שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן מד
תמורה י"א סוגי' דפשטה קדושה בכולה. (דרשה בעת הוקם הקלויז שנתחדשה ונתרחבה במקומה):
א' יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל ממנו קודש נשמע מזה דהסברא פשיטא לי' דתהא כולה עולה אי לאו קרא קשה טובא חדא דא"כ אין לו לדרוש ממנו למעט דלא כולה קודש נגד הסברא חיצונה כפי סברתו הי' לו לדרוש יותר לרבות כדעת ר"י ור"ש. ועוד הא גופא קשיא מאין הוציא זה לסברא חיצונה לומר יכול תהא כולה קודש מה"ת לומר כן. ועוד אמאי סותר דבריו ואומר יכול תצא לחולין והוא מן ההיפוך אל ההיפוך דבתחלה הי' בסברתו לומר דכולה קודש ואח"כ סובר דתצא לחולין לגמרי אי לאו יהי' קודש וצריך ביאור דעת ר"מ ור"י. דבאמת לפי מה דקימ"ל כל היכא דאיכא למדרש הכי והכי לחומרא דרשינן א"כ בודאי י"ל דידי' קודש לרבות למימר דכולה קודש מלומר למיעוטא דע"ז לא איצטריך קרא דמה"ת לנו לומר דנפשט קדושה בכולה אי לאו קרא. ולישתק קרא מיני' לגמרי וממילא הוי אמרינן כן דהאבר שהקדיש הקדיש וכל הבהמה ימכור לצרכי קודש וכל דמי' חולין חוץ מדמי אותו אבר וזו בודאי הסברא הפשוטא ומדגלי קרא שמעינן כר"י ור"ש דלרבות לכולה היא דאתא ויש להעיר בפרושא דשמעתא דר"מ:
ב' קשה לר"מ אם הי' הו"א שתצא לחולין מנין לו לרבות מהא דכתיב יהי' קודש דלמא יהי' לרבות באבר שהנשמה תלוי בו אז כולה קודש אבל בהקדיש אבר שאין הנת"ב באמת יוצא לחולין כס"ד וזו גם לר"י ור"ש תקשי מנין לרבות כאבר שאין הנשמה תלוי בו דלמא מרבה רק באבר שהנת"ב ובאבר שאין הנשמה ת"ב לא פשטה קדושה בכולה וכעין קושי' זו הקשה והעיר הלח"מ כדלקמן ברצ"ה:
ג' קשה בהא דאמר רבא מודה ר"י בדבר שעושה אותה טרפה מדוע שבק לר"מ שהוא בתחלה דתני בברייתא דברי ר"מ ואמאי השמיט את ר"מ ולא קאמר מודו ר"מ ור"י והוא דקדוק נכון ויש להבין זאת וגם ברש"י יש להעיר כן בהאיבעי' לקמן נקט רש"י ז"ל לר"י קא בעי לה לאיזו כונה השמיט את ר"ש ותפס בשני האיבעי' ר' יוסי לחוד אלא דרש"י ז"ל נקט לשון הש"ס דר' אמר נראין דברי ר' יהודה וכו' ויש להתבונן בזה.
ד' קושי' הלח"מ פט"ו מה' מעה"ק ה' ב' האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוי' בו הוא כולה עולה ובגמ' איפלגי בה אי בשעושה אותה טרפה או נבלה או בדבר שהיא מתה ומ"ד כר"א בנטלה ירך וחלל שלה נבלה הוי בזה דבר שהנת"ב ורבינו ז"ל פסק כר"א בה' אה"ט ובה' שחיטה. א"כ הי"ל לומר בדבר שעושה נבלה וכרבא בגמרא ואי סבר טרפה אינה חי' הו"ל לומר בדבר שעושה טרפה עיי"ש בלח"מ. וביותר קשה לי שהרי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה"ש פסק בהדיא דטרפה אינה חי' וכדאיססק הלכתא בפ' א"ט בזכר עד שנים עשר חודש. א"כ הו"ל לומר בדבר שעושה אותה טרפה ולמה תפש בדבר שהיא מתה דוקא ראשה או לבה וצ"ע:
ה' מה דקשה על רש"י ז"ל באיבעי' דעוף מהו פירש"י לר' יוסי קא בעי בה אמאי דוקא לר"י הרי גם לר"מ יכול לאיבעי' באבר שהנשמה תלוי' בו דמודה בה דפשטה קדושה בכולה מאי בעוף:
ו' הרמב"ם ז"ל שמפרש האיבעי' באבר שהנשמה ת"ב קשה אליבי' ספיקא דרבא משום דכתיב בהמה דוקא ולא עוף הרי אליבי' דקא מיירי באבר שאין הנת"ב לומר דלא פשטה קדושה בכולה ולא מיירי קרא כלל באבר שהנת"ב א"כ מה"ת למעט עוף דלא נימא פשטה קדושה שהיא מהסברא חיצונה ומסברא פשיטא דמודה ר"י בה דפשטה קדושה בכולה בלאו קרא א"כ מה"ת לומר בעוף למיעוטא:
ז' להבין הספק דרבא בעל האיבעי' משום דנאמר בהמה הרי ברישא דקרא נאמר בהמה והדר קרבן ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'. א"כ ניהו דנימא בהמה פרט להוציא עוף הרי כיון דכתיב בתר הכי קרבן ונעשה כלל מוסיף על הפרט וקימ"ל פרט וכלל מוסיף הוא וממילא צריכין אנו לומר דקרבן כלל הוא ואפי' עוף במשמע ויש להעיר בזה מה שלא הרגישו בזה שום מחבר קדמאי ובתראי:
ח' גם באיבעי' דהקדיש אבר לדמיו פירש"י ז"ל לר"י מבעי' לי' הרי גם לר"מ יכול לאיבעי' באבר שהנת"כ כשיטת רבינו ז"ל ופי' הכ"מ:
ט' ברש"י ז"ל מהו דתיחות קדושת הגוף לכל הבהמה ותקרב עולה מי אמר לר"י מדאיקדש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמי' ומגו דנחתא לה קדושות דמים לכולה נחתא לה קדושת הגוף הואיל והיא גופא חזיא לעולה כו' וקשה טובא להבין לשון רש"י ז"ל חדא אמאי מהפך הס' מכפי שפירש"י ז"ל בעצמו בעירוכין ב' גבי תרי מגו פירש"י מגו דנחתא קדושת דמים להך אבר נחתא קדושת הגוף להך אבר ומגו דנחתא להך אבר פשטה קדושה בכולה ומגו מק"ד לקה"ג ראשונה וכך היא הסברא ובכאן נקט רש"י ז"ל להיפוך כי זו אחרונה. ועיי' בלח"מ שהאריך והרחיב בזה ודחק מאוד לפרש דברי מרן ז"ל ולא העלה נכונה. ועוד למה לו לרש"י ז"ל לפרש כאן הטעם דנחתא קה"ג מכח ק"ד הרי רבא סבר הכי דהקדיש זכר לדמים קדיש קה"ג יהי' מאיזו טעם שיהי' סכ"ס שייך האיבעי' אי אמרינן תרי מגו או לאו ומה נ"מ בטעמא דרבא:
יוד רבינו הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' ערוכין ה' י"ד כתב וז"ל הקדיש לא' מאברים לדמים ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח ה"ז ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטא ולפיכך תקרב ולא תפדה. ה' ט"ו. וכיצד עושים מוכרים אותה כולה למי שיקריב אותה ודמי' חולין חוץ מדמי אותה אבר ואם הי' אבר שהנשמה בו פשטה קדושה בכולה ע"כ. וקשה טובא על רבינו ז"ל חדא שהרי בה' מעה"ק פסק כר"מ ור"י דבאבר שאין הנשמה תלוי' בה ל"א פשטה קדושה בכולה. א"כ אין כאן שום איבעי' בהקדיש אבר לדמיו. וע"כ פי' האיבעי' דרבא באבר שהנשמה תלוי' בה. א"כ למה נקט הכא הספק בהקדיש רגלה של פרה לדמי' וכל עיקר האיבעי' אי אמרינן תרי מגו או לאו ואמאי בהקדיש אבר שהנשמה ת"ב פשיטא לרבינו ז"ל דפשטה קדושה בכולה וכבר האריכו בזה הכ"מ והל"מ ונכנסו בדיחוקים עיי"ש היטב בקושיתם ולא הועילו ליישב על נכון הכל כיון דאם לפי דבריו כאן דגם בזו ס' אם פשטה קדושא בכולה א"כ אמאי מעות חולין והרבה צ"פ ומהתימא על הראב"ד ז"ל דשתק לי' בכאן יותר ודבריו צריכים ביאור ליישב כל הקושי' על מכונו הן לפי הש"ס והן לדברי עצמו ולא מצאתי ישוב נכון בזה להעלות ערוכה ולהבין שיטת רבינו ז"ל בסוגיא זו מפי כל אנשי חיל:
י"א קושי' תוס' על פירש"י בהאיבעי' דהקדיש חד אבר לענין גיזה דחי התם לא נחתא לי' קדושה כלל דסבר שותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה הרי בפ"ק דבכורות איתא כן אליבא דר"י דמחייב שותפות נכרי בבכורה בחלק של ישראל. ולדידי' דרש בכור צאנך אתה גוזז בשלך ושל אחרים. א"כ שפיר פשוט איבעי' דידי' מר"י. ומה זה דפריך שאני התם לא נחתא לי' קדושה כלל ולפירש"י היינו אליבא דרבנן דפליגו דפטורה מבכורה ואין התחלה להאי דיחוי דרצה לפשוט מר"י דפי' הקרא צאנך למעט שותפות. ובאמת צריכא רבה לפרש הס"ד דש"ס דרצה לפשוט מר"י ודחי אליבא דרבנן ודקארי לה מאי קארי לה. וגם אם אליבא דרבנן דפליגי אר"י למה לי' לישנא אחרינא לחלק משם לכאן. כיון דהאי ל"א ע"כ אליבא דר"י דמחייב בבכורה ומעיקרא דחי אליבא דרבנן וצ"ע להבין לישנא אחרינא דהתם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו מה זה סברא לענין גיזה אם יש בידו להקדיש לכולה הלא עתה אין הקדש כ"א האי אבר לחודא והוי הקדש וחולין שותפים ודמי לדהתם דחזינן דחלק א' הקדש מותר בגיזה מקרא צאנך ולא של שותפות. ולע"ע שותפים המה ואין בדעתו להקדיש יותר מאבר זה וצ"ב:
וזה החלי בעזה"י לפרש הסוגיא בס"ד כיד ד' הטובה עלי. ויבואר ליישב עוד קושי' מה שלא הצבתיו בסה"ק וזה יצא ראשונה ובעזרתו אשענה. להבין אמרי בינה. ומן היצוע התחתונה. נעלה אל החצר התיכונה. ממנה יתד ממנה פנה. ומשם בארה דעת ישאבון ממי בריכה העליונה. לבאר כל חמורה. דבר דבור על אופניו לכוונה. וזה החלי בעזה"י. הנה מצינו בכמה דוכתי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אליבא דר"מ כגון גבי מעריך פחות מבן חודש או אומר ערך כלי זה עלי אומר הי' ר"מ דאדם יודע שאין ערך לכלי ואין ערך לפחות מב"ח וגמר ונתן לשם דמים. וגם בנזיר האומר הריני נזיר מן הגרוגרת לב"ש אליבא דר"מ הוי נזיר לכל. ועיי' בר"פ הריני נזיר בתוס' שם כ' וז"ל וא"ת לר"מ מ"ש דבערך כלי מתחייב דמים מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לעולם. וי"ל דל"ד דהתם ניהו דאין שייך ערך לכלי דמים מיהו שייך בי' ואדם זה נתכוין ליתן להקדש מה שיוכל הלכך נותן דמיו וקרי לי' ערך כו' אבל גרוגרת ל"ש בהן לשון נזירת וע"כ הוציא דבריו לבטלה וה"ק הריני נזיר ולא מיין אלא מגרוגרת כו' עכ"ל. ובס' זו יש ליישב היטב דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' עו"ח ה' כ"ח שכ' המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל אמר לה יקדשו ידיך לעושי' הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידי' קודש כו'. והקשה הר"ן ז"ל בכתובות שהרי בגמ' איתא שם נ"ח ופליגו דר"ל דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשי' נעשה כאומר יקדישו ידיך לעושיהן. והא לא אמר לה הכי ר"מ לטעמי' דסובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ונמצא עולה מזה דמטעמא דר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר וטעמא דמתוך שיכול לכופה מהני באומר ממש:
ומעתה כיון דלפי מה דאיתא במסקנא ורבינו ז"ל פוסק הכי כר"ה דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה א"כ לפי"ז לא מהני אומר יקדישו ידי'. ולהכי מסיק הר"ן ז"ל דלא נתבררו דברי רבינו ז"ל עייש"ה. ולפי ס' תוס' הנ"ל לק"מ וא"ש דרבינו ז"ל סובר דבאמת באומר לה יקדשו ידיך לעושיהן מהני כ"ז שלא אמרה הואיל דמשועבדים הן לו אלא דטעמא מתוך שיכול לכופה צריך לענין לומר דמש"ה נעשה כאומר וכס"ד דהר"ן ז"ל ולא תקשי דא"כ למה לו לטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דמשמע דלשיטת ר"מ בעירוכין לא איצטריך לטעמא שיכול לכופה. דאל"ה ניהו דסובר ר"מ בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה הרי באומר הריני מיר מן הגרוגרת גם לר"מ אינו נזיר וכ' בתוס' משום דהרי הוציא דבריו לבטלה גלל כן לא אמר כלום ולא מתרצין דיבורי' והוי כלא אמר כלום. ומעתה גם בזה הואיל דיכולה שתאמר אינו ניזונית ואיני עושה. א"כ כיון שבידה לאפקוע עצמה מן השיעבוד ואינה בידו להקדיש בע"כ ממילא הוציא דבריו לבטלה שוב לא מתרצין דבריו למעליותא. ומש"ה איצטריך לשני טעמים דר"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם מתוך שיכול לכופה מכח שתי אלו נעשה כאומר יקדשו ידיך. ועולה יפה לישנא דהש"ס מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר והיינו דבאומר מהני ודאי כדמסיק לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ורוצה שיתקיים ההקדש ול"ה לבטלה. כיון שבידו הוא ע"כ אמרינן דנעשה כאומר ולהכי איתכוין אלא דאכתי לא מסיק למילתי' והא לא אמר לה. ע"ז משני משום דאין אדם מוציא כו' ומסודרים לישנא דהגמ' היטב משא"כ לשיטת הר"ן אבל באמת באומר ממש אין צריך לטעמא דיכול לכופה ומיושב שפיר שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל דוק ותשכח וז"ב:
וראיתי שהלח"מ שם דוחה דברי הכ"מ והקשה איך יצאו לבטלה כרי בשעת הקדש עדיין לא אמרה א"נ וא"ע ואחר ההקדש שוב חל ההקדש ולא מצי אמרה ע"כ. ונפלאתי עליו ז"ל הרי קתני במתני' הרי זו עושת ואוכלת ולא פני דמעשי' חולין אלא ודאי איירי שאמרה א"נ וא"ע ומש"ה עושה ואוכלת. וגם מנין לו זה דאח"כ לא מצי אמרה הרי בכל יום הברירה בידה וממילא כיון דאומרת כן ממילא לא חל הקדש על שאינו שלו וז"ב. שוב פקחתי עיני וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שתי' כן דברי הרמב"ם ז"ל לחד תירוצא והוא ז"ל כ' מסברא דנפשי' דכיון דיכולה לומר א"נ וא"ע לא אמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה הואיל שבידה לבטל לכן איצטריך האי טעמא לומר דנעשה כאומר וכמ"ש. ואני הוצאתי סברא זו מדברי תוס' נזיר הנ"ל ות"ל כוונתי לגוף התי'. והוספתי בזה לישב מה דתקשי לי עוד לדעת הר"ן ז"ל לפי מה שכ' באסיפת זקנים בשם הריטב"א שהקשה שם בגמ' דמה נ"מ אם נימא טעמא דר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלבל"ע או אם נימא טעמא דר"מ דסובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה בי"כ ובי"כ אינו אלא לשיטתו דסובר כן בעלמא ולא לדידן דלא קימ"ל כותי' בשני דברים אלו. ותי' דמטעמא דאין אדם מוציא ד"ל ניהו דלא קימ"ל כן אלא כרבנן זה דוקא בעירוכין שאמר ערך כלי עלי או לפחות מבן חודש ולומר דהואיל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה להוי לשם דמים דהוי מענין לענין דמה ענין ערך לדמי. ובזה דוקא סברו רבנן דלא אמר כלום ולא מפרשינן דבריו לומר דלדמי קאי. כיון דאמר ערך בדבר שאין לו ערך לכלי או לפחות מב"ח משא"כ באומר ומקדיש מע"י אשתו דענין הקדש א' הוא רק דאיצטריך לפרש ולהוסיף להעדיף כח ההקדש במה שאמר ובענין אחד הוא. ע"ז גם רבנן מודים מכח דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן דעתי' לזה והוי כאומר יקדישו ידיך לעושיהן והכי קימ"ל משא"כ בהא דמקנה דבר שלא ב"ל לא קימ"ל כר"מ ומש"ה קאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דמקנה דבר שלא ב"ל עייש"ה. ומעתה תקשי אמאי פסק רבינו הרמב"ם ז"ל באומר הקדש למע"י אשתו לא אמר כלום וחולין הוא ובאומר יקדשו ידיך מהני הרי בענין זה גם לרבנן אמרינן אין אדם מוציא ד"ל וניהו דגבי עירוכין פסק רבינו ז"ל כחכמים בערך לפחות מב"ח או לכלי לא אמר כלום לסברת הריטב"א ז"ל ל"ד להדדי כמבואר א"כ אמאי כ' רבינו דוקא באומר מהני ולא נימא דנעשה כאומר כר"ל. אבל לפי דברינו הנ"ל א"ש דזה לחודא לא מהני אלא גם מכח זה מתוך שיכול לכופה אז אמרינן דנעשה כאומר וכס' תוס' נזיר הנ"ל ומיושב פסקי רבינו ז"ל וא"ש ולק"מ ודוק. אמנם הא קשיא לי לסברת הריטב"א הנ"ל שכ' דבענין א' גם לרבנן הדין כן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמו בהקדש אף דאמר סתם שהקדיש מע"י מפרשינן דה"ק יקדשו ידי' לעושי' א"כ איך יפרנס הסוגיא בגיטין ל"ח גבי המקדיש עבדו הקדיש דמיו ואיתא שם ה"מ ר"מ הוא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולס' הריטב"א הנ"ל קשה דגם לרבנן בענין כזה ליפות כחו של הקדש ושלא לבטלו וכמו בהקדיש מע"י שהוא דבר שלא בא לעולם אמרינן גם לרבנן דגמר בלבו לומר ענין המועיל דהוי כמו פירוש למלתא. א"כ מכ"ש דיש לנו לפרשו דנתכוין שלא לבטל דבריו דעבדו אינו ראוי לקרבן ובודאי כונתו להקדיש דמי עבדו. וצ"ע דוק בקושי' זו היטב:
איברא נ"ל ליישב ואימא מלתא דמסתברא דלכאורה יש לדון בדבר נכון לחלק בענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה דזה דוקא היכא דהדיבור יתבטל לגמרי ואין אופן לקיימו כי אם באופן המועיל וכדבעינן לפרשו למעליותא ואם לא יתפרש כן אז ימצא בטל לגמרי וע"כ דיינינן למעליותא אבל אם יש לפרשו בשני אופנים ועכ"פ לא יתבטל הדיבור לגמרי אז לא נוכל לפרשו לצד מעליותא מכח דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. כיון דגם לפי פי' אחר לגריעותא אבל עכ"פ לא יתבטל לגמרי ודאי דאין לנו הכרע לאיזו פי' דוגמא לדבר הנה קימ"ל בכל דוכתי יד בעהש"ט על התחתונה ומש"ה תמיד נידון השטר סתמא לפחות שבלשונות מכח זה. ואיתא בחו"מ סי' מ"ב היכא דע"י זה יתבטל השטר לא אמרינן בזה יד בעהש"ט על התחתונה לבטל השטר לגמרי כגון נכתב בשטר סתם לפרוע בפסח יעייש"ה. גם בנ"ד יש לנו לומר דאם מכח אין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"כ גמר בלבו לענין הטוב דוקא כשיתבטל לגמרי מכל וכל. דוק בסברא ישרה זו:
ומעתה יש להבין הא דאמרינן ה"מ ר"מ הוא מה ענין הא דהמקדיש עבדו לענין ערך די"ל דוקא באומר ערך כלי עלי או לפחות מב"ח שפיר קאמר ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאין ערך לכלי ולפחות מב"ח א"כ ע"כ צריכין אנו לפרש דבריו דגמר בלבו להיות נדר לדמיו כדי שלא יתבטל דברו לגמרי משא"כ במקדיש עבדו הרי יש לפרש כונתו דלהוי עם קדוש קאמר ולצאת לחירות ואז א"כ לא יתבטל לגמרי א"כ מנין לנו לדמות לעירוכין לומר בזה דודאי נתכוין לדמיו ומה ענין זה לזה. וזה הערה נכונה. אלא דלהנ"ל ע"כ י"ל דה"פ בגמ' דלר"מ דסובר גבי עירובין דמכח דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נתפס הנדר לדמי אף דלא הוציא בשפתיו רק ערך דאין ערך לכלי ולפחות מב"ח רק מכח דאמדינן דעתי' דגמר בלבו בתורת דמים והרי קימ"ל כשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. וניהו בהקדש כתיב כל נדיב לב וגם גמר בלבו בלבד חייב לקיים זה דוקא היכא שאין פיו ולבו מכחישין זא"ז. אבל כשמכחישין לא מהני דבעינן פיו ולבו שוין עיי' בר"ש משנה ח' פ"ג דתרומות ועיי' ברמב"ם פי"ד מה' מעשה"ק. ונמצא עולה מזה דלר"מ אזלינן בתר דעתו ולא דיינינן לי' כמכחיש פיו ללבו שהוציא בשפתיו לשון ערך ובלבו הי' לדמים משום דאלים לי' כח הקדש ודיינינן יותר להקדש ולא לבטלו כן נמי בזה לא דיינינן לשונו לענין שיצא בו לחירות אלא לענין הקדש דמיו. וזה דוקא לר"מ משא"כ לרבנן דלא אמר כלום והיינו דדיינינן כמכחיש פיו ללבו ולא מהני מה שגמר בלבו ולא אזלינן להאלים כח הקדש כן נמי בזה יש לפרש לענין דלהוי עם קדוש ויצא בו לחירות דלא אלים להו כח הקדש לפרשו בחיוב הקדש לדמים וניהו דגם לרבנן אין אדם מוציא דבריו לבטלה זה דוקא לענין היכא שיתבטל דבריו לגמרי משא"כ דיש לפרש דברו לענין דיצא בו לחירות כנלענ"ד לפרש הסוגיא:
ומעתה זה דוקא במקדיש עבדו דיש לפרש דברו להוציא לחירות ולא יבוטל הדיבור לגמרי אבל במקדיש עצמו דאם לא יתפרש דברו להקדש דמים אז יבוטל דיבורו לגמרי דאין לו פירוש אחר א"כ גם רבנן מודו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי לדמיו נתכוין. דאל"כ יתבטל דברו לגמרי וז"ב. הנרצה בזה ליישב שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' עירוכין שכ' המקדיש עצמו יתן דמיו והקשה המש"ל שם דע"ז אמרינן בגמ' דזה דוקא קאי אליבא דר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ורבינו ז"ל בפ"א מה"ע פסק דלא כר"מ בערך כלי ולפחות מב"ח והמשל"מ הניח בצ"ע יעויי"ש. ולפי הרצאת דבריו הנ"ל ניחא וא"ש דלס' הריטב"א הנ"ל דגם לרבנן אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בענין א' היינו היכא דאין מכחישין זא"ז פיו ולבו שוין. ומש"ה במקדיש עצמו שפיר אמרינן דנתכוין לדמיו דאל"ה יתבטל דברו ומה דאמרינן בגמ' ה"מ ר"מ היא זה דוקא בהקדיש עבדו איצטריך לשיטת ר"מ דסובר גם מעריך לדמי לא דיינינן למכחיש פיו ללבו משום דאלים לי' כח הקדש כן נמי גם כשיש לפרש דברו לענין אחר אזלינן יותר להקדש ממש היינו לדמים. ובזה לרבנן אינו כן והוכיח מסיפא דלא אמרינן סתמא לדמי קאי עיי"ש פירש"י רק מטעם אין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל באמת גם רבנן מודו ולכ"ע בסיפא במקדיש עצמו נותן דמיו כנ"ל ודוק היטב שלדעתי הדברים עתיקים וברורים ונכונים בעז"ה. המתבאר מכל הלין נקוט האי כללא בידך אשר למדנו מתורתו של הריטב"א ז"ל הנ"ל ומתוך דברינו אלה הנ"ל אשר בארתי דגם לכ"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה דהיינו כדי שלא יתבטל דברו לגמרי היכא דא"א לאשכוחי מקום לקיים דברו באיזו מציאות וגם שלא יהי' פיו ולבו מכחישין אז מתקיים דברו עפ"י אומדן דעתו יודע שאין קיום לדבריו כפשטא ולר"מ יותר אלים לי' כח הקדש לקיימו ואפי' כשאפשר לקיים על צד הריחוק ולאפקוע כח הקדש מ"מ אזלינן ואלים כח הקדש ואזלינן בתר דעתו יותר הפשיטות להעדיף כח ההקדש ולקיימו:
ובזה אשיבה אראה בישוב הסוגיא שמעתא דא דעסיקנא. וליישב קושי' א' יכול האומר רגלה של זו עולה תהוי כולה עולה מכח האי סברא דאדם יודע שא"א להקריב רגל א' לעולה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ובהקדש כה"ג דבענין א' הוא וגם לרבנן אמרינן האי סברא ע"כ הו"א דלהוי כולה עולה ובלבבו גמר בדעתו דתהי' פשטה קדושה בכולה ת"ל ממנו הרי גילה לן הכתיב דלא להוי כולה עולה ולא פשטה קדושה בכולה יכול תצא לחולין ה"פ כיון דאכתי מכח האי סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה גמר ונתן ולא הקדיש אלא דמים וכמו במקדיש עצמו או עבדו דאמרינן דכוונתו רק לדמים. א"כ אימא דימכור כולה לחולין ודמי אותה אבר קודש קדושת דמים. אבל הבהמה כולה תצא לחולין כיון דשמעינן מקרא ממנו קודש ולא כולה. א"כ אכתי יש לנו לדון כונתו דתצא לחולין ולא הקדיש אלא לדמי אותו אבר ת"ל יהי' קודש הא כיצד ימכור לצרכי עולה חוץ מדמי אותו אבר. ובזה סובב הולך כוונת הסוגיא בתחלתו לא שהי' סברא פשוטה דנימא פשטה קדושה בכולה אי לאו קרא אלא דאי לאו קרא הו"א מכח סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע דרגל לאו עולה הוא ליקרב ע"ג המזבח רגל א'. וע"כ ראוי לומר דודאי גמר בלבו להקדיש כל הבהמה לעולה ואם גמר בלבו כך ודאי דמהני כיון דלאו שיו מכחישו למה שהוציא בשפתיו. ובזה שפיר מהני גמר בלבו בלבד ואין זה סתירה מה שהקדיש הרגל דיש לפרש דכוונתו ג"כ הי' דליפשט קדושה בכולה הכי הי' הס"ד ע"ז קאמר ת"ל ממנו דגלי קרא בהקדיש דבר שאין הנשמה תלוי' בו ל"ה כולה קודש וע"ז שוב יש לפרש דבריו כדי לקיים ההקדש ולא תבטל לגמרי. דהיינו למכור כולה לחולין ודמי האבר זה קודש ובזה לא יתבטל כל הדיבור דכוונתו הי' לקדושת דמים של האבר לבד ע"ז קאמר דכתיב יהי' ונמצא אומר ע"כ שכך הי' פשט ומשמעות הדברים דימכור לצרכי עולה ודמי אותו אבר אין בידו דקודש הי' מתחלתו אף דבאמת היא מציאות רחוק דנפרש כונתו כן. דצריך לאשכוחי איש שנדר עולה בחי' וכמו שפירש אח"כ ולא במהרה משכח איש שנדר ככה דלא נדר עולה שלמה כי אם שחי' אברים של העולה ותו לא והוא דבר רחוק במציאות אלא דעל כרחנו צ"ל כך הפי' דגלי קרא דלאו כולה קודש והאבר קודש לעולה. והבן היטב פי' הגמ' ודוק:
והנה זה דוקא בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי בו. א"כ יש לפרשו עכ"פ על צד הריחוק אבל מ"מ לא יתבטל דברו לגמרי דיש לומר דהיינו שימכר לצרכי עולה חוץ מדמי אותו אבר ולמי שנדר הרי עלי עולה בחי' ובזה גלי קרא דאמרינן כן ולא פשטה קדושה בכולה אבל בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו. בזה לא משכח לקיים דברו כלל גם באומר הרי עלי עולה בחי' דג"כ לא יקנה לו עולה זה דנמצא הביא עולה מחוסר אבר שחיי' תלוי' בו ולא יצא בו ידי חובת נדרו. א"כ נמצא שיתבטל דיבורו לגמרי ע"כ בזה שוב אמרינן דבודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגמר בלבו שתהי' פשטה קדושה בכולה עולה. ובזה לא גלי קרא למעט מקדושה לגמרי ע"כ שפיר אמרינן בזה מודה ר"י באבר שהנת"ב דפשטה קדושה בכולה והבן היטב:
וזה דוקא לר"י אבל לר"מ דסובר בכל דוכתי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. דאלים לי' כח הקדש דגם במציאות רחוק מ"מ אמרינן דכוונתו הי' לקיים דברו להעדיף כח הקדש. א"כ א"צ לומר דמודה ר"מ באבר שהנת"ב דזה פשיטא לשיטתו דסובר בכל דוכתי לקיים דברו. וכמו בעירובין וכדומה וא"צ להשמיענו בזה ועיקר רבותא דרבא להשמיענו דגם ר"י שהוא ב"פ דר"מ בכל דוכתי ובעירוכין לא אמר כלום. אבל בכאן בהקדיש אבר שהנת"ב כיון דיש לומר דגמר בלבו להקדיש כולה ואין זה סתירה למה שהוציא בפיו כמו בעירוכין ובענין א' וכ"ל בזה מודה ר"י דפשטה קדושה בכולה כיון דע"כ אי אפשר לפרשו בענין אחר דלא אשכח לקיים דברו למכור לצרכי עולה דאין לזה מציאות אפי' על צד הריחוק. ומבואר היטב דע"כ לדידהו הקרא מיירי באבר שאין הנת"ב לומר דימכור לצרכי עולה ואבר שהנת"ב כולה קודש וא"ש ולק"מ ודוק היטב כי נכון:
ומעתה מבואר היטב פירש"י דאיבעי' דרבא בעוף רק אליבא דר' יוסי קאמיבעי' לי' ולא פירש"י גם אליבא דר"מ ור"י ובאבר שהנת"ב דמודו בי' והאיבעי' כיון דכתיב קרבן ולהמבואר לק"מ דע"כ רק אליבא דר"י ור"ש דבאבר שהנשמה ת"ב ע"כ תרוייהו ס"ל דאין אדם מוציא דבר לבטלה כיון דאי לאו דפשטא קדושה בכולה להוי עולה. אין מציאות לקיים דברו למכור לצרכי עולה דאין אדם מקנה זאת שלא יוכל לצאת בו י"ח כיון דמחוסר אבר שהנת"ב כנ"ל וע"כ צ"ל דהאיבעי' קאי לר' יוסי באבר שאין הנשמה ת"ב וז"ב ודוק:
אמנם זה ניחא לפירש"י. אבל הרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בסוגיא דלגי' רש"י בגמ' והא קאמייתי בהמה מחוסרת אבר ומשני רבא באומר הרי עלי עולה בחיי'. אבל בירושלמי איתא לישנא אחרינא דמביא רש"י ז"ל באומר כזוזא מן הדא עולה שלא הקדיש כי אם דמי השוה כזאת לעולה. א"כ לפי"ז גם בהקדיש אבר שהנת"ב ג"כ יש למצוא לקיים דברו למכור לצרכי מי שנדר כך א"כ לא אמרינן בזה אליבא דר' יהודא ג"כ אין אדם מוציא דבריו לבטלה דיהי' נימא ע"כ לפרש דליפשט קדושה בכולה אלא דנימא מחמת שלא יתבטל לגמרי ונפרש כונתו למכור לצרכי מי שנדר כן. ולפי לישנא אחרינא יש לפרש באמת האיבעי' דעוף גם אליבא דר"מ ור"י באבר שהנת"ב. והרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מעה"ק ה' ב' כתב וז"ל תמכר לחייבי עולה וד"מ חולין חוץ מדמי אותו אבר והוא שיהי' זה המחויב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים ע"כ ועיי' בכ"מ דברי רבינו כלשון ירושלמי ומעתה לפי גי' רבינו ז"ל אפשר לאשכוחי גם באבר שהנת"ב נקיים דברו ע"כ פי' האיבעי' דעוף ג"כ באבר שהנת"ב ורש"י קאי לגי' ש"ס דילן וז"ב ודוק כי נכון הוא ומיושב היטב קושי' א' ב' ג' ה' ו' בסה"ק בס"ד:
ויש בידנו ליישב קושי' הלח"מ שהוא קושיא ו' דמאי זו ספק בעוף באבר שהנת"ב אם נתמעט מדכתיב בקרא בהמה הרי הקרא לא מיירי כלל מאבר שהנת"ב. אמנם י"ל דרבנן ז"ל נקיט הס' בעוף באבר שאין הנת"ב כיון דמצד הסברא הפשוטה חי לאו קרא ממנו הו"א מכח ס' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה היכא דאין סתירה למאי שהוציא מפיו מפרשינן כונתו לקיים דברו יותר מלבטל וגם מעל צד הריחוק במציאות ולהכי הי' ס"ד דנימא פשטה קדושה בכולה גם ברגל או יד שאין עושה טריפה אלא דקרא מוכח אליבא דר"מ ור"י שדרשו ממנו ולא כולה קודש. א"כ דזה דוקא גלי קרא בבהמה אבל בעוף דלא גלי קרא כך שפיר אית לן למימר היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ואוקמינן בעוף על הסברא קיימת דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואזלינן בתר כונתו דיהי' כולה קודש רק בבהמה גזה"כ דאם הקדיש ממנו היינו אבר שאין הנת"ב לא יהי' קודש כ"א מה שהוציא בפיו להדיא. וע"ז מוכח דברי רבינו ז"ל דס' של עוף היינו רק באבר אחד מה שאין הנת"ב עייש"ה. ולזה הוא בס' וכמו גבי בהמה באבר שהנת"ב מודו כ"ע דפשטה קדושה בכולה כמו כן י"ל בעוף באבר שאין הנת"ב והיא בספיקא דכתיב קרבן וכתיב בהמה וז"ב והבן:
ועתה נימא מלתא דלדעת רבינו ז"ל מוכיח דהאיבעי' דרבא בעוף באבר שהנת"ב. ואליבא דר"י ור"ש דהנה בקידושין ז' ב' איתא שני חצייך בפרוטה מהו הכא ודאי בתר זימנא קאמר לה א"ד אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו. ובתוס' שם הקשו אמאי לא יועיל והא לא אמר לעיל לא פשטה קדושה בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצית אלא למאי ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצה בכולה פשטה קידושין בכולה והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה וי"ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אין ה"נ דהוי פשטה קידושין בכולה אבל הכא מיירי באמר לה הרי את מאורסת לי או מחד הני לישני דלעיל ע"כ והרמב"ם ז"ל פ"ג מה"א ה' כתב חצייך בפרוטה מקודשת מספק. והקשו הב"י ומהרי"ט לפי דברי תוס' הנ"ל באומר לשון קידושין הו"ל מקודשת ודאי דפשטו קידושין בכולה. ולא מצאו מענה כל אנשי חיל ליישב דברי רבינו ז"ל ולענ"ד לק"מ וא"ש עפ"י האיבעי' דרבא בשמעתן בעוף בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה או דלמא קרבו אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא. ועתה קשה לי טובא מה פריך בקידושין גבי חצי אשה ונפשוט קדושה בכולה כמו ברגלה של זו עולה. ובתוס' הקשו הרי בעולה איצטריך קרא יהי' קודש משא"כ בקידושין ותי' באומר לשון מקודשת דמי להקדש. והשתא הרי בהקדיש אבר עוף דקדושת הגוף הוא וקרבן מקרי. ובקרא כתיב קרבן מ"מ מספקא לי' משום דגם בהמה כתיב בקרא והאשה לאו בהמה היא וגם קרבן לא מקרי וא"כ מה בכך דחמר לה לשון הקדש הרי גם בהקדיש חצי עוף דהקדש ממש הוא ומספקא לי' והיא קושיא גדולה היא כברזל. ומתוך קושי' זו מיושב היטב שיטת רש"י ז"ל דלהכי דייק לפרש אליבא דר"י קא בעי לה רגל עוף. אבל באבר שהנשמה תלוי' בה אין ספק כלל ואמטי להכי לר"מ ור"י דקרא איירי באבר שאין הנת"ב אבל באבר שהנת"ב אין צריך קרא דסברא פשוטה דנפשט קדושה בכולה. וח"ש קושי' דגמ' בקידושי אשה בקידש חצי אשה דנפשיט קדושה בכולה דלזה א"צ קרא משא"כ באבר שאין הנת"ב לר"י ור"ש צריך קרא דפשטה קדושה בכולה ובעי לי' בעוף מהו וז"ב בכונת רש"י ז"ל ואין ספק שכונתי ת"ל האמת בדעת רש"י דמש"ה דייק בלישנא לר' יוסי קא בעי לה כך דרכה של תורה עני' במקום זה ועשירה במק"א כדאיתא בירושלמי הובא בתוס' כריתות י"ד עיי"ש. אבל לרבינו הרמב"ם ז"ל דרך אחרת דהאיבעי' גם באבר שהנשמה ת"ב ועל כרחנו לשוונא נפשינו לתרץ אליבא דרבינו ז"ל שהוא מפרש פרכא דהש"ס בקידושין למאי דאמר בפשיטות במקדש חצי אשה אינה מקודשת. ומדמסתם סתימא לי' דאינה מקודשת משמע דאין כחן אפי' ספק קידושין וא"צ גט. ע"ז פריך הש"ס דנפשט קדושה בכולה. והיינו ניהו דמיבעי' לרבא בעוף מידי ספיקא לא נפקא בהקדש בעלמא דלאו בהמה אי פשטה קדושה בכונה. ואליבא דידי' גם באבר שהנת"ב מיירי קרא ומספקא לי' בהאי ושפיר פריך בגמ' אמאי אינה מקודשת לגמרי הרי עכ"פ הי' להיות ספק מקודשת וז"ב לדעתו ז"ל. ומעתה עולה לנכון פסקי רבינו ז"ל ולק"מ דשפיר פסק באומר חצייך בפרוטה ספק מקודשת ול"ק קושי' תוס' הנ"ל דנימא פשטה קדושה בכולה כיון דנרצית לכולה כיון דגם בהקדש ג"כ מספקא לי' לרבא בעוף כיון דלא:
בהמה היא ומכ"ש באשה דלאו קרבן היא כלל ומש"ה עולה בתיקו. וז"ב ונכון בישוב דברי רבינו ז"ל. אח"ז ראיתי בס' א"מ להגאון קצה"ח באה"ע סי' ל"א ישב כן דעת רבינו ז"ל והוא כתב שמצא בשעה"מ מקצת מזה וכיון לדעתו. גם אני אומר אל עליון יודע שכונתי לדעתם ת"ל וב"ה דעת קדושים מצאתי. ובדרך אמת הלכתי. כמוצא שלל רב שמחתי ונהנתי. אבל באמת יותר נראה לי לפרש ולאוקמי האיבעי' דרבא בעוף כדעת רש"י דל באבר שאין הנת"ב וכמו שבארתי למעלה כיון שמצד הסברא פשוטה הוא גם באבר שאין הנת"ב תהי' כולה קודש מטעם אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון להקדיש את כולה אלא מכח קרא דגלי ממנו ולא כולה ולזה בעי' בעוף אם נימא דלא גלי רק בבהמה אבל בעוף תפשוט בכולה. ושפיר י"ל דגם דעת הרמב"ם ז"ל ג"כ באבר שאין הנת"ב ולק"מ מהא דקידושין וז"ב לדעתי ודוק היטב בכל הנ"ל והדברים עתיקים:
והשתא אימא מלתא לפרש האי ספיקא למעט עוף וליישב קושי' ו' ז' בסה"ק עיי"ש. דהנה קימ"ל בכמה דוכתי תמות וזכרות בבהמה ולא תמות וזכרות בעופות ומומין כגון בדוקין שבעין כשרים בעופות. אלא מחוסר אבר פסול גם בעוף. ופירש"י בחולין נ"ג ובזבחים ל"ה ס"ח משום הקריבהו נא לפחתך. ובתוס' הקשו במקומות הנ"ל על פירש"י דבקידושין כ"ח וכן בספרי פ' ויקרא דרשינן מקרא ואם מן העוף ולא כל העוף למעט שנסמת עינה ושיבשה גפה. ולא מטעם הקריבהו נא. ונלענ"ד לתרץ די"ל רש"י ז"ל קאי אליבא דר"ש דדרש טעמא דקרא בעלמא ועיי' ברמב"ם פ"ג מה' מלוה ולוה בלח"מ שם שהוכיח שגם דעת רבינו ז"ל שסובר כר"ש דדרשינן טעמא דקרא וא"כ י"ל דרש"י ז"ל פירש כן אליבא דהלכתא וזה טעמא דקרא ניהו דאין תמות בעופות דוקא בדוקן שבעין אבל במחוסר אבר ממעטינן מהאי טעמא דהקריבהו נא לפחתך. ונ"מ גדולה יש בזה לדינא בהביא קרבן עוף שאבר אחד אינו שלו שכבר הוא מוקדש מצד מוכר דלא יכול שוב למכרו לגמרי כולה רק העוף בלי אבר זה שהקדיש כבר דמה שכבר הקדיש אינו יכול למכור והקונה יכול לצאת בו ידי נדרו להקריב עולה אף שמחוסר אבר הרי מום אין בו פסול דאין תמות בעופות רק משום מחוסר אבר דטעמא דקרא דפסלו משום הקריבהו נא לפחתך זה דוקא שייך במחוסר אבר ממש כגון שנסמית עינה או שיבשה גפה. משא"כ בכגון זה דהעוף אינו חסר כלום שהיא בכל האברים אלא שאבר אחד כבר קדוש הוא בזה לא מיעטה רחמנא וכשר לקרבן ויוצא בו ידי נדרו וחובתו אליבא דר"ש דקימ"ל דדרש טעמא דקרא. כן נלענ"ד ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל וז"ב ונכון ודוק היטב:
מעתה הדבר נכון בשמעתין. דזה הוי ספיקא דרבא בהקדיש אבר אחד בעוף דלא נימא בו פשטה קדושה בכולה ושאני עוף מבהמה די"ל דוקא בבהמה ע"כ אמרינן דעתו מכח דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכדי שלא יבוטל נדרו שהקדיש אבר א' וגלי קרא דיקדש כולה דאל"ה איך יקוים דברו למכרו לחייבי עולה לא יצא בו חובתו כיון דמחוסר אבר הוא אלא במציאות רחוק למי שנדר ואמר הרי עלי עולה בחיי'. וזה רחוק במציאות וקשה למצוא גלל כן הסברא נותנת דליפשט קדושה בכולה כדי לקיים דיבורו. וע"ז גלי קרא דיהי' כולה קודש אבל בעוף דשפיר יתקיים דברו למכור לחיוב עולה ויוכל לצאת בו דמה בכך דמחוסר אבר מ"מ הרי ל"ש הטעם הקריבהו נא לפחתך ובזה יוכשר לקרבן ע"כ למה לן למימר דעתו דליפשט בכולה שיתקיים דברו כאשר אמר שימכר לצרכי עולה וזו סברת רבא דמספקא לי' בעוף וא"ש ודוק היטב ובהכי ניחא פירש"י דוקא אליבא דר"י קא בעי לה הקדיש רגל עוף ולא פי' גם אליבא דר"מ ור"י באבר שהנשמה ת"ב ולמה דקדק רש"י ז"ל דוקא לר"י ולהנ"ל ניחא דעיקר ספיקא דרבא משום דבעוף ליכא הוכחה דניפשט קדושה בכולה כיון דיכול להתקיים דברו בטוב למכור לצרכי חייבי עולת העוף ולא במציאות רחוק כיון דיוצא בו גם במחוסר אבר. וזה דוקא באבר שאין הנת"ב משא"כ בדבר שעושה, אותה טריפה או נבלה ודאי דאין מוכשר גם לעוף דמחוסר אבר דטרפה הוא זה אינו מקרי קרבן שאינה חי' כמותה בלא אבר זה. א"כ גם בעוף ע"כ נימא דפשטה קדושה בכולה ולא קא בעי רק אליבא דר' יוסי ובאבר שאין הנת"ב:
ובזה מיושב קושי' הנרשם בסה"ק למה דולג רש"י ר"ש ותפס רק ר' יוסי לחודא. דלר"ש אין איבעי' כלל דר"ש סובר בכל מקום שלא התנדב כדרך המתנדבים ולא אמר כלום עיי"ש בנדר ועוד בכמה דוכתי. א"כ כשנדר רגלה של זו עולה אי לאו קרא לא הוי נדר כלל אלא דגלי קרא ממנו יהי' קודש הרי דחדית לן רחמנא בזה דלא תצא לחולין ומיירי אליבא גם באבר שאין הנת"ב וגלי לן דפשטה קדושה בכולה. ולהכי אין חילוק בין בהמה לעוף ולדידי' אין שום סברא לחלק ביניהם מצד סברא חיצונה אלא מכח דגלי קרא. ובזה שפיר גם בעוף הדין כן דנעשה כלל מוסיף על הפרט וממילא גם עוף בכלל קרבן דפשטה קדושה בכולה. וז"ב ודוק והבן היטב:
ועתה נבוא בעזה"י לבאר שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל בהאיבעי' דהקדיש אבר לדמים. וליישב קושי' ותמיהת כל הפוסקים המבואר בסה"ק קושי' יו"ד דרך א' נלענ"ד ליישב רק שיטת הרמב"ם ז"ל לבדו שלא בדרך פירש"י ז"ל יש אתי מקום לבאר דעת הרמב"ם ז"ל בפירושו להאיבעי' ולתרץ פסקיו לנכון. עפ"י המבואר למעלה דכל עיקר הו"א הי' בלי קרא דממנו בין לר"מ ור"י ולר"י וע"ש הי' שני סברות לומר בהקדיש רגלה של זו עולה בין באבר שהנשמה ת"ב או שאין הנת"ב הו"א מצד דאדם יודע שאין אבר אחד עולה לגבי מזבח להקריב קרבן. ע"ז יש לדון בו מכח אין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן דעתו לומר דמש"ה תפשיט קדושה בכולה ובדעתו לאקדושי כולו ובהקדש גמר בלבו מהני כדכתיב נדיב לב עולה ואנו מפרשין דבריו להתקיים ושלא לבטל הקדשו והיינו לומר דפשטא קדושה בכולה אי לאו קרא דגלי ממנו קודש ולא כולה הרי דהא דחדית לן רחמנא בקרא ממנו להורות בא לר"מ ור"י היינו לומר דלא נימא כן כי אם למעט דלא תפשוט קדושה בכולה. אמנם עדיין הייתי אומר ואכתי הו"א מכח סברא זו דתצא לחולין דהיינו דתפדה אבר זה ויתן דמיו להקדש ותו לאו אבל קדושת הגוף לא יחול כלל אפי' על אבר זה שהקדיש שבזה יתקיים דברו ולא יבוטל ע"ז גלי לן קרא והי' קודש הא כיצד ימכר לצרכי עולה ולא יטול דמים בעד האבר זה. ולר"י ור"ש גם באבר שאין הנשמה ת"ב פשטה קדושה בכולה וכל עיקר משום דדרשינן טעמא דקרא דהיינו דמפרשין דבריו להתקיים. ואמרינן דעתו לכך שיהי' כולה קודש ובהכי מקיים הקדשו ולא באופן רחוק למציאות שתמכר לעולה אלא שהוא לבדו יקריבנו לעולה. אמנם כל זה דוקא באומר רגלה ש"ז עולה והקדיש קדושת הגוף דאין מקום לדבריו כאשר יצא מפיהו. ע"ז אנו דנין או שיוקדש כולה או שימכר למי שיקריבנו לעולה כדי שיתקיים דברו ולא לבטלנו לגמרי דקה"ג א"א לאבר אחד אם לא אל אחת משתי אלה אבל בהקדיש אבר לדמים דהדברים כפשטם נכונים ובזה אין שום סברא לומר דתקדיש כולה גם לא למכור לצורך עולה. כי פי' לדבריו דמי אבר זה יהי' קודש וכאשר הי' הו"א לר"מ ור"י דתצא לחולין דהיינו דימכור כל הבהמה לחולין ויפדה את אבר זה ודמיו יהי' קודש לצרכי עולה. וע"ז תסוב האיבעי' של רבא בין למר ובין למר לכ"ע מספקא לי' לרבא למר כדאית לי' באבר שהנשמה ת"ב ולמר כדאית לי' גם באבר שאין הנת"ב בהקדיש אבר לדמים מהו לר"מ ור"י קאמיבעי' לי' אם יש סברא לומר גם בקדושת דמים כן כדכתיב גבי קה"ג דהיינו שתמכר לצורך עולה דוקא ולא תצא הבהמה לחולין. ומקרא מלא דבר הכתוב כי יקדיש ממנו קרבן היינו בין בקה"ג ובין בקד"ד הדין שוה בשניהם באבר שאין הנשמה ת"ב ימכר לעולה ודמיו חולין חוץ מדמי אותו אבר. ובאבר שהנשמה ת"ב אז תפשוט קדושה בכולה ויהי' עולה לדידי'. וטעם הספק מפני שיטת רבא בעצמו דסובר הקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג מגו דנחתא ק"ד נחתא לי' קה"ג. א"כ ניהו דקרא איירי בקה"ג הרי גם בק"ד ממילא נחתא לי' קה"ג ושוב הדין שוה בשניהם כמו בהקדיש בפירוש קה"ג. או דלמא רבא לא אמר אלא בהקדיש כולה. אבל בחד אבר לא אמר הכי דהוי תרי מגו דגם באבר שאין הנת"ב ניהו דלא אמרינן לר"מ ור"י דפשטה קדושה בכולה שיקריבנו עולה לדידי' אבל עכ"פ מוכרח להקריב עולה דהיינו שימכרנו למי שיקריבנו לעולה ונמצא הוי תרי מגו. וממילא לר"י ור"ש כמו לר"מ ור"י באבר שהשנמה ת"ב האיבעי' לענין תרי מגו שיפשיט קדושה בכולה עולה לדידי':
ומעתה עולה יפה פסקי רבינו ז"ל מכח האי ספק איבעי' זו בהקדיש אבר שאין הנשמה ת"ב לדמים מספק איבעי' דעולה בתיקו. ע"כ נקיט לחומרא דתקרב ולא תפדה. וכיצד עושים כמו בהקדיש קה"ג ממש דימכור למי שיקריב עולה ודמי' חולין חוץ מדמי אותו אבר. ובאבר שהנשמה תלוי' בה פשטה קדושה בכולה קה"ג ולא יפדה וברישא כונתו ולא יפדה דהיינו שלא תצא לחולין והבן היטב בזה כי אין עוד קושיא מכל הקושיות המבוארים בלח"מ יעיי"ש באורך ואין כאן קושי' כל עיקר והדברים כפשטן ומבוארים היטב דהאיבעי' קאי אליבא דכ"ע ולכל אחד כדאית לי'. ורבינו תפס לחומרא כיון דסלקא בתיקו ותוכן הדברים דבלאו מימרא דרבא לא הי' מקום למבעי' לי' בהקדיש ק"ד אי תפשט קדושה בכולה דאין טעם לדבר כיון דאין כאן ביטול לדבריו ויתקיימו דברים כפשטא. ע"כ לא היינו מפורשים לדבריו דפשטה קדושה בכולה גם באבר שהנשמה ת"ב וגם לא היינו דנין באבר שאין הנשמה ת"ב לר"מ ור"י לומר דיצטרך למכור לעולה. אלא מכח מימרא דרבא דסובר בהקדיש דמיו נחתא לי' קה"ג במגו וקא מיבעי' לי' בהקדיש חד אבר אם נימא מגו. כיון דלמגו זו בא לידי תרי מגו דיתקדש ע"כ כולה בקה"ג וכמבואר והבן ודוק היטב כי ז"ב ונכון מאוד לדעתי הקלושה ברור כשמש בדעת רבינו ז"ל והניחו לי מקום להתגדר בו ויתלבנו דעת רבינו ז"ל. וגם הראב"ד ז"ל שהסכים לפסקיו כי הדבר פשוט וברור וא"צ לפנים שכן הי' כוונתם ז"ל ומפיהם אנו חיין אלולא כי רש"י ז"ל לא דרך בזה הפשט. ודרך אחרת למאור עינינו רש"י ז"ל בפרט האיבעי' זו כנראה:
ע"כ יראה לפענ"ד לפרש שיטת רש"י ז"ל וליישב קושי' ט"ו בסה"ק. ובזה גם דברי הרמב"ם ז"ל יתורץ ג"כ בדרך זה באו. דהנה נחזי אנן מלתא ברורה וקיימא בהקדיש דמי אבר וימכר הבהמה וכל דמי' חולין ודמי אותו אבר קודש מאן מפיס איזו מהדמים הה דמי האבר להוציא מן כל הדמים שיהי' מופרש ומובדל מהם. וכי נימא על דמי האבר לבד כי אלו הם בעד האבר הרי הם בתערובות ואין ברירה לומר כי זה הוא בעבור האבר והמותר הם חולין. ועיי' בתמורה ד' למד גבי שני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב. שכנגד הכלב כולם אסורים ופריך התם ניפק חדא להדא כלבא ואינך לשתרי וכתבו בתוס' שם דהיינו מטעם ברירה ולמ"ד יש ברירה. ואנן קימ"ל דאין ברירה. ועיי' בע"א ד' י"ט גבי בנה כיפה מקום שמעמידים שם ע"ז דאמר שם אם בנה שכרה מותר. ומסיק דמאן גרם לה גמר מלאכה במכיש אחרון ומכיש אחרון לית בה שוה פרוטה והקשו בתוס' מ"מ הרי אסור ליהנות מע"א אפי' בפחות משוה פרוטה וא"כ נמצא מעורב איסור בשכרו ועיין שם ומעתה גם בכאן כך הוא דמי אותו אבר מעורב הוא בכל דמי הבהמה. והדמים אלו קודש הם ואסורים בהנאה א"כ ימכור הבהמה למי שיקנה אותה וישתמש בדמי אבר חולין הרי הם בתערובות ודמי ממש לדמי מכיש אחרון של ע"א ומצד ברירה נגעה בה ונמצא בודאי באין ספק שכל דמי המכירה לקודש ישתמש מחמת התערובות של דמי האבר וא"כ כיון שכל דמי הבהמה קודש ממילא אליבא דרבא ראוי' להיות כולה קדיש קדושת הגוף כדרבא כשתקדיש זכר לדמיו קדיש קה"ג מגו דנחתא קדושת דמים נחתא לי' קה"ג:
מעתה י"ל דזה פירש"י הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות קדושת הגוף לכל הבהמה ותקרב עולה מי אמר לר' יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמי' והיינו לא מטעם דסובר פשטה קדושה בכולה גבי קה"ג אלא מטעם דהוא בתערובות דמי חד אבר שנתערב בכולה דמי' ממילא כולה קודש. ולזה מסיים רש"י ז"ל ומגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה קה"ג הואיל והיא גופא חזיא לעולה למה לי למכרה ולהביא בדמי' עולה הלכך בע"כ קדשו קדושת הגוף דבאמת קשה למה לרש"י ז"ל להוסיף דברים ולומר טעמא בדבר הרי בלא"ה רבא סובר כן הקדיש זכר לדמיו קדיש קה"ג. אלא להנ"ל ניחא דרש"י ז"ל פירש כן לטעמא דרבא הה"נ בזה כיון דע"כ קדשו להו לכל דמי הבהמה. וזה דוקא רק אליבא דר"י אבל לר"מ ור"י אינו כן כיון דיכול למכור לצורך עולה ושלא ליקח מעות רק בעד כל הבהמה חוץ מדמי אותו האבר ולהניח את האבר להיות קדיש בקה"ג. ואז יכול לעשות כל דמי' חולין. משא"כ אליבא דר' יוסי דאם יניח האבר להיות קדיש קה"ג שוב פשטה קדושה בכולה לקה"ג דלדידי' סובר כן גם באבר שאין הנשמה ת"ב דפשטה קדושה בכולה ולהכי אליבא דר' יוסי בעי לה. כיון דאינו רוצה להיות האבר קדיש קה"ג מצדו רק שיקח מעות בעד האבר א"כ שוב נתערב הדמים וקדשו כולה מכח התערובות. א"כ שוב י"ל דקדיש קה"ג והוא מכח תרי מגו. וזה מבעי' לי' אי אמרינן תרי מגו והיינו דינא דרבא מגו דנחתא קדושת דמים נחתא קה"ג רק בחד מגו ולא בתרי מגו לא אמר רבא כן וממילא באבר שהנשמה ת"ב ג"כ מספקא לי' כך אליבא דכ"ע דאם יניח האבר להיות קדיש קה"ג א"כ ודאי דתפשוט קדושה בכולה. ואם לא יניח אבל עכ"פ תקדיש ק"ד מכח התערובות ושוב יש איבעי' אי אמרינן תרי מגו דבע"כ תקדש קה"ג וזו כונת רש"י ז"ל. וגם לפי"ז נמצא מבוארים פסקי רבינו ז"ל בהקדיש אבר לדמים תקרב ולא תפדה ומסיים כיצד עושה ימכר למי שיקריב אותה ודמי' חולין חוץ מדמי אותו האבר. וא"ש לפי שיטתו דלא כר' יוסי. וא"כ יכול לעשות כן דיניח אותו אבר ולא ימכרנו ויניח להיות קודש קה"ג כדי שלא יפשט קדושתו בכולה ולא יקח כלל דמי אותו אבר רק דמי יתר אברי הבהמה והן חולין גמורין. וכך יותר טוב לו משיקח בעד כל הבהמה ויהי' דמי אותו אבר מעורב ושוב יקדשו כל הדמים דאין ברירה כמבואר. ושפיר קאמר רבינו ז"ל לעצה טובה כיצד יעשה ימכר חוץ מאותו אבר והיינו שיניח להיות קדיש בקה"ג. אז יהי' דמי הבהמה חולין ועצה טובה קמ"ל וזה דוקא באבר שאין הנשמה ת"ב משא"כ באבר שהנשמה ת"ב שא"א לעשות כן ואין עצה להמלט מזה א"כ גם כשלא יניח דמי אותו אבר או כשיניח בי"כ ובי"כ יש ספק אם קדשה כולה ותיקו לחומרא. ולהכי קא פסיק ותני דיקרבנה כולה לעולה. ודוק היטב והבן ועולה יפה פירש"י עם הרמב"ם ז"ל ואין חילוק ביניהם. אלא במה שפירש"י אליבא דר' יוסי באבר שאין הנשמה ת"ב כן פסק הרמב"ם באבר שהנת"ב ודוק היטב כי הדברים עתיקים ונכונים ומסולקים כל הקושיות על רש"י ורמב"ם ז"ל. והוא פי' כפתור ופרח ישמע חכם ויוסיף לקח:
ועתה אשיב ליישב קושי' י"א י"ב בסה"ק ולפרש שיטת הש"ס ופירש"י ז"ל כהאיבעי' דבעי מיני' דרבא בהקדיש חד אבר מהו בגיזה דהנה בתוס' ריש בכורות דתני התם אליבא דר"י דשותפות עכו"ם חייבת בבכורה ונותן חצי דמיו לכהן הקשו בתוס' שם ניהו דלא קדיש ליקרב ע"ג המזבח מפני חלקו של עכו"ם. אבל אמאי נותן רק דמיו לכהן ולא יתחייב ליתן לכהן חצי בכור ודחקו בתוס' שם ואני מוסיף עוד להקשות דאמאי לא נימא מגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף ניהו דל"ש קה"ג לגמרי למזבח מפני חלקו של גוי'. אבל עכ"פ שייך לומר מגו לענין קה"ג שיהי' שייך קדושת כהונה ליתנו לכהן ולא לפדותו. אולם באמת נלפענ"ד לתרץ דלק"מ. דהנה איתא בשלהי ביצה רב ושמואל דפליגי בחביות ובבהמה בשותפות לענין איסור תחומין ותלוי בברירה ואיתא שם אליבייהו. לענין איסור תחומין ולענין איסור מוקצה דאפי' אם יש ברירה מ"מ אסור משום דקא ינקו מהדדי. ומעתה גם לענין גיזה ניהו דממעט רחמנא צאנך ולא צאן של שותפות גוי דפטור ומותר בגיזה מ"מ הרי החצי של גוי יונק מחציו של ישראל ואמאי מותר בגיזה אלא ש"מ מדקא ממעט בקר צאנך ולא גיזה של שותפים אחרים ממילא נשמע מזה דאין בו שום קדושת כהונה דליצטריך ליתנו לכהן חלקו של ישראל. ואין עליו אלא חיוב דמי חציו ליתן לכהן דאם הי' בו שום חיוב קדושת גוף שיהי' שייך לכהן חלקו בהבהמה גופא הי' ראוי להיות אסור גם בגיזה דהוי כולה קודש לענין זה אלא מדהתירה התורה בגיזה ש"מ דאין בגוף הבהמה שום קדושת כהונה ולהכי נותן חצי דמיו ותו לא מידי וז"ב:
והשתא עולה יפה פי' דשמעתן דרצה ליפשט דמותר בגיזה בהקדיש חד אבר דהוי הקדש וחולין שותפות מהא דצאנך ולא שותפות עכו"ם אליבא דר"י ודחי שפיר שאני התם דלא נחתא לי' קדושה כלל ופירש"י דשותפות עכו"ם פטורה מבכורה וכונתו אפי' לר"י דחייבת בבכורה אבל מ"מ אינו חייבת רק דנותן חצי דמיו לכהן אבל בגופא דבכור פטורה דאין צריך ליתן לכהן חלקו של ישראל בגוף הבכור אלא דמי חלקו והיינו ע"כ ש"מ מקרא דאין בו קדושות הגוף וכמבואר. משא"כ כאן באיבעי' דהאבר שהקדיש יש בו קדושת הגוף וקא יונק כל הבהמה גם מהאי אבר ראוי לאסור בגיזה מכח קדושת הגוף שיש באבר וז"ב ודוק היטב ואין הכונה ברש"י דדחי אליבא דרבנן חלילה לומר כן. רק גם אליבא דר"י שפיר מחלק והבן היטב וז"ב ול"ק קושיות תוס'. ובזה מובן גם האי לישנא אחרינא ול"ק קושיתי בסה"ק דשאני התם דאין בידו להקדישו אבל הכא בידו להקדישו. והיינו לפי הסברא דאיתא בקידושין גבי חצי אשה דפריך דנפשטה קדושה בכולה אתתא ומשני התם בהמה והכא אשה ובעינן דעתה ל"ש לומר פשטה קדושה בכולה דלא נתרצית רק לחצי' ואין ביד האיש לקדשה בלא דעתה ומש"ה ל"א פשטה קדושה בכולה כיון דבעינן דעת אחרת. א"כ אלו הדברים נאמרים כאן בהאי לישנא אחרינא. התם אין בידו להקדיש. והיינו דכאן בהקדיש חד אבר הנה כיון שבידו להקדיש כולה שייך שפיר לומר דפשטה קדושה בכולה ומש"ה ראוי לאסור בגיזה. משא"כ בבכור של שותפות גוי דעת אחרת בו ואין בידו להקדיש כולה ול"ש לומר פשטה קדושה בכולה אפי' לענין גיזה ונהירין לעינים דברי אלו ומובנים בטעמא דמלתא וז"ב והבן היטב והדברים עתיקים וערבים אל שומעיהם. ישמע חכם ויוסיף לקח ומיושבים כל הקושיות בעזה"י בטוב טעם ודעת.
וזה פי' המדרש דבר אל בני ישראל ועשו לי מקדש אמר משרע"ה איך יכולים ישראל לבנותו אמר לו הקב"ה אפי' א' יכול לבנותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו הכוונה לדעתי שמשה רבינו ע"ה מתפלא בתוך כל ישראל פן יש בהם בני אדם שנותנים בלי רצון הגמור שיהי' לרצון וראוי' להשרות השכינה בתוך נדבתו להיות כ"ש ויקחו לי לשמי ע"ז השיב הקב"ה אפי' אחד אם יתכוין לשמי תהי' פשטה קדושה בכולה שכל ישראל אחוזים באחד כולם כאחד ומקדושת אחד בהם יתכנו כולם ותפשוט קדושה בכלל ישראל ויהי' הכל לרצון ושכנתי בתוכם. ונמשך זאת משאמרו כולם קול אחד נעשה ונשמע כמ"ש ויחן שם ישראל וזו פי' התנא דב"א והבן ודוק היטב:
במסורה אלה תולדות השמים והארץ. אלה תולדות יעקב אלה תולדות נח. ונ"ל לבאר עפ"י המד' ביום כלות משה להקים את המשכן להקים המשכן אין כתיב אלא את המשכן מה הוקם עמו כל העולם כולו נתקומם ונתבסם כל העולם כולו בהמשכן ונ"ל פירושו דתכלית הבריאה הי' להשרות שכינתו ית' בזה העולם וזה בעת הוקם המשכן ושכנתי בתוכם ופשטה קדושה בכולה עלמא ואז נתקומם כל הבריאה ונשתכלל הבריאה בכללית וזו ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' אז נשלם כל המלאכה היינו מלאכת שמים וארץ אשר ברא אלקים וכל מלאכתו אשר עשה בהבנותו בית ה' כי השרה שכינתו ית' במקדש בית אל ופשטה קדושה בכולה עלמא ונשלם רצינו ית' להשרות שכינתו בזה העולם ונשלמה המלאכה. ומהיכן זכו להשראת השכינה כאשר נתחנך המשכן שהקריבו נשיא ישראל נשיא א' ליום י"ב נשיאי ישראל כנגד י"ב עמודי העולם ותשרה שכינה במעשה ידיהם. וזה אלה תולדות השמים והארץ נשלם באלה תולדות יעקב הם הנשיאים שהקריבו בחנוכת המזבח כל אחד יומו. והנה במד' למה קוראים בחנוכה הקרבת הנשיאים בפ' נשא מפני שנגמר בימים אלו כ"ה טבת מלאכת המשכן וכליו. אך המתין הקב"ה על חודש ניסן חודש שנולד בו יצחק בנו. והימים האלו היו מתרעמים לפניו יתב' מדוע לא נתחנך בימים אלו שנגמרו. השיב להם חייכם שיהי' חנוכה בימיכם ויהיו קוראים בתורה אז פ' הנשיאים לחנוכת המזבח וקשה להבין במה נתפייסו בקריאת התורה ובנס שנעשה אז יש הרבה ימים שנעשו בהם כמה נסים לישראל. וגם מה זה אצל הקריאה בפ' הנשיאים כיון שגוף המעשה הי' בניסן. אלא דניחא לי' בעזה"י שידוע הוא דתכלית ויסוד הבריאה הוא התורה שקבלו ישראל כדכתיב בראשית ברא אלקים בשביל ראשית ובזה פירשתי המד' קהלת אמר ר' ינאי מפני מה התחיל התורה בבראשית כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע סיפר להם מה שעשה ביום ראשון ובשני וגו' והוא תמוה. ופירשתי דהכונה דהישראל הבינו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ולא אמרו הדברים אשר ידבר בלשון עתיד שהם אמרו קודם מ"ת. אלא דקאי על הדברים אשר דבר ה' עשרה מאמרות שנברא העולם. בזה המה שותפים להקב"ה במעשה בראשית שבשבילם נברא כל הבריאה. וזה כל הדברים אשר דבר ה' היינו עשרת הדברים בעת הבריאה ובראשית נמי מאמר הוא. וזה הכל נעשה אנחנו שבעת קבלת התורה נשתכלל הבריאה שבשבילם נברא הכל. ולזה כיון שהם שותפים ותכלית כל בריאת שמים וארץ ותולדותיהם ע"כ ראוי לספר להם כל מה שברא השי"ת כשותף המספר כל מה שעשה והמציא וזו מאמר ר' ינאי והבן:
וידוע דכמו שתכלית הבריאה הי' בשביל תורה שבכ' כן נמי תורה שבע"פ. וע"ז כפה עליהם ההר כגיגית כדאיתא בתנחומא וכל זמן שלא קבלו עליהם תורה שבע"פ. אפי' אם נחסר הלכה אחת שבתורתנו הק' שנאמרה למשה בסיני הלכות שבע"פ עדן ואכתי לא נשתכלל הבריאה ולא נשלם כל הבריאה לתכליתה. עד שקבלו כל התורה כולה בכללות ובפרטות לא נחסר אפי' הלכה אחת שבתורתנו הק' תורה שבכ' ותורה שבע"פ ובגמ' אסתר סוף כל הנסים ופריך והאיכא חנוכה ומשני דניתן לכתוב קאמרינן. וא"כ עד חנוכה שנתגלה תורה שבכתב ותורה שבע"פ אכתי לא נודע ולא נגלה ובעת מעשה נסים דחנוכה נתחדשו הלכות חנוכה ואז נגמרה תורה שבע"פ וממילא אז נגמרה ונשלמה מלאכת שמים וארץ. ולזה מובן מה שקוראים בפ' הנשיאים ביום כלות משה להקים את המשכן דהיינו את המשכן שנשתכלל כל העולם כולו ואכתי לא הוקם עד חנוכה שנתגלה הלכות ולא נחסר מכל תורתנו הק' ולא נעדר הלכה אחת שבע"פ ע"כ שייך לקרוא אז פ' הנשיאים שהוא הוראה על קיום שמים וארץ ותולדותיהם וזו פי' המסורה הנ"ל אלה תולדות השמים והארץ באלה תולדות יעקב שהקריבו בחנוכת המשכן ואכתי מה הי' העולם חסר עד חנוכה שנשלמה כל התורה כולה גם תורה שבע"פ וזו אלה תולדות נ"ח הוא נר חנוכה והבן היטב וברור והדברים עתיקים ועמוקים והמשכיל יבין:
ובזה יש לפרש המד' הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף ועל פתחנו כל מגדים זה נר חנוכה הכונה והרמז הוא כשם שבסוגר האחרון המעמיד ומחזיק הענין הכל על שמו נקרא ועל שם התכלית יקרא כל הענין כך היו כל השבטים נקראים על שם יוסף שכלכל כל בית אביו כמ"ש גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וכולם נכללו ביוסף ויוסף עצמו נכלל בראובן שהציל אותו מידם דוקא. ובזה נכנסו כולם בשורש האחדות וזו שנ' איש אשר כברכתו ברך אותם עיי"ש פירש"י בחומש. וזו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שפשטה קדושה בכולם והי' המשכן אחד. וכן הוא הדבר שנר חנוכה הי' המצוה האחרונה שבו נשלם תר"ך מצות אל שבזה נעשה הכתר העליון במצות שעושים ישראל וזו על פתחינו כל מגדים. והבן היטב פי' נפלא בעזה"י.