שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן כד
עוד להרב הנ"ל.
בדבר שאלתו בן כפר שהולך לעיר ע"י עירוב והביא ביו"ט דגים לעיר אם מותר לאכלם אף מי שהובא בשבילו באותו יום. וראשית דבריו שהביא עמו כלומר לצרכו אם מותר לאכול עמו וסוף דבריו כשהביא רק בשביל א' מאה"ע מח"ל ונסתבך בדברי מהרש"ל שהשיג עליו הט"ז ומתוך כך נכנס לפלפל בדברים שאינם ראויים לשמעם בפי' מהרש"א ובפירש"י בעירובין מ"א שהביא המג"א בסי' ת"ה. בראשון מה שפשט בעיני רומע"ל שלפי הבנת מהרש"א תוס' פליגי על רש"י מכח מה שפי' בתוס' דבמזיד וחזרו מותרים אפי' למאן דאפקא וגם כתבו דשוגג שלא במקומן שרי מכח כ"ש מהא דבמזיד במקומן כדאיתא התם ומזה למד כ"ת דלהתוס' שרי בשוגג גם למי שהוציאן. ידידי במחו"כ לא דק בזה דה"פ השתא במזיד שרי גם לדידי' במקומו מכ"ש שוגג לאחרינא שלא במקומן ובזה מובן היטב למה עדיף שוגג ממזיד הרי במקומן אנוסים והרי הם כבתחלה בתחומן ששבתו. משא"כ בשוגג שהם מח"ל אבל לפירש"י מובן היטב כיון דחזינן דלא קנסינן לדידי' בעבר על איסור תחומין במזיד ונשאר בהיתירא כבתחלה מכ"ש בשוגג לאחריני דבאמת אין שום סברא לאסור לאחרים בח"ל כמו שפירש"י ותוס' ביצה כ"ה יעיי"ש אבל הוא עצמו אבד זכות תחומו בשעשה איסור עכ"פ בשוגג ולא גרע מפירות נכרי שהובא בשבילו מח"ל וכדברי מהרש"א ז"ל ומיושב בזה קושי' הי"ד שתמה על תוס' האי כ"ש ע"ש שהניח בצ"ע ולדברי ניחא והבן היטב ואדרבה פירש"י ותוס' נכונים וצדקו יחדיו וצריכים זל"ז ולא כמו שעלה בהו"א בדעת כ"ת לומר דלרש"י אסור למי שהוציאן במזיד וחזרו הס מלהזכיר למעיי"ה בסוגיא וזה כשגגה היוצא מלפניו ואין כאן פלוגתא בין רש"י ותוס' ודברי מהרש"א צודקים ודוק שבזה נסתר כל דברי כ"ת:
אכן מדוע לא עמד כבודו מה שלכאורה נפלא בעיני על דברי מהרש"א ז"ל שהם כסותרים דברי עצמו ביצה כ"ה הוא מקיים הטעם אחר שמחקו מהרש"ל דלאו משום איסור תחומין אסורים הפירות שהביא הנכרי בשביל ישראל זה דאל"כ למה מותרים לאחרים רק משום שלא יאמר. ומעתה לפי טעם זה למה פי' בכאן דברי רש"י דאסור לדידי' הלא ל"ש בזה האי חששא ולא קנסינן שוגג אטו מזיד ומשום איסור תחומין שנעשה לא אסרו וכ' דלא גרע מנכרי שהביא פירות אסורים למי שהובא בשבילו. ולכאורה קושי' שראוי לעורר הוא וצ"ע וחפשתי ומצאתי שעמד בזה בס' בית יעקב. אולם באמת לק"מ דניהו דמקיים מהרש"א גם טעם אחר שברש"י אבל מ"מ לא נטה גם מטעם הראשון משום איסור תחומין ובאיסור דרבנן לא גזרו כ"כ לאסור לאחרים וגם תוס' קמו בשטה זו ולהאי טעמא קא מפרשו שפיר דגם בכאן אסור לדידי' לבר ולא לאחרים וא"ש דברי מרן ז"ל ומוכרחין גם בדעת התוס' כנ"ל והבן. ומה שרצה לחדש דרש"י כיון לדברי הג"א ממני נשגבה דעתו ונסתרה דרבו הלא רש"י כ' למי שערב או לבני העיר הסמוכים לשם ולהג"א א"צ שעירבו או לסמוכים רק להביא לביתם ובשבילם והרי מבואר היטב דלמי שהביא בשבילו אסור רק לאחרים שיכולים לבוא לשם וכדומה והוא לא נתכוין להם גם מה שפי' בדברי רש"י דרבותא הוא קמ"ל דלאחרים ג"כ שרי לא האמנתי שיאמר דבר זה צורבא מרבנן אלולי שראיתי מעשה ידיו כוננו אצבעותיו ואין צורך להשיב עליו:
גם מה שכ' בס' ת"ש אני אומר שארי לי' מרי' על שהקיל בעיניו לסתור דברי מאורן של ישראל מהרש"א והמג"א ז"ל וכתב עליהם שדברו שלא בדקדוק והוא ז"ל לא דק ורבנן קדמאי ממנו דקו בה היטב מדקאמר יאכלו ולא יאכל משמע רק אנשים זולתו ולא המביא וגם לא מי שהובא בשבילו כמה דקימ"ל בכל דוכתי דכל הנעשה בשבילו דינו כעושה ממש בעצמו ועיי' ביו"ד צ"ט וכדומה באלה ועיי' בט"ז שם מה שהביא בשם רש"ל ועיי' בפר"ח שם שמשיגו ואין הדין עמו ואכמ"ל. וגם לשון המחבר שכ' מותרים לאכלם ולא כ' יאכל משמע ג"כ יותר מלשון הש"ס דמותרים לאכילה לאחרים דייקא וע"ז שפיר מביא המג"א דברי רש"י ז"ל שאין בו פי' אחר רק כפי' מהרש"א ז"ל ובמה שמסיים עסס"י תקט"ו כלומר לענין מוקצה וכמבואר שם וכדבעינן למימר לקמן בס"ד והטעם דאסור לאחרים דאין ליהנות ממעשה איסור למי שהובא בשבילו ולא יתקיים מחשבתו ומה שמותר לאחרים ביארו רש"י ותוס' דלא החמירו ולא גזרו כ"כ באיסור דרבנן וכמו בביטול הנ"ל:
ומעתה נבוא לעיקרא דהאי דינא דשאילנא קדמיכון מה שהתחיל לדבר בהביא עמו כלומר לצרכו אם מותר לאחרים לאכול עמו ונסתייע להתירא מדברי המחה"ש שפי' כן דברי המג"א שכ' כן לענין מוקצה יעויי"ש של"ה מוקצה לכל כיון דלא הוקצה לבעה"ב נפלאתי על כ' למה לא נפשט לי' להיתר מגמ' ערוכה העסוק בה פירות שהובא לישראל זה מותר לישראל אחר וא"כ כשהביא עמו לצרכו מותר גם לאחרים לפי שלא הלך בשבילם וגם היא משנה שלימה כמו שיתבאר לקמן ברצ"ה:
אמנם כשלא הביא לצרכו כלל רק הלך או שלח בשביל אחר שלא ערב לשם ואפי' כששלח ע"י נכרי בזה צ"ע ויתבאר היטב בעזה"י. דהנה באמת קימ"ל כל מידי שאדם עושה בשליחות חברו הוי כעושה חברו בעצמו דשליח של אדם כמותו ואפי' בעושה לן שלא מדעתו רק דניחא לי' בכך דנעשה בשבילו הוי כעושה בעצמו ואפי' כשהשליח אינו עושה איסור רק שעושה בשביל חברו ולחברו איסור הוא נחשב כעושה המשלח בעצמו האיסור ונמצא דיש כאן איסור דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאו הוא כן מבואר בכמה דוכתי עיי' ב"מ ד' י"א ואפי' באיסור דרבנן דהיינו בעירוב תבשילין כשלא עשה ע"ת אסור לאחרים שעשו ע"ת לאפות ולבשל בשביל מי שלא עשה וכן מבואר בש"ע סי' תקכ"ז ועיי' ביצה י"ז בתוס' ד"ה ואי אמרת קמחו נאסר כ' וז"ל ועוד קשה כיון שהוא נאסר מאיזו טעם יהי' מותר שאחרים אופין בשבילו וכי אחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו עכ"ל עיי"ש נמצא מבואר בתוס' להדיא דאף מה שמותר לאדם לעשות בשביל עצמו אבל אם אסור לאדם אחר לעשות אסור להמותר לעשות בשביל הנאסר והא דמותר לאחרים לאפות ולבשל לו כשמקנה לו קמחו זה הוא דכיון דכל עיקר האיסור הוא שהוא בעצמו אסור לו להכין בשביל עצמו והרי הבעה"ב התיר למי שלא עירב ע"ת לבשל לאחרים ואף שהטור משיגו ובב"י היינו משום דאסור גם הוא להכין לו ולאחרים ג"כ ובטור כ' הטעם שאין העולם יודעים שלאחרים מבשל והב"י כ' הטעם דאסור הוא להכין לא לו ולא לאחרים אבל כשמקנה קמחו מותרים האחרים לבשל משום דכל האיסור אינו אלא דשלו אינו רשאי לבשל וכשמקנה לאחרים הם מבשלים ונותנים לו אח"כ במתנה ובשעה שהאחרים מבשלים עדיין הוא שלהם ומש"ה מותר וא"כ לא מיבעי' לדעת בה"ע הנה הוא בעצמו מותר לבשל כשהם של אחרים ע"כ פשיטא דלק"מ. אמנם אפי' לדעת הפוסקים דהוא אסור לבשל בשל אחרים אבל מ"מ מותרים האחרים שאין בזה נעשה האיסור כלל וכל הפוסקים נקטו הענין דכך היא הגזרה שמי שלא עירב עירוב תבשילין אסור הוא בעצמו להכין לו בשלו לא לו ולא לאחרים רק אחרים מותרים להכין לו בשלהם אבל זו מבואר ומפורש בתוס' הנ"ל בדבר שאסור לו בעצמו לעשות גם אחרים אסורים לעשות בשבילו אף שמותר לאחרים לעצמם וז"ב.
וראי' ברורה לדברי ההם מהא דמבואר באו"ח סי' רס"ג בשו"ת שהאריך הט"ז לחלוק על רמ"י שאוסר למי שהבדיל במוצ"ש לעשות מלאכה למי שלא הבדיל עדיין והט"ז ז"ל חולק עליו יעיי"ש באריכות והטעם משום שבידו לעשות הבדלה בכל עת שירצה. ועוד מטעם אחר התיר הט"ז והיא העיקר בעיניו דאמירה אינו אסור אלא במלאכה שאסור לכל משא"כ בדבר שמותר לאיזו אנשים אחרים אינו אסור בו אמירה יעיי"ש אלו הטעמים שהעלה הט"ז להתיר שם ובלא"ה הי' אוסר לעשות מלאכה בשביל מי שלא הבדיל אף בדבר שהוא שלו מדמסתם לי' סתומי. ומעתה בנ"ד לא שייכים שני הטעמים דמה הי' בידו לעשות באותו יום שיוכל לילך ולהביא משם מחו"ל לכאן וטעם השני לא שייך בזה כיון דבאמת אסור לכל להביא מחו"ל ומה שמותר לזה המביא בשביל שהוא ערב והוי לגבי' בתחומו ביה"ש דעיו"ט והרי חו"ל ג"כ אליו אסור רק לכאן מותר מפני שהוא בתוך תחום שביתתו וז"פ וברור ומובן מאליו:
ובהאי דינא דשמואל בשבת קנ"א דמותר אדם לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך שבתחומי אע"פ שהוא בעצמו לא יכול להלוך לשם ולשמור. הנה לא מבעי' לדעת הר"ן ז"ל שהשיג על הרשב"א שם דאין הנידון דומה לראי' משום דכאן אית לי' היתר ע"י בורגנין אבל בקבלת שבת אסור לומר לחברו לעשות לו מלאכה ומכ"ש באפוקי יומא יעיי"ש א"כ לדידי' הדין מבואר דאסור בנ"ד אלא דאפי' להרשב"א ז"ל דיליף מני' דמותר למי שלא קבל עדיין שבת לעשות מלאכה לזה שק"ש מ"מ הרי כל עיקר שהחזיק הט"ז ז"ל דעתו וסברתו משום דאמירה מותר לדבר שאינו שוה בכל יעייש"ה. משא"כ בנ"ד וכמבואר ועיי' בשו"ת ב"ח סי' ק"י דמסיק להלכה לענין האי מחלוקת הפוסקים בדין הנזכר אם מותר לעשות לו מלאכה עבורו באם עשה לו מעצמו המקיל לא הפסיד ויש לו על מי לסמוך על הרשב"א ז"ל והמחמיר תע"ב אבל לומר לו שיעשה עבורו מלאכה אין ליהנות ממנו יעיי"ש עכ"פ מבואר מכל הלין דאף מי שעשה ע"ת עכ"פ אסור הוא להלוך מחו"ל דחברו בשבילו וגם לא זכאי באמירתו:
ובהיותי בזה עלה ברעיוני דיש ליישב קושי' החו"י סי' קנ"ט שהקשה למה איצטריך אמירה שבות דגזרו רבנן הרי מדברי קבלה נאסר משום ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ודרשינן לאסור איסור בדברו לבדו והרי זה מד"ת כי דברי קבלה כד"ת דמי. א"כ למה איצטרכו רבנן לחדש איסור אמירה מתורת שבות ועיי' מה שנדחק וגם בת"ש נדחק ג"כ בישובו ונלפנ"ד דלק"מ דמה דאסור לדבר דבר היינו לומר לישראל לעשות מלאכה מה שמותר לחברו לעשותו כגון בנ"ד היינו למאי דאיתא בשבת קנ"א דפריך מ"ש הוא מ"ש חברו ומסיק באומר הנראה שתעמוד עמי לערב. ולפי"ז י"ל דקרא ודבר דבר היינו דבשבת אסור לומר לחברו שיעשה עמו מלאכה למחר או אפי' שיעשה במוצ"ש אחר שיעשה חברו הבדלה וכי לא יעשה אז אסור לומר לחברו שיעשה לו מלאכה ע"ז קאי ודבר דבר ואמירה לנכרי אסרו חז"ל אף שהנכרי אינו עושה איסור מ"מ אם יעשה בשבילו בשבת אסור להנות וז"ב ועולה מזה דגם אם זה העושה אינו עושה איסור אבל אם זה הנעשה בשבילו אסור לו לעשותו נאסר לו בהנאתו:
ועוד ראי' דמה שאסור לחברו לעשות אסור לאחר לעשות בשבילו גם כשמותר אליו לצרכו לבדו. דאל"כ הגע עצמך וכי יהי' מותר לכהן לערב תרומה בשביל ישראל לבטלה ניהו דלכהן אין כאן איסור דמותר לו התרומה בעינא אבל אם מבטלה בשביל ישראל איסור יש כאן דאין מבטלין איסור לכתחלה ומנא אמינא לה שהרי כתבו תוס' והרשב"א בפ' גיה"נ על דאמרינן זו היא איסור מכלל היתר יעיי"ש והקשו דלמא משום דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה ובזרוע בשלה מותר לבשל ולבטלה לכתחלה ושם הכהן הוא המבשל דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה ולכהן אין זה איסור ביטול. ועכ"ז תפשו ז"ל כיון דמבטלה בשביל ישראל הם האוכלים בשר האיל ובש"ס דבכורות ד' כ"ז תנינן תרומת חו"ל בטלה ברוב רבה מבטל לי' ואכלה בימי טומאתו והרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"ת למד מזה דבתרומות ח"ל מותר לכתחלה לבטלה להאכילה לזר ולכהן בימי טומאתו ועיי"ש ברש"י ותוס' והר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפסחים פ' א"ע מקיים פסק האלפסי ז"ל דאסור גם בתרומות ח"ל לכתחלה לבטלה והא דרבה היינו בנתערב מקודם בפחותה עיי"ש והשתא תקשי למה דחקו בזה דפשט לישנא דהש"ס לא משמע כן וכמו שעמד הפר"ח בסי' צ"ט ואמאי לא קא מפרשו דרבה שהי' כהן מבטלה בשביל ישראל להאכילו דמותר לדעת רש"י והרמב"ם וכיון דבשביל ישראל לא נעשה איסור עדיין ואז ממילא קאכל גם הוא בימי טומאתו אבל ממאי הוכיח רבינו הרמב"ם ז"ל דלכתחלה מותר לבטל באיסור כיון שיש לנו לומר דבהיתר הי' הביטול וגם לא צריכא להאי דוחקא דהר"ן ז"ל אלא ש"מ דגם לכהן בימי טהרתו אסור לערבו ולבטלו בשביל ישראל וכשעבר ובטלו אסור ליהנות ממנו גם הוא אסור לאכלו בימי טומאתו כי היכי דלא לתהני ממעשה איסור אם לא דתרומות ח"ל מותר לערבו ולבטלו לכתחלה ושפיר למד הרמב"ם ז"ל דינו וכן הר"ן בשם הרמב"ן דמשני דעת הריא"ף ז"ל וצריך לדחוק כמבואר הרי לך גם מזה ראי' דמידי דאסור לאחד אין המותר בו רשאי לעשות זאת בשביל הנאסר. והבן:
וממקומו הוא מוכרע דנכרי שהביא מחו"ל אסורים למי שהביא בשבילו והקשו מה איסור יש בו והעלו כדי שלא יאמר לו להביא וקשה גם אם אמור יאמר לו מה איסור יש בו הרי הנכרי אינו עושה איסור שאינו מצווה ורש"י ז"ל כ' משום איסור תחומין וק"ל מה בכך וגם קשה בגוף החשש שמא יאמר לו אין לאסור בשביל זה שהרי בעירובין מ"ז איתא דמסיקין להלכה כריב"נ דחפצי נכרי אינן קונה שביתה והוי כחפצי הפקר רק מטעם גזרה דגזרינן אטו חפצי ישראל עיי"ש וא"כ למה נאסר פירות שהביא לישראל זה הרי גם אם יאמר לו להביא הרי חפצי נכרי אינו קונה שביתה ואינו אלא משום גזרה לגזרה דלא גזרינן וכמ"ש תוס' ד"ה מכלל יעיי"ש אלא ודאי משום דהיא גופא איסור הוא שעושה הנכרי בשביל ישראל דהוי כאלו עושה הישראל בעצמו אף דאין בו משום שבות וגם אין שליחות לנכרי מ"מ דיינינן מה שעושה הנכרי בשבילו כעושה בעצמו. וא"כ יש להבין השתא באומר לנכרי ועושה בשבילו אסור מכ"ש כשאומר לישראל אף דלישראל חברו מותר לעצמו כיון שערב לו מ"מ כשהולך הוא בשביל אחר שלא ערב לא עדיף מנכרי שעושה לישראל דאסור ולכאורה נפל ברברבותא דהר"ן והרשב"א הנ"ל אמנם באמת לפי המבואר לכ"ע אסור בזה והבן . והא דהכלבו והרשב"א מתירין בשיגר לו דורן ונתעכב בדרך והמשלח שלחו מעיו"ט והשליח עיות בדרך ונתעכב כמ"ש הט"ז שאני התם דלא נעשה שום איסור בשביל ישראל רק דהנכרי אדעתא דנפשי' עיכב או הי' לו אונס שנתעכב זה לא מקרי עשי' בשביל ישראל כיון ששלחו מעיו"ט וגם אין חשש שמא יאמר לכן התירו שפיר אבל כשהולך ישראל בשביל ישראל י"ל דאסור לו לעשות זאת בשביל שליחות. וממילא כשעבר והביא נאסר לישראל שהובא בשבילו שמא יאמר לו להביא לו עוד כיון שבדעת ישראל שאינו אסור שהוא ערב ובמידי דרבנן חיישינן לשמא אתי לזלזולי כמ"ש תוס' שבת קכ"ב. ומעתה הדין ברור לדעתי לשני הטעמים אסור בזה ול"ד לדינו דהמחבר הנ"ל ודוק:
ועוד ראי' ברורה לדידי מהא דביצה ו' א' דאמרינן התם אבל הכא מי ניחא דליקום פירות ברשותא דחברי' ועייש"ה ואם איתא דמותר למי שהובא בשבילו ע"י איש שערב לשם. א"כ שפיר ודאי דניחא לי' דאם לא יקום ברשותא דהנפקד אינו יכול להביא לו ביו"ט אבל כשיהי' ברשותא דהנפקד והנפקד ערב לכאן ויכול להביא להמפקיד פירותיו מחוץ לתחומו אלא ודאי מוכח מזה דאם לא ערב המפקיד אף שערב הנפקד ואפי' לרב דסובר כרגלי הנפקד לבדו לשיטת הב"י מ"מ אסור למי שערב להלוך ולהביא למי שלא ערב וכמבואר וזו ראי' ברורה לענ"ד שאין עלי' תשובה והבן:
אך לכאורה יש סתירה לדידי מקושי' תוס' ישנים שם דפריך התם לרב דסובר כרגלי הנפקד מסיפא דמתני' ואם ערב הוא פירותיו כמוהו הקשו בת"י למה לא דייק מרישא דאם ערבו בני אותו העיר יעיי"ש ודחקו בת"י. ולדידי לק"מ דמה בכך אם ערב הנפקד מ"מ לא יכול להביא בשבילו ול"ק קושיתם כלל ונמצא לכאורה מוכח מת"י דלא כנ"ל:
אבל באמת אין זה הוכחה דהאי לא יביאו דמתני' מיירי שהם הולכים למקום המפקיד בלא"ה ולא בשבילו רק לצרכי עצמם ומה שעירבו לא בשביל להביא לו מפירותיו רק שערבו לדעת עצמם וקתני במתני' אף שערבו הם אסורים להוליך פירותיו לפי שהם כרגלי הבעלים ואפי' לצורך עצמם אסורים דהיינו שיתן המפקיד להם או למכרם להם ולזה מקשו תוס' שפיר תדע שכך הוא שערבו לעצמם לא בשביל להביא להמפקיד מפירותיו והאי לא יביאו לו אין הכונה לו ממש רק לצורך עצמם או להיות לו לסעודת לילה במוצאי יו"ט דאלת"ה רק דהכונה אליו ממש הלא תקשי מהא דכתב הרמ"א ססי' תקט"ו והוא מהר"ן והרשב"א בשיגר דורן ונתעכב בדרך מצריך להיות דעתו עליו מעיו"ט וידע ומצפה להשתלח לו דאל"ה הוי מוקצה ואסור לו כיון דפירות ישראל צריכין הכן ושאני מנכרי שהביא דורן דפירות נכרי א"צ הכן. א"כ השתא מה בכך שערבו הנפקדים מ"מ אסור להמפקיד ביו"ט משום מוקצה שהוא לא ערב ואין דעתו עליו ואקצי' מדעתי' בשביל שהוא מחו"ל וכמו שפירש"י דל"ז גבי בהמה בשותפו' לאיסור מוקצה אמאי לא חששו והיינו דכ"א מקצה מדעתי' מחלק חברו ובתוס' הקשו שם ובאס"ז פי' לפירושו דהיינו משום איסור תחומין אקצי' יעיי"ש וזו ראי' לדעת רמ"א ודלא כמג"א וסברתו ואכמ"ל. וא"כ מה מהני העירוב של הנפקד להמפקיד ודוחק לומר דמיירי שהי' דעתו עליו מעיו"ט וידע שיביאו לו ביו"ט מפירותיו. חדא דבזה הי' לו לתנא לפרש דמיירי בכך שהי' דעתו עליו. ועוד דאם הי' דעתו שיביאו לו מפירותיו וניחא לי' בעירובן וידע שערבו בשבילו א"כ תקשי אמאי באמת לא יבואו לו כיון דערבו עליו בני העיר הנפקדים וניהו דקימ"ל דאין מערבין ע"ת שלא מדעתו היינו דשמא לא ניחא לו ואינו רוצה להפסיד תחומו לצד אחר אבל בכאן דניחא לי' והי' דעתו לכך מעיו"ט ליהני לי' עירובן בשבילו אלא ודאי דכאן לא איירי לענין המפקיד רק דכל עיקר הליכתן לעצמן ויביאו מפירותיו אדעתא דנפשייהו שיאכלו רק שגם הוא נתרצה שיאכלו המה מפירותיו בטובה שיטיבו לו בעבור פירותיו ומעתה שפיר הקשו דלבני העיר שערבו אם נימא כרגלי הנפקד א"כ אמאי לא יביאו מפירותיו והיינו לצרכי האנשים שערבו והדין דין אמת כמו שבארתי למעלה וז"ב ודוק ולא די דלא תקשי לי מדברי ת"י הנ"ל אלא דיש ראי' ברורה כמבואר והבן. וקושי' ת"י הנ"ל נלענ"ד לתרץ באופן נאה ומתקבל ויתורץ גם שיטת הרי"ף ז"ל שלא הביא אקומתא דש"ס אליבא דרבי דמיירי מתני' בייחד לו קרן זוית וכן פסק הרמב"ם והטור ולמה השמיט הרי"ף ז"ל ולא הביא רק המשנה בצורתה והיש"ש כ' דמוכח מזה דפסק כשמואל כרגלי המפקיד ולק"מ ממתני' וא"צ לאוקמי בייחד לו ק"ז וקשה שהיא שלא כהלכתא דקימ"ל כרב באיסורא.
ועוד הקשו דהשמיט האלפסי פלוגתא דרו"ש המפקיד והנפקד מה דינו ונדחקו המפרשים ונלאו לישבו על נכון ונלענ"ד לתרץ בעז"ה ואומר דבר נאה ומתקבל ובקצרה דהנה הגאון פנ"י הקשה לרב אמאי כרגלי הנפקד וכי בשביל האחריות ליקום ברשותי' לגמרי ובמאי נפקע רשות המפקיד שהוא בעליו ממש שממונו הוא והרי חמץ צריך קרא לזה לא ימצא לומר משום דבר הגור"ל יחשב כשלו לענין ב"י ובשאר דוכתי לאו כממון דמי יעיי"ש וכנראה לי בזה דגם אם נימא גורם לממון כמ"ד איתא בגמ' פסחים ה' דזו דוקא כשאינו בעולם דנאבד אזי מקרי רעהו לר"ש משום חיוב האחריות אבל כשהיא בעינא לא ועיי' בשו"ת צ"צ סי' ל"א שהאריך בדברים של טעם ומסיק כן דלא בשביל חיוב אחריות יהי' נחשב כשלו רק כשאינו בעין אבל כשמחזירו בעין אינו נחשב כשלו מחמת גול"מ יעיי"ש בתשובה:
ומעתה נראה לי למאי דקימ"ל בדרבנן יש ברירה א"כ הדבר תלוי ועומד כשהחפץ נשאר אצל הנפקד דהיינו שהמפקיד מכרו לו ונתנו לו ביו"ט אז ממילא למפרע הוי גו"ל וכמ"ד והוברר הדבר דביה"ש קנה החפץ שביתתו של הנפקד וכרגליו הוא כיון דאינו מחזירו בעין ולמפרע שלו הוי מטעם גול"מ אבל כשהמפקיד נוטלו ממנו ביו"ט אז למפרע לא הוי גו"ל והי' ביה"ש בשביתת המפקיד וכרגלי המפקיד דמי זה הנ"ל ברור ונכון והבן ונמצא לרב דאית לי' ברירה גבי חביות ובהמה בשותפות שפיר קאמר דכרגלי הנפקד הוי דהיינו כשהנפקד רוצה להוליכו ולאכלו יכול להוליכו כרגליו מכח חיוב אחריות מטעם גול"מ והיינו טעמא דוקא כשאכלו הוא ובהוה דבר דאם באין לדון אם היא כרגלי הנפקד אורחא דמלתא היינו שהוא רוצה להוליכו למענו שהמפקיד נתן לו הפירות לזה שפיר קאמר דהוי כרגליו אבל באמת כשהמפקיד נוטלו ממנו ודאי דמודה הוא שהוא כרגלי המפקיד אך הא קמ"ל רב שהוא גם כרגלי הנפקד. וכמ"ש האיכא מ"ד בר"ן ז"ל דלרב כרגלי שניהם ולחומרא כן אני אומר בהיפיך דהוי כרגלי שניהם ולקולא כמבואר. ומעתה הוי מצי למימר דשמואל לטעמי' דסובר אין ברירה כמ"ש בתוס' שם א"כ אינו אלא כרגלי המפקיד דלא תליא במה שהם באחריות הנפקד כיון דא"ב והבן אבל דבש"ס קאמר קושטא דמלתא דאין בו חיוב אחריות כלל לטעמי' ומעתה שפיר פריך ממתני' ואם ערב הוא פירותיו כמוהו דסתמא תני דמשמע דגם כשהנפקד נטלו שהמפקיד נתנו לו אסור להנפקד להוליכו רק כרגלי המפקיד כיון דפירותיו כמוהו ולזה קשה לרב דשאני בין אם המפקיד רוצה להוליכם או המפקיד לעצמו וכנ"ל ושפיר פריך:
ומעתה לק"מ קושי' תוס' דמרישא לא מצי דייק דא"ש שאם ערבו בני העיר לא יביאו לו לצורך המפקיד שיחזירם בעין דאז מודה רב שהם כרגלי המפקיד ומש"ה לא יביאו לו דהיינו לצרכו להחזיר להמפקיד ומיושב היטב קושי' ת"י. אמנם כל עיקר פלוגתתן דרו"ש אינו אלא אליבא דר"ש דסובר כממון דמי והא דפריך בגמ' תו מהא דזוכה להם מנות אע"ג דשם ינטלו לעצמם ולדידי לק"מ ז"א דשפיר פריך. דע"כ בלא"ה צריך להבין קושי' זו מהא דבעה"ב זיכה לאורחים המנות מעיו"ט וכי קבל אחריות עליהם. ובגמ' קאמר דתלי בשביל חיוב השמירה והאי לא קבל נטירותא אלא ע"כ דה"פ כמו בקבל נטירותא סובר רב דקונה שביתה אצלו ומטעם גורם לממון כמ"ד מכ"ש בזיכה לו דעדן לא יצאה מרשותו לגמרי וממונו הוא ודאי דכרגליו יהי' לרב. וע"ז משני שאני זיכה דבייחד לו ק"ז דמי או זכה שאני והנה בארתי דכ"ז לר"ש דסובר גור"ל כממ"ד אבל הרי"ף ז"ל פוסק בעלמא כרבנן דגורם לממון לאו כמ"ד ודוקא בחמץ שנ' לא ימצא. ומעתה מה לו להביא הפלוגתא במפקיד ונפקד כיון דמסתמא כל החפצים כרגלי בעל הממון ומשום דהנפקד חייב באחריות לא נחשב כשלו לקנות שביתתו וממילא דלא תקשי ממתני' מידי ולא הביא רק המשנה כצורתה וא"צ לאקומתא דיחד לו קז ולרבנן כ"ע מודו כרגלי בעה"מ אפי' לקולא וז"ב ודוק היטב ונכון:
והנה זה כתבתי לפלפולא בעלמא ליישב קושי' התו"י אולם מחורתא בישוב קושי' התוס' כמ"ש למעלה דמרישא לא מצי דייק משום דגם לרב דסובר כרגלי הנפקד מ"מ לא יביאו להמפקיד שלא ערב דאסורים הפירות לבעלים משום מוקצה כמ"ש רש"י הנ"ל דאדם מקצה מדעתי' מה שהיא חו"ל ובזה גם לס' מג"א דהכנת בעה"ב מהני גם לאחרינא ומוכן לבעה"ב מוכן לכל. הנה בזה באמת הבעלים הוא המפקיד שממונו הוא והוא מקצה מדעתי' שהוא מחו"ל והנפקד ג"כ מקצה מדעתי' בשביל שאינו שלו ולשניהם הוי מוקצה זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומש"ה לא יביאו לו גם לרב והבן ואפי' לדעת הט"ז ז"ל בסי' תקי"ח שהשיג על האי פסקא דהרשב"א הובא בהגה"ה ססי' תקט"ו מ"מ לא התיר הט"ז רק בבא מאליו וכמו בנפחת הבית מאליו יעיי"ש וגם בהובא שלא בשליחותו וידיעתו אז התיר הט"ז המוקצה אבל לא להביא לו לכתחלה מעיו"ט ומש"ה במתני' א"ש לא יביאו לו לכתחלה ודוק כי גם זה ברור הוא בישוב קושי' התוס':
ויש בזה נ"מ לדינא דמי שערב אסור להביא למי שלא עירב מחו"ל מלבד מה שכתבתי דאיסור תחומין עבר בשביל אחר עוד יש בו איסור מוקצה לאכילה שלא הי' דעתו לכך. והיתר של הט"ז לא שייך בזה בשביל שהובא רק בשבילו לכתחלה ול"ד להא לסי' שצ"ז הנ"ל דמותר לאחר לאכול משום דלאחר הוי כממילא ובהיתר של הט"ז כנ"ל. ויש לכוין בזה פירש"י בעירובין מ"א דלהכי אסורים לאכלם רק למי שלא הובא בשביל ג"כ משום מוקצה ודלא כמג"א ועיי' בא"ר שמיישב כן קושי' המג"א ובאמת קושי' מג"א מחפצי הפקר לאו קושיא הוא דשם הם כרגלי הזוכה בו. ועיי' בא"ר וס"י והנכון עמם קצרן של דברים דבעינן דעת משלח או דעת מי שנשלח לו ובדעת משלח לא מהני רק כשהובא ממילא ומי שלא הובא בשבילו לזה מותר ואין אסור לו משום מוקצה כיון דממילא הוא כס' הט"ז אבל למי שהובא בשבילו לבדו אסור לו משום מוקצה. ומעתה נראה לענ"ד לדינא דהבן כפר שהולך רק בשביל איש אחד שלא עירב ודאי דאסור למי שהובא בשבילו לבדו אבל כשהולך בלא"ה להעיר לצרכו וגם הביא החפץ בידו אולי יצטרך הוא לעצמו ודאי דמותר גם לאחרים וכשהלך לצרכו לעצמו בלא"ה רק להביא הפירות או הדגים לצורך איש אחר ג"כ ראוי להחמיר והמקיל בזה לא הפסיד שיש לו על מי לסמוך אבל לצוות לו שיביא לו או שילך איש ישראל עבורו ודאי דאסור כ"ז נלענ"ד ברור: