אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן יח

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן יח

סימן יז

הנה בדין המבואר באו"ה כלל ל"ז ד"י כן דעת זקני מהרש"ל בפ' ג"ה סי' ע"א המובא בט"ז וש"ך באיזו מקום של שבחים והעלו דבדבר גוש ועב אין חילוק בין כ"ר לכ"ש כשהיס"ב. לכאורה יש להקשות ע"ז ממשנה שלמה פ"א דמעשרות מ"ז ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן לקדרה ולאילפס כשהן רותחין. ופירש הר"ב שם חמיטה היא עוגה דקה כשמוציאין אותה מן התנור רגילין להחליק פני' בשמן וקימ"ל דלא חשוב כמבושל דאש קובעת למעשר ואסור לאכול עראי כו' שנתבשל בה אבל האי לא חשיב בישול וכן לתמחוי כ"ש אינו מבשל. ובאילפס כשהם רותחים ומעבירים מן האור וכ"ז בשהיד ש"ב חשוב כמבושל וקבעה למעשר. אמנה באמת משם לא מוכח רק דאינו מבשל אבל מ"מ מבלע בלע. ועל זקני מהרש"ל לק"מ דלא קאמר דמבשל רק ככ"ר לענין בלע אבל לענין בישול ובחמיטה שפיר קאמר דלא הוי כמבושל דשם צריך לבוא מכח בישול דלא קבעה למעשר אלא בישול וז"ב. אבל על האו"ה קשה דמבואר להדיא סי' הנ"ל וז"ל ואם אין ס' בבשר אסור אפי' בהנאה ונמצא מבואר דמבשל דאל"ה אסור בהנאה כיון שאינו דרך בישול ונפלאתי על המנ"י בכלל ס"א ס"ק ה' וז"ל שם שגם האו"ה ומהרש"ל לא קאמרו אלא שמפליט ומבליע אבל מבשל גמור לא הוי וכ"כ האו"ה להדיא ומה שהעתיקו האחרונים בשם או"ה הלשון דמבשל הוא שלא בדקדוק עכ"ל ובמחכ"ת הוא ז"ל לא דקדק היטב והעלים עין מדבריו שכ' דאסור בהנאה הרי האחרונים דקדקו היטב דסובר דגם מבשל וראיתי שהפר"מ הרגיש בזה ג"כ. אמנם קושיתו דהמנ"י נצב כחומה על הפוסקים דסברו דג"כ מבשל מגמ' חולין ק"ד גבי העלאה בשר וגבינה. מתקיף לי' ר"ש ס"ס צונן בצונן הוא אמ"ל אביי שמא יעלה באילפס רותח ס"ס כלי שני הוא. ופרש"י דאינו איסור דאורייתא כ"א דוקא דרך בישול. א"כ ע"ז תשאר הקושיא דשם הוא ג"כ דבר גוש ומבואר דאינו מבשל והוי כ"ש:

איברא דלפענ"ד דלק"מ וא"ש דנראה לי ברור לחלק דבאמת גם דבר גוש חם כשמונח בכ"ש בודאי נתקרר מבחוץ ושוב אינו מבשל אבל מ"מ בתוכו בגוף הדבר העב מחזיק החמימות ולא נתקרר. דהנה בתוס' שבת מ' הקשו בתימא מה בין כ"ר לכ"ש כיון שהיד ס"ב וכתבו דבכ"ר הדפנות מחממות אותו ובכ"ש הדפנות מקררים התבשיל ומדקדק בהם הגאון מותז"ל בסס"י צ"ב שהדיוקים סוחרים זא"ז דבכ"ר משמע דוקא שהדפנות מחממות אותו ובכ"ש הדפנות מקררים אותו ומעיין בדבר שאין כאן לא דפנות המחממים ולא מקררים. עיי"ש שהאריך. ולע"ד הקלישה הדברים כפשטן הדבר מבואר דבאמת לענין מפליט ומבליע דעת אקני מהרש"ל דגם בכ"ש כשהיס"ב מפליט ומבליע רק דאינו מפליט ומבליע כא'. ודעת זקני הב"ח דגם מו"מ בב"א ועיקר החילוק לענין בישול. ונמצא הענין מובן בפשיטות דמש"ה אף שהוא בו והיס"ב מ"מ קודם שמבשל נתקרר קצת מכח הדפנות והקירור בא טרם הבישול (וגם לענין מפליט ומבליע כא' י"ל כך דטרם שיוצא ובא מזה לזה בא הקירור קודם כיון שהדפנות מקררים) רק דבלע הרבה ונאסר כולה כיון שהיס"ב אבל כשהיא בכ"ר הדפנות מחזיקים החום ולא כוונו התוס' לומר דהדפנות מוסיפים חמימות רק שמחזיקים החמימות ולא נתקרר עד שנתבשל מקודם. וכן העתיק הש"ך ז"ל בסי' ק"ה לשונם שבכ"ר הדפנות מחזיקים החמימות. משא"כ בכ"ש וז"פ וברור:

והנה זה דוקא בדבר הנבלל מיד שהדפנות מקררים מה שסמוך להדפנות נבלל ומתיש כח החמימות שבתוך התבשיל הנכלל אבל בדבר גוש גם כשמונח בכ"ש. הנה צד החיצון נתקרר קצת אחר שמעבירין מן האש אבל מ"מ מה שבפנים החמימות מחזיק ואינו מתיש כחו ודינו ככ"ר גם לענין בישול ונ"מ לענין שבת ובב"ח לדעת אלו הפוסקים. ומעתה לק"מ מהא דמעשרות דשם שמוציאין עוגה מן התנור מחליקין פני' ל"ה בישול לענין מעשר דצד החיצון נתקרר קצת ואין בו כח לבשל טרם שנתבשל נתקרר מן מה שנוגע בכלי קר או גם מן האויר ואין מזה ראי' לצדו הפנימי שבתוך הדבר העב והגוש ככ"ר ול"ק ג"כ מהא דחולין ק"ד הנ"ל דאין איסור כשהעלה עם הגבינה ביחד בכ"ש דאינו אסור מדאוריתא דמבחוץ ל"ש בישול ושפיר קאמר התם כ"ש הוא והיינו לענין מה שבחוץ למעלה ולא נכנס לתוכו מבפנים וא"ש ובהכי ניחא לי מה דקשיא לי לכאורה בפסחים ד' ע"ו דפריך התם לשמואל דתתאי גבר אמאי סגי לי' בקליפה בסכו בשמן של תרומה דלדידי' נתסר כולה ומשני שאני סוכה דמשהו בעלמא היא דעבידא לי ויש לדקדק אמאי לא משני דמיירי בהניחו בכ"ש ונתקרר קצת דבלא"ה ע"כ מיירי התם דצלאו מקודם ולאחר שהוציאו מן התנור סכו בשמן וכמ"ש התוס' התם דאל"כ גם לרב דסובר עלאי גבר קשיא וא"כ יכול לאוקמי ג"כ שנתקרר קצת משום דמונח בכשמ"מ קליפה בעי דאדמיקר לי' בלע כ"ק ועי' בתוס' שם ד"ה ואם צלי הוא ושם ראיתי שעמד בקושיא הגאון הצל"ח דלמה לא הוכיחו בתוס' מרישא דחבורת כהנים יאכלו דאם מיירי בסכו בשעת צלי' א"כ נתבשל בהתנור ואח"כ גם הפסח נתבשל מהסיכה ושוב הוי צלי מחמת ד"א ואסור גם לכהנים. א"כ גם מרישא מוכח דסכו אחר הוצאתו מהתנור אלא דא"כ תקשי ממתני' ס"פ כ"ש דתנן סכין ומטבילין בשאר משקה ובמ"פ ופירש"י שסכין בשעת צלי' ותי' הגאון הנ"ל דסיכה משהו בעלמא היא ואין לו כח לבשל בפסח ולי קשה מאוד להבין דזה הוי רק להמסקנא אבל בהס"ד דהסיכה ממש הוי והמקשה לא ידע מהאי חילוק בין סיכה משהו לממשות א"כ תשאר הקושיא אמאי לא הוכיח מהרישא וגם ממתני' דתנן להדיא סכין גם בשעת צלי' כשהיא עדיין בתנור ובלא"ה תקשי לי' להמקשן שלא ידע עדיין לחלק בין סיכה לממש וגם קשה ביותר דהא דמשני שאני סיכה דמשהו עבידא זה דוקא לענין דיעבד דאינו נאסר כ"א כ"ק אבל האיך אמרו דמותר לסוכו לכתחלה בשעת צלי' לס' הצל"ח דסיכה משהו בעלמא הוא אבל כ"מ למה מותר לסוכו לכתחלה בשעת צלי' הרי נתבשל הסיכה ומבשל אח"כ לפסח אלא דעל נעבד שפיר אמרינן דאיסור אסור כ"א כ"ק אבל להתיר לכתחלה לסוכו לא שמענו וצ"ע.

אלא דבאמת דנלפענ"ד דלק"מ ואין התחלה לדברי הגאון ז"ל לפי מה דמבואר בירושלמי הובא בתוס' לעיל ריש כ"צ דפריך הרי חום התנור מסייע לצלי' ונמצא צלי מחמת ד"א ומשני דכח האש של הגחלים נוצח כח חום של התנור אלא שהתנור מאסף כח חמימות של האש שלא יתפזר עיי"ש וא"כ לק"מ דנימא שיצלה מכח בישול של הסיכה כיון דכח האש של התנור היינו האש גובר ונוצח כח החמימות של הסיכה וא"צ להחילוק לומר מכח דהסיכה משהו בעלמא אלא אפי' כשיהי' ממש והרי בנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו דר"ת לא גרס דקא מטוי פסח מחמת הרוטב אלא דעל הרוטב קאי דמטוי הרוטב ונאסר אח"כ הפסח מהבליעה שנבלע הרוטב בהפסח ואפי' להאי סברא דאפסא קאי וקא מטוי הפסח מכח הרוטב הנצלה אבל זה דוקא אחר שהוציאו מהתנור ועדיין רותח הוא ודבר גוש ומחזיק חומו מבל אין עוד החמימות של הגחלים והחום של התנור ושפיר קאמר שנטוה הפסח מחמת צלי דב"א של הרוטב החזר אליו אבל כשעדיין בתוך התנור על האש הנה נוצח כח האש על חום הדב"א וזה נכון וברור ולק"מ ול"ד לנגע בחרסו של תנור דלא אמרינן דכח של האש נוצח וגובר על החום של התנור ז"א דכח של התנור גם חום של האש הוא ובשעה שנגע הוי כהוסר מן האש ושפיר מטוי הפסח מחומו של תנור והוי צלי מחמת ד"א משא"כ בהסיכה שקבל חמימות מהפסח והפסח על האש איך נימא דיצלה הפסח מן הסיכה יותר מהחום של האש גופא ובודאי מנצח כח של האש וגובר ועושה פעולתו יותר מן החמימות של הסיכה שבא ממנו וז"ב והבן:

ונפלאתי קצת על מרן הגאון צל"ח ז"ל שלא הרגיש בזה. ומעתה עולה מזה לדעת הפוסקים דבר גוש מבשל ג"כ אבל דוקא מבפנים ולא צד החיצון אמטי להכי שפיר פריך דלשמואל דסובר ת"ג ניתסר כולה ואף אם נוקי כשהוציאו מן התנור ונתקרר קצת מבחוץ מ"מ מבפנים חם ביותר שמחזיק חומו דהפסח שמן הוא ונכנס בו ובתוכו חום הוא דדבר גוש מחזיק חומו וע"ז משני שפיר דשאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידא ולא נכנס בפנים רק מלמעלה צד החיצון ואדמיקר לי' בלע כ"ק אבל בישול לא הוי צד החיצון וניהו דבפנים חם הוי ככ"ר אבל מ"מ לא נכנס בתוכו דמשהו בעלמא הוי והשתא ניחא הא דמעשרות דניהו דבפנים הוי ככ"ר ומבשל ג"כ מ"מ הרי אינו אלא ג"כ סיכה בעלמא שמחליק פני' ונתקרר קצת מבחוץ ולא נכנס בפנים וניחא הכל וא"ש ולק"מ.

והנה ראיתי בס' סולת למנחה כלל כ"ג ד"ז בשם ס' תורת האשם שהאריך לקיים דעה זו דדבר גוש ככ"ר אך שמחלק דהיכי דעירוי הבשר עם הרוטב תוך כלי שני אז מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמקרר וסובב הבשר מכל צדדיו ע"כ. ולי נראה שלא להקל בכך לפ"מ שהעליתי בראיות לחלק בין צד החיצון לפנימי א"כ אין מקום לדין זה דניהו שמתקרר ע"י הרוטב צד החיצון אבל הפנימי בחמימותו קאי. והנה לפ"ד הת"א הי' מקום ליישב קו' הפליתי בסי' ק"ה על הני פוסקים דדבר גוש ככ"ר א"כ מה הקשו התוס' והרא"ש והרשב"א בזבחים ובשבת מ"ב מהא דעירה לתוכה רותח דילמא שם מיירי בעירה בשר דבר גוש אבל בדבר לח אין הוכחה דמבשל כ"ק עיי"ש. ולדבריו ניחא דניהו דעירה לתוכו בשר רותח אבל הדרך כך לערות עם הרוטב ונתקרר הגוש מחמת הרוטב שמתקרר מן הדפנות. אמנם לדעתי אין דינו של הת"א ברור ואין מהסברא לומר דיתקרר הגוש מחמת הדבר לח שמתקרר מהדפנות דאינו מתקרר כ"כ שיתקרר גם הגוש שבתוכו ע"כ לדעתם אין לסמוך ע"ז. וגם ראי' מהא דזבוב שהובא בב"י עיי"ש אלא דעיקר נראה לפע"ד החילוק שכתבתי לחלק דדבר גוש ג"כ מתקרר רק צד החיצון ולא צד הפנימי שבתוכו החמימות ככ"ר. וגם לפ"ז ל"ק קו' הפליתי דגם אי נימא דעירה הרותח היינו בשר לבד מ"מ עכ"פ צד החיצון מתקרר מהכלי שני צונן שעירה לתוכה א"כ שפיר הוכיח בתוס' דעירוי מבשל כ"ק וא"ש והבן:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה