שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
יורה דעה · סימן ב
לרב א'
דרש ממנו על אשר כבר הי' לפני כזאת השאלה מאיזו מקומן שנשאלו בו מהעיר שהיו חפצים בהשו"ב והוכשר בעיניהם מכל צד אך הי' אסור בזיקים מפני הכתב והמכתב חרות הוא אצל הרב המפו' הידוע נכתב ונחתם לבל ירום ידו עשות מאומה בשום מקום לעולם בלי דעת ורשות מהרב הנ"ל. והיו שם איזו אנשים מועטים שבטלים נגד דעת הרב ורוב הצבור רוב בנין ורוב מנין. והמיעוט בטלים נגדם אבל קסת הסופר עומד לנגדו שבא בחתימתו שמה כנהוג שכל השו"ב מתחלת למודם במלאכת השו"ב הקיפוהו וכפוהו שהשו"ב לא רצו ללמד על מלאכת השרב ולא יתן לו הודאה ושום רב לא יתן לו קבלה עד שיבא עה"ח לקבל עליו בנדר ובח"ח ובשבועה על הכתב ההוא וכן הוא המדה בתקנה קבועה ולפי דעת הרה"צ הוא מדה טובה וישועה ובעינינו ראינו לתקלה גרועה שמתוך זה העלו חרבות בשפתותיהם דברי ריבותיהם הם ושינוייהם. וכמה רעות ומכשולות צומחות אחריהם וזו הכל נעלם מאת הרה"צ והאנשים סביבותיהם הסבו זה הדבר ובעינינו אינו מן המדה להיות ערים קרובים ורחוקים להיותם כפופים תחת ממשלה אשר אין בזה תועלה כי אם בזאת נאות דרך הטוב והישר להיות כל מקום ומקום ועיר ועיר חכם המורה בעדתו עם רוב הקהל הם יותר ישגיחו וידעו איזו איש יוכשר לפניהם ואז ינצלו מכל מכשול ופוקה והמורה יהי' להם לצדקה לא כן שהשו"ב ההוא הבא עה"ח הוא באונס והכרח ואין לבו שלם בדבר והקבלה שחתם עצמו נעשה בהכרח וכמושבע מפי אחרים שלא ברצונו ושלא משום טובה שנעשה לו אך מניעת הרעה ויראת העונש ומפני שמו נחת הוא:
ורו"מ שמע ממני לאמור כי קל בעיני לעבור על הכתב הלז כל כי האי מלתא לימרו משמאי ואען ואומר אפס קצהו בראשון ראיתי הנוסח מהכתב השלוחה אלי אב"א ושם נאמר שחלילה לו לעשות שום דבר בעולם בשום מקום בלי דעת הרב ההוא והנה בזה הלשון אומרת כל תניעות האדם נכלל ונגררת. ועל כל מעשיו מדברת. הן באכילה ושתי' מה שא"א לעמוד בו לבלתי תת כתף סורר. והרי בהרא"ש ר"פ המדיר האומר יאסר עלי כל פירות שבעולם אין הנדר חל כלל וכן בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' כ"ג יעיי"ש. וכ"ש נדר כהאי אין לך נדר הבאי ושוא גדול מזה וא"כ נדר שבטל חצי' בטל כולה ואין כאן נדר ושבועה וא"צ התרה ואם ירצה לומר דאזיל בתר מחשבתו להיסב הכונה רק לענין שו"ב ולא על דבר אחר זולת השחיטה ואף שהוא נגד היוצא מפיו ולשונו ניזל בתר אומדנא שאין כונת המדיר והנודר אך אודת שו"ב. א"כ אף אנו נאמר אומדנא נגד זה ניזל בתר איפכא שהנודר לא גמר בלבו לאיסור באמת ומה שהוציא בשפתיו אינו אלא מחמת אונס להכרח שהפחידו מפני אימתו של הרב וגם הבטחתם שיתנו לו מקום לפרנסה אבל אם יקרה לו אתו מקום לפרנסתו בשו"ב שיוכל לגמור בלי דעת הרב הכי על זה נכנס בקשר איסור שיהי' כפוף ויעזוב מקום מחיתו אם לא יסכים עמו בודאי לא כן תסוב כונתו של החתום וניהו דקיימ"ל דברים שבלב אינן דברים מלבד שמבואר בגמ' נדרים כ"ח ב' לגבי אונס שאני דהולכים באונס אחר דברים שבלב. ואם תרצה לחלק בין אונס לאונס אבל עכ"פ אומדנא יש שלא על אופן זה חתם עצמו על הכתב ההוא ומעתה ממ"נ הנדר בטל אם לפי היוצא מתוך לשון המכתב ממילא בטל כנ"ל שכולל כל מילי דעלמא מה שאין הדעת סובלת ואם נימא בתר מחשבתו אזלינן הנה מחשבה מוצא מידי מחשבה לפי שהוא כאונס והכרח שלא ברצונו וממ"נ א"צ התרה והבן:
ולדעתי הרי זה דומה להא שמבואר בהג"ה רל"ב סעי' י"ד שר או שלטון גזר להחרים איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם ממש ואפי' ביטול בלב א"צ. ועונש של צדקי' הי' מחמת חה"ש וזה באנס נכרי משא"כ באנס ישראל ובשו"ת מהרד"ק הובא בשו"ת מהר"מ באשה שנשבעה לבעלה לפני מותו שלא תקח איש אחר ואחר מותו חזרה ואמרה שלא גמרה בלבה רק שלא תטרוף דעתו מחמת חוליו ולא בלב גמור נשבעה פסק דאין בשבועתה ממש. וגם בשו"ת מהרי"ל סי' י"א שם בעובדא דידי' מבואר דבנשבע ע"י אחרים באומדנא דמוכח שלא הי' בגמר דעתו הוי כאונס ואין בו ממש ויכול לחזור ולבטלו. ובנ"ד אין לנו אומדנא גדול מזה שהכל עפ"י אונס והכרח ויפתוהו בפיהם עד שהכריחוהו לחתום שמו אבל לא באופן שיקרה לו מקום למחיתו ולעבודתו שיהיו ידיו אסורים לשאול דעת הרב ויהי' בגדר איסור שוח"ח לעזוב פרנסתו. גלל כן יפה הורה רומע"ל שהתיר לו בהתרה ולהודיע לשם מפני חשדא. יותר אין עמדי פנאי הנני דו"ש באהבה: