אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן כו

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן כו

סימן כה

להרב ר' שמואל באבא"ד ני' והוא כעת הרב הגאבד"ק סאנדווישנא

ראיתי דבריך טובים ונכוחים. בפלפולים שונים ומשובחים צלך נאה ופירותיך מתוקים. צלל במים אדירים עמוקים. כוננו ידיך. ובאת בשאלה חצי תשובה. ודברי תורתך עלי חביבה. בשאלת חכם הבא לפניכם סופר שכתב מקדש ה' הוי' במקום אד' ונשאלתי לחוות דעתי בזה כיצד יתנהגו אם לקדור התיבות האלו. והנה שבוע העבר לא נתנום פגעי הזמן להשיב לשואלי דבר ולא יכולתי לענותו על אתר אך היום לקחתי קצת מועד הפנאי להשיב לכבודו. ולהגיד את אסר כבר גדר בעדי לבלתי תת הסכמה על קדירת השם הקדוש. כי בזה ממורי הוראה אינני בענין שנוגע לשם כבוד ה' הגדול והנורא. שלפי דעתי עפ"י שורת הדין דעת תורה ודעת נוטה קרוב לשמוע בזה בקול המחמירין יותר מהמקילין. שכן מפורש יוצא מפי כהן גדול רבינו הש"ך ז"ל בסי' רע"ו ס"ק י"ב סגר עלינו המדבר להקל שכ' והאריך בתשובה והעלה בשם שנכתב לשם קדושתו לגוז ולגנוז אפי' לצורך תיקון אסור ובסי' שקודם לזה ס"ק ב' יצא לשית עצות בישוב דברי הרמ"א ז"ל שנראה הכל האיסור הוא כדי שלא יעשה נקבים ביריעה ובאמת לא כן מורה לשון הרא"ש ז"ל שסתם וכתב ח"ו לקדור האזכרות דמשמע מצד עצמות האיסור לקדירה. ע"פ משפט הכתובה בתורה אלא שחקרו וחתרו לדעת מקום לאסרה. ועיי' בת' מהרלב"ח. ואני בעניי קול הקורא נשמע מאזני. והתבוננתי בכל אשר לפני. לי נהיר ובהיר וצהיר לעיני. הדבר מבואר שהרי הכתוב מק' לא תעשון כן לה"א קאי על מקראות שלפניו שהמצוה להשחית ולאבד את שהם ופ"א תגדעון וע"ז נאמר ל"ת כן לה"א ומזה דרשו בספרי אזהרה למוחק אות מהשם ולנותץ אבן אחת מן המזבח והיכל והעזרה. ופי' הרמב"ן כשם שמצוה לנתוץ מזבחותם ולאבד את שמם כן האזהרה לכבד בכזה את שם הש"י ושלא לנחוץ מזבחו ומעתה ביאור הענין מדעת. והסברא מכרעת. דכשם שמצוה היא פ"א תגדעון היינו לקצץ מן מזבחותם כן הזהירנו שחלילה לקצץ אבן אחת וכן שלא לקצץ אות אחת מן השם הקדוש ממילא מוכח מה לי מוחק או קוצץ וכשם שהמחיקה אסור אליבא דכ"ע כן נמי הקדירה והקציצה שמן ההיקש אנו למדין כשם שמצוה לאבד ולקצץ שם האלילים כן אסור לאבד ולקצץ אות אחת מתה"ק ונמצא עולה מזה דאין לגוז את השם מן המקום שנכתב בקדושה הן ע"י מחיקה או ע"י נתיצה וכשנטלו מן הפרשה נקרא קציצה וגם במקום שנכתב שלא במקומו ושלא כהלכתו לא נפקע ממנו קדושתו וכ"ז ידענו מענין סמיכתו:

וראה נא מה שפי' הגאון המלאה ז"ל בנ"ח פ' ראה לפרש הילקוט ולשון רש"י ז"ל וז"ל והיינו שאמרו אזהרה לנתוץ אבן אחד אפילו אם נותץ ונשאר אבן אחד אסור לנתצו והיינו דכתיב ל"ת פן לה"א לה"א בתר ואברהם את שמם שאמרו חז"ל שצריך לפרש אחריו דהיינו אף שנגדע ולא ראוי לעבודה זאת ואפ"ה מצוה לשרש אחרי' ובהיפוכו הזהיר על קדושת המזבח אפי' אם כבר אינו ראוי לעבודה אסור לנתוץ ממנו עכ"ל והוא הדבר אשר דברתי וגם אם השם מיותר בהפרשה ואין זה מקומו כאן מ"מ חלילה ליקחנו מזה כי אין בזיון גדול מזה ואיבוד כי אחר שיגוז אפי' שיגנז בקל יוכל לבוא לידי איבוד וגם גוף החתך שיקדור את השם מהפרשה הוי כנותץ אבן מן מזבח ההרוס ולדעתי כמו המחיקה אסור כן הנתיצה והקדירה וז"ב לענ"ד. ואל תשיבני מהא דעירובין ו' איתא שם דשם שלא במקומו לא קדוש דתנן הי' שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוז ויגנז במקום המשתמר ונמצא חזינן דמותר לגוז ממקומו א"כ גם בכאן כשנכתב על היריעה בטעות שאין זה מקומו בהפרשה זו וכגון בנ"ד דינא הוא דיגוד אע"ג דלמחקו אסור ז"א דהתם כיון שנכתב בכלים אין לך בזיון גדול מזה שכתוב על ידות הכלים או כרעי המטה א"כ זו כבוד השם שיקחנו משם ויגנוז במקום המשתמר ועיי"ש פירש"י בשני הלשונות שלא במקומו כגון ע"ג קורות וכלים שלא קדיש דהוי שלא במקומו אלא על הנייר שנכתב המקרא עם השם כנתינתו אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא קדיש עכ"ל ואין לדייק מה שפירש"י המקרא עם השם כנתינתו וא"כ כשנכתב בטעות שלא במקומו לא הוי כנתינתו גם אם על הנייר הוי שלא במקומו ז"א דהפרש רב הוא משנכתב על הנייר בודאי קדוש הוא ואסור לגוז ממקום שנכתב בקדושה משא"כ בכלי שאין זה מקום כתיבת השם ובדרך בזיון להכי מותר לגוז ולגנזו:

ובתוס' שם כתבו וז"ל ויש ליזהר כשכותבין ס"ת ותפילין וגוררין מקום השם שאין לכתוב במקומו ע"כ. ולכאורה משמע מדבריהם דמותר ליטול את השם מתוך הס"ת ז"א דהנה אם כפשיטא דמותר ליטול משם לאיזו צורך תיקון דהיינו כשנכתב בטעות א"כ משמע מדבריהם דמותר למחוק לגורר וזה בודאי לכ"ע אסור מחיקה וגרירה דאפי' כשנכתב ידות הכלים אסור לגרר ולמחוק רק דמותר לחתוך מקום השם וישתמש במותר וכן כ' רבינו הרמב"ם ז"ל פ"ו מהס"ת ה' ו' כלי שהי' שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגנזו ואפי' אם הי' השם חקוק בכלי מתכות או בכ"ז והתוך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו עכ"ל נמצא מבואר דלמחוק אסור ולוקה ולוקח משם מותר מחמת שחקוק בכלי דלאו מקום כתיבת השם הוא. ולפי"ז תקשי מה שכתבו בתוס' וגוררין דמשמע דמותר לעשות כן וצ"ע אלא דבאמת ע"כ ה"פ דאיירי באופן שמותר לגרר דהיינו כשנתבטל צורת האות כגון בנפל טפת דיו ונתקלקל האות דאז מותר למחקו במ"ס ובש"ע סי' רע"ה אלא דעיקר השמיענו דאסור לכתוב במקום השם דבר אחר דמקומו קודש אבל אם במקום דאסור למחקו גם הקדירה אסור וז"ב:

וראיתי בזה שגגה היוצא מלפני השליט הוא הגאון ח"ס ז"ל שכתב בסי' רס"ד דמשוה דעת התוס' והרמב"ם דמותר לקדור השם והוכיח זה מדברי תוס' אלו בעירובין הנ"ל דנשמע דמותר לקדור בכדי לתקן ובמחכ"ת אין זה דיוק כלל וטעות הוא דאם כדבריו א"כ יש היתר גם מחיקה וגרירה לצורך תיקון ולא כן מבואר בכל הפוסקים והרמב"ם ז"ל אלא ע"כ דהם המדברים דוקא במקום דגם מחיקה וגרירה מותר כגון היכא שנפסד צורת האות באופן דלא מהני תינוק שהכל רואים שנפסד האות לגמרי דאז מותר הכל וע"ז קאי דעכ"פ אין לכתוב דבר אחר במקומו דמקומו קדוש הוא אבל אין מזה הוכחת היתר הקדירה במקום דאסור המחיקה:

ומעתה אומר אני דכל עיקר הסמיכה להתיר הקדירה מברייתא דמס' סופרים פ"ה וכאשר אני אחזה משם ראי' להיפוך ואין עוד שום מקום להתיר הקדירה בשביל תיקון היריעה דהנה שם בפ"ה ה' א' הכותב שם של שני שמות של קודש מקיים את הראשון ומעכב את האחרון ר' יהודא אומר אם הראשון בסוף הדף מעכב את הראשון ומקיים את האחרון ומעתה הנה לכאורה קשה קושיא עצומה דע"כ הא דמותר לקדור את השם ע"כ גם לפי דעת המתירין אינו אלא את השם שנכתב בטעות דאז אין זה מקומו ולהכי יש סברא לגוז כדי לתקן. היריעה כיון דבגוף השם אין נכון רק בקלקול כיון שנכתב בטעות אבל אם אין בגוף השם שום טעות ונכתב כהוגן במקומו רק בשביל תיקון היריעה שחוץ להשם בודאי אין להקל לגוז את השם בשביל תיקון מקום אחר שחוץ להשם דאין אומרים חטא במקום זה בשביל שתזכה במקום אחר וכדרך דאמרינן במנחות מ"ח אין אומרים חטא בחטאת כדי שתזכה בעולה עיי"ש בתוס' וכמדומה לי שראיתי בתשובה אחת מפורש כן דזה אליבא דכ"ע אסור לקדור השם לצורך תיקון אחר שחוץ להשם ומעתה קשה מאוד מה קאמר ר"י כשהשם הראשון בסוף הדף והשני בראש הדף מחטב הראשון ומקיים האחרון ופירש"י בזה דאין זה הידור להיות נקב בראש הדף. ומעתה בשלמא ברישא דקאמר הת"ק דמחטב השני מחמת שנכתב בטעות ומיותר להכי מותר לחטוב ולקיים את הראשון שנכתב כהלכתו אבל כשנכתב הראשון בסוף הדף דקאמר ר"י דמחטב הראשון איך יוכל לבטל את הראשון שנכתב כהוגן ובמקומו בשביל שלא יהי' נקב בראש הדף וזו קושיא שראוי לעורר. והשתא נראה לעין דמיירי בהלכה זו כמו שכתב בה' ג' דנכתב שלא בקדושה שהי' מתכוין לכתוב יהודא ולרבנן דאמרו דמחקו או כגון דאיתא שם בה' ז' דנפל טפת דיו דאז מותר למחקו ולתקן אולם היכא דימחוק יהי' הפרש נייר חלק ואז יהי' נראה כפרשה פתוחה על כן אין תקנה כי אם לקדור וישאר נקב ובכגון זה איירי ועיקר להשמיענו איזו מהם יקיים ואיזו מהם לקדור לזה תנא ברישא דהראשון יקיים ור"י קאמר כשהראשון בסוף הדף למען לא יהי' נקב בראש הדף אם יקיים השני והראשון מחטב אבל כל עיקר איירי באופן דמותר גם המחיקה והקדירה:

ובזה מיושב גם מה שיש לדקדק מה רבותא דתני הראשון יקיים וכי מי לא ידע זאת דהראשון שנכתב כהוגן יקיימנו ולא יגוז אותו אבל לפי מה שפירשתי נכון ומיושב דמיירי כשנתקלקלו שניהם צריכים תיקון והבן היטב כי לדעתי זה פי' נכון ועולה לפי"ז דבמקום דאסור המחיקה כגון בתיקון קצת או בשם המיותר דכשם שאסור למחוק אסור גם הקדירה. ומעתה אחר שבארתי דאין ראי' ממ"ס ע"ז נפל היסוד שבנו עליו כל המתירים וסמכו אך על זה ולדעתי אין בזה שום סמיכה וחומר הענין שמורה וערוכה ואדוננו השפתי כהן ישמרו דעת שפתיו ברור מללו בדבר ה' זו הלכה בסי' רע"ה ס"ק ב' בדברי הרמ"א ז"ל שהקשה דאם עיקר הטעם של הראי' כדי שלא יעשה נקבים וא"א לומר כן דא"כ מאי אירי' כשפוגע בשם אפי' תיבות אחרות הי"ל לאסור מטעם שגנאי הוא לעשות נקבים ביריעה. וכ' וז"ל וכל דבריו בזה אינם מובנים כלל דבשאר תיבות אפשר ע"י מחיקה או גרירה משא"כ בשם דאסור למחקו או לגררו על כן אין לו תקנה אלא ע"י קדירה לעשות נקבים ביריעה וזה אסור. וע"כ לומר דבשאר תיבות אחרות אפי' אם הקלף דק וקלוש בענין שא"א למחוק או לגרר אלא ע"י שיעשה נקבים ביריעה מ"מ אפשר לתבן ע"י מטלית לדבק על מקום הנקב משא"כ כשקודר השם סובר הרא"ש דאין לו תקנה רק להניח כן נקוב דכשידבק עליו מטלית אתי למכתב בו תיבה אחרת על מקום שהי' בו קודש ומקום שהי' בו קודש לא יכתוב בו חול וכה"ג כתבו בתוס' בעירובין ו' דמהאי טעמא אין לכתוב על מקום הגרר בשם וה"ה והיא הטעם במקום הקדור עכ"ל ואני תמה על תמיהתו ז"ל ולא ירד לעומק דברי הש"ך ז"ל שמפיהו אנו חיין וצריכין אנו ללמד בו לקיים דבריו כדאיתא בפ"ט דנגעים אם לקיים דברי חכמים הין עיי"ש בתחלה מה שהקשה דבשאר תיבות מהני מחיקה וגרירה וא"צ לעשות נקבים. הנה השאלה היא בשעשה פתיחה במקום שצריך להיות סתימה. וא"כ כשהניח שיטה שלפני' פתיחה שהניח חלק בסוף השטה ואח"כ התחיל שיטה שני' בראש השיטה וכשירצה עתה לתקן ע"כ יצטרך למחוק מן השטה שני' איזה תיבה ויכתוב בסוף השטה שלפני' שהניח חלק יכתוב בסוף השיטה כדי שתהי' סתימה והתיבות שימחוק בשיטה שתחתי' אם לא יפגע בשם משמות הקדושים אסי' כשימחוק ויגרור ואז יהי' חלק הקלף בלי שום כתב ונמצא כשיהי' פתוח כשיעור פרשה פתיחה אכתי יהי' פסול דדינא להיות סתימה ואין לו מה לכתוב שמה כי התיבות שמחק מזה השטה ע"כ צריך לכתוב בסוף השטה שלפני' כדי שתעשה הפרשה סתימה. וא"כ אין לו תקנה לתקן אשר עיות כי אם כשיגנוז הקלף ויהי' נקוב ומשכחת גם בשאר תיבות שיצטרך לעשות נקבים ביריעה וא"ש דברי הש"ך חיין וקיימין והכן בזה ואין לומר שימחוק מן השטה הרבה ויחזור ויכתוב באותיות רחבות שיגיעו לכל השטה למלאות בכתב ז"א חדא מה יעשה כשיהי' פוגע להלן בשם ועוד דאסור להרבות או למעט הכתב רק שיהי' שוה ליתר הכתב כדאיתא בשו"ת הרא"ש שם בכלל ג' ובש"ע והבן היטב:

וגם במה שכתב דבשאר תיבות יכול ליתן מטלית ג"כ אינו דמה יכתוב עלי'. ולהניח ריקם א"א שיהי' שיעור פתיחה. וגם מה שפשט בעיניו דבמקום שהי' שם הק' אסור לכתוב עליו במקום הזה שאר תיבה וראי' מדברי תוס' עירוכין הנ"ל והוא בעצמו כתב שיש לחלק ואנן לא חילוק ולא ביליק צריכנא כי לא דמי כאוכלא לדנא. דוקא במקום שהי' כתוב קודש אין לכתוב עליו חול. אבל במקום שנקוב מה"ת לא יוכל לדבק עליו קלף אחר ולכתוב עליו תיבה אחרת והוא דבר פשוט וא"צ שום ראי' לזה. כיון שעל הקלף הדבוק לא הי' נכתב מקודם שוה דבר. וגם מה שכתב שם השבו"י על מה שאמר הש"ך דכונת הרא"ש דאין זה כבוד השם כשיחתוך ממנו. וקאמר לא ידעתי האיך משמע כן מהרא"ש והעיקר הטעם דחילול הכבוד הוא מפני שהכל ידעו שרואים הנקב ויתודע שהי' במקום זה נכתב השם עיי"ש. והוא דבר פלא בעיני ותמוה על הגאון ז"ל שגוף החתיכה בשעה שרואין את השם הכתוב וחותכין אותו משיראו אח"כ נקב והרואה יראה שנהפוך הוא מה שתמה על הש"ך באמרו אין דבריו מובנים כלל תסוב התמי' על דבריו ז"ל וכל דברי הש"ך נכונים והשבו"י ז"ל לפום ריהטא כתב בלי עיון יפה ובאמת דברי מרן הרמ"א ז"ל אתי בפשיטא ולפי דעת השואל שבהרא"ש שם ששאל כמה שאלות ובתוכם אם לקדור האזכרות שלמות ואם לעשות נקבים ביריעות והרא"ש השיב לקדור האזכרות מוטב שיסלק יריעה אחרת ושוב ממילא א"צ להשיב אם לעשות נקבים. דבלא"ה אם בשאר תיבות א"צ לעשות נקבים כי יש למחוק ולכתוב עלי'. ואם בשם הקדוש אין לקדור וממילא צריך יריעה אחרת במקומה. והרמ"א ז"ל כתב ע"ז דאין לחתוך השם. וגם אין לעשות נקבים ביריעות. ונ"מ כמו שכ' הש"ך ז"ל כגון כשהי' השם על הטלאי כמו שפי' וכל דברי הש"ך נהירין לעינים.

ובהא דמשמע מדברי הש"ך דמותר לכתוב השם על המטלית והאחרונים חולקים בדבר דבת' חב"י סתם וכתב בשני מקומות דאין לכתוב השם על המטלית. ובס' נטע שעשועים הביא ראי' מהא דהקומץ למ"ד ב' גבי הא דפליגי התם רשב"א משום ר"מ אין כותבין את השם לא ע"ג גרר ולא ע"ג מחק ואין תולין אלא כיצד יעשה יסלק כל היריעה כולה וגונזה. ואם איתא למה לא תנא תקנתא דמטלית ויכתוב את השם ע"ג המטלית וזה כמה ראיתי בס' ח"ס שהשיג עליו ודוחה בשתי ידים ולא בשום שכל אך בדחוי בעלמא ולכאורה ראיתי כראי מוצק ואין כדאי בדברים בעלמא לדחותו. אלא את זה ראיתו בהשקפה ראשונה דלענין לפסלה גם בדיעבד אין ראי'. דהתם קאי אליבא דרשב"א משום ר"מ דאין כותבין השם על הגרר ומחק ואין תולין והכל משום דמגניא מלתא ומשמע דגם בשעת הדחק וגם בדיעבד אינו כשר כשנכתב על המחק וגרר ובתלוי' ולזה ממילא ידענו דגם כשנכתב על המטלית אינו הידור ובשביל העדר ההידור פסול מכ"ש דפסול בנכתב על הטלאי דאין זה כבוד השם אבל לענין הלכה דמסיק דכותבין על המחק וגרר ותולין א"כ יש להכשיר בדיעבד גם כשנכתב על המטלית והבן אבל מ"מ עכ"פ לדעתי דכל הפוסקים מודים בדבר ואין כאן פלוגתא כלל דלכתחלה ודאי דצריך זהירות וזריזות ולדקדק וליזהר שלא יכתוב על המטלית ראוי' ברורה מהש"ע בסי' ר"פ הביא הרמ"א בשם מהרי"ק אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק ולענין החסרון שנחסר השם הק' איתא בש"ע דכותבין על המחק ועל הגרר ותולין. מדקאמר כל התקנות בסוטה בשם ולא כתב אם כותבין על הקלף הדבוק מזה נראה בעליל דאינו מכשיר לכתוב השם על המטלית ויפה כתב החינוך ב"י בסתם דאין כותבין על המטלית ואף שכתבתי דאין ראי' מהגמ' שהביא הר"ש. דבגמ' אמרינן כיצד יעשה יכתוב יריעה אחרת ולא מצא תקנה דיעשה מטלית דזה אזיל אליבא דרשב"א משום דר"מ דאין כותבין על המחק וגרר ואין תולין אבל לדידן דמסקינן להלכה דכותבין על המחק וגרר וגם תולין א"כ בש"ע דפסק כהלכה דכותבין הו"ל לכתוב גם תקנה זו דמטלית ע"כ ש"מ דלכתחלה בודאי אין כותבין השם על המטלית והיינו היא הנוחת כיון דיש תפנה אחרת למחוק תיבה אחרת ולמחוק השם על המחק וגרר לכן אין לכתוב על המטלית דזה מגניא מלתא יותר משנכתב על המחק דאינו נראה כ"כ ואין בזה העדר כבוד השם כמו על המטלית וז"ב והבן. אבל מ"מ ליפסל בדיעבד אין ראי' ברורה ומדברי הש"ך ז"ל שפי' דברי הרמ"א כשהי' נכתב השם על המטלית יכול להיות דמיירי באופן שלא הי' בידם תקנה אחרת והיו מוכרחים לעשות מטלית. אבל לכתחלה כיון שיש איזו תקנה אחרת דהיינו למחוק ולגרר בודאי אין לכתוב על המטלית וצריכין אנו לאהדורי לכבד את השם הקדוש:

ועוד נראה לי כשיחתוך את השם מתוך היריעה בנקל יוכל לבוא לידי איבוד דכשהיא בתוך היריעה שהיא עשוי להתלמד ותמיד עומד במקוה המשתמר משא"כ כשהי' בקלף קטן לבוא לידי איבוד וטשטוש ומחיקה וניהו דאיתא בשבת ק"ך דלא תעשון כן עשי' אסור וגרמא שרי. מעתה נלמד השתא גרמא לאלתר שרי ק"ו דלא ניחוש לגרעא שיוכל לבוא אח"כ או לזמן מה. ז"א דיש לעיין בזה בהאי פסקא דגרמא שרי איך מצינו כזה דמה שאסרה התורה בהעשי' והגורם אין שום איסור עליו הרי אפי' בדיני ממונות קימ"ל דגרמא בנזקין פטור מד"א וחייב בד"ש ובבכורות גבי הא דדרשינן כל מום לא יהי' בו לגרמא הוא דאתא ובגרמא עובר על הלאו עיי"ש ד' ל"ג ועיי' במנחות נ"ו בתוס' ד"ה הניח שאור כו' וראיתי להגאון מהר"ז וואלף באסקוויץ ז"ל בספרו סל"מ הקשה ג"כ דסתם לומר היכא דנאמר לא תעשו לא אסרה התורה אלא עשי' וגרמא שרי וקשה מהא דשבת ק"י גבי סירוס דכתיב כל שבארצכם לא תעשו ואפ"ה אסור בגרמא עיי"ש. אמנם לדידי ניחא לי' ולק"מ וכבר ישבתי בזה קושיא עצומה שהקשה מהר"מ ב"ח בספרו תויוה"כ בשלהי יומא על פירש"י על הא דתניא הי' שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך נזדמנו לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. ורש"י פי' בריש יומא ובשלהי מ"ס הטעם דלא ירחץ משום שלא ימחוק את השם ואזהרה משום לא תעשון כן לה"א. והקשה מהר"ם הנ"ל הרי בגמ' דשבת דגרמא שרי והטעם הוא משום דסברי אסור לעמוד בפני השם ערום והניח בצ"ע:

ונפלאתי ע"ז שלענ"ד אין כאן קושי' כלל דבאמת ברחיצה דלאו מצוה ודאי דאסור משום מחיקת השם דגם גרמא אסור כמו בכל האיסורים היכא דליכא מצוה בעשייתה אסור גם בגרמא בעלמא. אלא דבסיפא נזדמנה לו טבילה של מצוה בזה התורה התורה בגרמא בעלמא לא מבעי' אם נימא דגרמא אינו מדאורייתא אלא דבכ"מ אסרו גרמא בודאי בפשיטות י"ל דלא גזרו רבנן במקום מצוה אלא אפי' אם נימא דגרמא מדאורייתא אסור מ"מ י"ל דלצורך מצוה המצוה שעושה דוחה האיסור. דאפי' אם הטבילה היא מצוה דרבנן אבל כיון דבשעה שהוא עושה את המצוה לא נעשה האיסור עדיין רק שיוכל לבוא לידי איסור והוי דבר שאינו מתכוין דג"כ אינו אלא איסור דרבנן ונדחה מפני המצוה שעוסק בה השתא ונמצא לפי"ז דברי רש"י ז"ל נכונים באין קושי' דברישא ברחיצה דלאו מצוה שפיר פירש"י משום שלא ימחוק ונ"מ דלטעם שלא יעמוד ערום. בפני השם הנה באם רוחץ באיזה כיסוי דלא מיהדק כגוף בכתונת דאינו עומד ערום מ"מ אסור מפני שנכנס ברווח המים וגורם מחיקה. ובסיפא בנזדמנה לו. טבילת, מצוה בזה פליגי שם והטעם כדי שלא יעמוד ערום עיי"ש וכן מוכח מלשון רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהה"ת ה' וא"ו וכן אם הי' שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום כו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל כו' ומסיים שלא אמרו לכרוך עלי' אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום והנה אם כל עיקר הטעם של לא ירחץ אינו אלא מפני שלא יעמוד ערום זה הדין לא הו"ל לרבינו ז"ל לכלול בהאי פרקא ובהלכה זו כלי שהי' בו שם חקוק דכל הלכה זו היא עיקר מפני איסור מחיקת השם ומדכלל רבינו האי דינא בהלכה זו נראה דטעם אחד הוא והפרט צריך להכלל. ממילא ידענא דעיקר הטעם משום מחיקת השם אלא בסיפא בנזדמנה לו טבילת מצוה זה הי"ל להתיר ולא לחוש לגרמא ע"ז כתב האיסור משום שלא יעמוד ערום וז"ב ואין התחלה לקושי' על רש"י ז"ל ונכון. העולה מזה לכל קושיות הנ"ל דבאמת גרמא אסור אלא היכא דבמקום מצוה בעשיותה אמרינן דוקא לעשות האיסור בידים שב ואל תעשה עדיף ונדחה המצוה מפני האיסור אבל בהגרמא לבד אין דוחין את המצוה מלעשותה לפי שאינו מכוין לדבר האיסור והבן:

אחר שאמרתי זאת מצאתי ראיתי דאתא לידי ספר היקר כסא רחמים להגאון אור עולם מהרחיד"א ז"ל שהאריך שם בפ"ה דמס' סופרים ה' י"ב והביא בשם הרדב"ז בתשובה שכתב מעין דברי הנ"ל והגאון ז"ל האריך הרחיב הדברים ויש לי הרהורי דברים לעיין ולדון בכל דבריו ז"ל אבל אין כאן מקומו ואי"ה במקום אחר אבוא בארוכה ברצ"ה וכאן לקצר אני צריך ולנ"ד אין הדבר מקבל ארוך דלפי פשטות הדברים נראין מלבד דאין כאן מצוה אלא עבירה לחתוך את השם הקדוש עוד יבא לידי עבירת האיסור שבקל יבא לידי אבידה כשהשם נכתב בקלף מיעוט לבדה. ומעתה הנה באיסור קדירה הראש והרי בהרא"ש וב"י סי' רע"ו והש"ך וגם בשו"ת הרלב"ח והשבו"י כולם הסכימו והחמירו שלא לקדר את השם והמתירים הוא בשו"ת מעיל צדקה בסי' מ"ו הקיל בזה. ועוד אחרונים ובראשם אא"ז מרן הטז"ל והמג"א בסי' ל"ב בשם רי"ל הקיל בקדירת האזכרות וכל עיקר סמיכתם וראייתם ממ"ס הנ"ל ואני כאשר בארתי אין ראי' משם וגם הם המדברים להקל כתבו באופן שאי אפשר בתקנה אחרת ואין למצוא יריעה אחרת לכן י"ל מקום מוצא לקיים דבריהם מהא דר"א שחרר עבדו ועבד על עשה דמשחרר עבדו להצטרף לעשרה בשביל מצוה דרבים שאני כן נמי דאיירי המקילים במקום דאי אפשר למצוא לתקן יריעה אחרת ואין במקומם ס"ת לקרות בו בשבת ויו"ט א"כ להוציא רבים י"ח בקריאת התורה הקילו אבל במקום שיש למצוא לעשות יריעה אחרת ואפי' כשכבר הס"ת חתומה ונגמרה ונמצא אח"כ טעות בהשם בודאי יש מצוה להחליף היריעה ולסלקו מהספר ושלא לעשות שתי אלא לחתוך את השם ולכתבו על המטלית אשר שתי אלה אינם נכונים ולא ייטב בעיני השם מוטב לסלק היריעה כולה ואין לומר להקל בשביל להציל היריעה הראשונה ז"א הרי מבואר בשו"ת הח"צ תשובה ארוכה סי' מ"ה בענין כזה והביא מתלמוד ערוך דשבועות י"א אומר הי' ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה אפי' אחר שנשחטה כהלכתה אם מצא נאה הימנה הרי מבואר דאף שכבר הקדישה הפרה קדושת הגוף מושכין ידיהם הימנה אם מצאו אחרת נאה הימנה ומקיימין בשני' לכ"ע ואף לאחר שחיטתה ועשייתה הי' מפקיעין קדושתה ע"י אחרת נאה עיי"ש:

וזכורני שראיתי בס' חסידים שאם היתה יריעה כתובה בס"ת שאינה יפה ומצא אח"כ סופר אומן ולבלד מובהק שמצוה להחליף היריעה בנאה הימנה ע"כ וגם אני אומר ורואה אני הדברים ק"ו אם בשביל כתיבה נאה מצוה להחליף מכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בשביל שלא לחתך השם הק' ושלא לכתבו על מטלית ודאי דמוטב להחליף ביריעה אחרת שהסופרים משכח שכוחי ת"ל. ונהניתי מאוד שהתכוונתי לדעת הגדול שבגדולים שו"ת כנ"י בסי' ל"ו שכתב וז"ל שם והנה בט"ז סי' רע"ו סק"ז שכתב על תשובת דרך הנ"ו לסלק היריעה. דכן יותר טוב ומבחר אף דמסיק הט"ז וז"ל מ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדר השם כו' אם אי אפשר לסלק היריעה ולכתוב אחרת כו' אין כונתו להכשיר חדו כי אם באין סופר וקלף לכתוב ביריעה אחרת בביהכ"נ רק ס"ת אחת אז דוחה מצות קריאת ס"ת אבל עתה ברוך ד' יש בכל קהלה ס"ת הרבה וסופרים הרבה לא ראינו ולא שמענו להתיר לקדר ח"ו שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל הזהב וכן ראוי להורות ע"ש בכל התשובה שת"ל כוונתי לדעתו ז"ל

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה