אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן מ

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן מ

סימן לט

עוד להרב הגאון הנ"ל.

כבוד ידיד נפשי הרב החריף שיחי'.

הקשבתי דברי קדשו כי בא בידיו שניות מדברי סופרים ראיתי הנה הנם דברים טובים ונכוחים. ידו הדה בחריפות ובקיאות כולם מוכיחים. הוצק חן בשפתותיו שושנים. ששונים הלכות שמורים וערוכים. שמחתי בהם ונהירין לעינים. ע"כ אמרתי ראויים דבריו להעלותן על שלחן מלכים. כביר מצאה ידו בכל פינות ומחנות קדושים. ועתה הנני להשיבו על כמה דברים על ראשון ראשון כו'. וזה החלי בס"ד:

ראשון מ"ש נגד מ"ש דלא מצינו בדאורייתא לחלק בין לכתחלה לדיעבד ובבוא כ"ת בכמה מקומות היכי דמוכחי קראי מה לו להביא ולציין כ"כ הרי ידוע בקדשים כמה דוכתי עצמו מספר שתי הלחם מצוה להביא מן החדש ואם הביא מה"י כשר ואין מביאין מנחות קודם לשה"ל ואם הביא כשר. עיי' במנחות ס"ח וד' ע"ג וגבי אם לא בלל כשר אלא הראוי לבילה בעינן ואם לא הניף כשר אלא שחיסר מצוה והצל"ח פ"ב דברכות כ' דוקא גבי קדשים בעי' שינה עליו הכתוב לעכב ואמת כדבריו כן הוא היכי דמוכחי קראי במיתרי קראי ע"כ קא דחיק ומוקי אנפשי' דרשי' ליישב מקראות הוא תחלה והא דיעבד ולכמה דוכתי אינו אלא אסמכתא אבל כל היכא דמצינן ליישב המקראות שלא לחלק בין תחלה ודיעבד טפי עדיף למדרש בענין אחר אלא באם אין ענין דרשינן ע"כ החילוק בין תחלה ודיעבד זה הוא כלל גדול בתורה. ובהיותי בזה נ"ל ליישב מה שהניחו בתוס' בצ"ע בסיכה י"ג לר"י דגמר ג"ש לקיחה לקיחה ובלולב אם לא אגדו פסול ובפרה ב' י"א אם לא אגדו כשר דג"כ ג"ש דאזוב אזוב. ולענ"ד ל"ק דגם לרבנן דלא גמרו להו האי ג"ש דלקיחה לקיחה ללולב מאגודת איזוב אבל לכתחלה מצוה לאגדו משום זה אלי התנאה לפניו במצות כמ"ש למעלה בד' י"א אלא דרבנן בדיעבד כשר. וא"כ שפיר לר"י דע"כ כיון דגמר ג"ש היינו ללמד גם בדיעבד לפסול ולעכב משא"כ בפרה די"ל דהג"ש רק על חדושה ולא לפסול ולעכב כנ"ל לפום רהיטא לולי דבריהם ז"ל ואכמ"ל:

אבל הנה אני לא אמרתי אלא לענין איסורא בלבד דבקדשים וה"ה בכל המצות שפיר מצינו בכל להתורה חלוקים בין מצוה לכתחלה בדאורייתא ואם לא נתן לא עיכב וכן בכל המצות אבל לענין איסורי דאורייתא לא מצינו לומר דהתורה אסרה לאכילה לכתחלה או להנאה ובדיעבד לא יהי' איסור בידו זה לא שמענו בשום מקום רק מדרבנן אפס הא דקימ"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ולשי' תוס' באמת כתבו דאינו אלא מדרבנן משום האי טעמא דכיון דהתורה גילה לנו דברובא בטל גם בתחלה אין איסור לבטלו אלא לשי' הראב"ד דסובר מדאורייתא אין מבטלין ג"כ ניחא וא"ש ולא תלמוד מזה למק"א דהסברא כך היא דבאמת הא דאמרה התורה אחרי רבים להטות היינו דהמיעוט תמיד בטל לגבי הרוב וכמאן דליתא דמי וזה דוקא לאחר המקרה והוזדמן שנתערב האיסור בהיתר אז דינא דנגרר המיעוט בתר רובא וכמאן דליתא כלל חבל טרם שנתערב והאיסור בפ"ע וניכר לבדו הוא במקומו עומד וחסור חיך נימא לערבו ולגרום ביטולו זה לא שמענו מה"ת ואם עבר אחד ובטלו במזיד קנסינן לי' זה הוי רק מדרבנן ונמצאת אתה אומר דאין בזה חילוק כלל מה"ת בין לכתחלה לדיעבד רק דכך היא דאם נתערב כבר אינו עוד האיסור במציאות ובאילו דמי משא"כ טרם התערובות כשישנו בעין בודאי אסור ועומד במקומו ואין לבטלו זו היא הסברא דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה ואין ללמוד מזה למק"א. ומעתה שפיר אמרתי דאם נימא דהתורה אסרה לעשות סח רה בדבר האסור באכילה אנה השכל ואיזו סברא לומר דבדיעבד כשקנה במקרה בא לידו יהי' מותר להשתכר ולהרויח בו אלא ודאי הסברא נותנת דאין חילוק חלת משום הרחקה ונמסר לחכמים לעשות משמרת ובכלל דלא תסיר וכאשר בארתי במכתבי הקודם וז"ב. ומותר הדברים שהביא בית למותר הוא ואין ענין לזה אך בדרך אגב חומר לו מה שלמדתי תני ליישב מה שעמד המג"א בסי' ל"ב דבפסקי מהרא"י כ' דצריך משמע אפי' דיעבד מפ"ק דגיטין וגם הט"ז בסי' רי"ט הקשה על הטור דדייק ממה דאמר אביי וצריך לחודויי באנפי עשרה לכתחלה משמע והב"י ז"ל תמה דצריך דיעבד משמע שיש עיכוב בדבר. והט"ז ז הוסיף להקשות דצריכים להודות ע"כ בדיעבד משמע דאי לא הודה כלל ודאי דלא יצא וכשלמדתי אני דאין קושי' כלל דמהא דגיטין אמרינן שם דצריך שיאמר בפ"נ אי לאו משנה יתירה קס"ד דצריך לומר ואי לא אמר כשר קמ"ל מתני' דפסול א"כ אדרבא כיון דדינא הוי דבאמת כשלא חמר פסול ואפ"ה קתני לישנא דצריך הרי חזינן דגם בהאי לשון צריך יש במשמע גם לעכב בדיעבד. ומעתה שמעינן דמהא ליכא למשמע מיני' ולאו דוקא וליכא קפידא בדבר זימון היינו לכתתלה וזימון קאי גם לעכב וכדאיתא בשקלי וטריא בריש נדרים דמסיק דלאו דוקא. אמנם יש לדקדק משום דאיכא למטעי הו"ל לתנא לפרש בלשון חייב וכמו דקתני חייב אדם לברך ולא למתני בסתמא בלשון צריך דא"א לדעת היטב חי קאי לכתחלה או אף דיעבד לעכב ורב תנא הוא א"צ לפרש ע"כ תני ד' צריכים להודות וגם בזה א"א לטעות דממילא ש"מ דלא סגי בלח"ה אבל אביי אמורא הוא ולא הו"ל לומר לישנא בסתמא צריך לחודויי קמי עשרה אלא מדקאמתם לה סתומה משמע לי' להטור ז"ל דרק לכתחלה קאמר ולק"מ וז"ב וגם בפסקי מהרא"י בסי' צ"ג ראיתי דלא איפסק לי' למימר דודאי אף דיעבד משמע מדקא מסיים מיני' לק"מ עיי"ש וכוונתו למה שכ':

מ"ש מתוס' קידושין דבשתי תיבות ל"ש לזא"ז מנדרים גבי נודרין להורגין ולחרמים דפירש"י לזא"ז עיי' במקנה שם שהביא מהא דב"מ ע"ט ומשבת מפנין ארבע וחמש קופות ומתורץ גם זה ויתורץ בזה גם בריש פ"ב דזבחים עומד פ"ג כלים ע"ג בהמה ע"ג רגלי חברו פסול ועיי' בפי' הרע"ב דלזא"ז קתני ובדברי הגאון המקנה ניחא והבן:

מה שהביא כ"ת הא דפירש"י במכות כ"ג דנבלות ושקצים מאוסי שע"ז נכתבו לקבל שכר. ח"כ שוב יש ללמוד נבלות משקצים. הנה ידעתי בני ידעתי אבל כ"ת לא דקדק יפה שהרי עיקר הלימוד לאיסור סחורה מקרא דשקץ יהיו לכם וזה נאמר על מיני טמאים הראויים לאכילה ועולה על שלחן מלכים דיש חיות ועופות ודגים טמאים וראויים לאכילה וע"ז נאמר ושקץ יהיו ובגמ' דרשינן על ציידי שנזדמנו להם מיני טמאים אלו שאינם מאוסים ולא בדילי אינשי א"כ יפה דנתי להבדיל ולחלק בין נבלה שמתה מזה בדילי אינשי וגם כמה נכרים בדילין מיני' ועיי' שלהי מעילה וא"צ יותר להאריך בזה:

ומ"ש כ"ת לפי המסקנא תמיד אמרינן אין היקש למחצה ז"א דניהו דבגמ' איתא את"ל יש יד לצדקה דאין היק"ל אבל מ"מ הרי הרמב"ן והבשב"א נקטו בדבריהם דבעיון לא איפשטא אלא מכח דכל תיקו לאיסורא לחומרא והר"ן כ' דאפשר הך בעי' דצדקה ע"ד הרמב"ם ז"ל דפוסק כאת"ל אבל אינו רק מכח ספיקא וע"כ אם מכח דאין היקש למחצה לא הו"ל לשאול באיבעי' כלל וז"פ וממילא אידחי מ"ש כ"ת:

ומה שמפלפל כ"ת לומר להקיש צמר של מתה לפסול לשירות כמו דמתה פטור מגיזה אין ענין כלל למה שמבואר בכ"מ בפ"י דבכורים ד"ו עיי"ש שכ' הגוזז את המתה תוספתא כו' וטעמא משום דלא גז מקרי ולא צאן מקרי. א"כ מה זה ענין לצמר דגם א"מ צמר שמו ול"ד זל"ז:

ואגב חביבותי' דמר אעלה לו מה שחדשתי בעזה"י והאיר ד' את עיני ת"ל ליישב שי' רבינו ז"ל ולתרץ קושי' הר"ן ז"ל שהרמב"ם פסק דטריפה חייב בגיזה והוא נגד סתם מתני' דשם בחולין מוקי למתני' כר"ש דפוטר את הטרפה מגיזה ודחקו בישובו. וזאת אשר העליתי בס"ד דבר נאה ומתקבל. ומקוד' אמרת ליישב דברי רבינו ז"ל בפ"ב מה' איסורי המזבח ד' י' כ' וז"ל בהמה שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרת אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך כו' ותמהו כולם הרי מבואר בכמה מקומות בגמ' מנחות בכורות תמורה דטרפה פסול לקרבן מקרא מן הבקר להוציא את הטרפה או ממשקה ישראל או ממעשר דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת ולמה חידש רבינו ז"ל דבר שלא נאמר ובדה טעם מלבו ואמרתי דבאמת לק"מ לשיטתם ז"ל דפוסק בספיקא דאורייתא לחומרא אלא מדרבנן. א"כ כשנטרפה בספק אם מטעם הקרא מן הבקר להוציא את הטרפה אינו במשמע אלא ודאי טרפה אבל בספק כיון דמה"ת מותר ואינו מקרי טרפה וגם מה"ת הוי ממשקה ישראל ודברי קבלה כדברי תורה הוי במשמע למעט האסור מכח ספיקא דאינו לחומרא אלא מדרבנן ולא מיפסל מקרבן לגבוה ובאנו למחלוקת ר"מ ור"י בסוכה כ"ג בעושה סוכתו ע"ג אילן או ע"ג בהמה. דלר"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דאסרי איני ראוי מקרי ולר"י פוסל. ויש בזה אריכות דברים ונאחז בסבך בין הפוסקים קדמאי ובתראי דבר הראוי מדאורייתא ואינו ראוי מדרבנן אי מהני לדין התורה וכמ"ש בזה המשל"מ בכמה דוכתי ועיקרו בפ"א מה' נערה בתולה וגם בשעה"מ כנודע בזה וגם אני הארכתי בזה ת"ל הרבה פלפלתי בזה בכמה מקומות ואכמ"ל אבל לזה תפש רבינו ז"ל טעם דגם בספק טרפה אליבא דכ"ע ומבלי ספק כיון דעכ"פ אסור באכילה להדיוט א"כ תו אינו ראוי לגבוה מכח הקריבהו נא לפחתך וזה ברור בטעמא ובסברא דלזה הטעם לכל הדעות וכל הסברות מסכימים דאינו ראוי להמזבח מטעם זה. ובזה מדוקדקים המה דברי רבינו ז"ל ונהירין לעינים דלא כ' סתם טרפה אסור למזבח אלא שהאריך בלשונו הזהב שנולד בה אחת מן הטרפות האוסרת אותה באכילה והיינו כונתו ז"ל דגם אם נולד בה אחת שהיא נאסרה באכילה רק מכח ספיקא דאורייתא דאינו אלא מדרבנן לחומרא ג"כ אסור למזבח משום הקריבהו נא לפחתך וז"ב ופשוט ונכון ואין כאן קושי' כלל. שוב פקחתי עיני בכ"מ במקומו שכ' אי נמי דה"ק אפי' לא הי' בה איסור מה"ת הו"ל לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך ע"כ ונהנתי שכונתי לאמת בישוב רבינו הגדול ז"ל:

איברא דאכתי לא הונח לי דלפ"ז תקשי טעם זה נגד הש"ס דא"כ למה שקל וטרי בגמ' לאשכוחי מקראי לאסור מלגבי מזבח וגם למה לי קרא הרי הטעם פשוט משום הקריבהו נא לפחתך ושמעינן מינה דאין זה טעם נראה לדורשי תורה וחכמי' אלא מה דאסור טרפה לגבי המזבח משום גזה"כ ואכתי ספק טרפה מנ"ל. אמנם הדבר נכון מאוד וא"ש ולק"מ די"ל תלוי הענין בהאי פלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן טעמא דקרא. והנה בגמ' איתא בכמה דוכתי דתלתא קראי כתיבי לאסור טרפה לגבוה ומצריך צריכי דאם משום ממשקה ישראל הו"א דומיא דערלה וכה"כ דלא היתה לה שעת הכושר ואם מאשר יעבור הו"א דומיא דמעשר דנטרפה ולבסוף הקדישה כ' רחמנא מן הבקר צריכא. והנה אם נימא דדרשינן טעמא דקרא לא צריכי הני תלתא לימודים דכיון דטעמא הוי משום הקריבהו נא לפחתך מ"ש היתה לה שעה"כ או לא הי' לה שה"כ או נטרפה מקודם או אח"כ דכיון דאסור להדיוט אינו ראוי להפלותו לגבוה ואין שום חילוק אלא כיון דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ אם לא נכתבו כלהו לא הוי ידעינן גם בהיתר לה שעה"כ דנימא דגזה"כ כך היא לאסור רק בלא הי"ל שעה"כ או דוקא בנטרפה מקודם. לכן למ"ד דלא דרשינן שפיר איצטריך תלתא לימודים אבל אחר שגילה לנו רחמנא דבכל ענין טרפה אסור לגבוה יש להתבונן הטעם משום הקריבהו נא לפחתך שהרי התורה אסרה ונדחה לגבוה בכל ענין שאסור להדיוט והיינו דאם לא פירשה התורה להורות דבכל ענין אסור ונדחה ממזבח כיון דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ מספיקא לא היינו מדחה אותו כי אם דומיא דערלה וכה"כ או דומיא דמעשר ולהכי איצטריך ג' קראי אבל אחר שכבר הורה לנו שפיר מוכח בטעמא ובסברא וממילא ידענו דגם בספק אסור למזבח משום האי סברא וזה דוקא למאן דלא דרש בעלמא טעמא דקרא משא"כ למ"ד דרשינן טעמא דקרא א"כ קשה למה לי תלתא מקראי לזה הלא ממילא כיון דאסרה התורה במקרא א' טרפה למזבח. ממילא ידעינן שאין שום חילוק כיון דנימא הטעם משום הקריבהו נא לפחתך ומשום האי טעמא מה חילוק בין הו"ל שעה"כ תו לא הו"ל שעה"כ וע"כ נשמע מזה דנלמד מתלתא קראי דטרפה אסור לגבוה ע"כ דלאו מטעם זה אסרה התורה לקרבן רק מכח גזה"כ דאם מטעם הסברא לא הי' צריכים לג' כתובים הבאים כאחד דגם בכל התורה דרשינן טעמא דקרא אלא ש"מ ע"כ דלאו מטעם זה רק מכח גזה"כ ונ"מ למאי דלא גילה התורה לפסול ראוי לכשרו דאין לו בו אלא חידושא והבן היטב בזה. והנה רבינו ז"ל פסק דלא דרשינן טעמא דקראי כסתם מתני' במק"א אלמנה בין עני' ובין עשירה לא תחבול בגדה. וא"כ מדכתיב ג' קראי ש"מ שפיר דטעם הקרא משום הקריבהו נא לפחתך ע"כ שפיר פסק ותני אפי' כשנולדה בה גם ספק איסור טרפה נדחה מע"ג המזבח וכנ"ל:

והנה בגמ' חולין קל"ו אמרינן מה טעמא דר"ש דפוטר הטרפה מראשית הגז מסיק דיליף צאן צאן ממעשר ופריך לילף צאן צאן מבכור אפי' טרפה ומשני מסתברא ממעשר הו"ל למילף פשוט מפשוט עדיף לי'. ומעתה הנה אם נימא טעמא דקרא דטרפה פסול לגבי מזבח משום הקריבהו נא לפחתך בודאי מסתברא טפי למילף מבכור לחייבו דל"ד למעשר דהתם שייך האי טעמא דהקריבהו נ"ל משא"כ בראשית הגז יותר הו"ל למילף מבכור לחייבו והבן. איברא אם נימא דלאו משום האי טעמא רק מגזה"כ דחתה התורה את הטרפה מהיות קודש א"כ שפיר יש לנו לומר ג"ש צ"צ לפטור מראשית הגז ממעשר ולא מבכור כיון דדמי לי' פשוט מפשוט והבן:

והנה ר"ש סובר דלא תחבול בגד אלמנה רק בעני' ולא בעשירה דדרש בכל מקום טעמא דקרא וכבר בארתי דלמ"ד דרשינן טעמא דקראי למה לי תלתא לימודים לטרפה הרי מסברא ידענא אלא מדגלי לן ג' פעמים ע"כ שמעינן דלאו משום האי סברא אלא מגזה"כ אמטי להכי שפיר קא סבר ר"ש דילפינן גיזה ממעשר טפי עדיף לי' מלמילף מבכור ולהכי פוטר ר"ש את הטרפה מרה"ג אבל רבינו הרמב"ם ז"ל פוסק בפ"ג מה' מלוה ולוה כסתם מתני' דאלמנה בין עני' ובין עשירה אין ממשכנין אותה א"כ אין זה ג"ש טפי עדיף למילף מבכור לחייב הטרפה בראשית הגז ולא דמי למעשר דאינו בטרפה משום האי סברא דבקרבנות שייך לומר הקריבהו נא לפחתך מדגלי רחמנא בג' מקראות ובכל ענין נדחה הטרפה מע"ג המזבח ומש"ה פסק גם בספק טרפה אסור למזבח וכמבואר. ומעתה ל"ק קושי' הר"ן הנ"ל דשבק סתם משנה דחולין דלא חשוב בחומר בראשית הגז ממתנות דמשמע כר"ש משום דפסק מתני' בב"מ קט"ו הנ"ל ודוק היטב כי נכון לענ"ד וקרוב לאמת ופרפרת נאה. כתבתי לו כי נפשי אותה להשתעשע בחידודין דאורייתא עם איש שכל כמותו ויודע להבין וחדאי נפשאי בפלפול וסברא עם איש אשר אלה לו ומלאתי רצונו לחפצו.

ומ"ש כ"ת בישוב דברי תוס"ח ומסיק לר"ש לא איצטריך קרא לשלכד"א דסובר כ"ש למלקות. הנה נשכח ממנו דבתערובות מודה ר"ש ואין שום חולק על ס' דהריקו"ר בכמה דוכתי בתוס' א"כ אכתי איצטריך דבב"ח כיון דנתערב החלב שאסור משום דם בבשר.

ומ"ש כ"ת מחו"מ סי' ל' בסמ"ע לענין אין למדין מן הכללות יישר כחך וחילך לאורייתא נצח ובאמת אין שום סתירה שמבואר הדבר דעיקר תלוי בחד טעמא ככתוב שם זיל בתר טעמא. ומעתה ראי' לדברי דמה שהוציא הרמב"ם ז"ל חלב יעשה לכל מלאכה לא חלב לבד אלא דזיל בתר טעמא היינו כל דדמי לי' דאינו עשוי כ"א למלאכה וכשי' תוס' ב"ק. וכאשר בארתי במכתבי ובתשובתי הקודם והבן בזה כי זה יסוד מוסד דאזלינן בתר טעמא והטבת לראות ישמע חכם ויוסיף לקח:

ומה שנתקשה כ"ת בדברי שכ' דמה פריך לר"ש כיון דלית לי' דחזקי' א"כ נדחה בזה דבריו שפי' הסוגיא רק אליבא דחזקי' כיון דלר"א שפיר מוכח מבשר בחלב דל"ש לומר דאיצטריך להנאה כיון דא"כ למ"ל היקשא אמה"ח לדם ודם למים ואני דחיתי אלה הדברים מתוס' פסחים וקצרתי במובן וסמכתי על המבין ולא ידעתי למה נתקשה בזה דכך אמרתי דלדבריו מה שקיל וטרי לר"ש דהו"א כיון דר"ש סובר בב"ח מותר בהנאה א"כ מוכח מבב"ח הלא בלא"ה גם אם יסבור דאסור בהנאה ג"כ מוכח מבב"ח דחלב שרי כיון דהוא לית לי' דחזקי' וסובר כר"א ולדבריך לר"א מוכח שפיר. א"כ לא אישתנא דינא כלל ומה לו לומר דגם לר"ש אינו מוכח די"ל דאיצטריך לבישול הרי לר"א וגם לר"ש דסובר כוותי' הראי' מבב"ח כדקאי קאי והם מותר דברים ומשום זה מוכח דגם לר"א נסתר הראי' מבב"ח. ועוד הרי דכמו שסותר ההוכחה מבב"ח לר"ש דאיצטריך לבישול כמו כן לר"א נסתר הראי' מבב"ח א"כ כדמשכח להוכיח ממק"א דהיינו מחריצי חלב ע"כ גם לכ"ע דורש ומבקש הוכחה א"כ שוב אינו מובן מה דחי' היא דהתם לסחורה כיון דלר"א ור"ש דשקיל וטרי אליבי' לית לן לדחויי דלסחורה ובחנם לא ירד לסוף דעתי שהדברים פשוטים אלא שקצרתי וסמכתי על חכמתו. ותירוצו על הקושי' שמחלק אם לפי הס"ד דחלב אסור בלא"ה לא יצטרף עם הבשר לכזית אמת מבואר כן בס' ר"י אבל אין זה סברא ואין ענין זה לחנ"נ וזו דוחק גדול וכאשר יהי' בביתו יראה ויראה לעיני המבואר בנו"ב מ"ת וקשה עלי כעת לחפש:

ובזה דלה לי חספא ומצאתי מרגניתא טבא הזכרתני לראות בס' כו"פ להגאון רבינו ז"ל שכ' שם סי' פ"א להקשות דחריצי חלב י"ל דנעשה מחלב שחיטה דלית בי' משום אבמה"ח אבל משום דם אסור גם בחלב שחוטה. וקשה לי ע"ז דא"כ מה קאמר לסחורה הרי אכתי תקשי איך ימכור לנכרי דעובר מל איסור אבמה"ח דהא דניתר בשחיטה רק לישראל קאמר אבל לב"נ כמאן דמונח בדקולא דמי ולא מהני להו שחיטה וכל עיקר דמותר הב"מ לב"נ הוא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור אבל אם נימא דהחלב אסור משום דם א"כ לא ניתר לישראל ג"כ שוב אסור גם לב"נ משום אבמה"ח וכמו דאין מזמנין לנכרי על ב"מ של נבלה וטמאה וראוי לעורר בזה. ונפלאתי על הגאון ז"ל שלא הרגיש בדבר והבן:

וראיתי שהגאון ז"ל הנ"ל עמד בקושיא שגם אני הערתי בו דאמאי לא מביא ראי' מראש צורים נראה אברהם אבינו ע"ה שהאכיל למלאכים חמאה וחלב וקסבר ערביים הם ואסור משום אבהמ"ח ואיך עובר משום לפני עלת"מ ושם לא שייך לומר דקאי בתרי עד"נ שלא הי' להם כחום היום היום ולא נמצא להם ת"ל שכוונתי אני ג"כ להקשות כן אולם להנ"ל ניחא וי"ל דשם הי' מחלב שחיטה והיינו לשי' זו דאברהם אע"ה הי' לו דין ישראל להקל והותר לו שחיטה וגם לעצמו הותר החלב ואיסור דם לא נצטוה א"כ כיון דהותר לאברהם ממילא הותר גם לאורחים הנכנסים בצלו משום מי איכא מידי וז"ב והב"ן:

ומ"ש מדברי תוס' ב"ק נ"ח היכא שהמלכות א' בוחר דין לו דין לעצמו שלא כדינא דמלכותא אחריתא הוי כגוזל וכמוכס שאין לו קצבה אין הנידון דומה לראי' דהתם דאישתנא דינא להחזיק בשדות הבורחים משא"כ במלכותא שסביבותי' אבל במה שהטיל מס במדינה זו שאינו נוהג במלכות אחרת זה הוי שפיר דינא דמלכותא דינא. ומ"ש מהתניא. לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי ואכמ"ל:

ומ"ש כ"ת על הרא"ש בעובדא דהר"ק הזקן שהניח לו השר חלקו ונתנו לקהל וכ' שלא עפ"י חסידות עשה רק עפ"י דינא והקשה כ"ת הרי מדינא בלא"ה פטור וע"כ מצד חסידות עשה. לכאורה יפה העיר ועיניו פקוחות בתורתו להאיר אבל באמת לק"מ די"ל בתרין אנפין חדא י"ל דהר"ק חסיד גדול הי' כר"ט בנדרים ס"ב שלא רצה להשתמש בכתרה של תורה וניהו דממ"נ שרי לי' למימר צורבא מרבנן אנא דלא יהיבנא כרגא כמ"ש הר"ן שם אבל מש"ה בקש מהשר שימחול לו חלקו אבל בזה לא רצה שיתנו עבורו אנשי הקהל מפני שלא רצה ליהנות משל אחרים וכר"פ ב"י בריש חולין וא"כ כיון שכבר נהג בעצמו שהי' נותן לקהל חלקו תמיד טרם שביקש מהשר שימחול לו שוב נכנס בחיוב כמו מתנה ש"ח להיות כשואל ועדיף מיני' דבזה נתחייב בדברים לבד ומכח נדר א"כ כשמחל השר בבקשתו מדינא שייך להקל הגם שבתחלה הי' מצד חסידות אבל כיון שכבר נכנס בחיוב ואח"כ מה שנתן לו השר מחויב לקיים נדרו ושייך להקל מדינא דידי' ושפיר כ' הרא"ש ז"ל.

או י"ל דמיירי התם שכבר פרעו הקהל את המס גם חלקו עבורו כדינא ואח"כ נתן השר בבקשתו חלקו לו ואם לאו דדינא הכי באדם דעלמא אם מחל שייך לאמצע הנה לדידי' נתן וא"צ להחזיר לקהל דכבר קנה לעצמו ודומיא דעשיר המחזיר במקום דלית לי' כלום ועני הוא באותו שעה רשאי ליטול מן הקופה של צבור ומן לקט שו"פ וכשישיב לביתו א"צ לשלם דהלכה כחכמים בפ"ה במס' פיאה. וכן איתא בטוש"ע יו"ד סי' רנ"ג ועיי"ש וא"כ גם בזה כשכבר פרעו עבורו א"צ להחזיר ולהשיב להם כשנתן לו השר בבקשתו דהוי כדבר חדש אלא ודאי מוכח דגם באינש דעלמא כשנתן לו השר חלקו שייך לאמצע הקהל ומש"ה מדנתן הר"ק לקהל מדינא הי' ועולים יפה פסקי הרא"ש והבן ושני דרכים נכונים וברורים המה ודוק:

ומ"ש כ"ת נגד דעת המאירי מהא דאי' ראה שאינם מקיימים התיר להם שאינם מקבלים שכר כמו"ע לא הטיב לדמות ולדון מזה דמפני זה הותר לעולם ממונם ז"א דשם לא נאמר רק דאינם מקבלים שכר על המצות כמו"פ אבל אכתי חילוק גדול לענין גזל דידהו ושפיר דינא דהמאירי ז"ל דהפקעת הלואתו של המלך דכיון דדרכם של המלכים לקיים מצותיהם אסור הגזל ולא משמע מסתימת לשון הפוס' היפוך מדבריו כאשר מעלתו דובר כי כן הוא אמת וצדק ליישב בזה דברי רבינו הרמב"ם ז"ל והש"ע כנאמר בתשובתו הקודש ועולה לדינא יפה ואין משום מקום סתירה דהם המדברים בסתם עכו"ם אינם משמרים מצות משא"כ במלכיהם ושריהם וערכאותיהם ותו לא מידי.

ומה שחידש כ"ת בס' היראים דמותר גזל נכרי מכח הרוב ול"ה לכם דאכתי ספק הוא נפלאתי עליו דלא כלום אמר דא"כ לדבריך לשמואל דסובר הולכים בממון אחר הרוב לא יוכל לקדש אשה בממונו ולא יוכל לצאת בו י"ח בלולב וכדומה אלא דבאמת אין ענין כלל מלבד אשר זה יסוד מוסד דאם כבר הוחזק הרוב לענין שהולכים בתר רובא הוחזק לכל הדברים ועיי' בהפלאה שלהי פ"ר דכתובות. אמנם מלבד כל זה שגגה היא ביד כ"ת שהרי גם אם נימא שמזרע ישראל הוא בא אבל כבר הוא כנכרי גמור אלא דלענין קידושין חוששין אבל לענין ממונו מומר הוא עכ"פ וכנכרים גמורים ממונו אבד ולא עדיף מאותן הקראים שעשאום כעכו"ם גמורים לענין ריבית וכל הדברים דינם כנכרים וכמ"ש הש"ך בכמה דוכתי וס' היראים סברא אלימתא הוא מצד עצמו ומובן היטב דניהו דמותר הוא ליהנות ממון נכרי אבל לאו שלו הוא ובכל עניני הקדש צריכים להיות דוגמא דאדם הראשון שהקריב משלו כמו שפירש"י אדם כי יקריב מכם קרבן וידוע ס' הג"פ לענין הפקר ב"ד הפקר אבל ל"א קנין ב"ד קנין וכך הסברא נותנת דבכל דבר שצריך להיות לכם דוקא אף דמותר הוא לו אבל מעיקרא לאו שלו מקרי וא"צ תבלין לסברתו שמצ"ע טעם לשבח הוא:

ומה שנסתפק כ"ת בנתחייב לחתנו מזונות אם מחויב לשלם מס עבורו ובש"ע סי' ס' בהגהה מבואר דגם מלבושים אינם בכלל מזונות אלא בכלל פרנסה ומהא דתוס' בכתובות לאו ראי' הוא כלל דהתם היינו כוונתם דכמו שהבעל הי' נותן עבורה בחייו כרגא דקרקפתא דגברא ודאי דחייב הבעל כמו שחייב להביא קרבן עבורה לכפר בעדה וחייב בפדיונה ואם המס של קרקעיתה וסחורתה אם הבעל אוכל הפירות ממילא דחל עליו מלכא אמר ארעא לכרגא משתעביד ואין כאן מקום להסתפק בזה. ועיי' באה"ע סס"י צ' דחייב לשלם עבורה קנס ובשו"ת תה"ד דהוי כמו דחייב קרבן עשיר בשביל אשתו ועיי"ש בהגהה א"כ אין ראי' מתוס' כתובות הנ"ל מאשה לאדם אחר המתחייב במזונו דלחייבו ליתן מס בשביל הניזון אדרבא קצת ראי' להיפוך מדקא מחלק לשני דברים לכרגא ולמזוני ועיי"ש משמע דכרגא לאו בכלל מזוני הוא ואין ספק כלל דהמחייב לזון חתנו א"צ לפרוע המס עבורו לא מס שמוטל על גופו ולא על סחורתו זואצל"ז ופשוט וברור:

כל אלה הדברים כתבתי להראות לו חביבותי דידי' נצמד בקירות לבבי הנני מברכו מוקירו ומכבדו ברוב אהבה וחבה יוסיף כח ואומץ בתורת ה' כנפשו חפץ ולבבו שואל ומבקש כן נפשי מתרפקת. דו"ש באהבה התקועה בנפש. כותב בחפזון ובעט נשחת. ואין הזמן גרמא להעתיק אחר עיונו ימחול ויאבה נא לשלוח בחזרה מוכן אני בעזה"י לטייל עמו בדברי תורתו הנאהבים ונעימים לי. ידידו דבק מאת:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה