שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן כט
בעזה"י סוגיא דכבתה זקוק לה שבת ד' כ"א.
קושיא א'. דלמה קאמר רבא טעמא דר"ה בתרתי דאין מדליקין בשבת משום דמותר להשתמש לאורה הקשו בתוס' הרי בטעמא דחול סגי גם לשבת כיון דאם כבתה זקוק לה א"כ בשבת אינו יכול להדליק ומש"ה נאסר להדליק לכתחלה.
ב' קושי' תוי"ש לפי תוס' דש"מ דיש לו טעמא אחרינא לשבת משפת יתר דקאמר ר"ה בין בחול ובין בשבת די לו לומר רק אין מדליקין סתם. וקשה דאם יאמר סתם א"מ הו"א דוקא בשבת שמא יטה אבל כבתה אין זקוק לה ועיי' במהרש"א.
ג'. קושי' מפרשים להבין פירש"י דחיישינן דלמא פשע ולא יתקן לה קשה חדא אמאי לא פירש"י שמא ישכח ולמה דייק רש"י ז"ל לומר שמא פשע וגם קשה לי להבין עיקר החשש דנימא בשביל חוטא א' שיעבור על דינא דגמרא דצריך לתקן ולא ירצה לתקן א"ב גם לזה לא יחוש וידליק בשמנים הפסולות ועיי' בפנ"י.
ד'. קושי' הרשב"א בת' סי' ק"ע על שיטת הרי"ף דסובר דאחר שיעבור שיעור הדלקה כדי שתכלה רגל מן השוק מותר להסתפק ממנו ולהשתמש לאורה אף למאי דקימ"ל כרב דאסור להשתמש לאורה כ"ז הדלקה. א"כ שוב תקשי אמאי מותר להדליק בשבת בשמנים הפסולות הרי אכתי איכא למיחש שמא יטה לאחר שיעור הנ"ל ודוחק לומר דהא דקא פסיק ותני רב מדליקין סתם לאוקמי דהיינו בנותן בנר שמן בצמצום רק כ"ש.
ה'. קשה לי לשיטת מהרי"א והג"מ הובא בש"ע סי' רס"ד דאם יש בהבית נר א' כשר לא חיישינן לשמא יטה ומותר להדליק בשבת כל השמנים. א"כ קשה דכיון דצריך נר א' לשבת חוץ משל חנוכה א"כ למה אוסר רבא אליבא דר"ה להדליק לנ"ח בשבת משום שמא יטה.
ו'. הקשה הגאון פנ"י דנקט שמנים ופתילות הפסולים וקאי על כל השמנים המבוארים דאסורים בשבת וגם שמן שרפה בכלל ובגמ' קאמר רבה טעמא שמא יטה כי היכי דיתבער מהר לצורך מצוה. א"כ מה טעמא דאין מדליקין לחנוכה כחול ור"ה סתמא קאמר.
ז'. קשה לי על מה דצריך טעמא לשבת שמא יטה כי היכי דתאסר גם באין לו שמן אחר וכמ"ש הפוס' הרי גם לטעמא דכבתה זקוק לה שייך לומר שמא יטה לצורך מצוה כיון דזקוק לה ולהוט אחר המצוה לתקנה כמו דחיישינן בשמן שרפה לש"י כנ"ל.
ח'. הקשה הר"ן להפוס' דהתירו להשתמש בנ"ח תשמושי מצוה א"כ אכתי תקשי דניחוש לשמא יטה לצורך מצוה.
ט. הקשה הר"ן להפוסקים דאסרו להשתמש גם תשמישי קדושה אמאי התירו להדליק משרגא לשרגא הרי שום שימוש מצוה אסור מה לי מצוה אחרת או מצות חנוכה.
יו"ד. הקשו המפרשים מדוע בדא רש"י ז"ל טעם מלבו לאסור להשתמש בנ"ח לאורה כדי שיהי' ניכר שהוא נר מצוה הרי בגמ' אמרינן לקמן משום שלא יהי' מצות בזויות עליו ואבוהן דכלא דם ושפך וכסה שלא יכסה ברגל ובאמת י"ל דרש"י ז"ל כיון בזה לאסור גם תשמישי מצוה דבתשמישי מצוה ליכא משום בזיון אך דאינו ניכר שהוא נר חנוכה וכדי שלא תקשי קושי' ח' הנ"ל. אמנם באמת קשה א"כ מנין לרש"י להוסיף על הש"ס דא"כ מיותר האי טעמא דגמ' משום בזיון כיון דע"כ לרב גם תשמישי מצוה אסור בנ"ח:
ועתה אשיב ידי ליישב הכל בעזה"י בטוב טעם ובראשון נאמר מה שהקשיתי לשיטת מהרי"א והגמ' דע"כ איכא נר אחר לשבת א"כ לא חיישינן ש"י. הנה י"ל דזה תלוי שפיר בס' דמותר להשתמש לאורה או אסור דוקא אם נימא דאסור להשתמש לאורה א"כ שפיר צריך נר א' לשבת לשימוש אבל לר"ה דמותר להשתמש לאורה א"כ אין צריך נר אחר לשימוש דיכול לשמש גם בנ"ח. א"כ שפיר קאמר שמא יטה כיון דכל עיקר חששא דשמא יטה לא חיישינן רק באם נאמר דמותר להשתמש לאורה א"כ שוב א"צ נר אחר לשמש וא"ש:
והשתא ל"ק גם קושי' ז' שהקשיתי דאכתי איכא למיחוש שמא יטה אף אי נימא דאסור להשתמש לאורה הרי שמא יטה לצורך מצוה כיון דכבתה זקוק לה. ולהנ"ל ניחא דאם נימא דאסור להשתמש לאורה. א"כ עכ"ל נר אחר לשבת א"כ שוב ליכא למיחוש שמא יטה כשיטת מהר"א והגמ' והרמ"א הנ"ל. ולפי"ז ל"ק גם קושי' ח' הנ"ל כיון דצריך נר לתשמיש חול א"כ לא חייש ש"י. ולפי"ז לק"מ גם על שיטת האלפסי דהתיר להשתמש אחר שיעור הדלקה כיון דקודם השיעור אסור להשתמש א"כ ע"כ צריך נ"א שוב ל"ח ש"י וא"ש ולק"מ וברור. אמנם לפי"ז תקשי הנ"מ של תוס' דפי' דרבא הוכיח מר"ה דסובר טעמא אחרינא לשבת מדקאמר בין בחול ובין בשבת והקשו המפרשים על ר"ה למה לו טעם א' ותי' דנ"מ באין לו שמן אחר דאם מטעם כבתה זקוק לה יותר טוב לו להדליק שמן פסול משלא ידליק כלל ויהא יושב בטל משא"כ מטעם שמא יטה אסור להדליק ולפי דברי קשה דממ"נ אם יש לו שמן כשר עכ"פ לנר א' לשבת א"כ לא שייך לשמא יטה לשיטת הפוסקים הנ"ל ואם אין לו גם נר א' לשבת. א"כ למה לו לומר דסובר מותר להשתמש לאורה הלא גם אם נימא דאסור להשתמש לאורה מ"מ הרי לאחר שיעור הדלקה ודאי דמותר לשיטת הרי"ף הנ"ל א"כ שוב ניחוש שמא יטה אלאחר השיעור וקושי' חמורה היא לכאורה אכן ניחא ולק"מ כיון דהרשב"א ז"ל תי' דכל הסוגיות מיירי בנותן בצמצום באומד רק על שיעור כדי שתכלה הרגל מן השוק אבל המפרשים כתבו כולם שדוחק לומר כן לאוקמי כל הסוגיות דסתמא קאמר רב מדליקין ואיך נימא דמיירי רק בנותן בנר באומד בצמצום כשיעור והן אמת שזה דוחק לאוקמי הסוגיא בהכי אבל לומר דלמה לו טעם חדש על שבת ומה נ"מ אם מותר להשתמש או אסור להשתמש ע"ז שפיר יש לנו לומר דמצינו נ"מ היכא דצמצם ונתן באומד רק כשיעור לבד ולא יותר ולק"מ וא"ש. ומעתה ל"ק קושי' הת"י דעמד בדברי תוס' דאיך הו"ל לומר אין מדליקין סתם דאז היינו אומרים דהיינו דוקא בשבת שמא יטה מטעם דמותר להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה ז"א ול"ק לפי דברי הנ"ל דאי אפשר לנו לומר כן. דע"כ אם הי' מתני אין מדליקין סתם בודאי היינו מפורשים דא"מ גם בחול מטעם כבתה זקוק לה דא"ל רק בשבת א"כ תקשי דלמה לו לאשמעינן זאת הרי כבר כ' וסתם לנו המשנה בשמנים הפסולים לשבת של כל השנה ולמה יגרע בחנוכה שחל בשבת כיון דאף אם נימא דאסור להשתמש לאורה מ"מ הרי לאחר השיעור מותר להשתמש א"כ שפיר שייך שמא יטה ולמה לו למתני האי דינא כלל. וא"כ ע"כ לנו לפרש א"מ סתם היינו גם בחול מטעם דכבתה זקוק לה ואין לומר דאין מדליקין סתם היינו בשבת ובנותן רק כשיעור לבד ז"א כיון דתני דין סתם א"מ מיירי בכל גוונא רק דנ"מ שפיר י"ל היכא שנותן רק כשיעור כנ"ל ודוק :
ובא"א י"ל שיטת הרי"ף הנ"ל בפשיטות כיון דהר"ן כ' בטעמא דהרי"ף דאמרינן דדוקא לכדי השיעור איתקצי למצותו ומש"ה אסור להשתמש לאורה. א"כ לא הוקצה למצותה רק לכדי השיעור כיון דעל יותר אין כאן מצוה ולא איתקצי יותר א"כ י"ל דבשבת כיון דשייך שמא יטה ולשבת אסרינן להדליק השמנים הללו. א"כ אם מדליק לנ"ח שמן פסול ויודע דאסור להשתמש בשבת בשמן זה שמא יטה א"כ ודאי דאיתקצי לדידי' לכולה שמן שבנר ושוב בדיל מני' ולא חיישינן לשמא יטה כיון דבאמת אסור לדידי' להשתמש בכל השמן שבנר והרי"ף ז"ל שפיר אשמעינן דינא בחול לא איתקצי למצותה לאסור להשתמש רק בכדי שיעור וז"ב ודוק היטב ולק"מ:
אופן השלישי ליישב קושי' הפוסקים על האלפסי הנ"ל מקודם נאמר ליישב קושי' ז' שהקשיתי דשמא יטה לצורך מצוה ואף אם נימא דאסור להשתמש. והנראה לי דלק"מ לשיטת הפוסקים דאם מקלקל הוא ואין בו תיקון רק צורך מצוה לאו תקון הוא מקרי ופטור לחיובא דשבת עיי' בשבת ק"ז. א"כ אם נימא דאסור להשתמש לאורה מקלקל מקרי וצורך מצוה דכבתה זקוק לה אינו תיקון לחייבו. וא"כ אף אם יטה מ"מ אינו אלא פטור מדאוריי' ורק מדרבנן אסור והט"ז בסי' רס"ג כ' בהיתר ללמוד אצל נר של חלב יעייש"ה באיסור דרבנן כגון במלאכה שאין צריך לגופי' לא חיישינן שמא יטה רק במקום דאיכא למיחש שיבא לידי איסור דאורייתא אם יטה יעיי"ש. וא"כ אם אסור להשתמש בו הוי קלקול ול"ח שמא יטה וא"כ ע"כ ש"מ דסובר מותר להשתמש לאורה ומתקן יהי' אם יטה. ושפיר חשו ולק"מ. והשתא ל"ק על הרי"ף ז"ל דכיון דאסור להשתמש לאורה א"כ מקלקל הוא וא"כ שפיר מותר להדליק מה נאמר שמא יטה אחר השיעור הנה לחוש שימתין עד שיהי' דולק כדי השיעור ואז יטה זה חששא רחוקה לחוש שמא ידליק יפה כדי השיעור ואח"כ יכבה ויטה אז מ"מ אם באנו לחוש שמא יתקלקל הנר ויכבה יכבה קודם שיעור הדלקה. וע"כ כל עיקר החשש אינו רק שמא יטה קודם השיעור כדי שידליק עד אחר השיעור ואז יוכל להשתמש ולפי דברי הנ"ל לק"מ כיון דקודם שידליק כל השיעור מקלקל הוא רק אח"כ בא התיקון ובתוס' שבת ד' ק"ז כתבו בהדיא במבעיר וצריך לאפרו מקלקל מקרי שהתיקון בא אחר הקלקול רק היכא שהתיקון תיכף בשעת הקלקול ועיי"ש וגם כאן התיקון הוא רק אחר שידליק השיעור ומלאכת הקלקול תיכף בשעה שיטה. וא"כ פטור הוא ול"ש לחוש שוב לשמא יטה כס' הט"ז הנ"ל:
אופן הרביעי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל. דהנה הקשיתי על עיקר הדין דמותר להשתמש במותר השמן אחר השיעור הנ"ל הרי בנר זה הוא בתערובות חצי מן השמן איתקצי למצותה ואסור בהנאה וחצי' היינו המותר מכפי השיעור מותר בהנאה. א"כ דמי ממש להאי הלוקח יין מביה"כ ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דקימ"ל אי מיחל ושותה מיד תלוי בדיני ברירה ולמ"ד אין ברירה א"כ אסור גם כאן שהרי בשעת הדלקה הוקצה למצות נ"ח חלק מן השמן וגם חלק המותר נתערב יחד ומאן סליק לי' להתיר המותר כיון דאין ברירה לומר דזה אינו נאסר מתחלה אבל לק"מ למאי דקימ"ל דבדרבנן יש ברירה והכא בנר חנוכה דמדרבנן הוא ושפיר יש ברירה א"כ אחר השיעור מותר להשתמש בהמותר ושפיר פסק האלפסי דינו הנ"ל. אמנם לר"י דסובר אין ברירה בכל מקום גבי חביות ביצה ל"ז בתחומין דרבנן ג"כ א"כ ר"י דקאמר הכא מדליקין משום דאסור להשתמש לאורה. א"כ ע"כ גם לאחר השיעור כיון דאין ברירה א"כ שפיר מותר להדליק בשבת דל"ח שמא יטה גם לאחר השיעור דאסור להשתמש בו וא"ש ודוק:
ועתה נראה לתרץ קושי' ו' שהקשה הפנ"י משמן שרפה. בראשון אמרתי דאין כאן קושי' למאי דאמרי' בסוכה גבי לולב של אשרה ועיר הנדחת דאינו יוצא בו משום דלשרפה קאי וכתותי מיכתת שיעורי' כיון דדיינינן לי' כשרוף ועיי' בתוס' ד' ל"ד שהקשו דלימא כן גם גבי אתרוג של תרומה טמאה דג"כ לשרפה קאי יעיי"ש א"כ גם בשמן שרפה ג"כ לק"מ דשפיר אסור להדליק לחנוכה כיון דצריך שיעור להדלקה וכתותי מיכתת שיעורי' ואח"ז שמעתי שמבוא' ישוב זה בשו"ת שע"א ונהנתי:
עוד אמרתי ליישב קושי' זו. מה שתי' הרשב"א בת' על שיטת הרי"ף הנ"ל דהסוגיא מיירי באינו נותן שמר בנר רק כשיעור הדלקה באומד יפה ועיקר האיסור בשמן שרפה פירש"י משום שמא יטה להתבער מהר. וא"כ לק"מ דהנה הגאון בעל פנ"י מבאר דקושי' זו אינו אלא לרבה דסובר דטעמא דשמן שרפה משום שמא יטה. וא"כ לרב' אינו קשה די"ל דלא ס"ל הך אקומתא רק לרבה אליבא דר"ה קשה אדידי' האיך קתני סתמא אין מדליקין בכל השמנים וקשה בחול מה טעמא של ש"ש כנ"ל ולהנ"ל ניחא כיון דרבה סובר כבתה זקוק לה א"כ הרי אף אם נכבה בשוגג צריך לתקנה וממילא נשמע אף דקימ"ל הדלקה עושה מצוה מ"מ צריך להדליק כדי שיעור והראי' דאם כבתה זקוק לה לתקנה אבל שפיר יש לחוש בשמן שרפה דלהוט להתבער שמא יטה להתבער מהר ושוב לא ידליק כשיעור כיון דמיירי כאן בנותן שמן באומד וצמצום רק כשיעור וא"כ שפיר גם שמן שרפה אסור בחול וא"ש וברור ודו"ק וגם נראה לי לפרש דמיירי דייקא כשאין לו שמן אחר. ועתה נבוא ליישב קושי' המפרשים להבין דברי רש"י שפי' שמא יפשע ולא יתקן ולא פי' שמא ישכח וגם מה חששא הוא זה וכי בשביל זה לא ידליק הרי מ"מ מותר להדלקה ואם ישכח או לא ירצה לתקנה מה לנו בזה לכן לענ"ד לפרש דזאת היא החששא ומש"ה אסור להדליק בשמנים הללו והיינו דחיישינן שמא יכבה והשמן כבר הוקצה למצותו ואף אם יכבה הרי השמן אסור בהנאה ואם לא יתקנה חיישינן שיבא לידי תקלה שיאכל או שיהנה מהשמן הנשאר. אמנם באמת נוכל לומר שלא הוקצה רק לכדי שידליק ואם יכבה לא הקצה את השמן מלהשתמש בחול ואתינן לברירה ובדרבנן יש ברירה ואם נכבה נימא שהוברר שלא איתקצי יותר ומותר אולם זה תלוי אם כבתה זקוק לה דבשלמא אם כבתה אינו זקוק לה. א"כ שפיר אמרינן שלא איתקצי יותר רק עד שידליק ואם יכבה יהי' מותר להשתמש ולא יבדל מני'. א"כ ליכא לבוא לידי תקלה אבל אם נימא דכבתה זקוק א"כ ודאי כשנותן שמן בנר להדלקה בודאי הוקצה למצותה על כל השמן כיון דאף אם נכבה דינו לתקנה א"כ תיכף כשהדליק ממילא הוקצה לכל השמן עד כדי שיעור הנ"ל א"כ שפיר חיישינן שמא יכבה ויפשע ולא יתקנה כדי שישתמש בהמותר לאכילה או להנאה של רשות ויעשה איסור. ולענ"ד יש לפרש בזה לדייק לשון רש"י ז"ל שבאמת לשמא ישכח היינו שני חששות שמא ישכח ושמא יבא לידי תקלה ולא גזרינן כולא האי אבל לשמא יפשע שפיר ניחוש שמא יפשע אחד בכיון לא יתקנה וישתמש בהמותר שלא ידע שאסור המותר כיון דאיתקצי למצותה מחמת דכבתה זקוק לה ועולה יפה פירש"י ז"ל וברור ונכון לענ"ד ולפת ל"ק קושי' תוס' דע"כ לומר בשבת מטעם דמותר להשתמש לאורה ושמא יטה ואין לומר מכח כבתה זקוק לה דהרי בארתי כל עיקר החשש דכבתה זקוק לה היינו מכח איסור תקלה כיון דכבתה זקוק לה ואיתקצי למצותה זה דוקא בחול דיכול לתקנה א"כ שפיר ממילא איתקצי למצותה אף דעלול לקלקל ולכבות מ"מ הרי דינו דיתקנה א"כ ממילא איתקצי לכך משא"כ שאינו יכול לתקנה א"כ בודאי לא הוקצה רק לכדי שידליק ואם הוכבה הוברר הדבר שלא הוקצה יותר מזה ושוב לא שייך תקלה כיון שמותר באמת ליהנות ממנו כיון שלא הוקצה יותר וברור ונכון ודוק היטב:
ועתה נראה ליישב דברי מרן רש"י ז"ל שפי' האיסור שימוש בנ"ח שיהי' ניכר שהוא נר מצוה ולא די במה שקאמר בש"ס דמשום ביזוי מצוה אתינן עלה והיינו כדי לאסור גם תשמיש של קדושה והא דלא קאמר בש"ס האי טעמא והנראה בדעתי ברור דלכך נתכוין רש"י ז"ל דבאמת משום טעם זה שיהי' ניכר לחודא לא היינו אוסרין השימוש רק דהש"ס אסרו מכח בזיון ע"כ אסור תשמיש חול דאיכא בזיון. ומעתה שפיר אסרו תשמיש קדושה ג"כ כיון דחששו דאם ישתמש תשמיש של מצוה לא יהי' ניכר אם נר חנוכה הוא זה והוא עצמו ישכח וישתמש בו גם שימוש של חול גלל כן אסרו ויהי' בדול מני' כלל וכלל כיון דאם ישתמש בו תשמיש מצוה ישכח ולא יהי' לו היכר אם הוא נר מצות חנוכה וישכח וישתמש גם שימוש חול ושימוש חול אסור מדאורייתא מכח ושפך וכסה ובזיון איכא וברור לי בדעת רש"י ז"ל ולק"מ וא"ש:
ומעתה ל"ק קושי' הר"ן משרגא לשרגא דמותר דג"כ שימוש מצוה ומותר מ"ש משאר תשמיש של מצוה ואני אומר דשאני ושאני למאי דאיתא בפסחים ד' ח' דאמרינן התם הוא עצמו מחזיר עלי' לשרפה לא אתי למיכל מני'. א"כ גם כאן כיון דמדליק נרות של חנוכה ומכח מה שמדליק נר חנוכה משום זה לא אתי לשמש בי' שימוש של חול ואיכא היכר גדול כיון דהוא עצמו מחזיר עלי' להדליקה א"כ למה לך היכר יותר רק בשאר תשמיש מצוה שפיר יש לחוש דישכח שהוא נר מצוה וישתמש גם שימוש חול וצריך להיות בדול מני' להיכר וא"ש וברור ונכון מאוד ודוק היטב:
הש"ע ביו"ד סי' צ"ט כ' איסור של דבריהם אסור לבטלו אלא כשנתערב מותר להרבות עד ס' ולבטלו ובאו"ח גבי מותר שמן שבנ"ח כ' המחבר שאין להוסיף עד ס' ועמד בזה הש"ך ומ"א יעיי"ש ונדחקו בתי' ומוח"ז הגאון ז"ל כ' לתרץ ויצא לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה דבשלמא באיסור אכילה כיון שנתבטל הרי אינו נרגש טעמא דאיסורא משא"כ באיסור הנאה מ"מ הנאה יש בו. והנה סברתו נכונה מאוד אמנם לדעתי הקצרה לא הועיל בתירוצו דמה נ"מ לענין לבטלו לכתחלה דאם לפי דבריו הרי גם בדיעבד לא ליהני הביטול דמ"מ ניתוסף הנאה בו ועוד הרי המחבר ביו"ד סתם דבריו ומשמע באיסור הנאה דהו"ל לפרש ולא לסתום וע"כ אינו כן דגם בהנאה הרי כשנתבטל הוי כאלו לקחו משם האיסור כמ"ש הט"ז בשם הרשב"א בסוף סי' צ"ט דהוי כאלו שורפין אותו במקומו ולדבריו ז"ל שמדמה למפטם בהמה גם בדעבד ובשוגג הי"ל לאסור לכן נלענ"ד לתרץ הקושי' לפי מה דאיתא בגיטין פ' הניזקין דמשני חכימי הא דר"י לדר"י מהא דנפלו ונתפצעו לנטיעה דערלה כיון דאינו שכיח לאסור כרמו בנטיעה יחידית לא החמירו בה רבנן ועיי"ש ומעתה עולה לנו מגמ' ערוכה דהא דגזרו לענין ביטול בדיעבד רק היכא דשכיח וחשו שלא יבטל תמיד כן במזיד אבל היכא דלא שכיח לא גזרו ומש"ה בנטיעהו יעלו. והנה נחזי אנן במותר שמן שבנר חנוכה דאסור בהנאה ועושה לו מדורה בפ"ע ע"כ היינו כשנשאר מהשמן שנתן בו כשיעור חיוב מצות הדלקה אבל יותר מכדי שיעור קימ"ל דמותר להשתמש לאורה וע"כ אם נשאר מהשמן תמיד הוא בתערובות היינו כשנכבה בתוך השיעור ודבר דל"ש הוא שיתן בהנר דייקא רק כשיעור בצמצום כמ"ש הרשב"א לדחוק לאוקמי הברייתא כשנותן בצמצום ודבר דלת שכיח היא שיתן רק בצמצום ויכבה בתוך השיעור ויהי' נשאר. רק דזה י"ל דשכיח כשיתן יותר מכפי השיעור ויכבה. ומעתה הדבר נכון דביו"ד שפיר כ' המחבר גבי איסור של דבריהם כשנתערב דזה לא שכיח שנתערב רק כשהקרה לפניו שנתערב בשוגג אז מותר להרבות עליו עד ס' כיון דלא שכיח הוא שיתערב רק כשאירע שנתערב מותר להרבות ולא גזרו בזה דל"ש אבל בנ"ח אדרבא תמיד הוא כן שהוא בתערובות כיון שבודאי לא שכיח שיצמצם ויתן כשיעור לבד א"כ תמיד הוא בתערובות. א"כ אם יהי' מותר להרבות תמיד יהי' כן גלל כן פסק המחבר שפיר בזה דאין להרבות כיון שתמיד יהי' כן. משא"כ באיסור דבריהם שביו"ד של"ש להתערב רק אם אירע כן מותר להרבות וז"ב לענ"ד ודוק בזה:
עוד י"ל סתירת הש"ע מיו"ד צ"ט לגבי תרפ"ח במותר שמן שבנ"ח דאסור המחבר להוסיף עד ס' לבטלו כנתערב ברוב מתחלה והיינו דנחזי אנן בנתן מתחלה שמן בנר יותר משיעור הדלקה ונכבה בתוך השיעור ונשאר בתערובות שמן השיעור ועוד שמן שהי' בו יותר מהשיעור וניהו שמה שנשאר משמן השיעור בטל ברוב השמן של היתר שלא הוקצה למצותו כיון שלא הוקצה למצותו רק כדי שיעור הדלקה אבל המותר לא הוקצה. וכמ"ש הט"ז באורך דחזי לי' מתפס דלא חזי לי' לא מתפס וכמ"ש מהרי"א הובא בט"ז אבל מ"מ אי אפשר לומר דמה שנשאר מהמוקצה לבטל ברוב ההיתר כיון שבא לעולם בתערובות שמעת שהוקצה למצותו השמן כדי שיעור הדלקה לא הי' נפרד מהשמן ההיתר וא"כ כשנשאר מהשיעור אף שהמותר ההיתר רבה עליו מ"מ לא נתבטל ברוב ודמי ליבמה שרקקה דה שכתב המרדכי דאינו בטל הרוק בהדם זה חדא ועוד לפי סברת תוס' בתמורה גבי מחיר כלב שעם הכלב מותרים ושכנגד הכלב אסור דפריך ונשקול חד מני' ולישתרי אינך ומשני דטפי חד והקשו בתוס' דא"כ בכל האיסורים נימא כך דנברר האיסור ונשדי' ותירצו דזה דוקא היכא שלא ניכר האיסור בפ"ע מקודם עיי"ש. ומעתה בהא דהי' השמן מתחלה בתערובות כדי שיעור הדלקה דהוקצה למצותו והמותר מהשיעור לא הוקצה בזה י"ל שפיר דוקא זה הנשאר שנתותר מהדלקה ונימא מכח יש ברירה דזה המוקצה ולהתיר המותר דכיון דבדרבנן יש ברירה ובמוקצה לנ"ח הוי מוקצה דרבנן ויש ברירה כיון דלא הוכר האיסור בפ"ע וז"ב והבן. א"כ ממילא אי אפשר לומר דיתבטל ברוב כיון דקימ"ל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא. מעתה נראה לי ברור דכיון דאינו בטל ברוב ודינא כמו בעינא ממילא דאסור לבטל ולהוסיף עד ס' דגם איסור של דבריהם אסור לבטל לכתחלה וביו"ד צ"ט שם כשנתערב האיסור שהי' בפ"ע ונתבטל ברוב היתר מותר להוסיף עד ס' כיון דעכ"פ בטל מעיקרא ברוב משא"כ בשמן שבנ"ח איירי כגון שהשמן שנתערב מקודם היינו קודם הדלקה הי' מעורב בשמן שנתן בנר יותר משיעור הדלקה ונכבה בתוך זמן השיעור ואז ממילא הוא בתערובות ואיכא לברורי ואינו בטל ומש"ה שפיר פסק המחבר דאסור להוסיף עד ס' כנ"ל והבן בזה ודוק: