שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן מג
כבוד ידיד נפשי הישיש זקן שקנה חכמה ויראה ידיד ד' וידידי הרב המאוה"ג כקש"ת מו"ה ישכר דובער הלוי ני' אבד"ק עהייניטש:
פתח אמרי נפשי בשאלתי בל יאשימני ולכוף זכות ידינני שהשיב אחור ימיני מלהשיב על מכתבו הטהור הנכתב זה שבועים כי בפ' בהעלותך הייתי בלבוב ובאתי לביתי בעש"ק בפניא יומא דמעלי שבתא עת הכנת עסקי שב"ק אז מסר לידי ידידנו ר' יצחק משה שו"ב מכתבו היקר ועיינתי בהענין אחר צאת שב"ק. אולם אז רעיוני מבוהלים מרוב יגון ואנחה על פטירת איש אמונות הרבני מו"ה געציל הירש ז"ל שהי' חביב בעיני ואחרי אשר רפתה רוחי קצת הבאתי הדבר בכור הבחינה להביא להלכה ולמעשה יען נבוכו בזה גדולי עולם עמודי התוך וגם אנכי מצאתי בספרי אחרונים דזמנינו דברו בדבר השאלה בפדיון בן בכור חברו שמת אביו עוד קודם שלשים עמד השואל ושאל אם יפדוהו ב"ד אם ימתינו לו והוא יפדה עצמו כשיגדל כמבואר בש"ע סי' ש"ה והבעל צידה לדרך פסק שיש ביד הב"ד לפדותו והט"ז משיגו והש"ך בנקה"כ מחזיק דברי צ"ל בראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו ורבינו הט"ז זקני זצ"ל בפסק הזה נתן לנו רשות באמרו ראוי ונכון לכל מורה לבקש בעמקי ש"ס ופוסקים עד מקום שידו מגעת ולבל ישא פני איש לכן גם אנחנו נלך בעקבותיו ונשמע לדבריו ובפרט כי יש לנו על מי לסמוך וחזי מאן גבר רבינו הש"ך ז"ל והוא בתרא והלכה כמותו ובעיני אין בדברי הט"ז ז"ל להשיג על הצ"ל. ועיקר השגה מדברי תוס' כתובות ד' י"א ואנכי אין רואה בהם שום השגה אדרבא נהפוך הוא ראי' טובה. והנה מקור הענין נובע מהא דנדרים ל"ו דאיבעי' לן התורם משלו על של בעל הכרי אי צריך דעתו אי אמרינן כיון דזכות הוא ופי' הר"ן דמסתמא הוי כשלוחו א"ד דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדה ורבינו הרמב"ם ז"ל פסק דתרומתו תרומה וש"מ דיוכל לזכות לאחר גם במקום מצוה וגבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד בכתובות י"א ג"כ מטעם זכות לקטן. והט"ז משיגו מדברי תוס' שהקשו זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ואיך זכין לקטן ותי' גבי זכות גמור יש לו שליחות ובתרומה קצת חובה הוא אין לו שליחות מה"ת גלל כן לא מהני בפדיון הבן שליחות דחובה הוא אולי יחפוץ לעשות בעצמו המצוה כס' בעל האיבעי' בנדרים זו היא תורף העניין
והנה בריש כל מראין טבין אוכיח דלזכות גמור אף בחוב והנה קצת לבסוף מהני ויש שליחות לקטן היכא שמזכה לי' לדידי' דמבואר בהרא"ש פ"ק דקידושין גבי צאי וקבלי קידושיך כ' שם וז"ל הלכך נראה לי הא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליח לזכות לאחר דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בפרשה בכל דוכתי דאיתרבאי שליח בגט ובתרומה ובפסח והיינו דוקא לזכות לאחר ברשותו אבל בקידושי קטנה שהוא זוכה לעצמו בשליחות אבי' מהני שליחות לעצמה וכו' עכ"ל שם וכן כ' עוד בדף א' ואע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ לזכותה ולטובתה נעשית שליח ונמצא עתה דהרא"ש ז"ל חדית לן דלזכות לעצמו משוה קטן לגדול ויש שליחות א"כ כי היכי דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דלוקח ממנו המצוה כן גבי קטן דלענין זכי' קטן דמי לגדול ואם נדקדק לומר דבקטן צריך שלא יהי' בהזכי' שום צד חוב בשום אופן הרי גבי קידושין ג"כ יש לומר דהרי אמרינן בקידושין אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה ובקידושין ד' פ"א מוכח דגם כשקידשה מדעתה ג"כ הדין כן דדעתה כשהיא קטנה אינו דעת דקטן כשלא בפעו הוא א"כ יש צד חוב כשקידשה בעודה קטנה דלמא כשתגדל לא תחפוץ והרא"ש ז"ל חדית לן דיש שליחות כשהוא מזכה לה הרי ראי' ברורה לזה דחזינן על עיקר הענין שהוא לזכות אף שהוא קצת חובה באיזו צד מ"מ יכול לזכות לו מתורת שליחות והר"ן ז"ל בגיטין פ' השולח גבי פרוזבל דאין כותבין אלא על הקרקע ואם אין לו מזכה בשדהו ואם הי' שם וצוח לא מהני רק שלא בפניו זכין לאדם וכ' שם וז"ל ומכאן נ"ל דמאי דקימ"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו כ"ש מתחייב היא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שא"ז מקולי פרוזבל עכ"ל ולפנינו שהר"ן ז"ל מסופק גם בחוב גדול שנמשך מהזכות כמו בשביעית דמזכהו קרקע כדי לחוב לו וגם בזה מסופק ונשמע מיני' באיזו צד חוב קצת איך שיונח הנה הדבר ברור דאזלינן בתר מעיקרא כיון דזכות הוא שפיר זכי לאדם שלא מדעתו והרא"ש משוה קטן וגדול לזכות לעצמו ולא תקשי ממה שכתבו בתוס' כתובות הנ"ל דאין שליחות כגון בתרומה כיון דחוב הוא קצת הדבר ברור ונכון מאוד ולק"מ:
דהנה אנכי הקשיתי לשאול קושיא גדילה לכאורה בהא דזכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות הרי בגמ' ב"מ כ"ב מקשה לאביי מהא דירד לתוך שדה חברו שלא ברשות וליקט ותרם שלא מדעתו הרי שבא ואמר כלך אצל יפות ונמצאו יפות תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואמאי תרומתו תרומה הא בעידנא דתרם לא הוי ידע תרגמא רבא דשוי' שליח דאלת"ה מי הוי תרומה הא כתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ע"כ והרי מדמה בגמ' יאוש שלא מדעת לשליחות שלא מדעת א"כ הרי קימ"ל כאביי ביע"ל קג"ם ויאוש שלא מדעת ל"ה יאוש א"כ גם שליח שלא מדעת ל"מ ואיך זכין לאדם שלא בפניו כיון דכל עיקר זכי' מטעם שליחות ושליחות בעינן לדעתכם ואף דאי הוי ידע הוי מסכים מ"מ הוי כמו יאוש שלא מדעת דל"ה יאוש וראוי לעורר בקושי' זו. אמנם קושיא זו מצאתי בס' קצה"ח שהקשה כן ודחק בתירוצו אולם לדעתי לק"מ דהרי הש"ך בסי' שנ"ח כ' אם לאכול מפירות הארוס ולפי דברי תוס' אין לאכול אף שבעה"ש הי' מסכים כיון דבשעת מעשה לא ידע והוי כמו יאוש של"מ. וכ' הש"ך ז"ל שם דשאני יאוש של"מ דבע"כ מיאש ואלו הי' יודע היכן הוא לא הי' מיאש עצמו משא"כ בדבר שאנן סהדי אלו הי' יודע הי' מסכים שפיר לעשות בלא דעתו והא דמדמה בגמ' היינו רק בתרומה וטומאה דבעינן ידיעה ממש:
ומעתה לפי דברי הש"ך לק"מ דגבי זכי' שפיר אף שלא מדעתו זכין לו ול"ק מהא דקימ"ל כאביי יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש. אכן סוף דברי הש"ך לכאורה אינו מובן במ"ש על הא דמדמה בגמ' תרומה ליאוש דשאני בתרומה בעינן ידיעה וקשה דמ"ש אכן ברור מללו ושפתי כהן ישמרו דעת כי הם דברי תוס' בבכורות ד' י"א דאמר רבא התם הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי והקשו בתוס' דבנדרים מבעי' בתורם שלא מדעתו ושם פשיטא לי' דפדיונו פדוי לא דמי דהתם כתוב גם אתם מה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים ודברי תוס' צריכים רבא ותבלין להבינם מלבד מה שעמד במשנה למלך פ"ד מתרומות וז"ל ואעיקרא דדינא דברי תוס' שגבו דהא הא דקימ"ל דשליח של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה והתם גלי קרא ואמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם א"כ פשיטא דבכל מקום דאמרינן דמהני שליח פשיטא דבעיא דומיא דתרומה ודברי תוס' צריכים אצלי תלמוד עכ"ל ואי משום הא לא איריא ונהפוך הוא דבריו ז"ל שגבו ממני ודברי תוס' נהירין לעינים שהרי שליחות ילפינן מקדשים וגירושין. ומתרומה ליכא למילף שכן ישנו במחשבה ואיכא לימודים אחרים לכל מקום דמהני שליחות רק בתרומה צריך קרא אג"א לדעת שליחות בתרומה גופא. וע"ז שפיר כתבו דשם גלי אג"א מה חתם לדעתכם משא"כ היכא דלא נכתב בעלים מהני שליחות שלא מדעת. והנה מזה גופה מוכח כדעת הצ"ל דכל עיקר השגת הט"ז מכח קושי' תוס' דאיך זכין לקטן כיון דאין שליחות לקטן וגלל כן הוכיח דבעינן זכות גמור דייקא ולהאמור בתוס' דמה דבעינן לדעתכם היינו רק בתרומה דשם נאמר אג"א והא דאין שליחות לקטן העיקר ידעינן ג"כ רק מאג"א כמ"ש תוס' גיטין ד' ס"ד יעיי"ש שאני שתופי מבואות דהא דאין שליחות לקטן מתרומה ידעינן דמה אתם גדולים אף שליחכם גדולים ונמצא כי היכי דכתבו בתוס' דשליחכם לדעתכם רק בתרומה כיון דהתם גלי ולא בשאר דוכתי גם אנו נימא לענין זה דאין שליחות לקטן רק בתרומה ולא במק"א דלא גלי קרא וא"כ יש לנו לזכות לקטן כמו לגדול בתורת שליחות ובמקום דמהני לגדול שלא מדעתו גם לקטן מהני א"כ כיון דקימ"ל שהפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי א"כ בפודה בן בכור של חברו וגם כשמת אביו אין חילוק בין קטן לגדול פדיונו פדוי רק בתרומה שפיר יש לחלק בין גדול לקטן כמ"ש בתוס' בכתובות ונסתר השגת הט"ז. אמנם מטעם אחר צריכים לימוד דברי התוס' בכורות הנ"ל שכ' לתרץ דהא דאיבעי' לן בנדרים רק משום דכתיב לדעתכם אבל במק"א דלא נאמר בעלים פשיטא לן לכאורה מאוד משוללים הבנה הרי בנדרים מיבעי' לי' אי צריך דעת או לא אי נימא כיון דזכות הוא לו או משים דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדא הרי דעיקר הספק הוא מכח דמצוה דילי' הוא והוי חוב כשעושה בשל חברו ולפי זה גם בכל דוכתי כיון דחוב הוא אין חבין לאדם שלא בפניו ואם כדברי תוס' הספק הוא בשביל שנאמר לדעתכם מגזה"כ ולא משום דחוב הוא לו ודברי תוס' נהפכים מדברי הש"ס ויש לעורר מאוד וצריכא רבא וכמה לא חלי ולא מרגיש האי תנא התיור הגדול בעל המשנ"מ מקושי הבנה ואין ביאור לדברי תוס':
אולם נראה בעיני לפרש פי' האיבעי' לס' התוס' דבתרומה דוקא דמיבעי' לי' משום דכתיב אג"א דבעינן לדעתכם עפ"י דבתוס' נדרים שם כתבו למאי דמסיק דא"צ דעת הקשו שם הרי קימ"ל מה אתם לדעתכם אף שליחכם לדעתכם ותי' דזה דוקא היכא שתרם משל בעל הכרי אבל כשתרם משלו על של בעל הכרי א"צ לדעתכם א"צ לדעתכם ע"כ ע"ש בדבריהם וכן כ' הרשב"א בחידושיו והרי חזינן דהא דבעינן לדעתכם כשתרם משלו כיון דזכות גמור הוא שמזכהו משלו אנן סהדי דבודאי יסכים וירצה למעשיו והוי כלדעת והרי מוכח ס' הש"ך דעכ"ל דהא דמדמה הש"ס ליאוש של"מ רק בתורם משל בעה"ב דאינו מזכהו בזה בעינן ידיעה ממש כיון דכתיב לדעתכם אף שמסכים אח"ז למה שעשה מקודם הוי כמו יאוש של"מ כיון דביאוש ל"ש לומר אנן סהדי דאם הי' יודע היכן הוא לא הי' מסכים ונמצא בגמ' מדמה שליחות של"מ ליאוש רק כשאינו זכות גמור אבל כשתרם משלו זה מקרי לדעתכם כיון שאנן סהדי שבודאי יסכים וזכין לאדם זכות גמור של"מ:
ומעתה י"ל דה"ה בהאיבעי' כיון דכתיב בתרומה לדעתכם א"כ בשלא בפניו בעינן דוקא זכות גמור ולא מהני מה שהסכים אח"כ למעשיו דהוי כמו יאוש של"מ דל"מ גלל כן מסופק אי הוי זכות גמור או לא הוי זכות גמור מכח המצוה דניחא לי' למיעבד וכשמסקינן וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל דתרומתו תרומה ע"כ נפשטא האיבעי' דזה הוי זכות גמור כשתרם משלו ואין בזה צד חובה מכח שלקח ממנו המצוה דאל"ה תקשי הא בעינן גבי תרומה לדעתכם וא"כ שפיר בעלמא כמו גבי פדיון פטר חמור של חברו אין שום איבעי' מעיקרא כיון דלא כתיב התם לדעתכם רק בתרומה הי' שקלי וטריא אבל המסקנא דתרומתו תרומה א"כ נתפרשו היטב דברי תוס' בכתובות דגם גבי קטן זכות גמור בעינן רק בתרומה לא מהני הפרשה שלו דיש בו קצת חובה שמא הי' רוצה להעדיף והיינו ע"כ בתורם משל בעל הכרי דשפיר אין זכות גמור ושפיר כתבו תוס' דל"מ לקטן משא"כ בתרם משלו דהוי זכות גמור ולא מגרע כחו מה שלוקח המצוה דבזה אין חובה וכמו בתרומה בתורם משלו מקרי זכות גמור דלא בעינן לדעתכם. א"כ גם בקטן בזכות גמור כמו בפדיון בכור קטן מהני האי זכי' כשהב"ד מזכין לו והוי זכות גמור וראי' הצ"ל ראי' מוכרחת היא מדברי תוס' הדק היטב ואין מקום לדברי אדוננו מרן הט"ז ז"ל:
ודוק בדברי תוס' שכתבו שהוא חוב קצת שמא הי' רוצה להעדיף ולא כתבו שהוא חוב דמצוה דילי' הוא כספיקות האיבעי' בנדרים ע"כ מוכח דבזה כבר נפשט דזה לא הוי חוב במורם משלו הוי זכות גמור וכמו שמהני בתרומה כן מהני בקטן רק בתורם משל בעה"ב שמא הי' רוצה לפחות או להעדיף בזה לא הוי ז"ג זה לא מהני מכח דבעינן לדעתכם ובקטן כה"ג גם בשאר מילי לא מהני ומבורר היטב ראי' הצידה לדרך ואין השגה גם לדברי תוס' מוכח שפיר מכח דלוקח ממנו המצוה אין שום חוב כלל וכלל והטעם להבין קצת נראה לי לומר דנטילת המצוה אין חוב נקרא מפני דכמו דקימ"ל מצות לאו ליהנות נתנו לענין מודר הנאה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה כן נמי לענין זכי' לא הוי חוב כשנוטל ממנו וגם בתרומה או בפדיון אינו מצוה דרמיא על גופו הוא רק על נכסיו והוי כפורע חובו של חברו שלא מדעתו. ובאמת מה"ת ילפינן דזכין לחברו איש זוכה כתיב וא"כ מה"ת הוי זה זכות גמור כשפורע בעדו חוב ומה לי חובו תשומת יד או חובו מלוה הכתובה באורייתא ונמצא השתא כשפדאו בממון שלו אין שום ספק ולהכי בפדיון פטר חמור פשיטא לר"ה דפדיונו פדוי והרב המשל"מ דרש לומר דמשם נפשט לי' לרבינו הרמב"ם ז"ל דתרומתו תרומה ג"כ בתורם משלו וכן הביא בשם הריטב"א דהפשיטות היא מבכורות י"א ודלא כשיטת תוס'. ובאמת תימה גדולה היא על הרמב"ם ז"ל והפוסקים רובם ככולם שכתבו בפשיטות דתרומתו תרומה ובגמ' מסקינן בספיקו דממתני לא מוכח דמיירי באומר כל הרוצה לתרום יתרום. וכנראה דעולה בספיקו והכ"מ כתב דנפשט מכח האיבעי' השנית טובת הנאה למי ונשמע דתרומה תרומה וע"ז שפיר הקשה המש"ל דהאיבעי' השני שייכא גם אם נימא דצריך דעתו מ"מ יש לספק טובת הנאה למי באומר כל הרוצה יתרום מ"מ יש לספק אם נימא אי לאו פירא דהך לא מתקנא כר"י דהך או אי לאו כר"י דהך ואיך תלי בעי' ראשונה בבעי' שני' ועיי' במשל"מ וזו דבר תימא באמת. לכן הנראה לי לפרש ולק"מ וא"ש דמכח בעי' שני' מוכח דא"צ דעת והיינו מקודם צריכין אנו לבאר פי' האבעי' דהכי קא מיבעי' לי' דהרי בארתי זה להנחה קיימת דמה שנוטל ממנו המצוה לאו חוב הוא כל עיקר נגד זה דמזכה לו ופורע חובו בעדו והוי זכות גמור וע"ז לא קא מיבעי' דהוי יש בזה שליחות שלא מדעתו אולם הס' הי' כך כיון דאם תורם משל בעה"ב אין תרומתו תרומה שלא מדעתו כיון דבעינן לדעתכם א"כ אם מזכה לו התרומה היינו הפירות שחפץ לעשות תרומה על כריו אם מזכה לחברו מקודם שוב הוי כשלו ואח"ז כשתורם על הכרי שוב הוי כתורם משל בעה"ב ומה לי כשתרם מעיקרא משל בעל הכרי בו כשמזכה לו שלו תיכף נחשב של בעל הכרי ואיך יוכל להרים ממנו כיון דהוי של חברו ובתורם שלא מדעתו ל"ה תרומה. אמנם זה דוקא כשמזכה לו מקודם התרומה אבל כשתורם משלו על של חברו בלי שום זיכוי רק שלקח משלו לפטור את של חברו אז שפיר הוי זכות גמור ותרומתו תרומה גלל כן היינו הא דקא מיבעי' לי כיון דבעינן בעלים דכתיב לדעתכם א"כ אפשר כן הוא המצוה דהתרומה יהי' דוקא שלו ממש וניהו דיכול חברו לזכות לו וכמ"ש הש"ך בנקה"כ דאם מזכה לו ג"כ הוי שלו מ"מ הרי כשתרם אח"כ הוי כתורם משל בעה"ב על של בעה"ב דל"מ או אם אין צריך לזכות לו תחלה רק דיכול ליקח מדנפשי' לפטור את הכרי של חברו ונמצא דמהני שלא מדעתו ובזה זכות גמור וזה העיקר הספק של בעל האיבעי' אי צריך לזכות לו תחלה או לאו ורצה לפשוט ממתני' דא"צ דעת והיינו ע"כ כשאינו מזכה לו תחלה כיון דמודר הנאה איך רשאי לזכות לו וש"ט שפיר דא"צ דעת והיינו שבידו לתרום בלי זכוי שלא מדעתו ונמצא עכשיו כשהדר ושאל ט"ה למי אם נימא אי לאו פריא דהך לא מתקנא כריא דהך ופשיט לי מקרא דט"ה לנותן שפיר מוכח מקרא דא"צ לזכות לו תחלה כיון דאם מזכהו תחלה התרומה הוי קודם בשל בעה"ב ממש מה לי אם הוא שלו מעיקרא ומה לי שעכשיו נעשה שלו ח"כ הוי הוא הנותן וע"כ ש"מ דאינו מזכה רק שתורם משלו ממש ושפיר דמי ויכול כך לפטור כריו של חברו ואז שפיר שייך לומר ט"ה לנותן דהוא הנותן מקרי שהוא מביא משלו ולא נתן לחברו ושפיר פשיט לי' לרבינו הרמב"ם ז"ל וממקומו הוא מוכרע דתורם משלו על של חברו תרומתו תרומה בלי ספק ודוק היטב בזה כי נכון וברור מאוד בעיני לתרץ שיטת רבינו והפוס' צבא מקדמונים שהסכימו עמו שנפשטו האיבעי' ראשונה מהא דשני':
עכ"פ היוצא לנו מכל הנ"ל הרי בארתי והוכחתי דהא זכות גמור חשוב בנותן משלו ואיך כאן צד חוב ושפיר זכין גם לקטן וזו גם לשיטת תוס' בכתובות אמנם ראי' הצ"ל יתר מבואר לדעת הרשב"א הובא בש"מ לכתובות דמתרץ בהא דאין שליחות לקטן היינו יחיד אבל ב"ד יכולים לעשות בשביל קטן ונעשים שלוחים א"כ הרי ראי' ברורה בלי פקפוק כדעת הצ"ל והנ"מ לדעת תוס' אין הפדיון רק כשנותן הפדיון משל אחרים לזכותו ולס' הש"מ גם כשהב"ד נותנין משל הקטן ג"כ מהני דהב"ד יכולים להיות שלוחים:
אחר כ"ז מצאתי ראיתי דאתא לידי ס' שו"ת מחנה אפרים והוא גם הוא האריך קצת לפסוק כבעל צ"ל שהב"ד יכולים לפדותו וכ' ג"כ ממש כמ"ש למעלה בפי' דברי תוס' כתובות י"א דדוקא בתורם משל בעה"ב כתבו שפיר דהוי חוב קצת וזה לא מהני בקטן ושלא מדעת אבל כשתורם משלו גם בקטן מהני וכן מסיק להלכה דב"ד יכולים לפדותו כשמת אביו קודם למד ופדיונו פדוי ונהנתי שכוונתי לדברי תוס'. שוב ראיתי במעדני יו"ט בכורים שכ' ג"כ שאלה זאת אם לפדות הב"ד הבכור שמת אביו קודם ל' והביא ראיות שהב"ד יכולין לפדותו רק שלבסוף מסיק וז"ל אלא דנראה לי לחלק דהכא בפדיון הבן מצינו דלא נפדה עד שלשים יום ואם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי א"כ יש לדמות באין לו אב דכל תוך השנים עד שיגדיל דהוי דינו כתוך למד באב דהא לאו טעם דאינו פדוי תוך שנשים משום שודאי אינו בן קיימא אלא גזה"כ הוא מבן חודש וא"כ כל עוד שהוא קטן אינו בר חיוכא ולהוי כתוך שלשים ואינו פדוי וכן ג"כ אם נפדה בקטנותו ע"י אחר או ע"י ב"ד ונתאכלו המעות קודם שיגדיל באנו למחלוקת דרב ושמואל דלעיל וכו' ומסיים דלכן אין לב"ד או לשום אדם שיפדה קטן שאין לו אב יעוש"ה ואני לא זכיתי להבין דבריו שמסיים שמדמה קטן קודם שיגדל לתוך למד. דלענ"ד זה ודאי לח דמי תוך למד גזה"כ הוא דאין לפדותו ופדיו מבן חודש אבל אחר ל' בקטן היינו רק משום דאינו בר דעת ולדבריו כשיגיע לכלל דעת וירצה לפדות עצמו קודם שנעשה בר מצוה וחיוב לא יוכל לפדות עצמו וזה לא אישתמיט בשום פוסק שיכתוב כן רק דיפרוך הוא לנפשי' והיינו כשירצה וכל הפוסקים יתעדו עליו בזה דכל עיקר הענין הוא רק משום שלא לדעת דקטן כשלא בפניו דמי וא"כ כשבא לכלל דעת ודאי דלכ"ע מודו דיכול לפדות וזה א"צ לפנים דהרי הקרא מוכיח דבפ' בא כתיב בכור אדם בבניך תפדה מוקמינן בגמ' לאב שפודה את בנו. ובפ' קרח אך בכור אדם פדה תפדה מוקמינן למיפרק איהו לנפשי' כשלא פסק האב ושם תאמר ופדיו מבן חודש תפדה והרי החיוב מבן חודש כתיב דוקא גבי תפדה דיפרוק הוא לנפשי' והחיוב עליו חל מבן חודש כשאין לו אב ואיך מדמה הוא לקודם למד דגזה"כ הוא כמ"ש תוס' ב"ק י"א:
וראיתי בקצה"ח שמפרש דברי המע"מ דלהכי אינו בר חיוב כשהוא קטן דאין חיוב על הקטן גם כשגנב וגזל פטור כשאין חיוב הגוף אין שעבוד נכסי דנכסיהון דאינש אינון ערבין לי' ודבריו לא נהירין לי כלל דמה דגנב וגזל פטור הרי גם כשיגדל יפטור מלשלם מה שגנב וגזל בקטנותו כיון שאין מעשה קטן כלום שהוא בלי דעת וחיוב הגוף בבכור ודאי שכבר קדשוהו שמיא לכהן משנעשה בן ל' ואם שאין גובין מנכסיו בע"כ אבל כשפדאו אחר ודאי דפדיונו פדוי דמה שאינו כעת בר דעת הוא כשלא בפניו ויוכל לזכות לו יש לי להשיב ע"ז עוד מטעמים אחרים. אמנם לדעתי א"צ ראיות לזה שממילא הוא מוכרע. ומעתה גם דעת המע"מ אני מצרף לזה שמסכים לכל האמור שיכולים ב"ד לפדותו רק מטעם הנ"ל שמסיק וזה מובן דאינו וגם במה שמסיים בשם מהרי"ל לתלות לו טס של כסף על כתב שלא לפדותו ע"י אחר וכבר שדא בי נרגא רבינו הש"ך ז"ל דיש חשש בטס כסף. לכן אומר אני עתה למעכת"ה עיקרא דדינא בזה הוא כך אם לעיין היש חיוב המוטל על הב"ד זה ודאי ברור דאינו שהרי מבואר בש"ס דקידושין במילה אי לא מהלי' אבל מחייבין כ"ד למימהל ואם לא מהלי' ב"ד מחייב איהו למימהל נפשי' ובפדיון הבן היכא דלא פרקי' אביו מחייב איהו למיפרק לנפשי' מבואר דאין חיוב כלל וכלל על הב"ד רק עליו אך אם הב"ד רוצים לפדותו לא מבעי' בממונם ודאי דש"ד אלא אפי' בממונו של קטן ג"כ דמהני כפי שפסק הש"ך ז"ל דטפי עדיף מלהביאו לידי מכשול ומדינא מהני לפי מה שכ' בש"מ דב"ד יכולין לעשות שליחותו וזכותו הוא בזה ולענין הברכה שמסופק מעכת"ה ניהו דאין כאן חיוב על הב"ד מ"מ הרי קימ"ל דגם נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא: