אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן כב

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן כב

סימן כא

לש"ב הרה"ג מהר"י ני' בעה"ק ירושלים תובב"א

הא דהעיר כ"ת בהאי גזרה דרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה אמאי בירושלים לא תקעו כיון דדלתותי' נעולות בלילה והוי כרמלית ותקשי לפירש"י דאין תוקעין רק במקדש לבד ולא בירושלים וגבולין וגם במקופין חומה אמאי לא קראו המגילה בשבת זו קושיתו דמר. והנה לכאורה גם באלו יש לחוש להכי לא משכחת שילך אצל בקי הרגיל אצלו והבקי הוא מחוץ לחומה ובטרם יקרב אל רבו ללמדו יעבירנו ד"א בר"ה וגם בלא"ה כשיוציאנו מירושלים לר"ה אף דהוי כרמלית יעבור על הוצאה מדאורייתא דבאמת הוי ירושלים רה"י גמורה כמבואר בשבת ז' ובעירובין ס"ז דעולא אר"י הזורק מתוכה לר"ה חייב עיי"ש. א"כ בלי העברה ד"א חייב משום הוצאה ובתוס' כתבו בכמה מקומות מה דאמרינן בכל דוכתי רק גזירה שמא יעבירנו ד"א ולא קאמר שמא ישכח ויוציאנו מרה"י לר"ה ועיי' ברש"י סוכה מ"ג ובתוס' שם תי' בכ"מ דלזה אין לחוש שיש לו היכר רק כל עיקר החשש להעביר ד"א בר"ה. מעתה לפי העולה בדעת כ"ת להקשות מירושלים ומוק"ח למה הרחיק קושיתו ולא עמד רק על ירושלים לפירש"י ואמאי ניחא לי' ולא הקשה לשאול מדוע גזרו שלא לתקוע ולא ליטול ולא לקרות בביתו ובחצרו שהרי שמא יוציאנו משם לר"ה ליכא חשש הואיל שיש היכר כס' תוס' א"כ אין כאן עוד גזרה וכמו שהוקשה בעיניו למה יתקע בירושלים כן נמי הי' לו להקשות למה לא יתקע בביתו או בחצרו אבל האמת הוא דגזרו הא אטו הא היינו בביתו ברה"י או בכרמלית וכמשפירש"י במגילה כשלן בשדה ובסוכה מ"ג דרוב מקומות שמונח בר"ה ובכרמלית וכדומה והיינו דגזרו רבנן אטו העומד בר"ה דבר"ה איכא למיחש על שאינו בקי שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ד"א משום כך גזרו ובטלו המצוה גם כשעומד ברה"י אף דליכא חשש שמא ילך משם אצל הבקי מכח שיש היכר מרשות לרשות אבל לא פליגי רבנן בתקנתן כיון דתקנו בר"ה דיש חשש איסור העברה תקנו גם בעומד ברה"י או בכרמלית ולא חלקו בין מקום למקום וכמו דלא חלקו בין בקי לשאינו בקי אף דעיקר החשש הוא רק על האינו בקי והתקנה הי' גם על הבקי ולא פלוג בין אדם לאדם כן נמי לא חלקו בין מקום למקום וכל האנשים וכל המקומות שוים בהתקנה וכמו דאיתא יאמרו כל הסריקין אסורין וסרוקי ביתוס מותרין ועיי' בחולין ק"ד גבי בשר עוף בחלב דגזרינן אטו דאוריי' וכדאיתא ביצה ח"י גבי טבילת כלים דגזרו ביש לו בור בחצרו אטו אין לו בור כ"א בר"ה דלא חלקו בתקנתן וממילא לק"מ קושיתו דמר והנה בתוס' שם גבי ט"כ כתבו שבת ויו"ט לא הוי גזירה לגזירה דשבת ויו"ט חדא הוי ודבריהם צריכין ביאור להבין במה שכתבו לתרץ דלא תקשי דהוי גזלג"ז השיבו דשבת ויו"ט חדא הוי אבל לפי"ז מה תשיבנו על הא דגזרו בור בחצרו אטו בור בר"ה דזה הוי ג"כ גזל"ג אלא ע"כ ה"פ דכמו דלא חלקו חכמים בין בקי לאינו בקי בת"ש ואינך כן נמי לא חלקו בין מקום למקום והגזירה שחשו שלא יבא לידי מלאכה כשעומד בר"ה מכח גזירה תקנו גם ברה"י ובכרמלית ע"ז שייך לומר לא פלוג אלא דעל הזמן שפיר יש להקשות דע"ז ל"ש לומר דנגזור יום זה אטו יום אחר שהרי כ"ע יודעים דיו"ט חלוק בעשיות ואיסורי מלאכות ממלאכת שבת ותדע שעל חילוק זמן לזמן ל"ש לגזור דאלת"ה תקשי איך יאכל חמץ ע"פ קודם חצות ולא גזרו אטו אחר חצות בשלמא על הלילה שהוא ליל י"ד ל"ש למיגזר דיש היכר בין לילה ליום עיי' בתוס' זבחים נ"ז ע"ב דלא עשו חכמים הרחקה בין יום ללילה דניכר הוא מתי שקיעת החמה עיי"ש. מעתה מוכח דל"ש לגזור מיום זה על יום אחר דמש"ה לא גזרו קודם חצות היום לאחר חצות דעל זמן לא גזרו מזמן לזמן ולכן הוקשה להו איך גזר יו"ט אטו שבת ועיי' בריש ביצה גבי הכנה ע"ז כתבו דיו"ט ושבת אחד הוא ולא הוי גזלג"ז אבל הא דלא חלקו בין בור בחצרו לבור בר"ה ל"ה גל"ג כנ"ל וז"ב ולא תקשי מהא דעירובין צ"ח בהא דלא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י או אפכא ואיבעי' להו בכרמלית מהו ואמר רבא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גלג"ז התם שפיר אמרינן כיון דגם אם יכניס הכלי לעצמו לא יעבור על איסור דאוריי' ע"כ לא גזרו חכמים ע"ז עיי"ש ברש"י משא"כ אי יעביר ד"א בר"ה יעשה איסור דאורייתא וא"כ כשמונח בר"ה ודאי דאסור משום גזירה דלא יבוא לידי איסור מה"ת ומש"ה גזרו גם במונח השופר או הלולב או המגילה ברה"י או בכרמלית דלא חלקו בין מקום למקום דל"פ רבנן בתקנתן ולק"מ מירושלים ומוק"ח וז"ב ונכון ופשוט:

ויותר נראה לי לפרש דהא דגזרו בעומד בר"ה בתק"ש ובלולב ובמגילה וגזרו רה"י אטו ר"ה וכרמלית אטו ר"ה ל"ה גדרה לגזירה לפי המבואר בשבת ס"א ולא בתפילין בר"ה אפי' למ"ד שבת זמן תפילין דחיישינן שמא אתי לאייתינהו בר"ה ופירש"י שמא יצטרך לפנות ושקיל להו וממטי להכי ד"א ובטו"ז אור"ח סי' רנ"ב מבואר דהאי לא הוי גזלג"ז דשמא אתי לפנות לא הוי גזירה דדרך כל אדם כך ובודאי יבוא לידי כך ולא הוי תו גזל"ג יעיי"ש לענין דלא יצא בע"ש בס"ק ח' מעתה גם זה לק"מ דעיקר החשש דלמא יצטרך לפנות ויניח מידו ואח"כ ממטי להו ד"א ובדבר שדרך כל אדם כך זה ל"ה גזירה שפיר חששו גם בחצר ובביתו אטו ר"ה דל"ה גזלג"ז כס' הט"ז שם אלא דהקשו לתוס' דאכתי יש גזירה לגזירה בור בחצרו אטו בור בר"ה ויו"ט אטו שבת ע"ז פירשו דשבת ויו"ט אחת היא אבל העברה ורה"י אטו ר"ה ל"ה גזל"ג ע"ו לא קשיא מידי וז"ב בפי' דבריהם. וממילא לק"מ מהא דעירובין דהתם שפיר קאמר רבא דלגזור כרמלית אטו ר"ה ולמיחש שמא יכניס הכלי אצלו הוי גזל"ג ואין ענין לכאן וא"ש וז"ב ופשוט ונכון:

אמנם מרוחנא בזה ליישב דברי מאור עינינו רש"י ולתרץ קושי' תוס' על מה שפירש"י בסוכה דהא דלא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לר"ה ונקט החשש דוקא משום העברה ד"א בר"ה והיינו משום דאם לקחו או הגביהו שלא ע"מ להוציאו כ"א מזוית לזוית ונמלך להוציאו פטור שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך אם לא עמד לפוש בנתים והקשו קושי' כברזל דא"כ גם לענין העברת ד"א בר"ה הדין כן כשלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך דאם לא לקחו ע"מ להעביר ד"א אע"פ שהעביר ד"א אח"כ לא מחייב וזו קושי' שאין עלי' תשובה ובמגילה ד' ניחא להו לרבותינו בתוס' שפירשו ג"כ כזה עיי"ש וזו תימא:

וראיתי להגאון רלב"ח בכפות תמרים הוכיח וכתב דגבי העברה ד"א בר"ה חייב גם כשלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך כיון דלאו מטעם הוצאה הוא רק מכח הלכתא גמירא למ"מ לא בעי עקירה משעה ראשונה לשם העברה רק בהוצאה מרשות לרשות הדין כן עיי"ש דפשוט בעיניו זה הדבר ונפלאתי שהרי הדבר מבואר להיפוך בתוס' ריש שבת ד' ד' ד"ה לכ"ע דגם בהעברת ד"א בעינן שהוציאה משעה ראשונה להעבירה אלא דלב"ע מסתפק הר"י לענין מהלך כעומד דמי ואפ"ה מחייב בהעברה והיא משום דהלכתא גמירי לה עיי"ש (ועתה בין תבין מה שכתבתי למעלה ודוק) ונמצא קושי' תוס' על פירש"י נצבה כחומה. ולהנ"ל ניחא דשפיר פירשו רש"י ותוס' הנ"ל דלא חשו להוצאה מרה"י לר"ה דהיינו דעיקר החשש הוא שמא יטלנו ע"מ שלא יוציאו דאטו בשופטני עסקינן ולא ידע דאסור בהוצאה מרשות לרשות אלא דע"כ כשיטלנו בידו ומחמת בהילה למצותו ישכח ויוציאנו בכדי לילך אל הבקי ללמדו ונמצא פטור על ההוצאה אבל כשיבוא לר"ה ושם יצטרך לפנות כדאיתא בגמ' גבי תפילין ובט"ז הנ"ל. דזה לא מחשב לגזירה כיון שדרך של אדם בכך ובשעה זו יניח מידו השופר והלולב והמגילה ואח"כ יחזור ויקחנו ונמצא עומד לפוש בנתים ואז יתחייב על העברת ד"א בר"ה ולהכי גזרו שפיר ולא הוי גזל"ג ועולה יפה פירש"י הנ"ל וז"ב ונכון והבן. ועתה מובן מאליו דלתק"מ מהא דעירובין הנ"ל וז"פ. עוד נראה לפענ"ד לפרש הך דינא דגזרו גזירה דרבה ולא חלקו בין רה"י לר"ה ולא תקשי מ"ש בתוס' ביצה הנ"ל דיו"ט ושבת לא הוי גזל"ג וניחא להו דבור בחצרו אטו בור בר"ה לא הוי גזלג"ז וראיתי שעמדו המפרשים להבין דבריהם וכבר בארתי למעלה אולם שוב העליתי ברעיוני דבר חידוש ויש בזה ביאור ופירוש למה דקאמר בכל דוכתא שמביא הך גזרה דרבה וה"ט דשופר וה"ט דלולב וה"ט דמגילה דקשה על שפת יתר מה בעי בזה בגמ' וכי מה בא זה ללמדנו להודיענו זאת דהיינו טעמא דכל אלו ומה הוי קשיא לי' בכל ענין בפ"ע עד שבא לגלות בכל דוכתא ודי הי' לומר משום גזרה דרבה שמא יעבירנו וגם למה לא מחשב גם לומר דה"ט דט"כ וה"ט דהזאה וכבר עמדו בזה המחברים ומתוך כך יבואר מה שהקשו כולם על תוס' והר"ן שהקשו למה לא גזרו גם במילה בשבת משום שמא יעבירנו ויש תימא לתמיהתם הרי מבואר בגמ' סוכה מ"ג בלולב לא גזרו ביום ראשון שהוא מדאורייתא אלא משום דלא בקיאין בקבועא דירחא ושמא לאו יו"ט היום . וא"כ מה מקשו ממילה בשבת ועיי' בשעה"מ מה שנדחק בזה אמנם לענ"ד לק"מ וא"ש הכל דהנה בהא דקימ"ל ואיתא בכל דוכתי היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ועיי' ביבמות כ"א ב' אטו כלהו לאו גל"ג הן והטעם בזה נ"ל דילפינן בגמ' ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ובריש ביצה פירש"י והא דאמרינן בכולה הש"ס שאין גוזרין גזרה לגזרה מהאי קרא נפקא ושמרתם את משמרתי כלומר גזירה למשמרתי לתורתי ולא משמרת למשמרת שלא יעשו גזרה לגזרה ובהאי הוי ניחא לי מה שהקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל איסורי דרבנן בכלל לאו דלא תסור הוי א"כ אמאי קימ"ל ספיקא דאוריי' לחומרא וס' דרבנן לקולא הרי גם באיסור דרבנן יש בו מאיסור דאוריי' משום לתא דלאו דלא תסור עיי' ברש"י יומא ע"ג לענין חצי שיעור לר"ל עיי"ש ועיי' בהרמב"ן בשורש הראשון בס' המצות והרי"ל במג"א שם שמיישב ונדחק בתירוצו. אמנם לדידי ניחא לי שהרי הא שהוסיפו רבנן איסורים על דברי תורה וגזרו גזרות חדשות הקשו כולם הרי נאמר לא תוסיפו ועיי' ברמב"ן על התורה פ' ואתחנן מה שהביא בהא דנר חנוכה ומקרא מגילה ע"ש שהאריך. אמנם עיקר התירוץ הוא שכך ניתן רשות לגזור גזירות כדי להנצל ולהשמר מאיסור דאורייתא וגדר וסייג יש כח ביד חכמים קרא כתיב ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי לתורתי וכך נצטוינו.

ומעתה בס' איסור דאורייתא לשיטת הרמב"ם וסייעתו דכל ספיקות לחומרא אינו אלא מדרבנן דמה"ת כל ספיקות מותרים דלא אסרה התורה רק ודאי ולא ספק ועיי' בר"ן קידושין דממזר ודאי ולא מ"ס עשירי ודאי ולא ע"ס וע"כ הא דאסרו חכמים הספיקות יש כח ביד חכמים לאסור איסר ולהוסיף על דאוריי' מכח מה דכתיב ושמרתם עשו משמרת לתורתי ובהכי ניחא דזה דוקא בספק איסור דאוריי' אסרו משום משמרת אבל הס' איסור דרבנן דכל איסור גופו אינו אלא מדרבנן שוב אין כח בידם לאסור הספק דרבנן דהדרש תדרוש לעצמו עשו משמרת לתורתי ולא משמרת למשמרת כיון דכל עיקר האיסור שבדו חכמז"ל נגזר מקרא דעשו משמרת שוב הספק מותר דאל"ה הוי משמרת למשמרת וזה אין להוסיף והבן בכ"ז כי זה הטעם ברור דמש"ה ספק איסור דרבנן אזלינן בכל דוכתא לקולא:

אמנם אכתי צריכין אנו למודעי ויש עוד כלל בזה . הרב המגיד בפ"ב מה' חו"מ הביא בשם הרא"ה ז"ל לענין בדיקת חמץ אף דבדיקה אינו אלא מדרבנן מ"מ לא הקילו בזה כמו בשאר ספק דרבנן משום דעיקר התקנה נתקן על הספק מתחלתו ולהכי לא הקילו בה כשאר איסורים של דבריהם ע"ש ויש להבין טעמא של דבר כדאיתא ביבמות ה' דכל מה שיש בו משום איסור דאוריתא וקרוב להכשל בדבר שהוא מדאוריי' גזרו גם גזל"ג ועיי' בתוס' חולין פ"ה ב' גבי חולין שנשחטו בעזרה ישרפו באש וגזרו חי' אטו בהמה וכתבו בתוס' שם אע"ג דבהמה גופא לא הוי בשרפה אלא גזרה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהם בשרפה ובחי' ליכא למטעי אטו קדשים ולא חשיבו גזלג"ז כיון דאיסורא מיהו דאורי' והוי כולה חדא גזרה אבל אי מדרבנן אמאי חי' בשרפה עיי"ש. ומעתה מבואר מזה דהיכא דעיקר דרבנן הוי למשמרת שלא יכשל באיסור דאוריי' ועיקר התקנה הוי על הספק להשמר מאיסור דאורייתא בזה לא הקילו וגזרו בזה גלג"ז אמטי להכי לא הקילו כשאר איסורין של דבריהם שחכמים בדו איסור הקילו בספק משא"כ היכא שעיקר התקנה מתחלה הי' להשמר מאיסור דאורייתא ודאי לא הקילו יותר וגם גזרו גזלג"ז דכולה הוי חדא גזירה ומעתה הדבר נכון דלהכי גזרו בכל הני גזרה דרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וכיון שמתחלה עיקר התקנה דבשבת נדחה המצוה שלא יבא לידי איסור דאוריי' ומש"ה גזרו בזה גזלג"ז רה"י אטו ר"ה דגם בעומד ברה"י דליכא חשש להוצאה כמ"ש התוס' דברה"י איכא היכר גזרו אטו העומד ברה"ר וגם בור ברה"י אטו בור ברה"ר וממילא לק"מ מהא דעירובין הנ"ל דאיסור הוצאה מרה"י איסור של דבריהם הוי ובספק איסור דבריהם להקל וגם לא גזרו גזל"ג הכל מכח דעשו משמרת לתורתי ולא משמרת למשמרתי כנ"ל וא"ש והבן. וזה הפי' בכל דוכתא דקאמר ה"ט דשופר וה"ט דלולב וה"ט דמגילה דלכאורה שפת יתר הוא אלא דלהנ"ל ניחא דה"פ כדי שלא תקשי שמא יעבירנו ד"א תינח במונח בר"ה אבל ברה"י מאי איכא למימר וע"כ משום גזרה ותקשי הרי לא גזרינן גזל"ג ע"ז שפיר קאמר דה"ט דכל דוכתא כלומר דהוי בכ"מ חדא גזרה דגזרו שלא יבא לידי איסור דאורייתא ע"כ גזרו בזה גזל"ג ג"כ דעיקר התקנה נתקנה בכ"מ על הספק מה"ת וכס' הרה"מ הנ"ל וז"ב והבן:

אמנם כשחל יו"ט הראשון בשבת בעת שבקיאין בקביעא דירחא לא גזרו כ"כ והיינו דוקא בביתו דלא חיישינן להוצאה מרה"י לר"ה אבל לגזור רה"י אטו ר"ה לא גזרו כ"כ ביום הראשון להבקיאים בקבד"י כדי שלא לעקור המצוה לגמרי אבל בר"ה לחודא י"ל דבאמת אין נוטלין דאינו אלא חדא גזרה ולא נדחה המצוה לגמרי דיש ליטול בביתו או בחצרו וע"ז שפיר הקשו התוס' והר"ן למה לא גזרו גם במילה עכ"פ שלא לימול בר"ה במקום שיש לחוש שיעבירנו ד"א ולא מצינו בזה שום חשש אצל מילה אלא בכ"מ שתמצאנו המילה דוחה שבת וע"ז תסוב קושיתם למילה בהיותו בר"ה דעכ"פ חדא גזרה לגזור וכמו בלולב ביום ראשון דג"כ לא הותר רק כ"א בביתו אבל לא במקום שיש לחוש להעברת ד"א כנ"ל לפרש קושיתם ז"ל ועיי' בהרב המאירי למס' מגילה וברשב"א בחדושיו לסוכה:

ובהא שהקשה הט"א על פירש"י בר"ה דמש"ה לא גזרו במקדש משום דאין שבות דרבנן במקדש ותמה קרא הרי בסוכה מ"ג מבואר לענין שחר כל הימים גם במקדש גזרו והכל מטעם גזרה דרבה. וע"כ משום דהא דאין שבות במקדש אינו אלא לענין קדושת העזרה כגון הדחתה וגם לענין עבודת הקרבן אבל לענין מה דאיתא גם בגבולין ע"ז ל"ש אין שבות במקדש. ולענ"ד י"ל דאין כונת רש"י ז"ל לומר דלא גזרו שום שבות במקדש אלא דה"פ דאין שבות זה לענין ת"ש במקדש היינו כדאיתא ביצה ה' גבי עדות החודש אמרינן ביצה לכל מסור עדות לב"ד מסור ולא חיישינן. יבמות כ"ב שם ערוה לכל מסור עדות לב"ד מסור וכן בזה תינוק גדול לגבי ת"ש שתוקעין במקדש לבד בודאי הכהנים שתוקעין תקיעות שבמקדש תוקעים גם לתקיעות שבר"ה וכל העם שומעים ויוצאים בשמועתם דעיקר מצוה לשמוע כמ"ש הטור באו"ח תקפ"ה והברכה היא לשמוע . א"כ הכהנים זריזים הם ול"ש בהם נגזור שמא יעבירנו כי לא יצא תקלה מידם כמשפ"י הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה לגבי ב"ד שהב"ד זריזים הם ולא יקרה עון בדבר הזה כן במקדש שתלוי ביד הכהנים משא"כ לגבי לולב שכל העם מביאין לולביהן וברוב עם נמצאים אנשים הטועים ויכולו לבוא לידי העברה ד"א בר"ה אמטי להכי גזרו שמה בשאר הימים. משא"כ בת"ש במקדש ל"ש הך גזירה וזה פירושו ברש" דאין שבות במקדש היינו רק שבות זה דאינו נמסר רק לכהנים התוקעים וז"ב והבן ולק"מ:

ולפי מה שבארתי למעלה דגזרו רה"י אטו ר"ה דחדא גזירה הוי כמש"ל. הנה י"ל דזה בגבולין ובזה"ז אבל בזמן המקדש ובירושלים לא גזרו כ"א בשוקי ירושלים שפיר גזרו אע"ג דירושלים כרמלית הוי אבל מ"מ הזורק לתוכה מר"ה חייב כיון דמדאוריי' רה"י הוי דאית לי' מחיצות כדעולא אר"י שבת ד' ז' ובעירובין ס"ז וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל פט"ז מה' ש ובש"ע שמ"ו דהוי רה"י גמור לענין המוציא וזורק ומושיט מר"ה לתוכה ומתוכה לר"ה. וא"כ לא מיבעי' לפי' הרשב"א דהאי גזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה לאו דוקא דה"ה הגזירה הי' משום הוצאה מרה"י לר"ה ודאי דיש לחוש שמא יוציאנו מהשוק של ירושלים אע"פ דהוי כרמלית דדלתותיהן נעולות אבל רה"י גמור הוי מדאורייתא כיון דאית לי' מחיצות אשר לו חומה סביב וא"כ ודאי דראוי לחוש שמא יוציאנו מירושלים לחוצה וחייב מדאורייתא משום הוצאה מרה"י לר"ה אלא אפי' לפי תוס' דלהוצאה מרה"י לר"ה ליכא למיחש כיון שיש לו היכר י"ל דזה דוקא מביתו לר"ה יש לו היכר אבל מהשוק לחוץ לחומה כיון דבשניהם ר"ה הוי שהרבים נכנסים ויוצאים ממנו ולתוכה לית לי' היכר. ומש"ה עשו חכמים ככרמלית שלא לטלטל בו יותר מד"א דגזרו אטו ר"ה דמחלף להו בר"ה א"כ בודאי יש לחוש לענין דלא יתקע בשוק ירושלים חלא דבביתו לפי מש"כ בתוס' סוכה מ"ג דאמרינן שם אי הכי יום ראשון נמי ומשני הא תקינו לי' בביתו ופי' רש"י ותוס' שם הואיל דלא התירו לו כ"א בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי ובתוס' שם דשאני יום ראשון משאר הימים יודע הגמ' כיון דאורייתא הוא מהני בי' סברא זו דלא התירו לו אלא בביתו. מעתה לפי"ז י"ל דבירושלים גופא הי' מותר בביתו דוקא דלא גזרו אטו ר"ה אלא בגבולין גזרו רה"י אטו ר"ה כאשר בארתי למעלה אבל ירושלים היתה בזה מעלה יתירה דלא גזרו רק בשוקי ירושלים לאסור אבל בביתו של כ"א הי' מותר ומרווחנא בזה ליישב התמי' על פירש"י בר"ה שיש שם סתירה במשנה דפירש"י במקדש ולא במדינה דהיינו ירושלים דומה לגבולין ובתר הכי פירש"י ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה בעודה בבנינה וזו סתירה גמורה וכבר עמד בזה שם מרן המהרש"א ז"ל ולא מצאו כל אנשי חיל מענה ליישב ולפי הנ"ל נ"ל לפרש דה"פ ברש"י לא בירושלים ולא בגבולין היינו דבירושלים לא תקעו בחוצות ירושלים אבל בביתם היו תוקעים וע"ז קאי שפיר ירושלים היתה יתירה דגם מתחלה קודם התקנה של ריב"ד היו תוקעים ברה"י ולא בחוצות וגם כל הערים הקרובים והשומעים ויכולים לבוא היו תוקעים רק ברה"י לחודא והבן. ומיושב בזה קושי' הט"א שתמה שם על פירש"י בכ"ד דר"ה שהקשה כלפי לייא איך נימא דירושלים בחורבנה עדיפא מעודה בבנינה ועוד הקשה ועמד שם על פירש"י עיין עליו ולפי מה שפירשתי דברי מאור עינינו רש"י ז"ל א"ש ולק"מ ודוק:

והנה בס' כפ"ת מהגאון מהר"ם חביב ז"ל כתב לתרץ קושי' תוס' מל רש"י בהא שהבאתי למעלה דמש"ה לא אמרו שמא יוציאנו מרה"י לר"ה אלא חשו להעברה ד"א בר"ה והיינו כשהגביהו ונטלו שלא ע"מ להוציאו פטור על הוצאה כיון שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך. וא"כ דא"כ גם בהעברת ד"א בר"ה ע"כ הדין כן וע"ז כתב הוא ז"ל דלענין העברת ד"א באמת אין הדין כן כמבואר למעלה. והנה הרז"ה כתב פ' הזורק טעמא דהעברת ד"א בר"ה ניהו דהוי הלכה דהכי גמירי להו אבל מ"מ טעמא יש בה דהוי תולדה דהוצאה משום דקימ"ל בכל דוכתא ד"א של אדם קונות לו בר"ה א"כ כשעומד בד"א שלו נידון כרה"י סביבותיו וכשמיציל מתוך הד"א שלו לצד אחר הוי כמוציא מרה"י לר"ה מיי"ש בבעה"מ פ' הנ"ל וכן הרשב"א ז"ל הביאו א"כ ממילא לפי דבריו נדחו הרלב"ח הנ"ל דכשם בהוצאה גופא אינו חייב כ"א כשנטלו ע"מ להוציאו מכ"ש בהעברה ד"א דהוי רק תולדה דהוצאה דבעינן עקירה משעה ראשונה לכך דלא אלים התולדה מהאב שנלמד ממנו וז"ב ופשוט:

והלום ראיתי באמתחת מכתבי נעורי מצאתי כתוב כד הוינא טליא אמרתי בדברי הבער"מ הנ"ל ליישב בהסוגי' דט"כ ביצה י"ח מה דקשיא להו למה רבא גדה מהטעם של רבה לאסור ע"כ משום מתקן ולא סגי לי' בטעמא דרבה שמא יעבירנו והיינו למאי דכ' הרלב"ח בה' כפ"ת דהא דלא חשו להוצאה מרשות לרשות רק לשמא יעבירנו ד"א בר"ה דהיינו למזיד לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן רק לשגגה והיינו לאו כ"ע דינא גמירי ולהוצאה מרה"י לר"ה זה דבר הגלוי לכל הוא אבל העברת ד"א דר"ה לאו כ"ע ידעי מזה ולהכי חיישינן רק להעברה ובאמת קצת דוחק הוא זה ואני הירפתי נופך לבאר ולהסביר הענין דהיינו כשלא הי' העברה ראשונה לכך הדבר תלוי דבהוצאה כ"ע יודעים מזה אבל בהעברת ד"א לא כ"ע יודעים סברת הרז"ה והרשב"א וסוברים שהיא אזהרה לחודא בלי שום טעם דתולדה דהוצאה א"כ בזה יהיו יכולים לטעות וחלא ידעו דנלמד מהוצאה ולכן יטעו להתיר בהעברה ד"א בר"ה לצורך מצוה הואיל דנעלם מהם דנגזר מכח תולדה דהוצאה ויסברו דאינו אלא איסור בעלמא ולצורך מצוה יקילו כנ"ל:

ומעתה לפי מה דמצינו פלוגתא בשבת ע"ג כסבר רה"י ונמצאת ר"ה רבא אמר פטור ואביי אמר חייב וקימ"ל כרבא ומעתה בטעה ושגג בהעברת ד"א בר"ה והיינו דלא ידע שהיא תולדה דהוצאה ולא הבין בסברת הרז"ה וכסבר דמותר להעביר בר"ה ד"א לצירך מצוה ובאמת הוי כהוצאה מרה"י לר"ה דהא ד"א של אדם בר"ה ברה"י הוי ונמצא זה הוא הדין כסבר ר"ה ונמצא רה"י ולרבא פטור וא"כ י"ל לשיטתו לא נכון לפניו לגזור משום העברה ד"א בר"ה ולהוציא מרה"י גמורה אין חשש או לפי ס' חוכ' דיש לו היכר או לפי סברת הכ"ת דכ"ע יודעים מזה גלל כן אמר טעמא דמתקן והארכתי בזה שם ואכמ"ל ותו לא מידי כעת אין הזמן גרמא אך מה שפלטה הקולמוס:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה