שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן כה
לחכם אחד
שאלה. סופר שטעה בכתיבת ס"ת הק' במקום שהי' לו לכתוב אלקים כתב אלקיכם וגמר כל היריעה של חמשה עמודים ואח"כ ראה שטעה והסופר ההוא כותב ס"ת לעצמו והוא עני ורש קשה עליו לסלק היריעה ולכתוב יריעה אחרת והיא לו הפ"מ בהוצאה והזמן דחוק עמד השואל ושאל אם יש לו תקנה לזה ואופן כיצד יתקן להכשירה שלא יצטרך ליקח קלף אחר תמורה וביקש להורות לו לכתחלה עפ"י התורה:
תשובה. מקור הדבר בשבועות ל"ה ב' איפסק הלכתא כאחרים הנטפל להשם לאחריו אינו נמחק וכן פסק הרמב"ם ז"ל ש"ו מהיה"ת וכן בטוש"ע יו"ד סי' רע"ו ואא"ז הטז"ל כתב בפשיטות דהנטפל להשם דאינו נמחק אינו אלא מדרבנן וכן נשמע מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב הנותץ אבן מהיכל והמוחק את השם לוקה ובנטפלים כ' דאסור ומכין אותו מכמ"ר. וע"כ תפסו כל המחברים. אולם בשו"ת ח"ס חקר לדעת טעם לסמיכת חכמים שאסרו להנטלים ל"ה שיהי' קדוש כמו עצם השם. דעתו ז"ל דאסמכוהו להא דרפ"ב דשבועות שהנכנס לתוספת העזרה חייב כמו לעזרה עצמה כן נמי מה שהוסיף אל השם דינו כמו ה' הק' בעצמו ואני נפלאתי ע"ז פה קדוש יאמר כן ובמחכת"ה של הגאון ז"ל לא דקדק יפה בזה דשאני התם דקדושת תוספת העזרה מבואר שם במתני' לפי שאין מוסיפין על העזרה אלה באלה המבואר שם ופירש"י שם לפיכך היא קדושה כראשונה ובגמ' שם שנאמר וכן תעשו לדורות א"כ תוספת העזרה קדושה בקדושת עצמה לא מפני הסמיכות והחבור אל הקודש אלא קדושתה מעצמה לא כן הנספלין אל השם אין להם קדושת עצמן יותר מכל אותיות התורה רק ואך מפני שנתחבר ונתקרב לגבוה אצל השם הקדוש נקדש להיות כמוהו שקדושת השם תופיע גם על הנטפל א"כ אין ענין זל"ז כלל ואין ממש בסמיכה זו ויותר נראה מה שראיתי בשו"ת עה"ג סי' צ"ה וכן עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה דאסמכוהו להא דקימ"ל המזבח וכ"ש מקדשים את הראוי להם משבאו לאוירם כן נמי הנטפל שבא לגבול השם הק' כמו באמור אלקינו אלקיכם ששייך אליו בתיבה אחת דינו כגוף השם אלא דלפי"ז צריך לתת לב להבין החילוק בין מה שנטפל לפניו להנטפל לאחריו כדאיתא בגמ' ב"ה אל"ה וליכא למ"ד להחמיר בזה ואת שלפני השם נמחק אליבא דכ"ע והדבר צריך תלמיד לחלק בין השוים מה בין הנספח להשם מקודם או מלאחריו וכמו שהקשה הנב"י לה"ג מה"ט ויבואר לפנינו לקמן בעזה"י:
עוד ראיתי להגאון ח"ס שם דברים דלא נראו בעיני במה שכ' מש"ה הנטפלים לה' אינם מדאורייתא כיון דעיקר הלאו נפקא מהא דואבדתם את שמם וע"ז נאמר לא תעשון כן לה' אלקיכם ובהנטפל לע"ז אינו חיוב ולא מצוה לאבד ע"כ גם בהנטפל להשם אינו עובר על לאו דל"ת כן עיי"ש שהאריך קצת הנה זה היא האמת כאשר החל לומר דאזהרת מוחק את השם נפקא מהאי קרא דואבדתם את שמם וכמו הנותץ אבל ממזבח והיכל נלמד מהא שנ' ונתצתם כן נמי מוחק ממה שנאמר ואבדתם את שמם כמבואר במ"ס ובהרא"ש בה"ק ועיין באה"א להגאון האמתי מהר"א מווילנא ז"ל אבל מה שכ' דמה דנטפל לע"ז אין חיוב ואינו מצוה לאבד ובעבור זה יצא לו דגם הנטפל לה' אינו קדוש כמוהו לא כן אנכי עמדי בזה חדא שמבואר בגמ' דרשינן ואבדתם את שמם לכנות להם שם גנאי בית גליא בית כריא ביה"מ ביה"כ וזה הוא המקום שעמד בתוכו ע"ז אף שמה שמחובר והמקום אינו נאסר אבל מפני שהוא שימוש לע"א צריך לעקור שמם והקרא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהם לע"ז קאמיירי מכח דאין ענין למחובר ע"ש הרי מבואר להדיא דהשימוש לע"א מחויב לאבד ולהשחית וגם מגופא דקרא שנכתב ואבדתם את שמם וידוע בכ"מ שנאמר את דרשינן את הטפל לבשרו ונמצא ממילא נשמע דצריך לאבד גם את הטפל לע"ז ומוסבות שם כמו ע"ז עצמה. ועתה ממילא ידעינן דגם הנטפל לה' הק' נכלל בהלאו דלא תעשון כן דכשם שמצוה לאבד ולהשחית את הטפל לע"ז ולשמו כן האיסור על חילול קדושת השימוש לשם הקדוש. אולם מה שמבואר בכל הפוסקים דאינו אלא מדרבנן נלמד מדברי התלמוד דאם הי' הדין כן מדאורייתא לא הוי בידם לחלק בין הנטפל לפניו או לאחריו וחזינן מדקא מיפשט לחכמי התלמוד אותו החלוקא מזה הדבר חקוקה דעיקר קדושת הנטפלין מדרבנן הם אמרו והם אמרו כי המה באו בסוד ה' דלא גזרו להיות הנטפל לה' שלא נמחק כמו עצם ה' אלא בנטפל ובא לגבול ה' לאחריו ולא של לפניו וטעמם ונימוקם עמהם שכך נמסר לחכמי ה'.
אמנם עלינו לדרוש ולתור בחכמה ודעת עד מקום בינת אדם מגעת. מה שהשכל מכרעת. ואחרי שנדע לאיזו ענין סמכו חכמים לאסור הנטפלים להיותם קודש לה' אם מטעם כמו המזבח וכ"ש מקדש את הראוי להם כמ"ש העה"ג הנ"ל או מטעם שהביא הנוב"י מה"ג מה"ט מטעם צירוף כמ"ש הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת כן נמי בזה מה שנצטרף לה' כולה קודש כמוהו מהלין טעמא דעת לנבון נקל דכ"ז דוקא מה שנטפל להשם בהכשר ולא ביתרון דדוקא מה שנטפל ונכתב אליו בתחלה כהלכתו נתפש עמו בקדושתו. משא"כ אם נכתב בפיסול ולמותר שלא כדינו ושלא במקומו. הנה בזה הדבר ידוע דקימ"ל המזבח מקדש את הראוי לו דוקא ולא את שאינו ראוי לו כדאיתא בזבחים פ"ט וא"כ מה שנכתב למותר מקרי אינו ראוי ניהו דראוי לו ושייך אליו במקום אחר מ"מ הרי במקום זה אין לו שייכות ומותר הוא שנכתב בפיסול לא נתקדש עמו ולטעם השני מטעם צירוף מבואר בפ' חומר בקודש ובמנחות צריך להכלי הכלי מצרף אין צריך להכלי אין הכלי מצרף ושם נאמר זה מדאורייתא אבל מדרבנן גם אין צריך להכלי ג"כ מצרפו אמנם בתוס' מנחות כ"ד ד"ה שאין צריך להכלי כתבו וז"ל א"ל דוקא בשירי מנחה שהי' כבר צריך לכלי מצרף כלי מדרבנן שלא יצא מקדושתו דקודם קמיצה ול"ד להכא דלא הי' מעולם צריך לכלי ע"כ. והשתא נחזי בנ"ד דאם נכתב בתחלה בטעות א"כ מעולם לא הי' צריך לכלי ולא התחיל להצטרף ונשמע מזה דהברייתא דפליגי לענין הנטפלים אם נמחק או לאו קאמיירי בנכתב בראשון כהלכתו ונתקדש בקדושתו אלא דרוצה אחר זה למחקו לאיזו טעם וצורך תיקון או ליפותו ע"ז קאי הפלוגתא כיון דעכ"פ בתחלה נכתב בהקדושה ונצטרף והי' צריך להכלי בשעת הכתיבה והיכא שמתחלתו נכתב בטעות ובפיסול גם הנטפל לאחריו נמחק לצורך תיקון וזה דעת הפוסקים המ"ב שהביא בט"ז וכן דעת העה"ג סי' צ"ה וכן פסק בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' קי"ב בפשיטות להלכה ולמעשה ועיי' בשו"ת מעיל צדקה סי' צ"ה והגאון ח"ס הביא בשם הגאון בני יונה כלהו בחדא שיטתא קיימי כשנכתב בטעות מותר למחקו ע"ד לתקן. אמנם לא כן דעת מרן הט"ז ז"ל שהשיג על המ"ב והוכיח דע"כ הברייתא איירי ג"כ כשנכתב בטעות שלא כהלכתו דאם נכתב כהלכתו האיך ס"ד דת"ק דנמחק דעל חנם אין למחוק אות אחת מאותיות התורה אלא ש"מ דמיירי שלא נכתב כדינו וע"ז מסיק ר"ה הלכה כאחרים דלאחריו אינו נמחק אלו דברי אדוננו אא"ז הטז"ל:
ואני בער ולא אדע ולא אבין הוכחה זו דמי גילה לנו דאיירי בכתיבת הס"ת הק' דלמא מיירי בכותב פרשה בעלמא להתלמד בה שלא בקדושת ס"ת ונספח להשם אותיות מיותרות ט"ז קאמר לפניו ולאחריו מה דינם. ואין לומר דא"כ גם עצם השם אינו קדוש לפי מה שכ' הגה"מ בשם רא"מ הובא בט"ז לעיל שם שנכתב שלא בכונה אין בו קדושה כדאיתא בגמ' דאין שם זה מן המובחר. זה דוקא לענין להכשיר בס' אבל לא לענין דיהי' מותר למחקו. וגם זה דוקא במתכוין לכתוב יהודה. אבל במתכוין לגמור את השם הק' ודאי דחלילה לנגוע אפס קצהו ובהנטפל לו. ומעתה תקשי מנין לו למרן הט"ז לענין כתיבת ס"ת כשנכתב בטעות. די"ל בזה גם בס"ת הק' אם נכתב מתחילה כדינו וצריך אח"כ לתקנו לפי שאירע בו איזו קלקול או שרוצה ליפותו וכדומה בזה חלוק דין כתיבת ס"ת משאר כתבים דבשאר כתבים שלא נכתבו בקדושה מותר למחוק לא כן בס"ת כיון שנכתב בקדושה. וכדבעינא למימר לקמן. אבל אין ראי' הט"ז מכרעת מן הגמ' והסברא נותנת לכאורה כשיטת המ"ב והפוסקים הנ"ל:
אמנם צריכין למשכוני' נפשנו לישב דברי רבינו הט"ז ז"ל להבין מאין למד הוא דהברייתא מיירי היכא שנכתב בטעות בתחלתו שהביא מזה ראי' כדינו הנ"ל. לכן אלמוד אני לקיים דבריו וכדאיתא בפ"ש דנגעים אם לקיים דברי חכמים הין ועיי' בתוסי"ט. והנלפענ"ד דמכח האי דקשיא לן מה בין לפניו ולאחריו יהי' מאיזו טעם שיהי' הא דאסמכוהו רבנן להיות להנטפלים קדושת השם. אבל למה הקילו במה שנטפל מקודם על כן מוכח מיני' דהברייתא מיירי היכא שהנטפל נכתב בטעות ולמותר וצריך למחקו ובזה בין תבין החלוק יפה יפה דלמאי דקימ"ל בכ"מ כל יתר כניטל דמי. וכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשורף דמי. ועיי' באה"מ סי' קרה בב"ש גבי כתבו על איסורו הנאה דצריך ביעור פסול א"כ נחני אנן בנ"ד שכתב הנטפל טרם שכתב את השם. עד"מ הבית או הלמד הנה בשעת הכתיבה בעוד שלא כתב את השם והאות הזה הי' בטעות ומיותר עומד הי' למחיקה ולגרירה. אלו הי' נזכר תיכף בודאי הי' מחקו ונמצא דינו כמחוק וכנטול דמי לכן גם כשכתב את השם סמוך להאות ההיא לא פשטא הקדושה על האות כיון דבשעת מעשה כמחזק הוי וכאלו אינו שוב לא חל עליו הקדושה גם אח"ז דלא הי' על מה שתחול קדושת השם וזה האות פורח באויר לכן שפיר מותר למחקו כן אימת שנזכר בטעותו. משא"כ מה שנספח אחר שכבר נכתב את השם הק' הכתיבה והקדושה באין כאחד. וזו פירושו שכבר קדשו השם דלכאורה אין הבנה מה זו הלשון אומרת שכבר קדשו השם מה לי שנכתב מקודם להכי או לאחריו ובזה ניחא דכיון שכבר הקדושה איתא וניהו שנכתב הנטפל למותר אבל מ"מ הקדושה כבר ישנו בתיבה זו מיד נתקדש בצירוף דאסור למחוק. משא"כ במה שנכתב טרם שבא הקדושה והוי כאלו אינו שהי' עומד למחוק וכנמחק דמי והבן שכן נ"ל לפרש אליבא שיטת הט"ז ז"ל ומעתה שפיר למד הט"ז מזה הברייתא דמיירי ע"כ באם נכתב הטפל בטעות וע"ז מסיק שהלכה כאחרים דמה שלאחריו אינו נמחק זו מה שנ"ל בישוב שיטת אא"ז מרן הט"ז ז"ל:
ומעתה נחקורה ונשובה עד ה' לישב קושיא הנ"ל אליבא דהפוסקים דקיימ"ל בשיטתא חדא דעה שנכתב בטעות מותר למחקו גם לאחריו. דהנה לכאורה יש להעיר מה הוי ס"ד לחוש דנימא דמה שנטפל בטעות יהי' קודש הרי קימ"ל כב"ה בכל דוכתי הקדש טעות אינו הקדש. א"כ מה שנכתב למותר ובטעות איגלאי מלתא למפרע דאינו קדוש אלא די"ל דזה דוקא בהקדש שהוקדש מפי הבעלים תלוי בדעתם ולכן כשנעשה בטעות אינו הקדש. אבל בקדושה שבא מאילי' שאני דנתקדש הדבר ממילא ומאליו דכיון שנטפל להשם הק' פשטה קדושה בכולה תיבה הואיל דנקרא ביחד עם השם וכמו בקדושת עולה ובקידושי אשה דפריך בריש קידושין במקדשה חצי אשה דנימא גבה דתפשוט הקדושה בכולה אי לאו דתליא בדעת האשה עיי"ש אמטי להכי גם בזה אף שהי' בטעות נתפס בקדושת השם שנספח ונעשה על טהרת הקודש כקודש דמי מכח חבורי קודש:
הנה בזה שהבאתי למעלה הטעם דהטפל אל ה' נתקדש בקדושת השם כל עיקר סמיכת חכמים מהא דהמזבח מקדש את הראוי לו. ולסברת הט"ז גם מה שנכתב שלא כהלכתו מקרי ראוי הואיל שראוי בשאר דוכתי. אולם גם אם נימא הואיל דבמקום הזה לא שייכא ומיותר הוא למקרי אינו ראוי וא"כ אינו ראוי לקדשו. אבל יפה העיר בזה הגאון בח"ס דאולי נידן השם הק' כמזבח הפנימי דמקדש גם שאינו ראוי כמבואר בהרמב"ם הפה"מ אמנם אני אומר בזה הרי איתא בסוכה ובמנחות דקימ"ל כ"ש אינן מקדשן אלא מדעת אבל שלא מדעת אינו קדוש בכ"ש. מעתה הדבר נכון ומבורר היכא שנכתב בטעות דזה הוי כשלא מדעת. דעת טועה מקרי והקדש טעות אינו הקדש. א"כ אפי' שהסופר בשעת כתיבה הי' בדעתו לקדשו אבל בטעות נעשה ואינו הקדש ועוד הרי איתא בב"ק הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י כיון דקמי שמיא גליא ורחמנא ידע עיי"ש לענין הדר בחצר ההקדש שלא מדעת כן נמי להיפוך בכאן הרי קמי שמיא גליא שהוא למותר ובטעות לא חל ההקדש. וכהאי דפרק נגה"ד גבי מותר המת ליורשים אמרינן דחזי לי' תפיס דלא חזי לא תפיס. ועיי' בט"ז באור"ח סי' תרע"ב גבי מותר שמן שבנ"ח יעיי"ש. היוצא מכל זה ברור ונכון דמה שנתפס ונספח ונדבק להשם אותיות בטעות בין לפניו בין לאחריו אינו קדוש לפי הנ"ל דהקדש טעות הוי. מה אמרת קדושה הבא מאלי' שאני הרי כ"ש אינו מקדש אלא מדעת מעתה לפי הטעמים המבוארים בהא דנטפל קדוש זה דוקא היכא שמעיקרא בשעת כתיבה נכתב כהלכתא וכדינו אלא דאח"כ נולד בו איזו קלקול דצריך תיקון שוב אינו נמחק ובכגון זה איירי הבריתא. אבל היכא שמתחלה נכתב בטעות גם לאחריו נמחק לצורך תיקון כאשר יבואר וז"ב ונכון והבן:
איברא דלפי"ז חובה עלינו לבאר החילוק בין לפניו ולאחריו היכא שנכתב לכתחילה כהלכתו דע"ז קאי הברייתא אמנם יבואר לפנינו בעזה"י בטוב טעם ודעת. דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהיה"ת כ' הסותר אבן אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל לוקה משום לא תעשון כן. וכן כתב בפ"א מה' בית הבחירה ה' י"ז דהנותץ אבן אחת מן המזבח כו' דרך השחתה לוקה כו'. וכן בפ"ט מה' כלי המקדש בכל בגדי כהונה הקורען דרך השחתה לוקה. ונשמע מזה דאין איסור אלא דרך השחתה דוקא אבל לצורך תיקון מותר. וכן איתא בהדיא במרדכי פ' בה"ע הובא בב"י אם נתץ ע"מ לבנות שרי דהאי נתיצה בנין מקרי וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קנ"ב בהגהה דאסור לסתור דבר אלא א"כ עשה ע"מ לבנות והמג"א הביא בשם מהר"ם פדואה הא דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר והקשה הפרמ"ג במ"ז דמשמע בתלוש מותר והוא נגד גמ' ערוכה מכות כ"כ המבשל בעצי הקדש לוקה משום ואשריהם תשרפון באש ולא תעשון כן לה"א והניח בצ"ע. וראיתי למי שתי' קושיתו דשאני היכא שמאבדו לגמרי כמו שריפה אסור גם בתלוש אבל נתיצה לא לאבד לגמרי אינו אסור אלא במחובר ולא בתלוש ולא נהירא לי ישוב זה דמה לי נתיצה או שריפה שתיהם דרך השחתה המה ומה חילוק בין מחובר לתלוש ובהרמב"ם הנ"ל לא מחלק בין סתירה לנתיצה דא ודא אחת היא אם דרך השחתה לוקה לא חילוק ולא ביליק ידענא והגאון הגדול הפלאה ז"ל בנמוקי חומש פ' ראה כ' דאפילו אם כבר נתץ אבן מן המזבח או שנהרס המזבח ונשאר אבן והוא בתלוש ואינו לעבודה ראוי עוד מ"מ נזהר שלא לנתצו והוכיח כן מהילקוט יעייש"ה הרי מבואר שלא כדברי המחבר שתי' כן ואם כונתו בתלוש היינו שיכול לזוז ממקומו שלא יהי' דינו כנתיצה מחמת שנטלו ממקום למקום זה לא איצטרך כלל להשמיענו ושטחת לשון המג"א לא משמע כן וגם בשו"ת מהר"פ הוא מ"ש שם מיירי לענין אבל כתב דאולי בתלוש מותר נתיצה ולגמרי משמע דאילו על הנטילה וליקח ממקומו לבד לא הי' לאסתפוקי בכך:
והנראה לי לבאר הדבר דהנה מתוך דברי רבינו ז"ל נשמע דנתיצה אינו אסור אלא דרך השחתה וגבי מחיקה לא הותנה אלא דרך השחתה ומדסתם משמע דאף שלא בדרך השחתה אסור וצריך לדעת מנין לו לרבינו ז"ל לחלק בכך הרי שניהם נפקא מלאו לא תעשון כן. ונראה דיצא להרמב"ם ז"ל מהא דאיתא בספרי הובא ברש"י דר"י הקשה וכי תעלה על דעתך לומר דישראל נחשדו להיות מנתצין את המזבח וקשה אמאי לא פריך גם על מחיקת השם וכי תעלה ע"ד שיהיו מוחקים את השם הק' חלילה ומתוך כך למד הרא"ש דמותר לנתוץ במזבח ע"מ לתקן ולא פריך ממוחק ה' די"ל דקרא קאי כשמוחק עק"מ לתקן וע"ז קאי הקרא לאסור משא"כ בנתיצה באמת זה מותר אלא בנתיצה בעלמא שלא לצורך מצוה ע"ז פריך וכי תעלה ע"ד ועיי' באלי' רבא סי' קנ"ב ומיני' יליף הרמב"ם ז"ל לחלק גבי נתיצה נקט דרך השחתה אז לוקה משא"כ אם לצורך תיקון מותר אבל במוחק השם תמיד אסור וטעמא דמלתא להבין החילוק דקרא קאי על תרוייהו בשוה ויבואר לפנינו לקמן בעז"ה:
ומקודם אציגה נא מה שיש להעיר לפי"ז אמאי נקט רבינו ז"ל גבי בגדי כהונה ג"כ דוקא דרך השחתה ובמעיל כתב סתמא הקורע פי המעיל לוקה ותיכף בסמוך לזה כ' בכל בג"כ הקורען דרך השחתה לוקה והמשל"מ שם הביא בשם קרבן חגיגה דוקא בשאר ב"כ אינו אלא דרך השחתה אבל במעיל חייב אפי' שלא דרך השחתה והמשל"מ לא סבירא לי' שכ' דהני מילי ליתא וס' ק"ח אין בידי ונעלם ממני מה טעמו. והנראה לי להסביר הענין דנחזי אנן האיך משכחת לי' שנקרע ב"כ שלא כדרך השחתה דאם הכונה ע"מ לתקן אי אפשר לפי המבואר דאם נקב או נפגם הכלי שרת לית תקנתא להכשיר דצריך חדשים משנתקלקל קצת נפסלו ואין לתקנם דאין עניות במקום עשירות ועיי' בהרמב"ם פ"ח מה' כה"מ דינים אלו שמבואר דב"כ וכ"ש אין מתקנים עיי"ש. א"כ לא משכחת שיהי' נקרע ע"מ לתקן אלא פ"כ איצטריך לאשמעינן דהיינו כשבלו ונתקלקלו ומבואר במתני' פ' החליל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומדליקין בשמחת ביה"ש ופירש"י מבגדי השרד ואבנטיהם הישנים מפקיעין וקורעין לעשות פתילות למקדש ולכאורה קשה איך היו קורעין הרי עובר על לא תעשון כן וכי מפני שנתישנו יהי' מותר לקרוע ול"ש ע"ז לומר דלב ב"ד מתנה עליהן כיון דכבר קדשו בבגדי כהונה לא נפקא מקדושתייהו כמ"ש בתוס' בשבת ד' כ"א ע"ש ובתוס' כתבו שם דמש"ה מדליקין בהם בשמחת ביה"ש משום דהוי לכבוד הקרבן צורך קרבן נקרא אבל אכתי תקשי איך יכול לקרעם ובזה מפורש דברי רבינו ז"ל דאינו אסור אלא דרך השחתה אבל לצורך קרבן מותר כשאינו ראוי' למלאכתו ראשונה מותר לקרען לצורך מצות קרבן כמ"ש בתוס' הנ"ל ובזה ניחא דאך ורק בשאר בג"כ כן אבל במעיל לא שייך לומר כן דהוא בגד של כה"ג שדינן להיות גונזן כמ"ש בהרמב"ם ז"ל. א"כ לא משכחת כלל ענין קריעה שלא כדרך השחתה כיון דאסור לתקנן ולאשתמושי בהו שלא לצורך עבודתן מתחלת עשייתן ומתורץ של הק"ח הנ"ל וז"ב:
והנה בהא דנתיצת אבן מהמזבח או מהיכל דאינו דרך השחתה דמותר היינו דוקא לצורך תיקון במקומו אבל אם לעשות בו מצוה במקום אחר נראה דאסור לפי מה דאיתא בקידושין ובמנחות דאין אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה ושם במנחות מ"ח חטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן אבל חטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן. מעתה גם בזה אם סותר ע"מ לתקן ולבנות במקומו אתי שפיר אבל אם לסתור בשביל איזו מצוה אחרת זה ודאי דאסור מעתה יש להבין ביאור הדברים שבין מחובר לתלוש דבמחובר אסור לנתוץ ולסתור רק ואך לתקן ולבנות במקומו וזה חטאת בזה בשביל שתזכה במקומו ומן הסברא כך היא כמ"ש הב"י דהאי לאו סתירה מקרי אלא בנין אבל אם כדי לזכות בו לעשות איזו מצוה אחרת לא הותר לו בכאן הסתירה משא"כ בתלוש. הנה אם דרך השחתה היינו לא בשביל מצוה ודאי דאין חלוק בין מחובר לתלוש אלא דהכונה בשביל איזו מצוה בזה מותר בתלוש כיון דכל מה שעושה בתלוש מקומו הוי כיון דנעשה לזוז ולטלטל ממקום למקום. ע"כ מותר לסתור בשביל איזה מצוה משא"כ במחובר אינו מותר אלא אם צריך למקומו הראשון וז"ב ואמת. ומעתה אין כאן קושי' כלל מהא דהמבשל בעצי הקדש לוקה היינו דרך השחתה בלי שום מצוה בזה דינו כמחובר ולוקה משום קרא ואזהרה ואשריהם תשרוף ולא תעשה כן כו' ולק"מ קושי' הפרמ"ג הנ"ל והבן ולקמן נדבר עוד מזה הכלל בעז"ה.
וראיתי להגאון ח"ס ביו"ד סי' רס"ז הוכיח דגבי מחיקת השם ג"כ לא נאסר רק דרך השחתה אבל לצורך תיקון לא איכפת לן וראיתי מה דשנינו בפסחים פ"א מתני' הציקנין שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה ועיי"ש בתוס' ד"ה נטמא רובו. וקשה הרי עכ"פ עברו על לא תעשון כן כמבואר במלקות כ"ב המבשל בעצי הקדש לוקה משום ואשריהם תשרפון באש ולא תעשון כן כו' וע"כ משום דלא הי' דרך השחתה ע"כ. והנה דברי הגאון אלו תמוהין הם דלפי דעתו ז"ל בקושיתו דלא ניחא לי' בהך שכתבו התוס' שם דמטעם לב ב"ד מתנה עליהם שרי להו והי' קשה בעיניו דממ"נ עברו על לת"כ א"כ מה מועיל בתירוצו דאינו דרך השחתה אין לך דרך השחתה גדולה מזו דמ"ש מהא דהמבשל בעצי הקדש וכי משום שנעשה בהם מצות שריפת נותר מה בכך וכי אין להם עצים בביתם אלא מפני שהם צרי עין ליקח משלהם ושורף מעצי המערכה ולמה יקרא דרך השחתה שמשחית עצי המערכה בחנם אלא דקושיתו מעיקרא ליתא דכיון דלב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא להכי בתחלה כנתקדשו וע"ת הם עשויים דבנטמא רוב דינן לשרוף מעצי המערכה וגם הציקנין ונמצא ממילא אין בזה איסור השחתה וא"כ לא שמענו מזה שום התחלת ראי' להתיר מחיקת אות א' מהשם הקדוש בעבור איזו מצוה ול"א בזה חטא בשביל שתזכה כאמור:
אמנם לכאורה יש לדון להתיר למחוק אות הנטפל כדי להכשיר היריעה ומדין ק"ו מהשם הק' גופא דאיתא במ"ס בנטף דיו על האות מותר למחקו דאין זה מוחק אלא תיקון וגם באותיות הנדבקין להשם מותר לגררן כמבואר בהרא"ש וטו"ש. ומזה הקילו האחרונים למחוק האותיות הנטפלים בשביל תיקון מכח כ"ש של אותיות ה' אכן ק"ו פריכא הוא מהא דנטף דיו אין ראי' דשאני בנתבטל צורת האות לגמרי וגם לגרור הדבק מותר אין זה ראי' על גוף האות היינו נ"ו או כ"ם היתרות מאחר שנתקדשו בקדושת השם איך נימא למחקם בשביל הכשר היריעה זה הוי כמו חטא בחטאת כדי שתזכה בעולה ולא אמרינן כן. איברא דהדרנא למלתא קמייתא דכ"ז דוקא היכא שנתקדש בתחלה אלא דנולד אח"כ דבר שצריך תיקון אבל היכא שמתחלה בטעות נכתב לא הוי הקדש וכמבואר למעלה אבל להבין הברייתא לחלק בין מה שנטפל לפני ה' ובין לאחריו דהברייתא איירי היכא שנכתב בתחלה כהלכתו. נראה לומר דבר נבון ומתקבל בדרך אמת וישר דיש להתבונן מה טעמא דרבינו הרמב"ם ז"ל וגבי הנותץ אבן מן המזבח או מההיכל כ' דוקא דרך השמחה גבי מוחק השם סתם דבריו לא התנה דרך השמחה דמשמע אפי' צורך תיקון אסור מחיקה אות אחת מהשם והרי שניהם אלאו אחד נפקי ונתצתם ושברתם ואבדתם את שמם וע"ז נאמר לא תעשון כן לה"א:
אמנם טעמא דמלתא דהאי מרגניתא טבא. והלכתא מחורתא איפא למשמע מיני' והסברא היא כך. דאיך יהי' נמחק אות אחת מהאזכרה ויעבור כדי לכתוב אות אחר במקומו הנה הקדושה הראשונה שהי' בהאות הנמחק כבר עבר ונאבד על ידו וחטא בה. ומה שיכתוב אות אחר במקומו זה היא פנים מרשות בא לכאן אבל חטא הא' שמחק לא נתקן והוי כמו חטא בעולה כדי שתזכה בחטאת או להיפוך. ע"ז תהי ר' יוחנן וכי אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה. כיון דהחטא הראשון מה שמחק ואבד אות אחת מהשם הק' לא יתקן. אלא שיזכה מה שיעשה עתה אות אחר. וזה דוקא בקדושת השם הק' אבל כנתיצה אבן ממקום קדוש הכי האבן יש בו קדושת עצמו. הקדושה שבו היא ממה שהוקצה מקדושת מזבח או היכל שהאבן קודם שנבנה בתוך המזבח או ההיכל לא הי' קודש. אלא שקבל קדושה בקדושתו במחברת במקום הקודש שהוקדש אמר הבנין. א"כ כשיש קלקול וצורך תיקון ניהו שבשעת הנתיצה יש איזו חטא אבל כיון שעושה ע"ד לבנותו וכשמחזיר הדבר חוזר אל הקדושה שהי' בו מקודם וזה דברי ברור וסברא ישרה שבין נתיצה למחיקה. שבזה אין בו קדושות עצמית אלא קדושה מכח הבנין והקדש שהוקדש לשם כך. משא"כ במחיקה שיש בהשם קדושה עצמו ולא מכח מה שהוקדש. גלל כן במחיקה אי אפשר לתקן דהיינו חטא בזה בשביל שתזכה באחר והבן:
מעתה מבואר ומובן היטב מה בין אותיות שלפני ה' ולאחריו דבאותיות שלאחר השם מאחר שנספח ונטפל להשם נצטרף עם השם ונקדש להיות כמוהו מטעם צירוף או שפשטה קדושה בכולה יהי' מאיזו טעם שיהי' הנה בשעת הכתיבה נתקדש כיון שכבר קדמו השם א"כ יש בו מקדושת העצם. לכן אחר שנולד בו ענין שצריך לתקן וליפותו הנה אינו נמחק כיון שיחטא במה שימחה ולזה האות אין תקנה והוי כמו חטא בשביל שתזכה באחר וכס' הנ"ל. אולם לא כן באותיות שלפני ה'. הנה בשעת כתיבה אכתי לא נכתב בקדושת השם כי אם כאות אחר שבתורה שעדיין לא נכתב השם. אך אחר שכתב את השם הנה זה דומה לנתיצה אבל שלא הי' בה מקדושת עצמי בתחלה אך מצד הקדש שבא עליו מהסמיכה ובזה שפיר יש תחנה למחות את האות והקדושה תחיל על האות שיכתוב עתה ודוק היטב והבן כי האותיות הנטפלים להשם לפניו ולאחריו המה כמו בין נתיצה בבנין למחיקת השם. דכמו שהרמב"ם ז"ל מחלק דבנתיצה אינו עובר כי אם דרך השחתה אבל לצורך תיקון שרי. ובמחיקה גם דרך תיקון עובר. זה החילוק שבין אותיות שלפני ה' לאותיות שלאחר השם וז"ב ונכון בטעם לשבח. ומעתה אחר אשר הפליתי דהברייתא מיירי בנכתב כהלכתו ממילא נתברר לנו העולה לפי המבואר למעלה שהדין עם הפוסקים דאם נכתב בתחלה בטעות גם הנטפל לאחריו נ"ו או כ"ם נמחק וכמו שבארתי לעיל וכנ"ל:
ועוד נראה לי לומר דבר דאפשר למצוא אופן אליבא דכ"ע יוכשר. דהואיל דעיקרא דמלתא הא דאינו נמחק לצורך תיקון משום דאין אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה. הנה לפי מה דאיתא בגמ' דברכות פ' שש"א ובגיטין פ' השולח גבי הא דר"א שחרר עבדו להשלים לפשרה ופריך האיך עביד הכי הרי המשחרר עבדו עובר בעשה. ומשני מצוה דרבים שאני. והר"ן בפ' השולח כ' דע"כ לאו עשה גמור היא דאל"כ היכי דחינן עשה שבתורה מפני מצוה. ונמצא כמו דאמרינן התם דדוחה מצוה שנוגע לרבים את העשה דרבנן בידים כן נמי בזה דבר שנוגע לאותיות הנטפלים דקדושתן מדרבנן כנ"ל. ראוי הוא שידחה זאת מפני כל היריעה שנכתב בהם כמה אזכרות ושמות ק' ונפסלו מקדושת ס"ת שנכתב לשם קדושת ס"ת ונתקדשה כל היריעה ויהי' בזה הורדה מקדושה ויהי' כזה מצוה דכמה שמות הקדושים דהוי הוא בזה אחד למחות הם. שעשם זה לבד כדי שיוכשרו כמה שמות כנ"ל:
והנה בצד יתנהג בתיקונו הנה לקלוף שלי האותיות בם. לא נכון בעיני יען שצריך להיות בזה אומן יד ביותר וזריז כי ירא אנכי פן ישלח ידו גם בהיוד שהוא מגוף עצם השם הק' וקשה לעשות כן בזהירות ואין תקנה רק לגרור "מם''. והיינו מקודם את המם שהיא שני להשם והכ"ף הוא ראשון להשם. וכדרך שאמרו בברכות זה שני לארץ וזה שלישי לארץ. ונשמע מה שהיא סמוך יותר מקודש וחשוב יותר. אף שיש לחלק משם אבל מ"מ אם ימחוק הכ' אכתי יהי' נראה כתיבת אלקים ואף שיהי' הפסק בין היו"ד להמ"ם מ"מ יצטרך לגרור המם ויעשה שני איסורים כי המם יש בה עדיין קדושה שיהי' נראה כצירוף להשם אבל ימחה ויגרור קודם את המ"ם ואח"כ ישאר הכ"ף כפופה בסוף התיבה לא יהי' שייכות ובזה לא יעשה שום איסור שלכ"ע אות שאין פירוש ושייכות להתיבה מוחק לכתחלה באין שום מיחוש ופקפוק. ע"כ כן יעשה למחוק ולגרור המ"ם ואח"כ הכ"ף כפופה ויעשה כ' פשוטה כנ"ל להלכה ולא למעשה עד שיסכים לזה איזה גדול המפורסם בהוראה אז אהי' כסניף בעלמא השם הטוב יצילנו משגיאות. ויראנו בתורתו נפלאות: