שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן כז
הרמב"ם פ"א מה' שופר כתב גזל שופר ותקע בו יצא שאין בקול דין גזל וכן בשופר של עולה לא יתקע וא"ת יצא שאין מעילה בקול וא"ת הרי נהנה מצות לאו ליהנות נתנו והקשו כלם למה לי ב' טעמים חדא סגי או משום דמצות לאו ל"נ או משום דאין מעילה בקול. והנלפענ"ד לפרש לנכון דשפיר צריכי תרוייהו דהנה בגמ' אמר ר"י תקע בשופר של עולה יצא כיון דמעל יצא לחולין ובשל שלמים דלית בהו מעילה לא יצא פריך רבא אימתי מעל לבתר דתקע כי קאתקע באיסורא קא תקע אלא זה וזה לא יצא הדר א"ר זו"ז יצא דמצות לא ליהנות נתנו בתר הכי אמר ר"י על ע"ז ל"י ואם תקע יצא והקשו בתוס' אמאי סובר של שלמים לא יצא כיון דסובר מצות ליהנות נתנו ומ"ש של ע"ז תקע :
וגם לענ"ד ליישב גם קושי' הש"ך שהניח בצ"ע ביו"ד סי' רכ"א ס"ק נ"ט גבי המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמשמע אפי' הוא עצמו ובאו"ח סי' תקפ"ו איתא דאחר תוקע לו ולא הוא בעצמו מטעם שכ' הכלבו הובא בב"י ועיי' במג"א שם ונדחק בזה ובראשון יצא ליישב קושית הגאון מהרלב"ח שהניח בצ"ע באתקפתא דרבא אימתי מעל לבתר דתקע כו' הרי אם שמע חצי תקיעה קודם זמן החיוב וחצי שמע לאחר הזמן יצא בסוף התקיעה. א"כ בתחלת התקיעה תיכף מעל ויצא לחולין א"כ יכיל לצאת בסוף התקיעה וגם בתקיעות ד"ת יצא מקודם ואורחא דמלתא לתקוע יותר מכשיעור דתוקעים כשהם יושבים ותוקעים כשהם עומדים. א"כ מה זו פירכא דרבא דיכול לומר דיצא לבתר דתקע שיעור דאורייתא ויצא לחולין ויוצא י"ח בשאר תקיעות שהוסיף אח"ז וזו קושיא שראוי לעורר בזה. דהנה הרמב"ן בשלהי יבמות כ' בטעמא דבשופר של עולה לא יצא למ"ד מצות ליהנות נתנו כי היכי דלא לימעל כיון דאם לא יצא לא עביד ולא כלום. ולכאורה קשה להבין מדוע לא כתב בפשיטות משום דהוי מצות הבאה בעבירה ולמה בחר לו סברא חדשה והרי הדבר פשוט דמש"ה אינו יוצא משום מצוה הב"ע וכן איתא במפרשים. ועוד קשה יותר לדבריו ז"ל דקימ"ל במעילה דלוקח בפרוטה של הקדש איזו דבר מעל בו וגם בשלח שליח לקנות טלית וכדומה או בנתן לבלן או לספן ואין מעילה כ"א בהוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט. א"כ לסברת הרמב"ן ז"ל נימא דהמקח בטל ולא יצא מרשות ההקדש ונמצא דלא ימעל וזו קושי' גדולה על סברת הרמב"ן ז"ל ועיי' ב"מ מ"ח ומעילה ך' ומזה נשמע ע"כ דמעל בשביל שרצה ליהנות ובדעתו הי' שקנה והקנה ומש"ה מעל ולא יצא מידי מעילה במאי שיבוטל מעשהו. א"כ גם בזה ניהו דנימא דלא יצא י"ט התקיעה אבל כיון שהוא לא ידע וסובר לצאת בו ידי תקיעה שפיר מעל אלא דבפשיטות מש"ה לא יצא משום דהוי מצוה הב"ע א"כ למה היסב הרמב"ן ז"ל לטעמא אחרינא בסברא הנ"ל דתקשי גם בעלמא במעילה:
אמנם מה שנראה מתורתו של הרמב"ן ז"ל יש ללמוד דגבי מצוה הב"ע ל"א דלא יצא אלא כגון במעילה לסברתו ומש"ה לא יצא כדי שיצא מידי מעילה וכאשר יתבאר לפנינו בס"ד לקמן אבל בעלמא לא דהוי מצוה הב"ע ולא יצא אדרבה דאמרינן דראוי הוא שיצא י"ח המצוה למען הקל מעליו נשיאת החטא שעשה העבירה כיון דאם לא יצא את המצוה נמצא עליו נשאר העבירה לבד. משא"כ כשיצא בו את המצוה הנה קימ"ל דמ"ע דוחה את ל"ת וניהו במקום דלכתחלה לא נדחה הל"ת כגון כגון בל"ת החמור או היכא שיש עמו עשה ג"כ אבל מ"מ בעבר ועשה העבירה לאיזו מצות עשה בדיעבד ראוי לומר דיצא המצוה וממילא הוקל מעליו את העבירה דנדחה מפני המצוה אלא דבמעילה קאמר הרמב"ן ז"ל דאם לא יצא ממילא שוב אין כאן שום עבירה דלא נהנה. משא"כ בעלמא היכא דהעבירה לא יתוקן ראוי לומר דיצא המצוה למען יודחה העבירה ממנו וזה סברא נכונה והבן:
ומרוחנא בזה בכמה מקומות בישוב הענינים ומסולק קושי' תוס' סוכה ד' ל' שהקשו למה לי למעט דא"י במצה של טבל משום דאינו בב"ת חמץ דאין אחע"א הרי בלא"ה דהוי מצוה הבב"ע ובאמת ראוי לומר דצריך קרא למעט היכא דאין לו מצה אחרת א"כ נימא דעשה ידחה לל"ת והגאון שאג"א הרגיש בזה. אלא דשפיר הקשו כיון דל"ת דטבל חמור ולא נדחה מפני עשה דמצה ולפי המבואר ניחא דכיון דאכל מצה של טבל אם נימא דא"י המצוה א"כ עבר על איסור אכילת טבל אבל אם יוצא בי' מ"ע דמצה אין עליו עבירת של איסור טבל דבדיעבד ודאי דנדחה דאז אי אפשר עוד לקיים שניהם והבן. ול"ק קושי' תוס' דלהכי ממעט דא"י משום דלית בי' ל"ת דחמץ וא"ש וניחא בזה קושי' תוס' שהקשו שם דלמה לי למעט לולב הגזול משום לכם דאמרינן בד' מ"ג לכם למעט את השאול ואת הגזול הרי גזול בלא"ה פסול משום מצוה הב"ע ונדחקו בתוס' ולהנ"ל ניחא. דהנה בגזל יש שני אופנים דאם גזל הלולב אך למען לצאת בו חובת המצוה ואדעתא לאהדורי לי' אחר המצוה או אם גזל הלולב לעצמו ולצרכו וע"מ שלא להחזיר לו אלא דרוצה לצאת בו חובת המצוה ג"כ ע"ז שפיר אמרינן דהוי מצוה הבאה בעבירה דהעבירה עבר בלא המצוה וע"ז מיירי בפ' לולב הגזול היינו בגזל דעלמא שלא ע"מ להחזיר א"כ בזה שפיר אמרינן דגם אם יוצא בו י"ח המצוה אבל העבירה כבר בידו. וא"כ הוי מצוה הב"ע ובזה איירי הסוגי' דיליף מקרא והבאתם את הגזול ואת הפסח דומיא דאינו עובר כן בגזל אבל בהא דלקמן דממעט שאלה וגזול והגזול דומיא דשאול שע"מ להחזיר הוא וניהו דגזל ע"מ להחזיר ג"כ גזילה הוי וכדאמרינן בגונב ע"מ למיקט או ע"מ לשלם כפל עובר על ל"ת וא"כ בגזל רק לצאת המצוה ע"ז ל"ש לומר דהוי מצהב"ע אדרבא היינו אומרים דיוצא בה המצוה למען לא יקום באיסור גזילה דנדחה האיסור ש"ת מפני מ"ע דאלים כיון דאחר המצוה יחזור לו וע"ז צריך למעט משום דבעי לכם וז"ב והבן ומתורץ בזה גם קושי' תוס' ד' ט' גבי הא דממעט סוכה גזולה מקרא דתעשה לך והקשו ג"כ שם בלא"ה דהוי מצוה הב"ע ולפי הנ"ל ניחא וא"ש והבן ודוק:
והסברא הנ"ל מוכרחת ונלמוד גם מס' הריב"א בתוס' שלהי חולין ופסחים מ"ז דחרישה ביו"ט אם עבר לצורך כיסוי ניהו דלכתחלה לא דחי מצות כיסוי לל"ת דיו"ט מפני שהיא עשה ול"ת אבל בדיעבד לא לקי כיון דהלאו עכ"פ נדחה מפני העשה וקשה שהרי לא קיים המצוה דהוי מצוה הב"ע מכח העשה. א"כ שוב נשאר הלאו ג"כ וכמו שהקשה חתן הגאון נו"ב בסוף ספרו ובאמת לק"מ דלפי סברא הנ"ל אמרינן דקיים המצוה כדי שלא ימצא עובר על הלאו ועיקר הטעם דאינו דוחה להעשה מכח מה אילמא האי עשה מהאי עשה זה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר מהני וסברת הנו"ב שם נכונה מאוד וגם בהאי דר"א דמשחרר עבדו דאמרינן בברכות ובגיטין האיך עביד הכי ומשני מצוה שאני אף דהוי מצוה הבב"ע אלא דלפי הס' הנ"ל הכל ליתא משום דאדרבא מכח המצוה נדחה העבירה אלא דעביד הכי לכתחלה דלא הוי בעידנא ע"ז אמר מכח מצוה דרבים שאני ובזה א"ש והבן בזה כי זה יסוד מוסד לכמה מקומות.
ובהא דאיתא בד' מ"ג לכם להוציא את השאול ואת הגזול יש להעיר דשפת יתר הוא מה דאמר ואת הגזול וגם קשיא לי דלא הקשו בתוס' אלא דבלא"ה פסול גזול משום מצוה הבב"ע וישבתי הקושיא. אמנם זה תשאר בתמי' דשפת יתר הוא דאם שאול פסול דל"ה לכם מכ"ש גזול לפני יאוש ומה יש סברא לומר להכשיר גזול יותר משאול. לכן נלענ"ד לומר דע"כ בעי לפרש בהדיא לפסול גזול דהוי ס"ד לומר דגזול הוי לכם יותר משאול לפי הסברא שכ' המג"א בסי' תקפ"ו ס"ק ה' גבי ע"א של ישראל ואף בע"א של נכרי אף שיש לה בעלים מ"מ כיון דהישראל חייב באחריות מקרי של ישראל וכן מצינו גבי חמץ מפני האחריות מקרי שלו ונמצא מבואר היכא שכל האחריות על ישראל הוי שלו וגם בהא דשקיל וטרי הרא"ש פ' לוה"ג במתנה ע"מ להחזיר אם חייב באחריות ומסיק דלעולם חייב באחריות בזה מפורש כיון דהאחריות לא יגרע כחו אדרבא בזה נחשב יותר לשלו ולכם מקרי אבל בשאול אף דחייב באחריות דגנו"א אבל נראה לי דפטור מאחריות אונסין לפי מה שכ' הש"ך בחו"מ סי' ע"ב בשם שו"ת הר"ן בשואל ספר מחברו פטור מאונסין דזה לא מקרי כל הנאה שלו כיון דמצוה קאעביד יעיי"ש והש"ך ז"ל הסכים להאי דינא א"כ בשואל לולב ואתרוג דג"כ מצוה קאעביד ולשי' הר"ן והש"ך דפטור מאחריות דאונסין ומש"ה בשאול לא מקרי שלו לגבי דלולב ואתרוג ומסולק בזה קושי' הרא"ש נגד הר"ר ישעי' יעיי"ש. ומעתה ניחא וא"ש דהו"א לומר דחלוק דין שאול מגזול דבשאול ליכא חיוב אונסין ע"כ ל"ה שלו ולא מחזי כשלו ומש"ה אינו יוצא בזה. משא"כ בגזול כיון דאחריות הכל עליו גם באונסין ומחזי כשלו א"כ לא הוי שמעינן למיפסל דאפשר לומר דהוי מקרי כשלו ולכם הוי ע"כ צריך התנא לפרש בהדיא דגם גזול איתמעט מלכם כיון דעכ"פ לכם לא הוי ורבותא אשמעינן מה דלא הוי ידעינן בפשיטות מפסול שאול והבן וז"ב ונכון:
נחקורה ונשובה להא דלעיל דהרמב"ן ז"ל הסביר לנו מדוע לא יצא בשופר של עולה ואי משום דהוי מצוה הבב"ע אדרבא נהפוך הוא דראוי לומר דיצא בו המצוה כדי שידחה ממנו עבירת המעילה וע"ז מש"ה שפיר קאמר רבינו ז"ל דמש"ה לא יצא דכיון דבמעילה אם לא יצא המצוה א"כ לא נהנה כלל וממילא לא עביד כלום ואין אשמת העבירה בו ומש"ה לא יצא אכן אכתי תשאר הקושיא דא"כ גם במעל בפרוטה של הקדש ולקח טלית במעות הקדש נימא דלבטל הקנין וממילא לא הוציא מרשות ההקדש ונמצא לא עביד כלום ומזה נשמע ע"כ דהחיוב ואיסור המעילה ברצונו תלוי כיון שבדעתו בשעת מעשה הי' סבר ונהנה בו כבר מעל בהקדש ולא ינצל מהמעילה בביטול המעשה. אמנם באמת לק"מ וא"ש ול"ק על הרמב"ן ז"ל דיש לחלק בין מעשה המצוה למעשה הרשות דוגמא לזה אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מה שפירש"י ביצה גבי שריפת קדשים דכיצד יעשה בחלה שנטמאת ביו"ט דאי אפשר לשרפו ביו"ט דאין שורפין קדשים ביו"ט. והקשה רש"י ויתננו לפני כלבו ואין בו מלאכה ותי' דרחמנא אחשבה לביעור קדשים גם כשיבער בלאו מלאכת היו"ט האסור מ"מ מלאכה מקרי ואסור לבער קדשים טמאים ביו"ט גם בלי מלאכה דאחשבה רחמנא מכח המצוה מלאכה הוי וכמו כן י"ל ליישב הקושי' והתמוה שיש בהסוגיא דנראה לכאורה כסוגיות חלוקות דבכאן שקיל וטרי לענין שופר של עולה דיש בו מעילה ובפסחים כ"ז מבואר להדיא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וכבר עמדו המפרשים בזה ומהר"ל ן' חביב העלה לסוגיות חלוקות אבל הנלענ"ד דאין זו חילוק כלל בין הסוגיות ולק"מ דדוקא התם בקול ומראה וריח של רשות דנהנה מן ההקדש בלי מעשה ופעולה רק בקול וכדומה אין בו מועיל כיון שאין מעילה כי אם במעשה ופעולה משא"כ במעשה מצוה אף שאין בו מעשה המצוה אחשבה לקרותו בשם מעשה. ולפי"ז ניחא דניהו דקול אין בו משום מעילה אבל בתוקע לשם מצוה דרחמנא אמר תקעו רחמנא אחשבה להתקיעה של מצוה שיוצא בו י"ח שמיעת קול שופר בזה שפיר מקרי מעשה ומועל בו אם נימא דיוצא בו י"ח ואמטי להכי שפיר שקיל וטרי הכא לחלק בין עולה לשלמים וא"ש ולק"מ וז"ב דאין כאן סתירה בהסוגיא ומיושב בזה קושי' הנ"ל דאתקיף לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע וכי קא תקע באיסורא קא תקע והקשו הרי בתחלת התקיעה מעל ואח"כ יצא לחולין ותקע בהיתרא ז"א כיון דבתחלת הקול או בתקיעה ראשונה דאינו יצא בה א"כ לא הוי מעשה המצוה כי אם כמעשה הרשות דשוב אין בקול של רשות משום מעילה א"כ אכתי לא יצא לחולין דעיקר המעילה אם נימא דיצא בזה חובת שמיעת קול המצוה א"כ כי קא תקע באיסורא קא תקע וז"ב והבן:
ובזה ניחא דברי הרמב"ן ז"ל דלא תקשי עלה מהא דעלמא בקנה בפרוטה של הקדש לא יצא בזה מידי מעילה בביטול המעשה רק דהוא בדעתו סבר שקנה ונהנה בשעת הקני' שוב מעל. משא"כ בתקיעה של מצוה דאין בזה מעילה כלל דאין בקול משום מעילה אלא דעיקר המעילה מכח מעשה המצוה דרחמנא אחשבה אבל כיון דבאמת לא יצא את המצוה ניהו דהוא בדעתו שיוציא בו ידי חובתו אבל כיון דבאמת לא יצא א"כ אין לבוא ולדון בזה מתורת דרחמנא אחשבה כיון דבאמת לא אחשבה רחמנא כיון דלא קיים המצוה א"כ לא עביד ולא מידי ועולה יפה סברת הרמב"ן ז"ל והבן היטב ודוק בסברא זו ישרה למוצאי דעת וישרי לב וז"ב ליישב:
ומיושב בזה קושי' על הכלבו דסובר דתוקע לו אחר אבל הוא עצמו דנהנה בתקיעתו לא. א"כ קשה מה דסתם התנא לומר בתוקע בשופר של עולה יצא הואיל דיצא לחולין דמשמע דגם בתקע בעצמו וע"ז פריך עלי' רבא אימתי מעל לבתר דתקע כו' הרי לדברי כיון שנהנה בתקיעה בלי המצוה מעל על שנהנה בהתקיעה א"כ יכול לצאת אח"כ כשיתקע עוד שנית ולהנ"ל ניחא דמה דנהנה בהתקיעה בלי המצוה בזה אין מעילה בקול וז"ב וגם ניחא בזה מה דקשי' לי' לרבא דמסיק דיצא בשופר של הקדש משוה דמצות לאו ליהנות נתנו מ"מ הרי יש לו הנאה בלא"ה א"כ הדר הוי לי' מצוה הבב"ע ולהנ"ל ניחא דבגמ' לר"י שפיר קאמר דאם מצות להנות נתנו שפיר קאמר דהוי מצוה הבב"ע דנהנה מהמצוה דמצוה מעשה מקרי ומעל בהקדש אבל לרבא דהמצוה לא הוי הנאה והנאת הגוף שנהנה מהתקיעה לא הוי מעשה וכיון שאין בו מעילה שוב הוי מצוה הבב"ע משום איסורא דרבנן לחודא וז"ב ודוק:
ומעתה מתפרש ומתבאר היטב דברי הרמב"ם ז"ל דלהכי צריך לשני הטעמים דגם רבינו ז"ל סובר כסברת הכלבו. א"כ בטעמא דהתלמוד דידן לא ניחא לי' לומר דלהכי יצא משום דמצוה לא ליהנות נתנה מ"מ תקשי אכתי שהרי נהנה בלא"ה בתוקע לעצמו ע"ז צריך לטעמא דהירושלמי שאין בקול דין מעילה וכמו שאין גזל בקול כמו כן אין בו איסור מועל בהקדש מדאורייתא א"כ תו לא הוי מצוה הבב"ע ובטעמא דהירושלמי לחודא לא סגי דניהו דאין בקול מעילה זה דוקא בקול שנהנה בו דבר הרשות אבל במעשה מצוה הואיל דרחמנא אמר תקעו רחמנא אחשבה למלאכה ונמצא יש בו משום מעילה וע"ז צריך לטעמא דידן משום דמצות לאו ליהנות נתנו ובהנאת התקיעה שתוקע בעצמו אין בו משום מעילה דאין בו ממש ודוק היטב כי נכון וברור לענ"ד ולק"מ וא"ש:
והנה בהאי דינא דהכלבו דאסור לתקוע בעצמו משום דנהנה יש להעיר בזה הרי איכא תקיעה עושה בשביל המצוה ואף דנהנה בו ג"כ הרי אינו מתכוין לכך ודבר שאינו מתכוין קימ"ל דאין בו איסור וכהאי דפ' כ"ש בפסחים באפשר ולא קא מכוין פטור אבל אסור לכתחלה והכא הוי כאי אפשר ולא קא מכוין דפטור לכ"ע ומותר כדאיתא שם וכבר העיר בזה כבוד אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו הק' בתולדת אדם אמנם ע"ז י"ל דהוי פ"ר דניחא לי' אכתי יש לדון בזה הואיל דדבר מצוה היא מותר גם לכתחלה וכס' תוס' בכתובות בד"ה אם ת"ל לגבי בעילת בתולה בתחלה כתבו כיון דהוי מקלקל ואינו מתכוין אע"ג דבעלמא גם בשניהם אסור עכ"פ לכתחלה אבל לגבי מצוה שרי עיי"ש כן י"ל בזה כיון דמצוה היא עוסק מותר לכתחלה כיון דאינו מכוין עיקר תקיעתו לצורך מצוה אע"ג דנהנה ג"כ שרי:
ויותר נראה ליישב עפ"י הירושלמי שהביא הרשב"א הובא במג"א או"ח סי' שט"ז ס"ק י"א דמותר לשמור בנו אע"פ שעי"כ ניצוד הצבי ג"כ ובלבד שלא יתכוין להצבי והר"ן הקשה ע"ז דפ"ר הוא והש"ג נדחק לישבו ולענ"ד נראה דהחילוק הוא גם כך לבין אם ניכר הכונה לפ"ר אע"פ שאינו מתכוין לכך אבל עכ"פ ניכר מעשה הנאת האיסור דהיינו כשהי' בידו לעשות ההיתר לבד בלי הפ"ר אז הוי פ"ר ואסור אע"פ שאינו מתכוין לכך אלא שממילא נעשה מ"מ פ"ר הוי ואסור כיון שניכר הע"ר. משא"כ כשאינו ניכר דהיינו שלא הי' בידו לעשות ההיתר לבד בלי הנאת הפ"ר אז מותר ולהכי כשנועל ביתו בשביל שמירת ביתו דניכר לכל שעושה רק לשמור ביתו אף שגם הצבי נצוד בתוכו אבל אינו ניכר ומש"ה פ"ר כה"ג מותר ויש להאריך בפרט זה בכמה מקומות וכמדומה לי שראיתי כך בספר א' וזה הוא דבר אמתי וברור. ומעתה לפי"ז כשתוקע לצורך מצוה ניהו שהוא נהנה ג"כ פ"ר כה"ג מותר דאינו ניכר הנאת האיסור דאין בידו דרך אחרת לצאת י"ח המצוה בזה ודאי דמותר והכלבו שפיר קאמר דיתקע לו אחר כיון שיש בידו לשמוע מאיש זולתו והוא אינו עושה כן ותוקע בעצמו והוא האוסר ע"ע הנאת השופר ומש"ה אסור לו לתקוע בעצמו כיון דאפשר לו שיתקע אחר וכשתוקע בעצמו ניכר מעשה דהפ"ר. ומעתה ל"ק מהא דשופר של ע"ז או של עולה לרבא דמותר דמשמע אף שנהנה ג"כ בתקיעתו מדלא חולק וסתם לן התנא דלכאורה יש בזה סתירה לדעת הכלבו אבל לפי המבואר א"ש ולק"מ דדוקא גבי המודר הנאה יפה כתב הכלבו כשאפשר באחר אסור לו בעצמו לתקוע כיון דאז ניכר. משא"כ בשל עולה ובשל ע"ז דאי אפשר דאסור לכל שפיר מותר לתקוע ואף כשנהנה בהתקיעה לא ניכר לפ"ר כה"ג מותר דהוא אינו מכוין רק למצוה ואינו ניכר כונתו והנאתו וז"ב:
ולפי המבואר מיושב היטב דברי הש"ע שלא יהי' סתירה בפסקי המחבר מאו"ח סי' תקפ"ו לש"ע יו"ד סי' רכ"א שהקשה הש"ך שם ס"ק נ"ט והניח בצ"ע דבאו"ח פסק במודר הנאה משופר יתקע לו אחר וביו"ד פסק דמותר לתקוע בו דמשמע בעצמו מותר וא"צ אחר ועיי' במג"א שם ולהנ"ל ניחא ואין כאן קושי' כלל דבאמת ביש לו איש אחר שיתקע לו ודאי אסור לתקוע בעצמו לפי שנהנה והוי פ"ר דניכר אבל כשאין אתו אחר שיוכל לתקוע לו אז גם הכלבו מודה דמותר דל"ה פ"ר דניכר והוא אינו מתכוין לכך רק לתקיעת מצוה. ומעתה א"ש דבאו"ח דשם עיקר דינא דשופר אשמעינן כיצד יתנהג במודר הנאה משופר צריך לתקוע לו אחר ותנא תקנתא דשופר להנצל מאיסור הנאה וממילא כשאין לו אחר מותר בעצמו לתקוע אבל ביו"ד דשם עיקר דינא דאיסור מודר הנאה ע"כ פסק ותני דמודר הנאה משופר הו"א דאסור לתקוע בו ואשמעינן דמצוה לאו הנאה מקרי ומש"ה מותר לתקוע בו אבל אם אפשר באחר א"צ להשמיענו דאין כאן דינא דשופר רק דינא אתא לאשמעינן דמצוה לאו הנאה מקרי וממילא היינו דוקא כשאי אפשר באחר דאז הוי פ"ר כיון דלא קתני כאן תקנתא וז"ב ונכון וא"ש ולק"מ והבן:
בדרך אגב הנני אציגה נא מה שהערתי בהיותי בסוגיא זו דקימ"ל מצות לאו ליהנות נתנו ולדעת כמה פוסקים אם יש בזה הנאת הגוף ג"כ ע"ז אסור. מעתת מקרא מלא דבר הכתוב ויצונו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה וכאלה רבות במקראות קדושים מעתה איך אמרינן לאו ליהנות נתנו הרי הטובה פתיכה בהמצות והחקים. אמנם יבואר וניחא לי לפי המבואר והידוע דרצון המצוה ב"ה ד' חפץ למען צדקו ולזכות את ישראל הרבה לנו תורה ומצות שכן דרך ומדת הטוב להטיב אך ליתן שכר טוב למקיימי ולשומרי מצותיו ב"ה אבל לא יתכן שהמצות יעושה על דעת כן לקבל שכר כי לא זה עבודת המקום ב"ה כי אם עובד את עצמו מקרי וע"ז במצותיו חפץ מאוד ודרשו רז"ל ולא בשכר מצותיו. וכמ"ש אל תהי' כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס אך אמנם בלי תקות השכר כלל וכלל כי אם לעשות רצון הבורא ב"ה וע"ז נאמר שם פ' ואתחנן ויצונו ד' לעשות וגו' לטוב לנו כו' וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלקינו כאשר צונו ירצה כי אם רצון הקב"ה המצוה אותנו כל כונתו ית"ש לטוב לנו אבל אנחנו זה צדקנו בקיום המצוה לא לתקות השכר כי אם לפני ד' אלקינו כאשר צונו כחוק המלכות וגזרתו על עבדיו גלל כן יפה אמרו חז"ל מצות לאו ליהנות נתנו כי אחרי כונת הלב הן הן הדברים שמחויבים אנחנו לשמור מצותיו שלא ליהנות בהם רק במצותיו חפץ כאמור אז צדקה תהי' לנו וזה פי' הכתוב פ' אחרי ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' הכינה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם היינו נחלת שני עולמות דבגמ' איתא וחי בהם ולא שימות בהם מיירי הקרא בחיי עוה"ז ולפי התרגום בחיי עלמא ופירש"י עוה"ב מצוה לאדם לעשות בכונה זו לקבל שכר שני עולמות אבל לא בשביל הנאת עצמו אך למען אני ה' דפירש"י נאמן לשלם שכר ושכר מצוה מצוה כפי' הביל"ע ומתורץ בזה קושי' הרשב"א הנ"ל דמצות לאו ל"נ והרי יש בהם שכר טוב כקושי' הנ"ל ומיושב כמבואר למעלה דגם השכר של המצוה מצוה וא"כ כשנתכוין לזה לקיים רצון הבורא ב"ה שוב לא מקרי הנאה דמצוה לאו ליהנות נתנה ודוק היטב והבן כי נכון ובזה מפורש ומבואר מד' תנחומא פ' לך ר' לוי אמר נסיון הראשון כנסיון האחרון שבראשון נאמר לך לך מארצך וכו' ונסיון האחרון לך לך אל ארץ המורי' ויש להתבונן מה חידש בזה התנא הק' ונכונים הדברים של זה תסוב מאמר הק' ליישב הקושי' המפורסמת מה הי' נתכוין זה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך לפי פירש"י לך להנאתך ולטבתך כאן אי אתה זוכה לבנים ושם אגדלה שמך ואברכך ואעשה אותך לג"ג ואודיע טבעך וכל הטובות האלה מעתה מה זה נסיון ומי לא ירצה בזה להיות נודד ולתקוע אהלו בארץ אחרת אחר שיהי' בטוח מהש"י על כל הגדולות והטובות לשם ולתפארת כאשר יבא שמה. אמנם באמת אם כי השי"ת אמר לו כן אבל אברהם אבינו ע"ה היסב לבבו לדלג שור באהבתו למקום ב"ה וחפץ לשמור מצותיו בלי תקנת השכר וכאשר שמע שכן רצונו של המקום ב"ה להתרחק מזה אל הארץ אשר יראהו נעשה כל ללכת בלי שום תקוה לשום טובה גדולה או קטנה וכל מחשבות לבו רק לטוב לפני אלקים וכאמור כאשר צונו וזה הי' הנסיון אל היודע תעלומות ואחר קראהו אברהם אוהבי ולזה אם כי ויאמר ה' אל אברהם לך לך להנאתך אבל וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כאלו ה' דבור קשה ולא לשם קבלת והבטחת הטובות האלה אך כמצות המלך על עבדיו וזה פי' מאמר ר"ל כנסיון האחרון שאמר לו לך לך להעלות את בנו לעולה ובזה ניכר לכל שכל עבודתו בזה הי' אך למלאות רצון הבורא ב"ה וצר לתקות שכר כי במה נחשב נגד אהבת בנו למאה שנים והכל יודעים כי מיראת אלקים ואהבת המקום ב"ה נשא רגליו והשכים לקיים דבר ה' כן נמי בנסיון הראשון הליכתו אך למען מצות ה' וזה פי' נכון ואמתי והבן היטב וזה פי' המקרא אחר בשורת הזרע האמור לו כה יהי' זרעך והאמין בד' ויחשבה לו צדקה נלאו המפרשים לבאר מה זה דכתיב ויחשבה לו צדקה ות"א ויחשב לזכות ולהאמור מובן דעיקר תפלת ובקשת אברהם אבינו ע"ה באמרו מה תתן לי הן לי לא נתת זרע עיקר מחשבתו אך למען לקיים זרע כשר ונצחי זרעו אחריו ללכת בחקי אלקים ותורותיו וכאמור כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו לעשות משפט וצדקה וע"ז הבטיח לו הש"י כה יהי' זרעך כמספר הכוכבים המאירים ומזהירים לעולם ועד כמבואר וע"ז האמין בהי ויחשב לו באופן שיעמדו בצדקת ה' כאמור במקרא וצדקה תהי' לנו לשמור מצות ה' כאשר צונו והבן היטב ודוק כי זה פי' נכון: