אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן ז

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן ז

סימן ו

נשאל נשאלתי במעשה שהי' נשחטה בהמה א' ואחר איזו ימים נתודע עפ"י עדים נאמנים בלי ספק שהיתה מסוכנת ולא נודע אם פרכסה כדין המבואר בסי' י"ז והבשר כבר נתבשל ונאכל והכלים אב"י ונפל הספק כדת מה לעשות בכלים שאב"י. והנה זה תשובתי לחכם השואל בזה"ל:

הדין זה יפרד לשלשה ראשים. הפן הא' יש לעיין בגוף הבהמה בס' אם פירכס אם כשרה או לאו. הפן השני את"ל להטריף מה יעשה בהכלים שב"י אם יש לדין מצד חזקת כשרות של הכלים. הפן השלישי אף את"ל להטריף גם הכלים מה נעשה בכלים שאב"י ואת הכל יבואר בפנים בס"ד וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת ולאין אונים עצמה ירבה. בראש וראשון נאמר לבאר הפן הא' לענין הבהמה עיקר מקורו נובע מש"ס דחולין ל"ז השוחט את המסוכנת רשב"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל ר"א אמר די' אם זינקה אמר ר"ש השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה וכמדת ר"א וחכמים עד שתפרכס ופירש"י ז"ל דאי תפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה והטור בסי' י"ז כ' וז"ל ואם בגמר שחיטה יצא ממנו דם בקילוח כשרה ואם שחט בלילה כו' בידוע שיצא בגמר שחיטה בקילוח וכשרה ותמה קרא הב"י עליו וז"ל שם במשנה אליבא דר"ש ור"א ומשמע ודאי דלית הלכתא כוותייהו דהא חכמים פליגו עליו התם במתני' וזה דעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה האריכו שהביאו המשנה כצורתה ולא פסקו בה דבר וממילא משמע דלית הלכתא כר"א ור"ש לגבי חכמים כו' ופיי"ה בב"י שמשיג על הטור ולא מצא מקום אשר משם רואה אבן ישראל לפסוק כר"א ור"ש והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מ"א כ' השוחט בלילה וא"י אם פרכסה הר"ז ספק נבלה ע"כ. והשתא הדין מבורר דכשאינו יודע אז אם היתה מסוכנת בודאי לא שם לבו לדעת הפירכס היטב להיות עם גמר שחיטתה לדעת רי"ו וקצת לאחר שחיטה לדעת רש"ל ז"ל וכמו שפסקו כל המחברים האחרונים ז"ל כמו שהביא בס' פ"מ בשם הכה"ג בסומא מכח מלתא דלא רמיא עליו יעיי"ש. ולכאורה נראה דיש לאסור מתורת ודאי דיש לנו לומר דכמו דעד עתה היתה הבהמה בחיי' בחזקת איסור שאינו זבוח כן נמי עתה אף שהשור שחוט לפניך מ"מ נימא דמתה מחמת עצמה לא מחמת הזביחה ולאוקמינן אחזקת שא"ז וכמה דקימ"ל דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. וכבוד אחי. החריף יחי' אגב חורפי' שבשתי' שרצה לדון מדין מחזקינן מאיסור ואיסור דנפסק הלכתא להקל בהפ"מ בש"ך סי' נ'. והנה לשיטת רש"י ביצה כ"ה דפירש"י שם בחזקת איסור אבמ"ה יפה דנת כי איסור אבמ"ה הוא איסור אחר נגד זה לומר דמתה מחמת חולי' כיון דסכ"ס גם עתה גם מחמת מסוכנת נטולה נשמתה הא אבמ"ה כבר חלף הלך לו. אמנם לפי' תוס' שפירשו כמה דוכתי דהיינו איסור שא"ז א"כ שפיר נימא דעדיין לא יצאה מחזקתה מא"ז אכן מתה מיתת עצמיית ומה זה מהא דאין מחזיקינן מאל"א ומה שתפסו הרמב"ם והמחבר בלשון ס' נבלה יתבאר וראיתי סתירה לזה בס' כרו"פ להגאון מהר"י ז"ל כי רצה להוכיח דינו דהטור ולהקשות על ריב הקדמונים הנ"ל מהא דביצה כ"ה דקימ"ל דמותר לשחוט בהמה מסוכנת ביו"ט ולשיטת הב"י וצבא הקדמונים דלא מהני במצא כותלי ביה"ש דם והוא מטעם דחיישינן באמצע שחיטה בא הדם. א"כ קשה איך מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט דניקו בחזקת איסור והרוב מסוכנת דאינן חיין ואינן מפרכסין בעת שחיטתה. וע"כ הוציא הטור דינו דספיקא דמסוכנת להקל ולהעמידו בחזקת היתר וא"כ שוחטין אותה דודאי יזנק ויפרכס כראוי אך כשאין דם זה ראי' שלו אלו הי' בה חיות היתה מזנק והוי ריעותא משא"כ כשנמצא כותלי ביה"ש מלאים דם דאין כאן דם תלינן להקל ע"כ ומעתה לפי דבריו היכא דאין עתה לאחר שחיטה לפנינו לראות ריעותא כגון בהא דנתודע לאחר איזו ימים. הנה בהא דהיתה מסוכנת תלינן להקל ובודאי פירכסה כראוי ולא מחזיקינן איסורא וגם הגאון בעל שאג"א סי' ס"ד הקשה כן על הפוסקים הנ"ל מהא דיו"ט ואם אמנם מי לא יירא משאגת ארי' אשר קושיתם נצב כחומה לבבי לא כן ידמה ואנכי פציתי פי ליישב בתרין אנפין כאשר יתבאר אף זולת דברי הש"א שמבאר שם בתשובה. ואמנם טרם אבוא אל הביאור להבין גוף הענין דינו וסברתו דהכרו"פ נפלאתי מאוד כי בא ליישב שיטת הטור וכל עיקר החומר אשר קשה עליו מהא דפסק דזינק מהני וכן כ' בפירוש אם בא בגמר שחיטה דם בקילוח ג"כ כשרה ולפיכך בשוחט בלילה כו' וזה דלא כחכמים ולזה לא הועיל בתירוצו ומה שהביא ראי' לדינו מהא דביצה והמציא סברא מכח רובא מפרכסת ניזול לקולא דברים שאינם צריכים כי לזה א"צ ראי' ממרחק להביא לחמו וממקומו הוא מוכרע דבאמת לר"ן דסבר מתחלה לומר שם ל"ח דפירכס שאמרו באמצע שחיטה והוכיח מהא דר"ש בזינק דאם בסוף שחיטה מנין ידע אימת זינקה אבל רבא דמסיק באמת פירכס היינו בסוף שחיטה ועמדו שם בתוס' וברשב"א וכ"א לפי תי' יעויין בדבריהם. עכ"פ נשמע דתלינן דהי' בסוף שחיטה אמנם כ"ז רק כמדת ר"א דדייק אם זינקה אבל לחכמים אף אם רואה דזינקה דם מתחלה עד לבסוף שחיטה ג"כ לא מהני רק בפירכס יד או ברגל ולזה לא מהני הראי' מביצה ונמצא מה שהי' קשה על הטור עדיין קשה ומה שתירץ הוא ז"ל בלא"ה לק"מ ולא זכיתי להבין דבריו כאן ובאמת לדעתי הקצרה סברתו נדחה מכאן דאי לסברתו דנימא מכח רובא דודאי פירכסה כדינו זה שפיר נימא אף לפירכס דיד ורגל א"כ מאי קאמר ר"ש וכמדת ר"א הלא זה הדין אתיא ככ"ע ואם כן הלא כלם סברו דמחזיקינן ריעותא דלא כמשמע ממשנה דביצה לפי שיטתו ז"ל א"כ מתני' דיו"ט אמאן תרמיא וכדי לבאר הנה אומר מטרם זאת לעיין בגוף הסברא שכ' דהוא מטעם רובא מפרכסת יפלא לדעתי איך נימא בזה רוב דבשלמא ברוב כשרות שפיר שייך לומר דרוב בהמות אינם טרפות כי כן היא הגידול ברוב בהמות דעלמא להיות כשרות ולא ימצא בהם טרפות ברב כי אם במעט משא"כ במסוכנת הכי כל החולשות שוות ולא כל טבעות הבהמות שוות. אף אם אנו רואים כי היתה לפנינו כמה בהמות מסוכנות ופירכסו מה ראי' היא זו לשאר בהמות אשר תקרה בהם חולי רב ויכביד עלי' החולי או אם בהמה א' טבעה איננה חזק ובריא אולם ופעם יהי' לה חולי בהכבדה יותר ואפשר תיכף ומיד שיתחיל לשחוט תמית מיתת עצמיית ולא תפרכס דוגמא לדבר כ' הר"ן בקידושין גבי רובא מסבלו והדר מקדשו למדין בה בתר רובא יען דהוא דבר העשוי להשתנות לפי טבע ורצונו ושעתו ול"ש בזה לומר רוב יעויש"ה ואף כאן אין לדון לומר רובא מפרכס כנ"ל:

ועוד הקשיתי דאין להתיר מטעם רובא למאי דכ' הר"ן בחולין גבי לוקחין ביצים מן הנכרים ולא חיישינן דלמא מטריפה באו כיון דרובא כשרות והדר מקשינן דלמא מטמאות. והקשה הר"ן הלא גם נגד טמאות יש רובא טהורות ותי' כיון דאיכא תרי מיעוטא מצטרפין והו"ל כרובא א"נ כמחצה ע"מ יעי"ש. ורש"י ז"ל פי' ביצה ל"ד דמש"ה מותר לשחוט בהמה ביו"ט אף דצריכה בדיקה מטריפת הריאה מ"מ סמכינן ארובא וא"כ אם היא מסוכנת מחזיקינן ריעותא רק מכח רובא מפרכסות. שוב הוה להו תרי מיעוטי מיעוט טריפות ומיעוט אין מפרכסין ואיך מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט לדידי'. ועוד יש לי לדבר לדחות היתירא דרוב מפרכסין ויתבאר. אכן כל עיקר קושיתם דהגאונים הנ"ל מהא דיו"ט ע"ז דהשוחט בלילה דהר"ז ס"נ כבר ישב בעל שאג"א שם בתשובה ס"ד גם שלא תיקשו מהא דביצה ל"ד גבי עוף הנדרס דבעיא דלא איפשטא היא אי מחזיקינן ריעותא ובד' כ"ה משנה שלימה שנינו דמסוכנת מותר לשחוט אף דג"כ צריכה בדיקה אי תפרכס וכבר עמדו כל המחברים ע"ז ולא מצאו מענה בלתי כלם סברא א' דמטעם הואיל מותרת המסוכנת וכמו בהואיל דאי מקלעי לי' אורחים אע"ג דס' הוא מ"מ מותר רק כביה"ש כ' בתוס' פסחים מ"ג דאסור והואיל ס' היא ואינו רק דרבנן ושוב תהירו לגבי יו"ט לצורך יו"ט התירו איסור דרבנן כיון דמה"ת שריא מכח הואיל יעו"ש בדבריהם שמחלקין מהא דעוף הנדרס. עכ"פ היוצא מדבריהם דלא סמכו להקל רק לגבי יו"ט א"כ בנידן דידן ודאי בשוחט וא"י אם פרכס לענין איסור בודאי אסורה הבהמה לאכול ואנו רואין בהא דמבעי' בעוף הנדרס אי מחזיקינן ריעותא אף לענין יו"ט והר"ן ז"ל תופס האיבעי' שם לחומרא מכח ספיקא דאורייתא ועיין ביש"ש שם:

ואליבא א דהר"ן לא מיתרצו כלם שלא תיקשי ממשנה דמסוכנת והנ"ל בענינים הללו ליישב לשיטת הפוסקים שתופסים האיבעי' לקולא ולשיטת הר"ן וגם לכ"ע אימא מלתא דשויא לתרווייהו ואת הכל יבואר בס"ד שלא תיקשי ממסוכנת על הא דעוף הנדרס לכל השיטות הנ"ל וגם לתק"מ על פסק הרמב"ם וצבא הקדמונים בשוחט בלילה הנ"ל ומתוך הדברים המתבארים יצא לנו הדין לאורה לאמיתתו לדעתי הקלושה והנמוכה. והנה לכאורה הקשיתי למאי דפירש"י דשחיטת בהמה ביו"ט מותרת מטעם רובא וזאת ידוע מחלוקת הפוסקים קדמאי ובתראי האריכו הרחיבו בפרט זה דמחזיקינן מאיסור לאיסור ונתעורר בזה בראש הד"מ דפסק דמחזיקינן מאל"א בסי' ל"א ובסי' נ' בהג"ה ובתוס' בכורות ד' כ"ב כ' פסק ר"ת מהא דחלב אינו פוטר מדקדק מיני' דהכי הלכתא דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה ואפי' דלא קימ"ל כר"מ דמטהר בהאי דרוב תנוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא להחמיר מיהו חיישינן וכו' והא דאמרינן בחולין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא סמוך כיון דהאי רובא מצוי הוא ושכיח טובא ע"כ. ומעתה ידוע דאף דלא בדקינן אחר ח"י טרפות מ"מ בטריפת הריאה צריך בדיקה והרעישו הפוסקים אם הוא מדינא והטעם כ' כיון דהיא מיעוט המצוי א"כ בודאי לענין כל הטרפות בכללן בודאי האי מיעוט בהמות טרפות הוא מיעוט המצוי נגד רוב בהמות כשרות. והשתא לענין שחיטת יו"ט אינו רוב המצוי להיות המיעוט כמאן דליתא ולא יצטרף אף עם החזקה. ולפי"ז תיקשי איך הותר לשחוט שום בהמה ביו"ט כיון דכל עיקר היתירא כ' רש"י ז"ל מטעם רוב הוא. א"כ נימא סמוך מיעוט טרפות לחזקה דמחזקינן מאיסור לאיסור דבהמה בחיי' בחזקת איסור שאינו זבוח וכדומה יש להקשות איך אכלינן חלב. אמנם יראה לי לחדש דבר ברור ויצאתי לדון בסברא חדשה וישרה דבאמת סברא זו דחזקה לא הוי ידעינן כלל אי לאו מדגלי לן בנגע. ומעתה לכאורה יש לדעת ולהבין דברי הראשונים ז"ל וחידותם דיצאו לדון ולבדות סברא חדשה וחזקה חדשה אשר לא נדע מהא דנגע דבנגע שמעינן רק דהיא גופא מוקמינן אחזקה דלא בציר לי' שיעורא וממאי מוכח הא דמחזיקינן מאיסור לאיסור אם הדבר הנסתפק לן אינו תחת סוג החזקת איסור שחי' עד עתה ואיך נבדות זאת מלבינו הלא אנו רואים דאי לאו קרא ל"ה ידעינן שום חזקה אלימתא והיכא דגלי גלי ולא להוסיף עוד וע"כ אנו צ"ל דכך שיעורו חכמים כיון דגלי רחמנא דהדבר הנסתפק ואין אתנו מכריע את הספק אל אחת הקצוות לאסור או להתיר הנה הדבר נניח על ההוה מאז עד כאן כן יקום ולא ישתנה הענין להיות בשינוי ממה שהי' עד עתה ואם הי' עד עתה אסור כן נמי מעתה ולהלן וכענין שכ' הרשב"א יבמות ל"א דנימא להתחדש מעשה חדשה לשנות ממה שהי' עלינו הראי' יעיי"ש. ומעתה שפיר גם בחזקת איסור שאין לו שום התייחסות עם הריעותא והס' אשר אנו דנין בו אכתי אימא שפיר הואיל דהדבר בס' ואין מכריע נניח על מה שהי' עד עתה ולא יעבור וא"כ יראה לי דזה דוקא בס' השקול ואין לנו סברא מוכרחת לא לכאן ולא לכאן ושני הקצוות שקולים שפיר כללא כייל לן להניח הענין על חזקה דמקודם. משא"כ אם הס' אינו שקול ויש לנו רובא להכריע להצד מן הצדדים וכמעט אין לנו ס' כלל כיון דמיעוט לגבי רובא כמאן דליתא ולמימר דהחזקה שא"ז המורה לאיסור בענין אחר יתנגד להרוב זה נגד המושכל וזה לא אמר אדם מעולם וכן הדבר ההוא צודק בלי נפתל דאין מחזיקין מאל"א רק בס' השקול ולא בא"ש זה הנ"ל. ולדעתי זו הנקודה הנחוצה בכמה דוכתי וכאן לקצר אני צריך ואימא אך אשר תפלוט הקולמס בעת הקצר והשתא לק"מ מה שהקשיתי ונתעוררתי עצמי בענין שחיטת בהמה ביו"ט דנימא סמ"ל כיון דעתה אין ריעותא בחיי' וישנו רובא מעליא רוב בהמות כשרות א"כ בזה אין מחזיקין מאל"א ושפיר פירש"י דלהכי מותר לשחוט בהמה ועוף ביו"ט מטעם רוב והיכא דאיכא רוב אין מחזיקין מאל"א דאינו ס' השקול.

ולפי"ז אמרתי ליישב תמיהת הרשב"א בת"ה הארוך והר"ן בקידושין והאריכו בזה כל המחברים בשיטת הרמב"ם וסיעתו דכל הספיקות הם מדבריהם ומד"ת לקולא והקשו מחולין י"א דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקרבנות ולשיטתו קשה דלמא לא אזלינן בתר רובא ורק מטעם ספיקא דמדאורייתא לקולא ועיי' במהרי"ט סי' א' חלק יו"ד מה שמיישב מפרה אדומה ויתבאר לקמן מה שיש לפקפק בזה ומה שנ"ל היא עפ"י הדברים הנזכרים למאי דנודע דבאיתחזק איסורא אף להרמב"ם ודעמי' הס' מה"ת היא וראי' מא"ת ויעויין בקדמונים ובמהרי"ט ובאמת כל בהמה בחיי' בחזקת אש"ז עומדת ובס' שנסתפק טרם התחלף האש"ן מחזיקין מאל"א וכבר הקשיתי דאף הרוב לא יועיל מכח סמוך והמתבאר דאין מחזיקין מאל"א רק בס' השקול ולא בדאיכא רוב. ומעתה שפיר ילפינן דניזול בתר רובא דאל"כ רק מתורת ס' א"כ אם לא נדע מענין רוב דמכריע הספק שוב הוי כס' השקול א"כ שוב נחזיק מאל"א והיכא דאיתחזיק הס' מה"ת לחומרא וע"כ ש"מ דאזלינן בתר רובא ושוב אינו ס' השקול ואין מחזיקין כנ"ל ולדעתי זה הדרך ישכון אור בדעת רבינו ז"ל:

אמנם נראה לפי סברתי אשר בררתי דהיכא דאיכא רובא ואיננו ס' השקול לכ"ע לא מחזיקין מאל"א זה דוקא היכא דאיכא רובא טובא בלי ריעותא. משא"כ היכא דאיכא ריעותא לפנינו וכבר כ' הט"ז בסי' ל"ט ס"ק א' שם נ' לפרש דברי המרדכי בשם בה"ג בריאה דאגלידא דהואיל דיש ריעותא יצאה מכלל הרוב ואין הכשר אלא אחר הבירור ע"כ א"כ כיון דיש ריעותא ושפיר איכא מקום להסתפק שהריעותא מנגד להרוב בלא"ה ונמצא אף גם ברוב הוי כמו ס' השקול ושוב מחזיקין מאל"א. ומעתה יתבוננו דברי הד"מ לפי פי' הט"ז ז"ל שמיישב מעליו קושי' המכמ"מ בשו"ת יעוש"ה בססי' מ"ח שכ' וז"ל עוד ראיתי בתשובה הנ"ל שהקשה על הג"ה רמ"א בסי' נ' דל"א נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה ריעותא לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים וכ' בד"מ דכן משמע בתו' פד"א ובאמת לא משמע כן שהרי הקשו אמאי חוששין לס' דרוסה ול"א נשחטה הותרה מ"ש מהאי גבי זרק לה גט ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמותרת צרת ערוה לשוק מטעם העמד אשה זו על חזקתה שהיתה צרת ערוה מקודם לכן אפי' השתא דמת בעלה ה"נ נימא השתא דנשחטה הותרה אפי' מס' דרוסה שנולד בחיים. וי"ל דשאני הכא דרוסה שכיח וכ"כ בפ' אלו טרפות גבי ישב לה קוץ בושט אלמא אי לא דשכיח הייתי אומר דמוקמינן לה אחזקת היתר אפי' אם נעשה הריעותא מחיים בודאי שלא כדברי הרמ"א ע"כ ואין כאן קושי' כל עיקר שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא אמידי שנולד בו ריעותא דצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטריפות והוי כמו ס' דרוסה שזכרו התוס' ובזה ודאי נשאר בחזקת איסור מחיים עכ"ל הט"ז ובס' נקה"כ ובס' ת"ש הקשו עליו דכוונת תוס' פד"א לא הוי רק בדריסה כיון דשכיח טפי משא"כ בכל ריעותא דהוי ס' השקול ודומה לריעותא דזרק לה גט דג"כ הוי ריעותא אך כיון דהוי ס' השקול אם בד"א דידי' אם בד"א דידה והיכא דשקול הספק לא מחזיקינן אך בדריסה כיון דהאיסור שכיח יותר מלהתיר ועיי' בתב"ש סי' כ"ט ולהנ"ל מבוארים דברי זקני הט"ז כיון דבאמת כל עיקר לא מחזיקין מאל"א רק היכא דשקול הס' כיון דאין לנו הוכחה לא לכאן ולא לכאן והצדדים שקולים לזאת נניח הדבר בחזקה דמעיקרא ואסורה כמקודם אף דהוא ענין אחר משא"כ בדאיכא רובא. הנה החזקת א"ש אינו מנגד כלל לשום סברא להיתירא כנ"ל ובכה"ג לא מחזיקין. אמנם בדאיכא ריעותא שהורע כח הרוב כמ"ש הט"ז בסס"י ל"ט הנ"ל. א"כ שוב יש מקום להסתפק לאסור ויען כי הריעותא מנגד להרוב והוי כמו ס' השקול שפיר שוב מחזיקין מאל"א להעמיד הדבר באיסור כמ"ש טרם פרח מינה האיסור מקודם ואף עתה כן הוא ולא נתירנו בלי ס' המכריח ומכריע את הצד מהצדדים והוי אסור מספק וכוונת הט"ז במ"ש דהאיסור שכיח היינו לומר בלי הרוב המנגדו ומורה להתיר הנה באיכא ריעותא שכיח איסור יותר מלהתיר כיון דריעותא לפנינו המורה לאיסורא אשר על כן הצרכנו בדיקה אכן הרוב מנגד ומכריע הס' אשר בא מכח הריעותא ומנגדים זה לזה. ולזה הוי ס' השקול ושוב מחזיקין מחל"א והן הן דברי תוס' פר"א הנ"ל ונהירין לעינים:

והנה מה שחשב הגאון תב"ש דגם התם ס' השקול הוא אי קרוב לו אי קרוב לה הלא מבואר שם בתוס' דיש חזקת א"א להערוה להעמידה בחזקת שלא נתגרשה וממילא יש להצרתה חזקת היתר א"כ התם שפיר ישנו דבר המכריע את הס' לצד ההיתר מכח חזקת א"א של הערוה לכן שוב לא הוי ס' השקול ולא מחזיקין מאל"א. אמנם הלא אמרתי כיון דיש ריעותא המכחיש את הרוב שפיר מחזיקין מאל"א א"כ גם שם יש ריעותא שזרק לה גט ומגרע לחזקת א"א א"כ הי' לנו להחזיק איסור כנ"ל נגד רוב וכמ"ש הת"ש אכן באמת לא דמי האי ריעותא הנולד בבהמה כגון בסרכה דבוקה או בס"ד או בישב לו קוץ וכדומה שנולד בה ריעותא אשר טרם הבדיקה ואם לא הי' כאן רוב המוכיח להתיר היינו מסתפקין לאיסור יותר מלהתיר כיון דנולד בה ריעותא הוא עד ומוכיח לאיסור כיון שנולדה בה ענין הראוי' לחסרה וכענין מ"ש הרשב"א בחולין מ"ג לחלק בין ס"ד לסירכא תליי' ואינך יעייש"ה הואיל שנולד בה טריפות והוחל בה מעשה המטריף זולת אנו צריכין למודעי אם נגמר בה הטרפות ולזה שפיר הריעותא מוצאה מחזקת הרוב ונעשה לס' השקול ושפיר מחזיקין מאל"א משא"כ בזרק לה גט כיון דאף בלתי החזקה המכריע את הס' הנה שני הצדדים שקולים המה דכמו שיש לומר קרוב לו כן יש לומר קרוב לה ואין כאן ענין המוכיח לאיסור ולצד מן הצדדים וריעותא זו אינו מקלקל ומגרע החזקה ולכן שפיר לא איתרע חזקת א"א שיש להערוה ומוקמינן אותה בחזקה שלא נתגרשה וראי' מתוס' גיטין ע"א ב' ד"ה והא כתבו שם להקשות בתרי ותרי מחולקין אם קרוב לו או לה לאוקמינן אחזקה ולא איתרע כלל בזריקה זולת תוס' כתובות כ"ג לא משמע הכי דכ' כיון דזרק לה אין להעמיד על החזקה ויש לדבר בזה להשוותם ומה לנו בפלפול כיון שבתוס' אלו כתבו כן קודם לכן בא"ד דלהכי יש לה חזקת היתר להצרה מכח חזקת א"ח של הערוה ולקמן אי"ה יבואר ואם היות כן שהריעותא אינו מוכיח לשום צד א"כ ניזל בתר חזקת א"ח של הערוה. ונמצא אין כאן ס' השקול ולכן אין מחזיקין מאל"א כנ"ל כשיש כאן רוב או חזקה לא אזלינן בתר חזקה אחרינא שהי' לו מקודם כנ"ל משא"כ בס"ד בלתי הרוב הנה הריעותא שהוחל בה מעשה המוכיח לטרפה הנה שכיח יותר לאסור מלהתיר ודוק בדברי תוס' שכ' שם דשכיחא ומוכח מלתא לאיסורא טפי מלהיתירא כנ"ל מסתברא טעמא לאיסור כו' ולהכי מחזיקין שם כיון דהריעותא מגרע כח הרוב ונהי' לס' השקול וכוונת דברי תוס' דהא כבר שכיח ומוכח לאיסור היינו זולת החזקה מכח רובא. אך מכח הרוב נעשה לס' השקול ושוב שפיר נניח הדבר לאיסור ומחזיקין מאל"א יען כי הוא נולד בעוד הי' האיסורא עליו ולא פרח ממנו האיסור הראשון ושריא באיסורא כן יקום כנ"ל ושפיר כ' הט"ז כי כן יסד אדוננו הרמ"א בכל ריעותא הנעשה מחיים זה הנ"ל בדעת הפוסקים בפרט זה ואין להאריך כאן עוד יותר מזה:

ומעתה הדרנא ונחזי אנן בעוף הנדרס דאיכא ריעותא גמורה הצריך בדיקה ומנגד להרוב והוי כמו ס' השקול ושוב נחזיק מאל"א. אמנם להחמיר יש לעיין כיון דהאי חזקה לא דמי לשאר חזקות רק שהוא על דרך ספק יען כי הריעותא מנגד ומגרע את הרוב א"כ אף שמחזיקין מאל"א עכ"ז אינו אלא על דרך ספק וי"ל דזה דוקא בענין אשר לא יוכל לבוא לידי בירור הדבר ודאי דהבהמה אסורה ונניח הענין על האיסור מקודם ולא להתירה אבל לענין יו"ט כיון דבאמת יש לנו רוב המורה להתיר אף דאיתרע לה רובא מ"מ לא מחזיקין כ"כ למהוי איסור ודאי ותאסר לשחטו ביו"ט. אך י"ל דמותר לשחטו ביו"ט ונדע הדבר בבירור וזה הוא דמבעי' לן בגמ' מי מחזיקין ריעותא לענין יו"ט או לא כלומר אף דלענין איסור כשאינו יוכל לבררו נניחנו באיסור אבל לענין יו"ט אפשר לא נחזיק הריעותא כ"כ להחזיק מאל"א להיות ודאי אסור וע"כ יהי' אסור לשחוט ביו"ט והאיבעי' לא איפשטא. והנה באמת י"ל לפי מה שכ' תוס' קידושין פ' בדאיכא מיעוטא וחזקה למימר סמיך והוי הרובא כמאן דליתא ועיי' במפרשים שם א"כ שוב יהי' כודאי. ומעתה גם כאן י"ל סמיך מיעוטא דטרפות לחזקה דמחזיקין מאל א כיון דנעשה ריעותא מחיים ושוב הרוב כמאן דליתא דמי ונחשב לודאי איסור ואף שתוס' שם מחלקין בין רוב חשוב לרוב שאינו חשוב ודוקא ברוב חשוב אמרינן כן דרובא כמאן דליתא ולא הוי בפו"פ הנה בדאיכא ריעותא דיצאה קצת מרוב בודאי אינו מיקרי רוב חשיב ונמצא שפיר אמרינן סמוך ולא הוי כפו"פ. רק הרוב כמאן דליתא דמי אמנם התוס' בבכורות כתבו דהא דאמרינן סמוך אינו רק מדרבנן ועיין במהרש"א בחולין י"א שכ' מעצמו כן ולא זכר מדברי תוס' אלו א"כ כיון דהאיבעי' אי מחזיקין למהוי חזקה לאיסורא לא איפשטא ושפיר הוי ס' דרבנן ע"כ תפשו כל הפוסקים האיבעי' לקולא כיון דסד"ר לענין יו"ט הקילו מטעם שמחת יו"ט יש בידם להקל אכן הר"ן ז"ל תפש האיבעי' לחומרא וכ' דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא י"ל דאז"ל בשיטת הרשב"א בת"ה שסובר דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא הוא שהקשה מהא דמייתי בריש חולין מפרה אדומה ויעויין בשעה"מ פ"ג מה' יבום וחליצה האריכו שם. ע"כ שפיר פוסק הר"ן ז"ל האיבעי' לחומרא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל דבאמת החזקה ההוא לבדה אינה מנגדת להרוב לגמרי כיון שהוא מאיסור אחר כנ"ל אך שהוא ע"ד ס' מכח הריעותא דיש מקום להסתפק אף נגד הרוב א"כ בזה לא הי' אוסר לענין יו"ט אך מטעם סמוך דרובא כמאן דליתא אתינן עלה למהוי סד"ת לחומרא לשיטת הר"ן ולשיטת שאר פוסקים הוי סד"ר ולקולא לענין יו"ט:

והנה כ"ז לענין עוף הנדרס אבל לענין בהמה מסוכנת אם נשחטה וא"י אם הי' לה פירכס כדינא בזה שפיר ובודאי מוקמינן אותה בחזקת איסור שאינו זבוח ואין זה לדון דמחזיקין מאל"א אך כיון דבחיי' היתה בחזקת א"ז כן נמי עתה לא נזבחה עדיין אך מתה מיתת טבעות הואיל דהיתה מסוכנת ולת"ק מהא דיו"ט דמותר לשחטה ולא מוקמינן אחאשא"ז לק"מ לפי מה שכ' הרשב"א בת"ה דל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא ברובה וחזקה דעלמא אבל בחזקה המסתלק ע"י המתעסקין לסלקה ורוב המתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי כו' והיינו טעמא נמי דעיסה שבבית שהרי רוב הנוגעין בה מאותם שהם עמה בבית דוחין חזקת טהרתה ע"כ וביאור הדברים מובנים מעצמן דלא מחזקין לאוקמי אחזקה רק היכא שהחזקה מנגד להרוב דאף אם ניזול בתר הרוב עדיין החזקה במקומה עומדת לזה נחזיק איסור מכח החזקה זו משא"כ כשהחזקה מסתלק ואינו א"כ ניזל בתר החזקה כיון שאנו מתעסקין לבטל החזקה וא"כ גם זה כך דדוקא אחר שנשחטה שפיר אמרינן כיון דבחיי' בחזקת איסור שא"ז היתה ע"כ לומר דגם עתה לא נסתלק החזקה וכמ"ש הרשב"א יבמות ל"א כיון שלא נסתלק אחר בעשות מעשה ההכשר ואם ממילא אסורה ע"כ עליך הראי' אם נעשה מעשה בהכשר אבל לענין אם לשחוט ביו"ט למיחש דלא תשחט כראוי שלא תפרכס מכח חזקת איסור שא"ז שהיא עתה זה לא יתכן להעמידה על חזקתה שלא תזבח כיון שאנו מתעסקין לבטל החזקה מכל וכל וזה אני שואל אם לעשות מעשה לסלקה מחזקה זו אדרבא הלא היתה בחזקתה זו כל ימי' לענין שאם תזבח ותשחט תהי' מותרת יש לנו להעמידה על חזקת היתר הלזו ולומר שבודאי תהי' מותר לאחר הזביחה וכמ"ש ביבמות גבי אשה זו בחזקת היתר עומדת ופירש"י ז"ל שבחזקת היתר הוא שאם תמות בעלה תהי' מותרת לשוק א"כ גם כאן קודם הזביחה יש לנו לומר דתסתלק החזקה אחר המעשה שרוצה להתעסק לבטל חזקת איסור שא"ז משא"כ אחר הזביחה ונסתפק לן אם היתה כדינו ודאי דנימא דאכתי הוא בחזקתה הראשונה ולא נזבחה ועליך הראי' הם נעשה מעשה ההכשר כס' הרשב"א ומה נפשך לומר גם כאן לאחזוקי מחאש"ז לאיסור טרפות ולמימר סמוך ז"א דכיון שהריעותא אינו לענין טרפות ולא איתרע בזה הרוב דכשרות דרוב בהמות בלי שינוין באברים כיון דריעותא מורה על ענין אחר דחשש מיתה יש בה ולא חשש טרפות בריאה או כדומה ולזה לא מצטרפינן להמיעוט דהמיעוט מורה לטריפות ולמימר מחזיקין מאל"א ותהי' כמו איתחזק לענין טרפות ושוב איכא מיעוט טרפות ז"א כיון דבלא ריעותא לא מחזיקין מאל"א כנ"ל והריעותא זו שנולד בה בחיי' היא אינו המורה על טריפות והוי כלא איתרע כלל ושוב יש רוב לענין טרפות ולכן מותרת לשחוט ביום טובמה שאין כן בעוף הנדרס דאיתרע לענין טרפות שפיר מחזיקין ואמרינן סמוך מע"ל כנ"ל וג"כ אין לומר דאף במסוכנת תאסר מכח ס"ס מכח טרפות ומכח מיתה ז"א לפי מה שכ' תוס' כתובות ט' בס"ס דפ"פ הקשו דאיכא רובא דרצון וכל עיקר תירוצם דאינו רק רוב מדרבנן ונשמע ברוב דאורייתא כיון דהס' אינן שקולין ל"ה ס"ס א"כ גם כאן כן דנגד ס' טרפה יש רוב והריעותא אינו מנגדו כנ"ל והשתא לא קשי' מהא דעוף הנדרס כנ"ל ואיברר לן דינא שפיר היכא דכבר אישחטה וס' אם פירכס שפיר אין מעמידין על חזקת שא"ז ועדיין לא נסתלק האיסור וטרפה. ומעתה גם בזה נסתלק דברי הגאון כו"פ דכ' דאיכא רובא מסוכנת מפרכסין כיון דלזה יש מיעוט אינן מפרסין וחזקת אש"ז לא מתורת מחזיקין א"כ איך יש כאן רוב כיון דאיכא לומר סמוך מיעוטא לחזקת שאינו זבוח והוי כרובא דאינו זבוח ועדיין האיסור עליו וזו היא הענין אשר יעדתי מריש המאמר לומר שיתבאר עוד לדחות התירא דרובא מפרכסין וכמדומה שגם בס' פר"מ מדבר זה לענין רוב מפרכסין. עכ"פ הרי בררתי דלק"מ מהא דיו"ט ובאמת בשוחט בלילה וא"י אם פרכסה נבלה ודאי ראוי להיות כיון דנפל היסוד הראי' אשר העלה ואשר הביא הגאון כו"פ א"כ דין זה באין משען ומשענה ונהפוך הוא כי יש ראי' לאסור מהא דעוף הנדרס וכמ"ש ול"ק מעוף הנדרס למסוכנת וכמש"ל. אמנם הרמב"ם כ' בשוחט בלילה הוי ס' נבלה ולמ"ש ראוי' להיות ודאי ועיי' תב"ש:

אולם יש אתי דרך אחד בענינים אחרים להשוותם יחד דלא תקשו מהא דאיבעי' בעוף הנדרס והר"ן ז"ל תופש לחומרא מד"ת להא דמסוכנת וגם לחלק בין קודם שחיטה דמותרת לענין יו"ט ולאחר שחיטה אסורה מס' אם פרכסה ולברר הדין לאמיתתו וכל השיטות יכוננו ובאותו הדרך יש שני דרכים ונדרשת לשני פנים לשיטת המחולקת הפן הא' הוא דבאמת יש לדון האף דיש לו חזקת שא"ז עכ"ז יש לנו לעומת זה חזקת חי דניקו לבהמה זאת אחזקת חי שלא תמות מחולי זה מיתת עצמי וכמו דאמרינן פ' כל הגט ד' כ"ח בהניח זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים א"כ אף כאן יש להעמידה אחזקתה ולא תנטל נשמתה בתוך הזביחה מחמת מיתה עצמיית אך מחמת הזביחה ולשיטת הפוסקים דדי אם פירכסה עם גמר שחיטתה לא צריכה חיות לאחר שחיטה יש לומר דלא נטולה נשמתה טרם נזבחה וזביחתה היא מוציאה מחיי' לא מחמת מסוכנת ולא נטלה נשמתה באמצע השחיטה וגם לשיטת רש"י כמו שפי' הש"ך ולשיטת רי"ו דצריכה חיות אחר גמר שחיטתה א"כ ודאי יש לנו להעמידה אחזקתה ולומר עתה הוא שניטל חיות ממנה ולא עם גמר שחיטה. א"כ נגד חזקת שא"ז יש ח"ח המנגד א"כ לענין יו"ט הוי שוב ס' השקול דאוקמינן חזקה לבהדי חזקה ואינו והוי ס' דרבנן או אף לאחר שחיטה הוי רק ס' נבילה:

אמנם אכתי יש לעיין לכאורה לדחות דח"ח למאי דקימ"ל לשמא מת לא חיישינן נן ולשמא ימית חיישינן א"כ לענין יו"ט יש להעיר ולדין בזה מתורת שמא תמות מיתת עצמיית טרם גמר שחיטתה ולזה ל"א חזקת חי שחיתה עד הנה. אמנם ז"א למאי דאיתא בשו"ת הר"ן דכן שכיח בבני אדם יקרה בהם חולי לפרקים ואינו חולי שימות בה לחשוב נגדה חזקה דמעיקרא כמו ח"ח. אמנם חולי שימות בה חשוב נגדו חז"ח דחולי שימות בה היינו התחלת המיתה וחשוב חזקה דמעיקרא. א"כ שפיר יש לנו לעומת חזשא"ז לומר לאוקמינן אח"ח ק שלא תמות מחולי והחולי הזה אינו התחלת מיתה אך חיצי מקריית וכיון דחולי שתמות מחמתה היא התחלת מיתה שוב אם נעמידנה על ח"ח שהוא חזקה דמעיקרא הוי כמו שמא מת ושפיר ח"ח מנגד לחשח"ז ושפיר אמרינן דלא תמות מיתת עצמיית רק מחמת הזביחה ולשמא מת לא חיישינן כנ"ל. והט"ז יו"ד סי' שצ"ז כ' שם והאריך הרחיב נגד פסק מהר"ם מינץ דפסק להחמיר בחבילות מכח חזקת חי דהשתא הוא דמת והט"ז ז"ל משיבו משלשה ראיות ומסיק לבסוף דע"כ לא אמרינן גיטין כ"ח לאוקמי בח"ח אלא כל שלא ידענו עדיין שמת משא"כ בהני תלת מילי דהשתא חזינן שמת שפיר אמרינן דכבר מת והא אינו דומה לשאר ענינים דאמרינן השתא היא דאיתרע בכמה דוכתי יען כי סופו למות וכל חי מועד לכך בלי ספק ע"כ כ"ז שאינו מבורר שמת שפיר אמרינן עדיין חי אבל משמת אזלה החזקה ע"כ ומעתה לק"מ דבשלמא קודם השחיטה דחי' עדיין שפיר מותר לשחוט ביו"ט מכח ח"ח ובודאי יהי' לה פירכס כדינו ולא תהית מיתת עצמיית מתוך חולי זה השרוי' בה ולא הוי כמו שמא ימות כיון דהחולי אשר מתוכו ימות הוא חלק א' ממיתה. כנ"ל מה שאין כן אחר שנשחטה בלילה וספק לן אם פירכסה כיון שמתה לפנינו מה לי אם מתה מתוך החולי אם מחמת הזביחה סכ"ס הנה אזלה חזקה חי' שלה והחיות חלף הלך לו ואיך נימא דנוקי בח"ח מקודם דלא מתה מיתת עצמיית כיון דסופה למות וכמ"ש הט"ז הנ"ל. ובאמת כס' הט"ז כ' גם הר"ן כך בגיטין ד' ע"ו במשנה אם הגט קדם למיתה הר"ז גט ואם המיתה קדמה לגט א"ג ואם לא נודע זו הוא שאמרו מגורשת ואמ"ג. והקשה הר"ן שמא חזקת חי והגט קודם למיתה דהשתא הוא דמת ומשני כיון דמת לפנינו אין לומר שוב ח"ח ע"כ. ומעתה לפי שיטת הר"ן וט"ז שפיר יש חלוק ברור בין אחר שחיטתה לקודם שחיטה לענין יו"ט דקודם שחיטה יש שני החזקות המנגדות. אמנם זה דוקא במסוכנת אבל בעוף הנדרס דשם שקלינן וטרינן לענין טרפות ל"ש לאוקמי בח"ח א"כ אין כאן רק חשא"ז ולהכי שפיר פסק הר"ן שם האיבעי' לחומרא והפוסקים דתפשו לקולא יש לומר והוא הפן השני בענין הלזו והוא יותר מרווח לשיטת הר"ר מנחם מיונ"י המחולק עם ר"ת בקדושין מ"ה בקידושי קטנה ולה אב במדה"י דהר"ר מלחם מיונ"י אסרה לאחר שמקדשה כי אף לשמא קידשה לא חיישינן לשמא קדשה חיישינן דלשמא ימות חיישינן אף דלשמא מת ל"ח והר"מ מיונ"י ע"כ אינו סובר בטעמא דהר"ן סברא דלהכי חיישינן לשמא ימות משום דסופו למות דא"כ איך מדמה שמא יקדש לש'' ומהו הסברא אשר ישוה זה לזה ומה דמות נערכנו לו להיותם דומים בסברא והיטב אשר דבר הגאון בעל נו"ב ביו"ד סי' נ"ו וכ' דהיינו טעמא דבאמת סברא דחזקה לא הוי ידעינן מכח סברא בלתי אם הי' ילפינן מקרא דנגע ומשם לא נשמע רק חזקה על לשעבר כמו דהיתה עד הנה מאז ומקדם כן גם עתה ולא נשמע משם לומר על להבא חזקה דכמו דהוא עתה כן יהי' אח"ז זה לא שמענו ומסברא אין לומר שום חזקה בלתי המוכח מקרא ולזה לשמא מת ל"ח דמוקמינן אחזקה דמעיקרא אבל לשמא ימות ע"כ צ"ל דמוקמינן אחזקה על להבא וע"ז חיישינן וכן נמי ה"ה בשמא יקדש נגד חזקת פנוי' ע"כ ודבריו ברורים המה:

ומעתה אמינא דלתק"מ אף לשיטת מהר"ם מינן ומהר"י ן' לב ושיטתם דסברו דלא כר"ן וט"ז הנ"ל וסברו דגם אחר שמת שייך ח"ח דעתה הוא שמת עדיין יש חילוק בין קודם שחיטה לענין יו"ט לבין אחר שחיטה וס' א"פ דבשלמא ביו"ט מותר לשחוט דחזקת שא"ז ל"ש על להבא וח"ח שפיר אמרינן דזה ל"ה להבא אך כמו לשעבר כסברת הר"ן בתשובה דחולי שימות בה היא התחלת מיתה והוי כמו שמא מת ואין כאן חזשא"ז לנגד לח"ח ושפיר מותר לשחוט ולזה תפשו הפוסקים האיבעי' בעוף הנדרס לקולא כיון דחזקת שא"ז ל"ש על להבא א"כ הוי רק סד"ר ולשמחת יו"ט הקילו אבל בשוחט בלילה שפיר אסור מספק דאף דיש ח"ח מ"מ הרי יש ג"כ חזקת איסור שאינה זבוח לומר דגם עתה אינה נזבחה בהכשר רק מתה מיתת עצמיית ועדיין לא נפסקה חאשא"ז שלה שהיא עתה על לשעבר ומנגדים החזקות זה לזה ושוב הוי ספק איסורא דאורייתא ולחומרא ע"כ כ' הרמב"ם והמחבר הר"ז ס"נ ואסורה וחזקת היתר אין לומר בעוף הנדרס דהיתה לה חזקה דכשרות דאתיא מכח רובא ז"א דכבר כתבו בתוס' חולין י"א גבי גבינות דחזקה שלא נתבררה ל"א יעייש"ה והרי בררתי עד מקום שידי מגעת דלתק"מ מעוף הנדרס להא דמסוכנת מכל השיטות וגם הדין ברור וצודק בשוחט מסוכנת בלילה וא"י א"פ אסורה או מטעם ספק אם נימא נם עתה סברא דח"ח כשיטת מהר"ם מינץ ומהר"י ן' לב א"כ החזקת חי מנגד לחזש"ז והוי ס' נ' או לשיטת הר"ן וט"ז דלאחר מיתה ל"א ח"ח וחשא"ז שפיר איכא למימר והוי אסורה מכח חזקה דא"ז והנ"מ היוצא משני השיטות הנ"ל יבואר לקמן איה"ש בהראי' השלישי לענין כלים שאב"י ועדיין אני מחזר ומהדר אחר כחא דהיתירא ואביא ראי' לסתור דברי דאסרתי מטעם חזקת אש"ז ואף דיש חזקת חי מ"מ הרי מסלקי' החזקו' והוי ס"א הנה יש לדון למאי דכ' המהרימ"ט בכתובות שלהי המדיר דיש חילוק בין חזקה דגופא לחזקה דדינא וחזקה דדינא אינו לגבי חזקה דגופא והדבר נובע מדברי תוס' כתובות שם ד' ע"ה ב' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא לגבי חזקת הגוף ובמהרימ"ט הקשה מהא דמקוה מדוע יחשב חזקת טומאת נגד חזקת הגוף דמקוה יעיין במפרשים:

אמנם באמת הדין זה אמת בסברא דמקרא אינו מוכח חזקה רק בנגע דהוי חזקה דגופא ולכן חזקה דדינא לא נחשב לדחות חזקת הגוף ואלים טובא. ומעתה גם כאן. הנה ח"ח הוי חזקת דגופא וחזקה דשא"ז אינו חזקה דגופא ואף דבחיי' בחזקת אינה זבוחה ושחוטה היא אין הכוונה דבחזקת לא נשתנית מכמות שהיא עומדת ואין הדבר תלוי בשינוי בגופא אף האיסור דשא"ז רבוע עלה וכמו חזקת טומאה דבאמת יוכל להיות דנשחטה ומ"מ היא באיסור שא"ז כגון באיסר בשחיטה כגון בסכין פגום או בדריסה וכדומה וכל עיקר חזקת שא"ז היינו האיסור א"כ זה הוי כמו חזקה דדינא ואינו לגבי חזקת חי דהוי חזקה דגופא. שבתי וראיתי לאחר ישוב הדעת דז"א דבשלמא התם בחזקת הגוף שלא הי' בה מום אלא עתה וכן במקוה לפי מה שהקשה המרימ"ט דחזקת המקוה דלא נחסרה אז והשתא היא דאיתרע וע"ז אנו דנין אימת איתרע חזקת הגוף ואימת נשתנית הגוף ע"ז שפיר אמרינן דחזקה דדינא לא תכריע כלל ומוקמינן אחזקת הגוף עד השתא והשתא הוא דאיתרע משא"כ כאן דבאמת אף בהיות חזקת איסור בודאי עלי' היתה מסוכנת ונשתנים גופה ואף לס' הר"ן הנ"ל די"ל דהחולי הזה לא היתה התחלת מיתה מ"מ הלא האיסור שא"ז לא איסתלק גם בגמר זביחה והריעותא דהיתה בה דנשתנה גופה תיכף בתחלת שחיטה ואז עדיין האיסר שא"ז רבץ עלי' ובזה ודאי החזקה דגופה אינו ויש לילך אחר החזקה דדינא יותר והחזקה דגופא אינו כיון דהרי נשתנה וכמ"ש המרי"ט שם בס' נגע דאין לומר לאוקמינן אחזקת טהרה ולמימר חזקת גופא דלא נעשה בה נגע טמא ז"א כיון דהרי נשתנה גופא לפנינו. רק דס' אם היא נגע טהור מ"מ אין לומר בזה חזקת הגוף ועיי'ש במהרימ"ט ונמצא גם כאן כך ואין לספק בזה ולית דין צריך בושש:

אך את זאת אמרתי בזה והואיל ואתא לידן נזכיר מה שהמלצתי בעד הגאון בעל תב"ש בסי' כ"ט שכ' בנשבר הגף ביד השוחט וא"י אם קודם שחיטה דא"ל העמידנה על חזקתה ועתה נשברה כיון דבהמה בחזקת שאינה זבוחה ואינה שבורה עומדת מאי חזית דאמרת עתה נשברה אחר שנשחטה אימא איפכא עתה נשחטה אחר שנשברה ע"כ ומו"ח הגאון בעל חוות דעת יחי' תמה קרא בספרו עליו דא"כ במשארסתני נאנסתי דמוקמינן אחזקת הגוף נימא ג"כ הכי אשה זו בחזקת שאינה ארוסה ואינה בעולה עומדת מאי חזית דאמרת נבעלה אחר שנתארסה אומר נתארסה אחר שנבעלה ובודאי אפי' מסופקין בין האירוסין דינא הכי פכ"ד ולהנ"ל יתיישבו דבריו על נכון דבשלמא בשבירת הגף שניהם חזקות בגופא הם ושניהם שקולים משא"כ באירוסין דחזקת פנוי' אינה כלום לגבי חזקת הגוף כמ"ש תוס' הנ"ל והיינו משום דהוי חזקה דדינא ואין כאן קושי' כלל על התב"ש ויותר אין להאריך כי אכמ"ל ועכ"פ כאן הצדדים שקולים לפי מה שנתבאר בענין ח"ח תליא בשיטת הר"ן וט"ז עם שיטת מהר"ם מינץ ומהרב"ל והנ"מ יבואר בס"ד:

ועתה אבוא לבאר הפן השני אשר הצעתי בריש התשובה לעיין לענין הכלים של ב"י אם לצרף חזקת כשרות של הכלים שהי' להם חזקה שנתבררה דמעולם לא נתבשל בהכלים האלו דבר איסור כן נמי למוקמינן בחזקתם עתה ועדיין לא נתבשל בהם איסור כיון דכל האיסור רק מדלית ספק א"כ ח"כ דהכלים יכריע הספק לענין הכלים להתירן. אמנם כבר הורה גבר הוקם על זקני הט"ז ז"ל בסי' א' להטריף הכלים שנתבשלו בהם ס"א ויען ראיתי כי איננו מוסכם בפי מפרשים אבאר דעתי בסברות ובראיות שהדין עמו. בראש הנה הסברא נותנת כך אם יאסר מקודם הגוף הדבר מכח חזקה או מספק ד"ת א"כ בודאי דבריו המסתעפים ממנו והיוצאים ממנו כלם תלויים ועומדים בזה ובודאי יאסרו ממילא כגון בזה איך יתכן שיכריע חזקת כשרות שהכלים להתיר הגוף האסור שכבר נאסר מקודם שחזקת כשרות או חזקת טהרה שייך לגוף הענין אשר מסופקים בו איך לנטות והחזקה מכריעו וכך הורה לנו הקרא בנגע דאנו אחראין לילך אחר חזקה דמעיקרא אבל מנין לנו לומר דחזקה דכשרות הדבר המתגולל ע"י אח"ז יכריע הדבר הקודם אדרבא איפכא נימא דהורע חזקת כשרות דהכלים כיון דנתבשל בהם אותו ודאי האיסור א"כ שוב חלף הלך לו ח"כ של הכלי ולא שיכריע מה שנאסר מקודם והגע עצמך אלו הי' כאן בשר לדון עליו האם מותר לאכול וגם כלים שנתבשל בהם החצי מן הבשר ההוא אז בודאי לא היינו מורין להתיר הכלים מכח ח"כ כיון דיש לפנינו בשר שאוסרין אותו ואיך יחלק החצי להיתר והחצי לאיסור וזהו טפי עדיף מדינו של הט"ז בסי' ק"י היכא שנתערב חהר"ל ומחצית הבהמה נלקחה ונפרשה קודם שנודע התערובות ומעשה דגאוני בתראי ה"ה הגאון מו"ה ר"ר העשיל ושאר גאונים והט"ז והפר"ח משיגו וקצתם לחלק יצאו את זה שנלקח טרם שנודע התערובות להתיר ואח"כ לאסור ואלה מהפכין. והנה ברד עדיפא טובא וכ"ע יודו לזה כיון דהתם אם דן על החצי הנלקח כבר אין צריך לדון על החצי האחרת ושפיר י"ל הא דפירש מרובא קא פריש ומותר והחצי הנשאר כשבא לשאול אח"כ ע"ז נשאר באיסורו משא"כ הוא דבר הבא ממילא תיכף בהשאלה ובההיתר דכאן אנו דנין על הבהמה אם פירכסה והיינו שמעמידין הכלים בחזקת כשרות שלא נתבשל בהם איסור מעולם א"כ מוזכר בהיתר זה דהבהמה מותרת וגם אם אנו דנין לאסור הבשר מכח חזקת איסור שא"ז וממילא נתבשל בהכלים בשר אסור ואינו שייך לחלק כיון שעיקר ההיתר שמצאו הגאונים לחלוק על הט"ז בדינם הנ"ל הוא רק מכח דספק זה אסרה תורה וזה התירה וכך גזרת רחמנא:

והגאון בעל פלתי הוסיף נופך ורקח המרקחה להביא הדבר בכור הבירור בדברי מהר"ב בשיטה ב"מ גבי עשירי ספק הואיל דסברא דכל דפריש התירה התורה רק מכח ספק ולכך מחלקין החצי יעיי"ש. א"כ כאן בחזקה דהוא מתורת ודאי א"כ איך נימא ודאי לזה ולא לחצי השנית ובפרט כי אי אפשר לחלק זה בלא זה כי איך שייך לשאול על הכלים אם לא יאמר קודם הס' המאורע בבהמה וממילא יבא לדון הכלים וא"כ אם הבשר אסור ממילא הכלים אסורין וכמ"ש הגאון פלתי בסוף ספרו סי' קי"א בשני שבולין דיש חילוק בין אם אתה צריך לשאול ולהזכיר שניהם בב"ד יחד או לאו והוא דוגמא לדבר יעייש"ה וא"כ אף אם אין כאן בשר כלל בעולם כי כבר נאכל אך לענין הכלים איירינן ג"כ אסורין ולא נחלוק בין אם ישנו עודנו הבשר בעולם או אם כבר נאכל וסכ"ס הכלים אסורין ולא מהני ח"כ של הכלים אם הגוף הדבר שנתבשל אסור מספק כמו שיתבאר ול"ד להא דמקוה שנמדד דמצטרפין חזקת האדם לענין אם המקוה חסר הי' או לא אף דהם גופים מחולקים אמרינן העמיד טמא על חזקתו ואימא לא טבל אף דאם נימא דהמקוה אינו חסר ממילא יצא מחזקת טומאה וכן לגבי תרומה ז"א דשם עיקר הדין שקלינן וטרינן אך לענין זה אם האדם טהור הוא ואם יצא מחזקת טומאתו או אם נתרם כהוגן והואיל דס' הנידון וצדדים הספיקות הוא בהטמא לזה שפיר אמרינן העמיד טמא על חזקתו ולא טבל ולא התרים אבל כאן אנו דנין העיקר על הבהמה וס' נולד בגוף התבשיל אם פירכסה אם לאו וממילא יצא נ"מ להכלים ואיך ימשך הבא ממנו את הקודם לו להיות כמוהו נהפוך הוא ראוי להיות נמשך אחר הקודם לו ובאמת הדבר הזה לא ממנו יצא אך מבואר הוא בקדמונים בקידושין ד"פ שם כתינוק שנמצא בצד העיסה פליגו בה ר"מ ורבנן מיעוטא כמאן דליתא כו' ע"ש בתוס' רי"ד וז"ל לפי פ' המורה שמפרש דאיכא ודאי מגע בעיסה קשיא ממאי דכתבית בריש נדה דשמאי סבר העמיד אשה על חזקתה ולא אמר העמיד טהרות על חזקתן מפני שיש בה ודאי מגע וגם במקוה דאוקימנא דאית בה ת"ל והיא איתא חזקה דטהרה לטיבותא אלא כיון דאית בה מגע ודאי בטלה חזקה שלהן וה"נ גבי עיסה אי אית בה ודאי מגע בטלה חזקתה מש"ה הוי פי' ר"ת עיקר שמפרש ס' מגע כו' עכ"ל וכן כ' בריטב"א שם וז"ל וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טומאה ניזול בתר חזקת טהרה שנגע בהן שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאת מספק ואיכא למימר כיון דודאי נגע בהם אין בהם שום חזקה וכדאמרינן בשליא בבית דכיון דרוב שוליות יש להם ולד הבית טמא ולא אזלינן בתר חזקה דבית כלל למימר אוקים מיעוט שולית שאין להם ולד לחזקת בית שהוא טהור אלא מכיון דהו"ל שליא בבית נפק לי' בית מחזקתו והו"ל כשליא ה"ה להא כל טהרות שנגעה דכיון דודאי נגעי נפקו טהרות מחזקתה והוי כנדה ממש וכן אתה דן בכ"מ דאיכא ודאי מגע ולא אזלינן בתר חזקת טהרות אלא כשיש ספק במגע עצמו ושמא לא נגע עכ"ל הריטב"א והן הן הדברים האמורים למעלה בהכלים כיון דודאי נתבשל בהם האיסור ואין בהבשר שום חזקת כשרות מה מהני ח"כ דהכלים אדרבא כי נפקו מחזקתם בהתבשל בהם הס"א ההוא. ואני הוספתי להביא ראי' לזה מש"ס בנגע בא' בלילה ולמחר השכים ומצאוהו בבוקר מת ולא ידע אם בלילה כשנגע בו מת אמרינן חזקת טומאה כשעת מציאתן וא"כ תקשי מה מהני טפי האי חזקה דהטומאה לומר דחזקת טומאה כשעת מציאתן מלומר דניקו האי גברא אחזקת טהרה ולומר השתא הוא דמת לאחר שנגע בו אלא ודאי דאין לצרף חזקת הנוגע בו להכריע את גוף דבר אסור או הטמא אדרבא איתרע חזקתו (עיין במשנה למלך פכ"ה מה' טו"מ):

ועוד ראי' ברורה לדעתי ממנחות כ"ג בשתי חתיכות של נבלה ואחת שחוטה למאן דאזיל בתר בטיל שחיטה בטלה בנבלה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה ועיוש"ה פירש"י לענין אם נגעה תרומה באחת מהן אם נשרפת עליו ותוס' פירשו לענין אם מטמא כמגע ולכאורה קשה איך יבטל ברובא לטמא את הנוגע בה בודאי הא י"ל סמוך מיפוטא להחזקה דהמיעוט יש בה טהורה וליצטרף חזקת טהרה של הנוגע ולומר דבהחתיכה הכשרה נגעה ומזה מוכח ומבואר דאין שייך לומר סמוך וליצרף החזקה רק אם בהאי חתיכה גופא הוא הרובא או החזקה לאסור וגם לעומת זה יש איזו סברא להתיר ג"כ הכל באותו דבר שאנו דנין בה מעיקרא משא"כ היכא שצריך להצטרף מענין שבא מאותו דבר הקודם לא מצטרפינן ולהכי שפיר כיון דהחתיכה כשרה נתערבה בהרוב נבלה ומתבטלה שוב אין לטהר הנוגע בה בשביל חזקת טהרות שלו רק שנמשך אחריו ואמילא טמא הוא כאשר נגעה בו אזלה חזקה שלו:

ואחרי הודעות כל זאת נבין היטב לאשורו ונדע פשט דברי תוס' פד"א אשר הם מקושים הבנה וממונם יהי' ראי' ברורה לדברי אלה ותראי נפשי מאוד ומלאתי ששון אשר בעזה"י כוונתי האמת ת"ל והדברים צודקים ברורים ופשוטים המה בדברי רבותינו ז"ל בעלו תוס' כאשר יתבאר בפד"א תוס' ד"ה אשה זו כו' וא"ת תינח כנס ואח"כ גירש שכבר היא צרת ערוה אבל גירש ואח"כ כנס הא לא הוי בחזקת היתר לשוק כו' וי"ל דמ"מ היא בחזקת היתר לשוק דמוקמינן הערוה בחזקת שלא נתגרשה עכ"ל תוס'. והנה קשה לי על דברי תוס' הללו על קושיתם שהקשה להם בגירש ולבסוף כנס מה חזקת היתר הי' לה הלא אדרבא בגירש קודם כניסתה הי' לה חזקת היתר גמור דבעודה פנוי' בודאי היתה מותרת לשוק א"כ יש להעמידה על חזקת היתר שלה ולא נתגרשה עדיין הערוה וא"ל כיון דאיתרע לה חזקת היתר מכח דנשאת וחל עלה איסור א"א ז"א הא תוס' כתבו שם בא"ד דאין מחזיקין מאל"א ומחלקים הא דאשה זו בחזקת היתר למה דס"ד בחולין מ"ג ועוד קשה לו גם על תירוצם דא"כ כ גם בכנס ולבסוף גירש למה לו למימר דאשה זו בחזקת היתר עומדת הא הי"ל לומר דליקו להערוה על חזקת א"א ומה שהקשה עוד על תי' זה יבואר לקמן

ובמהרי"ט בתשובה ח"א סי' פ"ב האריך הרחיב שם בענין שאלה א' באיש שבא מארץ רחוקה ולא ידענו מאיזו עם הוא ותמול בא והיום נשא אשה וכמעט שעבר נתגלה הדבר עפ"י עד שהי' בן עירו ומכירו ובקי באחיו ואימת נתחזק זה בלא אחים ולא קרינן חזקה לשוק אלא כי ידעינן דלית לי' אחי אלא דמספקא לן אם נולד לו אח"כ כדאמרינן בריש הא"ב וכו' או דומיא דאמרינן פ' ד' אחין גבי וכולן שהי' קידושין או גירושין מספק הרי אלו צרותיהן חולצת ול"מ דאמרינן אלו הן ס' קידושין סק"ל סק"ל ופרכינן בגמ' ואלו לגבי גירושין סק"ל לא קתני ומשני רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והיינו משום שהוא לפנינו צרת ערוה ואם נולד ספק בקידושי הערוה מוקמינן לה בחזקת שלא נתגרשה אבל זה שאנו מסופקים מעיקרא אם יש לבעלה אחין הא לא איתחזק וכ"ת העמד האשה בחזקת היתר שהאשה הזאת בחזקת היתר עומדת עד שלא תנשא ואח"כ שנשאת שהוחזק בה איסור א"א מ"מ כשמת בעלה איסורא דא"א פקע ונשארה מותרת לשוק כמו שהיתה אין לך לומר כן אלא אדרבא אשה זו משנתקדשה בחזקת איסור לכל העולם היא וע"י מיתת בעלה אתה בא להתירה אל תתירנה מספיקא ולא תימא איסורא קמייתא פקע במיתת הבעל מספיקא לא מחתינן לה איסורא אחריתא דיבמה לשוק אלא עדיין בחזקת איסור עומדת ומנא תימרא דתנן בסיף נזיר וכו' ומתבאר מדברי מהרימ"ט הללו דבאמת יש לאוקמי האשה בחזקת היתר של קודם שנשאת ואף אחר שנשאת לא מרע לה חזקת היתר שלה אם לא כיון דקימ"ל דמחזיקין מאל"א כמו שמוכיח שם בראות גדולות:

וראיתי להגאון בעל קצה"ח ז"ל בחבורו ש"ש שעמד על דברי מהרי"ט וכ' שמבוארין ונדחין מדברי תוס' הנ"ל דאם כדבריו גם בגירש ואח"כ כנס נמי הוי חזקת היתר דקודם שנשאת אליבא דתוס' דאין מחזיקין מאל"א ולזה מסיק דאף דאין מחזיקין ל"ה חזקת היתר שלא כדברי מהרי"ט ופי' בדברי תוס' לחלק בין כנס ואח"כ גירש לבין גירש ואח"כ כנס ודבריו דחוקים שם ואינם ברורים כ"כ לדעתי יעש"ה מה שנדחק ז"ל לפרש סי' התוס' ואנכי אבאר בס"ד מה שנלע"ד כוונת התוס' באופן שדברי מהרימ"ט נכונים וצודקים ומתיחדים ומתכוונים לדברי תוס' למעיין היטב דבאמת קשה לי עוד בדברי תוס' דמתרצי דמש"ה יש לצרתה חזקת היתר מכח חזקת א"א של הערוה דמה מהני חזקת ערוה לצרתה כיון דשני גופים הם וחזינן דיש חילוק דבכתובות ד' י"ג בראוהו מדברת שם מצינו פלוגתא מ"ד לדברי המכשיר בה מככיר מבתה וח"א לדברי המכשיר פוסל בבתה ואף דקימ"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה עיין ברמב"ם פט"ו מה' אישות ובש"ע סי' ו' ובר"ן קידושין פ' האומר מ"מ ל"ד דהתם י"ל כיון דהאם ובת חד גופא קא חשיב אותה ואת בתה תלויים זה בזה יותר מזה בערוה וצרתה והראי' ברורה לדעתי מהא דאמר לשליח צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם שיש לה קרובות מחשש דלמא קדש אחת ויש לספק דלמא קרובתה היא שקדש השליח ואף אם הקרובות לפנינו. והקשה הרמב"ן דלוקי הקרובות בחזקת פנוי' לומר דאינן נתקדשו ותי' הרמב"ן דלא מהני חזקת הקרובות להאשה הזאת להתירה ועיין בב"י שם וא"כ אמאי פשיטא להו לתוס' כאן דמהני חזקת א"א של הערוה לצרתה לכן יראה לי לפרש דברי תוס' בהרצאת הדברים האלו והיא היא הנותנת בכנס ולבסוף גירש דאמרינן אשה זו בחזקת היתר עומדת כמו שפירש"י דבחיי הבעל עומדת בחזקת שאם ימות הבעל תהי' מותרת לינשא לשוק (ומסתמא גם תוס' לא יחלקו על פירש"י במה שפי' דיש לה ח"ה מכח ח' א"א דאל"כ אפשר לא הוי שתקו מלפרש דלא כהקו') ולא אמרינן להתיר הצרה בלא"ה רק משום חזקת א"א של הערוה ועכ"ל דחזקת שיש להערוה אינו מועיל לצרתה כמבואר ובתוס' שפיר הקשו תינח כנס ואח"כ גירש הי' לה חזקת היתר לשוק כנ"ל כיון דהיא הוחזקה בחזקת צרת ערוה זה קודם שנפל הס' גירושין א"כ כשנתהוה הס"ג הנה החזקה שהיא עד עתה צרת ערוה הכריע הס' להיות גם עתה כן ותיכף בעת התהוות הס"ג לא הוחזק מעולם הס' לדונו לס"ג כי אמרנו להעמידה בחזקתה. משא"כ בגירש ולבסוף כנס אף דהי' לה חזקת היתר קודם שניסת מ"מ הרי קודם שנשאת כשנעשה הס' לפנינו לא הי' לנו דבר להכריע הס' לאסור או להתיר והי' בס' א"כ אף שנשאת אח"כ ובאה בחזקת היתר שלה מ"מ איך יכריע הענין שבא אח"כ את הקודם לו אדרבא כי איתרע חזקתה מקודם והוא הדין בכלים הנ"ל דחזקת כשרות של הכלים שבא אח"כ אינו מכריע להס' שנתבשל בה והיינו הך דבשלמא שבבית כיון דהשליא לבדה טמאה וכשבאה אח"כ להבית לא מהני אח"כ חזקת הבית לטהר כדברי הריטב"א הנ"ל וכן בודאי נגע לא מהני חזקת הנוגע בה אח"כ כיון שהדבר ההוא טמא מצד עצמו וה"נ היא שבאה אחר שנולד הס' לא תכריע את הס' המוחזק לס' ולזה הקשו שפיר ולכן שפיר תירצו דהי' להערוה חזקת א"א כלומר דאף קודם ביאה הוחזקה לאינה מגורשת מצד הערוה עצמה וע"כ אין הכונה שחזקת הערוה תזהיר לצרתה לא כן רק שכ' זאת על טרם בואה וקודם נשואין. הנה הס' נחשב לכלים מטעם הא"א וא"כ היא שבאה אח"כ ממילא מותרת לשוק ובזה אין לומר שתהני חזקת הערוה לצרתה ז"א דהצרה בעצמה אינה צריכה לחזקת הערוה דהיא ממילא מותרת מתורת חזקתה אשר לה טרם נשואין אך מחמת הס' כי הוחזק מקודם לזה לא מהני חזקתה כנ"ל לכן אם הס' כבר נתחזק להיתר מכח א"א ויהי' מאיזו טעם שיהי' הנה היא ממילא מותרת ובחזקת היתר עומדת זה הנ"ל בכוונת דברי תוס' ומקום הניח לי בזה כי הגאון בעל קצה"ח ז"ל במחילה מכ"ת אף כי הי' עמקן וגאון גדול ובכאן לא ירד לעומק דברי תוס' ומתוך זה קרא תגר על עמוד התוך מהרימ"ט. וכאשר בארתי דברי תוס' גם דברי מהרי"ט נתלבנו ונכונים יתדותיו שהוא ז"ל חקר בחזקת היתר של קודם הנשואין דכאן בתוס' לא נקטו חזקת היתר זה כנ"ל. ולפי מה שאמרתי דהוא מטעם דאי לאו חזקת א"א של הפרוה הנה הס' נתהוה טרם בואה ובאיתחזק הס' קודם לס"א לא יכריע הדבר הבא אח"ז את הקודם.

והנה זה דוקא אם נתחזק לפנינו ס' שנעשה והי' נ"מ לעיין בהס' כמו הכא דהי' נ"מ אם היא מגורשת ואם לאו חזקת א"א היינו מחזיקין לס' מגורשת שפיר אמרתי דהיא אינה מכרעת אח"ז משא"כ בדינו של המהרי"ט דקודם שניסת לא הי' לפנינו שום ספק לספק לדינו אם להכריעהו לכאן או לכאן כי למה נ"מ הי' להסתפק אם יש להפנוי' הזה אחים אם לא ואך עתה מתחיל הספק לספק ועתה יש חזקה הסותרת ודבר זה למדתי מתורתו של הגאון אדוננו מג"א ז"ל באו"ח סי' תל"ט שכ' כיוצא בזו הסברא שם בעכבר שנטל מהצבורין וא"י אם חמץ אם מצה ועתה א"צ בדיקה מטעם ס"ס דלמא מצה ודלמא אכלוה. והקשה המג"א למאי דקימ"ל ביו"ד סי' ק"י דבעינן שיודפו שני הספקות ביחד וכאן הס' שמא מצה נולד ונודע תיכף כשראינו נוטל ונכנס ותי' שני תי' א' די"ל דמיירי שנטל קודם שעה ו' דאז לא חל עדיין איסור ש"ח רק אחר שעה ו' אז נודעו ב' הס' יחד ועוד תי' דכיון שבעוד החמץ בפי העכבר עדיין לא חל חובת הבדיקה אלא לאחר שנתעלם מן העין ואז חלו שני הספקות ע"כ ונמצא כמו דהתם קאמר דבעוד שאין נ"מ ואין הכרח לשעתו לדון בו לא מיקרי ספק כלל רק שעת הנחוץ לדעת אנו דנין כאלו היתה נעשה אז ולא קודם לכן ולכן גם בדינו של מהרי"ט הנ"ל דן את הדין כאלו היום אחר הנשואין נעשה ונולד הספק ושפיר מהני חזקת היתר שלה כמבואר ולזה דן מהרי"ט שפיר אי מחזיקין מאל"א ורק מכח זה לדחות חז"ה שלה ולא זולת זה הנ"ל בכוונת התוס' ומהרימ"ט לדעתי הקלושה רטושה ונמוכה ובדינו של מהרי"ט יש אתי דברים לדין ולעיין ואכמ"ל. ועכ"פ בררתי דחזקה שבאה אח"כ אין הכרע להדבר הקודם ולא יכריע הס' המוקדם אל אחת הקצוות:

ובדרך הלז אמרתי נגד דעת מהרי"ט ז"ל ביו"ד סי' א' שמשיב לדברי הר"ן המקשה על דעת רבינו דספק מדרבנן ועמדו כולם מהא דילפינן חולין י"א דאזלינן בתר רובא מקרבנות למפרה אדומה ודלמא רק משום ס' דמה"ת מותר. והקשה המהרי"ט הלא התם איתחזיק איסורא דהטמא יש להעמידו אחזקת טומאתו ובאיתחזק מודה הרמב"ם וראב"ד. וסמוכין מדברי רבינו חיים הכהן ולענ"ד אין מזה הגנה לדברי רבינו כיון דהתורה התירה כל הספיקות לדעת אלו הפוסקים והר"ן בשם הרמב"ן קידושין מסייעו מקרא דממזר ודאי ולא ממזר ספק וכן קהל ודאי ולא ק"ס א"כ כיון שהתורה התירה הס' והוי כשרה וכיון שכך התירה רחמנא איך שייך שוב לומר חזקה לגבי טמא אם אין שום ס' בהטומאה כיון שכבר גלי קרא שהס' מותר ולא אמרינן דס' באיתחזיק אסור מה"ת רק היכא שבגוף הס"א יש חזקת איסור משא"כ היכא שהחזקת איסור בא מכח דבר אחר הבא אח"כ כדברים הנזכרים ואין ראי' מדברי ר"ח כהן דשפיר כ' דש"מ רובא וחזקה רובא עדיף דדוקא לדברי הרמב"ם ודעמי' דס' התירה התורה א"כ לא מגרע החזקה שנולד אח"כ דמה בכך הס' מותר גמור הוא אבל לר"ח כהן דבאמת הס' אסור אך מתורת כי הרובא מכרעת והשתא שנתגולל ובא לידי חזקת איסור המנגדו א"כ איך יטהר הגבר מטומאתו בזריקת הס' המותר מכח רובא משא"כ להרמב"ם ודאי דאינו מודה רק באיתחזיק בגוף הספק איסר ולא כשנתגולל ובא לח"א כנ"ל. ועכ"פ יראה לי העיקר כתירוצו המבואר למעלה באיתחזיק בגוף הבהמה כנ"ל והרי בררתי דחזקת כשרות לא מצטרף להס"א להכשיר הכלים כנ"ל:

ראש השלישי אבא היום אל העיון ואל הביאור בענין הכלים שאב"י האם מותרים מטעם שהם ספק דרבנן ולקולא אולם כבר רמזתי למעלה אשר לכאורה יש לדון ויש נ"מ בין הני תירוצים הנאמרים לשיטת הר"ן וט"ז לבד ושיטת מהר"ם מינץ ומהר"י ן' לב לבד כי לשיטת הר"ן וט"ז כי לאחר מיתה ליכא ח"ח אך חזקת שא"ז לבד א"כ הס"א איתחזק וכבר כ' והאריך הש"ך בסי' ק"י ומסיק בסד"ר באיתחזק לא הקלו ולחומרא וכמו בס"ס באיתחזק כמו בס' בשחיטה שכ' הרשב"א בתשובה הובא בט"ז וש"ך ז"ל שם הרחיבו בזה ואחר כל חילוקם הנה הוי כאן איתחזק וגם יש לו עיקר בדאורייתא ולכ"ע לחומרא ולזה אין להכלים מזור לפי תי' השני לשיטת החולקים הנ"ל דגם לאחר מיתה יש לדון בח"ח דמעיקרא והוי חזקה נגד חזקה ושפיר הוי סד"ר לקולא. אמנם שבתי וראיתי כי ז"א ושפיר הוי סד"ר בלי איתחזק דבאמת הלא כבר דנתי בענין חזקת כשרות של הכלים ובהא סלקא דאינה מכריע את הס"א הקודם אשר כבר נאסר ובהצטרף אליו דבר א' אין יכול להכריע ולחלק כמבואר אמנם זה דוקא היכא שגם הדבר האחר אין להתיר רק בהסתפקות בגוף הדבר ובענין שאם תהי' גוף הדבר לפנינו ממילא אתה מוכרח להתירו שאין לחלק חציו להתיר וחציו לאסור כנ"ל. אז שפיר הדברים אמורים אבל בענין זה דעתה אין אנו דיינין להתיר הכלים בשביל שגוף הענין מותר אך יען כי גוף האיסור אינו ופרח ממנו ונשאר אך טעם לפגם והוא רק איסור דרבנן וס"א דרבנן החכמים התירו לגמרי זולת באיתחזק העמידו דבריהם להחמיר וא"כ אתה דן את הדין על הכלים בלי תערובות ספק גוף האיסור ואין החזקה זו הכרעה לגוף הס"א דבאמת אף אם הי' לפנינו עוד מבשר האסור ואסרנו לא הי' סותר לזה היתירא דכלים שאב"י דזה ס"א ד"ת וזה ס"א דר' ולכן שפיר יכול לצרף הח"כ של הכלים להתנגד את הח"א שא"ז ושוב לא מיקרי איתחזק איסורא ושפיר אמרינן סד"ר להקל זה הנ"ל והענין מובן ואי משום הא לא ארי'. ומה שיש להרהר ולעיין הוא מדברי או"ה המובא בש"ך ק"י בכללי ספקות דהיכא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן והס' הוא בדאורייתא ל"א סד"ר להקל עייש"ה. ומעתה בנידן דידן שהס' היא באיסור דאורייתא ובס' תב"ש פסק להתיר בס"א בכלים שאב"י:

וראיתי בס' פ"מ שהביא בשם שו"ת מהר"י ן' לב הנסתפק בזה ודן אי מיקרי סד"ר ע"י גלגול ואין הספר מהריב"ל תחת ידי כעת והפר"ח חוכך להחמיר ואני אענה את חלקי מה שנלע"ד לצד דעת התב"ש בדרך כחא דהיתירא העדיף ויש לפני שני דרכים איצגם פה בראשון אימא מלתא דמסתבר אשר העלו רעיוני ויצאתי לדון בס' חדשה הבאתי בכור ההבנה ובטרם ביאר אביא דברי הש"ך ז"ל בסי' פ"ו הסותר לדברי או"ה וד"מ שכ' שם ס"ק י"א וז"ל ל"מ בס' אם זו הביצה הוא מתרנגולת נבילה או משחיטה דמותר אלא אפי' ידענו בודאי מאיזו תרנגולת היא אלא שס' אם התרנגולת הוא נבילה או שחיטה כגון ס' בשחיטה דקימ"ל שהוא פסול והביצה מותרת ע"כ (ודוק מינה דלא כשיטת הט"ז בסי' ק"י סק"ה ואף הש"ך אזל בשיטת החולקים עליו בשו"ת גאוני בתראי ובראשם הפר"ח בענין חלוקת גוף א' חצי א' מס' להתיר וחצי השני מס' לאסור וכמו כאן בעוף וביצתה אף כי הוא דבר הלמד מענינו) וכאן יפלא על הש"ך הלא כל עיקר הס' בזה היא בד"ת וע"י גלגול בא לד"ס ומצד אחד הוא סד"ר שוב פקחתי עיני וראיתי שגם המפרשים הרגישו בזו הסתירה לכן יראה לי להסביר דבריהם ויתפרשו דברי הש"ך ודברי האו"ה שממנו יצא הדבר וכך הוא הענין דבאמת סברתם זולת אשר אפרש להבינם על בורי' הנה מקושי ההבנה דמה חלוק יש לבין הס' היא בדאורייתא מה בכך הלא סכ"ס עתה מד"ת מותר הוא אך רבנן הוא דאסרוהו וכל עיקרו הוא מתורת ס' א"כ הוי סד"ר וניזול להקל. לכן יראה לי דלאו בכל דוכתי נפל הכלל הזה ולא לכל הספיקות מיוסד היסוד הלזה אכן יש לדעת כי אף זולת שני העיקרים שמצינו איסורי מד"ס דבר שיש לו עיקר בד"א ודבר שאין לו עיקר מדאורייתא הנה אף בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא עדיין יש לו שני עיקרים באיסורים שראו חכמים לאסרו א' הוא מה שהחמירו חז"ל משום איסור דאורייתא הנוגע בה והחמירו משום חשש איסר ד"ת וכמו במב"מ דמדאורייתא ברובא בטל והם אמרו לאסרו עד דאיכא ס' וכמו במין בשא"מ דבטל בס' וחכמים אסרו בדבר שיל"מ או בדברים החשובים וכדומה בענינים האלו דגוף האיסור דאורייתא אינה נכלה אכן הוא בתערובות אשר כה"ג מד"ת כשר הוא זה ורבנן החמירו. אמנם הכל הוא על איסור שגופו אסור בדאורייתא וישנו עדיין איסור דרבנן אחר דהיינו שהוא גופו מדרבנן כמו בחמץ בשעות דרבנן או חמץ נוקשה או בטעם לפגם דהוא איסור שבדו חז"ל והוסיפו מדבריהם איסורים ולזה עלו רעיוני דבזה הם מחולקים דאם גוף האיסור של תורה הוא בעולם אך היא בא בתערובות ועליו ובשבילו החמירו ודנוהו כאלו הוא בעין לפנינו כמו בד"ח וכיוצא בו בזה שפיר כ' האו"ה וד"מ דיען דהספק הוא בדאורייתא אף שמצד אחר היא מדרבנן ומד"ת הוא מותרת עכ"ז בשביל שהאיסור ד"ת הוא בעולם ולא נכלה וחששו שלא יבא לטעום טעימה דאורייתא וע"כ חששו לאסור ומיקרי שפיר סד"א לחומרא לא כן כשהאיסור ד"ת כבר נכלה ואין ורק עתה הוא איסור מדרבנן מצד עצמו כגון בכלים שאב"י דאין כאן איסור ד"ת בשום אופן כיון שהוא טעם לפגם ואין כאן איסור בשביל חשש דאורייתא ובזה לא אורי' משום דהס' הוא בד"ת אין בכך כלום ושפיר יש לדונו לסד"ר ממש ולקולא וראה בסוף דברי הש"ך דיו"ט בכ"ס שכ' וז"ל וכ"כ באו"ה כלל כ"ה בהדיא דכל מקום שיש חשש איסור דאוריי' לא אמרינן בי' ספיקא דרבנן לקולח עכ"ל. ומזה נשמע סברתי אשר חלקתי בבירור ולזה השתא מוכן באר היטב ישוב הש"ך מהא דסי' קי"א כיון דאיכא לאספוקי שמא אין כאן איסור כלל יעייש"ה ולדעתי אין ספק כי אך ע"ז סובב הולך ס' האו"ה וד"מ ולהכי שפיר כ' הש"ך בסי' פ"ו הנ"ל בביצת ס' נבילה שהביצה אינה משום חשש איסור דאורייתא והוא איסר דרבנן לברו. אך שהלידת הס' ומעינו הוא בד"ת ולזה שפיר כ' הש"ך דהוי סד"ר לקולא:

ועוד ראי' לזה מהא דסי' ס"ט במעשה דהט"ז ס"ק כ"ד יפ"ש באשה ששכחה אם נמלח הבשר ונתבשל פסק הט"ז להקל מטעם דם שבשלו הוא מדרבנן והו"ל ספיקא דרבנן ולכאורה קשה דהא מצד אחר בא לו שהיא מדרבנן וגוף הס' הוא בדם דאורייתא ולסברתי הנ"ל ניחא שכיון שבשלו האיסר דאורייתא שהי' עד עתה נסתלק ואין כאן רק איסד"ר ממש בלי חשש אד"א ואמנם ראיתי שהש"ך ז"ל עמד בזה בנה"כ ובחמת אל תשיבינו מזה כי הלא קשה דידי' אדידי' דמחלק מהא דסי' קי"א משום דאיכא למימר דלמא אין כאן שום איסר דרבנן וס"א כלל לה ואף זה כן דלמא מלחה ונפלט הדם ואין כאן כלל אפי' ס"א רק דאפי' אם ישנו כאן היי מדרבנן והר"ז דומה ממש לסי' קי"א דשמא אין כאן כלל ואפי' אם ישנו כאן כשל ברוב הוא מדאורייתא עכ"פ הרי בכאן בס' א' בכלים שאב"י שחשש איסור דאורייתא א"כ רק טעם לפגם אף שהס' הנידן הוא בד"ת כסאד"א דנינן לסד"ר להקל ועוד יש לדבר בזה הכלל אשר הנחתי מקום ויוכל לשמש בו בכמה מקומות לברר דברים החמורים ואכמ"ל:

והנה הגם כי סברתי הנ"ל לדעתי ברור ואמתי והוא כלל גדול. אמנם עדיין אינו מיושב בזה תמיהת האחרונים המחברים ובראשם הפר"ח שעמדו להקשות על סברא זו מהא דנשפך בסי' צ"ח הואיל דאיכא רוב ומדאורייתא מותר אך שס' אי יש בו ס' הוי סד"ר וקשה דמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן והש"ך ז"ל הקשה מהא דסי' קי"א כזה ומתרץ כיון דאיכא לאספוקי דלמא אין כאן ס"א כלל עיי"ש א"כ קשה מה יענה בהא דנשפך ולפי סברתי הנ"ל איננו מתורץ לכן נראה לומר מלתא דגם הפר"ח האוסר כלים שאב"י שנתבשל בהם ס"א יודה לזה החילוק שאומר. דהנה הפר"ת כ' שם עוד טעם לאיסור כשאב"י כיון שקודם מעל"ע אסרנו את הכלים הללו ואיך שוב יותרו מטעם ס' אחר מעל"ע שאתמול אסרוהו מס':

והנה אף טרם ראיתי בדבריו אמרתי גם אני כדברים האלה וחשבתי לאסרם. ועתה התבוננתי ולא יקשה שום דבר אף שהמחברים אחרונים לא פירשו כן ונמצא בהם בכמה מקומות דלא כן אכן הדבר מוכרע מקדמונים הנה הרמב"ם ז"ל פ"א ה' חמץ פסק בהני האיבעיות גמ' פסחים י' בעכבר נכנס ועכבר יוצא וחמץ בפיו יעייש"ה ואינך האיבעיות דלא איפשטא תפש הרמב"ם בביטול דלית בהו איסורא דאורייתא לקולא ובלא ביטול דהוי ספיקא ד"ת לחומרא וכן פסק הטור באו"ח סי' תל"ח יעיישש"ה שכ' ורבו בהם הדיעות והמחוור שבכולן אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספק דאורייתא ואם לא ביטל הוי סד"ר וא"צ לבדוק ע"כ והב"י שם האריך הרבה בענין חילוק סברת הרמב"ם והראב"ד ומבואר בדבריו דהקשה כיון דחל הספק קודם שביטלו הוי ספיקא דאורייתא אעפ"י שביטלו אח"כ לח דנינן לי' לספיקא דרבנן והמתבאר שם מדבריו דמסיק לבסוף דהחילוק בין אם נודע הספק קודם שהגיע זמן איסורא דאז לא חל הס' עדיין מיקרי. וא"כ כשביטלו אז שפיר כשהגיע זמ"א הו"ל ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק אבל כשלא נודע הספק רק לאחר זמ"א דאז חל הספק והו"ל ספק דאורייתא לא מהני מה שיבטל כיון שהי' מעיקרא כשנודע סד"א ועייש"ה. (והנה מזה ג"כ ראי' לדברי הנ"ל שכ' לדברי מהרי"ט שס' הנולד באת קודם הנשואין לא מיחשב ס' שלא מהני אח"כ החזקת היתר של האשה הנושא אח"ז כיון מאז לא הי' שום דבר נחוץ לעיין בהס' לא מיקרי נודע הס' כמו זה שכ' הב"י כיון שנודע קודם קודם זמ"א לא מיקרי נודע יעיי"ש):

והנה לבד זה מצינו עוד מקומות שיש חילוק בין נודע ללא נודע והיינו בס"ס כ' בשו"ת משאת בנימין דאם נודע פ' א' קודם שחלו ב' הספקות ל"א ס"ד להקל וגם בסי' צ"ט הביא הש"ך בשם או"ה עצמו לענין חנ"נ בלח בלח או בלח ביבש ויבש בלח יש חילוק בין נודע או לא יעייש"ה והענין הוא כיון שנודע קודם ונפשה לפנינו ונקרא בשם איסור ודאי או ס"א דאורייתא והי' הוחזק לפנינו זה לאסרו שוב לא נעשה זה אח"כ להיתר משא"כ בלא נודע בינתיים אף שהי' בשתי פעמים ואם הי' נודע בנתיים היינו אוסרים מ"מ עתה שבא לפנינו והוא נתערב ברוב או שיש כאן ס"ס או שעתה הוא סד"ר שפיר אזלינן לקולא וס"ס ג"כ הוי מטעם סד"ר ועיין במהרי"ט ויש חילוק בין נודע ללא נודע. ומעתה גם בזה נראה לומר דהיכא אמרינן סד"ר שבא ע"י גלגול ל"א להקל היינו דוקא שהי' לפנינו הס"א כשהי' ס' דאורייתא ע"כ כשיעשה אח"כ לסד"ר לא אזלינן להקל אף שהס' הוא נ"מ ונתגלגל שהוא ס' באיסור דרבנן מ"מ כיון שהס' הוא בדאורייתא ואותו ס' כבר נתחזק לאיסור אין להקל בו וגם עתה דנינן אותו לספיקא דאורייתא וכמ"ש הב"י הנ"ל בנודע לאחר זמ"א ל"מ אף שיבטל. משא"כ היכא שבא לפנינו עתה כמו שהוא לפנינו הוא רק איסור דרבנן ומעולם לא הי' לפנינו לדין אותו ועכשיו אנו מתחילין לדונו ואף שהס' הוא בד"ת שפיר אמרינן בי' סד"ר לקולא וכמו שמהני הביטול בנודע קודם זמ"א דהוי לאחר זמ"א ספיקא דרבנן אף שהס' בגופו של דאורייתא. והשתא לק"מ מהא דנשפך דעתה כשבא לפנינו אין לדון רק בסד"ר. משא"כ כשכבר דנוהו לאסור אותו הס' ונתגלגל הדבר אח"כ לדרבנן לא מקילין וכן ניחא נמי מהא דמליחה במעשה דהט"ז שלא נודע רק אח"כ נתהוה הספק אם נמלח טוב הורה הט"ז לקולא. ומעתה בנ"ד שלא נודע מקודם ולא נאסר כלל מעולם אך עתה אנו דנין אך על הכלים שאב"י שפיר אמרינן דהוי ספיקא דרבנן לקולא ואולי בזה יודה גם הפר"ח וגם בתשובת מהר"י ן' לב לא יסתפק בזה והס' אינו ת"י כעת ואנכי דנתי לפי קט שכלי העליתי שני כללים המבוארים והם לדעתי הקלושה יסודות מוכרחים ועתיקים והראשון נראה יותר נכון והמבחין יבחן וישמע חכם ויוסף לקח:

ואמנם במה שהקשו מהא דנשפך סי' צ"ח האף כי כבר ישבתי לנכון עפ"י החילוק השני הנ"ל אולם האמת אהוב מן הכל כי מעיקרא לק"מ וברור מילולו של הש"ך דבאמת כל עיקר סברתו הוא משום שהספק הוא בדאוריי' אף שנ"מ לענין דרבנן הוי מדרבנן ע"י גלגול ויען שהס' הנאסר היא בא"ד אם הוא אסור או לאו או אם ישנו כאן או לא או אם הוא זה או לאו בזה ודאי דל"א סד"ר להקל. משא"כ בנשפך דהס' הנסתפק לנו ומעיינין בי' הוא אם יש כאן ס' או לא רק רוב. הנה הס' הוא בדרבנן וגם בהזכיר הס' נזכר ומוכח מתוכו שמותר הוא מד"ת והס' אינו אלא בדרבנן ובזה ודאי אמרינן סד"ר להקל ובזה לא אמרו כלל האו"ה וד"מ וש"ך והוא בעיני לפשוט עד שנפלאתי במפרשים שנתקשו בזה ואין התחלה לקושיתם ונכונים דברי הש"ך. עכ"ל הרי בררתי זאת המעשה והדין דכלים שאר"י זה הנ"ל במשפט המעשה ההיא לאסור הבשר והכלים של ב"י בענין כשאב"י להתירן בלי פקפוק זה העולה על שכלי הדק והנמוך דברי צעיר ועבד התלמידים הוגי תורת ד' בלמודים לומדי תורתו ברבים באמת ובלב תמים ברוח נמוכה ובנפש שפילה חפץ לירד בעומקה לדעת האמת לאמתו בנפש חפצה צולל במים אדירים. בעמקי ים התלמוד והפוסקים.

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה