אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן מא

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן מא

סימן מ

לחכם א'

בדבר שאלתך בתרנגולת שמגדלת בכל יום ביצה א' ונמצא בעיו"ט בקנה ז' ביצים. וביו"ט נמצא שמונה ועשו עיסה ובשלו לאקשין ואח"כ נתודע להם מהו דינא. פתח דבריך נכנסת בעיונא בהא דנכרי שהביא בצים ביו"ט דאזלינן לקולא מכח רובא דמתילדין מעיו"ט ומתוך כך הבאת דברי הפלתי בסי' ק"י שהקשה מהא דביצה דלא אזלינן בתר רוב ביצים משום דהוי דבר שיל"מ ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש וע"כ משום דלא ניכר גזרינן שמא יקח מן הקבוע אף דאינו אלא יומא חדא. ומזה נסתר סברת המהרש"ל והפר"ח זו קושי' הפלתי ואתה הקשית לשאול על הפלתי שהרי הר"ן כ' להיפוך להתיר ליקח ביצים מן הנכרי דאזלינן לקולא ודלא כמ"ש הוא ז"ל בשם הר"ן. הנה בזה לא דקדקת יפה ולא היטבת לראות דבפ"ק התיר היכא דבדק עיו"ט ולא מצא והשכים ומצא וכמ"ש בתוס' שם אף דהוי דשיל"מ כיון דל"ש גם בדספנא מארעא שתלד בלילה. אבל בנכרי שהביא ביום או בליל יו"ט אע"ג דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו ובס"פ אין צדין מסתפק הר"ן בזה ומחלק בין איתחזק איסורא ללא איתחזק ובפ"ק כתב ויש מאן דשרי גם בהביא ביו"ט אבל הר"ן גופא לא ס"ל כן וכמסתפק בדבר. ומעתה דקדוקו של הגאון ז"ל יפה מדבורך דע"ז עמד הפלתי ז"ל להקשות אמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש:

אולם נלפענ"ד בישוב הדבר דאין מזה סתירה למהרש"ל והפר"ח וסברתם עולה יפה בלי פקפוק. דהנה בהא דאמרינן בזבחים דפריך ונכבישינהו דניידא ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע לכאורה קשה לי טובא דלא מצינו גזירה זו הרי כיון דלא שרי לי' כי אם ע"י דפירש במתכוין ונכבשינהו דניידו מנין לנו לחוש שמא יתיר לעצמו ליקח מן הקבוע דאיך מצינו כזו שיעשה איסור במתכוין וכמ"ש הש"ך סק"י דמש"ה לא חיישינן מן קודם שנולד הספק על לאחר שנולד הספק עיי"ש בס"ק ל"ג ובריש פסחים גבי הא דחדש משקרב העומר מצאו שוקי ירושלים מלא קמח וקלוי אליבא דר"י ברצון חכמים ולא גזר דלמא אתי למיכל מיני' דשאני התם מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף זכור הוא הרי מתפרש כיון דלא הותר אלא ע"י היכר לא גזרינן ובזה מבואר סברת הטז"ל בק"י ס"ק ז' כיון דלא הותר אלא ע"י דנכבשינהו וצריך לפזרן במכוון לא שייך גזירה שמא יקח מן הקבוע מכח דאית לי' היכר. א"כ יש להבין עיקר הגזירה דבגמ' וע"כ צ"ל דהגזירה הכי הוי שמא ישכח הוא בעצמו אחר זמן מה שיעבור אחר שהוחזק בעיניו כל התערובות בהיתר יש לחוש שמא כשיחזור הקביעות למקומו ויטעה לומר שהותר כולה או מפני הרואה. וכל עיקר הגזירה לשכחה אחר זמן מה. משא"כ בחד יומא שפיר כתבו מהרש"ל והפר"ח כיון דלמחר בלא"ה מותר וכמו באותו ואת בנו שוב לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וסברתם מוכרחת. מעתה לא תקשי ממילא מהא דנכרי שהביא ביצים למכור דהתם אין שום היכר בדבר בודאי ראוי לחוש הואיל דנתיר ליקח מהנכרי ביו"ט ביצים שהביא לבית ישראל נגזר שמא יקח הישראל מבית הנכרי ג"כ ולא ידע לחלק לומר דביתו של נכרי קבוע הוא דלאו כ"ע דינא גמירי ואין התחלה לקושיתם ז"ל כנ"ל:

וגם מה שהוכיח הפלתי ז"ל מהא דזימן שנים ומצא שלשה דאסורים משום חד דמעורב בהו ואמאי קא פסק ותני אסורים דמשמע דלית להו תקנה הרי יכול להתיר ע"י דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש דשנים שזימנם כשרים הם. ומזה הוכיח סברת מהרש"ל והפר"ח הנ"ל ואני אין רואה לראייתו מזה כלום כיון דאין זה קושי' כלל דהתם לא מהני תקנה להפרידם להיות ניידי ולהתיר מכח רובא. הנה יש בזה נגד רובא דעלמא דניהו שיתבטלו מקביעתם אבל עיקר ההיתר מכח רוב א"כ יותר יש לנו לאסור מכח רובא דעלמא וניהו דרוב זה במקומו והוי כמו קרוב קימ"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב וזה שפירש לא נדע מאיזו רוב הוא או מזה דקמן או מעלמא שוב פקחתי עיני וראיתי להגאון הצל"ח ז"ל שעמד ג"כ בזה וז"ל שם ודוחק לומר דאיירי דעשה בו סימן שהוא מאותן השלשה. והנה לדעתי הגם שאין זה דוחק להעמיד בכך דהיינו דפסק ותני אסורים דמשמע דאין שום תקנה והיתר והרי יש לו תקנה. אמנם בלא"ה ליתא לתקנתא דאף אם ידע שהוא מן השלשה עדיין לא יצא מן הספק דרובא דעלמא והוא שבא מקודם לעלמא לכאן והבן. ויש לדון בזה מהא דכ' הש"ך יו"ד סי' א' ס"ק י"ז דלא אזלינן בתר רוב עוברי דרכים רק בתר רוב המצויים שמה יעויי"ש:

וגם מהא דכתב הסמ"ע בסי' רנ"ט בנמצא בתוך הקרוב אזלינן בתר הקרוב יותר מהרוב ועיי' בעירובין ס"ד ובמג"א סי' תמ"ט ואין להאריך בזה דבלא"ה כיון דמוקי לה בדף כדאוקי אביי א"כ גם הרוב דעלמא קרוב הוא א"כ אין התחלה לקושי' אמנם העיקר בזה סברתו של הר"ן ז"ל אמת ויציב הוא דגבי דבר שיל"מ אם נימא כל דפריש מרובא פריש החילוק הוא בין אם איתחזק איסורא אז לא אמרינן כל דפריש כמו דא"ב ברוב בדשיל"מ אבל בלא איתחזק איסורא כלל שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש אף דהוי דשיל"מ ובזה יתיישב הכל והבן כי זה פו"ב:

וכאשר באתי הלום העלו רעיוני ליישב דברי רבותינו בע"ת בתוס' עירובין ס"ד ב' גבי מעשה בר"ג כו' נטפל לו ר' אילעאי ולמדנו שהולכים אחר רוב עוברי דרכים וכתבו בתוס' דאם היינו תולים בכל ישראל הי' מותר אע"פ שהיא אחר הפסח בסמוך י"ל דאחר הפסח נעשה והקשה המהרש"א שם דאימא דקושטא דמלתא דאם לא היינו תולין בנכרים ברוב עוברים היינו תולים בישראל ולא נעשה אחר פסח והי' באמת אסור בהנאה ג"כ מש"ה מוכח דתולין ברוב עוברי דרכים ותי' דגם אם אין תולין בנכרים ברוב עוברים ג"כ היינו מתירים דאין ראוי לתלות בישראל שיעברו בב"י. ועוד תי' דהוי ספיקא דרבנן דאינו אלא מטעם קנס ולהכי אי לאו רוב עוברי דרכים ג"כ מספיקא הי' מותר בהנאה זו ת"ד מרן מהרש"א ז"ל וקשי' לי דאכתי לא הועיל בתירוצו ז"ל דמ"מ קשיא איך מוכח דאזלינן בתר רוב עובר דרכים נכרים דלמא לעולם ל"א בתר רוב ע"ד כיון דאפי' בלא הרוב יש ס"ס לאיסורא לענין אכילה חדא דלמא של נכרי הוא ופ"נ אסור ואת"ל של ישראל שמא בתוך הפסח נעשה או קודם והוי חמץ ש"י שעבר עליו הפסח ואסור עכ"פ באכילה והיינו דלענין הנאה יש ס"ס להיתירא אם של נכרי מותר בהנאה ואם של ישראל דלמא נעשה אחר הפסח ומש"ה מותר בהנאה אבל באכילה אסור מכח ס"ס שמא של נכרי או של ישראל ונעשה בפסח מה אמרת דתלינן לנעשה אחר פסח הוי ס' א' להתיר נגד שתי ספיקות לאיסורא אבל לא ידענא דמיירי ברוב הולכי דרכים נכרים ואזלינן בתר רוב ע"ד וצ"ע:

איברא דניחא לי בישוב הענין דלכאורה יש לתמוה בהא שש דקאמר ולמדנו שהולכים אחר רוב עוברי דרכים ואם כפשוטו תקשי מה זה בא ללמדנו וכי עוד לא ידענא דאזלינן בכל דוכתי בתר רובא ואם יש שם עוברי דרך נכרים ודחי דתלינן דמנייהו נפל וכמה משניות וברייתות מלאים מזה א"כ מה חדוש חדית לן להוכיח מהא דר"ג אלא ע"כ צ"ל דמיירי שהמקום ההוא קרוב לעיר או שכינת ישראל ורגל ישראלים מצויים שמה אלא דרוב עוברים ושבים מעלמא נכרים הם. וכהאי דב"ב כ"ד הני זיקי דחמרא דאישתכחן בי קופאי שרינהו רבא עיי"ש פירש"י כן נמי מיירי הכא ואשמעינן כר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב כנ"ל ונהנתי שמצאתי ראיתי מפורש כן בת"ש עיי' בכור שור עירובין ות"ל שכוונתי לדעת הגדול ז"ל בזה מה שיש עוד לפלפל ואכמ"ל. היוצא מזה כי עתה מיושב קושיתו הנ"ל דעיקר הוכחה דאזלינן בתר רובא במקום קרוב ושפיר מוכח דאל"ה דהולכים בתר קורבה א"כ ודאי של ישראל הוא אלא דיש ספק שמא בתוך פסח הוי ס' אחד לקולא מדרבנן דחמץ ש"י אינו אלא מטעם קנס כמ"ש המהרש"א וע"כ דאזלינן בתר רובא נגד קורבא וא"ש. כ"ז כתבתי אך למלאות שאלתך ומה שפלטה קולמסי. ונשיב להשיב על דבריך. באשר לבבי לא כן ידמה ככתוב בתורתך. בראשון מה שהערת ודמית להשוות דברי המרדכי לדברי הר"ן ששניהם נתכוונו לדבר אחד הר"ן גבי ביצים להמרדכי בגיגית ששרו ענבים דגם שיל"מ כטל היכא שבא לעולם בתערובות מכח דל"ש הטעם עד שתאכלנו בהיתר כו' והן הן דברי הר"ן גבי ביצים שלא ניכר האיסור בפ"ע בזה אין דמיונך עלה יפה מלבד שהר"ן אינו סובר הטעם של דשיל"מ דלא בטל משום עד שתאכלנו כו' דזה אליבא דרש"י אלא מטעם מב"מ כנודע וזה ל"ש לגבי ביצים. אמנם גוף הסברא דבר שבא לעולם בתערובות ל"ש אלא ברוב שנתערב ולא ברוב הבא מכח רובא דעלמא שהיא רובא דליתא קמן ואין ענין זל"ז והבן. ומה שחשבת ליישב סתירת דברי המרדכי דסובר דבר שבא לעולם בתערובות לא בטל כלל ביבמה שרקקה דם ובענבים ששרו כ' דגם דשיל"מ בטל הנה לא ידעתי למה לא הבאת דברי האו"ה לזה שסובר גם כל דברים החשובים ור"ל בטילים היכא שבא לעולם בתערובות ומה הוספת בזה להבין דברי המרדכי והעיקר כמי שכתוב בח"ד להגאון מוחז"ל וגם הכו"פ כתב כן דהיכא שהאיסור לא ניכר בפ"ע קודם שבא בתערובות בהיתר אז בטל גם אם יש לו מתירין אבל אם האיסור ניכר מקודם והיתר לא הי' בפ"ע רק בתערובות מתחלתו אז לא בטל כלל והאו"ה הוסיף לומר כן גבי כל מילי דחשובים אם לא ניכר האיסור בפ"ע הכל בטל ולא חדשת כלום:

וזאת ליהודא ותאמר אשר הקשית לשאול על הנו"ב שעמד על דברי תוס' שהקשו דלבטל הכלאים בהבגד והנו"ב הקשה דחוטי צמר חשובים הם ול"ב ולפי דברי האו"ה מתפרש לך היטב קושי' תוס' שהם אזלו ג"כ בשי' האו"ה בזה אני אען ואומר לך על בינתך אל תשען לומר כן דאם לדבריך גם תירוצם של התוס' בטלים דתי' על הקושי' דהיתר בהיתר ל"ב ואם לשי' האו"ה לפי העולה על דעתך הגם כלאים מקרי ב"ל בתערובות אין פי' לתירוצם דהכל בטל כשבא לעולם בתערובות ודבריך בטלים ונדחים מפני דברי הנו"ב דהאו"ה שפיר קאמר רק בדם שלא פי' מותר אלא כשפי' ואז הוא כבר בתערובות להכי אפי' כשהחתיכה ר"ל מ"מ בטל כיון שלא הי' ניכר באיסור טעם שנתערב ומעולם לא הי' נקרא שם איסור ודמי למ"ש המרדכי בנעבים ששרו במים בשבת משא"כ בכלאים גם טרם שבא בערובות דניכר הצמר וחל עליו איסור חיבור לפשתן דזה הוא האיסור קישור צמר לפשתן והבן וע"ז שפיר עמד הנו"ב בקושי' דהוי דבר חשוב. וגם בלא"ה א"א לומר דהתוס' אזלו בשי' דאף גם שלא כדברי המרדכי הנ"ל שהרי מבואר בתוס' ב"ק ס"ט בסוגי' דצנועי' ור"ד ד"ה כל הנלקט כתבו בסופו ואע"ג דדבר שיל"מ מ"מ בדאורייתא בטל מבואר בהדיא דתוס' לא ס"ל החילוק של המרדכי בדבר שבא לעולם בתערובות בטל אפי' דשיל"מ דאלת"ה אין התחלה לקושיתם יעיי"ש וכבר מבואר אצלי במק"א בתשובה א' הארכתי בזה בענין כלאים הנוגע לת' נו"ב הנ"ל וגם בשו"ת גבעת פנחס בחוטי צמר שהאריך בזה ואכמ"ל. גם מה שיצאת להקשות על שי' הלבוש דגלי בניכר האיסור מה"ת יש לו ביטול. האמנם שכבר דחו הט"ז והמג"א הוספת להקשות מכלאים דפשטו אפי' בשוק הלא לשיטתו אינו אלא מדרבנן ונדחה מפני כה"ב זו תורף קושיתם אשר לא מצאת מענה הג"ע לדבריך אין איסור כלאים אלא במחצה ע"מ והרי נשמט ידך מהא דתירצו בתוס' דאין ביטול בכלאים דהיתר בהיתר ל"ב וא''כ אין התחלה לקושיתך ועיי' ט"ז וש"ך יו"ד רצ"ז והבן:

גם אשר העלית ברעיונך לומר דלהכי ביבמה שרקקה דם אינו בטל הרוק דל"ש לומר דהאיסור כמאן דליתא כיון דא"א בלתי הרוק גם דבריך ליתא דאין הטעם של הביטול דהאיסור כמאן דליתא דמי עיקר הטעם של ביטול ברוב דנהפוך להיות היתר ונלמד מסנהדרין דאחרי רבים להטות ושם ג ג"כ א"א לומר דכמאן דליתא לגמרי דא"כ כלהו חייב נמצא זכאי וע"כ צ"ל דכך אמרה רחמנא דהמיעוט נגרר בתר הרוב להיות כמוהו לדינא ומהאי טעמא היתר בהיתר ל"ב לפי ששניהם היתר והבן וא"כ בטלו דבריך ותו לא מידי. עתה אבוא לגוף השאלה שיכל את ידיו מלבאר באר היטב אך כפי הנראה מכותלי תשובתך וסנסני דבריך דהיינו שיש בתוך הח' ביצים ביצה א' שהיא ס' השקול מתי נולדה אם בעיו"ט או ביו"ט אבל לא בארת היטב אם נטל כולם ונלושו הכל ביחד ועשו לאקשין אף גם נתבשלו או לא לקחו רק קצתם וקצתם נשארו. ועתה לדינא אם כולם נלושו ודאי כיון דיש בהם א' שספק נולדה ביו"ט א"כ הדין מבואר אף שמה"ת בטל ברוב מ"מ מדרבנן ל"א לקולא בדבר שיל"מ כדאיתא ביו"ד ק"ב ובאו"ח תקי"ג. ועיי' במג"א סק"ד ובש"ך סי' ק"י אבל אם לא לקחו כולם רק מקצתם וי"ל בהו כל דפריש מרובא פריש בהכי התיר הר"ן והצל"ח מסיק כן להלכה בדבר שיש ל"מ אמרינן כל דפריש כו'.

ובהיותי בזה העליתי מה שיש לעורר לכאורה מהא דאיתא בש"ע דבר שיל"מ שנתבשל או אפה או לשה דהיינו בשכבר עשה מלאכה ביו"ט אלא שנתבטל האיסור ברוב מה"ת אלא שמדרבנן אסור ומטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בלי ביטול וימתין עד למחר יש לעורר מה בכך שלמחר לא יצטרך לבוא לידי ביטול ויאכלנו בהיתר זה דוקא כשלא נעשה עדיין מלאכה ביו"ט אבל כיון שעשה מלאכה ביו"ט אלא דביו"ט מותר צורך אוכל נפש אבל באופה מיו"ט לחול עשה איסור בידים א"כ טוב יותר לאכלן היום בביטול שעכ"פ אין כאן איסור מדאורייתא וכשיניחנו למחר יש בו איסור עושה מלאכתו ביו"ט לחול. א"כ איך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אדרבא היום יאכלנו בהיתר מלאכה ביו"ט והאיסור מה"ת בטל הוא וכשנאמר להניח למחר לא ינצל מאיסור אפה או בישל ביו"ט לחול שיש בו חשש איסור דאורייתא של ל"ת מלאכה שלא לצורך א"נ ליו"ט והוא דבר שראוי לעורר בו אשר לא שערו ולא הרגישו בו שום פוסק. אמנם הדבר ניחא ולק"מ דאיסור מלאכה ביו"ט אין כאן כיון דאנוס הוא מכח גזרת חכמים דאסרו ואמרו דל"ב אבל הוא מתכוין במלאכתו להיתר בשביל מצות היום ולא ידע ועכשיו אנוס הוא עפ"י חכמים שאמרו להניח למחר שיאכלנו בהיתר שלא בביטול וכהאי דאיתא ריש שבת גבי בעי' דר"ב הרודה פת בשבת התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו. והקשו בתוס' שם וכי ישמע לנו שיבא לידי חיוב סקילה טפי עדיף לעבור על איסור דרבנן משיבוא לידי איסור דאורייתא ותירצו משום דמעוכב מתקנתא דרבנן שוב אין לו חיוב אפי' בשבת ע"כ יעויי"ש. מעתה גם בכאן כיון דמדרבנן אסרו ממילא אין בידו איסור מלאכה ביו"ט. אמנם אכתי לא הונח לפי פי' התוי"ט שם דזה גופא איבעי' לי' לר"ב אם התירו לו לרדותה מכח סברא זו כדי שלא יבוא לידי איסור דרבנן דהיינו אם יהי' עליו איזו חיוב ומש"ה התירו לו בודאי בכדי להנצל מאיסור דאורייתא או לא התירו לו משום דאם יעכבו מדרבנן לא יהי' עליו איסור גלל כן לא התירו. והאבעי' שם לא איפשטא ונמצא עודנו בספיקא קאי אם המעוכב מדרבנן ינצל מאיסור דאורייתא או לאו. מעתה גם בכאן יש ספק גדול דמסתברא טפי להתיר לו לאכול היום למען ינצל מאיסור עושה מלאכת יו"ט שלא לצורך היום אולם לאחר ישוב קצת י"ל דלק"מ ול"ד להא דשבת דבכאן כיון דנתערב האיסור קודם שעשה המלאכה ומדרבנן לא בטל כיון דיש לו היתר להאיסור ונמצא ממילא חלה האיסור אכילה היום ודינו כאלו לא נתבטל כלל דנאסר מדרבנן א"כ מה בכך בזה שאח"ז אפה או בישל הלא היא אין לו איסור וחיוב מלאכה כיון ששגג בדבר ולא ידע מהתערובות א"כ שפיר יש כח בדרבנן שלא להתיר האיסור אכילה מה שכבר חל עליו קודם שעשה ונשאר באיסורו וצריך להניחו על מחר שיאכלנו בהיתר בלי ביטול וז"ב:

ועלה ברעיוני מרוחנא בזה לפרש הגהות הרמ"א ז"ל באו"ח סי' תקכ"ז סעי' כ"ג אם עבר במזיד ובשל כמה קדרות לצורך חול מותר לאכול בשבת או בחול והרמ"א מגיה או בשוגג ותמהו כולם אם במזיד מותר בשוגג לא כ"ש ועיי' במג"א ואין הבנה לדברי הגהות הרמ"א ז"ל ולדירי ע"פ הנ"ל יתבאר דבאמת הי' ס"ד לחלק ולומר דוקא במזיד מותר לאכלו בשבת דיש סברא להתיר בשבת לאכלו כיון דמדאורייתא צרכי שבת נעשה ביו"ט אלא מדרבנן צריך ע"ת ועתה בעבר ובישל יש סברא להתיר לאכול בשבת טפי עדיף מלהניח התבשיל לבלתי יאכל דאם נמצא עשה מלאכה ביו"ט על מגן לעבר על ל"ת מלאכה ביו"ט שלא א"נ ומש"ה מותר לאכלו דינצל מאיסור מלאכה וטוב יותר לאכול בשבת דמדאורייתא צרכי שבת נעשה ביו"ט משא"כ אם לא יאכלנו עבר על מלאכת יו"ט שלא לצורך א"נ ולהכי מותר אבל אם בשוגג נעשה שהוא הי' בדעתו לאכלו בשבת א"כ לא עשה איסור כיון דבשוגג עשה ואף אם לא נתיר לו ג"כ לא עבר כלל והי' הו"א לאסור בשוגג יותר מאם עשם במזיד ע"כ שפיר אשמעינן הרמ"א ז"ל בהגהה. זו העולה על רוחי בשעה זו והבן:

מעתה נראה לי לחלק בנ"ד בשלמא כשנלושו כולם ונתבשלו ועשה מלאכה ביו"ט שהי' סברא להתיר לאכלם היום למען ינצל מאיסור מלאכת יו"ט שלא לצורך א"נ מ"מ לא שרינן לי' כיון דעכ"פ חל האיסור שנתערב שנתבטל מה"ת אבל מדרבנן אינו בטל ראו חכמים לאסרו היום ולהניח על מחר שיאכל בהיתר ולא משגחינן על המלאכה שלא לצורך כיון דבשוגג נעשה והאיסור בו מקודם חל כמבואר למעלה אבל כשנשאר קצתם וי"ל אולי האיסור נשאר וזה שנלושו ונתבשלו הכל היתר הוא ע"ז יותר יש לנו להתיר לאכלם שינצל ממלאכת יו"ט שלא לצורך והאיסור נשאר בודאי ראוי לומר להתירה בדיעבד מלהניח למחר ונמצא גם אם נימא דגם כל דפריש מרובא פריש ל"א בדבר שיש ל"מ אבל בכגון זה ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אדרבא נהפוך הוא אם ישאר עד למחר עבר על מלאכה בחנם שלא לצורך והאיסור יכול להיות שנשאר ואין בתערובות שום איסור ע"כ בודאי לכ"ע בזה הותר לאכלו היום ולא להניח לחול כן נ"ל ברור. מעתה יפה הורה להכשיר ותו לא מידי:

ובדבר השאלה השני' בטבילת כלי ביה"ש ע"י נכרי אם יברך ישראל וצריך לכוס של קידושא דבי שמשא ושאלת על ס' הט"ז שכתב הטעם שהמחבר כ' בלשון דיעבד אבל לא לכתחלה ראוי לעשות הטבילה ע"י נכרי דאיך יברך הישראל על מה שיטבול נכרי וישראל אין עושה כלום וקשיא לך מהא שהביא המג"א באו"ח סי' רס"ג ס"ק י"א באשה ששכחה להדליק הנר קודם החופה וכ' הר"ש והר"ם שתדליק ע"י נכרי והיא תברך היטבת לראות ויפה הערת. אמנם לק"מ ואין כאן סתירה דהט"ז לא כתב כן רק לענין לכתחלה דאין לעשות כן אבל בדיעבד שפיר דמי ושם מיירי בדיעבד ששכחה להדליק ואי אפשר שתדליק עוד בעצמה וקימ"ל בכ"ד א"א כדיעבד דמי ומש"ה כתבו דתדליק ע"י נכרי והיא תברך ובלא"ה לכתחלה אין לעשות כן כיון דהדלקה עושה מצוה ובטבילת כלי כתב הט"ז שלכתחלה אין לעשות כן שיטבול הנכרי וישראל יברך באין עושה כלום וז"פ וברור שאין שום סתירה ומחלוקת בין הפוסקים

ועל מה שהעיר ליישב קושי' הז"מ מהא דמנחות ויצאת לדון בסברא הפוכה לחלק בין הא דסוכה לט"כ דהתם פטור מהברכה שלא יבוטל מן המצוה לגמרי שיקיים בישיבתה משא"כ כט"כ אם לא יברך לא יעשה כלום ע"כ יברך זו תורף דבריך והנה אין אתה יחיד בסברא זו שיש לך מסייע בדבר שכן העלה הגאון מלבוב ני' בהגהותיו ליו"ד בי"ש שהוא נותן טעם לתרץ בזה הט"מ כסברתך אולם אין זה טעם לשבח אך פגום מתחלתו מלבד שהלשון שבגמ' מנחות שם אינו מורה כן דאיתא כל מצוה שכשרה בנכרי ישראל א"צ לברך ולדבריכם אינו כן אלא בעשיית סוכה כיון שאח"כ יקיים המצוה בישיבה. ועוד מה פריך ממילה שם ומבלעדי זאת מה זו סברא שיקיים מצוה בישיבת סוכה הלא הישיבה היא מצוה בפ"ע ויברך עלי' ביו"ט בזמנו ובעיו"ט מצוה בעשיית סוכה ואין שום טעם וריח לסברא זו ולמה לא הונח בדעתו פירש"י ותוס' ומה עול מצאו בדברי רבותינו דל"ש לומר וציונו דהא כשרה בנכרי והוא טעם נכון. אלא דנלע"ד בישוב הקושי' של הז"מ הנ"ל נכון וברור דבשלמא התם במנחות דגוף העשי' היא מצוה והברכה קאי על גוף העשי' ע"ז אמרינן בלישנא קמא דמשום דהעשי' הזאת ראוי להעשות ע"י נכרי והוכשר בכך לא שייך לברך אשר צונו לעשות כיון דגם ע"י נכרי יכול להעשות משא"כ בטבילת כלי לא קאי הברכה על גוף המעשה להטביל כלי דאין חיוב כלל בדבר דלא סגי דלא ישתמש בהכלי ולא יצטרך להטבילה כלל וכי מחויב אינש לקנות כלי ולהטביל אלא ודאי דעיקר הברכה קאי על המצוה זו שצונו הבורא ב"ה במצות חכמים שלא להשתמש בכלי שנלקחה מהנכרי בלי טבילה במים והטבילה יכול להיעשות ע"י מעשה קוף בעלמא והברכה קאי על האיסור שלא לשמש בכלי של עכו"ם שלקחו ממנו בלי טבילה א"כ שפיר יכול לברך גם כשהשטה במים ע"י נכרי וכמו מצות עשיית מעקה לגגך גם כשיעשה ע"י נכרי מקיים המצוה. וראי' לזה מדברי רבינו הגאון הרשב"א ז"ל בת' סי' ח"י שהקשה אמאי לא תקנו ברכה על נתינת הצדקה לעניים ועל השבת הגזילה וכדומה עיי"ש מה שתי'. ולכאורה קשה אמאי נכנס בסברות מלבבות הרי הוא מפורש בגמ' סברא משום דבודאי הוכשר להיעשות גם ע"י נכרי דאם יתן מתנות לעניים או השיב את הגזילה ע"י איש נכרי או במעשה קוף בעלמא וכי לא מקיים בזה המצוה שעיקר המצוה שיגיע ליד העני ויוחזר ליד הנגזל א"כ למה נכנס בעיונא לבדות סברות טוב יותר ללמוד מה דהתנא הורה לנו אלא תדע מהקושי' של הרשב"א ז"ל משום דבהנהו לא קאי הברכה על גוף העשי' אלא על המצוה הנמשך מהעשיי' דהברכה קאי על הצדקה שצונו ועל השבת הגזילה שצונו לכן שפיר הקשה דלמה לא תקנו ברכה ע"ז הפעולה היוצא מעשיי' ותי' מה שתירץ יעיי"ש. ומעתה גם כאן דבטבילת בני שפיר יכול לברך על גוף האיסור ולא על השטה למים משא"כ בעשיית סוכה ולק"מ. ולענין טבילת כלי של קידוש ביה"ש. הנה לא מיבעי' ביה"ש ודאי דפשיטא דמותר דהוי שבות דשבות מותר במצוה דהטבילה שבות והאמירה לנכרי שבות ובמקום מצוה מותר אלא אפילו בשבת גופא לענין כלים חדשים עיי' בש"ע שכ"ז סעי' ז' בט"ז ורבו הפוסקים בזה וגם אני פלפלתי בזה בהסוגיא דביצה אבל עכ"פ ע"י נכרי ודאי דמותר לכ"ע ותו לא מידי:

כתוב השלישי העליתי לפני קושיא בשם חכם א' שהעיר בתוס' ריש ב"מ מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. והקשו דאין אדם משים עצמו רשע וקשי' לי' שהרי יש הוכחה דשוגג ל"ש כמו בעדות ל"ד דעת הרמ"א דאין נאמן לומר שוגג הייתי אין התחלה לקושי' כפי המבואר בשטה מקובצת שם דמיירי שהעדים אומרים שוגג כמו שפירש"י ואף דאין אדם יודע מה שבלב חברו אבל באופן שיודעים בהוכחה גמורה שהי' שוגג כגון שיש ב' חתיכות א' של שומן וא' של חלב ויודעים שהי' נזהר וחקר ודרש איזו של שומן שנזהר מהאיסור עיי"ש ושפיר הקשו. והנה מה שתירצו דנאמן שרוצה לעשות תשובה ולא להביא חולין בעזרה. ולכאורה קשה דא"כ בכמה דוכתי יש לומר ככה דרוצה לתקן העיות כגון בעד המעיד ואומר אנוסים היינו מחמת ממון דאמרינן בכתובות דא"י אמע"ר והרי י"ל דרוצים לתקן כדי שלא יוצא שלא כדין בשטר שקר על ידו וכדומה לזה אולם לק"מ דזה דוקא אמרינן לגבי דנפשי' נאמן לומר שעשה מעשה רשע באופן שרוצה לתקן ואין לכופו לעבור עבירה כגון להביא חולין בעזרה אבל לענין עדות נגד אחרים לא אמרינן כן אלא דאם לפי דבריו עושה עצמו רשע מעיקרא לא מקבלינן עדותו על עצמו היכא דמשוי נפשי' לרשע דאף דעתה רוצה לעות מה בכך הואיל דלא ידעינן רק מפיהו אוקמינן אחזקתי' ולא משגחינן בדבריו עתה לאפוקי מחזקתו הראשונה ועיי' בתוס' יבמות כ"ה ב' מורין כן והבן ויען ראיתי ושמעתי איזו אנשים מקשין כן ע"כ כתבתי לך את זאת שאין ממש בזה:

ועוד הלום ראיתי קושי' במהר"ם דהקשה איך אומר אם ירצה לומר מזיד הייתי הרי איתא בקידושין דלא ברצון משוי נפשי' רשיעא ובס' יד יוסף מתרץ דהיינו שיאמר מזיד הי' בסופו ותחלתו בשוגג ואח"כ לא הי' יכול להוציא מפיהו אבל כיון דנתודע לו בסופו אינו בר קרבן ואני מצאתי הקושיא והתי' איתא בשטה מקובצת עיי"ש בשם הרא"ש. ומה שנלענ"ד בזה אכמ"ל ואין הפנאי מסכים לבוא בעט סופר מאריך אך למלאות שאלתך להשיב לכבודך חזק ואמץ בתורה ותעודה:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה