שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן לט
עוד להרב הגאון הנ"ל. ב"ה ג' לסדר הנה ברך לקחתי וברך לו אשיבנו לאיש סופר מהיר במלאכתו. המחכים את רבו ומכיון שמיעתו. ידיד ד' וידיד נפשי ולבי. בר פחתי ובריבי. טוביינא דחכימא דיהודאי רחימא דנפשאי. האברך רב וחו"ב מלא וגדיש. שיאו יעלה בקודש במסילה יעלה מעלה. מלא תהלה. בקש"ת מו"ה שלום מרדכי הכהן יחי' ויופיע:
אחדשה"ט. שה"מ הנה זה ימים מספר בא במכתבו אמר עם הספר מגילה עפה והראה הכהן את כחו שדעתו יפה. כביר מצאה ידו בחריפות ובקיאות. נעמת לי מאוד כוננו אצבעותיו בלי לאות. ונדרשתי ממנו בצחות לשונו הנאות. להתיר ספיקותיו שממנו נפלאות. וחביבים עלי דברי קדשו בתורותיו משתעשעות. ע"כ חלילה לי מחדול משאלותיו למלאות. אמרתי כבד אכבדהו לשואל כענין וכהלכה להשיבהו:
בראשון שאלה
סוחר של זפת ונחוץ לו להחזיק בביתו גם שומן חזיר לצורך מכירתו הזפת לנכרים שרוצים לפעמים גם שומן חזיר למשיחת העגלות אם יש בזה איזו צד היתר כי יש בזה מניעת רווחים ופרנסת ביתו. זה שאלתו. ונוגע גם לאיש אשר בחלב עבודתו. ויש שכר לפעולתו. בעבודת הנרות למלאכתו. ואלה האנשים מערבים תמיד גם חלב חזיר אחר אשר נבאש ונסרח לרוב קלקלתו ונדרשתי ונשאלתי מהם זה לי כמה וזה תשובתו. וכזה אחלי בעזרתו. יאיר עיני ויצילני משגיאות בתורתו. להוציא מכח אל הפועל להורות ותן בלבבי דין אמת לאמתתו. ומקודם נשכיל בעיקרא דדינא את אשר היוצא ענפי' משרשי דאילנא ואפרש שיחתי בחדושי ופלפולים בקיצורי דברים העולה על רעיוני בביאור דברי רבותינו הראשונים ז"ל ומזה עולה כסולת נקי' הדין ברור ונוסף לזה איזו חדושי למען אהבתו לא אחדל מאתו ואסר אשיב ידי גם להשתעשע בדבריו הנאהבים והנעימים לי בראותי צולל במים אדירים ידו הדה בפלפול וסברא מילא את ידיו תבואתה סנסני פארותיו בחריפות ובקיאות אטייל עמו להשיבו דבר דבור על אופני' בעזה"י:
והנה אחרי רואי המבוכה שבין הפוסקים בנדון איסור סחורה בדברים האסורים באכילה מה"ת כדתנן בפ"ז משביעית אין עושין סחורה בפ"ש ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים אי הוי מדאורייתא או מדרבנן. ולדעת הני פוסקים לצבאותם איכא לעיונא מה דעתם אי מטעם גזה"כ וכמו דיש דברים האסורים גם בכל הנאות לגמרי ויש שהתירה התורה בהנאה רק נשאר איסור בסחורה והוא מחקי התורה בלי טעם וסברה או שהיא מטעם גזירה דלמא יבא לידי אכילה. אמנם לא מצינו בדאורייתא שום גזירה וכל הגזירות מד"ס הם אלא דא"כ באנו למחלוקת ר"י ור"ש אי דרשינן טעמא דקרא א וקימ"ל דלא דרשינן כ"א בדבר המפורש הטעם בתורה עיין בלח"מ ס"ג מה' מו"ל באורך ואכמ"ל. וע"כ מצד גזה"כ אתינן עלה כדדרש בירושלמי ובספרי מקרא ושקץ יהיו לכם. אמנם צריך להבין בהא דקימ"ל החילק בין לכתחלה לדיעבד כדתנן שם במ"ד הציידים שנזדמנו להם מיני טמאים מותרים למכרו. וקשה איך מצינו בכל התורה חילוק באורייתא בין תחלה ודיעבד אלא רק בקדשים כמה פעמים בעי' שינה הכתוב לעכב. ועיין בתוס' פסחים ד' י"א ד"ה קוצרים אבל באיסורים לא מצינו מדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי וניהו דמצינו דהתורה חסה על ממונם של ישראל אבל לא להתיר שום חיסור דאורייתא משום הפסד. ועיין בחולין מ"ט ב' גבי האי נקב דסתמה חלב טמא דאמ"ל ר"פ לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורם חסה על ממונם ש"י ופירש"י דבשל תורה הלך אחר המחמיר הרי דאפי' בספק פלוגתא ל"ש להקל בשביל הפסד ממין. א"כ אם נימא דאיסור סחורה מדאורייתא ממש מקרא דשקץ יהיו מנין לנו לבדות מלבנו חילק בין תחלה ודיעבד ולהקל בנזדמנו וכי משום דכתוב לכם דמשמע היתר הנאה מי ימר דהיינו להתיר בנזדמן למכרם לנכרי דלמא אינו אלא לאפוקי מלאסור שום הנאה בעולם אבל במכירה נשאר באיסור מקרא דיהיו ואסור למכרם בדמים וגם אפי' למ"ד דדרשינן טעמא דקראי א"כ ראוי לומר דאיסור סחורה משום דלמא אתי למיכל מיני' מ"מ צריך ביאור מה חלוק כין קונה לכתחלה לבין הזדמן מדאורייתא. ואם בנבלה לבדה יש היתר בתורה דכתיב או מכור לנכרי. א"כ דגלי קרא רק בנזדמן לו נבלה יכול למכור אבל לעשות סחורה לכתחלה היא בכלל קרא דטמאים דכתיב בהם יהיו אכל בכל האיסורים מנין לנו וכמו דיליף ר"א מדפרט בנבלה היתר הנאה ש"מ בשאר איסורים ל"ת גם הנאה במשמע אם לאו אם יש לימוד וגילוי דעת להיתר הנאה כן נמי י"ל בזה מדפרט בנבלה להתיר מכירה בנזדמן במשמע בשאר איסורים גם בנזדמנו אסור א"כ מאין למדו במתניתן דאם הזדמנו להם טמאים מותרים למכרן לנכרי לשי' זו דסוברים דהאיסור מה"ת ממש:
ע"כ היטב אשר דברו אא"ז הט"ז ז"ל והתוי"ט בפ' הנ"ל שניהם שוים לטובה לדבר אחד נתכוונו מפני דשני תיבות הוי כסתירה לכם משמע להתיר הנאה ויהיו משמע לאיסור ע"כ הדבר נמסר לחכמים וכמו במלאכת חוש"מ ובדבר האבד התירו ובתוס' חגיגה י"ט העלו דמלאכת חוה"מ בדבר שאינו אבד אינו אלא מדרבנן עיש"ה. ומעתה גם בזה באיסור סחורה הדבר מסור לחכמים לאסור ולדון בסברה איזו סחורה אסור ואיזו מותרת וראו חכמז"ל במקום הפסד להתיר מכירה וכאשר יתבאר בעזה"י כל החלוקים באר היטב לפנינו לקמן ובראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו. ואשר אני אחזה דגם הפוסקים אלו שנאמר בדבריהם איסור מקרא אין דעתם לאסור מדאורייתא ממש וכמ"ש המהרש"א ז"ל דהוא איסור עשה ולא אלימא דבריהם מדברי הש"ס דמצינו בכמה מקומות כיוצא בזה בגטין ל"ד המשחרר עבדו עובר בעשה וכ' הר"ן ז"ל שם דאינו אלא מדרבנן ובגמ' ברכות י"ט גבי הא דאמר ר"א נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ופריך דק"ה מ"ע שהזמ"ג הוא ומשני אביי מדרבנן ורבא דפריך הא ד"ת קאמר פי' הצל"ח שם דמשום דלא הי' לשנות ד"ת דיכול לטעות ונפק מיני' חורבה לאפוקי אחרים י"ח והואיל ונפק מיני' חורבה לא הי"ל למימר הכי דלא נטעה ועי"ש בצל"ח שהקשה מהא דב"ב קמ"ז מנין למתנת שכ"מ מן התורה וכ' שם בתוס' דלאו דוקא מן התורה אלא דאלמוהו כשל תורה. וגם עיי"ש בהרא"ש ס"פ הי' קורא כ' להוכיח דאבילות יום ראשון אינו מדאורייתא והא דאמרינן אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אעפ"י שאינו אלא מדרבנן קרי לה עשה כדאיתא בזבחים דקאמר דטבול יום הנכנס למחנה לוי' עובר בעשה ובהדיא מוכח דלית בי' אלא אסורא דרבנן ע"כ. מעתה אומר אני דכל הפוסקים דנקטו בדבריהם איסור מדאורייתא מקרא יהיו מ"מ אין כוונתם לאיסור דאורייתא ממש אלא דאלימא הך מלתא דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה כמו דאורייתא אבל העיקר מד"ס ושפיר קאמר בתה"ד סי' ר' דגם בתוס' פ' כ"ש ובמרובה פ"ב דקרא דיהיו אינו אלא אסמכתא דאסמכוהו אקרא יהיו. והוספתי נופך לפרש דלכאורה קשה להבין איך מוכח מיהיו לאיסור סחורה התיבה הזאת אי לאו דכתיב לכם שפיר הי' הפי' דבהוייתן תהא לאיסור הנאות אבל מדכתיב לכם שלכם יהי' א"כ איך מוכח יהיו לאיסור בסחורה ומה משמעות לזה וגם בתורה בשני תיבות ל"ש הסמיכות ולאוקמי כל חדא בענין פרטי לא מצינו וכדרך שמחלקים כתוס' ר"פ הא"מ בין שני בבות לשתי תיבות לענין לזא"ז ל"ש. לכן לענ"ד לפרש פשטות הלשון כך כי היכי דלר"א משמע לי' כל מקום שנ' לא תאכל א' ח"א וא' איסור הנאה במשמע וצריך להבין הלא מקרא מלא לא תאכל ואיך נימא הנאה ובתוס' פסחים רק לית או ל"י משמע כן חבל כי כל אוכל לא משמע הנאה עיי"ש ד' כ"א ד"ה כל מקום ויש להתבונן בביאור דבר זה. אלא ע"כ הכוונה דמה דאזהיר רחמנא לא תאכל היינו ע"כ צריך הרחקה לזה שלא יבא לידי אכילה. וממילא אחר איסור הנחה במשמע דמתוך הנאה בא לידי אכילה דהיינו שיצמח מזה אכילה אם לאו היכא דגילה לנו התורה בדברים שמותרים בהנאה כמו לכם שלכם יהיו ותיבה יהיו שפיר מורה דהיינו בהוייתו תהי' דהיינו שלא תצמח מאתו הנאה שיבא לידי אכילה וע"ז סמכו חז"ל שפיר לאיסור סחורה ונמסר הדבר לחכמים להורות בסברתם איזו סחורה לאסור דשייך לגזור בו כדי שלא יאכל ממנו ובאיזו סחורה דליכא למגזרא וגם ראו להתיר בהפסד כאשר יתבאר:
ועתה מרווח לנו בשי' הרשב"א ז"ל דלא יסתור דברי עצמו דבח"א סי' ש"א כ' כלשון התוס' דיליף מקרא ואסור מדאורייתא ובפ"ב סי' רכ"ג כ' להדיא דאינו אלא מדבריהם דגזרו כדי שלא יבא לאכול מהם וע"ש שכ' מפירש דאפי' לעשות בו סחורה אינו אסור אלא מדבריהם ובסי' ש"א הביא כל דברי תוס' בפ' כ"ש ונמצא רבינו הרשב"א ז"ל כסותר לעצמו אלא ודאי מוכח כדברי הנ"ל וגם בתוס' והרא"ש שכ' האיסור מהקרא ובלשון מורה דאיסור מדאורייתא אין כוונתם רק עיקרו מד"ס אלא כדרך מלאכת חוש"מ והדברים נמסרו לחכמים במה שראו לאסור משום גזירה ולהכי מתבאר היטב דדוקא בדברים העומדים לאכילה אבל בדבר העומד למלאכה כמו סוסים וחמורים וגם בשומן העומד למלאכה להדלקה או למשוח עורות זה מותר בהיתר גמור דל"ש בו האי גזירה שלא יבא לאכול הימנו לא גזרו על הסחורה ולפי המתבאר הנה לא מבעיא בדבר דאינו ראוי לאכילה כלל בודאי אין איסור כלל אלא אפי' אם עדיין ראוי לאכילת אדם אבל כיון שעיקרו עומד למלאכה ג"כ לא גזרו כדאיתא בריש פסחים ד' י"א לחלק בין חמץ דלא בדיל מיני' גזרינן דלמא אתו למיכל משא"כ בחדש דבדלי מיני' לא גזרינן. ולפי"ז אף אנו נאמר כיון שעיקרו עומד רק למלאכה ומכירתו ג"כ רק להדלקה או למשוח עורות שפיר בדיל מיני' ול"ש למיגזר כלל בו ומובן היטב שי' התוס' והרא"ש והרשב"א שהתירו סחורה בדבר שעיקרו עומד רק למלאכה ואינו מוכר לאכילת נכרים שפיר יש בו היכר ול"ש הך גזירה והבן. ומרוחנא בזה לתרץ מה דקשיא לן בסתירה פסקי הלכות דבריש חולין מבואר דאין מוסרין לכתחלה לחש"ו לשחוט ופי' בתוס' שם דאפי' להאכיל לכלבים אין מוסרין לכתחלה לשחוט גזירה דלמא אתי למיכל ישראל ובפ' השוחט וגם בפ' כה"ד איתא השוחט וצריך לדם נוחרו או עקרו ור"ד אמור צא טרוף רבין אמר צא נחור. וקשה איך יעשו כן ולא חיישו לשמא יאכל מיני' והלא זה ממש כעושה סחורה לכתחלה בנו"ט ולמה התירו לנחור ולעקור בשביל שצריך לדם ואין לתרץ דחילק יש בין שהי לזמן מרובה לזמן מועט והאי דנחרו או עקרו היינו למכור הכל ביחד בפ"א או להאכיל בב"א ולא להשהות אצלו והאי דאין מוסרין לכתחלה לחש"ו לשחוט להאכיל לכלבים דהיינו למכור או להאכיל קבא קבא ולהשהות אצלו אז אסור ובאמת מצינו כזה דלענין חשש תקלה יש חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט. אמנם זה דוחק דכל כי האי לא הוי להו להפוסקים לסתום אלא לפרש דבריהם דהאיסור דוקא לשהויי אצלו עד איזו זמן וגם לתת לשיעורים כמה ישהא אצלו ויהי' אסור ועיין בטוש"ע סי' א' ומדקא מסתם סתימו ואסרו בסתם דאין מוסרין לכתחלה לשחוט אפילו להאכיל לכלבים וחיישינן דלמא אתו למיכל מיני' ואפי' כשימכור בפ"א ביחד ולפי הנ"ל לק"מ דשם בשחיטה חיישינן כיון דלא בדילי משחיטה וחיישינן לרואה דנשחט ואכל גם הוא עצמו ממנו משא"כ בנחירה ועקירה דמנבלה וטרפה בדילי אנשי ולא חיישינן שמא יאכל מיני' ומש"ה התירו בצריך לדם לנחור ולעקור ולמכור הבשר לנכרים או להאכיל לכלבים ול"ח דלמא בהדי דשחיט היינו בנחירתו זו שחיטתו ויבא לאכול מיני' וכמו בשחיטת חש"ו כיון דבמה דבדילי ל"ח גדרה זו וז"ב והבן:
הדרנא למלתא להוכיח דע"כ אינו אלא גזירה דרבנן דע"כ א"ל שהיא איסור מדאורייתא דמנ"ל לחלק בין נזדמנו היכא רמיזא בהתורה דבנזדמנו מותר למכור ואי ממה דפרט הכתוב בנבלה או מכור לנכרי הרי אין למילף מיני' לשאר דברים אסורים דאפי' למ"ד דקימ"ל כוותי' דאין דורשין טעמא דקרא זה דוקא לענין למילף קולא ולמימר זיל בתר טעמא ולהקל במקום דל"ש הטעם וכגון בחובל בגד אלמנה עשירה או גבי איסור חתנות או שלא ירבה לו נשים שיסירו את לבבו בסנהדרין וכדומה אבל אם נרצה ללמוד איזו קולא בוודאי אם יש סברא לחלק לומר דל"ד ודאי פירכא פרכינן וא"כ האיך מצינן ללמוד מהא דגלי בקרא גבי נבלה מותר למכור לאכילה בנזדמן לו נבלה בתוך ביתו דשאני התם לפי מה דאיתא בריש מעילה גבי קדשים שמתו אין בהם מעילה מפני שלאחר מיתה בדלי אינשי מיני' עיי"ש פירש"י וז"ל אבל קדשים שמתו רנבלות נינהו ומאוסי ובדלי מנייהו אימא אפי' מדרבנן לית בהו מעילה דהא בדילי מנייהו ע"כ ומעתה כיון דנבלה בדילי אינשי ול"ש לגזור בהם גזירה דלמא אתי למיכל מינייהו כדאיתא בריש פסחים הנ"ל לחלק בין חדש לחמץ ועדיף מיני' וא"כ איך יכולים אנו ללמוד שאר איסורי אכילה מהאי התירא דנבלה וע"כ שמעית מיני' דבאמת עיקר איסורו רק מדרבנן אלא דאסמכוהו אקרא וכשי' התה"ד הנ"ל והאי קרא דיהיו דרשינן בהוייתן יהי' היינו הפי' כדאיתא בסנהדרין ריש פ' כה"ג דפליגו ר"מ ור"י גבי כה"ג שמת לו מת אינו יוצא מפתח ביתו שנאמר ומן המקדש לא יצא וסובר ר"מ דמותר לו לצאת אלא בהכירא כי היכי דלא ליתי למנגע ור"י סובר דאינו יוצא ולשניהם הפי' מן המקדש לא דוקא אלא גם מביתו ועיין בכ"מ ובלח"מ ובמש"ל פ"ה מה' כה"ג ובפ"ז מהל' אבל דהיינו פירושו עביד רחמנא הרחקה שלא יצא מקדושתו אלא דלר"מ מהני היכירא ולר"י ל"מ היכירא מחמת מרירותו חיישינן ורבינו ז"ל פוסק כר"י ואינו יוצא מביתו ומן המקדש והיינו דלא לצאת מקדושתו עבדה רחמנא הרחקה. ומעתה גם בזה האיסור דלא תאכל וקרא יהיו היינו דבהוייתו תהי' שלא יבא לידי אכילה וזה הטעם שאסרו חז"ל לעשות סחורה ולדעתי שכל הפוסקים קדמאי ובתראי להכי כיונו ואין כאן פלוגתא:
אמנם בשו"ת פני משה סי' ג' כ' דדעת התה"ד בזה יחיד הוא לגבי רוב הפוסקים דאיסור דאורייתא הוי וכן הביא בשם ס' שי למורא דהוכיח מגמ' דפ' כ"ש דפריך אי הכי אפי' לכתחלה נמי. ומה קשי' דלמא במתני' דקאמר מדרבנן אלא ודאי מוכח דאסור מן התורה תמהתי מאוד דלפי דבריו מה פריך כיון דהי' בהס"ד דראוי להתיר מדאורייתא אפילו לכתחלה א"כ מי הגיד לבעל המקשה לפרש מתני' מדאורייתא קאמר כדי להקשות נהפוך הוא מכח קושיתו יאמר לו דמסתמא מתני' מדרבנן קאמר ומדאורייתא באמת מותר אפי' לכתחלה כאשר הי' בהו"א דמדאורייתא אין חלוק בין תחלה ודיעבד אלא דבאמת איפכא משמע לן וסוגי' זו דמתני' רק מדרבנן אסרו וע"ז מקשו לפום סברת הט"ז דאם ההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו ע"כ שפיר פריך א"כ דכתיב לכם להתיר בפירוש הנאה אי הכי אפילו לכתחלה נמי ואיך כח לחכמים לאסור לכתחלה נגד ההיתר המפורש בקרא ע"ז משני יהיו כתיב להורות דאסור בסחורה והיינו כדפרשתי דהרחקה צריך לעשות שלא יבוא לידי איסור אכילה כמבואר וכמו בכה"ג לא יצא מקדושתו. ולפי"ז שפיר כתבו בתו' ההיתר דאם מוכר רק למלאכה לא גזרו כיון דיש היכר דלא לאכילה עומד ובזה לא גזרו וכמו בחדש כיון דבדילי אינשי מיני' כן בזה כיון דאינו עומד לאכילה רק למלאכה וגם באפי' בעומד עדיין לאכילה בנזדמנו מותר משום הפסד וכמו קוצרים ביה"ש דפירש"י במנחות ד' ע"א ובתוס' פסחים י"א דמש"ה קוצרים ברצון חכמים משום פסידא אבל לא גודשין דליכא פסידא ונמצא דמקום פסידא לא גזרו לדלמא אתי למיכל מיני' ולהכי גם בכאן בהזדמן לו בתוך ביתו מותר למכור ומש"ה בקונה להרויח ולהשתכר בו אסור גם לישראל הקונה מישראל חברו כמו שפי' בתוס' סיכה ל"ט כיון דישראל השני שקונה להרויח אין בזה פסידא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב ס"ק ג' בקיצורי הלכות דהפסד הרוחים לא מקרי הפסד מרובה אף שנפסד הריוח אלא כשמפסיד מן הקרן ולכן ישראל השני עושה איסור כי אם כשלא ימצא ישראל הראשון קונה כשלא יקנה ממנו ישראל השני ויפסיד הראשון ותלוי בפלוגתא דב"ח וט"ז ולפנינו יתבאר:
והנה מוכח גם שי' אא"ז מהרש"ל גם הוא סובר דאין זה איסור רק מדרבנן ולענ"ד נראה דבריו ז"ל שלא תקשי עליו מה שעמד מהרש"א בפסחים שם דפריך ולחזקי' לא לכתוב לא יאכל בצירי ולא בעי לכם והקשה בחכמת שלמה הרי תאסר מקרא דיהיו ותי' דא"כ לא יכתוב יהיו והקשה מהרש"א דלמא לא יאכל איסור לאו ויהיו אינו אלא איסור עשה. ועוד לפי דבריו מה משני טעמא דידי נמי מהני דלמא בעלמא לא יאכל לא משמע הנאה רק דבעי לכם משום יהיו ולדידי לק"מ דבאמת אין בסחורה לא איסור לאו ולא איסור עשה כדמוכח ע"כ מדבריו ז"ל דאל"כ בלא"ה תקשי מה פי' מהרש"ל דלא לכתוב יהיו רק לא יאכל הנה מה כוונתו אם יכתוב לא יאכל בצירי א"כ הו"א דאסור בהנאה כיון דלא יכתוב לכם ואם כוונתו דנכתוב רק לא יאכל בחולם ולא יהיו א"כ לא נדע איסור סחורה לכתחלה אלא ודאי משמע ומוכח דסובר באמת איסור סחורה לכתחלה אינו מדאורייתא כלל כי אם מדרבנן א"כ ל"ק קושי' מהרש"א דה"פ בדברי מהרש"ל שהקשה לכאורה אם לא יכתוב לכם ויכתוב יהיו הו"א אף בנזדמנו אסור היינו בסחורה דאסור למכור ניהו דבהנאה מותר אבל למכרם לנכרי אסור משום איסור סחורה וע"ז תי' א"כ לא לכתוב יהיו אלא לא יאכל בצירי דהוי משמע מיני' דאסור לסחור בתחלה ולמה לי יהיו וע"כ אין לטעות בו למימר דיהיו משמע לאסור גם בנזדמן וא"כ פריך בגמ' שפיר לא יכתוב יאכל בצרי ולא בעי לכם ויהי' ע"כ לא משמע לאיסור הנאה כמו דהוא כן באמת דיהיו לא משמע אפי' איסור עשה וע"ז משני טעמא דידי נמי מהכי דכתיב לכם לגבי יאכל בצרי דאין לומר כקושי' מהרש"א ז"ל דלמא לעולם לא יאכל בצרי לא משמע הנאה והא דבעי לכם משום יהיו ז"א דבאמת יהיו לא משמע כלל לאיסור בדיעבד אלא רק אסמכתא בעלמא והיינו אם נכתוב לכם במקרא דמשמע היתר הנאה שוב לא נשמע מן יהיו לאיסור כאשר כתבתי למעלה דבשני תיבות ע"כ אין סתירה ולאוקמי לכם להיתר הנאה ויהיו באיסור סחורה דאין זה במשמעות הענין כלל אלא כשלא יכתוב לכם אז הוי יש מקום לטעות לומר יהיו משמע לאיזו איסור גם בנזדמן ושפיר הקשה מהרש"ל אבל עכ"פ מוכח מדבריו ז"ל דהשתא דכתיב לכם אין במשמעות יהיו לאסור וכדעת התה"ד הנ"ל וז"ב והכן היטב:
ואבא היום אל העיון בדעת רבינו ז"ל פ"ח מה' מ"א שכ' וז"ל וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה ואסור לעשות בו סחורה ולכוון מלאכתו בדברים האסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ומשמע להפ"מ ולהמשל"מ בדעת רבינו ז"ל דסובר איסור סחורה מדאורייתא מדקא מתיר בחלב מכח קרא. ולבבי לא כן ידמה אדרבא לדעתי נראה בעליל דעת רבינו ז"ל דאיסור סחורה רק מדרבנן וכאשר יבואר בראיות ברורות ולכאורה הנה ממקומו הוא מוכרע מגמ' דאיסור סחורה אינו מדאורייתא מהא דהוכיח דכל מקום שנ' לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מדפרט הכתוב בנבלה או מכור לנכרי ש"מ בעלמא אסור בהנאה. וקשה דלמא לעולם בעלמא ג"כ אינו במשמע איסור הנאה אלא להורות בנבלה עכ"פ דמותר גם בסחורה למכרם לנכרי אבל באמת גם בעלמא לא נשמע א"ה וראוי' בזה עליהם דסברו א"ה בדאורייתא לסחורה מהא דשרצים דכתוב יהיו ודרשה גמורה היא א"כ הו"א דיליף גם נבלה מזה לאיסור סחורה ע"כ פרט הכתוב בנבלה להורות דמותר בסחורה וא"ל דבנבלה התיר למכור היינו בנזדמן לו בתוך ביתו ובנזדמנו גם בשרצים מותר א"כ למאי איצטריך בנבלה להתיר ז"א דנימא דהכתוב התיר גם בתחלה לקנות ולסחור בו להרויח ולהשתכר בו עד דנימא דבעלמא אסור בהנאות אך פורט בנבלה לאפוקי משאר אסורים לענין היתר כל הנאות טפי עדיף לומר דבכל מקום בכל האיסורי אכילה מותרים בכל הנאות דלא כתוב רק אכילה אלא דאסור בסחורה משרצים ובנבלה אתי לאפוקי להתיר אף לכתחלה בסחורה אלא ודאי מוכח דכל עיקר סחורה גם בכל הטמאים דכתיב יהיו אינו אלא אסמכתא והבן בזה כי זה ראי' ברירה לכאורה נגד שיטתם ז"ל. אמנם מדויל ידו משתלים לו לדחות ראי' זו דלענין היתר סחורה בנבלה לבד לא איצטריך קרא מיוחד דמה"ת לאסרו בסחורה רק עיקר הלמוד משאר טמאים ולפי שכתבתי למעלה אין לדמות נבלה לשרצים דשאני נבלה כיון שמתה מאיסי ובדילי מיני כמ"ש ברש"י מעילה ב' הנ"ל א"כ גם בלאו קרא לא הוי ילפינן נבלה משרצים דבנבלה ל"ש לחוש לשמא אתי למיכל מיני' והוי דרשינן טעמא דקרא א"כ בלאו הכי בנבלה לא הוי אוסרין וא"כ מדכתב קרא ודאי להיתר הנאה איצטריך מכלל דבעלמא ל"ת גם איסור הנאה במשמע כן יש לדחות ראי' זו אבל זה ראי' ברורה מהא דר"ע דקאמר דקרא דחלב יעשה לכל מלאכה קאי לטומאה וטהרה דקרא מיותר הוא דהיתר הנאה מוכח מקרא דנבלה דגם חלב בכלל וכשהותרה נבלה גם חלבה הותרה וע"כ לטומא'. וקשה לדידהו אכתי אינו מיותר דקרא בעי יעשה לכל מלאכה לומר דמותר לסחורה גם לכתחלה וכס' הרמב"ם ז"ל לפי פירושם לדעת וזה ראי' שאין עליו תשובה נגד דעת הפ"מ הנ"ל ודעתו שסוברים בדעת רבינו דאסור בסחורה מדאורייתא והבן:
איברא לדעתי ברור דעת רבינו ז"ל דאינו אלא מדרבנן ומטעם גדרה ועיקר הגזירה אינו אלא בדבר העומד לאכילה וסחורתו היא להאכיל לנכרים חבל כשעיקרא למלאכה כמ"ש בתוס' וברשב"א סי' רכ"ג הנ"ל למשוח בו עורות או להדלקה בזה תלוי עיקר הדבר למה שהיא עומד אם לאכילה חסור ואם עיקרו לסחורה למלאכה מותר. ומעתה נ"ל דהכי פירושו בדברי רבינו ז"ל ע"פ דברי תוס' בפ' המרובה וז"ל וכל חלב מותר למכור היינו דלא קאי לאכילה ע"כ ונראה מבואר מדבריהם דלא שאני חלב משאר איסורים ולכלם דין א' השוה בכל דעיקרו כך הוא אם עומד לאכילה אסור בסחורה ואם עיקרו למלאכה מותר בסחורה וגם חלב כשמכרו להאכיל לנכרי ג"כ אסור וכן בכל איסורי אכילה כשמוכר לאיזו מלאכה מותר ולזה נראה לפענ"ד דגם הרמב"ם ז"ל סובר כן ולמה נעשה מחלוקה ופלוגתא רחוקה וזה נראה יותר דה"פ בדברי רבינו כל הדברים אסורים לעשות בו סחורה חוץ מן החלב יען שנא' בו יעשה לכל מלאכה ולהכי כיון שעיקרו עומד למלאכה. ומה שעושים בו סחורה לא לאכילה הוא ע"כ מותר לסחור ולהשתכר בו משא"כ שאר איסורים עיקרן עומד לאכילה ואין כונתו לחלק בין חלב לשומן חזור וכדומה אלא דעיקר הקפדה תלוי למה שהוא עומד אם לאכילה אסור ואם למלאכה מותר וזה ברור בעיני אשר לפי"ז כל הפוס' שוין דאיסור הסחורה אינו בגזה"כ אלא מגזירה דאכילה להרחקה וכנאמר במקרא ומן המקדש לא יצא וכמבואר ודברי רבינו הרמב"ם ורבותינו בעלי תוס' שניהם צדקו יחדיו באין פלוגתא וגם במה שהוכיח הפ"מ הנ"ל מהרמב"ם שכ' שם בסיום דבריו ה' י"ח זה הכלל כל שאיסורו מה"ת אסור לעשות בו סחורה וכל שאסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאי ע"כ וכ' הפ"מ דמבואר מזה דסובר איסור סחורה דאורייתא דאי דרבנן לא הו"ל לרבנן ז"ל להחזיר בספק איסור דלטעמי' אזיל דכל ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן א"כ הוי מדרבנן אדרבנן וע"כ סובר דסחורה חסור מדאורייתא ולהכי גם בספק איסור דאורייתא אסור הסחורה כמו כל ספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ד עיי"ש שהאריך איפוך אנא דא"כ גם לפי דבריו דסובר לדעתו דאיסור סחורה מדאור' מ"מ הרי מבואר בדבריו דבאיסור דרבנן מותר הסחורה א"כ לשיטת רבינו דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדבריהם א"כ אמאי תאסר הסחורה בספיקא מה לי בעיקר איסור דבריהם או בס' איסור של תורה דג"כ אינו אסור אלא מדרבנן. ועוד קשה על הפ"מ ז"ל מה הוכחה היא זו וכי כללא כייל רבינו ז"ל בכל התורה הספיקות מדרבנן לחומרא הרי בס' איסור כרת או מיתה הוי מה"ת לחומרא כמ"ש רבינו בעצמו בפ"ט מהל' טו"מ וגם באיתחזק איסורא ובאיקבע איסורא ג"כ מדאורייתא לחומרא כמ"ש המהרי"ט ועיין בפר"ח סי' ק"י וא"כ אין ראי' כלל די"ל דרבנן קאי על ס' איסור שמה"ת לחומרא ודברי הפ"מ משוללים הבנה:
אבל לפי ההקדמה שהקדמנו עולים יפה דברי רבינו ז"ל דעיקר האיסור משום גזירה דלמא אתי למיכל מיני' כשהסחורה היא עיקרו לאכילה א"כ לכאורה כשהיא ספק איסור הי' לנו להחמיר מכח ס"ס אלא דלכתחלה אסור לעשות דבר ולהכניס עצמו בס"ס כמ"ש הפר"ח בק"י בכ"ס. א"כ לכתחלה אין לקנותו ולסמוך על הס"ס משום גז גזירה דלמא אתי למיכל מיני' בעצמו ומתבאר דברי הרמב"ם ז"ל היטב דכיון שהקדים מקודם החלוק בין נזדמנו לבין מתכוין מלאכתו לסחורה ולכנוס עצמו בתחלה על סמך ס"ס אין לעשות בו סחורה.
ועוד והיא העיקר לפי מה שכ' המגיד משנה הוכח בט"ז א"ח סי' תל"ט לענין בדיקת חמץ הואיל דעיקר תקנתן הי' על ספיקא החמירו בזה יותר מכל הספיקות של דבריהם ע"ש א"כ גם בזה כיון דעיקר איסור סחורה כדי שלא יבא לידי אכילה כיון דלא בדיל מיני' לסמו' בזה על ס"ס וזה קמ"ל רבינו ז"ל דמשוה ס' לודאי לענין איסור סחורה וז"ב ונכון היטב והרי בארתי בטוב בעזה"י דכל הפוסקים סברו דאיסור. סחורה רק מטעם גזירה שמא אתי לאכול מיני'. ועוד נשכיל בזה לקמן בס"ד:
והן אמת דלשיטתם דהוי מדאורייתא ולא אסמכתא הי' בידינו לתרץ קושי' מהרש"א במה שהקשה על תוס' בפסחים כ"ג שכ' בתימא לחזקי' לא לכתוב לא יאכל ונא כפי כך. והקשה המהרש"א והרי חזקי' ע"כ שלא אליבא דריה"ג דמצריך קרא בחלב יעשה לכל מלאכה לגלות היתר הנאה וממילא נשמע דלח ס"ל כחזקי' ולפי שיטתם י"ל דלק"מ די"ל דגם לחזקי' ניהו דס"ל דמותר בהנאה מן לא תאכל גרידא אבל עכ"פ חסור בסחורה מה"ת וא"כ כמו דפרט הכתוב בנבלה היתר הסחורה או מכור לנכרי ופליגו אי חלב בכלל נבלה להיתר בסחורה א"כ אין הוכחה דריה"ג דמתיר בהנאה דלא ס"ל כחזקי' ושפיר פריך ול"ק קושי' מהרש"א לשיטתם:
אמנם כבר מבואר אצלי במק"א זה ימים רבים לישב קושי' מהרש"א ז"ל בא"א ואין מזה ראי' שהרי מסוגי' זו ש"מ דלאו מדאורייתא וכדעת התה"ד דאינו חלא אסמכתא ומדרבנן משום גזירה דלמא אתי למיכל וגם דעת הרמב"ם מוכרח שכן דעתו ז"ל. וגם בתוי"ט פ"ז משביעית הקשה על דעתם דס"ל דהוי מדאורייתא מהא דאיתא בבכורות ו' דלא מוכח דחלב מותר מן התורה ולית בי' איסור משום איסור אבמה"ח מקרא דעשרה חרוצי חלב דלמא לסחורה הרי דסחורה מותר אפי' באיסורי אכילה ובתו"ח שם דחי שהרי בפ' כ"ש איתקש אבמה"ח לדם ודם איתקש למים ומש"ה מותר בהנאה. והנה במח"כ דבריו אין לו שחר דמה ראי' הוא זו דהא דאיתקש לענין היתר הנאה איתמר וכמ"ש בתוס' שם דמיירי בשל נכרי להושיט אבמה"ח דאפי' בדם דהותר איירי בנזדמן כדאיתא נמכרים לגננין אבל אנה מצא דאמה"ח מותר לכתחלה לסחורם דאין דיינינן לענין איסור לסחורה להשתכר בו לכתחלה ושם מיירי בנזדמן מותר למכור ואין לומר מכח דאין היקש למחצה וכיון דאיתקש לדם איתקש לגמרי ז"א לפ"מ דאיתא בנדרים גבי האיבעי' אי יש יד בפיאה ובצדקה בין דאיתרש לקרבנות א"ד לא איתקש אלא לענין ב"ת. והקשה הר"ן שם דאין היקש למחצה ותי' כיון דלא אתיא אלא מדרשה ולא מפורש ל"ש לומר א"ה למחצה א"כ גם בזה לא נאמר אבמה"ח. מפורש אלא כי הדם היא הנפש היינו דרשא בעלמא והרי חזקי' דרש ההיקש לדם החי ולא לאמה"ח וניהו דר"א דרש לאבמה"ח אבל אין זה מקרי מפורש אלא דרשה. וגם הרי ע"כ לא לכל מילי איתקש לגמרי דאיך נימא דם איתקש למים לגמרי מהא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים הרי מים מותר באכילה משא"כ דם וע"כ צ"ל דלא איתקש לגמרי רק לומר דמותר בהנאה וממילא שמעינן דגם בזה מחולק דם אסור בסחורה לכתחלה רק דמותר בהנאה בנזדמן וזה מבורר מדברי הרא"ש בנדרים שם דתי' דהא דאין היקש למחצה דע"כ לא לכל מילי איתקש לכל דכתיבי שם בפרשה דקרבנות עיי"ש הרי מבואר סברה זו דאם אין בידינו לומר לכל מילי איתקש נסתר בזה הכלל דא"ה למחצה ולא איתקש כ"א לדבר אחד א"כ כיון דל"ש לומר דם איתקש למים לכל מילי הייני לאכילה ושתי' א"כ לא איתקש כ"א לענין היתר הנאה ולא לסחורה וממילא אבמה"ח דאיתקש לדם אסור לכתחלה לסחורה:
וגם לפי הענין האמור למעלה דעיקר איסור סחורה הוא משום גזירה דאכילה א"כ ל"ש גבי דם לאסור סחורה כי הדם הוא הנפש ונפשו של אדם קצר בדם ומבדל בדילי מיני' אינשי לבלתי אכול הדם וכמבואר בקדמונים כי מצוה זו היא מן החקים כדי להגדיל תורה ולהחדירה ולהרבות שכר כי בלא"ה לא יאכלו הדם. ושוב ל"ש בזה לאסור בסחורה א"כ ניהו דם איתקש למים אבל אבמה"ח בודאי לא איתקש לדם כי אם להורות דלאו דידי' לא לענין הנאה נאמר כ"א לאיסור אכילה. וא"כ ראי' ברורה הוא דכיון דמצינו היתר לחלב לסחורה ואם נימא דחלב אסור משום אבמה"ח ע"כ ש"מ דאיסורי אכילה מותר לסחורה מה"ת דאל"ה מוכח שפיר דבחלב ל"ש אבמה"ח ומותר באכילה וראי' התוי"ט כראי מוצק והבן.
אלא אי קשיא הא קשיא דאין ראי' משם די"ל דהא דהיתר בחלב לסחורה היינו בנזדמן ולא לקנותו לכתחלה להשתכר וזה מבואר במשל"מ שם שהקשה גם הוא ז"ל קושית התוי"ט מגמ' דבכורות הנ"ל דנראה דבר האיסור באכילה מותר לסחורה ודחי די"ל דהיינו רק בהוזדמן ולא להסתחר לכתחלה ודברי' נכונים ויש בזה להוכיח דינו של הט"ז נגד הב"ח ז"ל דהיינו בנזדמן לישראל זה אם מותר לקנותו ישראל לסחורה ולהרויח בה ומכאן ראי' ברורה דאיך שלח ישי ע"י דוד לשר האלף חריצי חלב לסחורה שיוכל השר למכרם שהוא אצלו ריוח ולא בהזדמנות אלא ודאי דאם נזדמן לאחד מותר לשני לקחת ולהרויח בה וזה ראי' שאין עלי' תשובה:
ובהיותי בסוגיא זו אציגה נא מה דקשיא לי' בתוס' מעילה י"ג ד"ה אתיא העברה כ' שם בשם י"מ דה דדרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב לאסור חלב פה"מ היינו רק לאכילה דכתיב ואכלת בשר ולא חלב אבל בהנאה שריא ולהכי צריכא קרא הכא גז"ש דאמו אמו לאסור אף הנאת יניקה לולד. ע"כ. והרי בבכורות הנ"ל בעי ללמוד דחלב מותר משום אבמה"ח ח מהאי דקרא בשר ולא חלב דגבי פה"מ ודחי ואימא דחולין אסור באכילה ושרי בהנאה דקדשים בהנאה נמי אסור הרי מפורש בגמ' ערוכה דלא כי"מ הנ"ל ובתוס' דחקו שם לסתור סברת הי"מ ולמה לא סתרו מסוגי' זו ודוחק לומר דזה דוקא לפי המסקנא באמת דחלב דחולין שרי באכילה ע"כ דרש הא דפה"מ לאכילה אבל לפי הס"ד הי' דורש דחולין אסור בהנאה ז"א דלא משמע להו כלל להי"מ מקרא דואכלת דלא מיירי הכתוב כ"א לאכילה דאל"כ אכתי תקשי עדיין לפי הס"ד למה לי הג"ש דאמו אמו' וצ"ע והבן בקושי' זו אלא דלפי האמור למעלה הי' בידי קצת לישבו דלפי הס"ד הי' דרשינן הכי דחולין ניהו דאסור באכילה אבל שרי בהנאה היינו דמותר גם לעשות בו סחורה ולהרויח בה עכ"פ בנזדמן מותר למכרו לנכרי משא"כ בקדשים כיון דאסור באכילה ניהו דמותר בהנאה אבל אסור למכור לנכרי אף שהוא בא לו במקרה והוזדמן שנעשה אצלו פה"מ מ"מ אסור למכור לנכרי כדדרש ואכלת ולא לכלביך גם החלב אסור למכור לנכרי והיינו דאסור להאכיל החלב לנכרי דאי משום איסור דאבמה"ח הי' מותר למכור בנזדמנו זו מה שנלע"ד בישוב קושי' הנ"ל לפום רהיטא ועוד חזון למועד בעזה"י ואכמ"ל. עוד אגב דאתא לידינו סוגיא זו דבכורות הנ"ל אציגה נא בזה דאיתא שם למ"ד דם נעכר ונעשה חלב והיינו חדושי' א"כ איך מדמי שם דמבב"ח לא מוכח דחלב שריא די"ל דחלב אסור באכילה ומותר בהנאה ובב"ח אסור בהנאה. א"כ תקשי למה לי הקישא על הארץ תשפכנו כמים שם בפסחים ה"ל לומר דאיתקש דם למים להיתר הנאה הרי ע"כ מוכח דדם מותר בהנאה דאל"ה למה חדות לן רחמנא איסור דבב"ח בלא"ה תיפוק לי' דאסור חלב משום איסור דם ואסור בהנאה משום לא תאכל כל דם לר"א גם הנאה במשמע ועכ"ל נשמע מזה דבב"ח גלי לן קרא דאסור גם בהנאה אבל דם מותר בהנאה ולהכי איתקש דם שלמים. יצי"ק. שוב פקחתי עיני וראיתי שגם כ"ת הרגיש בקושי' זו ילפנינו יתבאר. ולשי' הפוסקים דאיסור סחורה מדאורייתא ולא אסמכתא איכא לתירוצא ניהו דמוכח דמכב"ח דם בעלמא מותר בהנאה אבל אינו ידוע דמותר גם לכתחלה לעשות בו סחורה להרויח כיון דלדידהו איסור סחורה מדאוריי' ע"כ איצטריך היקישא דם למים לגמרי להתיר גם לסחורה והבן אבל כבר הוכחתי דלא כויתי' דאינו אלא מגזירה ובסי' התה"ד דאינו אלא אסמכתא וכדברי אא"ז הט"ז ותוי"ט דשניהם לדבר אחד נתכוונו וכן הוא האמת:
ועיקר הקושי' הנ"ל יש לתרץ לפי מה שאמרתי וחדשתי בחג השבועות בהא דבכורות הנ"ל דבעי להוכיח דחלב חדוש הוא משום שני איסורים או משום דם או אבמה"ח ומנ"ל דשרי או מבב"ח דחי דאיצטרך לאיסור הנאה וקושי' העולם דא"כ אכתי למה לי ג' ל"ת דלא צריך אלא ב' א' לבישול וא' להנאה ואכילה משום אבמה"ח ונלענ"ד לפי מה דהקשתי עוד קושיא א' על הס"ד להוכיח מדכתיב לא תבשל בב"ח הרי אי משום אבמה"ח היכא דלא אכל כי אם חצי זית חלב אין כאן מלקות על חצי שיעור אבל כשאכל עם חצי בשר הוי גוף איסור וזית שלם ולקי עלה וזו קושי' חמורה וראוי לעורר ומצאתי קושי' זו מבואר בס' ר"י להגאון פרמ"ג ז"ל ודחק לישבו:
ואמרתי לישב. דהנה הרא"ם ז"ל הקפה למי לי קרא ל"ת לענין אכילה הרי בלא"ה ראוי לאסור בב"ח מן לא תאכל כל תועבה כדאיתא בחולין קט"ו ותי' דלאו דל"ת כ"ת אין לוקין דלאו שבכללות הוא ואין לוקין ומש"ה איצטרך קרא מיותר ל"ת ללקות והקשו ע"ז הגאון בפלתי סי' פ"ז והשעה"מ בפ"ה מהיסה"ת דאכתי תקשי לשי' הרמב"ם דאין לוקין על הנאה וסובר כר"א דלא תאכל א' א"א וא' איסור הנאה במשמע א"כ לא איצטרך ל"ת השלישי להורות על הנאה דבלא"ה ידעינן מן ל"ת כ"ת דג"כ במשמע איסור הנאה ובלא"ה אין לוקין עלה וזו קושי' חמורה ונכונה ודחקו לתרץ. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ דאם נימא גבי בב"ח ג"כ אין בישול אחר בישול כמו בשבת א"כ י"ל דאם מקרא דל"ת כ"ת הנה אם נתבשל הבשר לחודא והחלב לבדו ושוב אח"כ נתבשלו שניהם ביחד דתו אין כאן תועבה כלל. א"כ לא נאסר מה"ת באכילה דלא הי' תועבה עדיין אבל מן לא תבשל שפיר אסרינן באכילה דעכ"פ דרך בישול נתחברו ולזה מורה ל"ת מיותר לאסור באכילה וזו תי' נכון ונכון. לולא שהגאון הפלתי ז"ל מסופק בזה אם אמרינן אין בישול אחר בישול לענין בב"ח אם דומה לשבת והניח בצ"ע:
ואני הוכחתי דע"כ הפוסקים לא סבירו להו לומר אין בא"ב בבב"ח דאל"כ מה מקשו כלם בשם הרשב"ם ז"ל על הא דיליף טעכ"ע מגעילי מדין דלמא מה דחייבו התורה להגעיל כ"מ רק משום לתא דבב"ח דלכ"ע טעכ"ע אבל מנין לנו בשאר איסורים וקושי' זו מפורסם בכל הפוסקים קדמאי ובתראי ואם נימא דאין בא"ב בבב"ח אין התחלה לקושיתם דכיון דאם בישל הגוי בשר וישראל יבשל חלב או להיפך א"כ אין כאן שוב איסור מה"ת דכבר בישל הגוי את אחד עד"מ שבישל הבשר בהכלי ואתה יבשל הישראל החלב בהכלי עם הטעם הנבלע בהכלי שוב לא יאסר משום בב"ח דכבר נתבשל ואין בא"ב ובודאי ע"כ צריך שיתבשלו שניהם והבן היטב ונמצא מוכח דהא דבב"ח דרך בישול אסרה תורה ל"ש בישול הראשון או השני תמיד כשמבשלן עובר בל"ת:
על כן אמרתי לישב קושי' הרא"ם הנ"ל באופן אחר דשפיר איצטרך קרא השלישי דהיינו לפי מה דקימ"ל דחצי שיעור אסור מן התורה והטעם משים דחזי לאצטרופי לשיעור שלם ונראה לי דזה דוקא באיסור אכילה דגם אם אוכל ח"ש חצי זית חזי לאצטרופי לשיעור שלם דהיינו אם יאכל עוד חצי זית שני בתוך שיעור אכילת פרס יצטרף למלקות ומש"ה כשאוכל חצי שיעור הראשון מתחיל האיסור דחזי עוד לאצטרופי בהדי כשיאכל עוד בתוך כדי א"פ חצי זית השני להשלמה משא"כ בבישול בב"ח אם יבשל רק פחות מכשיעור אין בזה איסור דאורייתא דל"ש לומר דחזי לאצטרופי וע"כ שיבשל עוד בתר הכי הנה הבישול השני הוי בישול חדש ולא מצינו צירוף בכא"פ רק באכילה שכן דרך האוכלים לאכול מעט מעט עד כדי א"פ והוי שיעור אחד ושיעור א' לננס שבננסין ולעוג מה"ב אבל בבישול לא שמענו ומה בכך שיבשל עוד בתוך כדי א"פ אין זה צירוף לבישול. כך דנתי מסברא דנפשאי. ומצאתי מבואר הדבר בצ"ע בס' פרמ"ג בפתיחה דנסתפק עיי"ש וזו ספקו מה פי' צירוף בכזית דחזי לאצטרופי אם הכוונה כפשוטו דמעיקרא הי' חזי לצרף ולעשות כזית שלם או חזי לצרף אחר זה עוד חצי שיעור ונ"מ בזה לבישול כנ"ל דצירף אח"כ עד כא"פ אינו אלא לאכילה ולא לבישול כאשר אמרתי ואני הבאתי ראי' דאין הפשט חזי לאצטרופי מקודם להיות שיעור שלם דא"כ אמאי לענין טומאת מגע ומשא וטומאת אוהל לא מצינו דבח"ש יש טומאה דהיינו מעיקרא הי' ראוי לצירוף לכזית שלם אלא ע"כ הפי' לצרף אח"כ ובזה בטומאה כעין אכילה דהיינו בנוגע וחזר ונוגע לחצי שיעור אחר ודאי דאין כאן טומאה וכן בטומאת אהל אפי' לחכמים דפליגו על רדב"ה גבי כזית מן המת שנחלק וחכמים מטמאים אבל דוקא כשהם ביחד אלא שנחלקו אבל בזא"ז אין שום טומאה והבן היטב בזה כי קצרתי במובן כי ל"ש בטומאה חזי לצרופי אח"כ דוגמת אכילה דוק ותשכח ועוד יש לי ראי' ואכמ"ל:
ומעתה לק"מ דשפיר איצטרך קרא לח"ש דאי משום ל"ת כ"ת הנה בפחות מכשיעור אכתי לא הוי תועבה לזה בעי קרא ל"ת מיותר להורות דגם כשבישל פחות מכשיעור אסור עכ"פ מדאורייתא וניהו דאין לוקין הלא גם על הנאה אין לוקה והבן ודו"ק כי זה נכון. ומעתה לק"מ די"ל דה"פ בגמ' אם חלב אסור בלא"ה משום אבמה"ח א"כ ניהו דאיצטרך קרא ל"ת לענין דאם בישל חצי זית בשר וח"ז חלב כשיטת רב דקימ"ל כוותי' אבל מ"מ אכתי תקשי ל"ת השלישי למה לי דכתיב קרא דאם על ח"ש כנ"ל הנה בלא"ה ח"ש אסור משום אבמה"ח וז"ב ונכון. ולפי"ז שפיר מדחי ומשני דעכ"פ איצטרך לאיסור הנאה דאבמה"ח מותר בהנאה ומשום בב"ח אסור בהנאה דכל עיקר הוכחה הי' רק מן קרא השלישי וז"ב והבן היטב וזה פרפרת נאה וקרוב לאמת:
ומעתה לק"מ קושי' הנ"ל דגם אם נימא דגם אבמה"ח ודם גם הם איסורי הנאה נינהו דהיינו אם לא יכתוב היקשא דם למים מ"מ איצטרך קרא דבב"ח להורות איסור הנאה לחצי שיעור דאפי' אם חלב דהיינו אבמה"ח ודם אסור בהנאה דוקא בכזית שלם דנלמד מקרא דלא תאכל כל חלב וכל דם ואין אכילה בפחות מכזית וגם הנאה במשמע ולא ידעינן ממאכל רק כזית שלם דוקא ובח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי זה שיוך באכילה דוקא דאם יאכל עוד לתשלום השיעור יתחייב משא"כ לענין הנאה דגם אם יהנה עוד לא יתחייב לעולם דאין לוקין על הנאה ואיתא במשל"מ ובשפה"מ דכל הנאה הוי חצי שיעור א"כ כשאין צירוף למלקות וכל הנאות כפחות מכשיעור שוב ואין ה איסור מה"ת הנאה על ח"ש לבדו והבן. ועש"ה איצטרך קראי דל"ת הב' להורות דגם על ח"ש בב"ח אסור מדאורייתא כלל וכן שפיר איצטרך היקשא דם למים להתיר בהנאה באמה"ח והשה וז"ב ודר"ק היטב ועוד יבואר לקמן כה"ד ישוב נכון להנ"ל כלל העולה מזה דאין שום ראי' לדבר והדרנא לקמייתא דמדאורייתא אין שוה איסור לסחורה ומה שנזכר בתוס' והרא"ש ורשב"א במקום אחד אסור מדאורייתא אינו אלא מדבריהם וכמו שבות לשבת ושניות מדברי סופרים וחליצה לכה"ג והיינו למשמרת לדאורייתא:
עוד ראי' מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל דאינו אלא מאיסורי דבריהם והא דחשב בפ"ב מה' טוען את החשודים לעדות בין בפסולי התורה כגון מלוי בריבית ואוכלי נבלות ובין דבריהם כגון משחקים בקוביא ומפריחי יונים. והשתא קשה דאם סחורה בנבלות אסור מדאורייתא למה נקט אוכלי נבלות בין פסולי עברות דאורייתא הלא גם בקונה נבלה ועושה סחורות בנבלות הוי כעובר עשה מה"ת וש"מ דוקא אוכלי נבלות ולא עושי סחורה בנו"ט דזה אינו איסור מדאורייתא הרי כמה שנסתפקו הפ"מ והמשל"מ בדעת רבינו כי לא ברורא להו מה דעתו ופשט לן הספק דסובר דאינו אלא מדרבנן:
ובנידן חלב טמא כגון חלב חדר מה דינו נשי' הפוס' שפירשו דברי רבינו ז"ל דברים ככתבן וכפשטא דוקא חלב התירה התורה לסחורה ולא נו"ט. ומעתה הדבר פשוט דוקא חלב בהמה טהורה דקרא כתיב וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ומיירי ביש במינו טרפה דוקא. ועיין בזבחים דף ע' ואדונינו הב"י ומרן הש"ך ז"ל תמהו על הא"ח במה דפשיטא לי' דגם חלב חזיר מותר לסחורה אמנם לדעתי הקשה והקלישה לפי המבואר למעלה דלאו דוקא בחלב היתר למלאכה ואין חילוק כלל בין חלב לשאר איסורים ובמקום שיש היתר לחלב בעומד עיקרו למלאכה בזה גם בשאר איסורים כך אבל אם עומד וקונה לאכילת נכרים אסור בסחורה זו אלא דהיתר מפורש בתורה לחלב שנ' בו יעשה לכל מלאכה שעומד לכך רק להדלקה או למשוח עורות וכן מבואר בא"ח הובא בב"י א"כ סרה מהא"ח תלונת הב"י והש"ך דכיון דברור לדינא דהאיסור סחורה רק מטעם גזירה דלמא אתי למיכל מיני'. א"כ תלוי הדבר במה שעומד לכך וזה מבואר:
אולם בחלב חזיר ידוע שעומד לאכילה יותר מלמלאכה בודאי אסור להשתכר אפי' אם קונה ומכרו להדלקה או למשיחה כיון שהגוים קונים גם לאכילה ועיקרו לאכילה קיימא א"כ איסור גמור הוא ניהו דליקום בארור אינו אלא במגדלי חזירים אבל לא בעושה סחורה בשמנו אלא דהאיסור הוא לסחורה שמבואר במתני' אלא דעכ"פ יוצא לנו הנ"מ כשנפסד ונסרח ואינו ראוי לאכילת אדם אז בודאי שוב אינו עומד עוד לאכילה רק למלאכה ודאי דמותר להשתכר בו אבל אם בשעת הקני' עדיין הוא ראוי לאכילה אלא שמשהי אותו אצלו עד שנבאש ונסרח ואז מוכר אותו למלאכה מ"מ בשעת קני' עושה איסור ועובר על גזירת חכמים וראוי לנדותו ודוקא בנזדמן אצלו מותר למכור קבא קבא וא"צ דוקא למכרו בב"א כדאיתא בח"מ סי' ת"ט אפי' בחזירים ועיין בש"ך קי"ז ס"ק י"א דלדמיו מותר להשהותן אבל להשתכר בהן אסור להשהותן הרי דחיישינן בהו זה דוקא כדי לשמנן אסור וצריך למכרן מיד אבל אם משהי אותו עד שימצא סוחר טוב עליהן זה מקרי לדמיו ולא גזרינן לדלמא אתי למיכל מיני' וראי' ברורה מתרומה שנטמאת דקימ"ל כב"ה שתעשה זילוף ולא חיישינן לתקלה כדאיתא בסוף פ"ח דפסחים ותקלה עצמה תנאי הוא ופסק רבינו הרמב"ם ז"ל פי"ב מה"ת דלא חיישינן לאכילה וא"כ שפיר עבדי הא דמשהי אצלו נו"ט בנזדמנו ולא נתכוונו מתחלה לסחורות טרפות ומוכרו מעט ממט ולא חיישו לתקלה דאכילה וכן טמא דבר:
והנה התוי"ט בפ"ז דשביעית הקשה על הרמב"ם ז"ל בפלוגתא דר"י ורבנן דגם בנזדמן לא התירו רבנן אלא לצייד דוקא שפרנסתו בכך ובירושלמי מפני שנותנים מס למלך בהם מופרים לצוד טמאות ובלבד שלא יתכוונו לטמאים לבדן ולר"י מוסיף אף מ' שנתמנה לו יצוד טמאה לוקח ומוכר ובלבד שלא תבא אומנתו בכך וכתב הרמב"ם בפיה"מ דהלכה כר"י ובהלכותיו פי"ח מה' מ"א פסק כחכמים דלא היתר רק צייד וכמ"ש הב"י בקי"ח דהלכה כחכמים צייד דוקא והניח בצ"ע ולכאורה הוא תימא על רבינו ז"ל אולם לענ"ד לולי דבריהם ז"ל נראה לי לישב דברי רבינו ז"ל אחרי שנדקדק עוד במה שהתנה ר"י ובלבד שלא תהא אומנותו בכך. והנה כשהוא אומנתו בכך זה הוא צייד שפרנסתו לפי דבריהם ובזה התירו חכמים ונמצא לפי"ז יהי' פלוגתיהו מהיפוך להיפוך א"כ צריך ביאור מה זה דקאמר ר"י שלא יהי' אומנתו בכך ואם נאמר שהפי' הוא שלא יתכוין לכך דברי מותר הם וא"צ להשמיענו שהרי התחיל לדבר מי שנתמנה היינו בהוזדמן ומקרי לפניו בלי כוונה. לכן נ"ל דהפי' הוא כך שהחילוק הוא אם הוא צייד שמלאכת סחורתו בכך תמיד וכפי' הירושלמי הובא בר"ש שם. הנה בנזדמנו לפניו טמאים בלי כוונה מותר להשהותן ולמכרן מעט מעט וא"צ למכרן מיד אבל מי שאינו צייד אך פעם אחד הקרה לפניו שהעלה במצודתו דבר טמא כמו שפי' הרמב"ם בפיה"מ שעבר על קן מקניהן לזה לא התירו רק ליקח ולמכור מיד בלי שהוי' להשהותן ולמכרן מעט מעט מפני התקלה וחשש כיון שאין לו הפסד לפי שאין זה אומנתו ובא לו במקרה והוזדמן ואינו ניתן מס ע"ז אסור לו להשהותו כדי למכור ביוקר אלא לוקח ומוכר דהיינו פירושו לוקחו מיד למכור משא"כ בצייד מותר לו למכרם קבא קבא להשתכר ולוקח ביוקר כיון שנזדמנו לפניו בלי כוונה ומעתה לק"מ דבפיה"מ שפיר קאמר הלכה כר"י בזה אבל בהרמב"ם בפסקי הלכות דמיירי שם בעושה סחורה דהיינו שמוכר ביוקר להשתכר ולהרויח כמו שפי' בתוס' סוכה סחורה היינו להרויח ע"ז שפיר קאמר ההיתר רק נצייד ולא לאדם אחר מי שאינו צייד והוא לא מיירי באותו פרק כי אם בעושה סחורה ואין כאן סתירה כלל זה נלענ"ד ברור והבן היטב בישוב קושי' התוי"ט אבל כ"ז אינו אלא בנזדמנו בצידה משא"כ לכתחלה לקנות שומן חזיר או חלבו ולהשהות אצלו עד שנבאש פשיטא דאסור כשראוי לאכילה בשעת קני' אלא אם מיד בשעת קנייתו מניחו בכלי מאוס לתחב בו סכין נמאס שבכך נבאש כל השומן ועושה בו היכר לקלקל מאכילה ושוב לא תהי' ראוי כי אם למלאכה ש"ד כדאיתא בפסחים שלהי פ"ר דלהכי בשמן לא חייש דלמא אתי לידי תקלה כיון דרמי לי' בכלי מאוס אלא כיון דקא בעי לה רמי לה בכ"מ. ועתה אם בשעת קני' שומן החזיר רמי לי' בכ"מ ותוחבין בה סכין של שמן הנבאש ונסרח שוב אין לנו חשש דיש לו היכר וכדאיתא בריש פסחים גבי חדש הואיל דלא הותר לו אלא פ"י קוטיף זכור הוא וכן בחמץ שמחזיר עלי' לשורפו לא אתי למיכל וכן בזה לא חיישינן דלמא אתי למיכל שעת קני' ואח"ז מיד נתקלקל ואינו ראוי לאכילה מותר לסחור בו למכרה רק למלאכה:
וכבר נשאלה שאלה זו לפני ויצא ממני בהיתר עפ"י שו"ת צ"צ סי' ס' מבואר שמה להיתר גמור לקנות שומן חזיר כיון דמן הסתם נפסד מאכילה וקונה אותה רק למלאכה וכ"ע יודעים שאינו קונה רק למלאכה ול"ש בו חששא וחשדא ע"כ מתיר אליבא דכ"ע בין להתוס' בין להרשב"א ע"ש באורך דעיקר ההיתר מפני שנפסד ממאכל אדם וגם הוא ז"ל תופס דעיקר האיסור סחורה רק מטעם גזירה דלמא אתי למיכל מיני' ומדרבנן ואני בארתי דלכ"ע אינו מגזה"כ וכמבואר:
ובשו"ת חות יאיר סי' קי"ב ראיתי שכ' לחלק דבנו"ט אין אסור אלא מדרבנן מחשש דלמא אתי למיכל מיני' אבל בטמאים מעיקרא הוי מדאורייתא מקרא דטמאים יהיו לכם כדדרש בספרי והחילוק בין כשהי' להם שעת הכושר מעיקרא לבין לא הי' להם שעת הכושר מעיקרא ודבריו ז"ל במח"כ משוללים הבנה דלא מצינו בשום מקום חילוק בין היתה לה שעת הכושר לאסור מעיקרא כי אם בקדשים להכשיר לגבוה וגם לענין טומאה וטהרה וגם לענין חיוב כרת בחולין ק"ך לחלק בין חלב לחמץ אבל כ"ז רק לענין פירכא דהי' ס"ד כן ומש"ה איצטרך להשמיענו דאין חילוק אבל לענין הדיוט לאכילת איסור או לסחור בו איזו סברא יש בו ואנה השכל לגזור כן ולחלק בין איסור מעיקרא שנאסר אח"כ. ונהפוך הוא לענ"ד אדרבא לענין איסור סחורה ראוי לחלק להיפך כי בדבר הטמא מעיקרא ושם טומאה עליו מעולם מבדל בדילי אינשי מיני' ול"ש למגזר בי' דלמא אתי למיכל מיני' משא"כ במין הכשר מתחלה אלא שנתנבלה או שנטרפה עתה לא בדילי מיני' שייך יותר לגזור שמא ישכח יואכל מיני' וזו סברא נכונה כפי המבואר בגמ' ריש פסחים הנ"ל וגם לפי סברתו מה יענה בטרפה מן הבטן וצריך לכנוס בחלוקים שונים שאינו אלא דברי נביאות.
עוד ראיתי שעמד שם על הט"ז בהאי כללא דכייל בכמה דוכתא דאם ההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. והקשה הגאון ז"ל הנ"ל הרי בריבית דכתוב לנכרי תשיך וחכמים אסרו שלא ילמד ממעשיו. ואין אני רואה בזה סתירה חדא דגם ריבית מנכרי מותר עד כדי חייו א"כ אין דבריהם סתירה מהכתוב וכי מפורש בתורה יותר מכ"ח וכגון זה דלא נעקר ההיתר המפורש בתורה אין זה נגד התורה וכמו בתק"ש בשבת אסרו וקרא מתקיים בחל בחול. ועוד הרי בצורבא מרבנן הותר בכל אפי' ביותר מכ"ח והקרא בודאי איירי שכלנו נהי' יודעים את התורה ומלאה הארץ דיעה וגזירה דרבנן קאי על דורית האחרונים שנתמעטו הלבבות ומפוזרים בין האומות:
ועוד נפלאתי קצת שנעלם מהגאון ז"ל אז דברי הגמ' ותוס' שם ד"ע דפריך על הא דאסור ריבית דנכרי מקרא דלנכרי תשיך מה לאו לא תשיך ופירש"י דמותר לקבל ממנו ומשני לא תשיך דהיינו ליתן לו ריבית ובתוס' מקשו שם מה פריך הרי אינו אלא גזירה מדרבנן ותי' דלא הוי להו לחכמים לאסור אם בפירוש מה"ת מצוה לחסרו. ומעתה ניהו דסברת הט"ז לא מוכח מדברי תוס' דהם לא כתבו רק משום דמצוה לחסרו לא היו לחכמים לאסור אבל מ"מ הרי יש לפי סברת הט"ז לתרץ שפיר קושי' תוס' ובאמת מבואר בגמ' מפורש סברתו דמשני דקרא קאי על תשיך דהיינו ליתן לו ריבית א"כ דברי אא"ז הט"ז נכונים ומוכרחים מהש"ס וממה שמביא לסתור משם נבנה ונתקיים בו בהגאון ז"ל סתירת זקנים בנין:
ובסברתו של אא"ז הט"ז ז"ל מבואר אצלי במק"א דלכאורה תקשי מגמ' ערוכה נגדו ביבמות ד' צ' דלכמה ענינים מצינו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ועיקר הנה סדין בציצית דדרשינן סמיכות להתיר כלאים בציצית וחכמים אסרו משום גזירה דכסות לילה וכן ראיתי זה כמה שהקשה עליו הגאון מלבוב בספר ישועות יעקב ז"ל ובמק"א כתבתי באריכות. בסברות נכונות. שמורות וערוכות אמנם באמת לפשוטא לק"מ ושפיר קאמר הט"ז סברתו היינו דוקא כשהדבר מפורש בתורה ואין מקום לדרשו בהיפך וכ"ע מודו בה בזה לא אמרו חז"ל לסתור בגזירתם הדבר המפורש. משא"כ בדבר שבא רק מכח דרשה ויש גם לדרוש בהיפוך אף שכך מוסכם ונפסק להלכה מדאורייתא להתיר ע"ז יש כח ביד חכמים לגזור ולאסור דאין זה מקרי נגד היתר דקרא מפורש ובסדין בציצית אינו מפורש ההיתר כלאים בציצית אלא מכח סמיכות הכתובים דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. והרי ב"ש לא דרשו סמיכות וגם יש לדרוש בהיפוך ולומר דאף במקום גדילים ואין עשה דוחה ל"ת דכלאים ועיין בתוס' ריש יבמות בזה לא הוי נגד ההיתר המפורש שפיר דמי חכמים אסרו בשב וא"ת וכדומה לזה אבל הט"ז ז"ל כ' בהא דכתוב מפורש כגון זה שנאמר בתורה בחלב יעשה לכל מלאכה איך יאסרו משום גזירה דאכילה מה שנאמר להדיא בקרא להתיר וגם ביום שמיני ימול אין שום דרשה אחרת לסתור זה וגם לעקור תק"ש לגמרי ע"ז עולה סברתו יפה דוק ותשכח דאין שום מקום סתירה לדבריו ז"ל כפי הקדמה שהקדמתי וזו האמת בכוונתו ז"ל:
ובמה שעמד החו"י הנ"ל בדברי תוס' סוכה ל"ט וכ' שצריכי נגר להלמן. ובאמת לכאורה צריכים ביאור דמה ראי' מייתי מהא דאו מכור לנכרי דזה מיירי בנזדמן ובהוזדמן גם בשאר טומאת מותרים אולם אני אפרש דבריהם נכונים וברורים כוונת תוס' שם להוכיח בהוזדמן ל"א טרפות ניהו דמותר לו למכרן אבל ישראל השני הקונה ממנו כדי להרויח בהם ולהשתכר זה מקרי סחורה לכתחלה ואסור להשני שיעשה בו סחורה וזו מוכרח ממתני' דקתני כלן בשוה אין עושין סחורות לא בבכורות ולא בשביעית ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בטומאות דקדקו בתוס' וז"ל לא משכחת שיהיו כלן שוין לענין סחורה אלא כה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור דכתיב או מכור לנכרי וזה כוונתם דאם לענין מכירה זה הראשון שנזדמנו אצלו שלא יכול למכור זה אי אפשר דכתיב גבי נבלה או מכור לנכרי ואין כח ביד חכמים לאסור היתר בפירוש בתורה כמ"ש הט"ז ז"ל ואין לומר דאיסור סחורה לקנות לכתחלה מן הנכרי כדי להשתכר בו הנה זה לא משכחת הא דתני בבכורות ובתרומות דזה אינו בנמצא ביד נכרים ומשמע להו דכל הני דתני במתני' יהי' משכחת כלם שוים ביחד בענין אחד להם. וע"כ נשמע לתוס' דבכגון זה ישראל הקונה מחבירו כרי להשתבר ליהו דישראל הראשון מותר לו למכרם לפי שבא לו בהוזדמנות אבל הישראל השני שקונה כדי להרויח ולהשתכר עושה חיסור סחורה ובאופן זה כלם שוים בחדא מחתא מחתינהו במתני' ועולים יפה דבריהם באין פקפוק. והגאון חו"י אחרי נשיקת עפרות לו כ' בזה שלא בדקדוק:
וכלל העולה לדינא בכל מה שבארתי כסולת נקי. ועיין בשו"ת נו"ב מה"ת ראיתי שגם הוא כ' ותופס העיקר דאיסור סחורה לאו דאורייתא ואיזו דבורים שמה טען שכתבתי למעלה ואני הנלענ"ד כתבתי מלבי נכונים וברורים לדינא ולמען לא ידמה בנפשו כי השלכתי דבריו אחרי גוי לבלתי השגיח ולעיין בהם ובאמת חביבים וערבים המה לי מאוד. ע"כ יצאתי חוץ מגדרי כי אין דרכי לפלפל בדברי זולתי לסתור אי לבנות באיזו חדושים שאינם נוגע ונחוץ לדינא אבל יען אני אדע שכ"ת חפץ בזה הנני למלאות רצונו של אדם זו כבידו ואטייל עמו ולהשיבו על דבריו פעם כסותר פעם כבונה לדעת איזו מהם ישרו בעיני ואיזו מהם שכתב לפום חורפו יראטח מבלי שים עין אך לפלפולא בעלמא ואשיב על דבריו ראשון ראשון:
מה שתמה על הב"י שלא הביא שי' הרשב"א בסי' ש"א שכ' ג"כ כדברי תוס' דאיסור סחורה מדאורייתא. הנה חין זה תימה שהרי הביא בשם הרשב"א בסי' רכ"ג שמבואר בהדיא שאינו אלא מדבריהם והב"י מקצר ואני הבאתי למעלה דא"כ נמצא סתירה בדברי רבינו הרשב"א ז"ל אלא דבאמת ילמוד סתים מן המפורש כיון דבסי' רכ"ג כ' להדיא שאינו רק מדרבנן. ממילא ידענו הא דכ' אסור מדאורייתא אינו אלא אסמכתא וככל הנאמר למעלה ולמה עמד כ"ת על הב"י ולא על הרשב"א ובזה נראה שלא עיי' בסי' רכ"ג ואני בארתי די כל הצורך בביאור דברי רבותינו ז"ל ושי' התה"ד מוכרעת ונאמרים בהשכל ובדעת כאשר העליתי עד מקום שידי מגעת:
ומ"ש כ"ת סברת הט"ז בכ"מ הובא בתוי"ט פ"ב מסנהדרין. הנה אין ענין זל"ז כי שם מבואר דחז"ל לא רצו לבטל מה שכתוב בהם למלכות ב"ד דינו לבקר משפט ואין זה דבר המפורש בתורה אלא לבטל מצוה האמור להם לא ראו חכמים לבטל מהם ולא קרב זל"ז:
ואשר כ"ת דלאי לי חספא למצוא מרגניתא טבא שהגאון הצל"ח מפלפל בסברת הט"ז בהא דריש ברכות שחסרו חז"ל אכילת הפסח אחר חצות והרי נגד מה שמבואר ההיתר בתורה ממש כפי דרשת ר"י עד מתי חתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים. הנה לפי מה שכתבתי למעלה גם מזה לתק"מ וכן הוא האמת דעיקר סברתו אזלא דאין כח ביד חכמים לעקור דבר שמפורש בלי דרשה ואין חלוק דהיינו דחי אפשר למדרש באופן אחר ויותר הי' לו להקשות מסדין בציצית חלא ע"כ כמש"ל וכן בזה דכיון דיש לדרוש כר"ע ור"ח מועד צאתך ממצרים אתה שורף וגם עיקר קרא נאמר גבי זביחה וניתן לדרוש כ"א לפי מדרשו אבל אינו מפורש בתורה שאכילת הפסח כל הלילה א"כ אין מזה שום סתירה לדברי הט"ז ז"ל. וכאשר הוחלתי לדבר למעלה:
ועכשיו אני מוסיף עוד לומר לא מבעי' בשב ואל תעשה יש ביד חכמים לנזיר נגד דרשה שבתורה אלא במקום שיש טעם וסמך יש בידים גם לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה כמבואר בתוס' נזיר מ"ג ב' ד"ה והאי מת מצוה עש"ה. ומעתה גבי פסח ראו חז"ל ל לחוש ולהרחיק מן העבירה ואמרו אינו נאכל אלא עד חצות ולא יותר כדי שימהר ויזדרז ולא יבא לידי חיוב כרת כנותר כמו כל הקדשים שאמרו חכמים עד חצות וזה אמת דאם ראו לעיקר דבר מן התורה בקו"ע א"כ ל"ק ממה שראו באיזו מקומן לגזור בשוא"ת ואפי' בדבר שהותר עפ"י התורה ואין לדמות זל"ז וסברתי של אא"ז הט"ז אמת ונכון וישוב בכל מקום זולת במקום שראו חז"ל סמך וטעם לדבריהם. ומה שהניח כ"ת בצ"ע על החק יעקב שכ' אין למדין מכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ וזה הכלל אינו אלא לתנאים ולא לאמוראים וכ"ש הפוסקים. הנה כ"ת הביא. הסברא משו"ת הגאון בכללי הש"ס אני לא מצאתי זה הדבר שמה ולא נזכר כלל לחלק בין תנאים לאמוראים אלא הס' הזאת ראיתי להגאון בעל ש"ש הביא בשם שו"ת מהרי"ק שורש יו"ד שכ' לחלק בין תנאים לאמוראים והגאון הנ"ל יפה העיר בזה לתרץ קושי' תוס' בפסחים ק"ה ריש ע"א ד"ה קשיא לעולא עש"ה ודוק שמה והוא נכון. אמנם אני ראיתי סתירה לזה אפי' בפוסקים עיין כ"מ בפ"ג דברכות דין י"א יעו"ש גבי הא דכ' רבינו חוץ מן האורז. נראה דלא סביר' לי' כלל של מהרי"ק הנ"ל. אבל בלח"ה לק"מ על הח"י שלא כ' כן רק סירכא דלישנא בעלמא נקט דאף שמבואר ברמ"א בסי' דאין להתענות שום תענית וסתם דבריו מ"מ שם בה' תענית כ' דחתן מתענה בר"ח ניסן ומה שאסר בכאן גילה שם ואין בזה תפיסה על הח"י:
ומה שהביא ראי' דדם מיתר בסחורה ממתני' דחולין קי"ז דלא חשיב מה שחמור דם מחלב הטבת לראות ויפה העיר לכאורה אילם בחמת אין ראי' כמ"ש בעצמו דנא חשיב רק החלוקים שהם מדאורייתא וגם י"ל דתנא ושייר ומצינו בכמה מקומות כזה ואני כבר בתרתי נעיל דעיקר איסור סחורה מדרבנן א"כ הרי חזינן דלא חשב שם רק איסורי דאורייתא וחשובים שהרי מה דקאמר בדם אין בו מעילה זה דוקא מה"ת דמדרבנן עכ"פ. לא נהנין לכתחלה כדאיתא במעילה ובכמה דוכתא ונמכרים לגננים דוקא לאחר שנעשה מצותו. ולפי דברי הנ"ל דם גם מדרבנן מותר בסחורה דל"ש בו חששא שמא יאכל מיני' דעיקרו אינו עומד לאכילה דנפשו של אדם קצה בהם. וכן ראיתי מביא בשם ס' פ"ת דדם מותר בסחורה אפי' מדרבנן ואין הס' פ"ת תח"י אבל באמת לדינא נכונים דבריו כמבואר
ואשר חקר כ"ת אי דם מקרי שעת הכושר מפני כ"ז שלא פי' ונבלע באברים הי' מותר שגג בזה חדא דקרא דכל דם לא תאכלו קאי על דם בעין הכנוס בתוך חללה ולא דם הנבלע באברים ודם חללים ישתה האי הוי משקה ודם הנבלע באברים אוכל הוי ולא ע"ז קאי הקרא דם שנשפך כמים דאיתקש למים ועוד דעיקר קרא מיירי בדם קדשים דבפ' קרבנות כתובי ב' לאוין א' לקדשים וא' לחולין ובדם הראוים לכפרה מיירי ומשום זה דם שבישל אינו עובר ודם שמלחו דיליף דוקא הראוי למזבח כדאיתא במנחות ד' כ"א. א"כ איך מפלפל בדם האברים שפירש מהם:
ומה שכ' כ"ת לתרץ קושיתם מבכורות ותמה למה הרעישו הרי י"ל דחדוש הוא התירו רק הסחורה. הנה גם אני בתחלה הייתי רוצה לומר כך אלא נתישבתי פוק חזי מאן גברא רבא והרים גבוהים כאלה התוי"ט והמשל"מ צריך להבין דבריהם ולנשק שפתותיהם ולא לדחות בקש כי להם משפט הבחינה ונלך בנתיבותיהם הם אמרו. ויפה העירו. דכיון דמצינו עכ"פ היתר לסחורה וע"כ אם אסור באכילה נסתר בזה הכלל דכל דבר האסור אסור בסחורה אלא ע"כ דהותר מכללא דאמה"ח והוא גילוי דעת להיתר לגמרי ולא לחצאין ומצינו כזה הרבה בש"ס ואין אתי הזמ"ג לחפש עתה ולבדוק בחדרי הש"ס והפוסקים בזה וממקומו הוא מוכרע דקאמר התם דאי לאו קרא את הגמל הו"א הואיל וחלב חדוש הוא גם בבהמה טהורה ע"כ הי' הס"ד גם בבהמה טמאה שרי החלב והרי מבואר דאמרינן אין חדוש לחצאין ולא אמרינן דאין זה רק חדוש לבד להתיר משום דם או משום אבמה"ח ומנין לנו להתיר גם איסור דטמא אלא ודאי ש"מ הי' סברתם כך ולהכי איצטרך קרח לאסור חלב טמא. א"כ שפיר קאמרו כיון דמצינו דמותר בסחורה ש"מ גם באכילה מותר ולא אמרינן חדושים לחצאין, ולבם כפתחו של אולם, ועלינו למשכונא נפשינו להבין דבריהם ולשקול בפלס ובמאזני משפט ללמוד מלשונותם ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
ומה שחידש כ"ת לישב קושיתם ע"ד הפלפול מהא דחריצי חלב של תוך המלחמה לשי' הרמב"ן. הנה אם לפי דעתו דבר חכמה דבר אבל לא יאמר כן אפי' ע"ד הפלפול בעלמא כי שגגה הוא חדא הנה לפי דבריו ועצתו מצינו דמים לחמץ בפסח לראב"א דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ושלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ופי' בתוס' שם דהיינו ע"כ הנאה. הנה לפי דבריו גם חמץ שלו יניח שהנכרי יקנה אותו במשיכה ואח"כ יהי' מותר ליקח דמו מפני שכבר הי' של נכרי ובשל נכרי מותר בהנאה אבל באמת זה לא ניתן להאמר כלל דאיך יתן לנכרי שיקנה בעבור שהוא יקח את הדמים א"כ הוי נהנה משלו וגם הרי גם נתינה בעלמא אסור כשאסור בהנאה מתנה כמכירה וגם בזה אם אסור בסחורה ומטעם הנאה מקרא דיהיו כמ"ש כ"ת א"כ איך יתן עצה ליתן לנכרי שירצה והדר יקח הדמים. ועוד האיך שלח ישי החלב לתוך המלחמה לשר האלף בעבור שבתוך המלחמה מותר לאכול דברים האסורים והוא מהכתוב ואכלת שלל אויביך ובתים מלאים כו' אשר לא מלאת אבל לא מביתו דברים האסורים וא"צ להשיב ע"ז שידעתי שכבודו בעצמו יודע שאין דברים אך כ' דעכ"פ ניתן להאמר ע"ד הפלפול אבל לא ניתן לכתוב ומפני חביבותי' דמר כתבתי לו מפני הכבוד להשיב:
ומ"ש כ"ת דלחזקי' דלא משמע לי' לא תאכל על איסור הנאה א"כ לדידי' סחורה מותר לפי דבריו איך יפרנס מתני' דשביעית דאין עושין סחורה בנבלות וטרפות וכי נימא דר"א וחזקי' פליגו בפ' המשנה דלר"א איסור סחורה מדאורייתא ולחזקי' מדרבנן ונשוה פלוגתא חדשה ביניהם מה שלא מצינו רמז בזה בגמרא דפלוגתא בלשון הפוסקים מבואר לפי פשוטו דלקצת פוסקים מתני' בדאורייתא קתני ולקצתם דמתני' אינו אלא מדרבנן אבל לומר בגמ' ר"א וחזקי' פליגו בזה וכי נאמר דתנאי פליגו בזה אי הוי אסמכתא תו לא דא"כ אמאי לא קאמר דגם ריה"ג ור"ע פליגו בזה דלמר יהיו לאו אסמכתא ואיצטרך יעשה לכל מלאכה בחלב להתיר דלא ללמוד משרצים ולומר יהיו אינו אלא אסמכתא בעלמא מדרבנן גם בשרצים ולא איצטרך יעשה לכל מלאכה אלא לטו"ט אלא ש"מ דלא ניחא להו לחכמי הש"ס לאוקמי בזה הפלוגתא אם יהיו אסמכתא או לאו אלא דהפוסקים פליגו בזה איך הי' פשיטות לחכמים לכ"ע שוה בפי' המתני' וגם במתני' קתני כלם בשוה אין עושים סחורות ולדידי' הנה אינם שוים לחזקי' דבשרצים הואיל דכתיב לא יאכל איסור סחורה מדאורייתא ובנו"ט איסור סחורה מדרבנן ובתוס' סוכה לא משמע להו כך אלא דכלם שוים. ובאמת זה קשה גם אליבא דחו"י הנ"ל וכבר שדיתי בי' נרגא ולענ"ד דברים ברורים ומוסכם בפי הקדמונים:
וגם מ"ש דהקושי' בבכורות קאי רק אליבא דחזקי' כיון דלדידי' מותר בסחורה. לפי"ז קשה מה פריך מנ"ל דחלב שרי אי מבב"ח איצטרך לאיסור הנאה ולר"ש למילקי על בישולו בלא"ה הנה א"ש לא ס"ל כחזקי' כמ"ש תוס' פסחים כ"ב ד"ה ור"ש דחזקי' לא מצי ס"ל כר"ש א"כ בלאו איסור הנאה דגם אם נימא דבב"ח ג"כ אסב"ה איצטרך לדידי' קרא דבב"ח כיון דלפי דברי עיקר הקושיא אליבא דחזקי':
ובעיקר הקושי' שנתעורר כ"ת גם אנכי הערתי בזה וכתבתי למעלה ישוב נכון וכעת הנה עוד נראה לי ישוב אחר יותר מרווח אופן נאה ואימא לו דבר נכון ומתקבל לישב כל הקושי' הנ"ל בסוגיא דבכורות דמה פריך דאיצטרך בב"ח לענין הנאה דא"כ אכתי תקשי למה לי ג' ל"ת וגם הקושיא שהקשתי ומצאתי בר"י על התחלת הלימוד דאם חלב בלא"ה משום אבמה"ח למה לי לא תבשל הרי איצטרך לחצי זית בשר וח"ז חלב כלוי ופליג על רב והכל קושי' חמורות הם. ועתה כאשר חזרתי על כל דבריו וחשבתי לדעת מה להשיב הנה נתחדש לי בעז"ה אופן אחר בישוב כל הקושי' הנ"ל בדברים של טעם נחמד אף נעים. ויתורץ עוד בזה קושיא א' שהקשתי בחג העבר אמרתי לחדד את בני יחי' במה דפריך בגמ' ולר"ש דסובר גם בב"ח מותר בהנאה למה לי קרא ל"ת אם חלב אסור משום אבמה"ח והקשתי ע"ז הרי לר"ש דסובר כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן ובתוס' בנזיר ועוד באיזו דוכתי מבואר דוקא בעינא קאמר ר"ש כ"ש למכות אבל בתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית שלם. א"כ שפיר איצטרך קרא דבב"ח דאי משום אבמה"ח הנה לא ילקי עלי' כי אם כשיאכל אמה"ח בעינא אבל כשהוא בתערובות עם בשר אז בעי כזית דוקא משא"כ אי קאסר משום בב"ח הוי גוף איסור וילקה גם כששניהם ביחד הבשר עם החלב פחות מכזית יהי' לוקה לדידי' וזו קושי' שראוי לעורר ולחדד בו והבן ויש לישב בדוחק:
לכן עתה הנני בדרך אגב האיר ד' את עיני למצוא דרך נכון ישכון אור בישוב פי' הסוגי' ולא תק"מ די"ל דה"פ בגמ' אי נימא דחלב בלא"ה אסור משום אבמה"ח א"כ איך נאמר דבב"ח אסור הרי לא חל כלל האיסור בב"ח דאין איסור חל על איסור דקימ"ל בכל התורה כלה ומתוך כללא דהכי גמירא לן נשמע דאין בחלב חיסור אחר וע"ז מקשה דאבמה"ח מותר בהנאה אבל בב"ח אסור בהנאה א"כ הוי איסור מוסיף לפי שי' תוס' ואף דתוס' בחולין ק"א סברו ג"כ דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף אבל עכ"פ איסור חמור הוי וגם שאר פוס' סברו דהוי א"מ ועיין שם במשל"מ פ"ה מהיסה"ת וברש"י מפורש דהוי א"ה א"מ ע"ש ע"כ שפיר פריך ולכ"ש וכו' אף דסובר ר"ש אין אחע"א ומודה באיסור מוסיף אבל לדידי' דסובר בב"ח מותר בהנאה א"כ אין כאן עוד א"מ ושוב לא איצטרך קרא דבב"ח דאין אחע"א ומשני למילקי על בישולו היינו לפי המבואר בחולין קי"ג גבי פלוגתא דר"א ור"א כיון דאבישול לקי וחל לענין בישול לקי נמי אכילה דלהכי אפקא רחמנא לאכילה בלשון בישול וז"ב והבן היטב. ומעתה לק"מ שום קושי' דאין השקלא וטריא בגמ' לענין יותר קראי אלא דאם חגב אסור בלאו הכי שוב לא יחול בב"ח. וממילא לא קשיא קושי' הנ"ל דאיצטרך היקשא דם למים וגם ההיקש דאבמה"ח לדם לומר דמותר בהנאה דאל"ה לא הוי ידעינן מבב"ח דאמה"ח מותר בהנאה דאפי' אם חסור בהנאה ג"כ מ"מ חל איסור בב"ח על איסור אבמה"ח מכח מגו דלהכי אפקי בלשון בישול הואיל דחל לענין בישול חל גם על אכילה וכמו דקאמר אליבא דר"ש אלא דמעיקרא קאמר משום הנאה כיון דבאמת לית איסור הנאה באבמה"ח ותופש גם אליבא דאמת דכבר ידענא מההיקש דאיתקש לדם ודם למים אבל להוכיח מזה דאבמה"ח מותר בהנאה ליכא הוכחה די"ל כמו דמדחי אליבא דר"ש דבב"ח חל מכח מגו כנ"ל וז"ב ודוק היטב וזו פרפרת נאה:
ומ"ש כ"ת קושיא בשם י"י להוכיח דסחורה מותר מד"ת דאל"ה קשה דיחול נבלה על חלב דהוי איסור מוסיף דנבלה אסור בסחורה נפלאתי מאוד על הגאון ז"ל ובמח"כ שגגה יצא מלפני השליט בשנים א' הרי גם אם יחול נבלה על חלב מ"מ יהי' מותר בסחורה שהרי מקרא מלא כתוב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה. א"כ איך קאמר דחל איסור על החלב משום איסור מוסף דהיינו דנימא מגו דחל בסחורה לאסור יחול ג"כ על איסור אכילה למלקות הרי החלב מותר בסחורה גם בנבלה וגם חלב טמא לקצת פוס' מותר בסחורה ואם יאמר כוונתו דשאר הבשר אסור בסחורה בלא"ה כולל הוי מגו דחל על כל הבשר. ב' נעלם ממנו שתוס' הקשו כן בזבחים ד"ע והניחו בתימה דהוי איסור מוסיף והיינו מכח דהבשר נאסר והיינו כולל כמ"ש תוס' בחולין דקאמרי אקדשי' מגו דאתוסף לאו דוקא מוסיף אלא דהיינו כולל וגם מוסיף הוי לענין דנאסר לגבוה כמ"ש תוס' שם ד' ק"א ד"ה מאן וגם אפי' אם נימא דאיסור סחורה אסור מדאורייתא מ"מ אינו ע"ז איסור מוסיף כיון דאינו אלא איסורא בעלמא וכמ"ש תוס' שביעית כ"ב עי"ש דח"ש אליבא דר"י מ"מ לא הוי מושבע ועומד עליו כיון דאינו אלא איסורא בעלמא וחל עלי' שבועה וממילא לא הוי איסור מוסיף לומר בזה מגו דחל והבן:
ומ"ש כ"ת לתרץ קושיתו דהגאון הנ"ל מטעם דטרפה איסור חמור שאין לו היתר בשחיטה אחר שהיסב כוונתו מטעם חמור אי אפשר לומר כן לדעתו ז"ל שהרי חלב חמור יותר מחומרא דנבו"ט שהוא חיוב כרת:
ומ"ש ומעיין לענין דינא דאם אינו ראוי לאכילה אינו אסור בסחורה דלא הוי בכלל לא יאכל אינו כן ע"כ דלחזקי':
אם סובר כר"ש כתבו בתוס' פסחים כ"ב אין בגידין בנ"ט ע"כ בהנאה אסור כיון דל"ש ב' אכילה עיי"ש הרי מבואר אפי' לחזקי' אסור בהנאה משום יאכל אפי' באינו ראוי לאכילה אבל ני"מ לא יצא מכלל הנאה ונכלל בהלאו דאכילה וא"כ גם לדידן דכר"א ס"ל עכ"פ אסור בהנאה באינו ראוי לאכילה ולשי' דאיסור סחורה בכלל הנאה הוי:
ומ"ש כ"ת להביא ראי' לדבריו אם אינו ראוי לאכילה מותר בסחורה מסנהדרין מקידושי דוד את מיכל במאה ערלות פלשתים. הנה נראית שכ' אלו דברים שלא במתינות כי אם במהירות התנועות על כן בא לכלל טעות ויש בהם כמה שגגות בראשון עיקר הפוסק דאיסור סחורה דאורייתא הוא הרא"ש ז"ל והרא"ש פוסק דבשר אדם אינו אלא דרבנן הובא בט"ז שם. שנית איך מביא ראי' לאיסור העומד לאכילה אלא שנתקלקל ונפסד עתה מאכילה מדבר שלא הי' עומד מעולם לאכילה שהערלה מאוסה היא מעיקרא כי אם לשונרא וכלבא חזו וגם איסור סחורה הוא אם צריך אותו לאכילה או למלאכה משא"כ בערלות פלשתים דעיקר כוונתן להנקם מהשונאים ולהאביד החטאים הרשעים האלה. ועוד הרי זה הוא כמו נזדמנו דכי הרג דוד את הפלשתים רק בשביל לחתוך הערלות מהם ולאחר שהרגם נטל הערלות לקדש בהם בת שאול וזה פלוגתא בגמ' אי דעתה אפרוטה או אמלוה אלא שהמשל"מ פ' י"ד מהל' אבל הוא שפיר חקר מזה דמת עכו"ם אסור בהנאה א"כ אמרינן דחזו לשונרא וכלבא ובה מקודשת כיון דאיסורי הנאה נינהו וכ"ת היסב הדברים לענין איסור סחורה ושלא בדקדוק כ'. וגם בענין מה שחקר כבודו בקידושי אשה צד מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו גם בזה חקר המשל"מ בפ"ה מה' אישות תמצא שם די כל צרכו בענין זה אבל אין ענין לענין סחורה:
ובמה שהעלה לדינא יפה כתב שכן כתבתי למעלה. והטבת לראות בתוס' פסחים ל"ד אבל אני כתבתי למעלה שפיר מה שנלענ"ד ברור דל"ש בזה שמא יאכל מני' כשאינו מותר לו לקנות כי אם ע"י שנתקלקל ונפסד ונבאש ריחו וטעמו א"כ זכור הוא ודמי להא דריש פסחים ע"כ הנלענ"ד כתבתי להלכה ולמעשה:
ומה שהשיג על מה שכ' הגאון מהרש"ק לחלק בין חלב לשומן נפלאתי מאוד גם אני איך לא ידע מזה המבואר דהכל מקרי חלב מגמ' ערוכה בחולין חלב טמא אינו סותם חלב טהור סותם וכ"ת היטב לראות ודרכו של הגדול ההוא בכמה ענינים לא דק ולא חש לקמחי' ואין מביאין ממנו ראי' אפילו לפלפולא בעלמא וכ"ש לדינא כי איש מהיר במלאכתו ואינו מברר סולת מתוך פסולת ואשר אני הרביתי קצת דברים נגדך. אך להאיר עיניך ולא לסתור באתי. כי אם יען אשר אהבת נפשי בו מצאתי ולטייל עמו חפצתי. ולמלאות שאלתו התרפקתי ע"כ לא התרפיתי ואומר שלום לו ולתורתו כבד אכבדהו. ברך אברכהו. ירבה ויציץ ציץ יפריח כשושנה. שלחנו הטהור לכוננה ברוב אונים ועצמה ירבה ויוסיף ימים ושנים ויגדיל התורה.
ועל השאלה השני' במה שמבואר דת"ח מלוים זא"ז בריבית אם יש בזה דין ת"ח בזה"ז והאריך בציונים הרבה חפש ומצא עד מקום שידו מגעת ואסף הרבה מקומות שנזכרים דין ת"ח שנבדלים מדין ע"ה עצמו מספר ולא התרפה מלדרוש מעל ספר ושאל לדעת מפני מה באיזו מקומן סתמו דבריהם ולא ביארו אם יש נוהג גם בזה"ז אם לאו. הנה אומר אני שעיקר הדבר תלוי ועומד זיל בתר טעמא ולא בתר שמא שיקרא בפי הבריות חכם או ת"ח ולא כל הענינים שוים והרי בגמ' מצינו חלוקים עיין בשבת קי"ד כמה דברים איזו ת"ח ועיין בקידושין מ"ט ועיין בתענית דף יוד ובתוס' שם ד"ה איזו יחיד הרי דגם לדידהו חילוקים רבים יש והאגודה כ' דעתה בעו"ה אין לנו דין ת"ח מפני שאינו בנמצא עתה שיודע כל התורה כלה אפי' במס' כלה. אמנם זה דוקא לענין מה דצריך להיות אלים כחו כגון לדון יחידי או להתיר בכורות יחידי או למשרא נדרא ביחיד שהר"ן ז"ל בנדרים הביא דיעות אם בעינן סמוך או חכם לבד כגון ר"נ ור"ה עיין ד' ח' שם. ובכגון זה דהאלימו כחו ועצום הוא להיות היכולת בידו כמו ג' הדיוטים ע"ז אין כחו עתה בזמנינו ככחו אז וגם בענין כבודו של חכם בענין שאינו נוגע למחיתו ולפרנסתו אך לשנות דינו יתר מכל אדם מחקי התורה בדברים שאם לא נכתבו לא היינו יודעים מדעת עצמנו כגון בדבר קצוב ליתן לו ליטרא דדהבא או לקרוע עליו או להעבין הטבח מפני שלא הראה סכינו אפי' כשנמצא יפה וכדומה באלר בזה אמרו דאין לו דין זה בזמנינו כי אשתנא דרא ואישתנא דינא ועל כל כיוצא בזה תסוב דינו של האגודה. וכן ראיתי בשו"ת מהרי"ל רמזו הש"ך ביו"ד סי' י"ח אבל בדברים דהשכל מחייבו להעדיף כבוד ומחית הת"ח שתורתו אומנתו ונוגע לכבוד התורה ולומדי' ולהחזיקם בזה אין חלוק כלל דגם בזה"ז נהגו כל דין חכמים ושוני הלכות והרי בשבת קי"ד הנ"ל איזו ת"ח שבני עירו מצוון לעשות לו מלאכתו זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים והנ"מ למטרח בריפתי' ואח"ז אמר איזו ת"ח כל ששואלים ד"ה בכ"מ ואפי' במסכת כלה הרי דלענין פרנסה לא בעינן שיודע בכ"מ אפי' במס' כלה והבן. ובקצת מקומות בעינן להיות שהגיע להוראה. עיין בש"ך יו"ד סי' של"ד ס"ק ס"ח ובישיבה הולכים אחר מי שמופלג ביותר בחכמה בסי' רמ"ד סעי' י"ח ובדין תלמוד לרב בס"ק י"א ובסי' רמ"ו ס"ק י"ג וכיוצא מהם בכל אלה שהשכל מחייבו ואף אם לא נכתב ראוי הוא להכתב להעדיף דין ת"ח היגע בתורה ונוהג כשורה ולפוטרו ממסים וארנונית ובבניני החומות והשמירות. לפי שמשמרתו התורה. ודבר נוגע למחייתו ולפרנסתו. אם תורתו אומנתו. בזה לא חלקו והכל לפי ראות עיני עדתו. לפי ענינו ופעולתו. ועוד יש חלוק אם בדבר ההוא יודע בטוב הענינים כגון לענין נדרים במתפיס בדבר האסור דא"צ שאלה רק בע"ה הצריכים שאלה העיקר טעמא של הדבר מפני שהחכם יודע בעניני נדרים ולא ירגיל בהם ובהתרתם אעפ"י שבשאר דברי הלכות א"י לישא וליתן דינו חלוק מע"ה שא"י בטיב נדרים שלא יקל ראשו בהם. וזה מבואר בש"ך שם. ומעתה בענין ריבית דתנינן ת"ח מלוים זא"ז בריבית דמבואר בב"י מחמת שהם יודעים בחומר האיסור ולהזהר במיני ריבית ע"כ ידעו ומחלו ודוקא בריבית דרבנן ובמאכל כמבואר בפוס' א"צ לזה להיות יודע כל תורה כלה ולחכם כמותו יספוק קצורי דברים אלו לבאר כל המקומות. ולהבין שמועות. במקומות מפוזרות. ויבדוק בכל חדרי אלו הלכות וטעמם ונימוקם ישכיל בדיעות. ואין פנאי להאריך אך נקוט בידך זה הכלל כי הכל לפי שהדעת מכרעת ודי בזה והבן:
ועוד בו שלישי בקודש מן התורה שמענו מפי השואל כ"ת עמד ושאל אם מותר להבריח מן כתבי לשונותם בסטעמפלין אם הוי כמבריח מכס זו אסור ואם ת"ח פטור ממס כזה. הנה בש"ע מבואר בזה שני דיעות הביאום הרמ"א בסי' שס"ט אם אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא או דוקא בקרקעות מסים ומכסים התלוי בקרקע עיי"ש ובענין שחקר דת"ח פטורים ממס שפיר אמר שהם פטורים מכל מס ומכס הן במכס המונח על קרקפתא דגברא והן במכס המוטל על קרקעות ומטלטלין הן בדבר קצוב או שאינו קצוב כמבואר בש"ע בהדיא והוא נובע מש"ס דנדרים פ"ג וב"ב פ"א מכל מנת המלך פטורים ומי שמטיל מס על הת"ח עובר בדאורייתא ובנביאים ובכתובים כדאיתא בגמ' ב"ב ד' ח'. אמנם באותן המסים שמוטל על הנושא ונותן וחוק המלך למי שישא ויתן להשתכר ולהרויח יתן כו"כ מנת המלך מן כל סחורה זה לא שמענו ואינו מבואר בשום מקום שת"ח יהיו פטורים והא דאמר ר"ח שאני טרשי דידי שבכל דוכתי שבקי להו מכסו אינו במשמע שדינא הכי וניהו דבמה דקאמר דנקטו לי שוקא זה מצד הדין כמבואר ב"ב כ"ב דאמ"ל ר"ג לרבא פוק חזי אי הוא צורבא מרבנן נקיט לי' שוקא וכן קימ"ל בש"ע אבל מ"מ האי דשבקי לי' מכסא מלתא יתירתא קא עבדה לי' לר"ח. וגם דבר התלוי בישראל לבד אבל אין זה ראי' אם המלך חייב בזה להניח לת"ח המס מהמו"מ שלהם. ואין זה מוכח מגמ' דכורש מ"פ ובשו"ת מהר"ם אלשקר הבית דיעות הפוסקים בשם הרמב"ן והרשב"א דגם מה שהמלך פורט כל איש ואיש יתן כו"כ מס בכל השנה ולא על הכלל בכללות ס"ל דגם הת"ח פטורים כי אם במה שצריך לנטירות ולשמירות העיר ע"ז הת"ח פטורים שתורתן משמרתן אלא דהרמב"ם ז"ל פוטר בזה ג"כ אפי' כשפרט כ"ח ואחד בפרטות אין להטיל שום כרגא על הת"ח שתורתן אומנתן ותורתן הרב ועסקן מעט וגם אם הוא בעל מעשה וצדיק אבל אינו מבואר במה דצריך ליתן מכל מו"מ דזה אין קצבה לדבר לא שמענו אם ת"ח נבדל בזה משאר העם ובסנהדרין כ"ז ב' קם ב"ח ונשקי' לכרעא דר"פ וקבלי' לכרגא דכלה שנים ופירש"י להצילו כל הימים ממנת המלך ש"מ דמקודם הי' נותן וזה הי' בזמן דידינו תקופה שהרי הי' בידם לדון ד"ק דאמר לי' ר"ג לראב"י פוק עיין בי' אי ודאי קטל לכהוי' לעיני' עש"ה. וע"כ ש"מ מזה דלאו מכל מנת המלך פטורין ויש א זו חלוקים ובודאי ממס המונח על קרקפתא דגברא דבר קצוב או ממטלטלין מבשר ויין כמבואר ודאי דבלא"ה לא הי' נותן ר"פ אי לאו דהי' כוונתן מסחורתו שישא ויתן בהם וטרשי דידי'.
ועוד בהאי סטעמפלין הוי חוק המלכות דכל שטרות הן דהלואות הן דקניות לא יוכשרו ולא יתקיימו כי אם כשיהיו חתומים בעזקי דילי' וזה חותם של המלך ואינו נותן לו כ"א בדמים הקצובים וגם רם יתן כמה הון למלכות אבל השטרות לא יתקיימו בלי זה הסטעמפיל זה הוי לדעתי כמו מטבעית שטבעו המלך ובידו לפסול כל המטבעות ולהכשיר מטבע היוצא עפ"י דתי המלך חין זה נקרא מס וכי מפני שהוא ת"ח מחויב המלך לתת לו מחצית בזה אין חילוק בין ת"ח לשאר העם וכל אפין שוי' והפי' עבדיו ומשרתיו וכל פעולותיו הכל נכתב על אלו הניירות ובעניני המטבעות הוי דינא ד"ד כי זה מנהגי ודתי המלכות כמבואר בש"ע ע"ד. וביו"ד קס"ט כך לענ"ד ברור וא"צ לשום ראי'. אמנם כ"ז למותר ואין שום נ"מ בראייתו שהרי מסקינן ב"ק קי"ג כרבא דהפקעת הלואתו מותר וע"ש בש"מ בשם הרמ"ה ז"ל דהכי קימ"ל וגם בעניני מסים להפקעות הלואה דמיא ולא עדיף מחוב גמור להפקיע מני' שרי וכן מבואר בחו"מ סי' שס"ט וכן הרמ"ח בסי' שמ"ח וכן כ' היש"ש ב"ק פ"י דין ך' הפקעות הלואה במסים וחובות שרי אך להטעותו לכתחלה לא נכון כי אם כשטעה מעצמו מותר וגם דוקא כשקנה ישראל את המכס אין לישראל לגנוב ממנו דאז הוי גזל ישראל שקנה בהיתר אבל כשקנה הגוי או שהעמים גבאים ע"ז לגביתם מותר להפקיעם רק במקום שיש חה"ש לכשיתודע להם אסור משום קה"ש ואם אמיר יאמר שגם בהעלמת הסטעמפלין יהי' חה"ש. א"כ אין חלוק בזה בין ת"ח לע"ה נהפוך הוא דחלול השם בת"ח מקפידין יותר כדאמרינן בכמה דוכתי אדם חשוב שאני אבל לדעתי אין בזה משום חה"ש דדוקא במה שיחשב להם לגניבה וגזילה דהיינו להחזיר חוב או אבדה שהוא ממון שלו אז צריך לחשוש מפני חה"ש כמ"ש גם בשו"ת מהר"ם אלשקר בסי' י"ט אבל בהעלמת הסטעמפיל גם כשיתודע שעשה איזו שטר בלי סטעמפיל יש כמה התנצלות ואין עונש בזה כי אם שיפסול השטר ולשלם כפל דמי הסטעמפיל כי כן צוה להם המלך ולא שמענו שום עונש ע"ז ואין בזה חששא אם בידו להעלים מותר בפשיטות ושוים בזה ת"ח וע"ה: