שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן לו
בנידן השאלה דשאילנא קדמנא באשה המוצאת בעד שאינו בדוק לחלוחית כעין שליימען והם מראות טהורות ובתוכן מצאה טיפין אדומים. אמנם היא בהרגשה שהרגישה שזב ממנה זיבת דבר לח וכשבדקה בעד שא"ב הוציאה אלו המראות ובתוכו מראה אודם וראיתי במכתבו ובפלפולו שנקל הדבר בעיניו להקל:
אמנם בני שאלה גדולה שאלת דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים קטנים תלמוד קטן כמוני אצא לדון בזה ואשר נראה בעיני איזה הכרעה באופן שכ"ע יודו לזה ובאין חולק לחומר הנושא ובעיקר הדין הנ"ל הייתי תמיד נוהג להחמיר ולטמאות שאלה זו כשהי' בא בהרגשה כמבואר בס' ח"ד להגאון מוחז"ל והוא בצ"ע אמרתי להכריע בין מרן הרמ"א בת' למרן הט"ז לפסק כהט"ז אך בהרגשה העלה להחמיר והדין עמו שכל דבריו כדברי קבלה כאשר יבואר בס"ד:
אולם הלום ראיתי וכ"ת הביאו בשם ס' ב"ע שהעלה להקל ותהיתי על קנקני ראיותיו ונפלאתי על הגאון ב"ע ז"ל שהתיר זה הס' ומעלה זאת להלכה ויצא לחלק אם בתוך ג"י הראשונים לחומרא אבל אחר ג"י פשוט בעיניו ז"ל להיתירא:
ולבבי לא כן ידמה ועיקר תורף טוב טעמו יכון כי מעייל פילא בקופא דמחטא מכח חזקת טהרה וכדעת הרשב"א המובא בב"י בסי' קפ"ז ברואה דם מ"ת שתולה במכתה לפי דאשה זו בחזקת טהורה קיימה ומעתה למד מכח כ"ש וק"ו ב"ב של ק"ו דתלינן במאכולת טפי מבמנה שהרי בתוך ג"י הראשונים לבדיקתה מבואר בש"ך סי' קצ"ו דאינה תולה במכה שאינה יודעת שמוציאה דם תמיד ובמאכולת תלינן. ומעתה כיון דתלינן במכה אפי' במרגשת שהם בא מהמקור כשיודעת שיש מכה במקור מכ"ש דתלינן במאכולת והרגש' במרא' הלובן מכח חזקת טהרה וזה באחר ג"י דבתוך ג"י ראשונים לית לה חזקת טהרה אלו דבריו ז"ל היוצא מתוך תשובתו. דחמין לי שבראשית השקפה גם רעיוני העלו ראי' זו דתלינן במאכולת יותר מבמכה וראי' מתוך נ"י הראשונים אמנם לאחר עיון היטב הדברים מתמיהים ואינם בדקדוק במחילת כבודו הגדול אחרי נשיקת עפרות זהב כל דבריו מופרכים ולית דסמכא כלל כאשר יבואר בס"ד:
ובראשון הנה לפי דבריו שפשוט בעיניו להיתרא מכח חזקת טהרה מה זה שמחלק בין ג"י הראשונים החזקת טהרה נצמח מעת הפסק טהרה שלה. ומבואר בכמה דוכתי. ואם נימא דחזקת טהרה לאשה בס' אם נטמאה עת טהרתה היינו לאחר טבילתה. אבל כשנטמא פעם א' טרם שטבלה עומדת בחזקת טומאה לענין כל הספיקות שיולד בה עד אחר שתטהר. א"כ גם לאחר ג"י עדיין בחזקת טומאה כיון שנזקקה לטומאה ולא יצאה עדיין מטומאתה וכמ"ש בתו' כתובות בסוגיא דהי' בו מומין דבשנזקק לטומאה שלא נטהר מן הטומאה ראשונה עדיין חזקת טומאה לנגע השני שנולד ס' בו יעיי"ש. והגאון הנוב"י ז"ל היטב לראות שהביא הדבר תלוי באשלי רברבי בזבחים ד' כ"ט יעש"ה מבואר הדבר בפירוש פלוגתא דרש"י ותוס' בזה אי מיקרי חזקת טהרה כ"ז שלא טבלה והנה לרש"י חזקת טהרה מיום שהתחילה לספור ולתוס' אינה בחזקת טהרה עד אחר שתטהר. וא"כ לא ידענא מה חילוק יש בין תוך ג"י הראשונים או לאחר מכן ומה שאינה תולה במכה שא"י אם מוציאה דם בג"י מטעם שכ' המרדכי הובא בש"ך מפני שג"י ליבונה צריכה שתהי' נקיים לגמרי ואם ידועה שמכתה מוציא דם תלינן בה. ובמאכולת ג"כ תולין אף בג"י הליבונה מבואר הטעם דאל"כ אין לך אשה שתטהר לבעלה שכל הסדינים מלאים טיפין מכנים ומאכולת כדאיתא בש"ס פ' הרואה כתם. ובמה שהביא ק"ו מהא דתלינן במאכולת תוך ג"י ובמכה שאינו ידוע שמוציאה דם אינה תולה. נפלאתי עליו איך מביא ראי' מכתם פחות מכגריס לכתם גדול ואשתמיטתי' מיני' דהגאון ז"ל שו"ת תה"ד סי' רמ"ט שכ' מפורש דיותר יש לתלות כתם פחות מכגריס במאכולת ממה שתלינן יותר מכגריס במה שיש לתלות בו יעיש"ה. והובא ג"כ ס' זו בשו"ת רמ"א סי' צ"ג יעיי"ש. ותשובתו בצדו דהא דתלינן במאכולת הוא משום דאל"כ אין לך אשה שתטהר לבעלה. ומעתה מה ראי' מייתא מהא דאינה תולה במכה ובמאכולת תלינן אפי' בג"י והא דתלינן במכה אליבא דהרשב"א ברואה דם מ"ת אפי' בהרגישה שבא מהרחם מכ"ש דתלינן במאכולת ל"ד כעוכלא לדנא. דאינה תלינן במאכולת כיון שהרגישה דנפתח מקורה א"כ אין לחוש לזה דלא תוכל לטהר לעולם כיון דתוכל לטהר בשלא תרגיש. אבל אם ידוע שיש לה מכה במקור אם לא תלינן במכתה א"כ לא תוכל לטהר להתיר לבעלה לעולם כ"ז שיש לה מכה זו. מי יודע אימת שתתרפא אבל במאכולת שפיר תטהר בלא הרגשה. ועוד הא דכתב הרשב"א דתלינן במכתה אע"פ שא"י אם מוציאה דם. דוקא התם לענין להתירה לבעלה שלא תאסר עליו לעולם מחמת רואה מ"ת אבל לא לענין לטהרה משום נדה יעו"ש בב"י קפ"ג וע"ש בש"ך ס"ק ק' דלענין להוציא אשה מבעלה משום עגונה הקלו וגם ברואה דם מ"ת היא כווסתות דקימ"ל וסתות דרבנן אבל בדארגישה שנפתח מקורה שהוא איסור דאורייתא אין דנין זה מזה. ולא קרב זה לזה. ואין הנידון דומה לראי' וכבודו הגדול במקומו מונח ולא דק בזה:
וגם במה דקאמר דתלינן הרגשה במראה הלובן. ומדמה זה להא דהרשב"א ז"ל דתלינן הרגשה במכתה. וכן כ' עוד שם בחידושיו לנדה דזו לאו הרגשה הוי דתלינן הרגשה במראה לבן. ונמצא האודם בלאו הרגשה קא חזיא. וכן הביא שמה לתרץ קושי' החכם א' שהקשה שם. דיש ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה דלמא לא הרגישה. וס"ס בדאורייתא הוא ובדרבנן ס' א' ממילא מותר לפי ס' הש"ך בסי' ס"ו ובק"י בדיני ס"ס. הן אמת שבדבריו איתא בשו"ת בית יעקב סי' קס"ז אמנם אלו דברים שאין להם שחר. ואישתמיט להו מה שכ' הכ"מ פ"ט מה' א"ב ה' א' דאין זה ס"ס והחמירו רבנן באין לה במה לתלות ועשאוהו כודאי מן החדר. ונ"ל הטעם כמ"ש המ"א הובא בט"ז תל"ט להרמב"ם גם בביטול צריך בדיקה ול"מ ס"ס כיון דעיקר תקנתן על הס' הי' לכן מחמירינן בספיקא וכן בכתם לא באו להקל אלא להחמיר ועיי' בגמ' כ' הרואה כתם יעיי"ש ולא התיר הרמ"א ז"ל בס"ס רק כשיש לה מכה במקור שיש לתלות בה ולפי דעת הש"ך ז"ל ג"כ דוקא ברואה מ"ת כדי שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו בה:
ועוד על גוף הענין דפשוט להו להב"ע והב"י דזו לאו הרגשה דתלינן הרגשה במראה טהורה ונמצא המראה אודם שלא בהרגשה ומותר מה"ת זה אינו לפענ"ד. ול"ד להא דאמרינן הרגשת עד היא. ומזה למדו לומר דהרגשת מראה לבן היא וזה אינו לפי הלכה ברורה. דדוקא אי יש לומר שלא הי' כלל שום הרגשה שנפתח מקורה ומה שהי' בה איזו הרגשה היא הרגשת ענין אחר לא שנפתח המקור להוציא מן הרחם. כגון הרגשת מי רגלים או הרגשת מכה או הרגשת עד. משא"כ כשבאמת נפתח הרחם המכוסה כדאמרינן בגמ' אשה מכוסה היא ונפתח המכסה והוציא זיבה אך שהי' מראה לבן וירוק וטהור ובתוכו גם מראה אדום ושחור. שפיר קרינן דם יהי' זובה והרגשה ממש היא דחדא הרגשה הויא לתרוייהו. מה לי אם תרגיש ויצאה רק דם או שיצאה הלבן עמו. עכ"פ הרי כל עיקר הטעם דבעינן הרגשה מטעם הקרא כדכתיב דם יהי' זובה בבשרה היינו עד שתרגיש שזב בבשרה והרי הרגישה באמת שנפתח הרחם. וזב בבשרה מה בכך שזב עוד עם איזה מראה טהורה עמו לשני השטות אי בעינן הרגשה לפתיחת הרחם. או הרגשה לזיבה בבשרה כדבעינן למימר לקמן דיש בזה שני דיעות עכ"פ לשניהם הוי הרגשה דאורייתא כשהרגישה בנפתח הרחם והרגישה שזב בבשרה שניהם חדא הרגשה הוי לשני המראות והמה דמי להרגשת מי רגלים או הרגשת עד או הרגשת מכה דשם שפיר אמרינן דלא הרגישה שנפתח המקור ולא לזיבת הדם כי אם הרגשה דבר אחר שאינו זב מהרחם. אבל במראה הטהורה שיצא ג"כ מן המקור ובתוכו מראה אודם שפיר הוי הרגשה מה"ת. וזה א"צ לפנים וברור ופשוט. ובזה נדחו כל דבריהם. אכן ראי' פשוטה הנה כן נשמע מגמ' פ' הרואה לשמואל דדריש מבשרה דבעינן הרגשה. ופריך הא בעינן קרא בבשרה למעט ולא בשפופרת ולא בחתיכה תרתי ש"מ. וב"ד כ"ע דפליגו ר"א ורבנן ברואה דם מתוך שפופרת ומתוך חתיכה דמסיק דפליגו אי דרכה של אשה לראות כך בשפופרת או בחתיכה וקשה בלא"ה גם אם דרכה של אשה לראות בחתיכה הרי לא הי' בהרגשה כיון דיש לתלות ההרגשה מחמת החתיכה ומה בכך שהי' דם בתוך החתיכה. הרי הדם לא זב בהרגשה. ולמ' מחלק בש"ס לומר תרתי ש"מ הרי הוא הוא ואמאי נקיט לתרתי וגם טעמא דרבנן דפליגו בטעמא דקרא מפני שאין דרך בכך ולראות מפני הפסקה ועיי' בהרא"ש. וקשה הרי לדידהו הרי בלא"ה לא הי' הרגשה לדם אלא ע"כ ש"מ ונהירין לעינים. שהדם שיצא בתוך החתיכה שפיר הוי הרגשה כיון דהרגשה שנפתח מקורה ויצא ממנה ובתוכו הוי דם שפיר הוי הרגשה דאורייתא. אלא דפליגו ר"א ורבנן בגזה"כ דאם אין דרך של אשה לראות דם בתוך חתיכה טהורה מטעם גזה"כ כך וזו ראי' ברורה שאין עלי' תשובה. ובאמת ראיתי להגאון ב"ע שהביא בשם הר"ן שפי' כן הגמ' תרתי ש"מ דהיינו טעמא של חתיכה משום הרגשה. ופי' של הר"ן איננו תח"י עתה לעיין בו. אבל באמת הלשון של הש"ס לא משמע הכי. וגם בפלוגתא דר"א ורבנן נראה להיפוך וכמ"ש הוא בעצמו הב"ע הרגיש בזה מהפלוגתא ודחוק בפירושו יעיי"ש. עכ"פ הדבר ברור כך ואח"ז מצאתי בס"ט בחידושיו לנדה פ' הרואה כתם כ' להדיא כן ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדול וזה אמת וברור:
ונהירין לעינים דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שבפ"ה ה' י"ג כ' הדין דם בתוך חתיכה טהורה מפני שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ובפ"ט ה' א' כ' אין האשה טמאה עד שתרגיש וכו' ונראה בעליל שמחלק רבינו ז"ל דזה שני ענינים ולמאן דסובר דם בחתיכה ג"כ טמאה שפיר הוי הרגשה. ובגמ' מפורש ומבואר כיון דקימ"ל עמה טמאה ובתוכה לא הרי הש"ס קאי על דבר דמה"ת עמה טמאה הרי אמאי לא נימא שהרגשה הי' מחמת החתיכה נמצא מבואר בענין שזב מן הרחם. אפי' כשיש שם הזיבה עוד ענין טהור מ"מ הרגשה הוי וטמאה מדאורייתא. ומה שהביא הבית יעקב ראי' מדברי התה"ד הובא בב"י סי' קפ"ח שכ' דתלינן הרגשה בליחות הליבינות וטהורות הנה טעות גמור היא. דשם מיירי התה"ד כשלא יצא ממנה שום אודם רק מראות טהורות הנה בזה שפיר אמרינן מה"ת נחיש לשמא ראתה דם ונפל מן הרחם מחמת ההרגשה כיון דלא חזינן שום מראה טמא רק טהורות בודאי ע"כ אמרינן דהרגשה הי' מחמת אלו המראות שהרי המראות טהורות לפנינו. ואשה בחזקת טהורה מה"ת נימא שהי' דם ונאבד. יותר יש לנו לתלות במה שלפנינו ולומר שהי' הי' כאן דבר שלא בפנינו. אבל כשיצא ממנה ג"כ אודם וחזינן בהעד גם אידם. א"כ הרי ההרגשה לתרוייהו וחדא הרגשה היא. וז"ב ופשוט. וא"צ לפנים ובלא הרגשה ג"כ אין לחוש לשמא ארגשה ולא אדעתה. אז אמרינן דמראה אודם תלינן במצוי לפי דאל"כ אין לך אשה שתטהר לבעלה שהסדינים מלאים טיפים טיפים ממאכולת וכינים. משא"כ כשארגשה דל"ש טעם זה ודוק בכל זה כי הכל ברור לעינים. ואמת וישר. ושמחתי כעל כל הון כי כוונתי לדעת הס"ט שהעלה ג"כ להלכה והדברים עתיקין:
ומה שהביא בשם הר"ן ז"ל בפירושו לנדה שכ' לפרש תרתי ש"מ היינו שבחתיכה אין כאן הרגשה לדם. הנה פי' הר"ן אין ת"י אולם נלע"ד לפרש דבריו ז"ל שלא יהיו דבריו מופרכים מהש"ס וכמו שבארתי דמפורש בהיפוך לכן לדעתי כונתו ז"ל כך דהיינו כיון דמסקינן טעמא דרבנן בבשרה ולא בחתיכה מפני שאין דרכה של אשה לראות כך ולא טמאה רחמנא דם אשה רק כשתראה כדרך הנשים ובזה אין לראות כך. וגזה"כ שאם תראה שלא כדרך הנשים טהורה היא. וזה הטעם גם ביצאה ממנה שלא בהרגשה ג"כ משום זה לפי שדרך של אשה שתראה בהרגשה וזו לא הרגישה ג"כ אין זה דם נדה שטמאה הכתוב ולזה עולים שניהם ביחד כיון שטהור בלא הרגשה מפני שאין דרכה בכך ובראתה מתוך חתיכה משום שאין דרכה בכך ותרתי ש"מ דחד טעמא לתרוייהו וזה ברור בעיני כוונת הר"ן ז"ל. ומעתה זו דוקא בחתיכה או בלא הרגשה אבל כשהרגישה ומוציאה דמים טהורין ומראות לבנות וירקות זה דרכה של אשה בכך כמו שמוציא הרחם דם אדום ושחור כמו כן מוציאה מראות לבנות וירוקות א"כ ודאי דהוי הרגשה וטמאה וראי' הב"י מדברי התה"ד רמ"ט אין ראי' כלל דשם בלא מצאה כי אם מראות טהורות שרגילה בזה שפיר קאמרינן דהרגשה בשביל זה ולמה לנו לחוש שיצאה גם מראה אודם וטהורה וכ"ז ברור ונכון לפענ"ד בהזה"י.
ומעתה נראה לי לומר דיש לעיין בנתעסקה בדמים ונמצא כה"ג אחר הרגשה מראות טהורות ובו מראה כתם גדול שיש לתלות במין זה שנתעסקה. הנה לכאורה גם בזה הדין כך כיון שאין תולין במאכולת ק"ו שאין תולין בגריס ועוד. אמנם נ"ל בזה להתיר שהרי בידוע שמכתה מוציאה דם לכ"ע תלינן אף לדעת הגהומ"י שהובא בב"י קפ"ז ואפי' בדארגשה שלא בשעת וסתה וראי' בתינוקת שראתה ועודה בבית אבי' נותנין לה לילה ראשונה ותלינן בדם בתולים ובדורות אחרונים שהחמירו רבותינו הקשה הרא"ש ז"ל טעמא דמלתא הרי ידוע שמכתה מוציאה דם אמאי לא תלינן ואפי' שהרגישה גם שנפתח מקורה שלא חלקו וכ' הרא"ש שהחמירו לפי שבעילה לכל מסור יעיי"ש שכ' מטעם חומרא זו רק בבתולים. ונמצא מבואר בידוע שמכתה מוציאה דם תלינן ואם לא נמצא רק דם זה האדום לא תלינן בין דהרגישה דלח עדיף מלא נמצא כלל כיון דארגשה כ' התה"ד דאזלינן לחומרא שמא נפל הדם ונאבד אבל כשנמצא מראה לבן וטהור יש לנו לומר דזו מהרגשת שלה והאי אדום מהא דנתעסקה היא לפי שידענו שבודאי נתעסקה בדמים והוי כידוע שמכתה מוציאה דם והאי דלא תלינן במאכולת משום דיותר יש לנו לומר דהאודם מגופה כמו המראות הטהורות דשניהם ממקום אחד באים כמ"ש הרמ"א בת' המובא בט"ו. והטעם דקימ"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב אבל בקורבה דמוכח הולכים אחר הקורבה. עיי' בסוגיא דניפול ב"ב כ"ג ובתוס' שם ומש"ה לא תלינן במאכולת אף שהיא הרוב די"ל דגם זה היא רוב דמים מן המקור הם אבל בידוע שמכתה מוציאה דם בודאי רובא היא שמוציאה בכל פעם דם וגם קורנה היא בודאי תלינן בה:
ומ"ש הרמ"א בת' בעלת חטטין היינו באינו ידוע שמוציאה תמיד דם וכמו שמחלק הש"ך בסי' קצ"ו לענין ג"י הראשונים דלא תלינן בבעלת חטטין ובידוע שמכתה מוציאה דם תלינן גם בג"י הראשונים עיי"ש בשם המרדכי ומכל הלין מוכח ומבואר דתלינן אף שהרגישה ויצאה ממנה מראות טהורות תלינן האודם שנמצא בצדה במכתה שמוציאה תמיד דם ובנתעסקה בדמים ג"כ תלינן ומנא אמינא לה דנתעסקה עדיפא מסי' ק"צ בסעיף כ"ו נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים והמותר דם מאכולת היא ובסעי' כ"ז ג"כ יעיי"ש ובסעי' כ"ח בעי דוקא כינה מעוכה בו. והקשה הש"ך בס"ק ל"ח אמאי בסעי' כ"ו לח בעי מעוכה בו ותי' נתעסקה שאני עיי"ש. ונמצא מבואר הדבר שנתעסקה אף שלא נתעסקה רק בכגריס תולין המותר במאכולת כיון שנתעסקה מחלקין השני גריסין ותולין ובלא נתעסקה בעי' דוקא להיות מעוכה בו המאכולת ונמצא עתה אני אומר ג"כ בנתעסקה בדמים תולין הכתם בהעסק והרגשה במראות טהורות ואל תשיבני מהא דמבואר בב"י הובא בט"ז ס"ק כ"ח בקנחה במקום שיוצא ממנה דם ואינו מכשיר הט"ז רק דוקא בלא הרגישה והרי לדידי שוה ידוע שמכתה מוציאה דם לנתעסקה ז"א דשם דוקא כיון שאם הרגישה ע"כ יצא ממנה איזו דם וממ"נ טמאה גם אם נימא זה הנמצא על העד הבדוק במכתה א"כ ע"כ נאבד ממנה הדם שיצא ממנה בהרגשה וא"כ כשהרגישה ויש בה מכה הוי ס' השקול וספיקא דאורייתא היא וטמאה ממ"נ אבל כשנמצא מראות טהורות אחר הרגשה שפיר תלינן יותר לומר דהדם שנמצא מהמכה שידוע שמוציאה תמיד דם או בהא דנתעסקה כן נ"ל ברור ועדיין צריך תלמוד ועתה נ"ל להלכה ולא למעשה:
עכ"פ נ"ל ליישב פסקי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דסותר פירושו להמשניות מפסקי הלכות דבמשנה פ' הרואה כתם משנה ב' דתני התם הרגה מאכולת הרי זו תולה בה ר"ח ב"א אומר עד כגריס של פול ואע"פ שלא הרגה וכ' הרמב"ם ז"ל בפי' דאין הלכה כרחב"א ובחבורו פ"ט מהא"ב פסק כר"ח וכן איתא בגמ' דרשב"ג אמר אבל נראין דברי רחב"א מדברי ועיין בתוי"ט שעמד בזה ויש להעיר בזה ולא ראיתי ישוב לזה ולפענ"ד לפי הנ"ל לק"מ וא"ש דנהירין לעינים שהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם כ' וז"ל ר"ח אומר שאם הרגה הנה היא תיחס עליהם זה הדם ואפי' הי' בתכלית הגודל ובתנאי שיהי' אפשר זה שבזה דם בעל החיים אשר הרגה כשירשום זה השיעור הנמצא כו' ומעתה הנה לפי המבואר אליבא דת"ק מצינן למימר שחלקו בין הרגה ללא הרגה דהיינו כשנמצא יותר מהשיעור לפי דברי הש"ך ז"ל יש חילוק בשלא הרגה. א"כ ע"כ דינא מבואר בכתם גדול כגריס ועוד לא תלינן במאכולת וטמאה אבל כשנתעסקה בגריס אפי' כשנמצא גדול תלינן החצי בהעסק והמותר תלינן במאכולת ובהרגה מאכולת הוי כנתעסקה דאין לך עסק גדול מזה. א"כ אף כשנמצא יותר מהשיעור ג"כ תלינן וזו הטעם של החכמים שחלקו בין הרגה ללא הרגה אכל לרחב"א דאינו מחלק כלל וסובר דשוה דין דהרגה ללא הרגה תמיד תלינן עד כגריס של פול ולא יותר ע"ז שפיר קאמר רבינו דאין הלכה בזה כרחב"א רק כרבנן דחילוק יש בין הרגה ללא הרגה היינו כשנמצא יותר מכגריס ורשב"ג אמר רק דלדברי אין קץ ובזה נראין דברי ר"ח דנותן קצבה עד כגריס אבל בהא דאינו מוציא שום חילוק בין הרגה ללא הרגה בזה אין הלכה כדבריו דיש באמת למצוא חילוק כנ"ל וזה הנלפענ"ד ברור ונכון לדינא ומיושב ש דברי רבינו ז"ל וא"ש ולק"מ ודוק היטב:
ומעתה הדרנא למה שהתחלתי לדבר שכאשר ראתה מראות טהורות ובתוכו אודם הרגשה אחת היא ולא שייך לומר דתלינן ההרגשה בטהורים וכמו שבארתי כי זה ברור אולם עתה אמינא כי זה תליא בשני הסברות הפוסקים המחולקים מה היא ההרגשה אי בעינן הרגשת פתיחת המקור או בהרגשת זיבת דבר לח מבשרה והפוס' נחלקו בזה והשתא הנה אי נימא דהרגשה היינו זיבת דבר לח אז יש לעקוש ולומר דמה שהרגישה דבר זב ממנה היינו המראה טהורה ושמא האודם יצא שלא בהרגשה אבל אם נימא דהרגשה היינו שנפתח המקור א"כ מה בכך שיצא ממנה מראות טהורות עכ"פ הרי נפתח מקורה ויצא הדם בפתיחת המקור ודאי דטמאה מדאורייתא כיון שהרגישה שנפתח מקורה וז"ב. ולפי"ז י"ל קושי' הנו"ב סי' נ"ה שכ' להוכיח דהרגשה היינו רק זיבת דבר לח דאל"כ רק דבעינן הרגשה שנפתח מקורה א"כ תקשי בסוגי' ד' כ"ז שמפלפל להקשות כמה קושיות על דברי שמואל דבעי הרגשה מכמה משניות וברייתות ולמה לא מקשה ממשנה קדימה ד' י"ז דם הנמצא בפרוזדור ספיקא טמא ה"ד אי דארגשה פתיחת המקור א"כ אין זה ספק אלא ודאי מן המקור ואי דלא ארגשה א"כ אפי' הוא מן המקור טהור לגמרי בלא הרגשה א"ו דלא בעינן הרגשת המקור אלא הרגשת זיבת דבר לח בבשרה ובזה אי אפשר להבחין אי מן המקור או מן העלי' ע"כ קושיתו נגד דעת הסוברים בהפוך ולפי דברינו לק"מ די"ל דהרגשה היינו בפתיחת המקור רק דאיירי שהרגישה שנפתח מקורה ויצא ממנה גם דבר לח הטהור א"כ אם דם זה מן העלי' טהור הוא ומה שיצא מן המקור בפתיחת פי המקור הוא מן הטהור שיצא ממנה מהמקור ושוב אין להבחין איזו יצא מן המקור ואיזו מן העלי' וע"ז קאמר דספיקו טמא שחזקת דם מן המקור ודוק בזה כי זה ברור ליישב קושי' הגאון ז"ל הנ"ל אבל עכ"פ זכינא לדין כיון דאמרינן שחזקת דם מן המקור אף שיצא גם מראה טהורה בפתיחת מקורה שפיר הוי הרגשה גם להאי דם טמא וחייבת בקרבן ושורפין התרומה הרי נהירין לעינים דבדארגשה שנפתח מקורה ומצא אודם בתוך לובן ראתה בהרגשה הוי מדאורייתא לחייב קרבן:
אך בדלא ארגשה פתיחת פי המקור כי אם זיבת דבר לח ולדעת הפוס' דגם זה הוי הרגשה אמנם יש בזה לתלות ההרגשה מחמת זיבת לחלוחית הירוק והלבן והאודם יצא שלא בהרגשה אבל יש בזה לחלק בין אם נמצא על חלוקה או בסדינה מראות הללו ובתוכם מראה אודם אף כשהי' בהרגשה שזב ממנה דבר לח לבין אם נמצא כזה בעד שאינו בדוק ודוקא בנמצא כזה בעד שאינו בדוק אם י"ל שהאודם ממקום אחר הוא בא מקודם כיון דאינו בדוק והאי שהרגישה בזיבה היא המראה טהורה והולכים בכתמים להקל בשהוא פחות משיעור וכתמים עצמן דרבנן והרגשה תלינן בהירוק ולבן. אבל בנמצא על חלוקה וסדינה ע"כ אנו בעינן למימר שהאודם מקודם והירוק נפל סמוך להאודם שהי' בה מקודם. הנה הוי כמו נפילה דיחיד כדאיתא במס' ב"ב קע"ב דלנפילה דרבים חיישינן ולנפילה דיחיד לא חיישינן וזה הוי כמו נפילה דיחיד לומר ולתלות דהמראה הטהור נפל במקום מראה האודם סמוך לו ודאי יותר דיש לנו לומר דנפלו שניהם ביחד מגופה והתכופות זל"ז מורה דשניהם כאחד מן המקור הם באים כמ"ש הרמ"א בשו"ת:
ומעתה יצא לנו לדון הדין מבורר בדארגשה שנפתח מקורה לית דין צריך בושש כיון דהרגשה אחת היא. א"כ מה בכך שנמצא מראות טהורות מ"מ הרי זה הוא דינו של התה"ד בהרגישה ולא מצאה כלום טמאה מכ"ש כשנמצא אודם. ולא מועיל לטהרתה מה שנמצא ג"כ מראה טהורה בשביל כך לא תמהר ולא תלינן האודם במאכולת. כיון דהוי דאורייתא ולא תלינן במאכולת רק מטעם דאל"כ לעולם לא תטהר. משא"כ כשנמנא בהרגשה. ותטהר כשלא תרגיש. אבל כשלא הרגישה רק מזיבת דבר לח תלי' בחלוקת הפוס'. ולדיעות אלו לבא מקדמאי ובתראי שסוברים דגם זה הוי הרגשה מה"ת ומעתה כשנמצא על חלוקה וסדינה שניהם סמוכים זל"ז ג"כ ודאי דטמאה ול"א שהאודם הי' מקודם כמקום הזה ודין עם הרמ"א וכמו שפסק בח"ד רק כשמצאה בעד שאינו בדוק בזה יש לעיין. אולי הוי ס"ס שמא זה לא הוי הרגשה וכדעת הפוסקים דהרגשה דאורייתא הוי דוקא בפתיחת פה"מ ואפשר יודה לזה הת"ד. וניהו דהר ס' דאוריי' מ"מ יש לדון בזה להתיר מכח ס"ס ס' אחד בפלוגתא וס' אחד בגוף המעשה שפיר הוי ס"ס כמ"ש בת"ה סי' קע"ח יעיי"ש הביא בשם המרדכי כן. ועיי' בש"ך סי' נ"ז וס' ס"ו סק"י. ובנד"ד יש ס"ס כזה. ודוק כי כל זה ברור לענ"ד. ובהא דסליקנא להתיר מכח ס"ס אכתי יש לדון דזה דוקא כשהיא בחזקת טהרה אבל לא כשעומדת בימי טומאתה ובס"ס במקום איתחזק לא מהני עיי' בסי' ק"י ס"ק כ"ו בדיני ס"ס ומעתה יש חילוק כשמצאה בעת שהיתה טהורה לגמרי אז יש לה חזקת טהרה אבל אם מצאה כזה אחר שפסקה בטהרה תלוי בחלוקת רש"י ותוס' זבחים ד' כ"ט כאשר הביא הנובי"י בסי' נ"ז יעיי"ש:
ועוד נראה לי לומר דבר חדש נחלק בין אם מצאה ביום אחר שנטמאה ופסקה בטהרה. לבין רואה בשאר ימים והיינו לפי המבואר במס' זבים פ"ב משנה ב' שם בשבעה דרכים בודקים את הזב. ומשנזקק לטומאה אין בודקים אותו אונסו וספקו טמאים שרגלים לדבר וע"ש בדברי הר"ש ובדברי הרב מהר"ע דמשנזקק לטומאה אין תולין לומר שמחמת הקרי באה הזיבה. ומעתה גם בזה נ"ל דאם ראתה אחר מעל"ע לראייתה אין תולין לומר שהרגשה הי' מחמת זיבת דבר טהור והאודם מעלמא אתי אדרבה מפני שרגלים לדבר לפי שהיא בתוך מעל"ע ראוי לומר שהאודם ג"כ מגופה כיון שהרגישה זה הנ"ל ברור לענ"ד ודוק. אמנם לפי הס' שכתבתי נ"ל לחלק דזה דוקא כשמצאה אחר יום לראייתה ממש. אבל בכלה או בבעלת הכתם או ביולדות שטבלה כ"ז שיושבת על דם טוהר שטהור מדאורייתא או דתבעה להנשא שהיא מגזרה דחכמים מחמת חשש חימוד בכ"ז תלינן להקל כנ"ל אם מצאה כזה לית בזה חזקת איסור כיון שיכול להיות שלא נפתח המקור כלל וכמו שמחלק הב"ש באה"ע סי' ס"ג לענין ג"י הראשונים עייש"ה. וגם בזה כן. חם לא כשהרגישה שנפתח המקור כנ"ל ודוק בכל זה כי ברור הוא והדברים עתיקים עייש"ה וקצרתי כי סמכתי במבין:
ועתה נשיב להאי ס' שחקר הגאון ב"ע בס' השקול אי תלינן באיסור דאורייתא להקל מכח חזקת טהרה והביא הוא בעצמו מהא דהפר"ח האריך ביו"ד סי' כ"ט ומסיק להחמיר ובשו"ת פמ"א האריך בזה הובא בס' פמ"ג ומה שמשיג הפמ"ג על הפמ"א יתבאר שהדין עם הפמ"א והשגתו אינו כלום. וגם קושי' הפמ"ג על הרמב"ם בסתירת דבריו יתורץ היטב באופן שלא תק"מ ואין התחלה להקושיא כאשר יבואר לקמן בס"ד ובתחלה אדבר במה שהעלת בשכלך ליישב קושי' הפמ"ג על הרמב"ם לחומר הנושא שסתרו הפסקים פ"ח מה' בכורים כ' ס' חיוב מפני שהיא עון מיתה כמבואר בירושלמי. וברש"י חולין קל"ד ובה' מחוסרי כפרה ס' קודם שנתגיירה ילדה מביאה ואינה נאכלת ושם אין בו ון מיתה ע"כ וכ"ת יצא לחלק בין אם הס' אימתי שנתגיירה ג"כ. לבין אם יודע כזמן שנתגיירה רק הס' בזמן הלידה הנה בזה ראיתי דבריך טובים ונכוחים כאשר אבאר. אבל בעיקר ישוב על הקושיא לא הועיל כלום מה שאמרת בס' לידה מש"ה חייבת בקרבן דתלינן באיחור הזמן שיוכל להיות. כיון שמטרם שידעינן מהשכחה היינו מעמידים אותו בחזקת יודע וכאלה רבות אבל כאשר ימלאו ימי' ללדת למה נימא שילדה באיחור זמן הרי עומדת היתה ללידה יש לנו ס' השקול שילדה קודם שנתגיירה כמו אחר הגירות. אך מבואר בתוס' ב"מ ד' ק"ו במחליף פרה בחמור וס' אימת ילדה הקשו שם בד"ה ה"מ סומכוס וז"ל וא"ת ואמאי קאמר הנ"מ סומכוס הוא לוקמי אפי' כרבנן והכח לית לן למיזל בתר מ"ק דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאוקמי בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה ואולי ע"ז תסוב כוונת דבריך. אמנם הרי תי' שם בתוס' דחזקת מ"ק חשיבא טפי כו' ומעתה גם בזה הרי איכא חזקת פטור שפטורה מקרבן דהיא נגדה ואלים מחזקת מעוברת ואכתי תקשי אמאי חייבת בקרבן ואין בו עון מיתה יותר יש לנו לומר דאוקמי אותה בחזקת פטור שהיא כחזקת מ"ק:
זאת ועוד שנית תא ואחוה לך דאין שייך בזה לתלות באיחור הזמן וס' תוס' דחזקת מעוברת ג"כ אין ענין לכאן לפי דברי הרשב"א הובא בפוס' יו"ד סי' פ"א גבי גבינות החילוק בין הוגלד סי' המכה דמש"ה לא אמרינן חזקת כשרות והשתא היא דאיתרע סמוך לשחיטה משא"כ כשהוגלד פיה"מ דע"כ אנו צריכים לומר מכח הוגלד דנטיפה זה ג"י קודם לשחיטה ובזה אין שייך לומר לאוקמי אחזקת כשרות ולומר השתא הוא דאיתרע שהרי ע"כ כבר יצאה מחזקתה דצריכים להגביל זמן מקודם אמרינן שמא עוד קודם יותר ומש"ה אסרינן הגבינות של קודם ג"י ג"כ ועיי"ש. ומעתה גם בנ"ד בשלמא התם שפיר שייך לאוקמי אחזקת מעוברת ולומר השתא היא דילדה דוק ותשכח בכל המקומות יש לומר דעתה היא דילדה והשתא היא דחסר וכדומה. משא"כ בנ"ד דהס' היא שמא ילדה קודם שנתגיירה פ"כ זה ימים מספר שילדה שנולד הספק שנסתפקו אם הלידה טרם הגירות. או הגירות קודם וע"כ שיצאה מחזקה ג' ימים מעתה שוב אין שייך לומר מכח החזקה שהלידה הי' אחר הגירות כיון שיצאה מחזקת מעוברת יכול להיות שילדה גם קודם הגירות יום אחד מעתה נפל בבירא הקדמתו לומר דתלינן באיחור זמן ותשאר הקושי' למה חייבת בקרבן ולא ניזול בתר חזקת פטור:
ומעתה אמינא שסברתו נכונה בפ"ע כשספק אימת נתגיירה וס' אימת ילדה או אימת נתגלגל העיסה. ויש לזה שני חזקות הסותרת דיש חזקה נכרית עד עתה ויש לומר השתא היא דנתגיירה ונגד זה יש לומר כיון דיש חזקה שאינו מגולגלת והשתא היא שנתגלגל הקמח ונעשית עיסה אחר הגירות. ויש חזקת מעוברת והשתא היא דילדה ונמצא שהיא ס' השקול והיא הסברא של הת"ש בסי' כ"ט גבי נשבר הגף וס' אי לאחר שחיטה או קודם השחיטה וכ' דל"ש לוקמי אחזקת כשרות שאינו שמוט ושבור רק לאחר שחיטה נשברה כיון דיש חזקה שאינו זבוח א"כ כמו כן י"ל דהשתא היא דנשחטה. והשבירה או השמיטה מקודם היתה ומש"ה אזלינן לחומרא ובס' ח"ד להגאון מוחז"ל השיג עליו דא"כ במשארסתי נאנסתי דמוקמינן אחזקת הגוף נימא ג"כ הכי אשה זו בחזקת שאינה ארוסה ושאינה בעולה עומדת מאי חזית דאמרת נבעלה אחר שנתארסה אימר שנתארסה אחר שנבעלה ובודאי אפי' מסופקין בזמן האירוסין ג"כ דינא הכי אלא ודאי דעל הספק שאנו דנין אמרינן אוקי אחזקה ע"כ והנה מבואר אצלי בשו"ת א' שהארכתי בפרט זה וכתבתי שמה שהדין עם התב"ש בזה. למה שכ' בתוס' כתובות ד' ע"ה דחזקת פנוי' אינה חשובה לגבי חזקה דגופא. ועיי' במהרי"ט שלהי המדיר דחזקה דגופא אלים טובא מחזקה דדינא וא"כ אין כאן השגה על הגאון תב"ש הנ"ל דשאני גבי משארסתני נאנסתי דחזקה דגופה דלא נבעלה אלא לאחר אירוסין. מה אמרת אדרבא אימא נתארסה אחר שנבעלה ז"א דחזקה דאינה ארוסה הוי חזקה דדינא וכמו חזקת פנוי' דאינה כלום לגבי חזקה שאינה נבעלה שהוא חזקת הגוף. ולגבי מעשה שנשברה הגף שניהם חזקות דגופא הם. חזקה שאינה שבורה וחזקה שאינה שחוטה ושפיר קאמר התב"ש ודעת שפתיו ברור מללו. זו מבואר אצלי בשו"ת שהארכתי זה לי עשרים שנה ויותר והעיקר השו"ת בנידן מחזיקין מאל"א בהאי דינא דהד"מ המובא ברמ"א סי' ן' ובש"ך ובמהרי"ט בשו"ת. וזכרתי ימים מקדם שהראתי התשובה שלי למוח"ז הגאון מה"ג זצ"ל בעודו בחיים חיותו והי' לי פ"פ עמו שהמלצתי בעד התב"ש ונהירנא ששתק ולא דחה אותי וש"מ שהודה. ובאמת הדין עם התב"ש כמבואר.
ועתה אני רואה בזה לתרץ קושי' תוס' כתובות ע"ה שהקשו בס' בהרת קודם או שער לבן קודם סברו רבנן ספיקא טמא ור"י קיהא לטהר והקשו מאי טעמא דרבנן הרי קימ"ל חזקה מקרא דנגע כדאיתא בחולין י"א דילפינן מהתם חזקה מה"ת א"כ גם בזה אמאי לא מוקמינן לי' אחזקת טהרה כר"י ונימא דשער לבן קודם לבהרת. ודחקו בתוס' לאוקמי בשנזקק לטומאה ולפי הנ"ל לק"מ וא"ש דהנה התוס' הקשו בנגע אמאי מוקמינן אחזקתו דלא בצר לי' שיעורא מדנפק. נימא הרי חסר לפניך ונוקי גברא אחזקת טהרה ומ"ש ממקוה. עיי' שם בחולין ובריש נדה תרצו דל"ד למקוה דחסר ואתי משא"כ הנגע חסרה בב"א. וצריך להבין כוונתם דהיינו כיון דחזקת הנגע חזקה דגופא היא לאוקמי הנגע על חזקתה דלא נחסר הנגע מכגריס וחזקת טהרה לגברא חזקה דדינא הוי על כן אזלינן בתר חזקה דגופא דאלים יותר מחזקה דדינא דגברא ומש"ה מטמאינן להאי שנכנס בתוך שבוע דהסגרו וז"ב בכוונתם. ולפ"ז ניחא בבהרת וש"ל דשניהם חזקה דגופא הם חזקת האדם שלא הי' בו בהרת עד היום וחזקת הגוף שלא צמח בו שער לבן במקום הזה. ומעתה שפיר אמרינן מאי חזית דנימא הבהרת קודם לש"ל נימא אפכא דשער לבן נצמח אחר הבהרת ומש"ה סברו רבנן ספיקא טמא וכס' התב"ש ולק"מ וא"ש ודוק היטב בזה כי נ"ל ברור ונכון ול"ק מהא דמוקמינן הנגע על חזקתו שהוא חזקת הגוף שבודאי לא בצר לי' שיעורי' ואלים טפי מחזקת טהרה שהיא חזקה דדינא ולק"מ. ועיי' ברמב"ם ספ"ב מה' ט"צ שס"ל שטומאתו מספק ועיי' בתוס' נדה י"ט. ועיי' בתוי"ט פ"ד מה' נגעים מ' י"א:
הדרנא למלתא קמייתא עפ"י הדברים האלה א"ש פסק רבינו ז"ל פ"א מה' מחו"כ בס' ילדה אחר הגירות חייבת בקרבן מכח חזקת הגוף וחזקת פטור הוי חזקה דדינא אלים טובא חזקה דגופא ואמרינן ילדה אחר שנתגיירה אבל בס' אימתי הי' הגלגול לא יש שם חזקת הגוף כי אם חזקת פטור א"כ ראוי' הי' לומר דמוקינן אחזקת פטור רק מפני עון מיתה מחמירינן ואין כאן שום סתירה בדברי רבינו ז"ל וז"ב ודוק ולק"מ קושי' הפמ"ג וגם הא דהקשה על הפמ"א דאדרבא משם יש ראי' להיפך דאלת"ה למה לי טעמא דעון מיתה בלא"ה לא אזלינן בתר חזקה באיסור דאורייתא אלא דחזינן דוקא קאמרו רש"י והרמב"ם מטעם לאו דעון מיתה ומשמע דבלאו גרידא אוקמינן אחזקה להיתר. הנה לק"מ לענ"ד לפי המחלוקת ישנה בין הפוסקים בספיקא דאורייתא אי מה"ת לחומרא ולהרמב"ם ולצבא מקדמונים דאינו אלא מדרבנן ומדאורייתא כל הספיקות לקולא. וא"כ כיון שאינו אלא איסור דרבנן ממילא אוקמינן אחזקה להיתר והיכא שיש עון מיתה או כרת מפורש בהרמב"ם מה' אה"ט דאז גם הרמב"ם מודה שמה"ת לחומרא ולזה דייקו רש"י והרמב"ם בזה משום שיש בו עון מיתה ומדאורייתא לחומרא לכן לא אזלינן להקל מטעם חזקה וגם באיתחזק מודה רבינו ז"ל. ומעתה ממילא נשמע באיסור. דאורייתא לא אזלינן להקל מכח חזקה להרמב"ם דוקא בעון מיתה ולשאר הפוסקים גם באיסור לאו גרידא כיון דיש איסור דאורייתא לא מקילינן לאוקמא אחזקת פטור או חזקת כשרות ודעת שפתיו ברור מללו וראי' הפמ"א כראי מוצק ולק"מ קושי' הפמ"ג ופסקי הרמב"ם עולין כהוגן וראי' הפמ"א נכונה. ועוד יש להאריך בפרט זה ואכמ"ל:
עוד נראה לי ברור ונכון ופשוט בסתירת דברי הרמב"ם ז"ל שתמה הפמ"ג דבה' מחו"כ גבי ס' חיוב קרבן פסח דמביאה ואין בו עון מיתה במחו"כ שנכנס למקדש. דהנה לענין טומאה וטהרת יולדת מחזיקינן ללידה בקדושה כיון דלענין הטומאת יולדת יש בו עון מיתה כשתכנס למקדש. וע"כ אנו תופסים ללידה בתר שנתגיירה דלידה של נכרי אינה מטמאה וקימ"ל דאם נחזיק הס' לענין דבר א' לחומרא לא אמרינן בזה עוד לאיזו ענין להקל וכן מבואר בפוס' דלא עבדינן תרתי לסתור. ועיי' בנו"ב סי' ס"ה מהד"ק חלק יו"ד והרי ממקומו הוא מוכרע דפירש"י דמש"ה ס' ילדה אחר שנתגיירה יש בו עון מיתה דמחוסר כפורים אם אוכל בקדשים הרי אם לא תאכל בקדשים אין עלי' חיוב מיתה כשלא תביא הקרבן מ"מ חייב שיש בו משכחת לחיוב מיתה וכרת אפי' לענין אחר מחמירינן בי'. והשתא גם בזה הרי לענין טומאת לידה יש בו עון מיתה וכרת לענין דם לידה. ממילא הענין חמור להחמיר בספיקו והולכים בו לחומרא שחייבת בקרבן כיון שמחמירינן לענין טומאתה ממילא חייבת גם בקרבן ואינו נאכל ודוק בזה בכמה דוכתי זה כלל גדול ועיי' בהפלאה שלהי פ' בתולה נשאת לענין רוב יעיי"ש וז"ב ופשוט ולק"מ קושי' הפרמ"ג. ומעתה עולה יפה ראי' הפמ"א דבספק איסור דאורייתא לא תלינן להקל מכח חזקה כי אם כשיש לתלות יותר לאיסור מלהיתר וכמ"ש השיך ופר"ח ותב"ש:
וראי' השני' שכ' הפמ"א מהא דעירובין ג"כ ראי' נכונה. והנה הס' הנ"ל אינו תח"י זה החלק הא' אך כאשר אנכי הרואה מתוך כותלי מכתבו שהביא כ"ת בשמו רואה אני שהנכון אתו ומה שנקל בעיניו לדחות דבריו תמה אני בראשון מ"ש שתי' התוס' תמוה מאוד דא"כ דסובר התרצן לר"מ תחומין דרבנן א"כ מה משני בשתי כתי עדים דהוי ג"כ דרבנן באמת קשיא להולמן דברי רבותינו בעלי התוס' וצריך פירש לפירושן וכן ראיתי בס' א' שעמד עליהם ואשר רצה לדחוק כ"ת ידידי לומר שכוונתם רק קושי' השני' אפשר לשנוי' כן ולא קושי' ראשונה נפלאתי וזה דוחק גדול האיך יאמרו ר"י ורבה ור"י שנויא שאינה לפי האמת יבנו יסודם ח"ו על קו תהו ובהו שע"כ צ"ל אליבא דר"מ דתחומין דאורייתא מהא דס' טבל וב' מקואות דמבואר בדרבנן לקולא אפי' ביש חזקה לחומרא מה מאוד תמוהים דבריהם ז"ל לפרש שנויין שלא אליבא דאמת דע"כ לר"מ תחומין דאורייתא ומה חילוק בס' לבד או בשתי כתי עדים אשר עפי"ז תפס הפמ"א תירוצם הראשון דלא נחשב להש"ס סברא זו דחזקת תחום ביתו לחזקה כלל ומה שתמה קרא ידידי על הפמ"א דזו דוקא לר"מ אבל ר"י סובר זו ואנן קימ"ל כר"י נפלאתי עליך שלא דקדקת יפה. הנה יען שהס' הנ"ל אינו בידי הייתי סבור לומר דהוא ז"ל תפס שחזקה זו דתחום ביתו אינו חזקה אליבא דכ"ע וגם לר"י רק דפליגו אי תחומין דאורייתא או דרבנן ואפי' אי כ' הוא ז"ל שם בדבריו רק לר"מ דהוא לבדו אינו סובר חזקה זו אבל מ"מ שפיר הוכיח סברתו מר"מ דניהו דאנן קימ"ל כר"י משום דקימ"ל תחומין דרבנן אבל עכ"פ מהא דר"מ סובר דאינו עירוב משום דתחומין דאורייתא ע"כ מוכח דלא אוקמינן אחזקה בס' איסור דאורייתא כיון שהוא אינו סובר הך חזקה לחומרא וניהו דנימא דר"י סובר הך חזקה ומי ימר דאנן קימ"ל בזה כר"י הרי כל עיקר דקימ"ל דס' עירוב כשר הוא רק משום דתחומין דרבנן וראייתו כראי מוצק מר"מ וכי בס' זו פליגו ר"מ ור"י אבל לדידי פשוט וברור בכוונת הפמ"א דחזקה זו אינה חזקה כלל להחמיר בו נגד חזקת טהרת התרומה אנא מצאתי כן ולמדתי זאת מתורתו של רבינו המג"א באו"ח סי' תל"ט ס"ק ג' גבי עכבר נכנס ועכבר יוצא דהוי ס"ס שמא נטל ושמא אכלו וכ' וז"ל מ"מ קשה דביו"ד סי' ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד והכא כיון שנטל לפנינו ונכנס להבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד הס' השני שמא אכלו וצ"ל כיון שלא חל איסור חמץ עד שעה ו' אותו שעה נודעו ב' הספיקות ביחד ע"כ. ומעתה גם בזה אני אומר איך נימא חזקה על תחום ביתו הרי קודם הקריב לבוא יום השבת אין נ"מ בתחומו ול"ש לומר הוחזק שלא חל עדיין איסור תחומין עד ביה"ש של שבת ואז שוב הי' הס' עירוב ומאיזו שעה הוחזק תחומו שהי' מונח עירוב אדרבא הוחזק אז תחומו לעירובו מכח חזקת טהרה על התרומה ואין כאן חזקה כלל וזו הסברא נכונה בטעמו ונימוקו:
זה העולה בתחלת רעיוני כי זו ס' התוס' דלא נחשב להש"ס חזקה זו דתחום ביתו שוב פקחתי עיני וראיתי להנו"ב בסי' ס"ה ביו"ד מה"ק כ' הסברא מדעת עצמו שלא שייך בזה חזקת תחום ביתו כיון שלא חל האיסור עד שבת ולא הביא מהמג"א הנ"ל ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון הגדול נו"ב ז"ל ואני סמכתי על דברי מרן המג"א והוא דלא לי חספא ואשכחתי מרגניתא טבא ת"ל שדרכתי בדרך אמת ולזה ראי' הפמ"א נכונה מאוד ואין עליו תשובה כלל מדברי התוס' ואליבא דכ"ע:
ואשר אני אחזה ליישב תי' התוס' השני אליבא דמאור עינינו רש"י ז"ל שפירש"י ס' זו לחומרא ולפרש בשיטת התוס' דשנויא דר"י ורבה ור"י לומר דר"מ סובר תחומין דרבנן ומ"מ שנויא עולה יפה בשני כתי עדים. דהנה עוד קשה לי בדברי תוס' שכ' מש"ה מוקי מתני' בשני כתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקה לה מחזקה ע"כ וקשה דא"כ הכת האחרת מפקי ג"כ מחזקה דלחומרא ונמצא אין כאן שום חזקה והוי ס' דרבנן ולקולא בשלמא כשני כתי עדים באים זא"ז שפיר הוי אמרינן כשבאו הכת הראשונה שאמרו נטמאת מבעוד יום תיכף נפקע החזקה של העירוב ואפי' כשבאו אח"כ הכת שני' כבר נפקע החזקה הראשונה חזקת טהרה ואזלינן בתר החזקה שלחומרא אבל בגמ' איתא סתם הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומרת כו' משמע שבאו אפי' בב"א ונמצא נולד לנו תיכף הספק אימתי נטמאת ויש חזקות המנגדות זל"ז ואם תחומין דרבנן הוי ס' עירוב דרבנן ולקולא. ועוד דגם בבאו בזא"ז זה דוקא בב' עדים המכחישים יש חילוק בין באו בזאח"ז דאז כיון דמהימן עד א' כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. משא"כ בבאו בב"א סליק עדותן אבל בשני כתי עדים אין כלל חילוק בין אם באו בזא"ז או בב"א וסתמא אמרינן ביבמות ל"א בשני כתי עדים כת אחת אומרת קרוב לה וכת אחת אומרת קרוב לו אשה זו כחזקתה עומדת ואפי' כשבאו כת א' האומרת קרוב לה קודם שבאו הכת שני' וכן היא בכמה דוכתי. והשתא צריך להבין דברי רבותינו כאן שכ' דכת א' מפקע מחזקתה הרי יש כת א' שאוקמי בחזקתה שוב הוי כב' חזקות המנגדות וס' עירוב דרבנן וצע"ג להבין דבריהם. ועיי' בתוס' כתובות ד' כ"ו ע"ב ד"ה אין. לכן נלענ"ד לבאר ולפרש בעזה"י. דהנה קשה לי לפי מה דמבואר בתוס' ב"ק י"א ובנדה כ"ט דבס' הסותר לא אזלינן לקולא ואפי' בס"ס דהוי תרי קולא דסתרו אהדדי שאם תראה יום מ"א תשתרי נמי מס"ס דשמא לא יצא רובה ביום ראשון ואפי' יצא הרוב דלמא נקבה היא והשתא בתחלה נטהר שמא זכר ובתר הכי נטהר שמא נקבה הרי ממ"נ נעשה איסור וכה"ג בנדה יעיי"ש וכן איתא בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' א' גבי ס' א' דרבנן היכא שיש סתירה לא אזלינן לקולא זיל הכא והכא לחומרא. ומעתה גם אם נימא תחומין דרבנן איך נכשיר תחום עירובו מכח ס' שמא נטמאת משחשיכה ונתירנו לילך לתחום עירובו ד' אלפים אמות ושוב אח"כ כשירצה לילך לתחום ביתו נכשירנו ג"כ מכח ס' דרבנן ונימא להיפוך מכח ס' דרבנן דנטמאת מבעו"י ויש לו תחום ביתו. וא"כ הוי תרי קולא דסתרי אהדדי וזיל הכא והכא לחומרא וע"ז שפיר קאמר ר"מ הרי זה חמור גמל. וא"כ תקשי אמאי מקילינן אם נימא תחומין דרבנן ול"ד לס' טבל וס' מקוה בטומאה קלה שם הוי ס' דרבנן דאינה סתרה. משא"כ בהתחום ומש"ה אינו עירוב ול"ק קושי' הש"ס מר"מ אדר"מ:
אלא די"ל לפי המבואר בכמה מקומות בשני שבילין א' טמא וא' טהור ושנים הלכו וס' להם באיזו מהם הלכו. הדין כשבאו כל אחד לשאול בפ"ע שניהם טהורים. דמוקמינן כ"א אחזקתן. וכשבאו בב"א שניהם טמאים, כיון דע"כ בטמא הלך וכשבא לשאול עליו ועל חברו פליגו ר"י ור"י ר"י מדמה לי' לבת אחת ור' יהודא מדמה לי' לזא"ז. עיין פסחים ד' יוד כתובות כ"ז. ושם בתוס' במחביאה א' כיון שיודעים שיש הרבה כהנות אפי' כשלא באה לשאול רק אחת מ"מ הוי כבא לשאול עליו ועל חברו. והנה מזה מוכח דהא דבס' הסותר אזלינן לחומרא זה דוקא כשאין בו חזקה רק מכח ס' דרבנן או ס"ס שהיא ג"כ מטעם ס' דרבנן כשיש בו סתירה באיזו פעם לא אזלינן לקולא אבל כשיש חזקה שפיר אמרינן דעל אותו דבר שבא לפנינו לשאול העמידנו על חזקתו. וניהו כשיבא אח"כ לשאול נטהרנו להיפוך ותהי' סתירה מ"מ כשאין באים בב"א בשאלה יש לכ"ע לאוקמי אחזקתי'. ולר' יהודא אפי' כשבאים לשאול עליו ועל חברו מ"מ העמידנו על חזקתו. ואף כשיבא האחר לשאול עליו נטהרנו וכמו במחביאה לר"י כלהו מותרין ואפי' כשאין כאן רק מחבואה אחת שרי להו לכלהו אליבא דר"י. ונמצא אנו למדין מזה דבחזקה הכי קים לן דלכל אחד מוקמינן אחזקתו ואפי' כשיבא לידי סתירה. רק בס' לחודא להתיר מכח ס' דרבנן לא אזלינן לקולא כשיש סתירה. ומעתה בנ"ד דינא הכי שפיר אמרינן אי תחומין דרבנן ובא לשאול על העירוב אם יכול לילך לתחום עירובו שפיר מוקמינן אחזקת טהרת התרומה ועירובו עירוב. וניהו כשיבא אח"כ לשאול שרוצה להלוך לתחום ביתו. נימא חזקת תחום ביתו ונילך בה לקולא. מ"מ השתא אינו שואל רק על תחום עירובו אוקי אחזקתי' וכשר העירוב מכח ס' דרבנן ומטעם חזקה וניחא דברי הש"ס וא"ש וז"ב ודוק:
ומעתה עולים יפה שיטת התוס' הנ"ל. כשאין בו אלא ס' לחודא בלא כתי עדות המכחישות זא"ז. ויש כאן ס' השקול והואיל דתחומין דרבנן אוקי על חזקתה. ואף דיש חזקה לחומרא מ"מ הרי עתה שבא לשאול על תחום עירובו ולר' יהודא דר"מ קאי בשיטתי' במתני' דתני' ר"מ ור"י תרווייהו ולשיטת ר' יהודה אפי' בבא לשאול עליו ועל חברו הוי כבאו בזא"ז. והעיקר כיון שאינו שואל רק על של עכשיו ואינו רוצה עתה לילך אלא לתחום עירובו. הנה לר' יהודא ודאי דפשיטא לי' שהוי כמו באו בזא"ז. אלא דלענ"ד אפי' לר' יוסי בבא לשאול עליו ועל חברו הוי כבאו בב"א מ"מ זה לא הוי כשואל עליו ועל חברו. כיון דאדרבה הוא אינו שואל רק על תחום עירובו ואינו רוצה בתחום ביתו. על כן שפיר אמרינן דמוקי אחזקה ונכשיר עירובו. ודוקא בס' הסותר בלי חזקה אז לא אזלינן לקולא כי יש ס' הסותר. אבל בחזקה שפיר אמרינן להעמיד דבר הנשאל על חזקתו וכמו בשני שבילין וכמו במחבואה אחת. אבל בשתי כתי עדים. כיון שהעדים מפקיען מהחזקות דהסוגיא אזלא אליבא השיטה דל"א תרי ותרי אוקמי אחזקתה וכמ"ש התוס' כאן ד"ה הכא כי. ונמצא הטעם שלשיטה זו דעדות אלימא מחזקות ובשני כתי עדים המכחישים מסלקים תרוייהו להחזקות לגמרי וכאלו אין כאן חזקה כלל לח להקל ולא להחמיר. ונמצא נשאר רק ס' השקול לבד אם לא אזלינן לקולא אפי' בדרבנן כיון שהוא ספק הסותר. וז"ב ונכון ודוק היטב זו הנלע"ד ביאור דבריהם:
עוד ענין א' אציגה נא הרשב"א בת' סי' י"ח הביא אמאי אין מברכין על מצות עשה דמתנת כהונה. הוא משום דאמרינן כהנים משלחן גבוה קא זכו ובמת"כ נמי אמרינן קנאו השם ונתנו לכהנים. כמבואר בב"ק מאן דיהיב מתנת כהונה לא יהיב לי' מדידי' אלא דרחמנא נינהו. ע"כ וצריך ביאור דא"כ אמאי מברכינן אהפרשת תרומות ומעשרות שהכל חלק גבוה נינהו ויש להבין כונתו ודעת קדושים. אולם דעת לנבון נקל לכאורה דהתרו"מ דאינן ניכרין טרם שה פרשו שהם בתערובות ומברך על ההפרשה ולא על הנתינה משא"כ במת"כ זרוע ולוה"ק דניכרים המה ועיקר המצוה הנתינה דניתנין לכהנים ועל הנתינה אין לברך דלאו דידי' נינהו אלא דרחמנא. וז"פ' וברור בכונת אדונינו הרשב"א ז"ל. אמנם אכתי לא הונח דיש להתבונן מה זו סברא וכי בשביל שהיא חלק גבוה מ"מ הרי עכ"פ עושה מצוה מה' וציונו ע"כ ואך לישראל נאמרה וקדשנו במצותיו והבדלנו מן העמים ומנ"ל דאין מברכין ע"כ וצריך תלמוד לזה לכן נלע"ד בזה לפי המבואר במנחות מ"ב כל מצוה שכשרה בנכרי בישראל אין צריך לברך וכל מצוה שפסולה בנכרי בישראל צריך לברך ועיי"ש דמסיק במילה דפסול ע"י ארמאי מש"ה צריך לכרך. מעתה נכון הכל דהפרשת תרומ"ע דפסול ע"י נכרי דאתם גם אתם לרבות שליחכם דוקא בני ברית ואין שליחות לנכרי וכיון דפסול בנכרי מש"ה בישראל חייב לברך אבל במת"כ דהפרשה ניכרת ויכול להפריש גם ע"י נכרי ומש"ה בישראל אין מברך דכיון דלאחר הפרשה על גוף הנתינה יפה תי' דלאו דידי' הוא אלא דרחמנא קנאו השם ונתנו לכהנים ועל הפרשה דכשרה ע"י נכרי אין מברך משא"כ בהפרשת תרומ"ע דאי אפשר ע"י נכרי צריך לברך וז"ב והבן: