שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן כד
עוד להרב הנ"ל
מה שהעיר רו"מ בקושי' דלמה בכתיבת ס"ת דכתיב לכם וצריך הוא או ע"י שליח לכתוב ולא סגי בלוקח ספר מה"ש או בהניחו לו אבותיו ומ"ש גבי מזוזה מה"ש והביא הקושיא שמצא בס' פנים יפות להגאון ז"ל בנ"ח פ' ואתחנן שעמד בזה. ותי' משום דליתא בנשים מחמת שאינה בקשירה ואע"פ שחייבות במזוזה מדכתיב למען ירבו ימיכם נשי בעי חיי. וא"כ אי חובת גברא הוי מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליחא מצי עביד וע"כ דאינו וממילא חובת הדר. וע"ז מפקפק מע"ל דעדיין הקושי' במקומה דלמען ירבו מפקא מהקישא וקשרתם וכתבתם. א"כ במה תתחייב כיון שאינו בכלל המקרא וכתבתם על מזוזות לפי' הס"ד דפי' וכתבתם דוקא דצריך לכתוב בעצמו או בשליחות א"כ אם נימא דנשים אינן בכלל זה ממילא אינם חייבים במזוזה כלל אבל באמת הואיל דגלי קרא למען ירבו דנשי ג"כ בעי חיי. א"כ ממילא שוב הדרא לכללא דגם הם איתא דוכתבתם ודמי ממש לגברי א"כ ממילא נשמע דלאו דוקא וכתבתם בעצמו ויבואו האנשים עם הנשים בשוה בכלל המצוה הזאת וא"ש דברי הגאון ז"ל ולא אמר כלום. ואפשר להיסב כוונתו דמע"ל שיצא לפקפק דאין זה תי' מספיק ויפה הי' לו לדקדק. דאכתי י"ל לעולם דצריך דוקא לכתוב בעצמו או ע"י שליח והיינו אנשים לעצמם ונשים לעצמן כי נשים עם בפ"ע ויכתבו המה לצאת י"ח דניהו דאינן בוקשרתם שיכולו לצאת י"ח ולכתוב עבור אנשים. אבל בזה גלי קרא למען ירבו ונשי גם הם בעי חיי ע"כ יכתבו מזוזות לעצמן. ואף דדרשינן בגיטין דנשים פסולין לכתיבה מחמת היקש דוקשרתם זה דוקא לפי האמת דכתיבת מזוזה אינה מצוה דוקא לעצמן ע"כ יהיו כשרים לכתוב לעצמן. א"כ אין מוכח מזה דלשון וכתבתם דוקא מזוזות חובת הדר ואפשר הוא חובת גברא. ומש"ה אין תירוצו של הגאון ז"ל עולה יפה. ואם ע"ז היתה כוונתו בעמדו על הפני' הנ"ל הי' לו לפרש דבריו. אמנם באמת גם זה אינו כדאי לדחות דברי הגאון ז"ל דשפיר קאמר דמי ימר דלמען ירבו מפקא מהיקישא. אדרבא יותר נכון לומר דמכח היקישא דאשה אינה בוקשרתם ואינה בוכתבתם ומדגלי קרא דנשים חייבות במזוזה ממילא נשמענה מן הדא דא"צ שליחות לכתיבת מזוזה רק דהוי חובת הדר. ודברי חכמה דיבר מרן הפלאה ז"ל כדרכו בקודש. וכל דבריו מתוקים כדבש:
ויש בזה ליישב קושי' השאג"א שעמד בסי' ל"ה על רבינו הרמב"ם ז"ל שכ' מצות הי"ח דנשים אינן חייבות במ"ע דכתיבת ס"ת ותמה עליו מנין לו לרבנן ז"ל דענין ת"ת אין תלוי בזה ואי משום דכמה מצות אין בהם הרי בישראל ג"כ אין בכ"א כל המצות. ואי ממה דאמרינן בגיטין מ"ה דנשים פסולות לכתיבה הואיל דאינן בוקשרתם. ממילא ש"מ דאינן במ"ע דס"ת כיון דאינן בוכתבתם. גם מזה אין מוכרח שהרי גם בכתובות מזוזות נשים ועבדים פסולין ומ"מ חייבים הם במזוזה ונמצא שאין ראי' מזה די"ל דגם במ"ע דס"ת חייבות אף דפסולות לכתיבה והניח בצ"ע ובתמוה על רבינו ז"ל. ולהנ"ל ניחא ולק"מ דשפיר מוכח מגמ' הנ"ל דמגלי קרא דמקשינן כל שאינו בוקשרתם אין בוכתבתם ומש"ה פסולין אשה ועבד לכתוב ס"ת חו"מ. א"כ ש"מ דנשים אינן חייבות במ"ע דס"ת דאל"ה מי יכתוב להם הס"ת ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליחא מצי עביד. א"כ ממילא נשמע דאין במציאות לחייב נשים במ"ע דס"ת והא דחייבות במזוזות. היינו משום דבאמת כתיבת המזוזה אינה מצוה לכתוב בעצמו או ע"י שליחות כיון דלפי האמת אין זה חובת הדר וא"צ שליחות לזה. ושפיר חייבות לדור בבית שיש בו מזוזה דוקא. משא"כ אם נימא בכתיבת ס"ת לחייבה זו היא מצות כתיבה דלא סגי בלי שליחות א"כ תקשי מי איכא מידי וע"כ ש"מ דפטורות ומיושב היטב קושי' הש"ע ודברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים והבן:
ובעיקר הקושיא הנה למה העלים עין שמקדים הגאון ז"ל ליישב דמעיקרא ליתא דאיך נימא דוכתבתם על מזוזות חובת גברא א"כ כל יחיד ויחיד יתחייב לכתוב לו מזוזה וכ"ש בשעריך ואצטריך כ"א מהעיר לכתוב לו מזוזה וקרא משמע כתיבה א' על מזוזה ואינו חובת גברא אלא חובת הדירה וזה היא האמת ומה שכ' ועוד נראה אינו אלא לרוחא דמלתא לחדודא בעלמא:
ובני שיחי' תי' והשיב לי על הקושיא דשאני גבי כתיבת ס"ת דכתיב כתבו לכם ודרשינן לכל אחד ואחד וכמו וספרתם לכם שתהי' ספירה לכאו"א או ולקחתם לכם גבי נטילת לולב שתהי' נטילה כיד כל או"א וכמו כן בס"ת משא"כ במזוזה לא כתיב וכתבתם לכם אלא וכתבתם על מזוזות ביתך היינו במזוזה אחת וחובת הדר ולא לכתוב בעצמו וגם זה נכון בישוב הקושיא ולפענ"ד אין התחלה לקושיא דבשלמא גבי כתיבת ס"ת עיקר המצוה לכתוב לו ובגמר הכתיבה נגמר מצותו אבל במזוזה עיקר מצותו שיתלה המזוזה על מזוזות ביתו דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך והי' ס"ד בגמ' יכול על האבנים אלא דיליף ג"ש כתיבה כתיבה כדאיתא בהקומץ רבה. א"כ ל"ד כתיבת ס"ת דעיקר מצוה שיכתוב לעצמו ס"ת או ע"י שליח ולהכי א"י בהניחו לו אבותיו לא כן במצות מזוזה דעיקר המצוה שתהי' הפרשה על מזוזת ביתו ובגט דכתיב וכתב לה ודרשינן לה לשמה ואלו לא נכתב לה רק וכתב ונתן הוי אמרינן דכשר ליתן בידה גט שנכתב שלא לשמה רק העיקר הכשרו של גט ליתן בידה ספר כריתות ומשום הכי בוכתבתם דמזוזות כשר כשלא נכתב לשם הדר רק עיקר המצוה להניח על מזוזת הבית משא"כ בס"ת עיקר מצותו להכתב על ידו או ע"י שליחו וז"ב והבן. מעתה מה שהקשה לשאול מ"ש גט ממזוזה לק"מ כיון דבגט כתיב וכתב לה דרשינן מיני' דצריך לשמה משא"כ במזוזה. ובלא"ה הנה לא עיי' מע"ל ולא ראה דברי תוס' בהקומץ ד' ל"ד שהקשו שם אדמילף מכתיבה דסוטה ומכתיבה דמשנה תורה נילוף מגט דכשר על עלה של זית ותי' דשאני מזוזה וס"ת דחובת דורות ומצות יעיי"ש והבן ותו לא מידי:
ומה שהעלה מע"ל ברעיניו לדמות דין כתיבת ס"ת למילה כמו שפסק הש"ך באם שהוא מוהל לא יתן לאחר ליטול בנו דמבטל מ"ע שלו ודימה מע"ל כן בכתיבת ס"ת דאם יכול לכתוב בעצמו לא יתן לאחר לכתוב דבזה מבטל מ"ע שלו לבבי לא כן ידמה והמשכיל יבין החילוק של זה מזה חדא דגבי מילה אם יתן לאחר למולו שוב לא יהי' בידו למול שנית. א"כ כיון שהמצוה מוטלת עליו וכשיתן לאחר מבטל מ"ע שלו משא"כ בס"ת מה שנותן לאחר לכתוב עדיין אינו מבטל מ"ע כיון שיש בידו ג"כ לכתוב עוד ספר אחר וא"כ רשות בידו לצות לאחר לכתוב לו וממילא יוצא י"ח כתיבת ס"ת ותמיד יש בידו לכתוב בעצמו ג"כ וא"כ אינו מבטל מקודם ול"ד למילה והבן. ועוד דוקא גבי מילה שפיר כ' הש"ך הטעם מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וכן ציוה התורה לכתחלה שימול בעצמו וכמו בכיסוי מי ששפך הוא יכסה משא"כ בכתיבת ס"ת לא נאמר כי אם כתבו לכם דהיינו שיהי' בידכם ס"ת כתוב לפניכם וכולם חייבים בדבר כאחד אחודים וגם חקרו האחרונים אם שותפים כתבו ס"ת א' בשותפות אם יוצאים י"ח במצוה זו ות"ל במקום אחר הארכתי בפרט זה ומצינו במד' ילקוט סוף פ' ברכה דמשה רבינו ע"ה כתב י"ג ספרי תורה ונתן לכל שבט ס"ת א' הרי דמשמע בזה יש מצוה ג"כ. ועוד שאם הי' כך הדין מי שיכול לכתוב בעצמו א"י ידי חובתו בשליחות למה לא מצינו בשום פוסק חיוב במ"ע זו שילמוד אדם א"ע לכתוב כדי שיכתוב ס"ת לעצמו וביד כל אדם ללמוד. ועיי' בתוס' ריש גיטין גבי שחיטה שביד נשים ללמוד הלכות שחיטה ומקרי בידה ע"ש ומכ"ש שיש ביד כל אדם ללמוד כתיבת ס"ת ומדלא מצינו בשום מקום לחייב בכך ש"מ דמ"ע כתיבת ס"ת אינו דוקא על אדם בעצמו רק שיצוה לכתוב על ידו ג"כ יוצא בו י"ח גם כשיכול לכתוב ול"ד כלל למילה דהתם חיוב הבן על האב בעצמו וז"פ וברור. ובענין שמחולק התב"ש והקצה"ח משיגו בענין מילה מבואר אצלי במק"א במ"פ להרמב"ם ז"ל שהארכתי בזה ת"ל ואכמ"ל וגם אין הזמן גרמא להעתיק ולהכפיל את הדברים שבארתי שמה ועוד חזון למועד ברצ"ה:
ומה שתמה רומע"ל על הרמ"א והאחרונים שהאריכו בהא דפדיון הבן ע"י שליח והוא גמרא ערוכה בכורות ד' נו"ן דשדר ר"א לרב אסא ברי' דרבינא שבסר זוזי לפה"ב הרי מבואר דשדר ע"י שנוח זו קשיתו ולק"מ דבהפוסקים איירי כששלח שליח לפדות בנו או בממונו של חברו או בממונו שנותן להשליח מה שמגיע להכהן כמ"ש הט"ז שם אבל אינו אומר לשליח איזו כהן בוחר לו רק שמצוה להשליח שהוא יפדה באיזו כהן שירצה השליח ונותן. לו רשות שהוא יפדה א"כ לא נעשה המצוה ע"י עצמו כלל אלא ע"י אחר וע"ז חקרו הפוסקים ויש בידי ת"ל תשובה ארוכה ע"ז ואכמ"ל אבל אם האב בחר בעצמו כהן שירצה לפדות ממנו רק ששולח לו המעות והשליח אינו עושה רק מעשה קוף בעלמא מזה לא דברו כלום דבזה אין לספק ואין שום חילוק בדבר דהוי כמניח על השלחן המעות פדיונו וכמו בקידושין ה' איתא מקודשת אני לך ותן המעות לפלוני שיקבלם לי מקודשת אף שאינו בשליחות כמו עבד ג"כ מהני או תנם ע"ג סלע והסלע שלה מקודשת דרך כלל קבלת המעות לחת לה ח"צ בזה שליחות ואפי' ע"י נכרי מהני ועיי' בהרא"ש פ' המביא תנינא בשם ה"ג וגאון ז"ל לענין בממנה שליח ע"י נכרי להוליך הגט מהני כיון דהנכרי מעשה קוף בעלמא עבד עיי"ש. וא"כ גם בזה מהני במה דלא בעינן שליח לתת ולהושיט המעות להכהן ומה שהאריכו הפוסקים היינו בגוונא דבעינן שליחות שמוסר המצוה לאיזו שליח שיעשה הוא הפדיון מן כהן שיבחור לו אם מהני או לאו ואין שום ראי' מהגמ' הנ"ל וז"ב ופשוט:
ומה שהקשה כ"ת להבינהו לדעת הטעם של אותו דעה הוא בש"ת דבמגילה גזולה לא יצא והשתא כ' לא ידענא הטעם מה חילוק בין שופר למגילה לשניהם טעם אחד דאין גזל בקול ומע"ל המציא לו לחלק בין תשמושי מצוה לתשמושי קדושה הנה מלבד דזה טעם לפגם דפוגם בקדושה אבל אין טעם בו לשבח תפל מבלי מלח. אלא דמופרך ג"כ מהא דתקע בשופר של עולה דתשמושי קדושה היא ואיתא בהרמב"ם פ"ב מה' שופר דיוצא בו דאין בקול משום מעילה ועיי' בלח"מ שם ונדחו דברי מט"ל לגמרי אבל מה דנלענ"ד שיש סברא טובה לחלק ביניהם למאי שכ' הטור בסי' תרפ"ו דעיקר המצוה לאו בתקיעה רק העיקר המצוה היא השמיעה והברכה מוכיח דלא מברכינן לתקוע בשופר רק לשמוע קול שופר ובמגילה מברכינן על מקרא מגילה ומבואר שם דעיקר מצותו על השמיעה לא על התקיעה ובמגילה עיקר מצותו קריאת המגילה. א"כ החילוק מבואר ומובן דבשופר כיון דעיקר הוא הקול הנשמע והוא דבר נפרד היוצא מן השופר ע"כ שפיר אמרינן דאין גזל בקול אבל במגילה דעיקר היא הקריאה מתוך המגילה דבע"פ אינו יוצא א"כ ל"ש בזה לומר אין גזל בקול ויש סברא לומר דבמגילה גזולה א"י ול"ד לתק"ש והבן:
ומה שחקר מע"ל אם מותר למכור ס"ת שהניחו לו אבותיו כדי שיוכל לכתוב לו ס"ת ואפשר יש בזה עלי' דבירושתו א"י מ"ע דכתבי ובדמי יכול לכתוב ס"ת ולצאת בו י"ח מ"ע. הנה בלא"ה פשיטא דאסור למכור דכל עיקר האיבעי' קאי היכא דמנח קמי' באופן דלית בי' משום פשיטותא דיכול לקנות מחדש וע"ז קאי האיבעי' וקימ"ל לחומרא ועיי' בט"ז יו"ד סי' ע"ה א"כ כשנגמר הספר החדש וצריך הוא למכור ס"ת לקנות מחדש ס"ת הכתובה לפניו זה הוי ממש האיבעי' דגמ' ולא משכחת ספיקא דמע"ל רק אם עדיין לא נכתב הספר החדש ורוצה למכור ס"ת שלו על אופן זה כדי שיוכל לצות ס"ת עבורו. הנה אז איכא משום פשיעותא דזה צריך המשך הזמן לכתיבה ולגמרה ובזה לית בי' ספק כלל דודאי אסור ואם אמור יאמר בכה"ג שציוה לכתוב ס"ת וכבר גמר הסופר רק שצריך לשלם בעד הכתיבה וע"ז יצטרך למכור הס"ת הישן זה לא הוי רק כמשלם חובו ג"כ ודאי דאסור ואם לא התחיל לשלם שום תשלומין רק אחר כל הגמר פשיטא דא"י י"ח דכתבו וכבר מבואר אצלי במק"א לענין אם נימא דאומן קונה בש"כ היכא דמשלם להסופר אחר גמר כל הספר ואכמ"ל ועיקר מצותו שיתחיל בתשלומין הקלף והכתיבה מתחלה עד סופו:
ומה דסיים מע"ל בזמנינו אין נ"מ מזה דנוהגים למכור ולהשתמש במעות כמ"ש המג"א בסי' רנ"ג עכ"ל. עיי' בש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק ח' דמסיק לאיסור. אמנם אפי' כפי שנראה לכאורה מדברי הרמ"א שם. הנה זה דוקא ביחיד בשל עצמו י"ל דע"ד כן הקדיש שיוכל לשנות ולמכור אבל אם הניחו לו אבותיו מי יודע איך הי' דעת אבותיו ומורישין. אדרבא יש להעמיד על חזקת איסור ועומד בקדושתו לבל יחליפנו ולא ימיר אותו בדמי זהב וכסף לא יערכנו. ובודאי אסור למכור סה שבא לו בירושה התם. ובזה כ"ע מודו דאסור למכור ס"ת לאחר וז"פ וברור לענינינו לדינא:
ומה שכ' מע"ל ונעשה כמשיב על קושי' הקצה"ח שעמד בדברי הריטב"א ת' רי"ד דבמצות שבגופו ל"ש שליחות והקשה הגאון הנ"ל מהא דקידושין דהשוכר להרוג את חברו פטור משום דאין שליח לד"ע ולדעת שמאי הזקן יש שלד"ע וחייב הרי ל"ש שליחות כלל שהוא דבר שבגופו. וע"ז השיב מע"ל ויצא לחלק בין קו"ע לשב וא"ת דבעבירה חייב משום ערבות ולא גרע ממסית גבי ע"ז וה"ה רציחה. ואלו דברים מתמיהים. ויש בזה כמה שגיאות. וכי לענין עונש בידי שמים קא מיירי ומשום ערבות חייב בד"ש אבל לא במיתת ב"ד. ואי משום ערבות וגורם. הנה גם לפי הכלל דקימ"ל אין שליח לד"ע דפטור מד"א אבל בד"ש חייב ועיי' בש"ך חו"מ ל"ב בהגהה ובש"ך שם ועיי' במשל"מ פ"ב מה' רוצח אלא שמחלק שם בין שוכר לדיבור בעלמא. ועוד מה ענין זה למסית לע"ז דשם גלי קרא לא תחמול ולא תכסה עליו ושני דינא מכל עסקי נפשות דלא טענינן עבורו ולא מרחמים עליו ועיי' ברמב"ם פי"א מה' סנהדרין וא"כ ראה נא איך שלא בדקדוק כתב מע"ל לדמות עסקי נפשות לע"ז אלא דבאמת קושי' הקצה"ח ז"ל לק"מ דסברת ת' רי"ד דבר ישר הוא למוצאי דעת לנבון נקל לחלק בין שליחות לכל התורה כולה כגון לקידושין וגירושין או לכתוב סתו"מ דעיקר המצוה נעשה ע"י עצמו והכנה להמצוה נעשה ע"י שליח דמהני דשליח של אדם כמותו אבל במצוה שבגופו כגון להניח תפילין או לשבת בסוכה או לשמוע ק"ש שהתורה חייבה לגופו של אדם לעשות כן וזאת היא עיקר המצוה שחל על גופו. איך נימא שהוא יבוטל מזה וגופו ריחם וחברו יעשה זאת בשבילו הלא כן צוה לו התורה שהוא ישב בסוכה וכדומה ומה יתרון לו בשבת חברו בסוכה עבורו וגופו בטל מהמצוה ולא כן צוה לו הש"י וגם בלא"ה חברו שיושב בסוכה או שמניח תפילין הוא לעצמן בכך. אלא ע"כ היינו שמוסיף להניח עוד זוג א' עבור חברו או שהוסיף עוד לשמוע ק"ש פע"ש בשביל חברו. הנה בזה שניהם אינם עושים מצוה וז"פ. אלא דוקא בדבר שאינו תלוי בגופו ש"א רק שנעשתה הדבר מצוה ע"י שליחות כגון בכתיבת סתו"מ או שעושה מעקו לגגו ש"ח או שקובע לו מזוזה בפתחו של חברו או שבודק לו חמץ בביתו וכדומה שגוף המצוה נעשה ע"י שניהם ובמצותו זה מהני. והסברא ישרה ונכונה וקל להבין. ומעתה במעשה הרציחה שצוה לחברו להרוג לפלוני שנעשתה מעשה העבירה בפקוד ודאי דשייך בזה לחייב את שמעון שע"י שליחותו נעשה הדבר המתועב וכמו בכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו ומעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו עשאו אי לאו מהאי כללא דאין שליח לד"ע והבן בזה ואין התחלה לקושי' הגאון הנ"ל עד שנפלאתי קצת שכל דבריו בכל המקומות מתוקים כדבש ונופת צופים. יאחז צדיק דרכו בקודש להמתיק דברי הקדמונים. והדברים עתיקים. כמים אפיקים. להוציא ממתקים. ובכאן דבריו ז"ל למותר כי לא קשיא מידי:
עוד העלה מע"ל לפני קושיא א' שהקשה הגאון מהרז"מ ז"ל שהניח בצ"ע על הא דאמרינן שם גם למ"ד יש שלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב ל"א. והקשה הלא בלא"ה הרי דבר שבגופו הוא ל"א שליחות. ולפענ"ד נראה דהיינו הך וחדא מלתא היא וזו היא הנותנת דהייוו כשם דל"ש שליחות לצאת י"ח מצוה שבגופו תלוי. דראובן לא יוכל לצאת בישיבת שמעון בסוכה או שיניח תפילין עבורו וכדומה מפני שהוא חל על הגוף כן נמי לא יתחייב ראובן במה שיהנה שמעון בדבר העבירה שנהנה גופו ש"ש וטעם שניהם שוים וסברא אחת היא. ואולי יש בזה לפשוט ספיקא של רבותינו בעלי תוס' גבי מעילה שנעשתה ע"י שליחות של חברו שמעל במה שנהנה גופו של השליח שישב ע"ג עור של הקדש או שסך בשמן של הקדש עיי"ש. ולפי הנ"ל הנה י"ל דלא הוי בזה לחייב להמשלח במה שנעשה ע"י הנאת גופו של השליח כי דבר שבגופו הוא ל"ש שליחות והבן בזה. והנה לדידי' יפטור המשלח דכיון דהוא דבר שבגופו של חברו תליא אין בזה שליחות לחייב המשלח. אבל בנו"ב מהד"ק סי' ע"ה מבואר להיפוך לפשוט ספיקא של תוס' דבמעילה לאו מטעם שליחות רק מעשה קוף בעלמא ומש"ה חייב המשלח אף בנהנה אבל לענ"ד י"ל דזה הוי ספיקא דהתוס' אי במעילה מטעם שליחות מחייב וממילא היכא שהמעילה ע"י הנאת גופו של השליח אינו מחייב המשלח ולא גלי קרא בזה. אפשר במעילה חיובו לא משום שליחות רק אפי' למעשה קוף כ"כ הנו"ב וזו היא ספיקתם של רבותינו בעלי תוס' ויש לעיין בזה:
וגם במה שכ' מע"ל בענין ההיתר שנוהגים העולם להניח ע"י נכרי על התנור קודם ההיסק להחם המאכלים והמשקות ולהרתיחם אחר שנבער התנור בית החורף ע"י שפחה שמבערת התנור בימות החורף מפני הצנה ומע"ל מפקפק לאסור זאת וחושש מפני בשולי נכרים שנעשה ע"י נכרי. הנה זה טעות בידו. לא מבעי' לדעת רש"י ע"ז ל"ח ב' דבישולי נכרים ל"ה אלא בנשתנה מברייתו ע"י האור והש"ך בסי' קי"ג ס"ק א' פסק כרש"י א"כ בזה שנתבשל כבר אלא שנצטנן ועתה שוב נתחמם ע"י נכרי ודאי דאין בזה משום ב"ע. אלא לדעת הפוסקים שלא חלקו בכך. אבל כ"ע מודו בזה דאין בישול אחר בישול לענין בשולי נכרים דרבנן. ומבואר בט"ז ססי"ק ב' וראיתי כתוב דבשומן אווז או של בהמה אין איסור בישול עכו"ם כי מסתמא כבר מהותך ואין בישול אחר בישול עכ"ל. א"כ אין ספק במאכל שנתבשל כ"צ אלא שנצטנן וצריך להחם אין בו משום ב"ע וז"פ ועוד הרי ההיתר נובע מתה"ד סי' ס"ו והוא מחמת שהשפחות אינן מכוונות לבישול רק להחם התנור ולהבעיר מפני הצנה דמותר ובשבות דרבנן אין חילוק בין אין מכוין גמור לאין מתכוין בפ"ר יעו"ש. א"כ אפי' לדעת זקני הט"ז ז"ל שמשיג על התה"ד זה דוקא לענין חומר איסור שבת אבל לענין ב"ע כשאינו מכוין הנכרי העיקר רק לחמם התנור מפני הצנה והוא נתחמם התבשיל ממילא ופ"ר דלא ניחא לי' בזה פשיטא דפשיטא דאין בזה חשש משום כך אלא דלענין גוף ההיתר כבר צוחו בו אחרונים. ובהקעכין שלנו שנקראים עמלישע קעכליך. אני תמיד מזהיר אח העולם שלא יעשו כן. והירא וחרד לדבר ה' שומע לי בזה. וטעמים כמוסים עמדי לאיסור ואכמ"ל ודברי מע"ל למותר.