אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי יורה דעה › סימן ג

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

יורה דעה · סימן ג

סימן ב

לבן גיסי הרב החריף מה"ו יצחק פרענקיל תאומים נ"י (וכעת הרב הגאון אבד"ק קריסגיפאלי)

מה שדרש ממני בנידן השו"ב שנתן כתב בחו"ש שלא לשחוט בלי דעת חברו שלא להפסידו ואם יעבור יהי' שחיטתו אסורה כך נאמר ונשנית בתוך הכתב והמכתב עפ"י עדים והוא בעצמו חתם עלה. הנה המחברים האחרונים האריכו למעניתם ומבואר בכמה מקומות בענין שבועה בכתב וגם אנכי חזון הרביתי בפלפולים שונים ולא עת האסף עתה לבוא באורך אך את זה אחת מן העולה מפי כתבי מה שאמרתי נגר דברי הגאון גדול שבאחרונים הנו"ב זצ"ל שהעלה בדעתו הבדולח מתלי תלי וקאי באשלי רברבי שיטת ר"ת והרמב"ם שענין עדות שבשטר אי מהני מה"ת כיון דראוי להגיד אין בילה מעכבת בו ולבבי לא כן ידמה דשם לא בעינן רק לדעת אמיתת הדברים ואם נאמרו בכתב והוא ראוי להגיד ולקיים מקרא שכתוב להגדה שפיר דמי לקיים עדות דלא איברא סהדי אלא לדעת האמת והצדק עם מי משא"כ לענין חיוב שבועה דכל היוצא מפיו יעשה ואם לא הוציא לבטא בשפתיו לא הוי שבועה מה"ת וראי' ברורה מהא דגיטין ע"א דפריך שם בגמרא אמאי הי' יכול להגיד בכתב ומשני עדות קאמרת שאני עדות דמפיהם ולא מפי כתבם ובתוס' שם אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ע"כ הרי ראי' ברורה לדברי דהכתב אינה כאמירה והגדה. אלא לדעת ר"ת לא בעינן הגדה אלא ראוי להגיד מהני וזה דוקא בעדות אבל בשבועה לסברתו דלא בעי ביטוי בשפתים גם ראוי לבטא לא בעינן אלא כשגמר בלבו מהני ויותר דמי לחרש וחרשת וכמו דהתם לא מהני כתבם לתפוס כאמירה כן גבי שבועה לא מהני בכתב רק אמירה בלב ואין זה דמיון לפלוגתא דהרמב"ם ור"ת לגבי עדות וז"ב וקצת נפלאתי שאחרונים העלימו עין מהאי בגיטין. ועוד דגם לסברת המ"ב זה דוקא כשהוא כותב בכתב ידו ממש בעצמו אני מקבל עלי בשבועה או הריני נשבע משא"כ אחר כותב והוא חותם עצמו. ולא הוי רק כהסכמה על השליחות שעושה שליח לישבע בשמו ולא מהני בזה שליחות כמ"ש הריטב"א בקידושין דבר שבגופו לא מהני שליחות כמו דלא מהני שליחות להניח תפילין או לישב בסוכה עבורו וגם בשליחות להקדש שעושה שליח להקדיש בעדו ל"מ כמ"ש מהרי"ט דלא מהני שליחות לנדר והקדש. משום דמילי לא מימסרו לשליח ואע"ג שעמדו עליו בזה במחנ"א וגם בת' מ"ב מה"ת בנו הגאון מהר"ש ז"ל והניחו דברי המהרי"ט בתימה. ואני בת' הארכתי ליישב דבריו על נכון ושפת אמת תכון לעד ואכמ"ל. ודרך קיצור דענין שבועה ונדר וח' והקדש אינו חל כ"א כשיוצא מפיהו בעצמו והוא ולא ע"י שליח דהוי כדבר התלוי בגופו אינו מועיל שליחות כנ"ל:

אפס מה דילפינן מהא דסוטה דאמרה האשה אמן ובהשביעו חברו וענה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי כדאיתא בשבועות כ"ט אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועת חברו כמוציא שבועה דמי. ובש"ע סי' רל"ז ר"ט אבל כשחברו משביעו לא כן כשאומר בשליחותו אני נשבע והוא חותם עצמו וא"כ אפי' נימא דהכתיבה והחתימה כדיבור דמי מ"מ לא מיקרי שבועה ואינו אלא כידים שאינן מוכיחות דקימ"ל דל"ה ידים וראי' מנזיר ב' יעיי"ש ובתוס' ואין להאריך בזה וגם מה שהביא ראי' מהא דאמר הוא עולה וולדה שלמים דאם נימא מכתב כדיבור דמי. יכול להוציא שני שמות כאחת לומר בע"פ עולה ולכתוב ולדה שלמים לדעתי ראי' פרוכה הוא דכל עיקר שקלי' וטריא אם נימא דכתב הוי כמוצא בפה אם גמר בלבו ואינו סותר למה שהוצא בפיו והיינו בשתק ואינו אומר כלום אבל באומר בפה דבר הסותר למה שכתב זה אינו עולה על הדעת שיהי' נתפס מה שבכתב למה שהוצא בפיו ואיך נימא מכח מה שראוי להגיד הוי כאומר מכח ראוי לבילה. הרי אדרבה אינו ראוי להגיד כיון שהגיד בפיו בהיפוך דבר הסותרו וזה גם לר"ת אינו והבן:

יותר אין בזה עתה הזמן גרמא מה שהארכתי בענין שבועה בכ'. אמנם בגוף הענין שהשו"ב אומר איסור על שחיטתו באם שיעבור על הקבלה שקבל ע"פ אז יאסר שחיטתו. אין בזה ממש כי איך יש בכחו לאסור של חברו על חברו ואם הוא יעבור אבל איך יכול לאסור הזביחה שאין שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך בזה יש לדון לאסור שחיטתו אם נחזיק הדבר שיש בשבועתו ממש והוא עבר על השבועה א"כ ממילא אסור מכח הא דקימ"ל מלתא דאמר רחמנא ל"ת לא מהני וכמ"ש הגאון מוחז"ל אדונינו בספר ח"ד ובנה"מ שכתב להסביר טעם של הר"ן בחולין בשחט בהמות חברו לע"ז אף דא"י לאסרה מ"מ אסורה באכילה וכ' הוא ז"ל בטעמו מכח דעבר אמימרא דרחמנא והוי כמתה מאלי' ול"ד להא דשוחט בשבת ויוה"כ דשחיטתו כשרה משום דשם לא יתוקן האיסור משא"כ בע"ז יתוקן האיסור דאם נאסרה מכח דהוי כמתה מאלי' לא הוי כעין פנים ואינו חייב והקשה עליו הגאון בח"ס וכתב וז"ל הנה בס' הנ"ל הנה מ"ש שם שלזה נתכוין הר"ן במ"ש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דעכ"פ שחיטתו אסורה וכ' הוא הטעם דאי עביד לא מהני וע"כ הוי אינו ראוי לפנים ולא שחט לע"ז. זה דבר שאין הדעת סובלת דלהוי מש"ה אינו ראוי לפנים והלא אפי' שבר מקל לע"ז הוי כעין זביחה כל שאין הבהמה מחוסר אבר חייב עלי' עכ"ל וכל הרואה יראה שהגאון בעל ח"ס ז"ל לא דקדק יפה בזה בהשקפה לטובה בהסוגיא שם בע"ז נ"א ברש"י ובהר"ן ר"פ ר"י ועולה מתיך הסוגיא למ"ד דשוחט בהמת בע"מ פטור גם בשבר מקל פטיר אם לא כדרך עבודתו בכך ובע"ז שדרך עבודתו בכך לא בעינן כעין פנים אלא כעין זביחה ובמה שראוי לפנים אע"פ שאין דרך עבודתו. וכ"כ הר"ן דלענין חיובא בחדא מתרתי סגי או בכעין פנים מזובח לאלקים יחרם או כשעובדים אותו בכך . מאיכה יעבדו נפקא ובשבר מקל אין חייב אלא כשעובדין במקל אז הוי תולדה דזביחה ודברי הח"ס מופרכים, ודברי הח"ד מוכרחים, ויש בזה ב' דרכים דברי מרן הח"ד יש להתבונן ולכאורה תקשי מ"ש דמש"ה יתוקן האיסור דאינו חייב על הזביחה לע"ז כיון דל"מ והוי כמתה אינה ראוי' לפנים וצריך ביאור הרי טרם שישחוט הוי ראוי' לשם אלא דאחר שחיטה אינו ראוי מה בכך עיקר תלוי במה שהוא קודם עבודה לע"ז אם הוא ראוי לשם חייב בעבודתו לע"ז. אמנם נכונים דבריו דמאי דפירש"י בחולין ד' ק' גבי וכי מתה עומד ומולק עייש"ה דבשחיטה כשרה אף כשהתחיל לשחוט מנקב הושט וכשגמר השחיטה כשרה לפי שהכשירה בכך אף שמנקב הושט מעט מעט כשגמר השחיטה כשרה שזה דרך הכשירה. והנה זה דוקא כשהשחיטה הוא דרך הכשירה אבל כשתחלת השחיטה הוי באיסור ולא מהני מעשיו הוי כנוחר ומעקר סימן הראשון הואיל דדיינינן לי' כאלו לא עבד מידי אלא כמתה מאלי' ונמצא הראשון כאלו לא שחט אלא נפסק ממילא א"כ שוב הוי כבע"מ ושוב אינ' ראוי לפנים וכשגמר השחיטה לע"ז אינו חייב משום ע"ז הואיל דאינו ראוי לפנים והיינו דוקא כשאומר בגמר זביחה הוא עבדה והחיוב על ע"ע בא על הגמר זביחה ומקודם נפסל ונאסר דל"מ התחלת השחיטה ונתקן האיסור אי לא מהני אלא כשעובד ע"ז מתחלתו ודאי דחייב ואמטי להכי שנינו דזובח לע"ז אף בשאין דרך עבודתו בכך חייב והיינו בעובד מתחלתו אבל כשאומר בגמר זביחתו אני עובד ובמזיד הנה בתחלת השחיטה היינו בסימן א' ל"מ מעשיו והוי כנוחר ונפסק ממילא בלי מעשה הזביחה ונאסר ושוב אינו ראוי לפנים ע"ז קאמר הח"ד דנתקן האיסור ואסור באכילה והא דאיתא בחולין מ"א דמוקי שמה כשחט לע"ז בשבת ובחוץ דחייב ג' חטאות באומר בגמר זביחה הוא התם מיירי בשוגג דל"ש לומר אי עביד לא מהני ומש"ה חייב משום ע"ז ועולה יפה דברי מרן הח"ד וסרה מהר קושי' הח"ס וז"ב:

ובהיותי בזה עלה ברוחי ליישב דברי רבינו בפיהמ"ש בחולין דהשוחט בשבת ויוה"כ שחיטתו כשרה ופי' הרמב"ם בפיהמ"ש דמיירי בשוגג דאי במזיד תיכף בהתחלת השחיטה מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול והקשו כל המפרשי' דאי משום שחיטת מומר הרי בפעם אחת לא נעשה מומר ועוד לדידי' קשה דבגמרא איתא דפריך ונוקמי במזיד ור"מ וקשה אמאי פריך הרי במזיד למה שחיטתו כשרה ולפי הנ"ל יש ליישב דה"פ דרבינו אינו אומר מטעם שחיטת מומר אלא דה"פ דראוי לפסול השחיטה מטעם דא"ר ל"ת אעל"מ והוי כמתה מאלי' וכס' הח"ד הנ"ל אלא דמש"ה שחיטתו כשרה אפי' במזיד משום דאין לומר אעל"מ. דלא נתקן האיסור של חילול שבת דנטילת נשמה. והנה לכאורה יש לומר דאם נאסרה השחיטה יהי' מקלקל א"כ ראוי לומר דל"מ ואז יהי' מקלקל ויהי' נתקן האיסור דאורייתא אלא דבגמ' פסחים ע"ג אמרינן דהתקון הוי להוציא מידי אבמה"ח ורש"י פירש דלב"נ בא התקון גבי שוחט לע"ז ובחוץ:

והנה בתוס' שבת ק"ו מבואר שכתבו התוס' שמה דאם התיקון בא אחר הקלקול ל"ה תיקון ודוקא כשהתיקון הוא בשעת הקלקול והמעשה אבל אם לא בא ביחד לא מחשב לתיקן לענין שבת עייש"ה מה שחלקו בתוס'. ומעתה בזה התיקון שהוציא מידי אבמה"ח לענ"ד ברור דתלוי בזה אם ישנו לשחיטה מתחלה עד לבסוף א"כ כל השחיטה מתחלתו עד הגמר שחיטה אחת היא שפיר מיקרי התיקון בשעת החבורה אף שבתחלתו מקלקל מ"מ ע"י הקלקול בא התיקון דאי אפשר להיות התיקון בלי הקלקול שבתחלתו כמ"ש שם אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ תחלת השחיטה עם גמר השחיטה כשני דברים המה ואם כסימן הראשון יש קלקול והתיקון אינו אלא בשעת הגמר אין זה מיקרי תיקון ונידון כמקלקל בחבורה. מעתה הדבר נכון ומובן היטב דברי רבינו הגדול דלהכי במזיד שחיטתו אסורה משום דטרם בא לשחיטת הסימנים חילול שבת יש בתחלת השחיטה בחתיכת העור והבשר שמפרק דם וגם ביותר בשחט הסימן הראשון נמצא מחלל שבת ועבר על ח"ש אי עביד ל"מ והוי כנואר ומעקר וכמתה מאלי' ונפסל ואם יהי' בפיסולו יהי' נאמן האיסור דהוי מקלקל בחבורה והתיקון של להוציא מידי אבמה"ח אינו אלא בגמר השחיטה ולא זה מיקרי תיקון ונמצא יתוקן האיסור ומש"ה שחיטתו אסורה והיינו למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף אבל בגמ' דפריך ונוקי כר"מ במזיד שפיר פריך לר"מ דהיינו אביי אליבא דר"מ בזבחים ד' ל' ובפסחים ס"ג דאחרים היינו ר"מ דר"מ סובר ישנה לשחיטה מתחלה עד לבסוף א"כ לדידי' תיקון גמור הוי וגם אם נאסר השחיטה לא יתוקן האיסור ע"כ שחיטתו כשרה ועולה יפה דברי רבינו ז"ל בפירושו ולא תקשי קושי' המפרשים וא"ת דלא כן אליבא דהלכתא דקימ"ל כרבא דישנה לשחיטה מתחלה אליבא דר"מ אבל דרך רבינו ז"ל לפרש פי' המשנה אליבא דכ"ע ואפי' לפעמים שלא אליבא דהלכתא כמה פעמים סותר פירושו למשנתינו למה שפסק בהלכות והבן היטב זו מה שעלה ברוחי בעת כתבי זאת ועיין בס' תולדות אדם להגאון הקדוש אאמו"ר זצוקללה"ה שהרבה בישוב פיהמ"ש הנ"ל בעוצם בינתו ורוחב דעתו בפלפולים שונים ומתוקים עיין עליו ותמצא נחת ואני הצגתי לפניך מה שהעליתי עתה בס"ד את העולה על רעיוני שאין מדרש בלא חדוש:

עוד יש לפרש דברי מרן הח"ד לסלק קושי' הח"ס דשפיר קאמר כיון דלא מהני מעשיו וכאלו לא שחט ונעשה מאלי' ואיהו לא עביד מידי והוי אינו ראוי לפנים ולא מיקרי כעין פנים ומתוקן האיסור בזה משא"כ בשבר מקל לפנים אם דרך עבודתו בכך ועשה מעשה השבירה מה שבכך עביד עבודתו לע"ז וחייב עלה משא"כ בשחיטה דאנו דנין אותו כאלו לא עבד מידי ואל יקשה בעיניך א"כ האיך משכחת זובח לע"ז דחייב גם באין דרך עבודתו בכך הנה זה דוקא בבהמה שלו שיש בידו לאסרה וכיון ששחט בהמתו לאלילים ועשה מעשה האוסרה ונעשה תקרובת ע"ז מחשבתו ועבודתו שאסרה חשוב מעשה רב ואחשבה למעשה רבה לכן חייב גם כששחט לע"ז שאין עבודתו לכך כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ע דזובח וקיטור וניסוך חייב גם באין דרך עבודתו בכך והיינו לפי שעשה מעשה האוסרה משא"כ בשחט בהמת חברו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא אסרה ולפי דברי הר"ן איהו לא אסר לה ולא שרי לה והח"ד נתן טעם לשבח מפני דל"מ מעשה וכאלו לא עביד מידי בודאי יתוקן האיסור ואינו חייב ודעת שפתיו ברור מללו כאמור תתן אמת ליעקב וז"ב בכוונתו והבן היטב ראה זה כמה נכונים דבריו ז"ל והגאון ח"ס אחר מחילה ונשיקת עפרות זהב לו לא דק בזה:

עכ"פ נשיב לענינינו בנידן השו"ב שעבר על חתימתו אם יש בשבועתו ממש ראוי לפסול זביחתו ולאסור איסור על עבודתו אך גם אם אין בשבועתו ממש כנ"ל עכ"פ אם עובר בהסגת גבול רעהו ופסק חיותו של חברו ובא בגבולו כמו זר נחשב לו כבר יעדתי בכמה מקומות שנדרשים בי ואמרתי שהוא גזל ממש וראוי לגעור בנזיפה ולעמוד בפרץ ולעשות גדר בארץ דברי ב"ד הדו"ש באהבה:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה