"א איך משכחת מיתה בא"א שזינתה שבודאי יעשה כך ועיי' מה שתירצו והפוסקים חולקים כדאיתא בחו"מ סי' ע"ג ועיי' בתומים שהאריך בזה. ועיי' ביו"ד בט"ז סי' שכ"ג שהשיג על המהרש"ח עיי"ש אבל לכ"ע עכ"פ הוי הת"ס וע"ז תסוב תי' התוס' דיש נגד זה חזקה דהשתא דהיינו מפני שבעת התראה שתקה וקבלה ההתראה והי' לה שתאמר להעדים שבעלה שלח לה גט תו עכ"פ שהיא מוכנת לעשות כן שתבקש מבעלה לעשות כן וממילא מדשתקה וקבלה ההתראה ע"ז יש חזקה שאין בדעתה ואיננה מתיראה מפני העונש א"כ אין עוד התראה ודיינינן אותה כנשותה. וזו היא כונת תוס' וע"ז כתבו דלפי"ז ניחח נמי בנזיר דלוקה דאלת"ה קשה דהוי הת"ס שמא ישאל על הנזירות אך מדקבל התראה ושתק ולא אמר מידי אין דעתו לכך ודמי לא"ח שזינתה ושניהם שוים וז"ב ופשוט והבן. ומעתה יכונו דברי מה שהקשיתי בתרומה שמא ישאלו הבעלים על הפרשת התרומה דל"ש הך תי' של התוס'. וראה בעיניך שהרב הנ"ל לא הביט מקוביא חלא מקופיא מבלי שום עין יפה ונדחו דבריו לגמרי. ומ"ש דבתרומה ליכא מצוה לאתשולי נשמט מיני' דברי הרשב"א הנ"ל ובזה נפל מה שהאריך להשיג ואין כדאי להאריך והמשכיל יבין הדבר לאשורו:
ומ"ש די"ל דמיירי שמתו הבעלים של התרומה ומי ישאל דנפלו התרומה לפני היורש. ולא בא עדיין ליד כהן והיורש א"י לשאול עכ"ד. הנה מלבד שאם בזה כיון רבינו לא הו"ל לסתום אלא לפרש זר שאכל תרומה שמתו הבעלים אחר ההפרשה ואין לך דוחק גדול מזה דנימא דהרמב"ם מיירי רק בכה"ג וסתמא קתני. וא"צ לפרש לסתור הדוחק הלז אבל עוד נ"ל דא"א לאוקמי הכי שהרי קושיתו הוא על היסוד הזה דע"כ עדן לא בא ליד כהן כדבעינא למימר לקמן ולבאר להסיר קושיתו עלי וא"כ ע"כ איירי שהתרומה עדיין ביד הבעלים וחיו ולא ימותו. דאל"ה הרי תקשי על הרמב"ם ז"ל שכ' מכח דלוקה ואינו משלם והמלקות פטרו מחיוב תשלומי האכילה. הרי כשלא בא עדיין ליד הכהן בלא"ה הוי האי ממון שאין לו תובעים דפטור כמבואר בגמ' חולין קל"א וע"כ לומר מכח חיוב נצאת ידי שמים והרי גם בקי"ל בד"מ ג"כ חייב לצאת י"ש כמבואר ברש"י ב"מ צ"א. ולכאורה יש לדון בזה לפי המבואר במהרש"ל הובא בש"ך כ"ח היכא דעבדינן החומרא פטור מלצאת י"ש כמבואר בקצה"ח והנה"מ משיגו שאין הכונה ביש"ש רק לענין תפיסה אבל מחויב הוא עכ"פ אע"ג דעבדינן החומרא והדין עם הגאון מוחז"ל אכל מה שנ"ל דבזה לכ"ע הכי היכא דכל עיקר החיוב אינו אלא מד"ש ולא מד"א כגון בממון שאין לו תובעים בזה י"ל לכ"ע אם עבדינן החומרא דלקי אין עוד שום חיוב עליו גם מד"ש והבן היטב וז"ב. אמנם לא נכנס עתה בזה אלא די"ל דמיירי לענין מכירי כהונה דהוי כמוחזק ועיי' בתוס' ב"מ ד' וא"ו וב"ב ד' קכ"ב. שהתרומה מונח ביד הבעלים אבל מכירי כהונה יכולים לתבוע את האוכלן ולחייבו בתשלומין מד"א. ומ"מ אכתי לא הגיע ליד הכהן וביד הבעלים לחזור ולשאול כמ"ש התוס' שם ב"ב ד' הנ"ל דיכולים הבעלים תמיד לחזור גם במ"כ. ומעתה א"א לאוקמי כשמת הבעל המפריש התרומה ונשאר ביד היורש דא"כ תשאר הקושי' למה לי לפטרו מכח דאין לוקה ומשלם בלא"ה אין לו תובעים. בשלמא כשהבעל התרומה עודנו חי הנה הוא יעמוד בחזקתו ליתן ליד הכהן המכירו וקרובו ויש לו ט"ה וכהן המכירו נקרא מוחזק לענין זה ויכול לתבעו. משא"כ כשמת הנה קימ"ל ט"ה אינו מוריש כמבואר בפוסקים ת' מהר"פ ועיי' בהגה חו"מ סי' רע"ו עיי"ש א"כ מי יתבע ממנו דאין להיורש שום כח וזכות והבן וז"ב:
איברא א"צ לזה דבלא"ה אי אפשר לדחוק לומר דהרמב"ם מיירי בהכי. א"כ יפה הקשיתי דיש הת"ס דלמא ישאלו על התרומה אחר שיעבור ויאכל ואמאי לוקה. ולומר דהרמב"ם מיירי בתרומה ביד כהן לא הוי דוחק לפרש הכי דבסתם משמעות שלקח מיד הכהן שהוא שלו וממון של הכהן הוי וכך פירש הרב מהר"ע משנתינו פ"ו דתרומות יעיי"ש. אבל אני הקדמתי שאי אפשר לומר דמיירי בהכי מפני הקושי' של המשל"מ שם מגמ' דכתובות לאביי פטור הרי על חיוב תשלומים חל משעת הגבהה ומיתה על האכילה ולא משכחת אלא בתחב לו חברו או בשותה יין והניח בצ"ע וישבתי הקושי' בהקדם אשר הקשיתי אמאי לוקה הא הוי עדות שאין אתה יכול להזימן דלגבי העדים כשיוזמו יחול עליהם שני עונשים מלקות מן כאשר זמם וממון ושניהם בב"א וא"א לקיים הזמה כי אם על המלקות בלבד וממילא גם עליו אין חיוב רק מלקות אולם בממון הדיוט לא בעינן עדות שאי"ל נמצא מוכח הוכחתו דאיירי כשלא בא ליד הכהן וחיוב התשלומין בעד התרומה מכח לצאת י"ש כנ"ל וכ"ז שלא בא ליד הכהן תשלומי קודש מקרי וצריך להיות עשאי"ל. שפיר פוסק רבינו דהמלקות פטרו מתשלומין כמבואר משא"כ אם כבר בא ליד הכהן הוי ממונו של כהן שכבר ובממון בעלמא לא בעינן עשי"ל א"כ יתחייב בתשלומין ולא יפטור מכח המלקות כקושי' המשל"מ. ומעתה ע"ז נשאר קושיתי כחומה נצבה. דהוי הת"ס שמא ישאל בעל התרומה. והמחבר הנ"ל גם ע"ז תמה קרא דכ' אטו לא משכחת במודה מעצמו וחייב ממון עפ"י עצמו דאין זה קנס והוי לי' להרמב"ם למימר בתחב לו חברו. הנה דבריו בזה אין לו שחר. חדא דגם לפי דבריו עכ"פ לק"מ על רבינו דכ' דמלקות פטרו ואינו משלם ואיירי בודאי דאינו מודה מעצמו רק עפ"י עדים והו"ל עשאי"ל. ועוד טעה ונשמט ממנו גמ' ערוכה ב"ק ד' ע"ה ב' דלרבנן במודה להעדים על גוף העבירה הו"ל עדות שאי"ל דאין להם דין הזמה שהב"ד בעצמו מודה. א"כ אין לוקה ג"כ ולא משכחת מלקות עם ממון וטעות נזדקר לפניו. וגם מה שכ' ועוד זה יותר שגגה כיון דהממון יתחייבו העדים על שאמרו שנהנה בפיו כיון דלעיסה והמלקות יתחייבו על מה שהעידו שבלעו וא"כ הוי שני ענינים. והוי זא"ז וא"כ אם יעידו עדים שאכל של חברו ותכ"ד יעידו שחלל שבת אטו לא יתחייבו עדים ממון על הזמה מה שאכל של חברו מה ענין זל"ז ע"כ. מי שיש לו מוח בקדקדו ישכיל ויבין שהדמיון הלז מביא לידי גיחוך הוא מדמה מאמר א' על ענין א' שאכל תרומה של חברו ותו לא. להא שאכל של חברו וחלל שבת. שהם שני מאמרים ושני ענינים. באמת נפלאתי מאוד איך חכם גדול כמוהו יעלה זאת על שפתיו. ואפשר תמצא מתעקש אחד להאמין לדבריו הנה אען ואומר שכן איתא בס' הפלאה בכתובות ד' למד לענין מיתה לזה ותשלומין לזה מתרץ שם קושי' תוס' בכה"ג דלגבי עדים יהי' מיתה ותשלומין לאחד ויפטרו ממון עיי"ש והיינו הך. ועתם ראה תראה שדברי המחבר הנ"ל נדחו מפני דעת מרן הפלאה ז"ל:
ואשר נראה בעיניו לשגגה מצאתי און לי חזי מאן גבר ומאן גבר כתב כן וראה דברי טובים ונכוחים. ודברי המחבר נדחים ומופרכים. אך בדיבור אחד התחיל לדבר מה שראוי קצת להעלות אבל לא ירד לעומק הענין ואני אבאר בזה ליישב קושיתי הנ"ל דאיך לוקה הא הוי הת"ס דלמא ישאל בעל התרומה כיון שלא בא עדיין ליד כהן יכול להיות דמשכחת באכלה כולה אף דקימ"ל כאמימר דגם בא"כ נשאלין עליו וכ' המחבר לחלק דוקא העובר עצמו יכול לשאול בא"כ אבל אחר אין בידו לשאול ולפטור את העובר. אלו דבריו בלי טעם וריח לא חילק ולא ביליק ידענא וכגזה"כ באין טעם ודעת. אמנם אחר עיון היטב יפה בכח העדפה נראין כסולת מנופה בהשכל ודעת לנבון נקל לחלק בין הא דקימ"ל כאמימר בנשבע על ככר ואכלה כולה יכול לשאול מחמת שעדיין מחוסר מלקות. והיינו דוקא התם כיון שמחויב מלקות כיון דקבל התראה ועבר ועומד הוי התראה ודאי ולקה וכיון שיש עליו חיוב מלקות וטרם שלקה יש בידו לשאול גם כשא"כ. אבל בנ"ד כיון דהוי הת"ס בשעת התראה א"כ אין עליו עוד חיוב מלקות ואם אכלה כולה שוב אין בידו לשאלה שאינו מחוסר כלום. א"כ בשעה שהוא אוכל כל התרומה הזאת שהתרו בו העדים לבל יאכל כולה הוי התראת ודאי ולוקה מש"ה. מה אמרת שמא ישאל בעל התרומה ז"א דא"כ דאמרת הספק שמא ישאל אין עליו חיוב מלקות ושוב לא יש בידו לשאול משא"כ והבן היטב בזה. כיון שאנו חוששין לשאלה שוב הוי הת"ס ואינו חיוב מלקות וליכא לאתשולי ומש"ה לוקה. והמחבר הנ"ל לא ירד לכל זה. אחר כתבי כ"ז מצאתי ראיתי הדבר מבואר אחד קדוש מדבר הקושי' ופרוקא יצא מפי גאון גדול וקדוש ה"ה ניהו אבא מארי זצוקלל"ה בספרו הק' והנחמד ספר תולדות אדם ע"כ יצאתי ואתנהלה לעטי להשליך אבני תהו מעל פי באר מים חיים ותורת אמת ספרהו. ועל יתר חדריו אשר הערתי בענינים שונים והמה בכתובים אסף אספם וחברם יחד במכתב אחד וגם בהם המחבר ההוא הופך ודרש ויגע לתרץ ולא הועיל כלום בדברים אשר לא נתנו לכתוב ואני אשיבה ואראה כל חדר וחדר לבדו בעזה"י באר היטב בס"ד: