שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן כז
גיטין מ"ב איבעי' להו מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמחוסר ג"ש אדון קרינן בי' ולא איפשטא הבעיין. ובתוס' בחגיגה ד' הקשו משם דמסיק דלפי משנה אחרונה חצי עבד וחצי ב"ח חייב בראי' ואלו בגיטין מבעי' לי' אי קרי אדון ובחגיגה פשיטא לי' דאין לו אלא אדון א' ותי' דעד כאן לא מחייבינן לי' בראי' אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דמשוחרר דמי אבל בגיטין כיון דמית איגלאי מלתא דלא הוי עומד לשחרר ע"כ ישיי"ש. והקשו מפרשים מגיטין הנ"ל דבעי למיפשט מהא דהפיל את שנו וסימא את עינו דיוצא בשנו ונותן דמי עינו ואי אמרת דיש לו קנס וקנס לרבו והשתא חבלי' לי' אחרינא יהבו לי' לרבו חבל בו רבו נופא יהיב לי' לדידי' ולס' תוס' הנ"ל קשה דלמא לעולם כסף שלשים שקלים לרבו משום דמית אינו עומד לכופו לשחררו אבל בהפיל שנו דעומד לכוף לרבו לשחררו מש"ה כשחררו דמי ונותן לו דמי עינו ותימא הוא.
ונלפענ"ד ליישב דמקודם יש לעיין בהאי דינא גופא במעוכב ג"ש דכופין לרבו ליתן לו ג"ש כדאיתא בב"י סי' רס"ז הובא בש"ע סעי' כ"ז בשם ר"י. ולכאורה טעמא בעי כיון דבמתני' תני דכופין את רבו רק משום דלישא שפחה אינו יכול וב"ח אינו יכול ולתקן את עצמו כופין לשחררו אבל ביוצא בכ"ד ר"א דמותר בשפחה כדאיתא בתוס' בגיטין שם. וא"כ למה כופין את רבו לשחררו. אמנם שפיר י"ל דהוציאו הפוסקים כן ממתני' גופא. דהנה הרשב"א ז"ל הקשה איך כופין לשחרר כדי שיקיים העבד פו"ר הרי אמרינן דכל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. א"כ הרי אמרינן בשבת ד' דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברו ותי' הרשב"א ז"ל דל"ש גבי העשה דלעולם ב"ת משום צר חירות שבו ועמד עליו בתימא רבה כבוד אא"ז הגאון אור עולם רבינו יעקב זצ"ל מהא דגיטין ל"ח גבי האי אמתא. ואביי משום מלתא דאיסורא ל"א הא אמר ר"ח מעשה בשפחה אחת שחצי' שפתה וחצי' ב"ח וכמו את רבו ועשאה ב"ח וארנב"י מנהג הפקר נהגו בה ולס' הרשב"א מה פריך דבחצי שפחה אין כאן עשה דלעב"ת משא"כ באמתת וקושי' כחומה נצב וגם הקשה דס' הרשב"א אינו מובן כלל מ"ש בעבד של שני שותפים דודאי שום אחד מהשותפים אינו רשאי לשחרר חציו שלו דהעבדות שיש לו בו כשישחררו יעבור בעשה ודברי רבינו הרשב"א ז"ל צריכין תבלין והשיב ע"ז כבוד אאמו"ר נר' להבין דברי הרשב"א עפ"י סברת הט"א בחגיגה דלהכי הי' כח ביד חכמים לכוף את רבו לשחררו משום דקימ"ל ביבמות פ"ט דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת משום מגדר מלתא ומשום הפקר ב"ד הפקר וזה בכמה דוכתי. וא"כ שפיר הי' ביד חכמים כדי שלא יבטל העבד פו"ר הפקירו ממנו רשותו שלא ישעבר להאדון והפקיעו זכות של רבו מהעבד ומכח הפקר ב"ד הפקר וזה בידם משום מגדר מלתא בשב ואל תעשה ומעתה כשאין לו רשות לשעבד עמו גם כשישחרר אותו לא יעבור על העשה דלעולם ב"ת כיון דבלא"ה אין לו בו זכות לשעבדו על כן אח"ז שפיר כופין לרבו ליתן לו ג"ש מכח כופין אותו על מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר דהעשה כבר אינו ואח"ז בקום ועשה לכתוב לו ג"ש כופין אותו שפיר דזה לא חסר וזה נהנה וז"ב:
אלא דיש להקשות ניהו דהפקר ב"ד הפקר מ"מ הרי ידוע סברת אא"ז הגאון בספרו מק"ח ובנה"מ דקנין ב"ד קנין לא אמרינן וזו הסברא איתא ג"כ בס' ב"פ א"כ ניהו דהפקירו הב"ד שעבודו מ"מ איך יזכה בה העבד הרי אין לו יד לזכות מן ההפקר דיד עבד כיד רבו דמי ושוב יזכה בו האדון דדוקא כשנתן לעבדו שטר מתנה על כל נכסיו והוא בכלל שפיר אמרינן דגטו ומתנתו באין כאחת וכמו דקימ"ל בכמה דוכתי וזה דוקא כשמשחרר העבד וייצא לחירות משא"כ קודם שנותן לו ג"ש אף דהפקירו הב"ד מ"מ אינו יכול לזכות בעצמו וזוכה בו האדון ונמצא כשמשחררו אח"כ שוב יעבור על העשה דלעב"ת. אמנם זה ניחא כאן בחצי ב"ח שפיר כיון שהפקירו החכמים החצי עבדות שיש בו תיכף זכה בו בעצמו הצד חירות שבו יש לו יד לזכות בעצמו וז"ב ונכון. וא"כ דברי הרשב"א ז"ל עולה. כהוגן מכח צד החירות שבו אין אין עובר על העשה דלעב"ת והיינו מכח שהפקירו חז"ל שעבודו ועשאו כהפקר וצד החירות שבו זכה בעצמו ומש"ה שפיר כופין אותו לשחררו ואינו עובר על העשה וכופין על מדת סדום וכמבואר ודברי הרשב"א ז"ל נהירין לעינים ול"ת קושי' אא"ז מהאי שפחה דאשה אינה מופקדה על פו"ר. א"כ לא הפקירו חז"ל זכותו של האדון א"כ שפיר פריך בגמ' וזה ברור וא"ש ולק"מ:
עכ"פ היוצא לנו מזה דמכח מתני' גופא מוכח דהא דכופין את רבו לכתוב לו ג"ש אינו אלא מכח דכופין אותו על מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר וכמבואר וא"כ שפיר פסקו הפוסקים דבכל מעוכב ג"ש אף דמותר בשפחה. מ"מ הרי כבר יצא לחירות כולו ואין לרבו עליו שום זכות ומש"ה שפיר כופין אותו משום זה נהנה שיכול ליקח ב"ח וזה לא חסר דכבר אין לו בו שום זכות ונמצא מן המשנה גופא מוכח דכופין אותו לשחרר בג"ש. ומעתה א"ש ולק"מ והדבר נכון מאוד. והיינו דלפי האיבעי' הנ"ל דאם נימא מעוכב ג"ש הקנס לרבו כשהומת כסף שלשים שקלים יתן לו ומעתה שום זכות יש לו בו א"כ שוב לא שייך למכפי' לכתוב לו ג"ש כיון דגם הוא נחסר הזכות של הקנס וכשאין כופין אותו לא הוי כמשוחרר עדיין ומקרי אדון שלו. ולהכי שפיר פשוט מהא דנותן לו דמי עינו ע"כ דהקנס אינו לרבו. דאל"ה השתא יש לו עדיין זכות לקנס וא"כ שוב אין כופין למקרי עדיין אדון כ"ז שלא שחררו. ולא תקשי מהא דחגיגה דבחצי עבד וחצי ב"ח שפיר כופין מכח דמצות פו"ר הפקירו ואז כופין כנ"ל משא"כ במעוכב ג"ש דיכול ליקח שפחה רק מכח מדת סדום כופין אבל לפי ההו"א דיש לו קנס עדיין לרבו א"כ אין כופין ושפיר פשוט וז"ב ונכון ודוק היטב ועוד לאלוה מילין להאריך בזה הפרט אך אין כאן מקומו להאריך והמשכיל יבין ישמע חכם ויוסיף לקח: