שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן כו
לקאלימייא לב"א הרה"ג ני'
עתה באתי על אודות אשר דרוש דרש ממנו זה פעמים שתי דרישות אחד ע"ד הטעלעגראף שנעשה לשם ד"א אי מהני לצוה"פ לענין שבת שמחולק הי"ד עם השבו"י וכבר נהג עלמא כהשבו"י וכ"ת פרץ לו דרך רחוקה ובא בארוכה ונכנס לפרצה דחוקה ושוב הוסיף שנית ידו כי בא בידים שניות מדברי סופרים לפסול ברחוק הצוה"פ מהכותל ג"ט גם בצד א' שלא כדעת המקו"ח. ולענ"ד דברי המק"ח קיים שכל דבריו שרירין וקיימין . אולם מתחלה אחקרהו על פתח דבריו יאירו מול עיני שהעלה כמה ראיות עצומות לפסול הטע"ג לצוה"פ אהובי ידיד לבי האמת אהוב מן הכל מששתי בכל כלי ולא מצאתי מאומה לפסול על מה ולמה. והדין ברור ופשוט בעיני לפי המבואר דמחיצה הנעשה מאלי' כשרה אליבא דכ"ע א"כ מה בכך דנעשה לשם ד"א הרי אפי' גבי לחי העשוי לחזק הבנין כמו שפירש"י ד"ה בלחי הבולט מדופני של מבוי לתוך רוחב המבוי ולא נעשה לשם לחי אלא הוציא בנינו בפאת ביתו כדרך שעושים משום חיזוק עכ"ל רש"י פחות מד"א נידון משום לחי אלא בד"א יצא אז מתורת לחי ונידון משום מבוי רק בהעמיד לשם לחי יש לו קול ואיכא היכרא להוציאו מכלל מבוי כיון דבמחשבה לחודא אינו מוציאו מכלל מעשה הכותל והריטב"א בחידושיו שם כתב לחד תירוצא דלמ"ד לחי משום מחיצה גם בד"א נידון משום לחי אבל באמת לא קימ"ל כותי' בזה דאנן קימ"ל דלחי משום מחיצה ומש"ה פסקינן כאביי דמהני לחי העומד מאליו וגם קימ"ל דלחי הבולט ד"א צריך לחי אחר להתירו וצ"ל כתי' הב' דהריטב"א. וכמו שכתב רש"י ותוס' שם והב"י הבין דסמכו עליו מע"ש מהני ג"כ אלא שהאחרונים חלקו עליו אבל עיקר הטעם דלא נפיק מתורת מבוי לתורת לחי במחשבה אם לא כשהעמיד מתחלה לשם לחי ונמצא בעלמא אין נ"מ לענין אם עומד לחזק או לשם לחי ובלחי המושך בד' יו"ד אפי' כשאיקבע לשם לחי לא מהני ונידון משום מבוי ולפי הנראה דסוגיא זו אטעתי' למר במה דתפס לי למנקט החילוק בין אם עומד לכך מתחלה לכל גוונא דמכשירין מחיצות המבוי שמזה המציא ליישב דעת רבינו הרמב"ם ז"ל גבי פרוץ מרובה על העומד דל"מ צוה"פ ליתר מעשר להשוות דעתו ז"ל למאי דנראה מתוך הסוגיא ד' י"א דמסקינן דלא כרב וכ"ת דימה בזה ג"כ דהרמב"ם מיירי בנעשה מאליו ולהכי ל"מ צוה"פ ובש"ס הברייתא איירי בעשה מתחלה לכך. הנה אין זה ישוב נכון שהרי הרמב"ם ז"ל גם בסוכה פסק כן פ"ד ה' י"ב בפרצה יתר על פשר אע"פ שיש לו צוה"פ צריך שלא יהי' פרוץ מרובה עה"ע ובסוכה מיירי בודאי שעושה הצוה"פ לשם סוכה א"כ ממילא גם בשבת כוונתו כן גם בנעשה מתחלה אלא דאין דמיונו עולה יפה מבלעדי זאת מה זו סברא לחלק במה דהוי הלמ"מ ומדברי רבינו נלמד דהכי אגמרה רחמנא למשה בסיני דפרוץ מרובה עה"ע לא עבדי אינשי פתחא ול"מ צוה"פ וכן מבואר בהרמב"ם להדיא פט"ז דשבת ה' י"ח עיי"ש א"כ אין להמציא מלבנו לחדש הלכה בנעשה לכך מהני מה שלא בארו לנו בעלי האסופות הקדמונים ז"ל ונמצא דכיון דהכי גמרינן דצוה"פ הוי פתחא וכסתום דמי לא בעי' היכר וגם בנעשה לאיזו דבר שלא לשם הכשר מבוי מ"מ הוי מחיצה גמורה ומהירושלמי שהביא מג"א בסי' תר"ל שמחלק בין אם נעשה לכך מתחלה דאז א"ל קנה ע"ג ותמה המג"א על המרדכי והג"מ דמתיר אף שלא נעשה לכך. והנה גם לפי העולה לפום רהיטא בכונת הירושלמי הוא דבעינן שיעשה מתחלה לשם סכך או לשם צוה"פ דוקא ג"כ אין ראי' לפי תי' הפמ"ג דהירושלמי פריך אמאי בעינן נוגעים הקנים להסכך ובעלמא צוה"פ לא בעינן נוגעים וע"ז מחלק בין אם נעשה לכך לא בעינן נוגע. הנה היוצא מזה עכ"פ דבנוגעים הקנים לשלמעלה ע"ג א"צ להיות עשוי לכך הרי מבואר להדיא דאפי' נעשה לשם ד"א ג"כ מהני צוה"פ מעליא אולם אם כפי פי' זה תקשי וכי בעינן בסכך דיעשה לשמה הרי גם בנעשה לצל כשר א"כ מה זה חילוק בין אם נעשה לשם כך או לא נעשה לכך ויהי' סתירה מהירושלמי להש"ס דילן וגם מה זה תמה המג"א ז"ל על המרדכי דפוסק דבצוה"פ ל"ב נעשה לשם כך דמחיצה העומד מאליו ואפי' בלחי העומד מאליו כשר ובסוכה כשרה שלא לשם מצות סוכה א"כ אין סתירה להמרדכי שהניח דברי הירושלמי ופוסק כש"ס דילן. איברא דבאמת אין הפשט בדברי הירושלמי לענין אם נעשה לשם מצות והיתר סוכה או לשם צוה"פ בזה לא איירי הירושלמי כלל אלא דעיקרן של דברים סובבים הולכים רק אם נעשה לכך היינו שבתחלת עשייתן נעשה הסכך שיניח על הקנים דהיינו לחברם יחד שיהיו שוכבים זע"ז או אם נעשה להיות בפ"ע ואח"כ העמיד הקנים וזה סובב הולך דברי הירושלמי החילוק אם הקנים נוגעים בהסכך לא בעי קורה מ"ג ונחשב הסכך לקורה שע"ג הקנים לצרף להיות צוה"פ וזה דוקא כשעשוי מתחלה לכך להיות הסכך מונח על הקנים ואין הכונה אם העמיד לכך לשם היתר דזה אין נ"מ רק דהכוונה אם העמיד על כך לחברם יחד הקנה שע"ג עם הקנים שתחתם והיינו אם הסכך עשוי לכך מתחלה להיות שוכב ע"ג הקנים שנוגעים בו אז מהני ולא כשהסכך עשוי להניח ע"ג הכתלים רק אח"כ העמיד קנים תחת הסכך אין זה מקרי צוה"פ וזו סברא נכונה וע"ז תסוב קושי' המג"ח על המרדכי והגמ' למה השמיטו זה דמשמע מדבריהם אף כשלא עשוי הסכך לכך מתחלה רק שהניח ע"ג הכותל ואח"ז העמיד הקנים תחת הסכך שלא עשוי לחברם יחד בזה לא הוי צוה"פ ובזה יש להחמיר וז"ב ופשוט בכונתי:
ומעתה בצוה"פ הטעללעגראף שנעשה מתחלה לכך שפיר צוה"פ מדינא ואין בזה שום חומרא כלל אליבא דכ"ע ולענ"ד די"ל דגם הי"ד כוונתו לומר אם עשוי הקנה שע"ג לחזק הבית ולא להיות מונח על הקנים שתחתיו בזה דעתו להחמיר אבל לא בענין כזה כמו הטע"ג ובזה מובן סברת הקרבן עדה (אם כעת אין בידי אפס מה שהביאו כ"ת) שפי' דהירושלמי מיירי בפרוץ מרובה אז בעינן שנעשה מתחלה לכך כאשר פירשתי דאז הוי כסתום וכמחיצה ממש משא"כ כשלא נעשה לכך מתחלה להניח הסכך ע"ג הקנים לאו דינו כסתום כיון דפרוץ מרובה והמרדכי מיירי בעומד מרובה מהני גם כשלא נעשה לכך דאינו אלא להעדפה לחומרא כמ"ש המג"א ואין ממנו ראי' לדברי כ"ת הנ"ל:
ואשר העלית בכחך להוכיח דצריך דוקא להיות הצוה"פ סמוך לכותל דאל"ה לית להו שקפי ותדע מכח קושי' הריטב"א ובסמוך לכותל הכותל הוי שקפי אגב שיטפא כ' כן שלא בדקדוק מה יענה בנעץ ד' קונדסין דג"כ הוי צוה"פ דאז אינן סמוכים לכותלים זאת ועוד שנית איך אפשר לומר דהכותלים הוי שקעי הרי כשהכותל אינו שוה אלא אבן נכנס ואבן יוצא שפירשו במנחות ל"ג עיי"ש ועוד דא"כ דבריך גם כשרחוק פחות מג"ט איך מהני הצוה"פ הרי הוי פתחי שמאי אלא דהקושי' מעיקרא ליתא רק כפי תי' הריטב"א והטעות שנפל בדפוס נראה להדיא וכמ"ש מוחז"ל וחסרון הניכר הוא דאל"כ אין פי' לדברי הריטב"א אלא ע"כ דנחסר ב' תיבות וי"ל והיינו דבפתח בעי' שקפי אבל בצוה"פ ל"ב שקפי והחילוק מבואר ומוכרח כמ"ש הגאון מוחז"ל ותורת אמת בפיהו כמש"נ תתן אמת ליעקב:
ומ"ש לפסול הטע"ג כי לא נעשה להיקף דירה לא ידענא מה קאמר הנה למה לא יקשה בעיניו שכמה גדרים וחומות שמצטרפים לחומת העיר להתיר הטלטול במבואות שלנו והמה עומדים שלא לשם דירות לדור בתוכם רק לשדות ולגנות ולנחת ולשמירה וכי שמוע לך בהא להרהר לענין היתר עירות שלנו בטלטול ולמה נתן לבו רק למחיצות הטע"ג אלא דבאמת טעות גדול הוא שכבר מבואר דעירות שלנו מוקפים לדירה לבני בתים והדר מקיפים וכמבואר בש"ע סי' שכ"ה ות"א ומחיצות הבתים והבנינים מקיפים את העיר והפרצות מתקנים בצוה"פ וגם בנעשים מאליהם כשרים מה בכך שלא נעשה רק לד"א אין בזה שום חשש אך מה שכ' ש"ע שנוטל צוה"פ שמקודם נעשה פרצה שנפרץ המבוי לגנות ושדות זרועות של נכרים ובאופן שהזרעים מבטלים ההיקף לדירה ודאי דבזה היטב לראות להנצל מהחשש איסור אך אנכי לא אוכל כלכל מה חילוק בין אם נעשה צוה"פ אחר או הצוה"פ שע"י הטעג"ר ועל הסתם ודאי שצריך תיקון במקום שנפרץ לגנה וכדומה והש"ע פתוח בסי' שנ"ח על אופנים המבוארים שמה. ומה שהביא בשם רב מסטאניסלאב שהתיר בימות החורף שניטלו הזרעים פשיטא דטעות גמור הוא איך מלאו לבו להתיר נגד דעת הט"ז בסי' שס"ג לענין מים הנקרשים שגם בימי הקיץ אסור ובדעת המג"א דמשמע לכאורה מדבריו דוקא בזמן הקרושה ולא בקיץ אבל אין הכרע בדבריו ועיי' בשו"ת כנ"י באורך שהאריכו הגאונים שמה בפי' דבר זה אבל גם למה דמסיק הכנ"י עכ"פ לדעת הט"ז בטל המחיצה על כל השנה והוא ירא להתיר נגד דעת המ"ד עיי"ש אנן מה נענין. ועוד נ"ל דזה דוקא בחשש שמא יעלה הים שרטון האריכו ושקלו וטרו הרבה אבל בזרעים הדבר פשוט וברור כיון שנזרע פעם אחד ובטל המחיצה שהוקף לדירה (וגם בודאי עתיד לזרוע בקיץ הבא ועתיד לכך בודאי נתבטל על כל השנה וא"צ לפנים ועיי' בתוס' ד' כ"ה ד"ה ומאן דאסר ועיי' במג"א סי' שמ"ה ס"ק ט') וגם דל בתר טעמא החילוק שבין נטוע לזרוע פירש"י דבזרעונים לא דיירי אינשי ובטל דירתו משא"כ בנטוע דבצל אילנות ארחי' בהכי להסתופף תמיד. וא"כ ממילא כיון דהגנה עסוי לזרעה ולא דיירי אינשי כיון שמוכן לזרעים ועיי' בתוס' ד' כ"ה ד"ה ומאן דאסור ועיי' במג"א סי' שס"ה ס"ק ט' ומשם יש ללמוד בק"ו והבן:
וגם כמה שחקר כ"ת ויצא לפקפק במה שכ' המקו"ח דמהני צוה"פ מן הצד כשהחוט בתוך החקיקה שנחקק בתוך הקנה כיון דאין לו שיעור ומה שרחב יותר כמאן דפסק דמיא ויצא לדון אם אמרינן כל העומד לכך כעשוי דמי וכדומה באלה. הנה באמת קימ"ל הן לחומרא הן לקולא כל העומד לכך כנעשה דמי וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' שכ"ד דקימ"ל כר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומיישב שיטת הר"ן דהגט בטל וכן הוא האמת בכמה דוכתי וכבר דברתי מזה הענין ארוך הוא בש"ס ופוסקים וצריך ביאור היטב ואין כאן מקומו עכ"פ הדבר מבואר להלכה כן גבי הכשר מבוי לשבת בקורה של אשרה פסול משום דכתותי מכתת שעורא וכן כ' הרמב"ם ז"ל שם דכל השיעורים אסורים מן האשרה אלא דבאמת א"צ לזה הכלל בענין עירוב העב יותר שיטפא דלישנא נקט כמאן דפסק דמיא והיינו כיון דא"צ שיעור להקנה ובכ"ש סגי מה בכך שעב יותר הרי גם ליתא לזה ג"כ סגי בהאי פורתא דהחוט של מעלה מונח ע"ג וגם במה שעלה למעלה לא מגרע בשביל זה ושפיר הוי דומיא דמשקוף על המזוזות ודבר פשוט הוא:
אולם בהיותי בזה הענין אמינא מה שהעלו רעיוני עתה בשעתא דקא עסיקנא בהאי הלכה להשיב לשואלי דבר נכון ומתקבל מענין לענין באותו ענין דבר הלמד מענינא דהאי פרשתא הא דאיתא בגמ' לחלק בין לחי של אשרה דכשר וקורה של אשרה דפסול ומשום דכתותי מכתת שיעורי' וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל וכן איתא בש"ע והב"י בשם מהר"ם כ' דס"ל דחוט הסרב"ל דוקא לא תקשי מדמכשרינן עצי אשרה דכמ"ש דא"ל דהא דבעי חוט הסרב"ל לאו משום דבעי' שיעורא אלא משום דבעי' שיהי' ראוי להעמיד בה שום דבר ואשרה נמי ראוי להעמיד בה א"נ טעמא דמכתתי שיעורא לפי שעומד לשרפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ויעשה ממנו עמוד מהני משום לחי וכ' א"ז הט"ז ס"ק ה' ותמהני שנעלם ממנו משנה שלמה דשלהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה וכן ביו"ד קמ"ב דאפר אשרה אסור בהנאה והוי האפר כמו העצים עצמן והנ"ל ליישב דהנה זה כביר עוד בימי חורפי שדיתי נרגא באשר העלה הגאון הפלתי ז"ל ביו"ד סי' יו"ד בסכין של ע"ז והרי"ף ז"ל השמיט האי מימרא לגמרי וכ' ליישב וז"ל ואי לאו דמסתפינא דליחייכי עלי בבי מדרשא הוי אמינא הך דלאכול בשחיטה הוא מצות וזבחת דלא לנחור כבמדבר רק נצטוו על מצות שחיטה וכך מברכים וא"כ מצות לאו ל"נ כשם מצות לולב וכדומה מותר באשרה והאי מימרא דרב קודם חזרה בר"ה דסובר מל"נ אבל לפי הקימ"ל ליתא לכל הדברים. והנה לפי דעת הגאון שהעלה דבר חדש ולכאורה דבר תימא הוא על הנשר הגדול שהעלים עין מגמ' עירובין ל"א דמסיק אליבא דרבא דפליגי אי מערבין דוקא לדבר מצוה ונמצא עולה מתוך הסוגיא דאין מערבין לדבר הרשות ל"א דגוף העירוב לאצולי מעבירה ג"כ מצוה תחשב ויהי' מותר באיסורי הנאה אלא דוקא היכא דהמצוה הוי בקו"ע אז אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ולא בשוא"ת שהיא רק שלילת באיסור ע"ז ל"א מצות לל"נ ולהכי מחלקינן בין אם מערבין רק לדבר מצוה או אם מערבין גם לדבר הרשות וגם הדבר תלוי בזה דקימ"ל דגם בדבר מצוה אם יש בו הנאת הגוף ג"כ אסור הנאת המצוה כיון דפתיכא בי' הנאת הגוף וכמו בנודר הנאה מן המעין בימות החמה . וכמ"ש הר"ן בנדרים ט"ו גבי הנאת תשמישך עלי ומש"ה בעירובין ובזביחה הואיל דעושה בשביל הנאתו שלא לדבר מצוה ניהו גופא דעובדא ענין של מצוה היא בשוא"ת ל"ש בי' לומר מצות לל"נ כיון דנמשך מזה הנאת גופו ואיך נימא בזה להתיר מכח מצות לל"נ כיון דגם במצוה דקו"ע כשיש בו הנאת גוף ג"כ אסור . ואשר אני אחזה לחלק הענינים ולהשוות הדיעות וליישב דברי הגאון מאורן של ישראל העלתי ז"ל וניהו דלא נחית לזה לברר דבריו אבל הואיל שיצא מפי אותו צדיק תורת ה' מפיהו אנו חיין ואמרתי דבריו ז"ל טובים ונכוחים עפ"י שהביא השעה"מ פ"ח מה' לולב מספר מעשה רוקח שמצא כתוב לאמור בשם הרב המאירי ז"ל לחלק יצא בין כשהנאה לגוף בא בשעת עשיית המצוה לבין אם בא לו אח"כ . והשעה"מ המציא סברא לחלק בין כשהנאה לגוף מגוף האיסור לבין כשבא רק ע"י גרמא מן עשיית המצוה עיי"ש ומדברי שניהם למדתי והעליתי ביאור הדברים שמתוך כך יתברר כל הענינים דבר דבור על אופניו על מקומו יבוא בשלום באין שום סתירה ונקוט זה הכלל בידך דבמצוה שהיא בשוא"ת דהיינו שאינו מחוייב לעשות הדבר ההוא רק בעבור דבר הרשות אך ההיתר בא ע"י עשיית המצוה . הנה אם גופא דעובדה מעשה מצוה היא אף שנעשה בעבור שיותר דבר הרשות ותכלית הדבר דבר רשות הוא אבל גוף המעשה כמצוה עפ"י התורה מדאורייתא או מדרבנן בזה ודאי הסברא נותנת דנימא מצות לאו ל"נ כיון דבשעת מעשה שעושה אף דעושה ע"י איסור הנאה מ"מ הרי במצוה הוא עוסק וזה לא מקרי הנאה אף דכונה היא להכשיר דבר רשות וזו סברת השעה"מ . משא"כ כשהמעשה גופא בשעת שהוא עוסק יש בו ענין הנאת הגוף בודאי לאו שפיר עביד לעשות באיסור הנאה אבל במצוה דקו"ע אז שייך החילוק של הרב המאירי ז"ל אם נהנה מגוף האיסור בודאי אסור אבל כשאינו נהנה מגוף האיסור רק שנצמח מזה הנאת הגוף לית לן בה והבן היטב דוק ותשכח שבזה יתיישבו כל הענינים בכמה מקומות . ומעתה בזביחה בסכין של ע"ז שפיר קאמר הגאון הפלתי ז"ל דניהו דתכלית העשי' בעבור דבר הרשות לזבוח ולאכול מ"מ הרי גופא דעובדא לקיים מצות וזבחת ואין בו שום הנאה הגוף והמצוה היא בשוא"ת שלא לאכול בשר נחירה בזה הסברא נותנת דנימא בי' מצות לל"נ ושרי' הזביחה ונסתלק האיסור שאינו זבוח בסכין של איסור הנאה וה"ה בעירובין כשמערבין לדבר מצוה ש"ד וניהו שהולך לבית המשתה ונצמח מזה הנאת הגוף הרי גופא דעובדא וההכלית לדבר מצוה . משא"כ כשמערבין לדבר הרשות הרי יש במעשה גופא הנאת הגוף דקונה בית באסורי הנאה ובשביל דבר רשות וכמו כן בעירובי חצרות אף דיש בו ג"כ ענין מצוה כמ"ש השעה"מ בשם מרן ז"ל פ"א מה' עירובין ליישב דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דמערבין ע"ח וש"מ ביה"ש דלא גזרו על שבות ביה"ש במקום מצוה אף שהוא דבר רשות מ"מ כדי לאצולי מן האיסור שלא יכשל בטלטול באיסור שבת מצוה מקרי והרי ראי' גמורה דלהציל מאיסור ג"כ מצוה מקרי ולא גזרו בי' משום שבות ביה"ש מ"מ באיסורי הנאה לא שרי לערב משום דיש בשעת מעשה הנאה מגוף האיסור ולא ע"י גרמא דקונה קנין באיסורי הנאה הוי . ומש"ה אין מערבין לדבר הרשות וגם לסכך בעצי אשרה אסור אף דהוא מצוה דקו"ע מ"מ יש בו בשעת מעשה שעושה המצוה בישיבת סוכה הוא לו למחסה ולצל ג"כ והנאת הגוף בשעת מעשה וכמו בטובל במעין בימוה"ח ובהנאת תשמיש כ"ז אסור וז"ב ונכון ועולה יפה דברי הגאון ז"ל :
אבל שאר הפוסקים דהביא לדינא דבסכין של ע"ז לא ישחוט היינו דכיון דעכ"פ לכתחילה ראוי לאסור ניהו דמצות לאו ל"נ מ"מ לכתחילה לאו ש"ד לאשתמושי בי' וכהאי דסנדל של ע"ז לא יחלוץ לכתחלה משום דמאוס לגבוה וניהו דמכסין בעפר עיה"נ וכתבו בתוס' חולין פ' כה"ד דלגבי עבר לכסות ל"ש לומר דמאוס לכתחלה אבל בסנדל לחליצה שייך לאסור לכתחלה ויש לדמות סכין לשחיטה לסנדל לחליצה ובפרט דמברכין בו ודאי דלכתחלה אסור ע"כ פסקו הפוסקים דלא ישחוט בסכין של ע"ז ובדיעבד בבהמה ברואה אסור הבשר כיון דיש בו הנאה הגוף אף דעושה מצוה וזבחת. וי"ל דבהא פליגי הרי"ף שלא הביא האי מימרא סובר דאם מצלל"נ גם לכתחלה מותר רק בתק"ש ובלולב שייך לומר משים דמאוס לגבוה ולא בסכין לשחיטה וא"כ אין בו איסור כלל ומש"ה השמיט המימרא והפוסקים שהביאו סברו דגם בזה שייך לאסור לכתחלה וא"כ בבהמה בריאה דלא הנאה היא דקלקולו הוי יותר על תיקונו ומש"ה בדיעבד מותר. משא"כ במסוכנת דיש בו הנאה אסור לכתחלה וגם בדיעבד מסתפק בו הרא"ש בפ"ק דחולין ומסיק להתיר והרשב"א אוסר כל הבהמה והיינו משום דכיון דלכתחלה אסור א"כ ראוי לאסור גם בדיעבד מכח מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ודוקא במצוה בלי הנאת הגוף ניהו דגם במצוה לכתחלה לא ש"ד היינו רק משום דמאוס לגבוה ראו חכמים לאסור רק לכתחלה ולא דיעבד. משא"כ כשיש בו הנאת הגוף ודאי דאסור לכתחלה מדינא ע"כ. אסור בדיעבד מכח דאי עביד ל"מ ובזה פליגי הרשב"א והרא"ש ועיי' בסי' יו"ד וקמ"ב זה הנראה לפענ"ד ביאור הדבר:
ולענין לסכך בעצי אשרה עיי' בנו"ב מה"ת סי' קל"א ל"ב ול"ג ע"ש באורך ואכמ"ל בזה הענין אך מה שרצוני לבאר בזה עתה בנידון לחי של אשרה דכשר בדיעבד אף דנמשך מזה היתר טלטול במבוי מ"מ הרי גופא דעובדא הוי עסק המצוה ולא ליהנות נתנו ומש"ה כשר בדיעבד ואין לומר הרי מ"מ לכתחלה לאו ש"ד לאשתמושי בי' דיש בו היתר טלטול לדבר הרשות וכמו דאין מערבין למ"ד מערבין לדבר הרשות אבל בביה"ק אסור. הנה מלבד דיש לחלק דשאני התם כיון דבשעת מעשה קונה בית באיסור הנאה ומש"ה ראוי לאסור כדאיתא בעירובין ע"ח אף גם מבלעדי זאת הנה לפי מ"ש בתוס' תמורה גבי צורם אוזן בכור דמה"ת הוי מום לשחוט עליו ול"א בי' מלתא דאמר רחמנא ל"ת ל"מ משום דגם בממילא כשר בנפל בו מום וא"צ למעשה דידי' עיי"ש. א"כ לפי מה דקימ"ל לחי העומד מאליו כשר דלפי משום מחיצה ועומד מאליו כשר א"כ ל"ש האי דינא דרבא דא"ר ל"ת אעל"מ ושפיר מהני מעשיו ול"ק קושי' הט"ז על הב"י ומש"ה לחי של אשרה כשר אלא דלפ"ז תקשי לכאורה אמאי בקורה של אשרה למה לנו לאפסולי משום דכתותי מכתת שיעורי הרי בלא"ה נמי כיון דעכ"פ לכתחלה אסור הואיל דיש בו משום הנאת גופו למשתרי לטלטולי במבוי א"כ ל"ש בי' לומר מצות לאו ל"נ א"כ בודאי דאסור לכתחלה כפי המבואר א"כ שוב גם בדיעבד לא מהני מעשיו דקורה משום היכרא וכשעומד ממילא לאו היכרא איכא וצריך למעשיו דוקא ונימא בי' אי עביד לא מהני ויותר קשה לדעת הראב"ד ז"ל דסובר דגם קורה כשרה ול"ש לומר כתותי מכתת שיעורי' דגמ' בדרך אפשר קאמר ומכשיר גם בקורה ש"א וע"כ צ"ל לדידי' דסובר כסוגי' דע"ח גם סולם של אשרה דאמרו מ"מ פתחא הוי אלא דארי' הוא דרביע עלה וכשי' הרא"ש שם להכשיר סולם של אשרה ופוסל אילן אבל זאת תקשי לפסול קורה משום איסור דא"ע ל"מ. ועכ"ל לשי' הראב"ד ז"ל דסובר דהואיל דהוי מצוה להכשיר המבוי וכמש"כ השעה"מ בשם מרן ז"ל בפ"א מה' עירובין הנ"ל דגם זה ע"ח הוי מצוה להציל ממכשול האיסור טלטול וכיון דהוי גופא דעובדא מצוה שוב אמרינן מצות לל"נ וניהו דראוי לאסור לכתחלה כשאפשר באחרת וכמו בסנדל של ע"ז אבל לא ראוי לאסרו בדיעבד ונכונים הדברים וברורים זה העולה על רעיוני עתה ואין עוד הזמן גרמא להאריך בענינים האלה שוב פקחתי עיני וראיתי בס' י"ד שהרגיש קצת בהנ"ל אבל דחק עצמו ליישב קושי' הט"ז הנ"ל וע"ש הוא ברור ונכון. ומעתה יצא לנו הדין בצוה"פ של איסור הנאה ודאי דג"כ מותר כיון דא"צ שיעור ול"ש לומר מכח דכתותי מכתת שיעורי' וגם אין לומר אי עביד ל"מ כיון דגם בממילא מותר וכמו בלחי הנ"ל והלום ראיתי בנו"ב מה"ת סי' מ"א כ' להכשיר בפשיטות צוה"פ בעצי אשרה ושרי לכתחלה וממילא מוכח מני' דהכשיר ג"כ בצוה"פ שנעשה ממילא ודלא כשי' הי"ד אלא דלענ"ד גם הי"ד לא איירי כ"א כשעשוי לחזק הבית ולא להניח ע"ג הקנים וזה כדברי הירושלמי הנ"ל ועיקר דאין שום פקפוק בטע"ג דעולה לשם צוה"ג. וגם במה שהביא בשם רב"א לפסול משוה צוה"פ שעשאו מן הצד. הנה בט"ג דלפנינו לא נעשה מן הצד כ"א ע"ג כיון דנתחב בתוך העמוד וכבר כתבתי דהדין יפה וברור כדברי המקו"ח דגם בקצת ע"ג מהני אף דעב ביותר לא מפסיד מידי וז"ב ופשוט דאם מונח משהו ע"ג העמוד שפיר דמי להכשיר ואין לזה שיעור: