אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן יג

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן יג

סימן יב

בדבר שאלתו אודת ההוט שנעשה בו כלי זכוכית שגוף ההוט של שר א' נכרי ומשכירו תמיד לישראל להחזיק העסק והפועלים הם נכרים עמד השואל ושאל אם חייבים הכלי שתי' טבילה ואם חייבים בברכה או אינם חייבים בברכה וממילא דאסור לברך שלא יכשל בברכה לבטלה ע"כ הביא במכתבו דעת הרב בס' טט"ו דחייבים בברכה וכבוד מעלתו השיג עליו בטוב טעם ודעת וראיתי דבריך טובים ונכוחים ודברי הרב הנ"ל קמשונים וחוחים נפתלים ונדחים אינם ראוים להעלות על שלחן מלכים:

בראשון מה שדימה הא דלא ישכיר אדם מרחצו לנכרים מפני שנקרא על שמו להא שכ' בתוס' אפי' מה דאמר אומן קונה בש"כ א"צ טבילה מחמת שלא נקרא על שמו של הפועל רק על שם הבעלים ודן מזה האי דינא היכא שגוף ההוט של שר נכרי ומושכר לישראל א"כ שוב נקרא ע"ש הנכרי והעלה חרס בידו לדינא דצריך טבילה בברכה ועוד בא בארוכה ותשובתו שמורה וערוכה. והנה גם לפי דמיונו לא יפה הורה שהרי שם מבואר בטוש"ע רמ"ג כשנתפרסם הדבר שמושכר לו משנה אחר שנה אז שוב לא נקרא על המשכיר ומותר א"כ בנ"ד שידוע לכל מכמה שנים שדרך הישראלים לשכור מהשר ומחזיקים את העסק ועומד להשכיר ואין האדון עוסק בזה מאז ומקדם ומפורסם לכל ונקרא ע"ש השוכרים הישראלים אולם א"צ לזה כי אין ענין השכירות לענין מלאכת שבת לקריאת שם נכרי לענין טבילה כעוכלא לדנא כי שם הטעם מפני מראית עין אנשים שאינם יודעים שהעסק מושכר לנכרי ונראה הפועלים עושים מלאכת ישראל בשבת ויו"ט ועיקר משום מראית עין נוגע בזה משא"כ בנ"ד עיקר החשש לדעת הפוסקים דאומן קונה בש"כ והוי כלי של עכו"ם וחזר אח"כ לרשות ישראל וצריך טהרה ע"ז וכתב בתוס' דניהו דקונה האומן אבל אינו דומה לכלי מדין דלא נקרא שם העכו"ם עליו כ"א שם הבעלים כיון עושה בשביל ישראל ועתה מה בכך שגוף ההוט שייך מעיקרא של נכרי וכי על הבית אנו דנין הלא עיקר הדבר תלוי בהכלים וכיון שהפועלים עוסקים בשביל ישראל הבעלים לא נקרא הכלי ע"ש עכום הגע עצמך לדבריו גם למ"ד דאין אומן קונה בש"כ יצטרך טבילה כשהבית הוא של עכו"ם מפני שנקרא פ"ש עכו"ם וגם הריצב"א דמצריך טבילה אינו אלא למ"ד דא"ק בש"כ ואין כזה משום מראית עין אלא סברת ההוט נכון מאוד בטעמא דל"ד למעשה שהוא בכ"מ דהי' באמת נקרא הכלי ע"ש הבעלים הנכרים משא"כ בזה נקרא הכלי ע"ש הבעלים ישראל והוי ברשות ישראל אף דהאומן קונה בש"כ מ"מ כאן שהישראל מחזיק בם לא הוי כהוציא מרשות עכו"ם לשל ישראל וא"צ טהרה וז"פ וברור לכל מי שיש לו מוח בקדקדו ודברי הרב הנ"ל הם בלי ישוב הדעת וטפל בלי טעם והמה כחרס הנשבר שאין לו תקנה אנא אמינא כי יש לעיין גם לדעת הריצב"א דמצריך טבילה למ"ד דא"ק בש"כ וכיון דלא איפסק הלכתא כמאן דפלוגתא ברבוותא היא וכמבואר בסי' ש"ו בחו"מ ע"כ יפה פסק מרן הרז"א ז"ל דטוב להטבילן בלי ברכה אולם י"ל דשאני מהא דנתן כסף לאומן נכרי לעשות כלי ול"ד לנ"ד מכמה טעמים הנלפענ"ד דא"צ טבילה כלל לכ"ע. הנה לא מיבעיא אם הפועלים השכורים הם שכורים לזמן לחודש או לשנה או שכורים ליום הדבר פשוט ומבואר דאין כזה אומן קונה בש"כ כמבואר ברש"י וגם כ"ת העיר והרגיש בזה אלא אפי' הפועלים הנשכרים על המדה ומשקל והם בקבולת ושייך בזה משום א"ק בש"כ הרי מבואר בגמ' ב"ק צ"ט היכא דצמר וסממנים דבעה"ב וצבע אגר ידו הוא דשקיל אין בזה משום אומן קבש"כ עיי"ש פירש"י א"כ במלאכת ההוט דהבעלים נותנים מה"ס הכל והאומנים אינם נותנים כלום משלהם העצים וכל המאטריאל רק אגר ידיו בעלמא מגיע להם א"כ אין קונה הכלים ובודאי לכ"ע אין צריך טבילה כלל וז"פ וברור:

עוד אני אומר לרווחא דמלתא גם בקבלת וגם אם האומנים נותנים איזה דבר להמלאכה משלהם מ"מ משכחת גוונא דאין אומן קונה בש"כ כגון בהקדים לו דינר והיינו לפי מה שכ' הרשב"א בחידושיו לב"ק ד' הנ"ל וז"ל אומן קינה בש"כ ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו לפי שאין דעתו של אומן להשביח בעל הכלי לחייב עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו גם להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אפ"פ שלא קלקלו אבל לכ"ע בשלא קלקל אין קונה כלל שבחו שעל דעת שיהי' שבחו של כלים לבעלים הוא מתקנו ומשביח עכ"ל הרשב"א ז"ל הרי דימה דקונה רק לקנות בו שכרו וא"כ נ"ל ברור בהקדים לו שכרו מקודם ודאי דפשיטא דאין כאן קנין כלום לפי שהוא משביחו אדעתא שיהי' לבעל הכלי וא"כ כזה ודאי דא"צ טבילה וגם לפי מה שכ' הש"ג הובא בש"ך סי' ש"ו דלאחר שפרע דמי שכירתו אין לאומן בשבח כלים מכ"ז נשמע ברור ופשוט דאם הקדים לו שכרו דאין קנין כלל להאומן דכל עיקר הקנין של אומן אינו אלא שעבוד בעלמא לדמי שכירתו ועתה כ"ז דוקא בנתן בעה"ב כסף להאומן לעשות לו כלי ומחזיק האומן בידו הכלי עם שישלם לו בעה"ב שכירתו יש לו קנין ושעבוד על הכלי ע"ז קאמר הריצב"א דצריך טבילה משא"כ בעסק ההוט דהאומנים הפועלים הנשכרים להמחזיק ההוט על שנה או על איזה זמן אלא דמי שכירתם מן המשקל והוא כקבולת אבל מ"מ אין לו שום שעבוד וקנין על הכלי הנ"ל ברור דאין בזה משום קונה בש"כ דבזה לכ"ע נקרא רק שם הבעלים וגם להריצב"א אין צריך טבילה דהפועלים אינם מחזיקים הכלי במשכון בעבור דמי שכירתם רק על הבעלים וז"ב ונכון בלי פקפוק:

ונ"ל לדמות הענין להא דריש פסחים לגבי עיסת ארנונא מחלק בין בהמת ארנונא דמסיק התם בהמה אית לה קלא דמשל גוי הוא עיסה לית לי' קלא והרואה אומר דשל ישראל היא כולה ומעתה גם בזה נ"ל דגם לדעת הריצב"א דלא ס"ל דתליא בנקרא שם של נכרי אבל מ"מ מודה דצ"ל כמעשה שהי' במדין עכ"פ החילוק ברור דהוא מיירי בישראל שנתן כסף לנכרי לתקן לו כלי והיא ביד הנכרי ולית לי' קלא שהוא כלי של ישראל או של נכרי וסובר הריצב"א כמו שיש לו חלק שקנה בש"כ מפני שיש גוי באמצע וכשפודה אח"כ יהי' יוצא מרשות נכרי לישראל משא"כ היכא שהנכרי עושה בבית ישראל וידוע לכל שהכלים של ישראל המה ואית לי' קלא וידוע לכל מה בכך שיש לנכרי עליו שעבוד וקנין לשכירתו בזה מודה הריצב"א להתוס' דמשום דל"ד למעשה דמדין פטור מטבילה ולמה לנו לעשות פלוגתא רחוקה ועוד והיא העיקר דנ"ל לדון בזה דהריצב"א מודה ג"כ דא"צ טבילה מהא דעיסת ארנונא מהירושלמי שהביא הרא"ש והרשב"א בת' סי' ש"מ לישב שני הברייתות דתני חדא דחייבת בחלה ותמן תנינא פטורה מחלה ומשני תמן ברשות ישראל שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ברם הכא לדעתו הוא תלוי ופי' הרשב"א דהיינו דבשעת לישה אכתי לא איבררה מלתא דשל גוי שמא ימלך הגוי ולא יטלה אבל הכא מתחלתו של גוי הוא ועיי"ש א"כ גם בזה כך דישראל שנתן כסף לאומן גוי לתקן כלי עד שיפדה הישראל ממנו בידו הוא שיקחנה לעצמו הכלי ויחזיר לישראל את הכסף שלקח ממנו ואכתי לא איבררא מלתא שהכלי של ישראל והוי יד גוי באמצע כדאיתא ב"מ פ' א"נ ד' ע"ב גבי בכורות היינו טעמא דולדות פטורים מן הבכורה כיון דאי לא יהיב זוזי אתא נכרי ותפיס לה לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפס לולדות הו"ל יד נכרי באמצע וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ובזה מחלק הרשב"א בין עיסת ארנונא עיי"ש. ומעתה גם בזה נ"ל ברור דגם הריצב"א לא קאמר אלא בנתן כסף לאומן נכרי דתפס לי' אאגרי' ושפיר הוי יד גוי באמצע דכ"ז שלא נתן לו שכרו תפס את הכלי ונקנה לו לשעבוד שכרו כמ"ש הרשב"א הנ"ל וגם י"ל שמא ימלך כנ"ל אבל כשהגוי אין לו שום תפיסת יד אל הכלים ואין בידו ליקח הכלים בעבור שכרו ואין רשות הגוי עליו מודה הריצב"א דא"צ טבילה זו העולה לדעתי דא"צ טבילה אפי' לכתחלה:

ובהיותי בזה שחלקתי בין הקדים לו שכרו דאז אין אומן קונה בש"כ ומצאתי שכן מבואר בס' המקנה על קידושין ועלה ברוחי עתה לישב בזה קושי' הגאון פנ"י ז"ל בגיטין במתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט אפי' חש"ו והקשה לפי מה דקימ"ל דקטן קניא קני אקנה לא מקנה א"כ איך יכשר הקטן לכתוב את הגט הרי קונה בש"כ ולא יכול להקנות להבעל ע"כ ובאמת יפה תי' ע"ז הגאון מוחז"ל בנה"מ עיי"ש אבל לפי האמור לק"כ ואין התחלה לקושי' עד שנפלאתי על הגאונים הנ"ל הרים הגבוהים אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים והקושיא מעיקרא ליתא בראשון די"ל דמיירי שכותב בחנם ולפי דברי הרשב"א ז"ל אינו אלא קנין ושעבוד שכירתו א"כ מי יימר דמיירי מתני' שכותב בשכר וגם אם נימא דסתמא קתני דכותב בשכר ג"כ כשר לכתוב מ"מ י"ל דאיירי בכה"ג דהקדים לו השכר א"כ לא קנה כלל אלא דבלא"ה נמי לא קושי' הנ"ל שהרי מבואר ב"מ י"ב דקטן לית לי' זכי' כלל מה"ת במציאה אלא במתנה דעת אחרת מקנה אותו עיי"ש בתוס' וא"כ בכתיבת הגט דאוקי התם כשגדול עומד ע"ג דאל"ה ל"מ דלאו בני דיעה נינהו אלא דהגדול עומד ע"ג ואומר לו לכתוב לשם הבעל עיי"ש בתוס'. והקטן כותב אדעתא דהגדול העומד ע"ג א"כ בשלמא באומן גדול אף דאינו מתכוין לקנות אבל מ"מ כיון דרוצה ליקח שכר מלאכתו ממילא נקנה לו השבחא בכדי שכרו כמ"ש הרשב"א הנ"ל משא"כ בקטן דלית בי' דעת כלל ואינו קונה מעצמו אלא בדעת אחרת המקנה אותו והגדול העומד ע"ג מצוה ואומר שיכתוב בשם הבעל ואינו מתכוין להקנות לו אדרבא מצוה אותו לכתוב רק לשמו ולשמה ומעצמו אין לו יד לקנות אבל עכ"פ יש לו קנין וזכות מדרבנן הנה ע"ז שפיר יוכל להקנות אחר הקנין לבעל משיגיע לעונת הפעוטות יכול למכור ולהקנות מדרבנן ואתי דרבנן ומפקיע קנין דרבנן מכח הפקר ב"ד הפקר וזה אליבא דכ"ע אפי' לפי' התוס' דלא ס"ל הפקר ב"ד מדרבנן נגד דבר מדאורייתא אבל בזה דאינו קונה אלא מדרבנן שפיר מפקיע זכותו מדרבנן וז"ב ודוק והבן:

ועוד נ"ל בפשיטות לישב הקושי' הנ"ל דקטן כותב הגט וקשי' להו דאומן קונה בש"כ וא"א להקנות לבעל דלאו בר אקנויי הוא הרי לפנינו דאחר שיקנה הקטן שוב אין בידו להקנות להבעל א"כ לא שוה לכלום וכל הפוסקים כתבו דגוף הכלי לא קנה האומן רק השבח של הכלי וא"כ דלא קנה הכלי גוף הנייר לצור פפי"צ רק בשבחו של הכלי היינו הגט להתגרש וכיון דלא יוכל להקנותו לבעל א"כ לא שוה כלום למה קנה מעיקרא שייך בזה לומר דקנה בשבחו של כלי ואין כאן קנין של כלום והבן בזה כי זה ברור ופשוט:

ק

אמנם במה שהתעוררת מפני שעובדים המלאכה גם בשבתות ויו"ט וע"כ לאיזו היתר או שיש לנכרי חלק בהעסק או שמושכר לנכרי הכלי הנה ע"ז יפה העיר דבשביל זה כשיקח הישראל אח"כ הכלי ודאי דצריך טבילה. ומ"ש במכתבך שחלק הנכרי בטל ברוב של ישראל הנה יש לדון מכח דקבוע הוא וכמע"מ דמי ואין לו ביטול אלא אח"כ כשפירוש אבל מי שלוקח מן הקבוע והוא מן הדברים שאינם מתבטלין שהם דברים החשובים פ"ז צ"ע כמ"ש האחרונים לענין מכירת חמץ שאין למכור רק חמץ הנדבק דאם מוכרים הכלים גופייהו צריכים טבילה לכלי סעודה אבל לפי המבואר בשו"ת צ"ל סי' ך' באחד שצריך למעות ולוה על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו המשכנות במכירה גמורה עיי"ש שפסק דצריך ליתן לו לפדות דלא מכר לו אלא לענין היתר רוחים אבל לא לקנות ממש וראי' מדברי תוס' איזהו נשך שכ' ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש. ועוד איתא בש"ע או"ח סי' רמ"ו סעי' י"ג לענין איסור מלאכת שבות בהמתו יפקירנו בפני שלשה ב"א כ' הרמ"א ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת ועיי"ש במג"א והא"ר שם משיגו ומחלק בין איסור דאוריי' לרבית דרבנן ומעתה לענין מלאכת הפועלים בקבולת דג"כ אינו אלא איסור דרבנן מהני מכירתו אע"פ שאינו אלא בהערמה ולא לקנות ממש לכן נ"ל לדעת התוס' דאף למ"ד אין אומן קונה בש"כ א"צ טבילה משום דלא הוי כמעשה שהי' א"כ כ"ש בזה דגם המכירה אינו אלא להערמה להפקיע איסור שבת ודאי דלא הוי כמעשה שהי' ממש של נכרי א"כ ודאי דא"צ טבילה אלא דאפי' לדעת הריצב"א דסובר למ"ד דאקכש"כ צריך טבילה דוקא באומן שדעתו לקנות לדמי שכירתו וכמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל משא"כ בזה מי יימר דהנכרי מכוין לקנות בקנין גמור ניהו דמהני לענין איסור שבת מלאכת הקבולת אבל מ"מ לא נקרא שם הנכרי עליו וא"צ טבילה ובזה מודה הריצב"א דהוא מיירי ע"כ כשנותן האומן עציו וסממנים ונקרא שם הנכרי עכ"פ על מה שנותן חלקו דאל"ה לא הוי אומן קונה בשב"כ רק אגר ידו בעלמא כו' ע"כ:

ובזה מתפרש היטב דברי המג"א בסי' רכ"ג ס"ק ו' שכ' לחלק בין קנה בגד שלם שמברך שהחיינו בעת הקנין בין נתן כסף לעשות כלי אינו מברך רק בעת השתמשות וגם בסי' ת"ר כ' כן לענין שהחיינו ביום ב' של ר"ה. וכ' וז"ל דקימ"ל אין אומן קונה בש"כ ואין לו פי' חדא דאיך קימ"ל דאין אומן קונה בש"כ הרי בחו"מ ש"ו ובאה"ע כ"ז הוי ספיקא דדינא ולא איפסק הלכתא בין מחלוקת הפוס' דגם בגמ' מחלוקת שנויים ואיך פסק בכאן דקי"ל דאין אומן קבש"כ וגם מה בכך ואיך תלוי זב"ז. לכן נ"ל פי' דהיינו דנתן לו כסף לאומן לתקן לו כלי והבעה"ב נותן הכל רק האומן מקבל שכר מלאכה לבד ובכגון זה דאגר ידו נוטל ותו לא בזה לכ"ע אין אומן קבש"כ כדאיתא בגמ' והשתא שפיר מחלק והיינו אין אומן קבש"כ א"כ הי' ראוי לברך בעת שהאומן הביא והבעה"ב נותן לו שכרו אז קונה אותו בעה"ב מהאומן אבל כיון שהבעה"ב נותן הכל אז אין אומן קונה כלל או בהקדים לו דינר ג"כ אינו קונה כמו שבארתי א"כ אימת יברך שהחיינו כיון דכ"ז שיש אפי' בבית האומן כל היכא דאיתא ברשות דמרא איתא ואינו ידוע לו אימת נגמר ויש המשך להענין ובדבר שיש לו המשך אין מברכין שהחיינו כמ"ש הר"ן בסוכה גבי ספירה מש"ה אין מברכין שהחיינו משום שיש המשך זמן ע"כ אוקמי הברכה לשעת השימוש כנ"ל לפרש דברי מרן המג"א ז"ל והבן היטב. נחזור לעניננו לפענ"ד דגם להריצב"א בקנין הזה א"צ טבילה מכח דלא נקרא שם הנכרי עליהם ואפי' לדעת המחמירים לענין מכירת חמץ שמוכרים הכלים הנה כל ימות הפסח נקרא שם הנכרי כו' ויכול להשתמש בהם והישראל מסיח דעתו מהם וחל רשות עכו"ם על הכלים ויש סברא דצריכין טבילה לאחר הפסח כשחוזר ולוקח מן הנכרי אבל בנ"ד תמיד לא נקרא שם הנכרי דא"צ טבילה אלא להטבילה בלא ברכה ראוי לעשות כן הא מיא נהרא נהרא ופשטא ומטבילין בלי ברכה אבל חלילה לברך שלא יכשל ח"ו בברכה לבטלה כן נ"ל בבור ואין הזמן גרמא להאריך יותר ודי בזה:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה