שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן יד
שאלה שלח אלי. הכוליא שנשתנה קצת למראה לבן מבחוץ וראה בפר"ח שהחמיר בכל שינוי מראות בכוליא ושאל ממני להורות לו ואני חתכתי הכוליא ובתוכו לא הי' מראה ליבון גם טרם שהגיע לחריץ נשאר בשר הכוליא באודם כראוי להיות ויצאו ממנו מים זכים והלובן הי' שלם
תשובה. הנה בש"ע סי' מ"ד סעי' ח' איתא דלובן בכוליא לקותא היא וזקני מרן מהרש"ל ז"ל פסק דוקא כשהגיע הלקותא עד הלובן ממש דניהו דאז טריפה אסי' אם א"י אם הגיע הלקותא להחריץ מ"מ הואיל דא"א למיקום עלה דמלתא טרפה מכח ספיקא דאיסורא ולחומרא אבל אם אינו מגיע אפי' סמוך ללובן שבכוליא כשר וזקני הט"ז ז"ל משיגו דלא משמע לי' החילוק דגם כשלא הגיע להחריץ טרפה והכל דסופו לקלקל הכל וכמו בריאה עיי"ש ולי אני הצעיר נראה לבאר דעיקר כמהרש"ל בזה דאם לא הגיע עד למטה סמוך לחריץ ממש אין בו חשש. דהנה במוגלא בכוליא רבו הדעות והפוסקים נחלקו לכתות ותלוי בחלופי גרסאות אם בעי' שיגיע עד מקום חריץ אם לאו מותר כדאיתא בגמ' על נקותא דרכיש דאמרו במערבא והוא לקיתא למקום חריץ ולגי' רש"י לקותא היינו מליא מוגלא אך לגי' הרי"ף דלקותא ומוגלא תרי מילי נינהו ואין הוכחה למוגלא דאינו אסור אלא שהגיע למק"ח ומדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע איך דעתו נוטה כי יש דורשין לחומרא ויש לקולא והב"י הוא המשביר כ' לפי שאין דברי הרמב"ם מבוארים להדיא הכי נקטינן כדעת הרשב"א וכן קבעו בטוש"ע להלכה דגם במוגלא בעי' שיגיע למק"ח ודעת התוס' ג"כ לכאורה סתומים דבריהם ולא מבואר להדיא אלא שראיתי בשו"ת כנ"י סי' כ"ד הוכיח מדברי תוס' שבמוגלא לא בעי' שיגיע למק"ח בד' מ"ז פ"א ד"ה יפלח כליותי פי' בקונ' והאי לקותא הוא וקשה מנא לי' דהאי לקותא דאיוב הוי בי' לקותא דהוי טרפה דהא איכא לקותא דכשרה כו' מים זכים כשרה אלא הכי פריך יפלח כליותי מי קא חיי בלא רפואה כו'. והקשה להגאון הנ"ל אמאי לא קא מותיב דלמא לא הגיע למק"ח דאינו טרפה א"ו ש"מ דאם במוגלא ל"ב שיגיע למק"ח ומש"ה לא הקשה רק דלמא מים זכים אלו דבריו ז"ל. ואשר אני אחזה להוכיח להיפוך דאם לדבריו אכתי תקשי דכל עיקר קושיתם רק לפירש"י דלקותא דכוליא היינו מוגלא ודעת רש"י ז"ל מבואר להדיא מפורש דבעי' דוקא הגיע למק"ח וע"ז תסוב קושיתם לפירש"י. א"כ יותר הו"ל להקשות כן דלמא באיוב לא הגיע למק"ח ומש"ה קא חיי ע"כ אין הבנה להוכחתו וגם אם נימא דיפלח כליותי היינו לשון פולח ובוקע דהיינו שנחתך או מכת חרב ונבקע לשנים דזה ג"כ לפי דעת הג"א מא"ז דדינו כמוגלא ולפי שיטתם ל"ב דיגיע למק"ח כמבואר בהג"א בשם שערים ור"ש בר חפני הכהן אבל לא יתכן לפי פירש"י ושיטתו דבכל הריעותות שבכוליא אין חילוק כלל דבעי' שיגיע למק"ח. א"כ למה נקטו בקושיתם דוקא מים זכים יותר הו"ל להקשות על פירש"י דלקותא הוי אלא לקותא דכשרה ואמאי נקטו בלשונם דוקא מ"ז גלל כן נראה לי לדעתם ז"ל לדינא מסכימים לדעת רש"י ז"ל דאין נקרא לקותא כלל רק בלובן וזו עיקר הטריפות דגם בכוליא שלימה ובלובן ריעותא דלקותא ג"כ טרפה כמבואר בב"י וש"ע א"כ מדקאמר יפלח כליותי דהיינו לקותא ע"כ מיירי דהלובן לקה דעיקר חיותא בהלובן תליא אבל בבשר הכוליא אין שום לקותא. ומש"ה לא תקשי להו אלא דלמא מים זכים דג"כ לקותא מיקרי עכ"פ אלא דכשרה וכמו בריאה וע"ז פירושו משום רפואה ולא פליגי לדינא וגם בביאור הגמ' אין הוכחה דפליגי דאפשר גם רש"י ז"ל ה"פ דלקותא הוי או בבקוע לשנים או בנקב ובגמ' פריך משום דלא מצינו רפואה לאיוב כמ"ש בתוס' ולדעתי זה הנכון לדעת רש"י ותוס' ודוק:
ועוד נ"ל להוכיח שגם הרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רש"י וסיעתו דאל"ה תשאר קושיא ותימה על פסקי רבינו ז"ל שעמד בזה הלח"מ בהא שכ' הרמב"ם ז"ל פ"ה מה"ש כעולא שמנה מיני טרפות שבכללן כל הטרפות ואמרינן בגמ' ע"ז ל' לאפוקי לקותא דרכיש ורבינו ז"ל פ"ח מה"ש פוסק כרכיש לקותא דכוליא והלח"מ נדחק בזה בלי ישוב נכון אולם הלום ראיתי שהגאון מרן הפלתי ז"ל תי' והוא דבר חכמה ומתקבל על הלב דהיינו דרכיש סובר דל"ב שיגיע למק"ח משום דסובר הלקותא בכוליא מצד עצמו ע"ז אמרו במערבא דלא כרכיש אלא דטרפות הכוליא אינו מצד עצמו רק מחששא דקלקול הבני מעיים כדעת האגור בשם מהר"י מולין שהובא בב"י. א"כ לזה בעי' דוקא דמטיא הלקותא ואז שדי תכלא שמשם יגיע הפסד לב"מ. וא"כ לפי"ז הוי בכלל נקבו הדקין ע"כ לא חשיב עולא לקותא דכוליא שבכלל נקובת הב"מ הוא וע"ז קאמר לאפוקי דרכיש דסובר דטרפות מצד עצמו ול"ב שיגיע ללובן ורבינו פסק כבני מערבא ומטעם האגור לכן אינו נמנה בפ"ע ולא יש בכללן רק שמנה מיני טרפות אלו דברי הפלתי ז"ל וזה המובחר ומעולה שבתירוצים וראוי למי שאמרם בישוב פסקי רבינו ז"ל ע"ש בסי' כ"ט:
ואני הוספתי לבאר בזה דברי הש"ס ליישב מה דהוי קשה לי בלמדי הגמ' ד' מ"ג א' דקאמר שם ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן מה אהדרי לי' חבריו לריבר"י כו' דאלת"ה יפלח כליותי ולא יחמול מי קא חיי אלא ניסא שאני וקשה מה פריך דלמא קא סבר כעולא דאתא לאפוקי לקותא דרכיש דלאו לקותא היא וביותר קשה דמרא דשמעתא ר' יוחנן ובתוס' מבואר להדיא בד' נ"ד בד"ה וחזיא דר"י ור"ל סברי כעולא ולא כרכיש. וא"כ מה קאמר להוכיח מאיוב דניסא שאני וקושי' עצומה ולא ידעתי ישוב לזה ופקחתי עיני ומצאתי שהגאון הפלתי בסי' מ"ד עמד בקושיא זו ומסיים ויש ליישב ולא הבנתי הישוב אבל אחר הדברים האלה הנאמרים למעלה בישוב דברי רבינו גם זה מיושב ממילא דניהו דלא סבר כרכיש דלקתה הכוליא טרפה מצד עצמו בלא הגיע למק"ח אבל בהגיע ללובן כ"ע מודו דטרפה ומש"ה פריך מאיוב וכמ"ש למעלה כיון דעיקר הטרפות בלובן תליא וזו לקותא דכוליא וע"כ קרא קא מיירי בהכי ושפיר פריך ומזה מוכח ג"כ דתוס' בשי' רש"י קיימי והבן:
איברא דהא קשיא לי לדברי הפלתי ז"ל הנ"ל אף דבישוב דברי הרמב"ם כראוי מוצקים אבל לדברי רש"י ז"ל בלתי צודקים דלפי"ז קשה להבין דברי רש"י בדף מ"ב ב' גבי הא דפריך הא איכא שב שמעתתא מהא דרכיש לקתה בכוליא אחת טרפה וכ' רש"י ז"ל ולקמן מסיים בה והוא דמטיא לקותא עד החריץ מלבד דהיא שפת יתר ומה איצטריך להאי סיום ולמותר אלא דעוד קשה מאוד דאדרבא לפי מה דאמרו במערבא דבעי' שיגיע למק"ח משמע דאינו מטעם טרפות מצד עצמו כרכיש בעצמו אך מטעם האגור משום קלקול בני מעיים א"כ לא תקשי למה לא מני להו כיון דבכלל טרפות הדקין הן וכנ"ל וכל עיקר פירכא דוקא אליבא דרכיש הוא דל"ב מק"ח ע"כ טרפות מצד לקותא דכוליא היא א"כ ע"כ מזה נשמע דאין כן דעת רש"י ז"ל ושוב תשאר הקושי' הנ"ל שהערתי בגמ' וגם הגאון ז"ל לא תי' ע"ז כלום ונסתר בזה דבריו הקדושים ומדויל ידי' משתלם לו והדרא קושיא לדוכתא לכן נלפענ"ד לילך בעקבותיו ואוסיף מים וקמח ואצדיק אמרותיו אשר הוצק חן בשפתותיו כי אחז דרכו לתקוע יתדותיו ואבינה גם אנכי לפרק קושיותיו ואעלה על במתי אב החכמה אשר נתן דרך ודלה לי חספא ומצאתי מרגניתא טבא וזה דבר אמת כי רכיש בעצמו סבר לקותא דכוליא היינו רק בשר ולא הגיע למק"ח ובני מערבא הוסיפו להתנות בתנאי דמטיא עד הלובן ובזה כ"ע מודו אבל טעמא של הדבר חקרתי לדעת בינותי בספרים ומזקנים אתבונן למצוא טעם ודעת לנבון נקל להבין במה פליגי רכיש ובני מערבא ע"פ דברי א"ז המהרש"ל בסי' פ"ז וזקני הט"ז מביאו בס"ק הנ"ל וז"ל לכאורה נראה דבעי' שיתחל גם המססה מבחוץ דאל"כ לא עדיף מריאה וכו'. ועוד דכ"ש הוא מריאה דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון אבל אינו כן מחמת דעיקר לקותא אינו אלא במקום חריץ א"כ כשתגיע המכה בלובן הכוליא אין זה חסרון מבפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בכוליא ואח"כ יוצא מתוך הכוליא ועליו הוא עכ"ל וכ' הפלתי ז"ל ולא הבנתי הא אמרינן כשר בריאה פסול בכוליא ופירש"י מוגלא וטונרא וח"ו דיהי' עובר קרום ואין לך לקותא יותר מזה וצ"ל דמוגלא תחת קרום וממנו מהות הסינרא והוי חסרון מבפנים ובכה"ג אף בכוליא כשר ואין הבדל בין ריאה לכוליא כו' עיי"ש מה שמסיים:
ואני בער ולא אדע ואבין דאין כאן קושי' כלל ותרב חכמת שלמה ויחכם מכל ודברי רש"ל אמת אחרי שמעו אמרו פיהו יכונו יחדיו שמסוף דבריו ניכר ראש דבריו צדקו יחדיו ושפיר קאמר דחסרון מבפנים ל"ש חסרון גם בכוליא א"כ עכ"ל שההמססה מתחיל מבחוץ והא דאמרינן בגמ' כל הכשר בריאה פסול בכוליא היינו לפי מה דמסיק דחסרון בכוליא בלובן הוא מבחוץ כנ"ל וע"כ במוגלא אינו פסול בכוליא אלא כמשגיע המכה בלובן ומש"ה א"צ להתחיל מבחוץ כיון שסוף המכה בלובן שבכוליא שמבחוץ הוא וכדמסיק אבל מתחלה טרם שגמר דבריו ודאי דהי' צריך לפרט דצ"ל מבחוץ כדי שלא יהי' חסרון מבפנים ומעתה לפי מסקנתו ל"ק מגמ' דהבדל יש בין ריאה לכוליא כיון דגם בכוליא אין צריך למעלה מהקרום העליון כיון דשלטה המכה בלובן גופא ודעת שפתי צדיק א"ז מהרש"ל ברור מללו וסרה תלונת הגאון ז"ל מעל דברי הזקנים הללו מהרש"ל וט"ז ז"ל ויבואר הכל על מקומו יבא בשלום באין פקפוק כלל. דרכיש סובר דלקתה הכוליא טרפה הוי אפי' בלא הגיע למק"ח ''והוי חסרן מבפנים ולדידי' טרפה הוי ולזה אין הלכה כמותו אלא דבמערבא אמרו דבעי' דוקא שיגיע למק"ח דאז יוצא לחוץ ואז הוי לקותא ולזה שפיר אהדרו לריבר"י מהא דאיוב דיפלח כליותי ופירש"י דלקותא הוי וא"כ לק"מ שהרי ר' יוחנן אינו סובר כרכיש ז"א דבהגיע למק"ח מודה ר"י והתוס' הקשו דיכול להיות במ"ז כמבואר למעלה וגם מה שפירש"י למעלה בהא דפריך לחשוב הני שב שמעתתא ובתוכם הא דרכיש והוי קשה למרן רש"י ז"ל שהרי נדחה מהלכה ומה פריק ע"ז דברי רש"י ז"ל נהירין לנו לעינים דמסקינן דמטיא לקותא לחריך ובזה הוי חסרון מבחוץ וע"ז קאי פירכא דליחשב בשב שמעתתא דכן הלכה כבני מערבא. וגם פסקי רבינו ז"ל עולים יפה יפה דמנה רק שמנה מיני טרפות ופוסק לקותא דרכיש מטעם חסרון מבחוץ היכא דמטיא ללובן וז"ב ונכון ומוכרעת עפ"י שיטת הפוס' ודוק:
והדרנא למלתא קמייתא דהוכחתי דגם הרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רש"י דבעי' דמטיא למק"ח גם בריעותא דמוגלא ונמצא עולה לדינא לפי המבואר דכל הפוסקים ראשונים רש"י והרמב"ם ורבותינו בעלי התוס' והרשב"א א כלם בחדא שיטתא קיימא וגם ראשי האחרונים מהרש"ל והט"ז והפר"ח והפלתי העלו ג"כ לדינא כך דגם במוגלא ומים עכורים בעי' שהגיע ללובן אלא שדעת זקנים מהרש"ל והט"ז העלו לחלק בין אם המכה בולט לחוץ לא בעי' שיגיע למק"ח ובאינו בולט לחוץ אז בעי' דוקא שיגיע ללובן והבאים אחריהם כתבו דאין זה אלא דברי נביאות והיטב אשר דבר בשו"ת כנ"י שכ' וז"ל מה שמחלק מהרש"ל בין בולט לחוץ כ' מר מנין לחלק לפענ"ד דבר נאה למי שאמרו הוא המהרש"ל שעליו נאמר ויחכם שלמה מכל אדם דקדק מלשון הגמ' דקאמר בד' מ"ח העלתה צמחים מהו ופי' צמחים בולטין כידוע ועלה אמר רבה שהתלמידים מזדנזין ואמר שמואל האי בכוליא איתמר משמע דומיא דס"ד בריאה בהאי גוונא מיירי בכוליא עכ"ל ותיתי לי דקיימתי אני מסברא דנפשאי שגם אנכי בראותי בת"ש שהקשה מנין לו החילוק הזה העלו ברעיוני דבר זה מוכח מלישנא דגמ' כנ"ל ונהנתי שכוונתי לדעת הגדול כנ"ל ז"ל ומעתה כדבריו כן הוא שאלו דברי נביאות ורוה"ק הופיע לא"ז מהרש"ל ובלבו תנוח חכמת שלמה רוח ד' נוססה בו שכן הוא האמת עפ"י הגמרא והפוסקים דלשון הש"ס כן משמע העלתה צמחים דהיינו שעלה על הריאה ובולטת וכן בכוליא דוקא כשהיא בולטת לחוץ דלשון העלתה הכי משמע ולא עוד שכן מבואר בפוסקים עיי' בש"ך סי'. ל"ז ס"ק ה' בשם ד"מ בשם מ"כ דאם עור הבועה משתנית למראה ריאה לא הוי אלא כחסרון מבפנים ואין שם בועה עלי' והפר"ח בסי' ל"ט ס"ק כ"א הביא בשם מהריב"ל לענין סירכא היוצאה מבועה דבשלונקי נופחים הריאה ומשתדלים להעלות בשר על הריאה וכן כתבו כל המחברים דאם נתכסה למעלה בבשר לאו בועה מקרי ולאו ריעותא לענין תר"ל אף אם יש סירכא ע"ג דלא הוי רק חסרון בפנים. א"כ גם בכוליא י"ל כך ולזה הסברא נותנת דאם גבוה ובולט לחוץ מסתמא מראה מוגלא הוי ואז הוי ריעותא ומקרי לקותא לפירש"י דמוגלא היינו לקותא דרכיש אבל אם אינו בולט לחוץ ממילא יש עליו מראה בשד הכוליא א"כ הוי רק חסרון מבפנים. גדם בכוליא ל"ש חסרון וכמבואר למעלה ומעתה אין אלו דברי נביאות אלא גם דברי טעם הם ונכונים בדיעות והמובן מדבריהם דמוגלא בכוליא לקותא הי' וכשמלאה מוגלא דהיינו או שבולט לחוץ שהוא דומה לריאה שהעלתה צמחים ובזה הוי מלאה שנראה מבחוץ הלקותא או אם שוה לבשר הכוליא אבל הוא מלאה והגיע למק"ח ולא נשאר למטה במק"ח שום בשר:
ובזה יש להתבונן מה שמדקדק היש"ש ז"ל להוכיח מלשון הגמ' מליא מוגלא דהיינו שהוא מלאה והקשה הגאון ת"ש וכ' וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי מתחלה רלה לומר דבריאה איירי שהתלמידים מזדנזין בדבר וא"ש האי בכוליא איתמר א"כ איך נימא דאיירי במליא מוגלא וכי יכול להיות בריאה מלאה א"כ איך ס"ד דמיירי בריאה ולפי המבואר ת"ל הגיענו לדעת זקנים דבריאה ג"כ החילוק כך עם עלה ובולט לחוץ בועה הוי וריעותא מקרי ואם לאו ל"ה ריעותא וגם בכוליא כן הוא וכשבולט לחוץ נקרא מליא מוגלא דניכר לחוץ ול"ה חסרון בפנים ואם לאו הוי חסרון בפנים וכן בכוליא אם אינו בולט לחוץ צריך להיות שיגיע למק"ח ואז הוי מקרי ריעותא ולקותא והיינו מלאה זב במוגלא עד למטה וגם בלא"ה מה זו קושיתו על מהרש"ל אולי מש"ה דייקא דהאי בכוליא איתמר משום דלישנא מליא מוגלא הכי משמע לי' טפי דמיירי בכוליא דצ"ל מלאה משא"כ בריאה. דאל"ה מנ"ל דמיירי בכוליא ולפי דעת התלמידים דבאמת בריאה מחמיר טפי מבכוליא לגבי נקב וכאמור לפי הס"ד כל הפוסל בריאה כשר בכוליא א"כ אמאי פשיטא לי' לשמואל דהאי בכוליא איתמר אבל לפי הנ"ל י"ל דמזה משמע לי' לשמואל ופשיטא לי' דמיירי בכוליא משום שנאמר לשון מליא וכפי דברי שמע שלמה מלכנו דמשמע לי' מלשון מליא ונמצא מלבד דאין עליו סתירה מהאי גמרא אלא אדרבא סייעתא היא לדבריו ובזה סרה מהר תלונת וראיית הת"ש דלא בעי' שהגיע ללובן דוקא נגד דעת הפוסקים ובראשם א"ז היש"ש דבעינן שיגיע ללובן ממש ולא משמע כן מבתה"פ דכ' דלובן בכוליא ג"כ לקותא היא ואם נימא דבעי ללובן גופא א"כ ריעותא דלובן בכוליא האיך משכחת שהרי בלא"ה לבן היא ולפי הנ"ל נדחו דבריו ז"ל דמה דבעינן שיגיע ללובן היינו במוגלא או במים עכורים שהיא רק מבפנים ואין המכה בולטת לחוץ ונתכסה בבשר הכוליא למעלה ואם לא מליא עד החריץ הוי חסרון מבפנים וזה ניחא במוגלא שבתוך הכוליא משא"כ בלובן שמראה לבן מבחוץ נראה ע"ז שפיר אע"ג דלא הגיע למק"ח לקותא היא וע"ז שפיר קאמר היש"ש כיון דלקותא היא ואיתרעי אע"ג דלא נראה בחוץ דבלא"ה לבן היא מ"מ כיון דאיתרע איתרע וחיישינן שמא נתקלקל גם הלובן שבכוליא ומספיקא לחומרא וזה נ"ל ברור ונכון גלל כן לענ"ד המיקל בהפ"מ בהמוגלא או במים עכורים וסרוחים שנמצא בכוליא ואינה בולטת לחוץ ואין שום מראה וליקוי נראה מבחוץ רק בתוכו ולא הגיע למקום חריץ דהיינו שנשאר קצת מן הבשר סמוך לחריץ לא הפסיד בזה כי יש לנו על מי לסמוך בנ"ד על גדולי מורים קדמאי ובתראי:
ועתה נבוא להאי דינא שאנחנו משובים ועונים להכריע בין דעת זקנים ואנחנו נחלץ חושים להבין דעת קדושים ולהיות מסיק שמעתא אליבא דהלכתא אחוה דעי גם אני דנראה לפסוק כדעת מהרש"ל דלא כט"ז שהחמיר יותר מדאי שכ' כמו בריאה דטרפה אע"פ שלא נכנס לתוכה כן נמי בכוליא מפני שסופו להתקלקל הכל ולפענ"ד הנה ל"ד לריאה דשם עיקר הטרפות תליא בקרום וכיון שנשתנה פנים בקרום שעלה מחמת מכה כנקוב הוי א"כ לכאורה כיון דבכוליא נקב כשר הוא. א"כ אין שינוי מראה פוסל בה אלא שהעיטור ז"ל ממני יצאה הוראה זו דשינוי מראה פוסל גם בכוליא אבל עכ"פ דלא הוסיף עלה דוקא כששלטה הלקותא בכל הכוליא והרי אפי' באברים שנקובתן במשהו אבל צריך להיות נקוב מעבר א"ע אבל בנשתנה במראה מצד א' כשר ול"א דסופו להתקלקל גם מצד השני ולהיות כנקוב מעא"ע אבל ניהו דלדעת בעה"ע דלקותא הוי בשינוי מראה אבל צריך להיות בכל הכוליא מעא"פ משתנה המראה ולא גרע מכל האברים ששינוי פוסל בהם ובזה שאני כוליא מריאה דהתם כל עיקר טרפות תליא בהקרום אבל בהכוליא תליא בלקותא בגוף הכוליא ומה בכך שנשתנה במראה מלמעלה אם לא נכנס לתוכה עד הלובן עדיין לא זה ריעותא ולקותא מקרי מנין לנו לומר דסופו להתקלקל מפני שינוי מראה בקצתו ואפי' לדעת הפוסקים דבמוגלא ל"ב שיגיע למק"ח זה דוקא במוגלא דמצינו בגמ' להדיא מצינו למימר דשדי תכלא בכולא כיון דנתמסמס הבשר כולו אבל בשינוי מראה לחודא גם העיטור מודה בזה דל"א סופו להתקלקל כולה וז"ב:
ויש בזה לפרש הסוגיא ד' נ"ה דאמרו במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא מתקיף לה רבי תנחומא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא והרי מים זכים דכשרים בזה ובזה ויש לדקדק הרבה בסוגיא זו א' מה ענין פסול בריאה דכשר בכוליא הלא לקותא פסול בזה ובזה ואי כל עיקר שמיעתו בנקב. א"כ מה זה שחילק התנא דתני בלשון כללא והדר נקיט ופריט שהרי נקב דעלי' קחי ולא הו"ל למימר רק זה הכלל נקב פסול בריאה וכשר בכוליא ותו לא מידי. ועוד הקשה בס' מהר"ם שיף אמאי לא אמר שהרי נטול פסול בריאה וכשר בכוליא דמתני' היא בהדיא כן והוא דחק ליישב ולומר דהיא גופא אשמעינן מה דלא שמעי' ממתניתן ולישנא דהגמרא לא משמע הכי דלפירושו ז"ל עיקר שמיעתו להכשיר נקב והוא מייתי זאת לראי' שהרי נקב. א"כ צריך לעיונא במאי מיירי מעיקרא בעיקר השמועה והכללא דכייל להבדיל בין ריאה לכוליא וגם במה דפריך והרי מים זכים דכשר בזה ובזה ורש"י ז"ל כתב לא ידענא מה קשיא לי' וגם פי' התוס' אין הבנה וצריך ביאור ופירוש לפירושם דאכתי לא ידעינן מה שייך פירכא זו להא דאמרו במערבא ומה היא השקלא וטריא בזה.
לכן נלפענ"ד לפרש דמאי דאמרו במערבא כל הפסול בריאה היינו דטרפות הריאה עיקר תלוי בקלקול הקרום לבד וזה הוי קרום שעלה מחמת מכה וכנקוב דמי. משא"כ בכוליא אין הטרפות תלוי במה שמבחוץ אלא עיקר הלקותא שבגוף הכוליא ונ"מ דבעי' שיגיע הלקותא בכל הכליא משא"כ בריחה וע"ז אמר כנותן טעם לדבריו שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא הרי דעיקר הטרפות של ריאה הוא מלמעלה בליקוי הקרום וממילא גם כשנשתנה פני הקרום למראה האסורה כמו שחורה שלקה טרפה לא כן בכוליא אין אוסר כי אם כשלקתה כולה עד הלובן דטרפות תלוי בלובן. ומש"ה לא אמר שהרי ניטל פסול כי אין זה ראי' לדבריו לענין הנ"ל והבן ור' תנחומא מותיב וקאי על הדיוקא דמשמע דכ"ש כשר בריאה כשר בכוליא מתקיף לי' והרי מוגלא דכשר בזה ופסול בזה וקשי' לי הדיוק אולם ע"ז י"ל לדחות האתקפתא דר"ת דאין זה דיוק כלל ולא קאמרו בני מערבא משום לאשמעינן דיוקא דכשר בריאה אלא למימר עיקר לאשמעינן להבדיל טריפות הכוליא מהריחה והיינו דכוליא טרפה בלקותא שבפנים ע"ז פריך והרי מים זכים דג"כ לקותא היא כמ"ש בתוס' א"כ אמאי כשר בכוליא וקאמר אלא אר"א דאין שום כלל בדבר ואין מדמין טרפות להדדי וזה פי' נכון וברור ודוק היטב:
והנה העיטור הקשה קושיא והניח בצ"ע הובא בב"י בסי' מ"ד אמאי לא מותיב ר"ת והרי לקותא דכשר בריאה ופסול בכוליא וגם אמאי לא מותיב מלובן בריאה דכשר בריאה ופסול בכוליא לדידי' עיי"ש ומתוך קושי' נראה להוכיח דסובר העיטור ז"ל כשי' רש"י למעלה חדא כיון דמקשה והניח בצ"ע לפי שי' הרי"ף דמוגלא ולקותא תרי מילי נינהו א"כ לדידי' תקשי מה פריך דוקא ממוגלא ולא קאמר והרי מוגלא ולקותא ומוכת מיני' דסובר כשי' רש"י דמוגלא ולקותא חדא מלתא הוי וזה דלא כדברי הת"ש הנ"ל אלא דמוכח עוד יותר דלדידי' גם במוגלא בעינן דשיגיע למק"ח דמגי' הרי"ף אין להוכיח אלא דלפי גי' דתרי מילי נינהו שוב אין הוכחה דבעינן במוגלא ג"כ שיגיע למק"ח כיון דלא מבואר בהדיא אלא בלקותא אבל מ"מ אכתי לא מוכח בפירוש לשי' הרי"ף דבמוגלא טרפה ודאי אפי' אם לא הגיע למק"ח אלא דאין הוכחה ג"כ כיון דגמרא לא מיירי ממוגלא אבל גם להיפוך לא מוכח כלום אמנם לשי' העיטור מקושיתו דסובר דבמוגלא בעינן שיגיע למק"ח דאל"ה לא הוי קשי' לי' מידי קושיתו שהקשה אמאי לא קא מותיב מלקותא הרי י"ל דמש"ה לא מותיב מלקותא דבעינן שיגיע למק"ח וחריץ הוי לקותא מבחוץ כמבואר למעלה הט"ז בשם רש"ל. וא"כ בריאה ג"כ כשהלקותא מבחוץ טרפה ושוב אין הבדל בין ריאה לפוליא. משא"כ במוגלא אין טרפה אלא מבפנים וא"כ שפיר מחלק בין ריאה לכוליא אלא ש"מ דשי' בפה"פ ג"כ דבמוגלא ג"כ בעינן שיגיע למק"ח. ע"כ שפיר מקשה העיטור וכמו דפריך והרי מוגלא הי' יכול להקשות מלקותא לשי' הרי"ף דתרי מילי נינהו ודוק בזה והרי הוכחה ברורה דלא כת"ש הנ"ל:
ומעתה לפי המבואר עולה לנו לדינא לא מיבעי' לפי מה שפירשתי למעלה הסוגיא מראה לבן בריאה פסול ונמצא בכוליא כשר והיינו כשאינו מגיע ליקוי המראה עד החריץ ובהגיע לחריץ אז פסול הוא אבל כשאינו נלקה עד הלובן ממש ודאי דאין שום חשש אלא אפי' לדעת העיטור דסובר דמראה לובן בריאה כשר ונמצא דפסול בכוליא אבל זה דוקא היכא ששלטה המכה עד לחריץ דלא גרע ממוגלא דלקותא הוי ובעי' דמטיא למק"ח וכאשר בארתי אליבא דה דהעיטור הנ"ל. ולפי דברי היש"ש שכ' דמש"ה לא פריך בגמ' בלקותא דמראה לפי מה דקימ"ל דגם בריאה פסול א"כ שניהם שוים אבל עכ"פ בעינן דומיא דריאה וניהו די"ל דל"ד למראה כמ"ש הב"י משום דריאה מושכת ללובן וכוליא לאדמימות דאין מראיהן שוות מ"מ עכ"פ הלקותא צריך להיות נראה כמו בריאה דאינו פוסל כי אם כלובן ביצה אחר שנתבשלה שיראה הליקוי. וא"כ ניהו דבכוליא שנוטה לאדמימות וכשנשתנה המראה ליקוי הוי מ"מ י"ל דאם לא נתלבנה רק קצת וגם לא שלטה הלקותא עד למטה סמוך לחריץ ודאי דאין זה לקותא וכשרה. וכן כ' היש"ש דאף דבלובן הכוליא אינו נראה שינוי מראה ללבן מ"מ בעי דמסתמא יש איזו שינוי גם בלובן ואם לאו לא מיקרי לקותא עיי"ש הרי אם לא נראה ריעותא בלובן לא הוי לקותא לכן נידן דידן כשר הוא בלי שום פקפוק דברי ידידו: