שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן כא
לחכם א'
שאלה מן מכת"ה. מי שאסר ע"ע לשתות משקה המשכר כמו יי"ש וכאלה אם מותר לו לעשות בהם מוסחר להרויח או לאו הואיל דקיי"ל אין עושים סחורה בנו"ט בדבר האסור מדאורייתא העומד לאכילה ושתי' ונסתפק רו"מ בזה. תשובה הנה דעת כמה פוסקים הסוברים דאיסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מה"ת דכתיב בשרצים יהי' דרשינן בהוייתן יהי' כך העולה בסוגיא דפסחים כ"ג שם בתוס' ובפ' מרובה וכן איתא בהירושלמי הובא בהר"ש ובתוסי"ט פ"ח דשבועות ועיי' במשל"מ פ"ח מה' מ"א ובכמה דוכתי בהש"ס מצינו כה"ג דאם בעינן למילף דבר איסור ממק"א אין לך בו אלא חידושא ודומה לו בכל צד. אבל אם יש קולא בענין אחר אין לדין מזה וכמו בטכ"ע והמ"ל ליכא למילף רק דומיא דהני:
ועיין בנזיר ז' ב' דמנזיר לא ילפינן משום דחמיר איסורא ומה"ת לומר דכמו דאסרה התורה בסחורה לגבי שרצים ה"ה באיסור נדר דשאני התם דאיסור נדר קולא טפי שהי' לו שעת הכושר ויש היתר לאיסורו ואין ללמוד משם רק בנו"ט וכדומה דחשיב במתני' דשביעית אלו האסורים דכוותי' דומיא לשרצים שרמז בקרא טמאים יהיו:
ויש בזה קצת לישב קושי' הפוסקים מהא דבכורות איך נימא דאיסור סחורה מדאורייתא הרי שם בס"ד דחלב אסור משום אבמה"ח א"כ ממילא לסחורה ג"כ תאסר והשתא מדכתיב היתר ע"כ מותר באכילה. וכן עמד בתוי"ט ובמשל"מ. ולהנ"ל ניחא דאף אם נימא דחלב אסור באכילה משום אבמה"ח ומ"מ מותר בסחורה הואיל דל"ד לשרצים וכדומה בנו"ט דאין שום היתר לאיסורייהו משא"כ באבמה"ח יש היתר בשחיטה ובאיסור קל לא שמענו איסור בסחורה. ולא חמיר חלב מגוף אבמה"ח דיש לו היתר אבל מ"מ בנו"ט וכדומה דחמיר האיסור לסחורה אסור מקרא דטמאים יהיו. ועוד נ"ל בישוב הקושיא הנ"ל. דלק"מ מהא דבכורות הנ"ל. דכיון דכל עיקר האיסור חלב חושש לאבמה"ח ולמ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת א"כ הואיל דגוף בקר וצאן התירה התורה לקנות ולמכור ע"כ הותרה אבמה"ח לסחורה לא גרע החלב היוצא ממנה א"כ אין הכרע מהא דמותר חלב לסחורה לשאר איסורים האסורים מה"ת לאכילה י"ל דגם לסחורה אסורים כנ"ל:
מעתה י"ל דהא דנאסר לסחורה רק דומיא להני האסורים המנויים במתני' ולא בנדר. והנה היטב אשר דיבר והעלה התוסי"ט דהואיל דכתוב אחד אסרה וכתוב אחד התיר דכתיב שלכם. ע"כ הדבר מסיר לחכמים איזו אסור ואיזו מותר ומש"ה לכתחילה אסור ובנזדמן מותר והציידן מותר ודמי כמו מלאכת חוה"מ דנמסר מדאורייתא לחכמים איזו להחמיר ואיזו להקל מעתה גם בזה אני אומר דמהו שהחמירה לסחורה דוקא בכה"ג שאיסורין איסור עולם ואין היתר. משא"כ במה שבדה מעצמו איסור ולא מצינו אלא באיסור בעצם מדאורייתא ולא באיסור שבדה מלבי. כך היא שוה"ד להני פוסקים הנ"ל וגם להני פוסקים דסברי דכל עיקר איסור סחורה לא מדאוריי' וקרא אסמכתא בעלמא רק מדרבנן כי היכי דלא אתי למיכל מיני'. ג"כ יש מקים וסברא טובה דלא גזרו חכמים כי אם באיסור בעצם מדאורייתא ולא באיסור שהוא רק מתורת נדרו כפי שכתבו בתוס' פאסחים ק"ו וגיטין ז' ועוד בדוכתי אחרינא לחלק יצאו בהא דמוקימנן אחזקה השתא בהמתן של צדיקים צדיקים עצמם לכ"ש שהקב"ה מצילן שלח לבוא איסור בפיהם ז"א אלא בעצם האיסור וי"א איסור הבא רק מצד הזמן והשעה הרי חזינן דחמיר יותר () מחמת עצמו. מאיסור הבא מכח היתר רק תלוי בזמן ומכ"פ דיש להקל טובא בדבר שהיתר מצד העצם רק שהוא אסרו עליו בנדר. ואל תשיבני מהא שכ' הש"ך ביו"ד סי' פ"ח לענין להעלות עה"ש דוקא בב"ח שכל אחד היתר בפ"ע ולא בשאר איסורים. והא דהרא"ש בנדרים מתיר לאכול עמו מפני שמסתמא שונאים זא"ז דמשמע משם דגם בשאר איסורים כן. וכ' הש"ך דשאני בנדר שג"כ היתר הוא רק מפני נדרו ודמי לבב"ח ונראה לכאורה היפך מסברתו. אמנם הא ליתא דאין מדמין גזירות חכמים זל"ז דלענין להעלותן עה"ש ביחד תלוי הדבר במה שקל בעיניו לא כן בגזירת המסחר תלוי בענין תקלה תלוי בשכחה. ותדע דל"ד להדדי שהרי בסחורה לא אסרו רק באיסורי דאורייתא ולא באיסורי של דבריהם. ובהעלאה גם בשר עוף אסור דשם גבי העלאה חיישינן בדבר שנקל בעיניו לתתו לתוך פיו ולא מזהיר זהיר מפני הרגל דבר. אבל באיסור לעשות סחורה לא חשו לאיסור רק להנצל מאיסור חמור מה"ת והיינו שמא ישכח שהוא איסור ויש לתקלה. וכהאי דסוף פרק אור לארבעה עשר דאיתא תקלה גופא תנאי הוא ומחלק שם לא"ז בין שהי' מריבה לשהי' מועטת א"כ י"ל דבשאר איסורים יש לחוש שמא יבא במסחר לאיזו זמן שישתהו בידו הדבר האסור פן ישכח אחד מהם שהוא טרפה וכדומה ואתי למיכל מיני'. משא"כ בנדר דל"ש בזה זמן מרובה כיון דבכל יומא נזהר ויודע שדבר נדור אצלו לבל ישתה משקה המשכר ול"ש לומר שמא ישכח שנדר עצמו מן היין המשכר א"כ שוב אין לחוש בזה לתקלה שמתוך הסחורה ישתה מזה. אדרבא בודאי כיון שנדר ואסור ע"ע בודאי מאיזו טעם נדר מזה ובכל יום זכרהו ול"ש לאסור מקנה קנינו שבא להרויח ולישא וליתן. ויש בזה הפסד מחיתו ופרנסתו ודמי קצת לאומן ציד שאומנתו בכך דלכ"ע מותר:
עוד יש סברא להתר באיסור נדר. והיינו אם גם נאסר בנו"ש עד"ר דאין לו היתר מ"מ הרי קימ"ל דלדבר מצוה מתירין נדר שפד"ר והטעם כתבו בתוס' דמן הסתם רבים יסכימו להתיר לצורך דבר מצוה וכבר ידוע מ"ש הרשב"א הובא במשל"מ אם כבר עבר על הנדר מותר להתיר אפי' בעד"ר הואיל דכבר עבר א"כ שוב יש מצוה להתירו והחכם עיקר הנדר' מעיקרא ונמצא נקי מהעבירה. מעתה י"ל דוקא בשאר איסורים שאין להם היתר גזרו חז"ל לעשות סחורה מחשש פן יבא לידי תקלה דלמא אתי למיכל מיני' ויעבור על איסור מדאורייתא באין תקנה. אבל באיסור נדר דיש תקנה באם יבא לידי מכשול וישכח ויאכל אז יהי' מצוה להתיר אצל חכם. ואפי' בנד"ר יתירנו ולא יעבור עליו מעיקרא. וכיון שחילוק מן דברי שאר איסורים נלע"ד ברור כיון דלא מצינו מפורש רק באיסורים הללו לא גזרו באיסור נדר. ופוק חזי מה עמא דבר וכי מי שהוא יושב בתענית בנדר תע"י הכי אסור לעסוק בסחורה בדבר העומד לאכילה וראי' ברורה ופשיטא מהא דריש פסחים דמחלק בין חמץ דאינו בדיל מיני' כה"ש ובחדש בדיל מיני' לא חיישו רבנן דלמא אתי למיכל. ואין לך בדיל מיני' יותר מן מה שחסר אדם ע"ע בנו"ש ודאי פשיטא דפשיטא דבדיל מיני' ולא חיישינן שמא יעבור ויאכל וישתה מיני' אלא דבשאר איסורים שפיר חיישינן לתקלה וכי דוקא מי שהוא שלו אלא אף גם אחרים שרואים אצל ישראל בשר טריפה איזו זמן יסבור שהוא כשר ובנקל יכול לבוא לידי אכילת איסור דאורייתא לא כן בנדר והבן:
שוב הראה לי בני ני' בשו"ת שו"מ להגאון בלבוב ז"ל דמבעי לי' אם יש חלוק בין איסור בעצם לאיסור שבדה ומלתא דמבעי' לי' להגאון ז"ל מפשיט פשיטא לי כמבואר כי זה ברור. וגם הא דמביא מב"מ צ"ה הא דפריך בנזיר שלח יכול לומר תנו לבני ואמאי אי משלו הוא אוכל אמאי לא שומעין לו הנה מסוגיא זו לא מוכח מידי ואכמ"ל וזה שנלענ"ד הוא ברור למבין: