שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן יט
לאונגארין להרב וכו' ר' צבי כהנא ני'.
הנני עתה מוקף בטרדות מרובות. במצות שהזמן גרמא ובענינים שונות מבית ומבחוץ צפונות אשר אין פנאי לבלעות רוקי הלכן קראתי בקצרה ולמלאות שאלתו דמר למהר להודיעהו דעתי בזה. מכתבו במגילה עפה. ראיתי שדעתו יפה. בש"ק העבר הגיעני והן אתמול סמוך לערב פתחתי וקראתי ומהרתי להשיב לשואלי דבר בקיצור נמרץ. בדבר שאלתו שאלת חכם חצי תשובה. אמירה כתיבה יהיבה. נידון איש א' רך בשנים ועמים בתורה ויר"ש חצי ראשו וחצי זקנו שערותיו שחורות לפי ערך שנותיו המה סדורות והחצי ממנו והלאה נתלבנו שערותיו ונפלאת בעיני כל רואיו ורבים מעמי הארץ תולים עיניהם ומסתכלים בו ויהי לו לבושה וכלימה וגם בבני היהודים בבואו לביה"ת הם המדברים ממנו ואיכא ביטול ושיחה בפי הבריות ומתוך כך כת"ה האריך הרחיב בפלפול רב למעניתו האם יש הכשר לרפאותו ושיחר פני בדבר הזה להגיד לו דעתי אם יוכשר בעיני להתיר לו לצבוע צד הלבן שבו לתקן ולהסיר מראשו נגעו ומזקנו מחמת רוב הבושה וכלימה נגד אנשי מקומו היושב בתוך עמו. היש עצה עמו. מגודל הנחיצה יומא דמעצרתא תפשת מיעוט תפשת אם ליפות עצמו בצמיחות ראשו וזקנו לשנות וזו תיקון דרך הבנות לצבוע שערות לבינות. ואת זכר להשחיר:
חס מלהזכיר. מי יקל ראש לעבור על לאו שבתורה המבואר כגמ' ערוכה ושמורה בשבת דף צ"ד ומכות ך' וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל שלהי ה"ע המלקט וכן הצובע לוקה והראב"ד ז"ל משיגו אך על שפרה אחת מטעם דלא מינכר דע"ז לא נאמר אלא אסור אבל על הרבה דמנכר הוי עדי אשה גם לדידי' חייב מלקות וכן הסכימו רוב הפוסקים קדמאי ובתראי דהוי איסור מה"ת וכי בשביל שאנו מדמין נפשה מעשה לעשות סמיכה מדברי תוס' בשבת ד' נו"ן גבי מגרר גלדי צואה וגלדי מכה אם לצערו פטור ובתוס' שם אם מה שמתבייש בין בני אדם צער גדול מקרי ואין דמיונו עולה יפה שהרי שם אמרו דגם אם ליפות ומתכוין לכבוד קונו שפיר דמי ודוקא התם בגלדי צואה למכה הנמאס בעיני כל רואיו ולא נאוה להביט אל מראהו והני דמפנקי בודאי סגרו עיניהם מראות. והשתא צא ולמד קיו השתא התם אם מתכוין ליפות עצמו אסור ק"ו במה שאינו דבר מאוס רק חידוש ופלא והרחק לא ירחיקו שום אדם ממנו רק משינוי הטמון באיש בגידול שערו בראשו ובזקנו איך נתחלק לשני חלקים לא ידעתי לדון בזה לדמות לרפואה מפני צערו שרבים מסתכלין בו כיון שאין בזה שום שמץ מיאוס וניול מה שיש בגלדי צואה ומכה וגם שם אינו אלא דוקא בדבר שאינו אלא מדברי סופרים. משא"כ בדבר מדאורייתא שמה"ד לוקה עלה איככה נוכל למצוא היתר על שטרות לבנות הצמח בו ורצונו ליפות עצמו לצבען ולהשחירן וכת"ה בעצמו העיר והרגיש יפה והפלפול לא נצרכא אפי' להעדפה:
והנה גם במרדכי פ' במה טומנין כתב וז"ל ונראה מי שיש לו ריבוי שפר על ידיו ומפני זה בוש מלשבת בין אנשים מותר להסירם דאין לך צער גדול מזה הובא דבריו גם בהב"ח סי' קפ"ב יעיי"ש. ולדעתי גם מזה יש לחלק קצת מנ"ד דהתם בושים להיראות בין אנשים דקצתם לא יכלו להביט אל גלילות ידיהם בריבוי שער לכן בושו ויכלמו וצער גדול הוא אבל העיקר דשם מותר מחמת דאינו אלא זהירות איסור מדבריהם ובמקום צער לא גזרו. ובש"ע מבואר דשאר אברים מותר להעביר השער במספרים כעין תער ולא בתער וביש"ש פ' מ"ח סי' ט"ז מבואר דבשאר אברים אפי' בתער מותר במקום צער כנ"ל אבל בנ"ד בראשו וזקנו אין למצוא היתירא ויפה מסיק כת"ה לאיסורא וגם מה שחתר חתירה ע"י קטן ואשה ונכרי הנה מה יענה בלבישת שעטנז היכול לפטור עצמו כאשר ילבישהו קטן אז לא יעבור על הלאו דל"ת ועיי' בתוס' יבמות ד' צ' ע"ב אחר העטיפה אם הוי כלאו שאין בו מעשה ע"ש ישתקע הדבר וכל הפוסקים מדשתקו ולא חלקו אט ליקט בעצמו השערות לבנות מתוך שחורות או ע"י אחרים וזיל בתר טעמא והבן אך זאת עצה היעוצה לעשות כולו הפך לבן וללבן גם החצי של שחורות ויהי' מלא זקנה עד שיבה וזקנה ובזה ינצל מכל בושה וכלימה וגם לדעתי כל עיקר הבושה היא בראשית השקפה טרם יהי' מורגל בין אנשי עירו. ומ"ש בס' שו"מ להתיר לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי הואיל דרוב הפוסקים סוברים שהיא מדאורייתא דהלכה כראבי' מי יקל בזה בפרט שאין כאן משום רפואה ולא לכלימה לנצח ע"כ הנני מן האוסרים לצבוע הלבינות לשחרות וכן יעשה כאשר דברתי דברי הכותב בקצרה ובנחיצה רבה.