אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן כב

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן כב

סימן כא

הרמב"ם פ"ד מה' חובל ד' י"א כ' וז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדן לא הגיע גט שחרור לידו חין לו קנס ואחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהם לעצמו שעדן לא נגמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהם שהרי לא נשאר לו בו קנין לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא בשנו ואינו נותן לו דמי עינו ואם תפס כו' עכ"ל ובפ"ה מה' עבדים ד' י"ד כ' המפיל שן עבדו וסמא את עינו הרי יצא לחירות בשנו ונותן לו דמי עיני ע"כ ותמה עליו הראב"ד ז"ל וכל הבאים אחריו שסותר דברי עצמו והוא נגד שיטת הש"ס דגיטין ל"ח דמסיק לאיבעי' דלא איפשטא במועכב ג"ש אי קנסא דשלשים שקלים לרבו אי עדן מקרי אדון או לאו ובעי למיפשט האיבעי מהאי ברייתא הפיל שנו וסמא עינו יוצא בשנו ונותן דמי עינו ואי סלקא אדעתא דקנסא לרבו השתא חבלו בי' אחרינא יהבו לרבו חביל בי' רבו גופא יהיב לי' לדידי'. ודחי שם דלמא כמ"ד א"צ ג"ש והשתא כיון דקימ"ל דצריך ג"ש ואיבעי' לא איפשטא וא"כ ממילא דאינו נותן לו ד"ע. וכמו שפסק בעצמו בה' חו"מ הנ"ל והכ"מ תי' דהא דפסק דנותן ד"ע היינו בנתן לו גט שחרור וע"כ היינו בנתן לו מקודם ותמה הט"ז ביו"ד סי' רמ"ז חדא דא"כ אמאי לא משני הש"ס לאוקמי הברייתא בהכי אלא דאין זה תי' דא"כ מה קמ"ל דפשיטא כשכבר נתן לו ג"ש הוי כאחר ובודאי מחויב ליתן לו ד"ע וכן כתב בב"י זה התי' על הרמב"ם ז"ל דמיירי בנתן לו ג"ש והוא פלאי:

והמגדל עוז תי' שיטת רבינו ז"ל ולחלק יצא בין אם הפיל שנו ואח"כ סמא עינו והי' שהות בנתייים דאז אינו נותן לו ד"ע ובין אם הפיל שנו וסמא עינו בב"א ולא הי' שהות אז מחויב ליתן ד"ע והב"ח קלסי' וכ' זו היא העיקר וכן פסק הש"ך ז"ל שם בסי' רס"ד הנ"ל והט"ז ז"ל תמה קרא ומסיק דאין זה עיקר כיון שהוא טעם לפגם אין בו לא טעם ולא ריח דמה זו סברא דאם הי' לו שהות או אם הי' בב"א ובאמת תמוה מאוד להבין דבריהם וגם אם יש בזה איזו סברא לחלק תקשי מהש"ס דא"כ איך בעי למפשט האיבעי' ודחיק למדחי דכמ"ד דא"צ ג"ש ולמה לא מוקי דמיירי התם בב"א. והנה באמת דברי הרמב"ם ז"ל מורין כן בלשונו מזהב דבה' עבדים כ' המפיל שן עבדו וסמא עינו כלשון הברייתא ממש דנותן לו ד"ע ובס' חו"מ כ' בפירוש המפיל ש"ע ואח"כ ס"ע אינו נותן לו ד"ע הרי נראה בעליל שמחלק רבינו בכך אבל קשה מאוד מהש"ס והדבר צריך תבלין וטעמא בעי:

והנלענ"ד לתרץ הכל ולבאר באר היטב בס"ד והואיל שיצא מפי הגדולים מורים שמפיהם אנו חיים ומצוה עלינו להבין דבריהם ולהביאם בכור הבחינה. כפותיהם רעננה. וכאשר תירצו כן נכון לדינא ושניהם אמת תי' הב"י ותי' המג"ע בקנה אחד עולה. הנה בתוס' חגיגה ד"ד הקשו דהתם בחצי עבד וחצי ב"ח לפי משנה אחרונה חייב בראי' ואלו בהשולח איתא לפי מש"א מבעי' לי' אי כסף שקלים יתן לאדוניו ומסתפק בש"ס אי מקרי עדיין אדון ותי' דכיון דלענין ראי' דעומד לכוף את רבו כמאן דמשחרר דמי אבל בגיטין כיון דמית איגלאי מלתא דלא הוי עומד לשחרר ע"כ עיי"ש וסברתם נכונה מאוד אבל תמה רבה איכא דא"כ איך יפרנס שיטת הש"ס דבעי למיפשט האיבעי' דכסף שלשים שקלים מהא דנותן ד"ע דעומד לכוף לשחרר משא"כ בקנסא דל' שקלים דמית ואינו משחרר עוד ובזה עדיין האיבעי' במקומו עומד וכן הקשה הפנ"י ופליאה גדולה היא ולענ"ד נראה ליישב בס"ד לנכון:

דהנה הב"י בסי' רס"ז הביא בשם ר' ירוחם וכן הביאו הרמ"א ז"ל להלכה דכל היוצא בכ"ד ראשי אברים כייפינן לי' לרבו לכתוב לו ג"כ ויש להעיר בזה להבין הטעם שהרי כל עיקר מה דתני במשנה אחרונה בח"ע וחב"ח דכופין את רבו זיל בתר טעמא לפי שאינו יכול לישא אשה לא שפחה ולא ב"ח ולא לתהו בראה אלא לשבת יצרה ומש"ה כייפינן לרבו לכתוב לו ג"ש והכי חיתא בתוס' פ' השולח דמעוכב ג"ש מותר לישא שפחה א"כ מהיכי יליף הר"מ מהא דח"ע וחב"ח דשם כופין את רבו משום חיוב דשבת. משא"כ בשאר מעוכב ג"ש דמותר לישא שפחה ואמאי כופין וצריך טעמא לשיטתו. לכן נלפענ"ד בזה עד כאן מוכרחין אנו לפי משנה אחרונה לטעמא דשבת דניכף לרבו לעשותו ב"ח דוקא התם משום דיש לו עליו זכות ושיעבוד לעבוד את רבו יום א' דחציו עבד עדיין ואיך אנן נקוב ולכוף אותו לחסרו ממון וזכותו ומש"ה אתינן עלה משום דחיוב דשבת אבל במעוכב ג"ש דכבר הוא משוחרר ואין לו בו שום זכות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שהרי אין לו בו שום זכות ושעבוד וקנין עכ"ל וקימ"ל בכמה דוכתי בזה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת סדום. ומעתה כיון דאין לו בו עוד שום זכות אמטי להכי כופין אותו לכתוב לו ג"ש להתירו בב"ח כיון דזה נהנה ולא חסר כלום לרבו וא"צ שום טעם אחר וז"ב ודוק:

איברא אם נימא באם המית איש אחר את העבד המעוכב ג"כ נותן כסף ל' שקלים לרבו ונמצא אכתי אגוד בו ויש לו בו עוד איזו זכות ושעבוד לקנסא א"כ איך נוכל לכוף אותו לכתוב לו ג"כ הרי עדיין חסר לרבו זכותו וכשזה חסר אפי' על צד הריחוק לא הוי תו מדת סדום ובודאי לית דינא ולית דיינא לכוף אותו לאבד זכותו ועיי' בגמ' ב"ק ד' כ"א איתא שם שאני התם דחסר שחרירא דאשייתא והבן ודוק:

ומעתה הדבר ברור מאוד דשפיר בעי למיפשט האיבעי' מהא דהפיל שנו וסימא עינו דנותן לו ד"ע והיינו דאם איתא דקנסא לרבו כשהמית אותו א' הרי עכ"פ יש לו בו עוד זכות א"כ לא כייפינן לרבו לשחררו כדי להתירו בב"ח כיון דזה חסר ג"כ והעבד מותר בשפחה וכיון דאין כופין אותו שוב אין עומד לשחרר ואמאי נותן לו ד"ע אלא ע"כ ש"מ דקנסא אינו לרבו ואין לו בו עוד שום זכותא דעלמא ולק"מ על התוס' הנ"ל וזה נכון מאוד והבן ודוק היטב אבל כשלא איפשטא האיבעי' ומעתה לדידן אינו יכול האדון להוציא מספיקא דהחובל בעבדו ונמצא שאין לו בו שום זכות וא"כ שפיר פסק הר"י דכופין אותו להתירו בב"ח כיון דזה נהנה וזה לא חסר וברור משלו וברור מאוד והבן. ועולה יפה פסק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בה' עבדים שכ' נותן לו דמי עינו כיון דאיבעי' לא איפשטא ואין לו בו שום זכותא דאינו יכול להוציא מכח ספיקא וא"כ כופין אותו לכתוב לו ג"ש וכמשוחרר דמי כס' התוס' וכמו דחייב בראי' לפי משנה אחרונה כן חייב ליתן ד"ע וז"ב ודוק היטב ולק"מ על רבינו ז"ל מהא דש"ס והבן:

והנה המכוון שבדברי רבותינו בע"ת שכתבו כיון דכופין אותו ועומד לכך לכן כמשוחורר דמי. משא"כ כשמית איגלי מלתא למפרע דאינו עומד לשחרר. ונראה מדבריהם דהיינו מכח מה דאיתא בכמה דוכתי כל העומד לפדות כפדוי דמו או העומד לזרוק כזרוק דמי או העומד לישרף כשרוף דמי והבן. והנה בתוס' סוטה כ"ה גבי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכ' בתוס' שם דזה דהכא לא שייך פלוגתא דר"מ ורבנן כל העומד לבצור כבצור דמי ופלוגתא דר"ש ורבנן כל העומד לזרוק ועומד לישרף ועומד לפדות כו' דלאו בחדא מחיתא נחית להו דהכא כ"ע מודו דלאו כגבוי דמי והעמד ממון בחזקתו שהרי צריך דיינים ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי ימר דמזדקק לי' בי דינא וטעמא דר"מ בפצירות משום דבידו כו' עיי"ש. ומעתה גבי עבד כתבו תוס' להיפוך כיון דדינא דכופין ועומד לכך כמשוחרר דמי הרי אין בידו וצריך בי דינא מי ימר דמזדקק ומה בכך דעומד לכך לכן נראה לומר מלתא דנא תליא כהאי דאיתא פ"ק דחולין גבי תרנגולת בחיי' עומדת לאכילה ועומדת לגדל בצים נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר דלגדל עומדת עיי"ש וגם בזה אם נתן לו ג"ש הוברר הדבר למפרע דעומד לשחרר וממילא מעיקרא איגליא מלתא דעומד לכך וכמשוחרר דמי למפרע אבל כשאינו רוצה ליתן לו מעצמו ג"ש וע"כ אנו באין מכח דינא דכופין אינו עומד לכך למפרע משום דמי ימר דמזדקק לי' בי דינא כמ"ש תוס' בסוטה הנ"ל. ומעתה הדבר נכון מאוד וברור שפתי מרן הב"י וכ"מ ז"ל בתי' להרמב"ם ז"ל דאם נתן לו ג"ש היינו אח"כ כיון דנתן לו ג"ש ממילא למפרע עומד לכך וכמשוחרר דמי ומש"ה שפיר נתן לו ד"ע אבל כשאינו נותן לו ג"ש לא הוי כמשוחרר למפרע ומהש"ס לק"מ כיון דהאיבעי' אי קנסא לרבו א"כ עדיין יש לו בו עוד זכות ואינו דינא דכופין ואז בודאי אינו כמשוחרר ושפיר בעי למיפשט האיבעי' מדנותן לו ד"ע ש"מ דקנסא אינו לרבו אבל לדידן דלא איפשט האיבעי' ואז אין לו בו זכות ודינא דכופין ואם נתן לו אח"כ ג"ש אמטי להכי הוברר הדבר דלשחרר עומד ומש"ה פסק בה' עבדים דנותן לו ד"ע ובה' חו"מ מיירי כשלא נתן לו עדיין ג"ש וא"כ אין אנו דנין אלא מכח דינא דכופין בזה לאו כמשוחרר דמי ואין כאן סתירה להרמב"ם ז"ל וכך יצא מפי הב"י ז"ל בתי' לחלק בין אם נתן לו ג"ש והיינו דלא כפי' הט"ז דנתן לו מעיקרא ג"ש ע"ז הקשה שפיר דא"כ פשיטא אבל לענ"ד היינו כוונתו דנתן לו ג"ש אח"כ וז"ב והבן ודוק היטב:

ומעתה נכון וברור לדינא תי' המג"ע והב"ח וברור מללם דאם הפיל שנו וסמא עינו בב"א א"כ לא נודע אם עומד לכך מעיקרא או לאו וכשאח"כ נתן לו ג"ש כפי' הב"י אז שפיר אמרינן דהוברר למפרע דעומד לשחרר ומש"ה א"ש לומר דכמשוחרר דמי ונתן לו ד"ע אבל בה' חו"מ דמיירי כשהפיל שנו ולא רצה ליתן לו ג"ש ואח"כ סמא עינו אף שנותן לו עתה ג"ש מ"מ לא אמרינן דעומד לכך מתחלה דניהו דכופין מ"מ מי ימר דמזדקק לי' ב"ד ואינו כמשוחרר למפרע ומש"ה פטור מלתת ד"ע וז"ב ודוק היטב כי נכון מאוד וראה זה איך דברי הקדמונים ז"ל אשר יצא מפיהם נכונים ונכוחים וברורים לדינא וברור:

או יאמר לתרץ קושית הט"ז על המג"ע ולפרש סברתו מה שמחלק בין היו שניהם בב"א הפיל שנו ואח"כ ס"ע והיינו הואיל שיצא מפיהם יש אתי מקום לחלק אף שאין זה כוונתם. דיש חילוק גדול בין זל"ז ומשכחת לה כשהערים על העין אין אלו העדים שהעידו שהפיל השן ומעתה לפי המבואר דבד"ק בעינן עדות גמורה ויהי' עדות שאתה יכול להזימן וכשאינו יכול לקיים הזמה אינו עדות ובסנהדרין מ"א איתא עדי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו ומעתה כשמעידים שסמא את עינו איך מחויבים לשלם לו כאשר זמם. שיכולים לומר לא באנו לחייבו ד"ע כי אם לשחרר עבדו ולחפשי ישלחנו תחת עינו ולא לשלם ממון ד"ע וא"כ לא יתקיים בהו כאשר זמם. וא"כ איך יפול עליו חיוב תשלומי דמי עינו שאין זה עדות גמור ובהודאה בעצמו יפטור מטעם מודה בקנס וזה דוקא כשאלו העדים שמעידים על סמא א"ע אינן אלו שהעידו שהפיל את שנו. דכבר יצא לחירות מחמת שנו. ולפי"ז חילוק נכון ויפה כשהפיל שנו ויצא לחפשי תחת שנו. מקודם והדר מעידים עדים אחרינא על כי סמא א"ע אין עליו חיוב לשלם ד"ע דהוי עדות שאי"ל ולא משכחת חיוב תשלומי ד"ע כי אם בעדות אחת ומזה לא מיירי רבינו. אבל כשהי' בפעם אחת הפיל שנו וסמא עינו ע"כ כשהעידו לחייבו ד"ע העידו דלשחרר יצא תחת שנו לבד. ושפיר הוי עדות שאי"ל ונמצא מתחייב שפיר לשלם לו ד"ע וז"ב ונכון ודוק. ואל תשיבני הרי גם יאמרו לשחרר עבדא קאתינן מ"מ יתקיים בהן הזמה דיצטרכו לשלם שהיו רוצים להפסיד העבד מיני' והוא יותר מד"ע ז"א שהרי העבד יצא לחפשי תחת שנו שהפיל מקודם א"כ מחמת זה לא יתחייבו כי גברא קטילא קטלו. כיון שהוא נמצא באמת משוחרר מקודם וכדאיתא במכות ה' גבי טבח ומכר בחד בשבתא ויעייש"ה ועיי' בתוס' סנהדרין פ"א והבן ודוק היטב:

עוד נראה לפענ"ד ליישב תי' המג"ע עם תי' הכ"מ וב"י באופן ששניהם לדבר אחד נתכוונו ושניהם עולים בקנה אחד טובים ונכוחים והוא העיקר ושפיר קלסי' הב"ח ז"ל לתי' והדבר נכון מאוד. שהב"י תי' דמיירי בשכבר נתן ג"ש ומש"ה חייב לשלם לו ד"ע ותקשי א"כ פשיטא מאי למימרא כיון דכבר נתן בידו ג"ש כאחר הוי. ואמאי לא משני בגמ' לאוקמי הברייתא בהך. וע"כ דאין זה תי' כלל דא"צ למימרינהו. וגם החילוק בין אם הפיל בב"א ולא שהה בנתים בכדי לכתוב לו ג"ש. ולהבין דבריהם ז"ל ולא יצאו ריקם ונ"מ לדינא. והיינו דנחזי אנן האי דינא כשהפיל שנו ולא נתן עדיין ג"ש כשחבלו בי' אחריני שפסק רבינו ז"ל בפ"ד מה' חו"מ באחרים שחבלו בו אינו יכול להוציא מהן לעצמו שעדיין לא נגמר שחרורו ולא האדון יכול להוציא מהם שהרי לא נשאר לו בו עוד קנין עיי"ש ולכאורה קשה בעיני הדין אמאי לא יוציא האדון מהחובל. הרי זה היא מכח האיבעי' דלא איפשטא בגמ'. ומספיקא אינו יכול להוציא. אבל קשה שהרי לדעת כמה פוסקים מהני חזקת מרא קמא בספיקא דדינא אך במקום חזקת ממון אינו יכול להוציא מהמוחזק ככל תיקו בס' ממונא קולא לנתבע מכח חזקת ממון דאין להוציא אבל הרי מבואר בתוס' ב"מ ל"ז גבי פלוגתא דר"ט ור"ע לא שייך להך פלוגתא דר"י ור"ה דאפי' לר"ע דמשלם לכל אחד ל"ד להא דר"ה דגבי ברי ושמא איני יודע שחייב לו כלל משא"כ שם דגזל מאחד מהם וידע בודאי שחייב רק שא"י למי בזה ל"ש חזקת ממון. ועיי' בש"ך סי' צ"א גבי חנוני על פנקסו דל"ש חזקת ממון גבי ב"ה כיון דממ"נ מחויב ליתן או להשכיר יעיי"ש באריכות ועיי' בתומים שם שהוכיח סברתו מהתוס' הנ"ל וא"כ גם הכא בנ"ד כיון דהחובל חייב ליתן דמי חבלתו ממ"נ או להעבד או להאדון רק מכח דהוא האיבעי' דלא איפשטא למי שייך קנסא דמעוכב ג"ש. כמ"ש הראב"ד דבכותבין הרשאה זל"ז גובין מהחובל. א"כ תקשי אמאי לא יתן להאדון וניהו דהוי ספיקא דדינא הרי מכח חזקת מרא קמא מחויב ליתן להאדון וחזקת ממון אינו בזה ואמאי כ' רבינו להלכה דאינו נותן לשניהם. אחרים שחבלו בו. ונכון לומר כיון דדינא דכופין אותו ליתן ג"כ ולפמ"ש בתוס' דכיון דעומד לכך הוי כמשוחרר ויצא מחזקת מ"ק. ע"כ אינו נותן להאדון כלל והבן כי זה ברור:

ועתה נראה לי דמיירי לפי מה שפי' ב"י דנתן לו ג"ש. ויבואר הענין לפי מה דפליגי ר"מ ורבנן בגיטין י"ב בנותן גט שחרור ביד אחר ואמר תן ג"ש זה לעבדי. אע"פ שהוא עדיין אינו משוחרר עד שתבוא הג"ש לידו. אבל ר"מ ס"ל דיכול לחזור בו קודם שהגיע ג"ש לידו וחכמים ס"ל דאינו יכול לחזור בו ואנן קימ"ל כחכמים. וכדאיתא בש"ע יו"ד סי' רס"ז סעי' ו'. ובגמ' שם איתא טעמא דר"מ דלא זכי לי' משום שמפסידו משפחה ואף שמתירו בב"ח. עבדא בהפקירא ניחא לי' זילא לי' פריצא לי' שכיחא לי'. ובתוס' שם איתא דמודו רבנן לר"מ דניחא לי' בהפקירא אלא הכא גבי עבד לית להו לפי שהוא משעובד ורשות אחרים עליו וגדול לו זכות של השחרור משל הפקירא אבל גר שאין רשות אחרים לו ע"כ. ומעתה הנה נ"ל ברור לדינא ביוצא בשו"ע דמעוכב ג"ש והאדון כתב לו ג"ש ונתן ביד אחר ואמר תן לעבדי בזה גם רבנן מודו שאינו יכול לחזור בו. כיון דכבר אינו משועבד לו רק דהג"ש מתירו בב"ח אבל מפסידו מן השפחה ובזה מודו רבנן דניחא לי' בהפקירא. ובודאי גם לרבנן דיכול לחזור דלאו זכות הוא לעבדו. משא"כ בעבד גמור אם נותן הג"ש ליד אחר אינו יכול לחזור דזכות היא לו לצאת מידי שעבוד ויותר עדיף לי' מניחותא דהפקירא וז"ב והבן:

ומעתה י"ל דכך קאי שמעתא דילן אליבא תי' דהב"י דנתן לו ג"ש אינו הכוונה שכבר נתן בידו דא"כ מה למימרא דכאחר רק י"ל דה"פ ובהכי מיירי שכתב לו ג"ש ולא לו בידו עדיין. רק כיון דכבר כתבו עדיו בחתומיו זכין לו ואף דאכתי לא מטי לידו. ובזה עולה יפה החילוק של המג"ע דכשהפיל שנו מקודם ויצא לחפשי תחת שנו ועדיין מעוכב ג"ש וכתבו ולא נתנו בידו עדיין אז גם לרבנן יכול לחזור בו כיון דכבר אין עליו שעבוד רק שהג"ש מתירו בב"ח מ"מ מפסידו מן השפחה ובהפקרא ניחא לי' וא"כ מחמת שעדיין יכול לחזור בו שוב אינו עדיין כמשוחרר ועדיין חזקת מ"ק עליו ע"כ שפיר פסק דסמא א"ע אח"כ אינו נותן לו ד"ע מכח ספיקא דאיבעי' דלא איפשטא ואף שכתבו לו ג"ש מ"מ הרי יוכל לחזיר בו וא"כ בודאי חוזר כדי שלא יתן ד"ע. אבל כשהי' בב"א הפיל שנו וסמא עינו. א"כ לא שהות לכתוב לו הג"ש וע"כ היינו שכ' לו הג"ש קודם שהפיל שנו ואז הי' משועבד לו ועבד גמור הי' ואז הי' לו זכות ועדיו בחתומיו זכין לו ושוב אינו יכול לחזור והוי כמשוחרר מקודם אבל מ"מ אכתי לא יצא לחפשי כ"ז שלא מטי לידו אבל כשהפיל שנו יצא לחירות וממילא למפרע זכי בהג"ש ויצא לחירות לגמרי ואם סמא עינו אז ג"כ שפיר חייב האדון יתן לו ד"ע. כיון דבשנו יצא לחפשי ובהג"ש אינו יכול לחזור מקודם ונקנה לו מעיקרא ושפיר הוי כמשוחרר אמטי להכי מחוייב בד"ע. ומעתה שניהם כאחד תי' הב"י ותי' המנ"ע עולים בקנה אחד טובים ויפים ונכונים לדינא והבן היטב מאוד ודוק היטב כי כפתור ופרח הוא ישמע חכם ויוסיף לקח טוב:

ובדרך יותר מרווח ובקצרה יש ליישב תי' המג"ע לחלק בין הכה זאח"ז ובין בב"א והיינו לפי ס' תוס' דעומד לשחרר כיון דכופין אותו וממילא כמשוחרר דמי ולהכי חייב בראי' ונמצא ממילא הדין נותן דחייב לשלם ד"ע אולם זה ניחא כשהעבד בא לפנינו ב"ד ותובע שיכתוב לו ג"ש שרוצה להתחייב במצות ויקח ב"ח אז שורת הדין שיכוף אותו לכתוב לו ג"ש אבל כשהעבד אינו רוצה בכך ולא ניחא לי' בתקנתן כי בהפקירא ניחא זילא שכיחא ופריצא לי' וא"כ אז ודאי דאין כופין דלא ניחא לעבד בתקנתן ובפרט דכל עיקר טעמא דכופין שכתבתי מטעם כופין על מ"ס שזה נהנה וזה לא חסר אבל כשלא נהנה ודאי דאין כופין. ומעתה החילוק מבואר כשהפיל שנו והי' לו שהות לכתוב לו ג"ש והעבד לא שאל הדבר ולא רצה ולא תבע ולא ניחא לי' בכך א"כ לא הי' דינא לכוף אותו ונמצא לא הוי כמשוחרר ודמי להומת העבד דשוב אין כופין ונשאר הדבר בספיקא ואיבעי' דלא איפשטא ע"כ כשסמא את עינו אח"כ אין נותן לו ד"ע דמספיקא לא מפקינן ממונא ושפיר פסק רבינו ז"ל אבל כשהי' בב"א שנו ועינו ועתה כשבא העבד לפנינו ותובע הג"ש למען יקח ממנו ד"ע ואנן אמרינן מדחפץ עתה בג"ש מסתמא גם מקודם הי' מרוצה לזה להתירו בב"ח וכרצונו עתה כן מקודם שעת הכאה בעינו ונמצא איגלאי מלתא למפרע בשעת הפלת שנו כמשוחרר מחמת דינא דהכפי' וכשסמא עינו תיכף בשעה חדא אז שפיר דינא דחייב לתת לו דמי עינו ולא תקשי מידי ואיש וזו הדרך נראה בעיני לאמת גמור ברור וצלול באין פקפוק ולדעתי שת"ל כוונתי האמת בדעת הגדולים ז"ל המג"ע והב"ח והש"ך וכנראה מלשון רבינו ז"ל ומקום הניחו לי בזה לכוון האמת ולהציל האריות האלה מפי הארי' הגדול נשיא הלוים מרן הט"ז ז"ל שדחה בשתי ידים דבריהם ונכונים ואמת לדינא ואמרתי בזה לכוון פי' הכתוב מ"ק פ' משפטים וכי יכה איש את עין עבדו כו' לחפשי ישלחנו תחת עינו ואם שן עבדו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו. וקשה שפת יתר שחלקן בשני כתובים הבאים כאחד ולמה לא קצר בלשונו ולכלול שניהם בפסוק אחד וכי יכה איש את עין עבדו או יפיל שן עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו או תחת שנו ולמה חלקן והכפיל הדבר ללא צורך לכן נראה לפענ"ד לפרש דהכתוב השמיענו הדין כשהפיל שנו וסמא עינו בב"א ולא הי' שהות בנתים אז דינו כמשוחרר וכייפינן לי' לכתוב לו ג"ש והוכפל לו החירות דאין זה עוד אדונו לכלום ונמצא חייב גם לשלם לו בעד הכאה שנו ובהכאה ראשונה היינו בשנו או בעינו יצא לחפשי מהיות עוד משועבד לו לעבדות ובהכאה שני' חירות המציא לו חירות עולם לגמרי ואין לו עוד בו שום קנין למפרע וחייב לתת לו בעד הכאה שני' שהפיל שנו או שסמא עינו רק כשלא הי' לו שהות בנתיים ודין גמור השמיענו בזה ענין מחודש משא"כ אם הי' כללן בכתוב לא הי' השמיענו הדין הזה כי אי אפשר לכלול לכתוב כי יכה את עינו ושנו דא"כ הי' במשמע שאינו יוצא לחפשי כי אם בשניהם ובחדא הכאה אינו יוצא עדיין כלום מהעבדות והוכרח לכתוב שהכה עינו או שנו ואינו במשמע כי אם שיוצא מהעבדות אבל לא לחירות כפולה שאין לו בו עוד שום זכות ע"כ כתב עוד קרא אחר להורות כשהפיל שנו ועינו או סמא עינו והדר שנו ולא הי' שהות אז לחפשי יצא לגמרי מאין עוד לו בו שום זכות וממילא חייב לשלם לו דמי שנו והפי' ואם שבכתוב השני הכוונה שהי' גם זה הכאה ובב"א כמדובר ודוק היטב:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה