שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן לג
יומא מ"ז ע"ב אמר ר"י בעו ר"י ב"ע בין הביניים מלא קומצו מהו הדר פשטי' ר"י ב"ע ביה"ב ספק הוי והקשה בתוס' לא ידענא מה קאמר מעיקרא מספקא לי' ביה"ב מהו אי קומץ אי שיריים והדר פשטי' דספיקא הוי ונדחקו בתוס' דמעיקרא הוי ס"ד למפשט והדר פשטי' דאין אדם יכול לעמוד בו לעולם וזה התי' אינו מובן כלל וצריך לימוד. ועוד תי' דמעיקרא מספקא לי' אי טבלא הוי כמקודם והדר פשטא דל"ה טבל אלא או קומץ או שיריים ונ"מ בתערובות שנתערב בחולין אי טבלא הוי לא בטל. ועי' במהרש"א שהקשה אי הטבל אסור משום קצת קומץ דאית בי' והוי קצת הקדש דל"ב א"כ היינו הך ספק דפשטא ומה חילוק האיבעי' להפשטות ועיי"ש. וכוונת המהרש"א ז"ל להקשות דטעמם דטבל ל"ב משני טעמים בשלהי ע"ז אי משום דכהתירו כך איסורו דחטה אחת פוטרת את הכרי או משום דהוי דבר שיל"מ ושני הטעמים ל"ש בזה ע"כ האיסור משום קצת קומץ שיש בו א"כ שני הספיקות אחד הוא ומהו דפשטא ובאמת קושי' גדולה הוא ועי' בס' י"ד וצ"ע. ויש להתבונן ולפרש דברי רבותינו בעלי התוס'. והנראה לי לפרש הנ"מ שכתבו בתוס' לענין תערובות אי הוי טבל כמעיקרא אי משום מעט קומץ שיש בו היינו מה דאיתא במנחות נבילה בטל בשחיטה דאי אפשר לשחיטה שתעשה נבילה אבל שחיטה אינה בטלה בנבילה דאפשר לנבילה שתפשה שחיטה והוי מב"מ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בה' אה"ט וקו' הראב"ד שם ישבתי לנכון במק"א ואכמ"ל. ובפשיטות בקצרה לענ"ד לק"מ דכיון דמב"מ בעצם בשר ובשר שחיטה ונבילה בזה גם רבנן מודו דאם אפשר להיות כמוהו באיסור או בהיתר הוי מכ"מ בכל ול"ב ועיין בר"ן נדרים ר"פ הנודר מה"י עכ"פ נראה לי לכוין דזה כוונת התוס' בסוגי' זו הקומץ שנתערב בחולין מב"מ בעצם ודאי דבטל דאזלינן בתר מבטל כרב חסדא דבתרא הוא ואי אפשר לחולין שיעשה קומץ א"כ הוי מבשא"מ ומש"ה בטל. משא"כ אי הוי טבלא ונתערב בקמח חולין אפשר לחולין שתעשה טבלא כשהקדישו למנחה ויהי' הכל טבל ולהכי א"ב ושפיר יש נ"מ טובה וזה פי' לדברי רבותינו בעלי תוס' והבן. אמנם נראה לפע"ד לישב קו' התוס' ויש להעמיד ולהבין התי' הא' דבאמת הקושיא נפלאה הוא דלא מצינו כסוגין זו בשום מקום דעיקר האיבעי' הי' הספק ביה"ב מהו אי כקומץ ולשריפה או כשירים ולאכילה וע"ז מספקא לי' הדר פשטי' דהוי ספק מהו זה חדשות מהא דמעיקרא דגם מעיקרא עמדנו בספק זה. והנראה לי בזה דהנה נחזי אנן כשנולד לנו הספק ביה"ב אי דינו כקומץ לשריפה או דינו כשירים ומותר באכילה והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ולכאורה תלוי באשלי רברבי פלוגתא שבין הפוסקים ראשונים ואחרונים אם ספיקא מה"ת מדאורייתא לחומרא או רק מדרבנן. ולדעת רבינו הרמב"ם ז"ל וצבאו מהפוסקים דאינו אלא מדרבנן לחומרא ומה"ת לקולא וכמה נ"מ אם אסור מדאורייתא או רק מדרבנן וכבר חדית לן הגאון הג' מו"ח ז"ל בס' ח"ד בטעמא של רבינו ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל דממזר ודאי ולא ממזר ספק וכן עשירי ודאי ולא עשירי ספק ע"ז קאמר הגמו"ח ז"ל דכמו דקאמרינן איסור ודאי ולא ספק איסור אסרה רחמנא כן נמי היכא שההיתר נאמר בתורה ג"כ הכי קאמרינן היתר ודאי ולא היתר ספק ובענין שנאמר ההיתר בתורה צריך להיות בודאי עיי"ש ומעתה כיון שנאמר בתורה והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו היינו נותר ודאי ולא ספק במשמע א"כ ממילא ביה"ב שהוא בספק אסרה התור' אולם ז"א ניהו דהיתר הנותר מבואר בתורה דמותר לאכילה לא שייך לומר בזה דהביה"ב לא הותר מפני שהוא ספק דאיתא בכמה דוכתי איצטרך קרא למעוטי ספיקא והיינו בל"ש ספיקא דקמא שמיא גליא וכמ"ש בתוס' בכמה דוכתי לחלק בין אם הספק לאו בכל מקום שוה ותליא במקרה וכמו בשער צהוב קודם לבהרת או בהרת קדם ע"ז שפיר אמרינן לטהרו למעט הספק מכח ודאי רק בספק השוה כגון באנדרוגנים או בתחלת הציהוב שבזה ושבזה יפה אמרינן איצטרך קרא למעוטי ספיקא מי איכא ספיקא קמא שמיא דקמ"ש גליא אלא בדבר שמשתנה לפעמים כך ולפעמים כך במקרה ראוי למעט בזה הספק להתיר או לאסור וזה כלל גדול מכמה דוכתי כתוס' ועיי' בחגיגה ריש מכילתן ובחולין כ"ב ומעתה בזה קומץ שביה"כ או דינו כשירים לאכילה ספק השוה הוא ל"ש למעוטי מכח ספיקא דקמא שמיא גליא אך לנו בספק הוא שוב הדרנא לכללא כל ספיקא שנוגע לאיסור דאורייתא לשי' הרמב"ם וסייעתו אזלינן מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא אבל אכתי יש לדון אם להתיר מכח ספק יש חילוק בין ספק חסרון חכמה לספק לכל העולם כולו דקימ"ל בש"ע דספק חסרון חכמה לאו ספק הוי לקולא ביו"ד בספק יש בו כשיעור ביטול או לאו לאו ספק הוי ואזלינן לחומרא מדאוריי' כי לא הותרה התורה בספק חסרון חכמה ובספק שאינו יודע להיכן הדין נוטה הוי ס' חסרון ידועה ולחומרא. אבל במה דעלתה בש"ס תיקו זה הוי ספק לכל העולם לא מקרי ס' ח"ח ועיי' בת"ח במנ"י כלל א' ס"ק ואו בשם מהרי"ק סי' קע"ב וז"ל שם דשאני גבי תיקו כיון דאי אפשר למפשט עד שיבא אליהו לא מקרי ספק חסרון ידועה כיון שאינו ידוע לשום אדם ע"כ ועיי' בטו"ז יו"ד צ"ח ס"ק וא"ו. ולפי"ז מבואר היטב שיטת הסוגיא ולשון חכמים ברוך שבחר בהם ובמשנתם. דמעיקרא אמר ר"י בעי ריב"ע ביה"ב מאי והיינו דמסתפק בי' ריב"ע ובעי מר"י אם אפשר איכא למפשט מאיזו ברייתא או מאיזו מקום טרם נפשט הוי גבי' ספק חסרון ידועה ואזיל לחומרא. ע"כ בעי מני' אפשר יש לאחד הבנה וידיעה בדבר אם דינו כקומץ או כשירים הדר פשטא אחר חיפוש ודקדוק לא מצאו מענה למיפשט וידעו והבינו שהוא ספק לכל העולם וא"א למפשט עד שיבא אליהו כמו תיקו בש"ס ונמצא עלה דהני ספיקא בעלמא ולא מיקרי ס' חסרון ידיעה וממילא אזלינן בספיקא לקולא וזו פי' נכון ומתקבל ויש להעמיס ולהבין כי אלה הדברים נאמרו ונשנו בתוס' ישנים עייש"ה וזו פי' לתי' הראשון בתוס'. ראה זה כמה יש להעמיק דברי רבותינו ז"ל ולשתות בצמא דבריהם ועיי' בתוס' יו"ט והבן ודוק :