אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן לח

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן לח

סימן לו

לתלמידי הרב הגדול מו"ה שלום מרדכי הכהן נ"י (כעת הרב הגאון המפורסים אבד"ק בערזאן בעהמח"ס משפט שלום על חו"מ):

שאלה באחד שקנה חצר ושני בתים בתוכו וכשרצה לתקן הגדר ולבנותו חפר ביסודתו ומצא בקרקעותו בעומק חרושתו שני ראשים ועצמית של מתים. ועוד אחר זה בקצה האחרון רחיק ממקום הראשון ערך חמשים אמות חפר ומצא עוד כזאת עצמות מתים קבורים וגם נשמע משכן אחד ישראל שכנו הקרוב אל ביתו כשבנה אב יסודו גם הוא מצא עצמות של ב"א וגם למעלה מהם בשטח ההוא ערלים בנו ביתם ומצאו עצמות וכנראה שבשכונה ההוא קברו אנשים הרבה מי יודע מכמה שנים וקבלה בידם מפי נכרים אומרים לפי"ת שכל השטח הזה הי' מקדם בית הקברות של גוים ואיש אחד אמר ששמע כי זה רבות בשנים הי' מלחמה בעיר ונהרגו כמה ישראלים ונכרים והרוגי ישראל קברו במקום מיוחד שלא על ביה"ק ולדעתו שנקברו במקום הזה ונכרים במקום אחר ומכמה שנים הי' השוק הזה מעולם שוק של נכרים ומקרוב נתישבו שמה יהודים ובנו ביתם בשכונה ההוא ולא נשמע מעולם לחוש להליכת כהנים בשוק זה להרחיק אותם ולדחות רגליהם מלפסוע שמה. ועתה הנה זה הקונה החצר. והבתים איש כהן הוא וטהור גברא עמד השואל ושאל ממני לדעת משפט הכהנים ושב הכהן הוא ובניו כל הימים וכיצד יתנהגו פן המצא תמצא עוד עצמות זו תורף השאלה

תשובה. הנה קרוב לשאלה כזו מבואר בסוף ס' חות יאיר בשם הגאון מהר"ד אפנהיים ז"ל האריך הרחיב במתק שפתותיו שושנים ששונים הלכות רבות בעומק הסוגיות ופסקי הלכות ולכמה דברים ת"ל כונתי לדעתו הגדול ז"ל טרם ראיתי תשובתו גם אנכי הערתי בדברים שהרגיש והעיר ומשבח עצמו להלל מאוד בכמה כרכורים הרגשתי ת"ל גם אני הבנתי ובכור הבחינה הבאתי. אמנם הניח לי עוד מקום להתגדר, ולבאר כל חמירא חוקת קיצור אשמור לדבר, ואחר זה לדינא דידן אראה אשובה, בעזרת הנותן אמרי שפר כתיבה יהיבה, תשובה אהובה, כיד ד' הטובה, אמרות אלקי צרופה, ואשר העליתי בראשית השקפה, לברר אמרות טהורות אתיצבה, עילה מצאתי וטהרתי בדעת יפה, ולא ינתקו רגלי הכהנים מפה ומפה:

תנינן בפ' נגמר הדין דף מ"ג ב' שלשה קברות הן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק את הרבים קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו טהור ומותר בהנאה ופירש"י וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו שם ובגזילה נקבר שם ע"כ נמצא למדין אנו מתוך דבריו דאין מותר לפנותו אלא דוקא כשנודע שבגזילה נקבר אבל בנמצא בספק בלא ידיעה תלינן שברשות נקבר ואסור לפנותו דקנה מקומו. וקשה מסוגיא דנזיר דף ס"ה שנינו המוצא מת מושכב בתחלה נוטלו ואת תפוסתו מצא שלשה מד"א ועד שמנה הר"ז שכונת קברות ובודק ב' ובגמ' שם אמר ר"י מצא פרט למצוי ופירש"י דקאי אסיפא במצא ג' אם אחד מהם ידוע שנקבר שם אין זה שכונת קברות ומותר לפנותן ולא קנו מקומן ע"כ. והשתא במה איירי שם אם כשידוע שבדשות בעל השדה נקבר א"כ אפי' אחד אסור לפנותו כדאיתא בסוגיא דסנהדרין הנ"ל קבר הידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואי מיירי בידוע שיש שם קבר אבל לא ידענא אם ברשות בעה"ש נקבר או לאו א"כ ע"כ מוכח דבספק מותר לפנותו א"כ קשה למה פירש"י כאן דוקא בקבר חדש וידוע שבגזילה נקבר הלא גם בנמצא בספק מותר לפנותו:

ועוד יש קצת סתירה בדברי רש"י במקומו דגבי קבר הידוע אסור לפנותו פירש"י שנודע שנקבר מדעת בעל השדה ומזה משמע איפכא דוקא ביודע שמדעתו נקבר אסור לפנותו ובספק מותר ותמוהין מאוד דברי מאור עינינו רש"י ז"ל ובתוס' שם עמדו בזה מנזיר הנ"ל והרשב"ם בבתרא ק"א והר"ש בפ' ט"ז מאהלות והרב שם כלם פירשו דהאי פרט למצוי קאי ארישא דמתני' במצא מת אחד דנוטלו ואת תפוסתו דוקא במצא ולא במצוי היינו בידוע שנקבר שמה לשם קבורה והאי ידוע דבסנהדרין אין הפירש דנזיר כידוע עיין עליהם ונלמד מדבריהם דבס' מותר לפנותו ויש להתבונן למה דקדק רש"י ז"ל לפרש בסנהדרין קבר הנמצא דוקא בקבר חדש ובנזיר אוקי רש"י האי פרט למצוי אסיפא דוקא דג' מתי' וצ"ע והגאון מהר"ד אפ"ה הנ"ל עמד ג"כ בדברי רש"י הנ"ל ולא ביאר הכל על נכון לישב כל הנ"ל:

אך מה שתי' דהוכיח רש"י ז"ל דמיירי בקבר חדש מהא דאיתא התם דפריך קבר הנמצא מותר לפנותו דלמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו ומשני מ"מ קלא אית לי' וקשה וכי קלא דלא פסק לעולם קול גדול ולא יסיף שמא נתישן הדבר ונשתכח מרוב ימים ושנים וכדאיתא בכתובות דף ך' גבי תלוליות עד ששים שנה מדכר דכירה להו אינשי ולא יותר ע"ש ד"ך. ומזה הוכיח רש"י דע"כ מיירי בקבר חדש ושפיר משני. והנה גם אנכי בראשית השקפה בלמדי הסוגיא אמרתי כך וכוונתי לדעתו הגדול ז"ל בזה לפרש כן. אמנם אכתי לא ביאר יפה מה דאיכא לעיינא היכא דאיכא ספק אי הונח שם ברשות מת זה הנמצא או שלא ברשות בעה"ש דלכאורה הוי ס' דרבנן ואזלינן לקולא דאיסור פינוי המת ממקומו אינו אלא איסור דרבנן כמ"ש הכ"מ פ"ט מ"ה טו"מ וכן בב"י סי' שס"ד כאשר יתבאר לפנינו לקמן בעזה"ש או מפני כבודו של מת או מחמת בלבול וחרדה הדין כמ"ש הט"ז וש"ך סי' שס"ד ואסמכתא בעלמא הוא מישנתי אז ינוח לי והוי רק מלתא דרבנן ואזלינן בספקו לקולא ודוקא בידוע שהוא משכן קבר אבל באינו ידוע יש לנו לומר שלא מדעת ורשות בעל השדה נקבר שמה כדי לפנותו אלא דיש לדון מכח חזקת כשרות ואחזוקי אינשא בגזלנותא לא מחזיקינן ונתכוונתי בזה לדעת הגאון ז"ל דפשיטא לי' זה הסברא ולי עדיין מבעיא לי טובא חדא דאנו דיינינן על איש שאינו לפנינו ואינו ידוע לנו מי הוא הצד ציד להביא את מתי ולקוברו במקום הזה ול"ש לאוקמי על חזקתו לפי מה שכ' תוס' והרא"ש בבתרא גבי המכיר כלים ביד אחר באומר סתם גנובים הם ולא אמר אתה גנבת דל"ש לומר אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזיקינן דכמה גנבי איכא בשוקא ועיין בש"ך סי' קל"ג וגם הכא דכמה אינשי דלא מעלי נמצאים בשוקא א"כ י"ל דלמא קברוהו שלא מדעת בעל השדה:

ועוד י"ל דלא נתכוון לגזול אלא הניחו שמה לפי שעה אדעתא דלפנותו ולא לשקועי' אלא באקראי בעלמא וכמ"ש תוס' בנזיר ועיין ברשב"ם בתרא ק"א ונשכח ממנו מלפנותו ויש לדון בסברא נותנת ומלתא דמסתברא דלא דעת בעה"ש הי' לקברו שם ולהקנות מקומו כדי שלא יהא איסור לפנותו מהא דקימ"ל בכל דוכתא כר"נ דקרקע בחזקת בעלים עומדת בכל ספק המאורע בעניני קרקעות קימ"ל כר"ן דקרקע בחזקת בעלים עומדת ולא מפקעינן מחזקת מ"ק ע"כ ראוי לומר כיון דאם ברשותו נקבר א"כ אסור לפנותו ממקומו טמא ואסור בהנאה דכ"ז שלא פינהו ודאי דטמא ואסור בהנאה לכ"ע לפי המבואר לקמן בס"ד ונמצא יאבד זה שדהו ע"כ נימא דלא ברשותו נקבר ולטהר ולהתיר לו מקומו ושדהו מכח דאוקמינן קרקע בחזקת בעלים ומ"ק:

ומעתה תקשי למה פירש"י ז"ל דוקא ביודע שבגזילה נקבר שלא מרשותו הלא גם בס' מותר לפנותו אלא דמוכח משיטת הש"ס דפריך דלמא מת מצוה הוא וזה קשה יותר מאין לנו ליזול לחומרא דלמא אדעתא דבעה"ש נקבר מדחזינן להש"ס דחשו לחומרא לענין פינוי המת נגד רובא דעלמא וחיישינן למ"מ דל"ש והוי רק מעוטא דל"ש ק"ו שיש לנו לחוש נגד חזקת בעה"ש וע"כ דאמרינן שהרי טומאה לפניך וכמו במקוה שנמדד דאמרינן הרי חסר לפניך וגם בזה הרי מת לפניך ולזה נקט רש"י ז"ל לפרש הסוגיא שיודע בודאי שבגזילה נקבר אז מותר לפנותו. אמנם להבין טעמא דהך מלתא שהוא נגד הכלל דס' דרבנן לקולא ובכאן הוי ס' השקול נגד חזקת מ"ק יש חזקה דהשתא אבל ס' השקול הוי ובדרבנן הו"ל להקל אכן עמוד והתבונן בזה דראוי לומר לחומרא שלא לפנותו מכח דאיכא ספק ספיקא שלא לפנותו ס' א' דלמא הבעל השדה נתן רשות לקוברו שמה וקנה מקומו ס' שני שמא נקבר שמה טרם הי' לשדה זו בעלים והי' ר"ה אבל נעשה שמה שכונת קברות ואפשר נקברו שמה ג' מתים ויותר והס"ס מתהפך ג"כ חדא שמא שכ"ק הוא והלכה למ"מ דג"מ ש"ק אסור לפנותו ואת"ל דאין כאן עוד אלא זה א' שמא בעל השדה הקנה מקומו כיון שנתן לן רשות וג"כ אסור לפנותו ואין לדחותו דנימא דשם אונס חד היא אם מרשות בעה"ש נקבר או מרשות הרבים ושכ"ק סוף כ"ס הוי ברשות ושלא בגזילה א"כ הוי רק כמו ס' א' אם מרשותו או בגזילה נקבר ז"א חדא דלאו ש"א הוי דיש שמות להספיקות או שבעה"ש נתן רשות או שיש בכאן ג' מתים. ועוד דס' א' מועיל יותר מחברו דלס' הא' אין בו איסור רק למקום זה ולא לסביבותיו משא"כ לס' השני כל המקום שסביב הקבר טמא ואסור בהנאה כדאיתא בפוס' והבן ועיי' בש"ך סי' ק"י ונכון:

ומיושב היטב פירש"י ז"ל דלהכי מפרש דמיירי בקבר חדש ויודע שלא מרשותו נקבר ובגזילה מה אמרת שמא הקבר הזה מונח עוד קודם שזכה בשדהו ע"כ מיירי שניכר שהוא קבר חדש ואז מותר לפנותו ולזה שפיר פריך בגמרא קבר הנמצא מת מצוה הוא ולא קשה האיך נחוש למלתא דאקראי בעלמא נגד רובא דעלמא דרוב לאו מתי מצוה נינהו ולמה נחיש לחומרא בדבר דל"ש ובאיסור דרבנן ז"א דשפיר פריך דכיון דקבר חדש הוא ובעה"ש יודע שלא הרשה לשום אדם לקבור מתו מלפניו בשדהו ורובא דעלמא לאו גזלנין נינהו ורובא דעלמא קוברים מתיהם באחוזת קברותיהם ורואין אנו דמקרי איש א' דלא מעלי וקבר בכאן מתו. שלא בדעת בעה"ש וע"ז שפיר י"ל דלמא מת מצוה היא ואחזיקי אינשא בגזלנותא לא מחזיקינן ומכח רובא דעלמא חיישינן טפי וע"ז משני דמ"מ קלא אית לי' וזה הואיל דלית לי' קלא איתרע לי' רובא וכדאיתא בכתובת ומיושב היטב פירש"י והבן.

ולפי המבואר דבספק יש לחוש לחומרא מכח ס"ס הנ"ל שמא מדעתו ושמא יש ג"מ והוי שכ"ק זה דוקא במצא קבר הנמצא שלא הי' ידוע מקודם אבל בקבר הידוע מבואר בנזיר בקבר א' ידוע אפי' בנמצא עוד שנים אין בו דין שכונת קברות לרשב"ם שכן הלכה למ"מ ור"י נתן טעמא למלתא יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון שבידוע לא דיינינן לשכ"ק א"כ בס' אם מדעת בעה"ש נקבר או לאו מותר לפנותו מכח ס' דרבנן לקולא וכמבואר ול"ה שוב ס"ס כמו בקבר הנמצא יש ס"ס לאיסורא ומש"ה הוכיח רש"י ז"ל לפרש בקבר הידוע שמדעת בעה"ש נקבר ומש"ה אסור לפנותו משא"כ בס' הי' מותר ול"ד לקבר הנמצא ואין כאן סתירה לרש"י במקומו וז"ב והבן:

אולם אכתי לא הונח איך יפרנס הסוגיא דנזיר במוצא מת מותר לפנותו והרי גם שם איכא ס"ס הנ"ל איברא דא"ש ולק"מ דנחזי אנן דנגד הס"ס דלחומרא יש כנגדו ג"כ ס"ס לקולא והיינו דאם נקבר באקראי בעלמא ושלא במתכוין שהקובר הי' דעתו לפנותו משם או שנפל שמה בדבר או במלחמה דמותר ללקט משם העצמות כמבואר במס' שמחות פי"ד דמת בדבר או במלחמה ואין חזקה לשכונת קברות. ועיי' בר"ש פי"ח דאהלות בשם התוספתא הנקבר שלא ברשות אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות. ומעתה יש ס"ס לקולא ס' א' שמא נפל שלא במתכוין ואין לו ש"ק ומותר לפנותו ואת"ל שהונח שם במתכוין שמא שלא מדעת ורשות בעה"ש וג"כ מותר לפנותו ואם נפשך לומר דהוי שם אונס חד הוא אם מדעת או שלא מדעת ע"ז אומר אני דס' א' מתיר יותר מן השני דבס' שלא מדעת הקובר היינו בדבר או במלחמה או ע"ד לפנותו קברו לפי"ש אבל עכ"פ יש לו תבוסה והס' השני שלא מרשות אין לו תבוסה וא"כ נגד ס"ס לחומרא יש ס"ס לקולא ונמצא בס' שפיר מותר לפנותו דהוי כמו ס' השקול ומותר בדרבנן:

אמנם זה דוקא במת הנמצא. אבל בקבר דמוקי בש"ס דמיירי בקבר של בנין ליכא ס' זו דשמא שלא במתכוין קוברו שם שהרי קברו מוכיח עליו שבנה עלי' קבר של בנין. ראי' עצומה שבמתכוין ועל דעת לשקועי' ושלא לפנותו הניח וקברו שם ולא נשאר כ"א ס' א' להתיר וס"ס לאיסורא ומעתה הדבר נכון מאוד ולק"מ. דבסנהדרין איתא בזה הלשון קבר הנמצא והיינו בקבר בנין דמוכיח דנתכוין לקבור שם לעולם וא"כ ל"ה ס"ס לקולא רק ס"ס לחומרא ע"כ שפיר פירש"י דוקא ביודע שבגזילה נקבר אז מותר לפנותו אבל בנזיר דמיירי במצא מת מושכב שלא בקבר יש בו ס"ס לקולא הנ"ל לכן גם בספק מותר ונוטלו ואת תבוסתו. ואין כאן שום קושי' וסתירה למרן רש"י ז"ל והדברים עתיקים ונכונים ודו"ק היטב כי ברור לענ"ד ולפי משמעות ולשונות הסוגיות כן פירש"י. עוד יש מקום לתרץ קושי' הנ"ל מדוע דקדק רש"י ז"ל בנזיר לומר בקבר הנמצא מותר לפנותו בקבר חדש שיודע שנקבר בלא דעתו ובנזיר שמעינן בסתם ג"כ דמותר לפנותו בנמצא מת מושכב והיינו דבאמת כבר אמרתי לעיין בס' אם נקבר ברשות בעה"ש או לאו ולפי דעת הגאון ז"ל הנ"ל דפשיטא לי' דאמרינן אחזוקי אינשא בגזלנותא לא מחזיקינן ובודאי מדעתו נקבר ואסור לפנותו ואני לא כן לבבי ידמה אבל עכ"פ מידי ספיקא לא יצא. גם לדידי'. א"כ י"ל דמש"ה מותר לפנותו הואיל דאיכא ס"ס הספק אחד דלמא זה הנמצא נכרי הוא וגם אם בדעתו נקבר מותר לפנותו כדאיתא בש"ס ואת"ל ישראל שמא שלא ברשות בעה"ש ואדעתא דלפנותו נקבר נ"ל א"כ ראוי להתיר לפנותו אמנם בסוגיא דסנהדרין ע"כ מיירי במקום דליכא ספק לנכרי כגון במקום שלא נמצא נכרים ובעיר שכלה ישראלים וניהו דרובא דעלמא נכרים נינהו ורוב וקרוב הולכים אחר הרוב מ"מ לשיטת הרשב"א היכא שנמצא בשכונה עצמה דמובדל המועט בפ"ע הולכים אחר הקרוב ולא אזלינן בתר רובא המפסקת עיין ביו"ד סי' קכ"ט סעי' י"א:

ומעתה בנמצא בעיר שאינם מצוים עכו"ם אין לחוש למת נכרי או אפשר שנמצא סימנים בגופו או בכלים דלאו נכרי הוא ושוב לא יש ספק כי אם ס' אחד דשלא מדעת ומש"ה פירש"י ע"כ דמיירי בק"ח ויודע דשלא מדעת נקבר ובלא"ה הי' אסור לפנותו וע"כ מיירי הסוגיא התם כן. דאלת"ה תקשי מה פריך בגמ' שס דלמא מת מצוה היא הרי יש ס"ס להתיר ס' א' דלמא נכרי הוא וס' שני דלמא שלא ברשות ולאו מת מצוה הוא ובס"ס קימ"ל בכל התורה כלה אפי' באיסור דאוריי' לקולא ואם נפשך לומר דלא הוי ס"ס המתהפכת כיון דאם תאמר מקודם שמא ישראל ושלא ברשות בעה"ש ואת"ל ברשות אי אתה יכול לומר כיון דיודע בעה"ש שלא נתן מעולם רשות לקבור שמה א"כ ע"כ צריך אתה לומר ואת"ל מת מצוה היא וא"כ שוב אי אתה יכול לומר ס' השני שמא נכרי דבנכרי ליכא מת מצוה א"כ הס"ס אינה מתהפכת ז"א לפי מה שהעלה הש"ך ז"ל בב"י סעי"ק ט"ו לתרץ שני הקושי' מהא דס"ת דע"כ צריך אתה להתחיל שמא לא כתבו הנכרי ושמא אין כאן חשש כלל בענין זה לא בעינן לתתהפך. הס"ס דע"כ צריך להתחיל שמא לא עייל כלל הארי יע"ש א"כ גם בנ"ד צריך להתחיל מקודם שמא אין כאן חשש כלל דשמא נכרי הוא ואין כאן טומאת אהל כלל לדעת הרמב"ם ז''ל דמתי נכרים אינן מטמאין באוהל. וכמבואר ברמב"ם ה' טו"מ דאין טומאת קברות לעכו"ם. וגם לפי דעת הפוס' דעכו"ם אין לו תבוסה וכדבעינן למימר לקמן בס"ד א"כ מעיקרא צריך להתחיל שמא נכרי ואין בזה שום טומאה ולא שום איסור הנאה כלל כאשר יתבאר בעזה"ש ואת"ל ישראל שמא שלא ברשות דהיינו דאינו מת מצוה דאם מ"מ הוא הוי ורשות וא"כ כשיש ס"ס מותר אפי' בדאורייתא ומה פריך בגמ' אלא ודאי מוכח דהסוגיא לא מיירי באפשרי להאי ספיקא דנכרי וכמבואר ולהכי שפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש בקבר הנמצא מותר לפנותו היינו ביודע בעה"ש שלא ברשותו נקבר דבס' אחד אין להתיר כנ"ל אבל בסוגיא דנזיר דאיכא התם בהדיא במצאו יושב או ראשו של זה בצד מרגלותיו ש"ז דהיינו באיזו שינוי אין לו שכונת קברות ובגמ' הני מה טעמא דשמא נכרי הוא. הרי מיירי הסוגיא דיש מציאות לס' זה א"כ גם באין שום שינוי ג"כ יש ס"ס דלמא נכרי ודלמא שלא ברשות ומש"ה בספק שריא ומותר לפנותו ולק"מ על מרן רש"י וגם זה ברור ונכון מאוד בישוב הסוגיא אליבא דרש"י ז"ל ודו"ק:

ויותר נראה לפענ"ד לפרש דברי רש"י על שדקדק לפרש הסוגיא דנה"ד בשדה של בעלים ידועים ובקבר חדש שידע שנקבר שלא ברשות ומש"ה מותר לפנותו ולא ניחא לרש"י לפרש בפשיטות בקבר הנמצא וכמו המוצא מת דנזיר בסתם דמותר לפנותו ולא קנה מקומו וכנ"ל והיינו דלכאורה גם בזה יש להתבונן בדברי רש"י בקבר הנמצא מקומו טהור ומותר בהנאה פירש"י וז"ל שגזרו טומאה על הקברות ואע"פ שניטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר והע"ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת קבר עליו עכ"ל וצריך להבין אם כי איסורא דאוריי' הוא מפני מה אין בו תורת קבר וגם מה זה טומאה דגזרו. ורבינו הרמב"ם ז"ל לא סבירא לי' לטומאה זו ועיין בכ"מ פ"ט מה' טו"מ ולקמן יתבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בס"ד. לכן יראה לבאר היטב טוב טעם לדעת דברי מאור עינינו רש"י ז"ל דיש להקשות למה שינה בברייתא זו מלשון המשנה בנזיר ובאהלות המוצא מת נוטלו ואת תפוסתו ובכאן כתב לשון מותר לפנותו וגם הי' לו לכתוב קבר הנמצא יקחנו עם תפוסתו. ויש להעיר בזה והוא לדעתי דקדוק נכון אשר ע"כ יראה לרש"י ע"כ לפרש פי' וממילא יובן הכל על נכון דהנה נקדים לתרץ מה דקשה לכאורה בנזיר ס"ה הנ"ל דיש סתירה ברש"י שם מושכב פרט ליושב שאם מצאן יושבין הואיל ואין מושכבין כשאר מתים נוטלן ואח תפוסתן ושם מכל הני מ"ט לא דלמא נכרי הוא ראשו של זה בצד מרגלותיו ש"ז אין להם תפיסה דנכרי הם שנקברין בכך כו' ויש בזה לכאורה תמוה כיון דכל שני יושב וראשו בין ירכותיו וראשו ש"ז בצמש"ז הכל מטעם נכרי הם א"כ למה כתב רש"י מקודם בכלן נוטלן ואת תפוסתן ובראשו ש"ז פירש"י דנכרי אין לו תפיסה:

וראיתי בס' אורח מישור שעמד בזה וכ' תמוהין מאוד דברי רש"י ז"ל והניח בצ"ע גם בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל הניח בצ"ע מה דעתו בזה והנה לאחר ישוב דעתי הבנתי שאין בזה תימה ודברי רש"י ז"ל נכונים באין סתירה דרש"י ז"ל סובר להלכה וגם הרשב"ם בתרא קי"א כתב מפורש כן דכל הני דאיכא לספוקא בנכרי אין להם תפיסה ומש"ה בראשו ש"ז בצד מרגלותיו ולא מצא כי אם אותם לבדם שפיר כ' רש"י דאין להם תפיסה ומסיים כשמצא ג' אין להם שכונת קברות ולמעלה בדבור הקודם מושכב פרט ליושב דכתב רש"י נוטלן ואת תפיסתן היינו כשמצא ב' או ג' ואחד מהם בשנוי או יושב או ראשו בין ירכותו אז נוטלן ואת תפיסתן היינו מפני שיש בהם מת ישראל ביניהם דשוכב כדרכי משכבי מתים ואשמעינן דאין בהם שכונת קברות כשמצא ג' ואחד או שנים מהם בשינוי ולא איירי רש"י בזה כשנוטלן בשינוי דאז בודאי כלם נוטלן בלי תפיסתן ועיי' והבן היטב ותראה דלא קשיא מידי וקצת נפלאתי על הגאון א"מ הנ"ל דלא הרגיש בזה הישוב והניח בתמוה ואין כאן כלל ובאמת עולה מזה שיטת רש"י דבנכרי אין לו תפיסה וז"ב:

ובשיטת רבינו הרמב"ם ז"ל נ"ל להוכיח אפכא ולישב שיטתו שמבואר בהדיא בה' טו"מ פ"ט כ' נוטלן את תבוסתן בלבד שחזקתן עכו"ם הרי שסובר רבינו הרמב"ם ז"ל דנכרי יש לו תבוסה והא"מ הביא שכן מבואר בתוספתא ובירושלמי דנזיר ובודאי הי' כן הגי' בש"ס והנה בנקבר שלא ברשות כ' ג"כ הרמב"ם ז"ל דיש לו תבוסה וכ' הכ"מ דהיא מהתוספתא דרשב"ג הכי ס"ל ורבינו פוסק כוותי' וצריך טעם למה פסק כיחידאי ובמשל"מ שם עמד בזה דבספ"ז מה' פ"א כ' שם הכ"מ דהלכה כרשב"ג רק במשנה ולא בברייתא והניח בצ"ע דגם בפ"ב מה' מו"מ אינו פוסק כרשב"ג דברייתא ונראה לי לישב דהנה בהא דשכונת קברות הוא מטעם הילכתא גמירא קא אתיין אימתי יש לו שכ"ק ואימתי אין לו שכ"ק אבל בהא דין תבוסה אימתי יש לו ד"ת ואימתי אין לו לא ידענא אם מטעם הלכתא גמירא ואסמכוהו על ונשאתני ממצרים טול עמי או העיקר טעמא דעפר תחוח עד שיעור ארבע אצבעות בקרקע בתולה נבלע בו דם המת מוהל היוצא מן המת כמו שפירש"י ובירושלמי הובא בתוס' דהנה אם מטעם הלכתא גמירא י"ל דבנקבר שאינו שלו ובנכרי לא גמירא דין תבוסה וגם מקרא דונשאתני ממצרים ממילא איתמעט נקבר שלא ברשות ונכרי דל"ש בהו הא אסמכתא והבן אבל אי אמרינן מכח סברא דכיון דמוהל המת ודמו נבלע בשיעור תבוסה ראוי לומר דממילא נאסר בעפר כדי שיעור תבוסה להמת ונאסר בהנאה. וניהו דקרקע עולם לא נאסר בהנאה אבל מ"מ הואיל דנבלע בו איסור הנאה ממילא נטפל כדי שיעור תבוס' להמת ונאסר בהנאה ומש"ה נוטלו ואת תבוסתו וגם בנקבר שלא ברשות ניהו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בלא"ה קרקע עולם אינו נאסר רק מכח הבליעה ממילא גם בנקבר שאינו שלו יש לו דין תבוסה והנה הרמב"ם פסק בנכרי יש להן דין תבוסה. וע"כ צ"ל שהוא מטעם דהרמב"ם סובר כדעת הפוס' דמת נכרי ג"כ אסור בהנאה וכדעת הרשב"א בשו"ת סי' שס"ה הובא בב"י סי' שמ"ט ועיין בשו"ת צ"צ סי' י"ג ומה שהקשה שם בהג"ה עיי' במשל"מ סי' י"ד מה' אבל שם באורך ומיישב קושי' ויש לדבר ולהאריך בזה ואכמ"ל ודלא כדעת התוס' ב"קו:

ומעתה ע"כ מוכח מזה דמת נכרי אסור בהנאה אמטי להכי יש לו דין תבוסה כיון דמעורב בו דמו ומוהל של מת וממילא נאסר ונוטלו ואת תבוסתו כדי שלא יהנה ממנו ומזה מוכח דגם בנקבר שאינו שלו יש לו דין תבוסה ג"כ מטעם זה דיש בו מן המת וא"כ מה בכך שאינו שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הרי נתערב בו איסור הנאה וממילא נאסר ונמצא עולה יפה פסק רבינו ז"ל דהברייתא דפליגו רבנן ורשב"ג אם יש לו דין תבוסה בנקבר שאינו שלו עיי' בר"ש פי"ד דאהלות בנקבר שלא ברשות דפליג הת"ק ורשב"ג י"ל דבהא פליגו דאליבא ת"ק הטעם של תבוסה הוא משום דנטפל לגבי המת מהא דונשאתני ממצרים ניהו דקרקע עולם אינו נאסר מ"מ כדי שיעור תבוסה שייך להמת ועמו הוי והכי גמירה להו ואסמכתא מקרא ממצרים ע"כ שפיר אומר דנקבר שלא ברשות אין לו ד"ת ורשב"ג סובר הטעם משום בלוע דנבלע בו איסור הנאה וממילא גם בנקבר שלא ברשות והשתא מה דפוסק רבינו ז"ל כרשב"ג לא משום דהלכה כמותו גם בברייתא אלא משום דמסתייע לי' כוותי' בתוספתא ובירושלמי דגם נכרי יש לו דין תבוסה. וזה תלוי בזה והבן היטב כי זה נראה לפענ"ד ברור בדעת הרמב"ם ולק"מ קושי' המשל"מ:

אמנם חזינן לרש"י ז"ל דסובר בהדיא דנכרי אין לו ד"ת וממילא מוכח דגם נקבר שלא ברשות ג"כ אין לו דין תבוסה והן אמת די"ל דגם לרש"י סובר כדעת התוס' ב"ק ה' וס' יראים שהביא המש"ל דסוברי מת נכרי מותר בהנאה ומש"ה אין לו תבוסה אלא דעכ"פ י"ל דסברו רש"י כת"ק דרשב"ג דנקבר שלא ברשות אין לו תבוסה. ניהו דמת ישראל אסור בהנאה מ"מ העפר שתחתיו אינו בטל ולא נטפל לגבי' ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו והא דבעלמא בנקבר ברשות או בשל הפקר יש לו תבוסה הכי גמירא להו דכדי שיעור תבוסה נטפל לו ונאסר עמו וכמו העפר שעל גביו לדעת רבינו וש"ע הובא בסי' שס"ד בטוב"י ובש"ע דנאסר מחמת המת כמו קבר של בנין וזה דוקא ברשות. משא"כ בקבר שלא ברשות מותר לפנות המת לבדו ולא שום עפר עמו.

והשתא מיושב דברי רש"י ז"ל בסנהדרין מדקאמר קבר הנמצא מותר לפנותו ולא נקט לישנא דמתני' עם תפוסתו ע"כ מוכח דמיירי התם בשדה שיש לו בעלים ידועים ונקבר שלא ברשות בודאי ולהכי א"צ ליקח אלא המת לבדו לפנותו ואין הקבר ומקומו היינו העפר שע"ג והעפר שתחתיו כדי תבוסה הכל טהור ומותר בהנאה וזו שפירש"י דאע"ג דאיסורא דאורייתא הוא בעלמא מה שטפל להמת נאסר בהנאה מ"מ בזה אין לו תורת קבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומותר הקבר של בנין וגם העפר שע"ג ושתחתיו כמבואר אבל בקבר הידוע ופירש"י שיודע שמדעתו נקבר כיון דמיירי בקבר של בעלים ידועים יכול לדעת אם נתן שם רשות לקוברו אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה מדאורייתא בקבר של בנין ורבנן גזרו טומאה כדי שלא לפנותו וניהו שלא הצריכו לגזור טומאה שבלא"ה לא יפנהו שלא יועיל לו כלום כיון שמקומו אסור בהנאה הרי כתבו בתוס' בסנהדרין מ"ח גבי עור האדם אף דאסור בהנאה גזרו חכמים טומאה כדי שלא יעשה שטיח מעור אביו דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא ופרשו אנשי מטומאה יותר מאיסורא. ועיין בנדה נ"ד תוס' ד"ה שמא יעשה שטיחין ובנזיר ובאהלות מיירי ממצא מת בשדה שאינו של בעלים ידועים וא"כ במצא מת יחידי או ב' נוטלו ואת תבוסתו ובג' יש לו שכ"ק וע"ז הכי גמירא להו דוקא בשדה שאינו של בעלים ידועים וז"ב ופירוש אמתי בסוגיא לפי שיטת רש"י ז"ל.

ועתה נבוא לבאר שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל בה' טו"מ פ"ח ד"ה וז"ל קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה עד שיבדק כמו שיתבאר וקבר הידוע אסור לפנותו ואם פינה מקומו טהור ומותר בהנאה ע"כ והראב"ד ז"ל משיגו עיי"ש והרשב"א בשו"ת סי' שע"ט ח"ב כתב גי' הירושלמי באמת משובשת דהאיך אפשר להחמיר בקבר הנמצא לטמאו ולאסרו בהנאה יותר מקבר הידוע ואפי' את"ל דבנמצא נחוש למת מצוה א"כ האיך מותר לפנותו ועוד וכו' וכי את שאסור לפנות מותר בהנאה ואת שמותר לפנות אסור בהנאה כלפי לייא ע"כ והכ"מ מביא דברי הרשב"א ותמה עליו עיי"ש והכ"מ ביאר דברי רבינו ז"ל וגם בב"י כתב כן בקבר הנמצא אסור בהנאה היינו דכיון דמספקינן לי' לביה"ק דיינינן לי' כבה"ק ואין מרעין בו בהמות ואין נוהגין בו קלות ראש ובמצא ג' איירי שצריך לבדוק וקבר הידוע היינו שאין שם אלא הוא לבדו ודברי רבינו כגי' הירושלמי ונ"ל שהי' רבינו גורס בגמ' דלן בפ' נגמר הדין כגי' הירושלמי דאל"כ לא הוי שביק גי' גמרא דילן מפני גי' הירושלמי ע"כ. והנה מלבד מהדוחק גדול לפרש קבר הנמצא היינו במצא ג' וקבר הידוע בא' לבדו ואי משום דקבר משמע לי' שכונת קברות דצריך לבדוק א"כ גם בקבר הידוע כך. ועוד למה לי' לרבינו ז"ל להוסיף דברים שכבר מבואר הדבר ברבינו ז"ל פ"ט ביאר שם הכל על נכון במצא א' או ג' והעיקר כאן להשמיענו דין חילק אי מותר לפנות ואימת מקומו טהור ומותר בהנאה והרבה דברים שלא לצורך וברמז. ועוד קשה לי' לפי תי' הראשון שבכ"מ ורבינו גורס בגמרא דילן כגי' הירושלמי והאי אסור בהנאה היינו דאין נוהגין בו קלות ראש עד שיבדק משכונת קברות א"כ הי' הגי' בגמרא ג"כ מה פריך מהא דאסיר בהנאה דקרקע עולם לא נאסר והוצרך לשנות דמיירי בקבר בנין הלא בלא"ה לק"מ דאין זה איסור הנאה של קרקע עולם. וע"כ מדפריך בגמ' הי' הגי' לז כגירסת הירושלמי ובקבר אסור בהנאה ממש דלא כפי' הכ"מ ולא זכיתי להבין דברי מרן הב"י וכ"מ ז"ל ופי' הגאון מהר"ד ז"ל ג"כ לא נהירא לי' ונראה כדוחק ועיקר חסר וקיצר במקום שהי' לו להאריך לפי פירושו ז"ל.

והנלע"ד לפרש דברי רבינו ז"ל בטוב טעם ודעת באופן פשוט ומרוח בלי שום נפתל ויסולקו כל הקושי' ויסירו תלונות הרשב"א והראב"ד אשר לכאורה מה שדקדקתי על הש"ס קשה גם על רבינו ז"ל דלכאורה יש סתירה מנזיר לסנהדרין דשנינו בנזיר המוצא מת נוטלו ומשמע דמקומו נשאר טהור ומותר ומה בין זה לקבר הנמצא וגם נראו כפולים הסוגיות ולפי דברינו יתפרשו היטב דקבר הנמצא היינו במקום ש שישראל דרים ואין נכרים מצוים שמה וניהו דרובא דעלמא נכרים מ"מ אזלינן בתר רוב העיר וכמבואר למעלה ומיירי בשדה שיש לו בעלים ידועים וקימ"ל דמספיקא לא מחזקינן טומאה כדאיתא בכתובות ד' ך' אבל כשיש איזו טומאה. הנה כיון שהוחזק בכאן ואיקבע טומאה חיישינן לי' וצריכה בדיקה דלמא יש עוד יותר לפי שכבר יצאה מחזקת טהרה. מעתה בקבר הנמצא כיון דהבעלים יודעים שלא נתנו רשות לקבור בכאן ע"כ מותר לפנותו דאפי' אם יש יותר כשלא נקברו ברשותו דבעה"ש מותר לפנותן דבנקבר שלא ברשות אין לו שכינת קברות זה אליבא דכ"ע כמו שפסק רבינו בפ"ט אלא בדין תבוסה פסק רבינו כרשב"ג וכמש"ל ומש"ה אסור לפנותו אבל כיון שיש כאן טומאה צריך לבדוק ומקומו טמא ואסור בהנאה עד שיבדוק כיון שרואה שקברו בכאן שלא ברשותו יש לחוש עוד שמא נקבר עוד שלא מדעתו והוחזק הטומאה ויש לחוש וכדאמרינן בכתובות גבי התלוליות שדרכו של נשים לקבור שמה נפליהם וגם בכאן יש סברא רבה לומר שאין דרך לקבור מת יחידי במקום מיוחד וראוי לחוש שמא יש בכאן קברות וכל המקום בחזקת טומאה ואיסור הנאה שכל זמן שלא נפנה המת המקום אסור בהנאה עד שיפנה את הקבור שמה אבל בקבר הידוע דהיינו שבעה"ש יודע שמדעתו נקבר שמה ולא יותר אסור לפנותו לפי שמדעתו נקבר וקנה מקומו אבל אין לחוש עוד ליותר דמה"ת לחוש דאחזוקא אינשא בגזלנא לא מחזיקינן ומנין לנו לחוש לשמא נקבר שלח מדעת בעה"ש דוקא ברישא כיון שנמצא שנקבר שלא מדעתו והרי אינש דלא מעלי וחיישינן ליותר טומאה אבל בלא הוחזק לא חיישינן ומש"ה בידוע מקומו טהור ומותר רק שזה המת מדעתו אסור לפנותו ואם פנהו מקומו טהור ומותר וברישא בנמצא חיישינן לעוד קברים אחרים וכו' ול"ק מנזיר גבי המוצא מת דלא חיישינן משום דשם מיירי באופן דאיכא לספוקא גם בנכרי ויש ס"ס דלמא נכרי הוא או לא יש עוד יותר ומש"ה מותר וטהור וכאשר בארתי לדעת רש"י ז"ל דכאן מיירי באופן דליכא ספיקא דלמא נכרי כגון במקום ישראל או שיש סימנים בגופו וכלים שהוא ישראל ולהכי צריכה בדיקה דאין כאן אלא ספק אחד והסמיכות מוכיח ע"ז דבפ"ח מיירי הכל בארץ ישראל ובמקום שיש לחוש לישראל ולא בנכרים דקברי נכרים אינם מטמאים באוהל והמשנה דהתלוליות כל הפרק הלז מיירי רק בדליכא לספוקא בנכרי אבל במשנה דהמוצא מת ורבינו מביאו בפ"ט שם מיירי ביש לספוקא בנכרי שהרי כ' מפורש באם יש איזו שינוי בקבורה אז בודאי נכרי הוא וכאשר הוכחתי ובארתי לעיל בדעת רש"י כן מפורש היטב לדעת רבינו ז"ל ומיושב דברי רבינו ז"ל בלי שום דוחק ובלי קצור פסקי הלכות והדברים מבוארים ומובנים היטב ובלי שום קושיא ומוכח מזה שיטת רבינו דמת נכרי אינו מטמא באוהל לפי דברינו דלהכי בפ"ט במוצא מת מושכב לא חיישינן לבדוק עד שמצא ג' שכונת קברות משום ס"ס דלמא נכרי ואינו מטמא באוהל וניהו דלהרמב"ם מת נכרי אסור בהנחה לפי דברינו הנ"ל מ"מ המקום מיתר בהנאה בספיקא כאשר יתבאר לפנינו בס"ד אבל עכ"פ מוכח שהרי הרמב"ם פסק כן כגי' הירושלמי ונמצא מבואר ועולה יפה לדינא דרבינו ז"נ פסק בזה דנכרים אינם מטמאים באוהל דע"כ מוכח כן כדי שלא יסתרו הברייתא והתוספתא והירושלמי למתני' וכמבואר והכן היטב והדברים עתיקים ונכונים בעזה"ש:

ובענין קבר המזיק את הרבים דגרס רבינו כגי' הירושלמי קבר המזיק את הרבים מקומו טמא ואסור בהנאה ובירושלמי הביאו הטור וחלק בין קדם הקבר את העיר או קדם העיר להקבר והרמב"ם ז"ל השמיט החלוק וכתב סתם מפנין ומהתימה הלא דברי רבינו ז"ל הם עיקר כגי' הירושלמי א"כ מדוע השמיט החילוק ויש להעיר בזה. אמנם נלענ"ד נישב על נכון ומקודם נראה להבין הדבר מדוע אסור בהנאה הלא העיקר דמותר לפנותו הוא מפני הנזק של הרבים וא"כ כשנשאר מקומו אסיר כמו טרם שפינהו מה הועילו חכמים בתקנתן לפנותו כיון שנשאר באיסורו והנזק הי' מפני הטומאה כמ"ש בטור וב"י גבי מ"מ וגם בקבר בשם הרמב"ן דאל"כ מהו הנזק וא"כ יש להבין מה תיקונו של הפינוי ולפי גי' רש"י לק"מ כיון דרש"י גרס מקומו טהור שלא גזרו טומאה מפני הנזק ח"כ שפיר הועילו בתקנתן לטהרו ואסור בהנאה דאורייתא היינו ע"כ הקבר של הבנין והיינו שקבר של בנין חסור וצריך לפנות גם הבנין היינו העצים או האבנים או העפר שע"ג לדעת ז"ל הבאתי למעלה. וע"כ שהבנין הוא של האיש הקובר שיכול הי' לחסרו מפני שהוא שלו אבל איך יפורש דברי הטור שכ' חסור בהנאה ומחלק דוקא כשקדם הקבר אבל קדם הדרך חין בידו לאסור של רבים ומשמע דהגוף הקבר של רבים ובשקדם הקבר נאסר א"כ קשה מה הועילו בתקנתו לפנותו שהנזק נשאר וביותר קשה לדעת רבינו שהיא כגי' הירושלמי שמפנין הקבר ומקומו טמא ואסור ומה זה דתקנו מפנין וצ"ע להבין מה הרויחו בזה דפנוהו שמקומו נשאר טמא ואסור בהנאה. ולפי גי' הירושלמי קדם הקבר את העיר היא ניחא דהיינו לומר דקימ"ל פ' לא יחפור מרחיקין הקברות מן העיר חמשים אמה מפני היזק הריח. א"כ י"ל דגם בזה הכוונה לפנות הקבר מפני היזק של רבים היינו היזק הריח ומקומו נשאר טמא ואסור אלא שהטור כתב דרך הורה שהכוונה מפני הטומאה והליכה היינו הנאה. וקשה חבל לפי מה שבארתי דעת רבינו ז"ל נימא דגם בזה הכונה כמו קבר הנמצא דמותר לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה מפני הספק עד שיבדוק שמא יש בו עוד יותר וקודם שפנה הנה עובר על הטומאה ואיסור הנאה וגם בכאן היינו עד שיבדק וז"ב מאוד לדעתי שכוונתי האמת בדעת רבינו ז"ל ולפי גי' הירושלמי והבן.

וגם במה שמחלק הירושלמי בין קדם הקבר או קדם הדרך יש להבין מה השמיענו בזה אם הדרך של רבים קדם הנה קימ"ל בזה מיצר שהחזיקו בו הרבים אסור לקלקלו. א"כ כשקבר בדרך או סמיך לדרך ומזיק בו הרבים היינו נקבר שלא ברשות א"כ מה השמיענו בזה השתא שלא ברשות והיזק יחיד מותר לפנותו שלא ברשות והיזק רבים מבעיא ואי עיקר הרבותא כשקדם הקבר דאסיר לפנותו ג"כ לא השמיענו כלום דאטו רבים גזלנים הם כדאיתא פ' לא יחפור וגם במיצר שהחזיקו בו רבים כ' המרדכי והרשב"א בשו"ת דאם החזיקו שלא ברשות אינו כלום ומותר לקלקלו א"כ ודאי דאסור לפנותו והברייתא המצא שלשה קברים הם. ולפ"ז מיותר האי בבא דקבר המזיק לרבים דאי כשקדם הדרך ומזיק לרבים נכלל בהאי בבא דרישא קבר הנמצא מפני שנעשה שלא ברשות נדחה הקבר משם ואי כשקדם הקבר ונעשה מדעת ומרשות נכלל בבבא דקבר הידוע אסור לפנותו א"כ איך נעשה הדרך שם לעבור בו רבים במקום טומאה ואיסור ועל הירושלמי עצמו לק"מ די"ל דהכי פירושו דכיון דפליגו אי מפנין הקבר שמזיק לרבים וכדאיתא התם הפלוגתא ע"ז משני דלא פליגו אלא דזה מיירי בשקדם הקבר וזה מיירי בשקדם הדרך אבל זה קשה למה לי ג' בבות וזה בכלל שלשה קברות הרי די בשני בבות וממילא. נשמע האי ויש להתבונן בזה:

ונראה לי לפרש דבבא הג' אשמיעינן היכא דספק איזו קדם או הדרך או הקבר ולכאורה יש לדין בזה כמו באילן שסמוך לבור ספק לא יקוץ עיי"ש ב"ב ד' וגם בזה לא יפנה הקבר אלא דבכאן י"ל עוד להאי סברא הנ"ל דאחזיקו אנשי אגזלנא לא מחזקינן ואם הי' הדרך של רבים מקודם לא הי' איש גזלן להזיק לרבים לקבור שמה מתו מלפניו והרבים שבררו להם דרכם אפשר לא ידעו מהקבר מעתה יש סברא לומר דהקבר קדם אלא די"ל לפי דפינוי המת אינו אלא איסור דרבנן ובס' דרבנן יש לומר דנדחה מפני היזק של רבים וכהאי דברכות מדלגין היינו ע"ג ארונות מפני כבוד מלכים לא מפני מלכי ישראל בלבד אלא כבוד מלכי אה"ע וי"ל דגם בזה מפני נזקו של רבים מפנין ונדחה הספק דרבנן וכגון דא צריך רבה להשמיענו בזה דמפנין קבר המזיק לרבים היינו גם בספק איזו קדם ומעתה לק"מ על רבינו הרמב"ם ז"ל שלא הביא החולק בין זה קדם או זה קדם לפי שנכלל בשני בבות דרישא ועיקר הרבותא דבבא הג' הוא רק להורות דמקומו טמא ואסור בהנאה עד שיבדק כמבואר ומפנין אפי' בספק ואין דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא רק מה שמבואר בהדיא בבריי' זה הנלע"ד לבאר שי' וגי' רבינו ז"ל והבן מאוד היטב כי הכל ברור כשמש:

ובנידן קברי נכרים הנה דעת ס' היראים ס' שי"א דהואיל דאינן מטמאין באוהל גם במגע ומשא אינן מטמאין וראי' נכונה מהא דנזיר מ"ח וכן איתא בספרי פ' נשא על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה ת"ל על נפש מת בנפש אדם הכתיב מדבר ר"י א"צ הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר היינו באוהל עיי"ש פירש"י ותוס'. ומעתה כיון דמתי נכרים אינן מטמאין באוהל כדאיתא ביבמות ס"א לרשב"י ממילא גם במגע ומשא לא מטמאי ובמש"ל פ"ג מה' אבל הקשה על ספר היראים מגמ' יבמות הנ"ל דמסיק רבינא ניהו דאימעט מאוהל ממגע ומשא מי אתמעט דוקא באוהל דכתיב אדם כי ימות באוהל אבל מ"מ מטמא במו"מ. אמנם שפיר תי' קושי' זו דהא דמטמאי במו"מ היינו דוקא לאכילת קדשים אבל לענין אזהרות נזיר וכהן דאיתקשו להדדי בג"ש ומה שהנזיר מוזהר גם כהן מוזהר ובנזיר כתיב לא יבא בביאה הכתוב מדבר ומה דאימעט מטומאת אהל אינו מוזהר על משא ומגע ע"כ שפיר כ' בס' היראים דכהן אינו מוזהר על מגע מת עכו"ם:

ואנכי חזון הרביתי להביא ראי' לזה דכיון דמה דאמרינן דממגע ומשא לא מעטינהו קרא ע"כ הוכחתו מהאי קרא כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו והרי שם פנחס הי' עמהם וטימא עצמו לכתחלה וכמו דאמרינן התם במימרא דרשב"י גיורת פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה משום החיו לכם והרי פנחס עמהם ונשתלח לשם להרג ולהנקם ולצור את מדין וקשה איך טימא עצמו בחללי מדין ונשמע מזה דניהו דהוי צריכים טהרת מי נדה וטמאו טמאת ז' מ"מ לא מוזהר כהן לאותו טומאה כיון דאינו מטמא באוהל וזה מוכח ומובן בזה מה דקשי' לי' בהאי קושי' שכ' הרמב"ם על שצוה להגעיל כלי מדין ואמאי לא צוה להגעיל כלי סיחון ועוג שהי' מקודם ותי' דסו"ע הי' מז' עממים הארץ דהותרה להם דברים אסורים אפי' קדלי דחזירי משא"כ מדין הי' חו"ל ועוד תקשה אמאי לא צוה משה רבע"ה על טומאה וטהרה כמ"ש באנשי הצבא על מדין כל הורג נפש תתחטאו ותירץ ב' תירוצים א' דבמלחמת מדין הי' רק י"ב אלף חלוצי צבא ואמר להם חנו מחוץ למחנה כדי שלא יטמאו מחנה ישראל משא"כ במלחמת מדין הי' כל ישראל וא"כ טומאה הותרה בצבור ולא הי' צריכים לטהרה והנה מא זה קשה מאוד להבין דמה בכך טומאה הותרה בצבור הרי מ"מ אפי' בפסח הבא בטומאה מ"מ אינו נאכל בטומאה וגם לא הותרה רק קרבנות הקבועים זמן אבל מ"מ אסורים באכילת קדשים ועשיית טהרות א"כ היו צריכים לטהרת אחר ז' הזאות באפר הפרה א"כ אמאי לא אמר להם ג"כ תתחטאו ובתי' השני דבסו"פ ידעו מדיני טומאה וטהרה אלא דבמדין הי' צריך לומר שיתרחקו מהמחנה הנה גם בסו"ע ע"כ הכהנים לא היו מטמאים בהם א"כ גם שם הי' לו לומר להם שיתרחקו זמ"ז שלא יטמאו מהטמאים כמו שאמר במדין אלא ש"מ ע"כ מוכח מדברי הרמב"ן ז"ל דסובר ג"כ כשיטת הס' יראים וכפי ס' המשל"מ הנ"ל דהואיל דמתי נכרים אינן מטמאין באהל רק במו"מ הנה ע"כ הכהנים אינן מוזהרים ע"ז ולהכי במלחמת מדין הי' אומר להם שיתרחקו כדי שלא יטמאו אבל בסו"ע היו כל ישראל מטמאין בחלליהם וגם הכהנים לא היו צריכם ליזהר וגם הם היו הורגין בהם ונוגעים בהם במותם ע"כ לא היו צריכים ריחוק וגם תי' הראשון ניחא כיון דגם הכהנים נטמאו ולא נשאר שום איש שלא יטמא א"כ לא היו יכולים לטהר במי נדה כדכתיב וטבל במים איש טהור והזה הטהור על הטמא ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ב מה' פרה דהמזה צריך להיות טהור מטומאת מת א"כ כיון שהיו כלם טמאים ואי אפשר להם לטהר ע"כ הותרה טומאה בצבור. ולא הי' יכול לומר להם תתחטאו כן נלענ"ד ברור ונמצא מוכח דהכהנים מותרים ליטמא במתי נכרים אפי' במו"מ דאל"ה היו ע"כ הכהנים טהורים ונזהרים מטומאת מתי נכרים והבן בזה:

הרי בררתי שגם הרמב"ם ז"ל ע"כ אזיל בשיטת הסי' הנ"ל ונלענ"ד שגם הרמב"ם ז"ל אין אנו רואים סתירה לשיטתו דממה שכ' בפ"ה מה' נזירות ד' ט"ו נזיר שנטמא למת טומאת שבעה הרי זה לוקה ומשמע דה"ה במו"מ של מת נכרי דג"כ טמא שבעה. ז"א שהרי ע"כ אין זה כללא דגם בכלים שנגעו במת טמאו טומאת שבעה בפ"ג מה' אבל ד' בו וז"ל אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אע"פ שמיטמא בהן טומאת שבעה הרי דהתיר לנגוע אלי' וע"כ מה דקאמר הר"ז לוקה רק במת עצמו ולא מתלי תלוי במה שטמא טומאת ז' וממילא גם בנוגע במת נכרי אע"פ שיש בו טומאת ז' מ"מ אינו מוזהר כהן עליו וכמבואר:

וגם ממה שכ' בפ"ג וז"ל ושם בארנו שאין העכו"ם מטמאין באוהל ולפיכך קבריהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך עליהם ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה הנה אם נימא דאסור בנגיעה ומשאה בדאורייתא קא מוזהרה תקשי אמאי יהי' מותר לכתחלה לילך ולדרוך על קברותיהם. הרי בארץ העמים גזרו טומאה על העפר משום שמא יסיט על עצם כשעורה ושמא יגע וא"כ ראוי לאסור קברותיהם לכתחלה ולדרוך עליהם מגזירה זו דלא יעדיף מארץ העמים דגזרו משום כמה הרוגים מישראל שנהרגו בחו"ל וכמ"ש תוס' בנזיר נ"ד ד"ה ארץ העמים וא"כ כמו כן הי' ראוי' לאסור קברותיהם אלא ודאי נ"ל ברור דמה שאסור ליגע בטומאה עצמה מתי נכרים אינו אלא מדרבנן ומדאוריי' אין כהן ונזיר מוזהר אפי' במו"מ של נכרים אלא לענין טהרות וקדשים וכמש"ל. וגם מה דגזרו על מדורות הנכרים שטמאין המה מפני שקושרין שם נפליהם הכל רק לענין קדשים ולא לכהן ונזיר משום דגם הנגיעה בגוף הטומאה אינו אלא מדרבנן לא גזרו בקברותיהם בנגיעה וי"ל שגם הס"י מודה בזה לרבינו הרמב"ם ז"ל דניהו שכ' דאין מוזהר על מגע מתי עכו"ם היינו מדאורייתא אבל מדרבנן עכ"פ אסור בנגיעה לטומאה עצמה והבן בזה והיינו לענין חומרא דטהרות ולאוכלי תרומה ומש"ה א"ש בהא דמדורות הנכרים טמאים רק בארץ ישראל כדאיתא בתוספתא וכן פסק רבינו ז"ל. ובתוס' הביאו ראי' ממתני' דמדורות נכרים דמטמאים באוהל ובאמת גם רבינו ז"ל דפסק כרשב"י הביא מתני' דמדורות. וע"ז שפיר כתב התוי"ט פי"ח דאהלות דהוא משום מגע ומשא. וגם מה דגזרו על ארץ העמים לרבינו הרמב"ם ז"ל חד טעמא וחד דינא אית להו וקשה להבין לפי"ז אמאי גזרו על ארץ העמים משום דקוברים שם מתיהם ועל מדורות נכרי לא גזרו רק בא"י ומזה מוכח דכל עיקר הוא משום חששא דטהרות ע"כ בא"י דוקא גזרו על מדורותיהם משום נפליהם ולא משום כהנים והאיסור דטומאת כהן ונזיר רק מחומרא דקדשים עע"כ בח"ל דבלא"ה ארץ העמים מטמא לקדשים לא הוצרכו לגזור על מדורותיהם ודוק בכל זה כי דעת הס"י לענ"ד מוכח ומבורר וגם דעת רבינו ז"ל סובר כוותי' ומיושב בזה קושי' המשל"מ שהקשה על הרמב"ם ז"ל דפסק פי"א דסו"מ כי הא דשבת דגזרו על ארץ העמים על אוירא לתלות וגם פסק דארץ העמים אינו מטמא באוהל ולדידי' לא שייך תי' התוס' דפוסק כהרשב"א וגם לא שייך תי' זה דמיירי בעפר הבא מארץ העמים דהו"ל לפרושי ולא יצדק רק תי' הד' של התוס' עי"ש. וגם הוא ז"ל ישב היטב מה שכ' הרמב"ם ז"ל אבל להנ"ל ג"כ ניחא די"ל דמה שכ' רבינו דאינו מטמא באוהל זה מיירי לענין טומאת ואזהרות כהן ונזיר ע"ז ל"ש כלל טומאת אוהל דכל עיקר החששא שמא יש שם קבריהם ולענין כהן ונזיר גם אם יגע וישא לא יעשה איסור ע"כ לא גזרו כלל ומזה שגזרו על אגושא ועל אוירה רק לענין טהרות שמא יגע בעצמו כשעורה והבן בזה.

ומה שהקשו בתוס' כמה דוכתא אמאי מציינין מערתא וכמו ר' בנאה הרי אין מציינין אלא על מה דמטמאין באוהל וקברי נכרים אינן מטמאין באוהל ובס' אורח מישור הוסיף להקשות שהרי ג"כ אין מציינין על הוודאות אלא על הספיקות וזו קושי' ותימא רבה אלא דלענ"ד לק"מ וא"ש הכל שהרי איתא בגמ' דאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל א"כ א"ש דהיינו טעמא דאין מציינין אלא על מה דמטמא באוהל וא"כ כשראה אדם ציון ומרחיק ממנו לבל ילך עליו א"כ מפסיד את המקום אבל כשידע שהוא ממתי נכרים אין מטמא באוהל אלא הציון הוא מפני מגעה ומשאה ולהכי און מציינין אלא על דבר שמטמא באוהל דלטומאה שאינו מטמא באוהל כשיעשה ציון וראה אדם את הציון ירחיק מלדרוך שמה שלא יטמא טהרותיו ונמצא מפסיד ארץ ישראל כיון דבאמת יש בו טומאה שאינו מטמא באוהל רק במו"מ ודוקא בטומאה שבאמת מטמא באוהל עשו ציון שירחיקו מלהאהיל עליו אבל בדבר שאינו מטמא באוהל א"כ כשיעשו ציון ירחיקו בחנם מן המקום ונמצא מפסיד ארץ ישראל ע"כ אין מציינין לזה שאין לו רק טומאת מגע ומשא דלטומאת מגע ומשא א"צ ציון דממילא כשיראה עצם כשעורה אז יהי' טמא ולא חששו לציון עבור זה כדי שלא יפסיד מקום א"י כנ"ל אבל כשמציינין בשביל מתי נכרים כגון לעתיד שהתנבא יחזקאל וראה עצם אדם ועשה אצלו ציון ופירש"י על הפגרים מתי נכרי לא יפסיד בזה א"י כיון דבאמת אינו מטמא באוהל רק כדי שידעו שיש שם מתי נכרים וישמרו מפני מו"מ ובשביל טהרות אוכלי תרומה כמו שפירש"י ור' בנאה שמציין מערתא ג"כ רק בשביל טהרות ואינו מטמא באוהל והא דאמרינן דאין מציינין בדבר שאין מטמא באוהל היינו דהציון בשביל טומאת קבר ישראל אז אין מציינין כמבואר והבן:

וגם הא דאין מציינין על הוודאות ג"כ מהאי טעמא דוקא בדבר שמטמא באוהל א"צ לציין בוודאות דממילא מידע ידעו אינשא שמרחיקין משם כיון שידעו שיש שם טומאה שמטמאו באוהל מרחקו ממנו כל אדם וא"צ לציין משא"כ בדבר שאין מטמא באוהל גם בוודאות הנה לא הרחיקו משם בני אדם כיון שאין מטמאין באוהל א"כ שוב יש לחוש שמא יבא לידי טומאה מגע ומשא ע"כ חששו ומציינין גם על הודאי כיון שאין מפסידין בזה ומה בכך שפיר עשו ציינות ולהכי לעתיד לבוא יעשו ציון גם על הוודאות שלא יפסידו בזה א"י שידעו כי קברי עכו"ם מותר לדרוך עליהם ואין מטמאין באהל ודוק היטב בכל זה כי כל זה נראה ברור ומיושב כל הקושי' ומכל הלין מוכח ומבורר דהכהנים אינם מוזהרים בכל זה שאינו מטמא באוהל והעיקר רק מפני מששא דטהרות ומה שכ' רבינו ז"ל שאסור ליגע היינו רק מדרבנן מפני טהרות ולא משום אזהרת כהן ונזיר:

ועוד נראה לי לומר דאין כאן פלוגתא כלל בין רבנן לרשב"י די"ל דלמסקנא דמתרץ רבינא ניהו דאימעט מאוהל ממשא ומגע לא אימעט גם רבנן מודו לזה דקברי נכרים אינן מטמאין רק במו"מ. ובאמת לא מצינו מפורש רבנן דפליגו על רשב"י בזה די"ל דגם רבנן מודו לרשב"י דאינו מטמא רק במו"מ ומתני' דמדורות נכרים דרשב"ג סובר דמטמא הרי הוכחתי שי' רבינו ז"ל דאינו אלא לענין מגע ומשא דלא גזרו בח"ל ול טהרות לחודא דלכהנים אינם מוזהרים רק בדבר שמטמאין באהל כשי' הסי' הנ"ל וגם איך מצינו דיחלוקו על רשב"י בדרשה דאדם אתם קרואים אדם וכמ"ש תוס' בסנהדרין דף נ"ט ובכמה מקומות דאדם אתם קרואים אדם אליבא דכ"ע אלא רש"י ז"ל ס' בסנהדרין דר"מ סובר דלא כרשב"י בזה דגם נכרי' קרואים אדם. ובאמת יש להבין דא"כ תקשי איך נימא מתני' דנגעים פ"ב דאיתא דנכרים אינן מטמאין בנגעים ובתוי"ט פי"ב איתא הטעם משום דכתיב אדם וכמו דאימעט נכרי מאהל כן נמי גבי נגעים כתיב אדם וסתם מתני' ר"מ הוא. א"כ קשה שפירש"י דר"מ פליג ארשב"י ואיך יפורש מתני' דנגעים הנ"ל אלא נלע"ד דבפ"ג דנגעים איתא במתני' דנגעים שקודם מתן תורה אינן מטמאים וכן איתא בת"כ פ' תזריע וכן בגמ' דהוריות דף י' דכתיב אדם כי יהי' בעור בשרו יהי' פרט לשהי' ונגע דקודם הדבור אינו מטמא. ועתה השתא הנגע דקודם הדבור אינו מטמא לאחר הדבור מכש"כ הנגע שנתהוה אצל הנכרים גם אחר הדבור הנכרי כמו קידם הדבור לכל ומזה נשמע דאינן מטמאי נכרים בנגעים שהרי אפי' ישראל נתמעטו מנגעים שקודם מ"ת. ומעתה גם גבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות ולא שמת כבר וממילא איתמעט קבר שלפני הדבור ובזה תי' התוס' דאיצטריך או בקבר להביא קבר שלפני הדבור דמטמא במגע ומטומאת אהל איתמעט ונמצא נראה בעליל גם לר"מ דפליג בזה על רשב"י דגם נכרי איקרי אדם אבל מ"מ נתמעט מטומאת אהל מקרא דכי ימית כתיב רק במו"מ איתרבי מאו בקבר דאל"ה תקשי למה לי קרא דאו בקבר וכקושי' תוס' נמצא נראה דגם לר"מ במסקנא קברי גוים אינם מטמאין באהל רק במו"מ ולס' היראים כהנים אינן מוזהרים בזה וכמוכח גמ' ערוכה ובת"כ דלא נצטוו נזיר וכהן רק על טומאת ביאה היינו אהל:

וגם במה דלא עשה פסח ועובר השנה מפני הטומאה דהביא בתוס' סנהדרין דף י"ב שמצאו גלגולתא של ארונא היבוסי תחת המזבח ג"כ לא הי' רק מכח טומאת מגע ומשא דבאהל לא נטמאו. ולכאורה יש להקשות דמשם ראי' דמטמא באהל ומש"ה עיבר השנה די"ל דכלם נטמאו באהל טרם שמצאו הגלגולתא ונמצאו למפרע כלם טמאים היו אבל אם נימא דאין מטמא באהל קברי נכרי רק במגע ומשא קשה וכי כלם נטמאו במגע ומה בכך שמצאו הרי ודאי דרובם לא נגעו בו ומפני מה עיבר השנה. ולפי פירש"י שם ניחא דנטמאו כלם בע"ז מאחז אביו או במה דשנינן מעברין את השנה מפני הטומאה כגון דנשיא חולה דכלם צריכי' וחייבים לטמאות עצמם כדאיתא בפסחים דף ע' עיי"ש אבל בהא דמצאו גלגולתא של ארונא היבוסי דמת נכרי אין מטמא באהל ובמו"מ ודאי דלא נטמאו הרבה אלא י"ל דירושלמי בשיטת רבנן קאי ולפי מה דס"ד דמת נכרי מטמא באהל ובש"ס דילן פליג בזה על הירושלמי. וע"כ צ"ל כן דאל"ה תקשי מה פריך שם למה בקש רחמים על עצמו הי' יכול לשנות משום דע"כ סבר דאין מטמאין באהל אליבא דרשב"י כן הו"ל לשנות אלא דשנויא דחיקא הוא לומר דהירושלמי קאי שלא אליבא דמסקנא וכהלכתא. ונראה לענ"ד לפרש דהירושלמי דכוונתו דחזקי' החמיר על עצמו מפני שמצא עצם אדם המת הי' חושש עוד לטומאה והוצרך ליבדק כל המקום ההוא מטומאה אף שלא הי' מצד הדין ולחומרא עשה כן וכמו בשדה בית הפרס דמדאורייתא טהור וא"צ בדיקה אך מפני חומרא דטהרות מנפח אדם ביה"פ לעושי פסח וכמו שפ' בתוס' מ"ק ה' דהוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא לא מספקינן לטומאה כלל דליכא לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק אלא משום חומרא דטהרות חששו עיי"ש ולהכי י"ל דגם חזקי' אע"פ שמדינא א"צ בדיקה אבל הוא החמיר ע"ע לבדוק המקום מטומאה על שמצא שם גלגולתא של ארונא חששו שמא יש עוד שם עצמות של מתים ול"ה כמקום טהרה וכדאיתא בזבחים דף קי"ג פעם אחת מצאו עצמות של מתים בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים עמד ר"י על רגליו ואמר לא בושה וכלימה הוא לנו שנגזר טומאה על עיר אבותינו עיי"ש. וא"כ יש לומר דחזקי' כיון שמצא עצם מת הצריך לבדוק המקום ומפני זה יכול להיות שלא הי' להם פנאי כ"כ אחר הבדיקה לטהר באפר הפרה ול"ק קושי' תוס' שם:

וראיתי בשו"ת הנ"ל שהקשה הגאון מהרד"ח ועמד בתימה רבה בסתירת הגמ' שר"ל דאמר בכתובות ד' ך' ובנזיר ס"ה עילא מצאו וטהרו את ארץ ישראל ולא מחזיקינן טומאה בארץ ישראל ובזבחים ד' קי"ג סובר ר"ל דא"י אינו בדוקה מפני דסובר דירד המבול בא"י עיי"ש ודחק בתירוצו והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ דבלא"ה קשה נמי וכי מפני מתי מבול אינו בדוקה הרי מתי נכרים אינן מטמאין באהל וא"כ למה הי' צריך לענין סרה לשחטה במקום הבדוק ופי' חוץ מגתה בא"ב הרי גם בא"ב אינו אלא מתי נכרים ור"ל גופא סובר דקבר שלפני הדבור מרבה דמטמא בנגיעה לחודא מקרא דאו בקבר נזיר נ"ד הרי דסובר ר"ל בעצמו דאינו מטמא באהל א"כ מה הוצרך בדיקה לשחיטת פרה. לכן ג"ל דהיינו כפי פי' תוס' שם דגם ר"ל ידע דמעלה עשו כפרה אלא דאי לא הי' ירד המבול בא"י לא הוי עשו בה מעלה זו ומפני מתי מבול הי' צריכים למבול והיינו הכוונה דבאמת יש לנו לאוקמי בחזקת טהרה וא"צ שום בדיקה וכמ"ש תוס' במ"ק ה'. אך מפני חומרא דטהרות חששו אבל רק במקום דאיתרע החזקה אם חששו וכמו בביה"פ ולהכי סובר מפני מתי מבול איתרע עכ"פ החזקת טהרה ע"כ עשו בה מעלה יתירה ולזה קרא ר"ל א"י אינה בדוקה מחמת דירד המבול ע"כ שפיר עשו בה מעלה וכמו במעלה עשו ביוחסים דבעינן תרי רובא וכמו בנדה ס"א דסובר ר"מ במקום טומאה לא אזלינן בתר חזקת טהרה עד שיודע לך היכן הוא ורבנן דפלינו ומהני בדיקה ובגמ' שם ולהכי מפני מתי המבול צריך בדיקה ומהני דקימ"ל כרבנן דמהני בדיקה וכ"ז מפני עילא מצאו וטהרו א"י לומר דמהני בדיקה וגם בתלוליות קאמר דמהני בדיקה ולזה טהרו א"י דוקא אבל אי לא ירד מבול הנה הי' לו חזקת טהרה וכמו רשב"י בשבת ל"ד ועיי"ש ודוק היטב ואי לא ירד המבול בא"י לא הי' שום ריעותא ולאחזוקי בטומאה רק מפני ריעותא זו יצאה קצת מחזקתה ע"כ שפיר חששו אבל זה דוקא לענין פרה צריך בדיקה אבל מ"מ בכל ארץ ישראל שאין שום ריעותא וספיקא לא מחזקינן טומאה להצריך בדיקה ומותרים כהנים ועושי טהרות לילך שמה ושפיר קאמר עולא בכתובות ובנזיר עילא מצאו וטהרו א"י ולא מחזיקינן טומאה לכהנים רק בפרה לשחטה במקום בדיקה מחמת שהי' בה ריעותא דטומאת מתי מבול והרוגי נ"נ אף דכבר נמוחו ונרקבו ואם נשאר עצם כשעורה אינו מטמא באהל רק דעיקר חששא מחמת דאיתרע חזקת טהרה חששו ולמעלה בעלמא אבל לענין כהנים ועושי טהרות שפיר קאמר עולא עילה מצאו וטהרה א"י ולא מחזקינן טומאה וזה נ"ל ברור ולק"מ ואין התחלה לקושיתו ז"ל וגם קושי' תוס' שם בזבחים נ' דהקשו דגם לר"י הא עכ"פ מתו בהבלה נ"ל אחר שבירך אלקים לנח ובניו ונתרבו ודאי דפינו משם כל המתים הנמצאים בארץ וקברו למקום מיוחד א"כ אין חשש ובזה אמרינן דעילה מצאו וטהרו א"י דכ"ע מודו בהאי דאל"ה לא הי' פריך בפשיטות בכתובות וכן מסיק בנזיר אלא ודאי דכ"ע סברו כן דלא מחזיקינן בא"י ועילה מצאו ולהכי לר"י ניהו דמתו במבול בהבלה ודאי דנקברו ונפנו משם ולא חששו עוד לאחזוקי בטומאה והוי בדיקה אלא לר"ל דירד המבול ועומק המחרישה נמוחו ולא הכירו אח"ז שום מת ולא היו ידעו איפוא הם קבורים ול"ש לומר דפנוהו וקברוהו כיון דנתבלבלו בעפר דגם עומק המחרישה נמוח ונעקר וכמו שפירש"י בנמוקי' חומש פ' נח וז"כ ולק"מ היוצא לנו מכל זה דאין שום ראי' לאסור כהנים בקברי נכרים ניהו דמטמאי' במגע ומשא אבל אינם מוזהרים בזה כהנים והחזקנו שיטת הס' יראים וגם דעת רבינו הרמב"ם ז"ל סובר כוותי':

אלא התוס' פ"ק דנדר ד' כתבו דלא כשיט' הש"י גבי נזיר שמשון מטמאי למתים מנ"ל משמשון דכתיב ויך בהם שלשים איש ויקח את חליצתם כתבו שם אף דאין דאין מטמאין באהל מ"מ במגע ומשא מיהו מטמאין ובס"י הקשה עצמו משם ותי' שם אזיל אליבא דרבנן דפליגו ארשב"י דמטמאין באהל ובתוס' מבואר דלא כש"י דאף דלא מטמאין באהל אבל במו"מ מוזהר:

אמנם לענ"ד נראה דגם משם אין ראי' דלכאורה קשה איך הוכיח שם דמקרו חליצותם בעצמו דלמא אחר שהרגם ושוינהו גוססים לקח חליצתם ובגמרא פריך ומשני דגמרא גמירא להו דאחר שהרגם ממש לקח חליצותם אבל אכתי תקשי דלמא לקח חליצותם ע"י אחרים נפשטו חליצותם מעליהם והוא הביאם לרעיו וניהו דגם בגדיהם מטמאו במגע ומשא אכל מ"מ אין הכהן ונזיר מוזהרים עליהם אפי' על חרב ה"ה כחלל וכמ"ש בתוס' איזו בית אשר תבנו לי בנזיר נ"ה וכן פסק רבינו ז"ל בפ"ג מה"א ד"ג ודוחק לומר דגם זה גמרא גמירא להו דלקח בעצמו דא"כ הו"ל לפרושי דהכי גמירא להו דלקח בעצמו ולא הפשיטם ע"י אחרים.

אלא דנ"ל דה"פ דניהו באמת אין הכהן מוזהר על מגע ומשא מה דלא מטמא באהל מ"מ אם נזיר שמשון דינו כמו נזיר סתם דאינו מטמא למתים הו"ל לשמשון ליזהר מטומאת מת וכמו דגזרו חכמים על ארץ העמים דהכהן לא ילך בארץ העמים ועיין בע"ז ד' י"ג וגם במדורות העמים להרמב"ם ז"ל דמי לארץ העמים אף דלא מטמאי באהל מ"מ אסרו חכמים שלא ילך הכהן בארץ העמים כ"א לצורך ת"ת כן נמי הו"ל לשמשון להזהר ולשמור מטומאת הגוים אלא ודאי דנזיר שמשון מטמא לעתים אפי' במתי ישראל זה נ"ל ברור והבן. ובהא דאפליגו הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ה דנזירות ונ"מ לענין כהנים דבזה"ז דלהראב"ד אין עוד עליהם חיוב טומאה ולהרמב"ם ז"ל דסובר דחיוב מלקות יש עליו אף בטימא ותער וטימא שבהסוגיא דגמ' ועיין בכ"מ שנדחק והלח"מ והמשל"מ בפ"ג מה' טו"מ שניהם מפרשים דעת הרמב"ם דפוסק כרבה אך הדבר תלוי בפירש"י ותוס' ותנאי אלו פליגו בהני תנאי ולקמן נדבר בס"ד לפי מה שנראה בדעת הראב"ד ז"ל ודרך אגב מקודם נראה דרבינו לשיטתו אזיל ויש לתרץ בזה ג"כ דברי רבינו ז"ל שהניח המשל"מ בצ"ע בסתירה בפ"ה דנזירות דף ט"ו כתב ת"ל נזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאה שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאה שאינו מגלח עליהן ה"ז לוקה ע"כ:

ובמשל"מ שם מכאן אני תמה אמ"ש רבינו בפ"ג מה' טומאת מת ד"ג וז"ל לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אינה ד"ת ע"כ והם דברים סותרים זא"ז שהרי הכא פסק דלוקה על טומאה שאינו מגלח משמע שהיא מן התורה וצ"ע ובפ"ג מה' נזירות כ' נ"כ המ"ל שהיא בצ"ע והנה באמת אמרתי ישוב נכון בעזה"ש דלק"מ והוא תי' אימתי דאין כאן שום סתירה כלל דהנה רביעית דם מטמא באהל ואין הנזיר מגלח עלי' דהכי קימ"ל ס"פ כ"ג וכן פסק רבינו ז"ל בדין הקודם לזה דאין דנין ק"ו מהלכה. ועצם כשעורה הוא הלכה למ"מ וזו הוי דין תורה לרבינו ז"ל כמ"ש רבינו פ"ב ד"י דזה לא הוי לי' מדברי סופרים אבל רביעית דם דאינו מפורש בתורה קרי לי' רבינו מדברי סופרים ועיין בפ"ה ד"ה שהביא כן הכ"מ בשם רבינו ז"ל בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא ד"ס כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מן המקראות אעפ"י שדינן דין תורה עיין שם בסה"מ בשורש א' בארוכה ולכן שפיר כ' דמה שאין הנזיר מגלח אינו דין תורה וכוונתו לרביעית דם. שהיא אינו מפורש כדאורייתא ואין הנזיר מגלח ול"ה ד"ת ולפני דייק וכתב שכל טומאה מן המת והיינו כמ"ש הכ"מ בפ"ה שם גבי אדם באדם הנוגע במת הוי דין תורה וחייב על ביאת מקדש כמ"ש רבינו ז"ל כר"י בירושלמי והקשה הא קימ"ל דכל מה שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש ותי' דלא נצרכה אלא לטומאת הפורשת מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשת מן המת בלבד לא לענין אדם הנוגע באדם שנגע במת ולזה מוכרח דבריו ז"ל. לפיכך אני אומר שכל טומאת מן המת היינו דוקא הפורשת מן המת ט"ז קאי הכלל דמה שאין הנזיר מגלח לא הוי דין תורה והיינו רביעית דם אבל אדם שנגע באדם שנגע במת ע"ז לא קאי הכלל דמה שאין הנזיר מגלח לא הוי דין תורה, דאפ"ה שהוא מדין תורה ואין הנזיר מגלח וז"ב בפירוש דברי רבינו ז"ל ומעתה לק"מ מה' נזירות דאיתא בתוס' כתובות ד' ה' דתניא במס' שמחות כל טומאה שאין נזיר מגלח עלי' אין כהן מוזהר עלי' ואר"ת דמשובשת היא דהא רביעית דם אין נזיר מגלח עלי' וכהן מוזהר עלי' ועיין בתוס' ברכות ד' י"ט מפורש ג"כ להדיא כללא דרביעת דם אין הנזיר מגלח והכהן מוזהר עלי' ועין בתוס' ברכות ד' י"ט מפורש ג"כ להדיא כללא דרביעת דם אין הנזיר מגלח והכהן מוזהר עלי' וא"כ מה טובו אהלי משה רבינו ע"ה הוא הרמב"ם ז"ל שכ' נזיר שנטמא למת בין שנזיר מגלח ובין שאינו מגלח הר"ז לוקה דליתא להך כלל כיון דרביעית דם אינו מגלח וכהן ונזיר מלקי עלה וז"ב ונכון ולק"מ ונפלאתי קצת על מרן המשל"מ שהניח בצ"ע ומקום הניח לי בזה בס"ד:

ואם כי זה התוס' אמת ברור אצלי אבל עוד יש לפרש בדבריו ז"ל מה שהוא אמת נכון לדינא לפי המבואר דרבינו ז"ל בשיטתו אזיל בפורש מן הטומאה וחזר וטימא עצמו לוקה שתים ונמצא כשנטמא הנזיר ודינו לגלח עלי' ובתוך כך אח"ז עוד נטמא דע"ז אין הנזיר מגלח אבל לוקה שתים וזה הדין מבאר בהלכות שאח"כ ומקודם כתב בקצור בין שהנזיר מגלח ובין שאין מגלח עלי' היינו מחמת שנטמא מקים בי"כ ובי"כ הר"ז לוקה גם על השני וכוונתו בזה כשנטמא מקודם בשוגג ומגלח עלי' ואח"ז נטמא במזיד לוקה וקמ"ל בזה אע"פ שנטמא בלא"ה מ"מ לוקה והיינו לאפוקי מדעת הסוברים כשי' הראב"ד דכהנים בזה"ז כיון שנטמאים בלא"ה אין עוד חיוב עלי' וע"ז יש לומר דסובב כונת רבינו ז"ל ונ"מ ג"כ לזמה"ז והבן. או שלא בזה"ז אלא דגם דנטמא בו ביום שאין מוסיף ימי טומאה על טומאתו מ"מ לוקה דפוסק כר"ט דאיתא באבל רבתי ובירושלמי הובא ברא"ש ובב"י והרמב"ן ז"ל וגם התוס' פ' דם הנדה כולם פסקו כוותי' דחייב גם באינו מוסיף ימי טומאה וכר"ע דירושלמי דגם ר"ט הודה לו באמור כל הפורש ממך כפורש מן החיים. ומזה נראה לי לתמוה קצת על לשון הראב"ד ז"ל שכ' הכהנים בזה"ז אין עליהם חיוב טימאה עוד וכנראה לכאורה דאפי' איסורא לית בהו והרי מבואר להדיא שם דלכ"ע איסורא הוי דתני פורש הר"ז לא נטמא אפי' ר"ט בס"ד סובר כן דלכתחלה לא יטמא עוד כשפירש מן הטומאה ואמאי פסק כן בפשיטות ועל כרחינו אנו צריכים לומר דגם הראב"ד ז"ל סובר להיות מותר לכתחלה רק דחיוב אין והמחייב עלי' להביא ראי' דקדק בלשונו לומר כן דהיינו שהוא כמסתסק בחיובו אי הלכה כר"ע או כר"ט בנטמא בו כיום או גם ביום שלאחריו אי הלכה כרבה או כר"י וכמ"ש הכ"מ ע"כ נקט לשון שאינו מבורר לחיובו בזה"ז דדינו כמו שנטמא בו ביום דל"ה מוסיף טומאה על טומאתו בימים דבלא"ה לית לנו טהרת אפר הפרה ולזה מסופק בחיובו אבל מכלל ספיקא דאורייתא לא יצאנו לאסור לכתחלה כנ"ל ברור:

אחר התבוננתי בלישנא דהמשל"מ פ"ג מהא שעמד על הראב"ד ז"ל מדברי האמוראים שהיו מציינין לבה"ק מפני הכהנים ולשי' הראב"ד קשה למה להו בזה"ז ולהנ"ל לק"מ דגם הראב"ד ז"ל מודה עכ"פ דאסור לכתחלה אלא דאין לחייבם מספיקא ולהטיל עליהם חומר חיוב אזהרה שוב ראיתי שהגאון דגול מרבבה עמד בזה לומר דוקא מלקות אין בו אבל מ"מ אסור מדאורייתא וקצת נפלאתי על הגאון ד"מ הנ"ל שתמה על התה"ד ורמ"א ז"ל שם בהגהה ראשונה דאפי' לשיטת הרמב"ם מודה בלא פירש והתם שהה שם וא"צ להודיעו עד שילבש דאכתי לא פירש עיי"ש וזה תימה בעיני דאיך מדמה לא פירש לזה דשהה שם דלא פירש היינו בחבורי בעוד שמטמא למתו שצריך לישא את מתו או לקברו ובעוד שפוסק בטומאת מתו הוי טומאה בחבורין וע"ז קאי קרא יצא בזה שמחולל ועומד משא"כ כששוכב שמה ושוהה ועומד או שובב שדינו לצאת מאהלו אני ידין בזה לומר דהוי כשלא פירש הרי כל מה ששוהה הוי מוסיף טומאה וראי' ברורה מהא דנזיר י"ג גבי בעי דאי בעי לנזיר בבה"ק כדמוכח שמה בטמא ונזיר כמו בנזיר טהור שנטמא דמלקי לקי ובטמא שנזיר הנה הטומאה מתחלה הי' ברשות ואמאי לקי הרי לא פירש עדיין מטומאת הראשונה וגם מהא דמקשו בתוס' נדה נ"ז גבי הא דפריך ודלמא כהן טמא והקשו הלא גם כהן טמא אסור לשהות בביה"ק ודלמא תחלת עמידתו ברשות היא ומה שעומד ושוהה לא פירש ואינו חייב אלא ודאי דמכח זה לא מיפטר רק כשלא פירש עדיין מהטומאה ופוסק בה ולא יכול לפרוש משא"כ בשוכב ואני תמה על תמיהתו דבודאי מה ששוהה שם ודאי דעובר וכמטמא עצמו בתחלה דמי כיון שיכול לצאת והבן בזה כי זה אמת ונכון שי' התה"ד והרמ"א וצ"ע על הגאון ז"ל.

והנראה לי בדעת הראב"ד ז"ל במה שכתב בזה"ז אין עליהם עוד חיוב טומאה דניהו דלכתחלה אפי' פי' לא יטמא מ"מ הרי אי אפשר להזהר בכך דאיזו בית אשר תבנו לי כמ"ש הר"ח בתוס' נד' דאין לך בית שאין בה כלי מתכות או איזו מסמר ולדעת כמה פוס' מטמא באהל ובמגע ודאי לכ"ע מטמא טומאת ז' א"כ אי אפשר בכך להזהר ולש"י דבפירש ג"כ אין חיוב מלקות ממילא כיון דאי אפשר להזהר לא גזרו ומותר לכתחלה לטמאות עצמו וז"ב בכוונתו:

ומעתה נראה לי לחדש דבר ולדין אף לדעת כל הפוסקים שיהי' שוין בדבר אפי' לדברי הרא"ש בשו"ת שלו כלל למ"ד ותוס' בכמה דוכתא כתבו המחמיר תע"ב כלם כתבו בלשון חומרא בעלמא שלא לילך על קברי נכרים נלע"ד דדוקא בארץ ישראל שאין שם שום טומאה מדרבנן רק כמדורות עכו"ם גזרו חז"ל אבל בארץ העמים שאנו דרים ושרוים בתוכם ניהו דארץ העמים אינן מטמאין באהל לדעת הפוס' ומצינו באיזו מקומן ברש"י ז"ל בסנהדרין י"ב ובעירובין דף ל' דארץ העמים מטמאין באהל ובאמת יש להבין לפי מה שכ' בתוס' שבת ט"ו דמשנה זו אתיא כר"ש דקברי נכרים אינן מטמאים באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהן ועיין בגיטין ד' א' ומעתה למ"ד קברי נכרים מטמאין באהל הנה גם ארץ העמים ראוי להיות שנטמא באהל א"כ הדין ברור ומחודש ומחודד היטב דבארץ העמים קבריהן ממ"נ מותר הכהן לדרוך עליהם דאי אין קבריהן מטמאים ודאי דשפיר דמי והא דגזרו חכמים במדורות הנכרים דוקא בארץ ישראל משום חומרא דטהרות ניהו דאין מטמאין באהל מ"מ במגע טמא וחששו לאוכלי תרומה ועושי טהרות גזרו טומאה. משא"כ בארץ העמים ניהו דמטמאים במו"מ מ"מ לא יש שום חשש לרגלי הכהנים לדחות מקבריהן וארץ העמים ומדורות הגוים בא"י חד דיצא אית להו להרמב"ם ז"ל ואי קברי הגוים מטמאים באהל ג"כ א"כ כל ארץ העמים ראוי לטמא באהל ומש"ה גזרו על הכהנים שלא ילכו לארץ העמים בפ"ז י"ג אבל עתה שהכהנים שרוים בארץ הטמאה וא"כ תמיד המה טמאי מתים ולא פירש וכל אימתי שהם שרוים בטומאה לכ"ע אין איסור לטומאת עצמו וכמו בנזיר העומד בביה"ק ומחולל ועומד ואין לנו מחולל ועומד גדול מזה שכהנים שרוים בארץ הטמאה א"כ גם מותרים הם לדרוך על קברותיהם זה הנ"ל דבר חדש וברור:

ועתה נשיב לנ"ד השאלה דשאילנא קדמיכון לדעת הדק היטב היש בזה איזו איסור שידורו הכהנים בחצר הנקנה הנ"ל. בראשון הנה כמה שאמר א' ששמע מנכרי א' שח לו הדבר המאורע שבשכינה הזאת נקברו הרוגי ישראל הנה הדבר מבואר בכמה מקומות שאין העכו"ם נאמן לא להקל ולא להחמיר עיין ב"י ביו"ד שי' קי"א בשם שבולי לקט והביאו הת"ח כלל ל"ב ד"ט ועיין ש"ך סי' קנ"ז ס"ק י"ט ולגבי או"ב בסי' ט"ז ובכמה דוכתי עצמו מספר. הדבר מבואר דאין נכרי נאמן להחמיר ואין אנו רשאין להאמין לדבריו אפי' כשיגיד במה שראו עיניו ועיין בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ס"ו וע"ז סי' מ"מ דרך כלל לדבר שאין בידו לעולם אין אנו חוששין. ומכש"כ במה שאומר מה ששמע מאחרים מה בדבר או ראה או ראה או ידע אינו נאמן במה שאינו הת"י ק"ו במה שלא מגע ולא נגע ודאי דאין אנו משגיחין עליו ולית דחש כלל ובפרט שיש קול ושוכרו עמו נגד דבריו שמעלה בפי כל שהי' שכינת קברי נכרים וקלא דלא פסק מן כמה אנשים נכרים מסיחין לפי"ת שכך הוא בטלים דבריו בבל דבריהם ובפסולי עדות הולכים ג"כ אחר הרוב כד"ת דאפילו בתר רוב דיעות ביבמות קי"ז אפי' לקולא עיי"ש ועיין בש"ע אה"ע בב"ש ס"ק קכ"ז ועיי"ש וכאן עדיף טפי שרבים שמעו מרבים אליבא דכ"ע שומעים לדברי הרבים ואין חשש כלל:

וגם אפי' לפי דבריו אין זה שכונת קברות דלא נמצאו ג' קברים שלמים ובנ"ד לא נמצאו רק עצמות ומת שחסר אבר אין לו תפיסה ואין לו שכ"ק שכן הלמ"מ כדאיתא בנזיר ס"ה ובתוס' שם וכן פסק רבינו ז"ל בפ"ט מהטו"מ ואף שמצאו בכל השכינה ההוא בכמה מקומות עצמות של מתים אבל בכאן לא הי' מן שיעור מד"א עד ח' והוי דינו כמת יחידי וא"צ בדיקה ומותר לפנותו ומקומו טהור ואף אם אנן באין לחוש שמא יש עוד בחצר זה עצמות מתים מ"מ אינן מטמאים באהל עצמות בלא בשר כי אם כשיש רוב בנין או רוב מנין ושדרה או גלגולת שלא נחסר כדי שלא ימות החי בהם וכאן לא נמצא ב' פעמים כי אם עצם אחד א"כ אין לחוש לשמא ימצא טומאה מן המת שמטמא באהל כיון שרואין אנו שהוא מן כמה שנים ונרקבו כל העצמות ולא נשאר בהם כדי שיטמא באהל ועכ"פ יש בזה ס"ס שמא נכרים הם ושמא לא יש בהם עצמות שיטמאו באהל ובפרט שנ"ל שאין כאן ספק כלל שהולכים אחר רוב דיעות ורוב העיר ורובא דעלמא שבודאי נכרים המה אבל יש בזה הרבה סברות להתיר חדא דקברי נכרים אינן מטמאין באהל וכבר החזקתי דעת ס' היראים הנ"ל ולזה רוב הפוסקים מסכימים דאינו מטמא באהל ואפי' המחמירים אינו אלא מכח חומרא בעלמא בלשון המחמיר תע"ב וזה בודאי אבל לא בספק שמא אין עוד במקום זה קבר ואת"ל יש עוד שמא אין בו רוב מנין ובנין כי אם עצמות בלי בשר באופן שאינן מטמאין באהל אפי' בישראל וגם יש עוד לצרף מה ונראה בעיני ברור דבזה"ז בארץ הטמא לא עדיף האי ספק מכל ספק דארץ העמים שטמאה מפני קברי נכרים והוי כלא פירש ולכ"ע אין חיוב טומאה כלל וכמבואר נמצא דנלענ"ד ברור דאין כאן בית מיחוש ומותרים הכהנים לדור בתוכו באין פקפוק כלל וגם אם יחפור עור ואם המצא תמצא עצמות מותר לפנותן מכמה טעמים הנ"נ. וגם כי סמוך לדרך העיר ויש ס"ס אם הדרך קדום או נכרים שקרוב לודאי ולכמה פוס' אין לנכרים תבוסה וגם רחוק הוא שימצא מת שלם ולא חיישינן לי' כלל ע"כ ישבו הכהנים בטהרה עד כי יתראה לנו המורה ויתגלה אפר הפרה ויהי' לנו לששון ולאורה:

העולה מכל הנ"ל ובקצרה אשר הערתי דבר חדש נפלאה היתר ברורה בהיות לדעתי אין שום תנא דסובר קברי נכרים מטמאין באהל דלמסקנא דרבינא י"ל דגם הת"ק מודה לי' דאינו מטמא כי אם במו"מ מקרא כל הורג נפש תתחטאו אינו מוכח רק למו"מ ודרשה דאדם נתמעט עכו"ם דאינן קרואים אדם. ע"ז אין חילוק לשי' תוס' דכ"ע הכי דרשו צאן מרעיתי אדם אתם זולת דלדעת רש"י בסנהדרין דר"מ פליג ולדידי' קשה דלמה לי או בקבר לרבות קבר שלפני הדבור וע"כ כתי' תוס' דכתיב אדם כי ימות כמו נגעם שנתמעטו אדם כי יהי' וא"כ נתמעטו נכרים מטומאת אהל מקרא כי ימות ונתרבה טומאת מגע מן כל הורג נפש ונכרי דקודם הדבור מאו בקבר דהו"א דכי ימות ולא שמת כבר קאי על כל הפרשה גם ממגע ומשא אבל עכ"פ ש"מ דלכ"ע נכרי אינן מטמאים באהל וכל הפוס' שכתבו רק לחומרא בעלמא טהרו הכהנים מלדרוך על קבריהם ולא מצינו בפירוש תנא ע"ז רק במתני' דנדה נ"ז עיי"ש בפי' הרמב"ם דנדחה מהלכה ואין אנו מבטל הברכה שכ' הפוס' המחמיר תע"ב כי זה דוקא בקבר ודאי אבל בקבר ספק הנה יפה העליתי ת"ל נכון וברור לחלק יצאתי ומרגניתא טבא מצאתי בין ארץ ישראל לארץ העמים הבדלתי וא"צ להאי ה"ס שכ' המשל"מ כאשר הרגיש בעצמו דלא הוי ס"ס גמור שרוב המחברים חולקים על כל אחד מהספיקות וגם א"צ להס"ס של הגאון דגמ"ר שג"כ מסופק כי אם כן שי' הראב"ד רק לענין חיוב מלקות או גם לענין איסור אבל לדברי ניחא בפשיטות מכח ממ"נ דאם קברי נכרים אינם מטמאים באהל א"כ אין כאן איסור כלל והא דחששו במדורות עכו"ם בא"י מטעם מו"מ לפי' הרשב"ם זה דוקא משום עושי טהרות משא"כ לענין כהנים בחוץ לארץ ואי קברי נכרים מטמאים באהל. הנה לדעת רש"י באיזו מקומו ארץ העמים מטמאים באהל וכמו שהקשו בתוס' מה טעמא למתני' דארץ העמים אין מטמאין באהל וגזר על אוירא דאה"ע ותי' דהאי מתני' דרשב"י דקבריהם אינן מטמאים באהל ולהכי פירש"י באיזו מקומות דמטמא באהל היינו אליבא דמאן דסובר דגם קבריהם מטמאין באהל. ומעתה כיון שכן הכהנים השרוים בארץ הטמאה למה יחשו לקברותיהם הרי בלא"ה כל הארץ בחזקת טמאה שהנכרים מקברים נפליהם וגם אינן מקפידין על קברותיהם וקברו מתיהם בכל מקום. א"כ איזו מקום מנוחתם לכהנים בח"ל שכל הארץ לפני' בספק טומאת אהל של מתי נכרים הם והוי כלא פירש בנזיר שעומד בביה"ק והשיטו לו מתו ומת אחר דלכ"ע בעודו בחבורים פטור ומותר לכתחלה מקרא דלהחלק יצא זה שמחולל ועומד ובאבל רבת מבואר לא תימא חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא אלא דפטור ומותר. א"כ בזה"ז בחו"ל ובמקום ספק קבר כל המקומות שוין ותמיד הם בספק אהל מתי נכרים ובזה יובן הטעם דהתוספתא דאין מדורות הכושי' בחוץ לארץ. וקשה באמת להבין מה טעמא ומ"ש א"י לח"ל בענין זה לשניהם יש ספק זה דקוברי' שם נפליהם ולא ראיתי מי שירגיש בזה ולדברי ניחא דבח"ל הכל בספק וגם בחוץ ממדורותיהם ותמיד מחולל ועומד בטומאה ולהכי גזרו דאל יצא כהן מח"ל לארץ בע"ז י"ז עיי"ש. א"כ הוי מחולל ועומד דלכ"ע מותר וממ"נ אינן צריכים ליזהר מקברותיהם רק בודאי מת נכרי ראוי להחמיר כמ"ש הפוס' המחמיר תע"ב דהיינו עכ"פ מקרי מוסיף טומאה על טומאה דבכ"מ יש רק ספק טומאה ומן ודאי לספק יש הוספה ומס' לס' אין חלוק וז"ב ונכון בעזה"ש דבר נפלא ומקום הניחו לי בזה להתגדר והאל הטוב עלינו יערה ממרום קדשו רוח טהרה. תרבה הדעת והחכמה. והארץ תתרוממה:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה