שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן כא
קצת חידושים בדיני בדיקה.
א' הנה בהא דקימ"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ולשי' רש"י כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י ומהני השבתה בלב וכדאיתא בגמ' יבטלו בלבו ודיו ולשי' תוס' מטעם הפקר. והקשה הר"ן ז"ל ריש מכילתן דמה מהני ביטול בלב דקימ"ל דברים שבלב אינן דברים ומה גם הפקר שמפקירו בפ"ע ומכ"ש לר"י דאינו הפקר עד שיבוא ליד זוכה עיי"ש דהאריך ומסיק וניחא לי' מפני דבלא"ה חמץ אינו ברשותו דאסור בהנאה ליכי בגילוי דעת בעלמא סגי והכי נקטו כל הפוסקים וניחא להו ולכאורה יש להעיר טובא וקשי' לי מאוד דמה בכך שאסרה התורה בהנאה ואינו ברשותו הרי חקה היא שגזרה רחמנא והוא גזה"כ שלא יראה ולא ימצא חמץ ברשותו וצריך לבער מכל גבולו ועד שלא בערו מרשותו ומגבילו עובר עליו א"כ מה מהני דברים שבלב וגם הפקר בפירוש עד שלא יבוא ליד זוכה אליבא דר"י אכתי קאי ברשותו לעבור עליו יתר ע"כ חזינן שהקפידה התורה דגם בגורם לממון לבד אף שאינו שלו רק בגו"ל דקימ"ל בעלמא דגו"ל לאו כמ"ד ובחמץ עובר משום שנא' לא ימצא כדאיתא בגמ'. מכ"ש היכא שהוא באמת שלו מתחלתו אלא שביטלו והפקירו בלבו מה זה תועלת הרי מדאורייתא כדקאי קאי וגזה"כ שיעבור עליו ונפלאתי בזה ששתקו כל הפוסקים ואין די באר דביטול בלב יהי' כביעור וכדאי בזה להתבונן ולהעיר וצריכים אנו לשתות בצמא את דבריהם למען דעת עמקי יסודותיהם. והנה בחמץ שאינו ידוע דעת לנבון נקל דמהני הביטול ולק"מ קושי' הר"ן הנ"ל דמתחלה יש לעיין ולדון אם עובר עליו מדינא כשאינו ידוע אם נמצא אצלו חמץ ניהו דהתורה אמרה לא ימצא בבתיכם היינו דוקא כשיודע ומתכוין להחזיק ע"ז הקפידה התורה אבל כשאינו יודע ואינו מתכוין לכך מי הגיד לנו דחמור האיסור חמץ משאר איסורי התורה דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר א"כ למה יגרע איסור ב"י לחייבו גם באין מתכוין. ואדוננו המג"א בסי' תל"ד כתב לשי' הטור דהוי כמו אכל חלב בשוגג. קשה מאוד להולמו במתעסק בחלבים ועריות חייב מפני שנהנה משא"כ בשאר איסורים. א"כ איך פשוט כ"כ להאדון לומר לדמות לאוכל חלב בשוגג והחילוק שבין שוגג למתעסק ודבר שאינו מתכוין עיי' בתוס' כריתות י"ט ובסנהדרין ס"ג יעייש"ה. ואם נמצא חמץ בביתו שלא הי' יודע בו גרע ממתעסק ובנתכוין להגבי' תלוש וחתך במחובר דפטור. ומכ"ש באינו יודע כלל אם יש בגבולו חמץ למה יעבור ע"ז והיכא שידע ושכח מלבערו י"ל דשוכח נקרא פושע בכמה מקומות ועיי' במג"א סי' תקכ"ז ס"ק וא"ו דמצינו שוכח נקרא אונס לענין ממון בחו"מ תכ"א ובאו"ח סי' ק"ח לענין תפלה ומסיק שוכח מחמת עצלות נקרא פושע. א"כ בחמץ הי' צריך לבדוק מפני שרגיל להניח בכל השנה במקומות אלו הוי כיודע כמ"ש הר"ן. א"כ י"ל בזה היכא שידע ושכח יהי' נידון כפושע אבל היכא שלא ידע מעיקרא אם יש לו חמץ ודאי דנקרא יותר כמו אונס ודבר שאינו מתכוין ול"ד לחלבים ועריות שכן נהנה חייב גם בא"מ ומתעסק בעלמא ודברי מרן המג"א ז"ל צ"ע לכאורה לשי' הטור וכמדומה לי שראיתי בס' אחד שעמד ע"ז ונדחק בישובו. אמנם נ"ל דשפיר קאמר דכיון דאם הי' יודע מהחמץ מכי מטי עידן דאיסורא מחויב לבערו מן העולם. ועתה מפני שנעלם ממנו וממילא נשאר עד אחר הפסח וקימ"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר א"כ ממילא מותר ונהנה מזה שנשאר ברשותו ודומה לאכל חלב בשוגג דלא נתכוין לאיסור ונהנה חייב כן נמי בזה כיון שאחר הפסח תחזור להיתירא. ונמצא למפרע נהנה מחמץ שנמצא ברשותו ולא בערו ואפי' אם נימא שיבער אחה"פ אין זה מקיים מצות ביעור ואין בזה תועלת להנצל האיסור שהה מה שנשתהה בביתו חמץ ובידו לאכלו עתה כנ"ל:
ועתה לפי"ז מיושב שפיר קושי' הר"ן דלהכי מהני הביטול בעלמא והיינו כיון דבאמת דלא ידע כלל אם ישנו חמץ בביתו ואינו מתכוין להשהותו אין עליו שום איסור אלא מכח דנמצא נהנה במה שישאר אחר פסח ויהי' מותר. ע"ז הואיל דבטלו בלב ומגלה דעתו בגילוי דעת בעלמא דאינו חפץ בו ונעשה בקרבו כהפקר יוצא בזה דגם אחה"פ יש ביד כל אדם לזכות בו כיון דהוא בטלו בלבו ועשאו כהפקר וזה מתיאש וזה רוצה לקנות ודאי דזוכה בו אחר מי שימצא ואין עוד שום הנאה למפרע והבן בזה כי נ"ל ברור ונכון ולהכי מובן שי' הרמב"ם ז"ל דאם לא ידע מקודם אפי' ביטול א"צ והיינו דסובר אף בלא ביטול ממילא מכי מטי עידן דאיסורא מיאש עצמו מן חמץ שבביתו ואינו מתכוין בו כלל ולהכי אינו עובר כלל כי אם כשידע ושכח הוי כשוגג וקרוב לפושע כנ"ל:
ב' אמנם זה דוקא בחמץ שאינו ידוע. משא"כ בחמץ הידוע לו ומדלא בערו ש"מ קא מתכוין להשהותו מה מהני בזה הביטול בלב והפקר שלא כדינא אכתי ברשותו מונח ועובר עליו בב"י וב"י וקושי' הר"ן הנ"ל נצב כחומה ויש בזה ליישב דעת הכלבו שכ' באמת ביטול לא מהני לח"י וכן נראה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל ועמדו בזה המפרשים ועיי' בפר"ח מקשה מכמה מקומות שמבואר דמהני ביטול לח"י כדפריך בד"ו וכי משכחת לה לבטלו וכן גבי נזכר שיש לו חמץ בביתו מבטלו בלבו ודיו . ולהנ"ל ניחא דבגמ' דאיתא ביטול לח"י היינו בודאי ביטול גמור כהפקר ממש בפני ג' באופן שיש ביד כל אדם לזכות בו קודם זמן האיסור כגון שמתיאש ביאוש גמור מטעם הפקר ומבטלו בלבו היינו שיהי' פיו ולבו שוין אז לא יעבור עליו והא לשי' הפוסקים הנ"ל דלא מהני ביטול לח"י היינו רק כביטול לחמץ שא"י דסגי גילוי דעת בעלמא כיון דאינו מתכוין להשהותו כמבואר וזה הביטול ל"מ לח"י כן י"ל בפשיטות בישוב קושי' הפר"ח:
ג'. וראיתי לאחד קדוש מדבר ניהו מוחז"ל בספרו מקו"ח תחלת דברת קדשו לישב קושי' הפר"ח על הפוסקים דלא מהני ביטול לח"י וקשה מהסוגי' הנ"ל דפריך לרב וכי משכחת לה לבטלה ותירץ מוחז"ל לס' הפנ"י דמפרש דעת הפוסקים דבאמת לתקן הלאו מהני הביטול גם לח"י אלא דהעשה לא נתקן ומש"ה שפיר פריך וכי משכחת לבטלה לתקן הלאו. והעשה גם כי יבטל עתה ג"כ לא קיים העשה זה העולה מדבריו ז"ל עייש"ה ואני בעניי לא זכיתי להבין דברת קדשו של אמוחז"ל. דע"כ לשיטתם מה החילוק בין החשא"י לח"י היינו דלח"י לא מהני הביטול לתקן העשה אבל בחשא"י נתקן גם העשה דאל"ה מה החילוק שמחלקים ובאמת כן הוא דלשי' רש"י והרמב"ם העשה היא השבתה בעלמא א"כ כשמבטלה בשעת בדיקה טרם שיודע מהחמץ ע"כ נתקיים גם העשה בהביטול ואח"כ כשימצא גלוסקא יפה שוב לא יעבור עליו וגם אינו חל העשה ג"כ כיון שכבר בטלה ואינה שלו ולא יחול עליו לא עשה ולא לאו א"כ מה פריך וכי משכחת לבטלה נהפוך הוא כשלא יבטל עתה בשעת בדיקה טרם יודע אינו עובר על לאו וגם נתקיים העשה דהשבתה בלב. וממילא גם כשימצא אח"ז לא יעבור כלל וכלל. משא"כ כשלא יבטל וכי משכחת יבטלה לא מקיים העשה כפי ס' הפנ"י א"כ הקושי' קמה ונצבה מה פריך והבן. ונפלאתי מאוד על דעת קדושים. וכבר מבואר אצלי במק"א הארכתי בסוגי' הנ"ל ויצאתי שמה לפרש דברי מוחז"ל ועתה נראה לי בביאור דבריו ויכונו דרכיו דרכו בקודש הדק היטב יפורש דשפיר פריך לפי מה שבארתי בישוב קושי' הר"ן דמה מהני הביטול בלב והפקר שלא כדת ומה שנתקשתי על ס' הר"ן ז"ל אמאי סגי בגילוי דעת בעלמא כיון דאסור בהנאה בלא"ה אינו שלו קשה להבין דמה בכך הרי כך גזרה רחמנא ובגזה"כ אמרה תורה דעובר עליו ואיך נתחכם על החוקה שבתורה דצריך להשבית ולבער. וישבתי בזה הואיל דבלא"ה בחשא"י ראוי שלא לעבור כלל כיון דהוי דבר שאינו מתכוין וכל עיקר הביטול אינו אלא לגלות דעתו שאינו רוצה בקיומו ולא חפץ בהחמץ ושוב אינו נהנה וכמבואר למעלה. א"כ נימא בזה דשפיר פריך למה יבטל עתה שעת הבדיקה טרם ידע בהחמץ הנמצא שמה הרי לכשיתודע אח"כ והמצא תמצא חמץ לא יצא בזה הביטול מעיקרא כיון דבאמת אין זה הפקר ממש כקושי' הר"ן וכשימצא חמץ ולא יבערנו נמצא מתכוין להשהותו ולא מהני הביטול גלל כן מקשה שפיר כי משכחת יבטלנו ויתוקן הלאו ואם כי העשה לא יקיים הרי גם כשיבטל מעיקרא כשיתודע לו יצטרך לקיים העשה כיון דהביטול לא מהני כי אם הפקר ממש בפני ג' או עד שיזכה בו אחר. א"כ טוב יותר ויחול עד שימצאנו אז יבטל ויתקן עכ"פ הלאו ועולה יפה תירוץ הגאון מוחז"ל וז"ב והבן:
ד. ונראה לי לומר דבר בישוב קושי' הר"ן וקושיתו הנ"ל דמה מהני הביטול בעלמא נגד גזה"כ דעשאו הכתוב כאלו שלו לעבור עליו ולולא דברי הראשונים ז"ל כשאני לעצמו הייתי מפורש בפשיטות דהא דכתיב דלא יראה לך היינו דבכל דוכתי פירש"י לך להנאתך ולטובתך או שלח לך לדעתך כן נמי בזה העיקר שהקפידה התורה שלא ירצה בהחמץ להשהותו ברשותו לפי דעתו ורצונו. ומש"ה נמי כשקבל אחריות על חמץ של אחרים ג"כ עובר הואיל דקע"א בודאי רוצה בקיומו כיון דאם יאבד יתחייב בתשלומים ומש"ה עובר וממילא נשמע מזה היכא שבטל בלבו ועשה אותו כהפקר ולא חש עליו ואין עוד לו בו שום רצון להחזיקו ולהשהותו שוב אינו עובר עליו שהכתוב לא הקפיד רק כשנקרא לך היינו שדעתו עליו ומשהה להנאתו וטובתו וכשמבטלו שוב אין דעתו ורצונו עליו וכשר בעיניו לאבדו ומזה נפשט הדין של השאג"א שהאריך למעניתו להוכיח דחמץ שקע"א לא מהני ביטול וכבר שדא בו נרגא הגאון מוחז"ל בריש ספרו מקו"ח. אך שמסיים מן הסברא נראה דאיך יכול לבטל חמץ של אחרים ולמה שכתבתי דעיקר הקפדת התורה רק שלא ישהה להנאתו ורוצה בקיומו ע"ז מהני הביטול לגמור בדעתו לעשותו כהפקר ואינו חפץ בו דאינו רוצה בקיומו אז שוב אינו עובר כנ"ל וזה טעמא של הדבר דקימ"ל משהה חמצו כדי לבערו אינו עובר עליו הוא הדבר אשר דברתי דעיקר הקפדה שלא ישהה אצלו ורוצה בקיומו ודעתו ליהנות ממנו אבל אם משהה כדי לעבור לא מקרי לך. ומעתה לק"מ איך מהני הביטול דאינו כהפקר גמור עד דאתי ליד זוכה ז"א דניהו דאכתי שלו הוא קודם שיבערו אבל מ"מ אינו עובר עליו כשמגלה בדעתו בפיו ולבו שוין שמבטלו ולא חפץ בקיומו והבן:
ולדעתי יש בזה ליישב קושי' השאג"א שהקשה אמאי לקי בשוחט הפסח על החמץ הרי הוי הת"ס שמא בטלו ולהנ"ל ניחא לי דניהו שבטלו הרי לא מהני הביטול לאפקועי מרשותו דאכתי לא יצא מרשותו והוי שלו אלא דלענין ב"י כדי לעבור עליו מהני הביטול שמבטלו בלבו ובדעתו ולא חפץ בו עוד ורוצה שיבעירנו מן העולם ונחשב בעיניו כמבוער אבל מ"מ אכתי ברשותו ומי פקע ממנו וע"ז קאי הקרא לא תשחט הפסח על החמץ והבן בזה כי זה נ"ל ברור:
ה' עוד נ"ל לומר דבר ברור ליישב קושי' המפרשים על שיטת הפוסקים דלא מהני ביטול לח"י שהוא נגד כמה סוגיות להיפוך דגם בח"י אמרו לבטלו בלבו ודיו והיינו דנראה להבין טעם הדבר דל"מ ביטול לח"י עפ"י סברת הירושלמי דגם אחר ביטול נאסר החמץ אחה"פ משום ערמה ופי' כזה מוחז"ל בספרו מקו"ח הפי' של הערמה כונתו דחשו חכמים דאינו מבטל בלב שלם רק כדי לסלק האיסור ולהניח עד אחה"פ א"כ אין זה ביטול בל"ש ומש"ה אסרו חז"ל ולא סמכו על הביטול וזו כונת הירושלמי משום הערמה שהוא כמערים להשאיר אחה"פ וזו ענין נכון. ולפי"ז נ"ל לחלק הדבר בחמץ שאינו ידוע כיון שנעלם ממנו ואינו לפניו ולא יודע אם יש לו ברשותו חמץ אך מדאגה ומחשש להנצל מהאיסור ב"י שמא ישנו שמה מבטלו בלב שלם. ואנן סמכינן ועומד על חזקתו שירא מעבירת הלאו בודאי מבטלו בל"ש דלמה ניחוש לדלמא אינו מבטל בל"ש הרי מה לו לעשות אופן אחר מעמידין על חזקתו דמבטלו בל"ש אבל בחמץ ידוע לפניו אם מבטלו בל"ש ואינו חושש להשאר אחה"פ הי' לו לבערו מן העולם לגמרי או למכרו קודם זמן האיסור רק שמבטלו ע"ז חשו חז"ל לדלמא הוי כמערים ואינו מבטלו בל"ש ול"מ ביטול ונאסר לאחה"פ. מעתה עמוד והתבונן בדבר דזה דוקא מתחלת תקנת חז"ל לאסרו אחה"פ ולא סמכו על הביטול דאם נימא דמותר אחה"פ להתירו מפני הביטול יש לחוש דמעיקרא לזה כיון ולא ביטל בל"ש אבל אחר התקנה שכבר נתקן דל"מ הביטול דנאסר החמץ אחה"פ א"כ אחר שידוע לו דהחמץ שנשאר אחה"פ אפי' אם ביטל אסור גם לאחה"פ שוב מבטל בל"ש שיודע שנאסר לעולם ואין לו עוד בהם חפץ כלל וממילא הביטול בל"ש. א"כ ניהו דהביטול לא מהני להתיר אחה"פ מכח תקנת חכמים אבל מהני שלא יעבור עליו בב"י אפי' מדרבנן כיון שאחר התקנה שנאסר לעולם ומתיאש לגמרי והפקירו ומבטלו בל"ש. ומעתה ממילא מיושב כל הקושיות דהא דנקטו הפוסקים להלכה דל"מ ביטול לח"י היינו רק לענין זה דנאסר לעולם אבל מ"מ שפיר איתא בכל המקומות דמבטלו בלבו ודיו דאז שוב אינו עובר כלום היינו אחר התקנה והבן היטב וז"ב ולק"מ וא"ש ודוק:
וי"ו. ומיושב בזה קושי' הב"י על הטור בסי' תל"ו שטען על אבה"ע בהאי דינא ישראל היוצא מבית העכו"ם בתוך למ"ד יום ונכנס בו נכרי כתב דאינו חייב עוד בבדיקה דאין לך הפקר גדול מזה וכ' הב"י דאין זה טענה דמה בכך שהפקיר מ"מ מדרבנן חל עליו חיוב בדיקה בתוך למ"ד יום ונמצא עובר מדרבנן ע"כ ולהנ"ל ניחא דכיון דכל עיקר חששא דרבנן שחשו לאסור ולא סמכו על הביטול דמהני מדאורייתא ומדרבנן חייב בביעור עיקר הטעם משום הערמה דאינו מבטל בל"ש כיון דבקרא מהני השבתה היינו ביטול דוקא כשהוא בל"ש ולהכי אסרו רבנן מפני חשש דלא ביטל בל"ש אבל אחר שנדע שהפקיר בל"ש בודאי לא אסרו רבנן ואוקי אדאורייתא דסגי בביטול בעלמא ונמצא בזה שיוצא מבית הנכרי ונכנס בו נכרי דשוב לא יתהנה ישראל מזה ונעשה בודאי כהפקר גמור באין מיחוש לכן שפיר כתב דגם מדרבנן אין עוד שום חיוב דאוקמי אדאורייתא וא"ש דברי רבינו הטור דכיון דנכנס בו הנכרי אין לך הפקר גדול כזה ולק"מ ונכון:
ז המג"א בסי' תמ"א ס"ק ד' בנכרי שהשכין חמצו אצל ישראל וא"ל מעכשיו ואם לא יפדה אסור החמץ אחה"פ וכ' זקני הטז"ל שם דחייב לבער דאם לא יפדה למפרע עובר עליו ומבואר כן ברש"י בגמ' להדיא. והמג"א ז"ל כ' בפשיטות דאינו חייב לבער דשמא יפדה ותמוהין דבריו דאיך ישהה את החמץ דלמא לא יפדה וגם מבואר בפירש"י כן להדיא. ועי' במקו"ח מה שכ' בזה ואני בעניי בלמדי דברי המג"א עלה ברוחי לפרש דהמג"א איירי ע"כ היכא שביטל הישראל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואינו אלא מדרבנן ושוב הוי ספיקא דרבנן ולקולא מש"ה א"צ לבער וי"ל דרש"י ז"ל איירי בלא ביטל הוי ספיקא דאורייתא ואח"ז מצאתי ראיתי הא"ר ישב כאן דעת המג"א. אמנם אחר שובי נחמתי דאין זה מן הישוב והקושי' במקומה עומדת דניהו דמדאורייתא סגי בביטול מ"מ הרי מדרבנן חייב לבער א"כ מה בכך דהוי ספיקא דרבנן מ"מ הרי לכתחלה אסור לכנוס לעשות ספק דרבנן כדאיתא ביו"ד סי' ק"י ואמאי פשיטא לי' להאדון המג"א ז"ל לומר דא"צ לבער ולעשות לכתחלה ספק דרבנן ולעבור עליו שמא לא יפדה הנכרי ועובר למפרע וצ"ע . אמנם לפי מה שהנחתי סברא קיימת דאחר תקנתא דרבנן דביטול לא מהני משום הערמה וכשעובר מדרבנן החמץ נאסר אחה"פ והכל יודעים אז שוב מהני הביטול לענין זה שלח יעבור על ב"י דשפיר מבטל בל"ש ואינו עובר אך החמץ נאסר כמבואר לפי זה שפיר קאמר המג"א ז"ל דמיירי אחר הביטול והחמץ נאסר באכילה ובהנאה כנאמר במחבר להדיא דאסור אחה"פ א"כ שוב ביטל בל"ש שהפקירו שלא ליהנות עוד והביטול מהני לענין זה דאינו עובר ואינו חייב לבער אך אם הנכרי יפדה מותר ליקח חובו ממנו ואינו מחויב לבער רק יחזיקנו שמא יפדה הנכרי ואם לא יפדה יבער אחה"פ כיון דנאסר ואינו עובר כיון שביטל בל"ש כנ"ל:
ח. והנה המג"א סי' תמ"א הקשה שם בהרהינו אצל הנכרי ואמר לו מעכשיו מה בכך הרי בנאנס ביד הנכרי מחיוב לפרוע לו חובו א"כ הוי האחריות על ישראל ואמאי פסק ותני בנכרי שהלוה מותר לאחה"פ עיי"ש. ודברי מרן ז"ל תמוהין איך מדמה להא דסי' ע"ב בחו"מ דשם אינו אלא שעבוד בעלמא והמלוה פטור באונסין וחייב הלוה לפרוע חובו. משא"כ כאן באמר לו מעכשיו ונקנה לו למפרע ואפי' כשנאנס הפסיד חובו כיון שאמר לו אם לא אפדה יהי' שלך מעכשיו וחם נאנס שוב לא יפדה וכבר עמד בזה התומים ז"ל בסי' ע"ב ס"ק י"ג עיי"ש שנדחק ועיי' במקו"ח למוחז"ל ולי נראה דשפיר הקשה לפי מה שכ' בס"ק שאח"ז שם בלא אמר לו מעכשיו אם צריך לפדותו אחה"פ דאל"ה הוי כפורע חובו באה"נ דומיא לאנס המלך גורנו בחובו דחייב לעשר והניח בצ"ע ומוחז"ל הגאון במקו"ח השיג עליו והדין עמו דל"ד להתם דכאן הוי רק כמבריח ארי מנכסי חברו דומיא דפורע חובו שלא מדעתו דכיון דהחמץ ביד הנכרי והוא מעכבו בעד חובו אינו מחויב לפדותו ולבערו כיון דממילא נפטר מחובו. מעתה נראה לי דזה דוקא כשמסר המשכון אצלו א"צ לפדותו אבל כשנאנס המשכון והנכרי תובע ממנו חובו והוא יפטור עצמו מהחובו במה שאינו מחזיר לו החמץ זה הוי ממש כפורע חובו באיה"נ שיפטור עצמו מהחוב בעבור שאינו מחזיר לו המשכון שנאבד ממנו באונס וזה בודאי אסור ושפיר הקשה המג"א מה בכך שאמר מעכשיו הרי אם יאבד המשכון באונס בתוך הפסח ומחויב לשלם לו חובו והוא ירצה לפטור עצמו בעבור שאינו מחזיר לו המשכון א"כ נהנה בזה בפסח מן החמץ א"כ אז בודאי יתחייב לשלם לו החוב ולא יתהנה מהחמץ נמצא האחריות עליו כדין על המלוה על המשכון דפטור באונסין אלא דכאן לא יתחייב בתשלומין בעבור שמחליטו המשכון עתה כמדובר ונמצא נהנה ועולה יפה קושיתו וע"ז תי' שפיר דהוי כמקב לאחריות על חמצו של עכו"ם בביתו ש"ע דאינו חייב בביעור . ומרוחנא בזה לתרץ קושי' תוס' בפסחים ל"א שהקשו לאביי דסובר למפרע הוא גובה אמאי בסיפא ד"ה עובר הרי כיון דלדידי' דלמפרע הוא גובה א"כ הוחלט המשכון למפרע ביד הנכרי ואמאי ד"ה עובר ולפי הנ"ל לק"מ וא"ש כיון דלאביי לא מוקי בהרהינו ומונח ביד ישראל הלוה. א"כ ניהו דאם לא יפדה הישראל יהי' למפרע של הנכרי אבל מ"מ בפסח אם יאבד מהישראל החמץ באונס יהי' מחויב לנכרי חובו דאל"ה הוי כפורע חובו באיה"נ כקושי' המג"א ותירוצו ל"ש בזה כיון דמונח ביד ישראל והאחרוית על הישראל ולהכי לכ"ע עובר וא"ש והבן:
ט. ובהיותי בזה העלו רעיוני לישב קושי' הפנ"י ז"ל בגיטין מ"א בהא דחמץ מפקיע מיד שעבוד דפירש"י בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו וכיון דחמץ מפקיע מידי שעביד של נכרי ונמצא החמץ של ישראל ואסור בהנאה. והקשה אדם חשה כברזל קושי' כברזל גם לא נימא דחמץ מפקיע מ"ש אלא דהשעבוד של נכרי על החמץ מה בכך הרי כיון שהחמץ ביד ישראל ממילא האחריות עליו ובודאי עובר עליו ונאסר בהנאה ע"ש שלא מצא מענה ליישב על נכון ולהמבואר ניחא לי בישוב גמור די"ל דמיירי ע"כ בביטול חמצו ונמצא מדאורייתא אינו עובר אלא דמ"מ מדרבנן ל"מ הביטול ואסור אחה"פ. אולם רש"י כ' שיש נ"מ בין אם סובר דחמץ מפקיע מ"ש או לאו דאם לא מפקיע מ"ש א"כ כשבא הנכרי ליקח החמץ בשביל חובו ניהו דאסור בהנאה אבל שהנכרי חפץ ליקח אינו מחויב למחות בידו שיקח את שערורו דכיון שבטלו והפקירו ואינו של הישראל והנכרי לקחו בעד שעיודו לא הוי כפורע חובו באיה"נ שאינו שלו והנכרי נטלו ששעבודו עליו אין מחויב הישראל למחות בידו כשי' המקו"ח הנ"ל ולענ"ד בזה הדבר פשוט וברור דאינו מחויב למחות ביד הנכרי שנוטל החמץ שאינו שלו מאחר שביטלו וניהו דאסור בהנאה מדרבנן אחה"פ אבל ל"ה כפורע חובו באיה"נ כנ"ל אבל מאחר דקימ"ל דחמץ מפקיע מידי שעבוד ונמצא אין להנכרי שעבוד על החמץ כלל רק שחובו מגיע מהישראל אקרקפתא דגברא וכשניטל הנכרי החמץ בעבור חובו בודאי מחויב הישראל למחות בידו דאל"ה הוי ממש כפורע חובו באיה"נ וזו כונת רש"י ז"ל דהואיל דחמץ מפקיע מ"ש והוי חמצו של ישראל ואסור בהנאה דהינו שמחויב לשלם החוב ואין בידו לסלק לנכרי בהחמץ דאז יהי' כפורע חובו באה"נ וז"ב ודוק:
יו"ד. והנה הרא"ש הקשה על רבינו הרמב"ם ז"ל דמצריך להיות הגיע זמנו דוקא קודם פסח הרי לאביי דסובר למפרע היא גובה ניחא גם בשהגיע זמן לאחר פסח. ומכ"ש לרבא באומר לו מעכשיו עיי"ש ועמדו כולם על הרא"ש ז"ל דא"כ תקשי לי' לדידי' דאמאי לא יליף מכח כ"ש דלאביי הוי ניחא בגמ' גם בלא הרהינו כיון דקנה למפרע הוי חמצו של נכרי א"כ אמאי לרבא דמוקי בא"ל מעכשיו יהי' שלך מכ"ש דא"צ לאוקמי' בהרהינו ותקשי להרא"ש ז"ל לנפשי' מכח האי קושי' שהקשה על הרמב"ם ונדחקו בישוב דברי רבינו אשר"י ז"ל ולענ"ד לישב לנכון בס"ד דה"פ להאי קושי' של המג"א דמה מועיל מה שהקנה לו מעכשיו הרי אם נאנס המשכון בתוך הזמן בודאי חייב לפרוע חובו א"כ ממילא הוי כאחריות ועובר עליו ונמצא גם בלא קבל האחריות של כל החמץ אבל מ"מ אם יאבד החמץ הממושכן חובו אינו מוחלט בידו ואני פרשתי דבריו דהיינו ע"כ צריך לשלם לו חובי דאל"ה הוי כפורע חובו באיסורי הנאה א"כ ממילא יש עליו חייב האחריות שיצטרך לשלם לו החוב ותי' של המג"א ניחא בהרהינו דהוי מקבל אחריות של חמץ דנכרי בביתו של נכרי דאינו עובר חבל בלא הרהינו ומונח ברשות ישראל קשיא קושי' המג"א על מקומו אלא די"ל דמיירי ע"כ בשביטל החמץ ואינו עובר מה"ת רק מדרבנן ולפי מה שבארתי דבכזה גם מדרבנן אינו אסור כיון דל"ש בזה ערמה דאינו מבטל בל"ש כיון דבאמת כשאינו פודהו נשאר להנכרי כיון דלמפרע הוא גובה או באמר לי מעכשיו לרבא וניהו דבקבל אחריות על חמצו של נכרי הוכיח השג"א דלא מהני ביטול והמקו"ח משיג דוחה כל הראיות אבל לדינא מודה ומסיק דלא מהני ביטול היינו משום דאיך יכול לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלו וזה דבר ברור אבל היכא שהחמץ של ישראל הוי שהוא של הלוה הממשכן א"כ שפיר יכול לבטלו ולהפקירו כל זמן שלא נחלט ביד הנכרי שלו הוא ובידו לבטלו ולהפקירו. והשתא ניחא וא"ש ולק"מ דלאביי גם בלא הרהינו אינו עובר מטעם הביטול וגם מדרבנן אינו נאסר כיון דלאחה"פ שאינו פודהו למפרע הוי של הנכרי ומש"ה מותר וגם על האחריות אינו עובר כיון דבטלו בל"ש וזה דוקא לאביי אבל לרבא דבאנו מכח שאמר לו מעכשיו תהוי שלך. הנה אימתי תהי' הביטול אם לאחר שהקנה לו באמרו מעכשיו נמצא דאינו שלו ובהגיע הזמן ואינו פודהו מעכשיו נקנה להנכרי והוי כחמץ של אחרים ובאחריות ישראל דלא מהני ביטול כנ"ל וכאן הוי באחריותו כיון שאם יאבד אפילו באונס חייב הישראל לשלם לו חובו דאל"ה הוי כפורע חובו באיסה"נ כמבואר ואם הביטול יהי' מקודם שהקנה לנכרי במעכשיו (והיינו דניהו דהלואה הי' מקודם אלא שלא אמר לו מעכשיו בשעת הלואה וכמו שפי' הש"ך ז"ל בסי' ע"ב לתרץ קושי' תוס' דרי"צ לא אמר אלא שלא בשעת הלואה ופי' הוא ז"ל דהלואה הי' מקודם בלא המשכון אלא שאח"כ נתן לו המשכון במעכשיו וזה הוי כשלא בשעת הלואה עיי"ש) א"כ מה מהני הביטול כיון דאחר הביטול שעבדו לנכרי והקנה לו דמעכשיו יהי' שלו א"כ נפקע הביטול שחזר וזכה בו מההפקר ונמצא עומד ברשות ישראל באחריותו כשיאבד המשכון ויצטרך לשלם חובו אשר על כן הצריך לאוקמי בהרהינו אצל הנכרי דאז יהי' כמקבל אחריות חמץ של נכרי בבית הנכרי כתי' של המג"א ועולה יפה דברי מרן הרא"ש ז"ל ולק"מ והבן וז"ב:
יא. ועתה נבוא ליישב דעת רבינו הרמב"ם ז"ל שלא תקשי קושי' הרא"ש והראב"ד הנ"ל דהרי לאביי דלמפרע גובה מותר גם בהגיע זמנו לאחה"פ מכ"ש לרבא בא"ל מעכשיו ולמה נקט רבינו דוקא בהגיע זמנו קה"פ ונלפענ"ד דהנה הערתי בקושי' שלא הרגישו כל הפוסקים דבין לאביי דלמפרע הוא גובה ובין לרבא באומר מעכשיו אמאי מהני לענין איסור דב"י בתוך הפסח ניהו דכשיגיע זמן לאחה"פ ואינו פודה ונשאר החמץ להנכרי מעכשיו ומ"מ מה מהני לפי מה דקימ"ל אין ברירה ובזה צריכין אנו לדון מכח דאיגלאי מלתא למפרע שהי' בפסח של הנכרי אחר שלא פדאו הישראל אבל בפסח אכתי לא נתגלה הדבר והי' אז בידו לפדות. וע"כ אנו באנו לדון מכח ברירה שהוברר הדבר למפרע דשל הנכרי הי' וכ"ז שלא נתברר בידו הי' לפדותו ונמצא לא מיבעי' לדעת אביי שמחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו דבתולה בד"ע לית לי' ברירה בגיטין כ"ח א"כ בכאן הוי תולה בדעת עצמו כשרוצה לפדותו א"כ גם כשאינו פדאו לאחה"פ ונשתקע אצל הנכרי במאי יצא מהאיסור ב"י בפסח כיון דלענין איסור אין ברירה וגם לרבא דאינו מחלק וסובר בכל מקום אין ברירה מה מהני מעכשיו לענין איסור דקימ"ל בדאורייתא א"ב בשלהי ביצה. אמנם י"ל דמיירי כשביטל חמצו א"כ כיון דמדאורייתא בביטול סגי אלא מדרבנן צריך ביעור ובדרבנן איפסקא הלכתא דיש ברירה ויש בזה ליישב קושי' תוס' שהקשו בתימא אליבא דאביי איך יתרץ הך ברייתא דהנכרי שהלוה לישראל לכ"ע עובר ניהו דלא קנה משכון מ"מ הרי לדידי' הוי למפרע דנכרי ולהנ"ל ניחא די"ל דאביי מוקי בלא ביטל ולהכי עובר כיון דמה"ת אין ברירה ולא מהני מה דלמפרע גובה כיון דתולה בדעת עצמו שבידו הי' לפדותו ומש"ה עובר וגם נוכל ליישב בזה דעת רבינו דלא מהני מעכשיו בהגיע זמנו לאה"פ כיון דאין ברירה והיינו בלא ביטל דסתמא תני כן הייתי יכול לתרץ והבן בזה:
איברא דלאחר ישוב הדעת הנה לאביי לא תקשי כלל מכח ברירה לפי המבואר בהר"ש פ"ה דמעשר שני ובמהרי"ט חלק חו"מ סי' נ"ג עיי"ש באריכות העלו דדין ברירה אינו אלא דוקא בכגון שני לוגין שאני עתיד להפריש וכדומה שצריך לומר דאיגלאי מלתא למפרע והוברר מעכשיו בזה אית לן דא"ב אבל אם אינו צריך לומר דהוברר למפרע אלא משעה שנגמר ונעשה אז חל הענין בזה ל"ש לדין מכח ברירה ולכ"ע מהני ולהכי באומר כל הנלקט יהי' מחולל כיון דהחילול רק בשעת לקיטה בזה י"ב עיי"ש בהר"ש. ובמהרי"ט הנ"ל. וכן ראיתי אני בשטה מקובצת ב"מ גבי יאוש שלא מדעת דיש לדון מכח ברירה דנימא אלו הי' יודע שנאבד ממנו הי' מייאש עצמו כיון דמייאש בשנודע לו עכשיו אי הוי יאוש למפרע או לאו ותליא בפלוגתא דברירה ומסיים ויש למבין להפליג זה מזה ובתר הכי כתב הא"ז וז"ל ואיכא למידק דמ"מ צריך לומר דאיגלאי מלתא למפרע דנתרצה לעין יפה וז"א דאין זה אלא גלוי מלתא בעלמא דעין יפה הוא ובע"י תרם עיי"ש. ומעתה נחזי אנן בנ"ד לסברת הר"ש דלענין חלות הענין בשעה שנתברר מהני לכ"ע. וא"כ השתא אחר שהגיע זמנו אחה"פ ולא פדאו קנה הנכרי מאז והלאה ולאביי דסובר הדין כך אם גבאו לבסוף למפרע הוי שלו ואין זה רק גלוי מלתא בעלמא ושפיר מהני לכ"ע אף דאין ברירה כיון דעכ"פ בסופו שגבאו ולא פדאו שורת הדין הוא כך שהוא ממילא של הנכרי למפרע והוי רק גלוי מלתא והבן היטב ודוק בסברא זו אבל זה דוקא לאביי דסובר למפרע הוא גובה. משא"כ לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה אלא דבאנו לדון מכח תנאי שהבטיח לו באם לא יפדה מעכשיו הקנה לו זה תלוי בברירה דאין זה מכח הדין רק מכח מה שהוא התנה עמו כך והדבר תלוי בתנאי שוב תלוי בברירה ונמצא למאי דקימ"ל בדאורייתא א"ב ודאי דעובר ולא מהני מעכשיו ולהכי פסק רבינו הרמב"ם דמיירי בהגיע זמן קודם פסח דבלא"ה לא מהני מעכשיו והדין חלוק מסברת אביי ודוק היטב בזה ונכון מאוד והבן:
יב ' אמנם אכתי צריך ביאור להבין דא"כ מה בין מ"ד דסובר ב"ח קונה משכון ולחלק בין ישראל לנכרי מה בכך דקונה משכון כיון דעיקר תלוי באמירתו מעכשיו ולפי המבואר לא מהני מעכשיו א"כ מה מועיל יותר למ"ד דקונה משכון כיון דס"ס צריך למעכשיו ובזה א"ב אולם הדבר נכון מאוד לסברת הר"ן בנדרים פ' השותפים שמבאר שם אמאי קימ"ל כראב"י הרי הדבר תלוי בברירה עיי"ש באורך ומסיק בסברא ישרה וז"ל היינו טעמא משום דברירה דהכא עדיפא מברירה דעלמא דה"ט דאמרינן בעלמא דא"ב לפי שאינו ראוי שיחול דבר על הספק לפיכך האומר לסופר כתוב גט לאשתי לאיזו מהם שארצה אגרש פסול לגרש בו לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל וכן נמי אם בא חכם למזרח כו' משום דבשעת קניית העירוב לא הי' מתברר כלל איזו מהם יקנו לפיכך כיון דבכל חד כו' וכן באחין שחלקו כיון דמשעה ראשונה איכא לאספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל כו' וכל כיוצא בזה א"ב אבל הכא עיקר של דבר מתברר משעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכן כו' הלכך כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שנתברר לאחר מכן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו כו' וכל כי האי גוונא י"ב שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכן מעכב את הרוב שהי' ברור מתחלתו ומש"ה ניהו דבעלמא ס"ל דבדאורייתא א"ב פסקינן הכא כראב"י דבכי הא יש ברירה ע"כ ומעתה גם אני אומר הכא הכי דאם ב"ח קונה משכון אם כן הקנין נעשה תיכף וזו עיקרו של דבר רק דאכתי הי' בידו לפדותו ומתברר המיעוט בסופו אין זה מעכב עיקר הקנין שנעשה מתחלתו ומהני מעכשיו אבל אי לא קנה משכון ונמצא עיקר הקנין נעשה בסוף כשלא פדאו ומכח מעכשיו בזה שפיר פסק רבינו ז"ל מכח דאין ברירה ומש"ה צ"ל דוקא דהגיע זמנו קודם פסח ולא דמי לדינא דאביי דסובר למפרע הוא גובה כיון דקימ"ל דנכרי מישראל לא קנה משכון והבן היטב בזה כי הדברים עתיקים ונכונים כנ"ל בישוב דברי רבינו ז"ל:
י"ג. ובהאי שכתבו תוס' במשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו לפי שהוא ניתק לעשה והוכיח מהא דהאוכל חמץ של הקדש מעל ואמרינן בגמ' דהיינו אליבא דריה"ג דחמץ מותר בהנאה וקשיא איך יכול לפדותו דאז יהי' שלו ויעבור עליו ונשמע מזה דע"מ. לבערו אינו עובר והשאג"א תמה קרא וכי בשביל שניתק לעשה יהי' מותר לעבור וכי מותר לגזול או אונס לגרש כדי שיקיים העשה אח"כ. ועוד הקשה מחלה בטומאה ביו"ט לא תקרא לה שם עד שתאפה או להטיל בצונן כדי שלא תחמיץ ויעבור וגם שם הרי מה בכך שיחמיץ וישהה ע"מ לשרפו כדין חלה בטומאה ונמצא שוב לא יעבור ועיי"ש שהניח בתימא דברי רבותינו במלי תוס' והמפרשים נדחקו ליישב והנלע"ד דלק"מ וא"ש דבאמת עיקר הסברא נותנת דלא יעבור במשהה ע"מ לבערו למאי דקימ"ל בכל דוכתא כל העומד לכך כעשוי דמי עומד לשרוף כשרוף דמי ועומד לזרוק כזרוק דמי וכדומה. ומעתה הדבר מובן שאינו עובר על לא יראה דוקא כשנמצא אצלו כדי לקיימו. משא"כ כשמשהה פ"ד לבערו ולשרפו אך שמעוכב קצת או מחמת יו"ט או עיכוב אחר אבל בדעתו לבערו מה"ע ועומד לכך ודינו כנשרף לו יהי' כשריפת איסור שעומד לישרף ואמרינן בזה כיתותי מיכתת שיעורו בכמה דוכתי וכל היכא דבעי שיעור דינו כנפחת מהשיעור ובאיסור לאו דב"י נמי בעי שיעור כזית ובפחות מכזית אינו חייב לבער. וא"כ הדבר פשוט ומבואר ומובן דמש"ה דכשעומד לכך לבערו כמבוער דמי ומש"ה ממילא דאינו עובר ויש לכוין הדבר בכונת דברי רבותינו תוס' דלאו משום ניתק לעשה לחודא אינו עובר רק משום דניתק לעשה והיינו דמחויב לבער והוא משהה כדי לבערו נידון כמבוער ומש"ה אינו עובר ול"ד לשאר ניתק לעשה דאין לוקין אבל איסורא מיהו איכא ובחמץ אינו עובר באיסור כלל כנ"ל ברור והבן:
אמנם זה דוקא לדיעה זו דחמץ בפסח מותר בהנאה משא"כ לדידן דקימ"ל דחב"פ אסור בהנאה ומאי דעובר על ב"י וב"י הוא משום גזה"כ כדאיתא שני דברים אינו ברשותו של אדם והכתוב עשאו כאלו ברשותו כדי לעבור עליו ומן הסברא הפשוטה הי' להיות שלא יעבור כדכתיב שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה ש"א וכיון דאסור בהנאה אינו שלו לגמרי א"כ אינו ראוי לעבור אלא שהכתוב עשאו כאלו שלו לעבור. ולפ"ז איך נימא מפני שעומד לישרף כשרוף דמי וכאלו אינו מה בכך הרי גוף הדבר אינו שלו כלל ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו שלו כדי לעבור והשתא נדע מק"ו שהגוף החמץ אינו שלו ועשאו הכתוב כשלו לעבור מכ"ש שהוא עדיין בעין אך מפני שעומד להבערה ניהו דכשרוף דמי מ"מ עובר עליו ונשמע מק"ו מהקרא דאף כששהה ע"מ לבערו עובר עליו וזה דבר ברור ונכון ומושכל והבן. ונמצא אין כאן קושי' בדברי תוס' דהם המדברים אליבא דריה"ג דסובר חמץ מותר בהנאה ואין כאן גזה"כ לאמור דעשאו הכתוב כאלו ברשותו כיון דלדידי' באמת ברשותו הוא דיש לו בו היתר הנאה ולהכי שפיר כתבו דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר דכמבוער דמי משא"כ לדידן דקימ"ל דחב"פ אסור בהנאה וע"כ גזה"כ היא דעשאו כאלו שלו כדי לעבור עליו לכן לא מועיל בזה מה דעומד לישרף ולק"מ וא"ש והבן היטב:
והנה לפי המבואר לכאורה נדחה דברי המג"א בסי' תמ"ו לפי דינו של הב"ח במצא חטה בז' של פסח יבערנו מיד דבשאר יו"ט אינו עובר דמשהה כדי לבערו א"ע אבל אם ישאר אחר הפסח הנה משהה כדי לקיימו ועובר. ולפי דברי דלדידן דחב"פ אסור בהנאה נפל האי דינא דמשהה כדי לבערו א"כ אין חילוק בין יו"ט הראשון לז' ש"פ ודברי הב"ח אין להבין אמנם נראה לי להעמיד דבריהם ושרירן וקיימין והיינו דנראה לענ"ד לחדש דין ולומר הא דאיתא דעשאו הכתוב כאלו ברשותו וגזה"כ הוא זה דוקא שייך לומר בדלא אנוס הוא אלא שנמצא אצלו חמץ שנשאר מן קודם פסח שלא בערו או גם כשנתחמץ עיסה והי' בידו להנצל בחמץ כגון בנטמאת העיסה שיש בידו שלא יקרא שם עד שתאפה או עד שתטיל בצונן כמבואר במתני' ועל כל זה שייך לומר שעשאו הכתוב כאלו ברשותו כדי לעבור עליו אבל בנתחמץ לו עיסה שלא בפשיעותו רק באונס ואין בידו מה לעשות ע"ז לא שייך לומר שעובר עליו דאונס רחמנא פטרו א"כ בכגון זה ודאי דאינו עובר ואם נשאר עד אחר הפסח לא נאסר כיון שלא עבר בשהייתו ואין בזה לבוא מכח גזה"כ דכיון דהך גזירה בלא טעם דאינו שלו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו אמרינן בזה אין לך בו אלא חידושו דוקא היכא שהחמץ בפשיעתו אבל כשהי' אנוס במציאות החמץ לא עשאו הכתוב כאלו ברשותו כדי לעבור כן הי' נראה לכאורה. אמנם אכתי י"ל ניסו דאין עובר על ב"י אבל עכ"פ יש עליו חיוב דתשביתו ומחויב לבערו ונמצא ממילא כשאינו מבערו עובר עליו כדאמרינן בר"ה דלרבנן ובאת שמה והבאתם שמה לעשה ולר' מאיר ממילא כיון דאמר לי' רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בבל תאחר כדהך זה י"ל הכא הכי דחייב לבערו ולא בערו ממילא קם לי' בלא יראה כנ"ל אולם בזה שפיר נימא שוב דכיון דמשהא לי' כדי לבערו וכל העומד לכך כשרוף דמי וכמבוער ולהכי אינו עובר מעתה א"ש דברי אא"ז הב"ח וכמ"ש המג"א ולדעתי יש לנו להעמיד הסברא בדברי הב"ח ז"ל דבנמצא חטה בז' ש"פ יבערו מיד דדוקא בשאר יו"ט או בשבת כיון דמשהא לי' כדי לבערו אינו עובר דעומד לכך וכשרוף וכמבוער דמי אבל בזש"פ כיון דאם ישאר עד אחה"פ שוב יהי' האיסור נותר ולא יהי' חיוב לבערו א"כ ממילא אינו עומד לבערו לבסוף. מעתה גם כשישהא אותו עובר ולכן מחויב לבערו מיד ביו"ט ועולה יפה לדינא של הב"ח והמג"א הנ"ל כנ"ל ודוק:
י'ד. עוד נראה לי לומר בחידוש דין הנ"ל בהא דמשהא חמץ ע"מ לבערו עובר לדידן דקימ"ל דאסור בהנאה א"כ חזינן גזה"כ דעשאו הכתוב כאלו ברשותו. ולפי"ז בעומד לישרף ל"א כשרוף דמי אמנם י"ל בזה דוקא כשלא ביטל ועובר מדאורייתא בב"י וחייב לבערו מה"ת מכח דעשאו הכתוב כאלו ברשותו ממילא לא מהני ג"כ הא דעומד לישרף דנימא כשרוף דמי וכנ"ל אבל כשביטל ונמצא מדאורייתא שוב אינו חייב לבער אלא מדרבנן אסור לשהויי וחייב לבער אבל בזה כיון דמשהא ע"מ לבערו שוב אינו עובר גם מדרבנן כיון דעומד לכך וכמבוער דמי דבזה אין שייך לומר דעשאו הכתוב ז"א שהרי מה"ת כבר אינו שלו וז"ב והבן:
ובאלה מיושב שפיר דברי מרן הצל"ח ז"ל בסוגי' דהואיל דמחדש שם לתרץ שיטת הרי"ף יעיי"ש בטוב טעם דהוכיח דע"כ מיירי באין כאן כהן גדול דאם יש כהן יכול להפריש החלה ולתת לכהן והכהן יבטלנו טרם שתחמיץ דניהו דבעל העיסה אינו יכול לבטל שאינו שלו אבל כשנותנו לכהן גדול והוי שלו יכול לבטל טרם שיחמיץ ועמד עליו בס' חס"ד יו"ד סי' ש"ה דתמוהין דבריו איך יכול לבטל שהוא מטעם הפקר ואיך יפקיר קדשים דאתי לזלזולי בי' דאם יפקירנו ויבא עכו"ם ליטלו מי שבקינן לי' שיבא גוי ויאכל קדשי שמים ובעיני לק"מ שפיר קאמר הצל"ח דיכול לבטל ושוב לא יהי' שלו ולא יעבור עליו כשתחמיץ וכי בשביל שיבטלנו ויפקירנו לא יוכל לשמרו מן העכו"ם וכלבים חדא שהפקר צ"ל בין לעניים ובין לעשירים אבל יש להפקיר רק אדעתא דישראל שישרוף אחר יו"ט אבל לא אדעתא דיכרי יפקירנו וכדאיתא בגמ' אדעתא דארי' אפקרי' ולא אדעתא דידי' ב"מ ולא יגרע מזה מה שישמרנו הכהן מנכרי וכלבים מ"מ הוי הפקר וכמ"ש תוס' ב"מ כ"ח ומנחות פ"ד שהיו מודיעים וממילא פרשו וזה לא הוי מן המשומר כן נמי בזה מה שהי' מוחה בנכרי וכלבים ליטלו זה לא גרע להביטול אטו אם רואה הקדש חמץ של אחרים שבודאי אינו עובר עליו שמתחלתו אינו שלו וכי לא יכול למחות כשיראה נכרי או כלב ירצה לאכול בזה לא יעבור על ב"י ואף אם נימא דלא מהני הביטול כיון שאחר שהחמיץ יעבור עליו מדרבנן. אמנם לפי מה שבארתי א"ש דמה שחייב לבער מדרבנן ע"ז מהני שישהא אותו ע"מ לבערו אחר יו"ט ולא יעבור אחר הביטול דמהני מדאורייתא רק מדרבנן מהני כשישהנו ע"מ לשרפו אחר יו"ט ועולים יפה דברי הצל"ח ודעת שפתיו ברור מללו והבן. ובסוגיא דלמפרע הוא גובה הארכתי בפלפולים שונים וחזון הרביתי ואכמ"ל כאשר המה בכתובים באהלי :
טו. הא דקשי' לי לדעת הרמב"ם דב"י לוקה כשנעשה מעשה דהיינו בקנה או בעשה חמץ בפסח ואע"ג דהוי נל"ע ע"ז י"ל דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ומעתה אליבא דב"ש דמחלק בין חמץ לשאור לדידהו חמץ ל"ה נל"ע אלא שאור דתשביתו שאור כתיב ונמצא בחמץ לוקה וגם בשאור ע"כ איצטריך ב' כתובים בשאור לא יראה לך שאור ושאור לא ימצא בבתיכם כי היכי דילקה בשאור דלא ניתי עשה דתשביתו ועקר תרי לאוי בשאור ולוקה חדא עכ"פ. א"כ סברו ב"ש דמדאיצטריך תרי קראי דלא יראה לומר שיעורו של זה לא כשיעורו של זה הרי שפיר איצטריך ואין כאן מיותר קרא אבל בשיעוריהן שוין אלא די"ל דכיון דלא נל"ע ולוקין על החמץ ממילא מכח ק"ו כ"ש דלוקין על שאור ואין לומר מכח דאין עונשין מה"ד ז"א לסברת הרהמ"ג בפ"ב מהמ"א היכא דהאיסור מפורש בלא"ה שפיר עונשין מה"ד ובזה מתרצין השעה"מ בשם הר"ש אלגזי וגם הצל"ח שניהם אזלו בהך שעה דבזה עונשין מה"ד מס' הרהמ"ג אלא דדחי משום דבעשה גרידא לא אמר הרה"מ אלא היכא דכתיב לאו הבא מכ"ע ועתה בכאן כיון דכתיב שאור לא ימצא הרי לאו מפורש ודאי דעונשין מה"ד לס' הרהמ"ג ודוק היטב. וא"כ לפי"ז שפיר קשיא לב"ש דלא איצטרך קרא דשאור. ע"כ ש"מ לחלק בשיעורין אלא דאכתי קשה דבאמת קרא דשאור לא ימצא איצטריך למימר דגם בגורם לממון חייב לבער דאיתא בד"ה דלא אמרינן לר"ש דגורם למכמ"ד בכל התורה שאני חמץ דכתיב לא ימצא א"כ איצטריך ואינו מיותר רק לאו דצא יראה שאור אבל י"ל דלהכי כתיבי תרי קראי חמץ ושאור לא לענין לחלק בשיעורין אלא לענין חמץ שקבל באחריות דהואיל דלי"מ כתיב רק בשאור ולא בחמץ ובזה מחלק הכתוב דעל חמץ אינו עובר אלא בשלו ממש משא"כ בשאור דחמור מן חמץ ולהכי עובר גם ע"י גו"ל וזו קושי' חמורה וראוי לעורר בזה. אמנם ניחא ולק"מ די"ל דהאי היקישא דר"ז מקרא דפתח בשאור וסיים בחמץ לומר זו שאור וזו חמץ שניהם שוים הכונה לומר דכמו בשאור עובר בלא ימצא דגם בגו"ל כ"ד כן נמי חמץ חייב בגול"מ ונמצא ממילא נשמע דהא דכתיב תרוייהו לומר לחלק לענין שיעוריהן. ומעתה א"ש הא דפריך וכי לית להו לב"ש הא דר"ז דלכאורה קשה וכי משועבד ב"ש לסבור דרשה דר"ז ולהנ"ל ניחא דאי לאו דר"ז לא שמע לחלק בין שיעורים אלא דהחילוק הוא לענין גול"מ אבל נע"כ צ"ל דב"ש סוברים ג"כ דרשה דר"ז וכנ"ל ואמטי להכי שפיר פריך דא"כ דסוברים הא דר"ז וע"כ הקישן הכתוב חמץ לשאור וקימ"ל דאין היקש למחצה מדאקיש חמץ ל לשאור לענין לא ימצא דהיינו דגול"מ כ"ד ממילא הקשו ג"כ שאור לחמץ לענין ביעור ושניהם שום בשיעורין וע"ז שפיר משני דלב"ש לא ילפו ביעור מאכילה והיינו דבאמת אין היקש למחצה כמו דאיתקש חמץ לשאור לענין גול"מ איתקש ג"כ שאור לחמץ לשיעור אבל רק לענין אכילה כדכתיב כי כל אוכל חמץ וסתם אכילה כזית אבל לענין ביעור מחלק הכתובים שאור מחמץ מדאיצטריך תרי קראי וזו לב"ש אבל לב"ה דצריכו תרוייהו א"כ ממילא איתקש שאור לחמץ כמו חמץ לשאור לענין גול"מ כן איתקש שאור לחמץ לענין שיעור לחיוב הביעור דזה וזה בכזית ול"ק קושי' תוס' דלמה להו לב"ה להצריכותות דיליף מהא דר"ז וגם אם ס"ל לדר"ז למה להו הצריכותות ולהנ"ל הכל ניחא וא"ש ולק"מ דאי לאו דצריכא הא דר"ז קאי לענין גול"מ ולא איתקש שאור לחמץ כלל רק לענין אכילה ולא הוי ילפינן ביעור מאכילה לענין שיעור משום דקשיא למה לי תרי קראי ולא יליף שאור מחמץ בק"ו ע"כ אמרו צריכא וא"כ ממילא אין היקש למחצה וגם אי לאו דר"ז לא הוי ידעינן בחמץ לגול"מ מדלא כתיב לא ימצא רק בשאור לכן צריך הא דר"ז להקישן להדדי וממילא יליף ביעור מאכילה ומיושב קושי' מהר"ם שיף דקאמר דיליף ביעור מאכילה עיי"ש ולהנ"ל ניחא די"ל דעיקר הוא דיליף דכמו לענין אכילה אין חילוק בין שאור לחמץ כן נמי לענין ביעור היינו לענין גול"מ כ"ד אין חילוק בין שאור לחמץ אע"ג דלא ימצא בשאור כתיב כן בחמץ גול"מ כ"ד ודוק היטב ויש להעמיס כל הדברים בדברי רבותינו בעלי תוס' וליישב דבריהם מקושי' המפרשים ויתבארו דבריהם שלא יהיו מגומגמים ודוק היטב וקצרתי במובן וסמכתי על המבין:
דהנה הרמב"ם פסק איסור הנאה מקרא דלא יאכל חמץ והקשו כולם הרי פסק כר"א דכל היכא דכתיב איסור אכילה גם הנאה במשמע וזה דוקא לחזקי' ועוד פסק מלא יאכל בצירי נשמע דכ"ש אסור וקשיא להו בלא"ה הרי קימ"ל כר"י דכל איסורים חצ"ש אסור מה"ת וגם האיך משמע מזה כ"ש ולדידי' תקשי דבעי לא יאכל בצרי לענין הנאה ומנין לו חצ"ש מזה. ונלענ"ד דלק"מ דהנה גם לר"א דסובר בכ"מ שנא' אכילה גם הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב והיינו כשיש לימוד הכרח לומר דאינו אלא אכילה ובחמץ יש הכרח והכרע למעט הנאה מדכתיב לא יראה לך ואינו עובר אלא על שלו ולא על של אחרים ואם אסור בהנאה ממילא נעשה כהפקר ואינו שלו א"כ מדוע עובר על ב"י וע"ז אמר ר"א שני דברים אינו ברשותו ש"א ועשאו הכ' כאלו ברשותו כדי לעבור עליו וזה חמץ משש שעות ולמעלה. אמנם זה החמץ שאסור בהנאה צריכין אנו לבוא מכח גזה"כ דעשאו כאלו ברשותו אבל טרם שנדע מפורש איסור הנאה היינו אומרים דאינו אסור אלא באכילה מדגלי קרא דעובר על ב"י וכתיב לך. ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם דמלא יאכל בצירי נשמע איסור הנאה א"כ ידעינן דעשאו הכתוב כאלו ברשותו ומגזה"כ:
ומעתה נחזי אנן בחצי שיעור אם עובר על ב"י דעת הח"צ בסי' פ' דמטעם אחשבה אסור ח"ש אליבא דר"י והכי קימ"ל אבל לענין ב"י ל"ש אחשבה דממילא מונח אולם זה דוקא במניח ח"ש מקודם הפסח אבל בקנה ח"ש בפסח או עשה בידים כמו שכ' הרמב"ם דלוקה. ממילא י"ל דגם בח"ש אסור דשייך ג"כ אחשבה ועוד לפי מה שכתב בשו"ת מהרלב"ח סי' ח"י לפרש דברי הרמב"ם דמלא יאכל בצירי ש"מ דגם כ"ש אסור וכ' דדוקא אם איירי לענין האדם האוכל ע"ז קימ"ל דאין אכילה פחות מכזית אבל אם איירי בדבר הנאכל גם ח"ש כמו שיעור שלם דמי ולהכי מדכתיב לא יאכל בצירי דמדבר לחמץ הנאכל גם ח"ש במשמע דכיון דעכ"פ מאכל הוא וזו סברא נכונה. מעתה לענין ב"י דקרא לא יראה חמץ דמדבר מן החמץ עצמו לא מאדם העושה. א"כ ממילא נשמע דגם בח"ש עובר וחייב לבער. אולם לפי המבואר נראה עולה דל"ש ב"י בח"ש כיון דקרא כתיב דאסור בהנאה וממילא גם ח"ש אבה"נ דלא יאכל בצירי הכי משמע איסור הנאה וגם כ"ש. א"כ איך נימא דחייב לבער הרי לך כתיב דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של חברו ומה דאסור בהנאה הוי הפקר ואינו שלו מכח אפקעתא דמלכא א"כ אמאי עובר אלא מהא דגזה"כ הכתוב עשאו כאלו ברשותו כדי לעבור עליו אבל ע"ז י"ל כיון דגזה"כ הוא בלי טעם הפך מן הכלל י"ל אין לך בו אלא חידושו דוקא כזית שלם עובר וחייב לבער אבל לא ח"ש דהואיל דאסור בהנאה אינו חייב לבער ואינו עובר על שום איסור דב"י על ח"ש וז"ב והבן:
איברא די"ל דעובר על ב"י בח"ש דניהו דאסור בהנאה ואינו שלו מ"מ זה דוקא אליבא דר"י דסובר גם לאחר זמנו אסור אבל לר"ש דקימ"ל כותי' מה"ת מותר לאחר הפסח אלא מדרבנן מקנסא אבל עכ"פ מה"ת מותר לאחה"פ א"כ שפיר מחשב כשלו והיינו מהא דכתיב לא ימצא ודרשינן מיני' דאפי' אם חייב באחריות על של אחרים עובר בבי"מ משום גולכ"ד ומכ"ש אם ישאר לאחה"פ יהי' מותר אין לך גול"מ יותר מזה א"כ שפיר הוי כשלו יותר מקבלת אחריות א"כ שפיר י"ל דגם על ח"ש עובר על ב"י לר"ש וז"ב ויש לפרש בזה מאמר דריה"ג ד' כ"ח דקאמר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה והמפרשים דחקו בזה להבין מה זה הלשון אומרת תמה על עצמך מה זה תמוה ולמה יגרע משאר איסורי הנאה ולר"א בכלל איסור אכילה ולחזקי' מלא יראה בצירי א"כ מה זה תמה ע"ע דקאמר ולא מפרש תמיהתו. ולהנ"ל מבואר היטב דבשלמא אליבא דר"ש דסובר לאחר זמנו מותר מה"ת א"כ שפיר מחשב כשלו וגול"מ מקרי דלא ימצא שפיר אמרינן אף דאסור בהנאה מ"מ עובר על ב"י דהוי שלו אבל לר"י דסובר גם לאחה"פ אסור א"ב תמוה גדולה איך אפשר לומר דאסור הנאה כל שבעה וגם לאחה"פ קאי באיסור א"כ יש סתירה איך עובר על ב"י הרי כתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים א"כ לדידך הוי כהפקר מאפקעתא דמלכא א"כ יש סתירה בקרא ור"י סובר באמת דשאני הכא דדמי לבור בר"ה דעשאו הכתיב כאלו ברשותו בכדי לעבור עליו ומגזה"כ ולריה"ג לית לי' גזה"כ והבן וז"ב ועוד לדבר מזה במק"א ואכמ"ל:
ומעתה לפי המבואר כשתמצא לומר אליבא דב"ש דשאור חמור מחמץ ואישתני דינא א"כ נימא דכיון דלא ימצא לא כתיב לגבי חמץ אך בשאור לא ימצא בבתיכם כתוב . א"כ מצינו למימר דדוקא בשאור החמיר רחמנא דבמציאות לבד עובר כגון אלו מיגנב או מיתאביד ולהכי גם לר"ש דמותר לאחה"פ הוי כגול"מ כ"ד אמטי להכי גם ח"ש ניהו דאסור בהנאה מ"מ עובר בב"י אבל לב"ה דשוין הם גם בחמץ קאי האי לא ימצא וממילא גם בחמץ דינו כמו בשאור וגם בח"ש עובר. והשתא תקשי אליבא דב"ש דקאמרי משום שנ' ל"י לך חמץ ול"י לך שאור לומר לא כשיעורו ש"ז שיעורו של זה והיינו מדיתרו קראי ומחלק מהדדי ש"מ דיש חילוק בהשיעור דשאור בכזית וחמץ בככותבת מנין לנו למדרש להקל על החמץ דלמא החילוק להחמיר על השאור דבפחות מכזית עובר ובחמץ יהי' ככל האיסורים שבתורה דבכזית וכל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן וביותר קשה דקרא שני מיותר והיא שאור נשמע מזה דבא שנית להחמיר בו יותר מבראשון הקודם לו וזו ראוי לעורר . והנה רש"י ז"ל נשמר מזה ביומא ע"ט דפירש"י דע"כ אי אפשר בפחות מכזית דנמצא ראי' חמור מאכילה דאין אכילה פחות מכזית ע"כ החמיר בכזית והקל ביותר מכזית אבל אכתי לא הונח וקשיא טובא חדא דלב"ש דשאור חמור יותר גם לאכילה חמור דאין צריך שיעור וגם פחות מהשיעור כזית עונשין דכיון דלא נמצא בשאור לשון אכילה כלל כי אם בחמץ כגון לא יאכל חמץ וכל אוכל חמץ ונכרתה וכל מחמצת לא תאכלו ובשאור לא נאמר כי אם שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו שאור וא"כ י"ל כיון דלגבי שאור לא כתיב אכילה ע"כ עובר גם בפחות מכזית שיעור אכילה רק חמץ שיעורו כזית וא"כ לא חמיר ראי' מאכילה דגם אכילה בפחות מכזית ועוד קשה דבאמת ניהו דאכילת חמץ בכזית אינו אלא לענין עונש אבל לענין איסור א"צ שיעור דקי"ל ח"ש אסור מה"ת בכל האיסורים וביותר למאי שכ' רבינו הרמב"ם בחמץ מפורש דח"ש אסור מדכתיב לא יראה בצירי ולענין ב"י כל עיקר אינו אלא לאיסורא בעלמא כיון דאין לוקין על ב"י דהוי לאו שאין בו מעשה ולדעת התוס' גם ע"י מעשה אין לוקה דהוי נל"ע. א"כ שוב איכא למימר דחלקן הכתיב שאור מחמץ דב"י דחמץ הוי בכזית וב"י דשאור גם בפחות מכזית ולא חמור מהאכילה דגם באכילה איסורא בפחות מכזית אלא דלעונש בעי שיעורא וזו קושיא שראוי לעורר ולא תי' רש"י כלום דמנין לב"ש לחדש ולומר דחמץ הקל הכתוב לככותבת וצ"ע. אמנם י"ל דעל קושיא ראשונה דנימא בשאור להחמיר גם באכילה בכ"ש זה נשמע מדר"ז דפתח בשאור וסיים בחמץ לומר זו שאור וזו חמץ והכי פירושא דכמו בחמץ כתיב אכילה דצריך שיעור כן נמי בשאור בעי שיעור אבל לא ילפו ביעור מאכילה לב"ש גלל כן שפיר סברו דלענין ביעור ע"כ חלקן הכתוב להקל על החמץ דאין לומר להחמיר על השאור דא"כ תמצא ראי' חמור מאכילה דבאכילה הקישן הכתוב שאור לחמץ דכתיב בי' כל אוכל חמץ וע"כ מה דחלקן הכתוב להקל על החמץ לביעור ועולה יפה פי' הגמ' דפריך וכי לית להו לב"ש הא דר"ז דתקשי וכי משועבד ב"ש להא דר"ז אפשר כן הדבר דלית להו דרשה דר"ז. ולהנ"ל ניחא דע"כ אית להו דר"ז דאל"ה תקשי לב"ש מה דדרשו להקל לחמץ ולא להחמיר לשאור כקושי' וע"כ כתי' רש"י ביומא ותקשי קושיתי דלמא באמת גם אכילה בשאור לחומרא וע"ז קאמר דע"כ אית להו לר"ז אלא דמשני דלא ילפו ביעור מאכילה וז"ב והבן היטב ונכון:
ועל קושי' השני' דלא חמיר מאכילה דהיינו לאיסורא לחודא אכילה וראי' שוים לאסור בכ"ש ובשאור כתיב לא ימצא דנשמע מזה גם ח"ש עובר הואיל דמותר לאחה"פ הוי בכלל לא ימצא. הנה ע"ז שפיר תי' רש"י די"ל דשיעורין הלמ"מ ותוס' הקשו דא"כ למה לי' קרא מיותר ז"א דאין הכונה דהלמ"מ לחמץ בככותבת לא כן אלא דהלמ"מ היינו לשאור דאף דכתיב לא ימצא מ"מ הלכה אפקע מקרא לענין דבעי שיעור עכ"פ ולא בפחות משיעור דאינו על ב"י בפחות משיעור וכל חד לפום שיעורא דילי' חמץ בככותבת ושאור בכזית לאיסור לאו כן י"ל דברי מרן רש"י ז"ל ול"ק קושי' תוס' :
והשתא ניחא לב"ה אע"ג דאמרו צריכותות דצריכי תרוייהו מ"מ בעי דר"ז לשני דברים חדא לענין אכילה דלא מצינו בשאור לשון אכילה כ"א בחמץ ע"ז דרש ר"ז דכי כל אוכל חמץ היינו ע"כ בכשיעור גם שאור כן אע"ג דלא מצינו שום לשון אכילה רק בחמץ וגם שוב שנית יליף ביעור מאכילה דלא מצינו לשון לא ימצא כ"א בשאור להורות דבמציאות לחודא מקרי שלו לעבור עליו בקבלת אחריות והה"ד לענין ח"ש דלר"ש מותר אחה"פ הוי בכלל מציאות ילפינן מדר"ז ביעור מאכילה דהוי ס"ד לומר דוקא בשאור דכתיב לא ימצא משא"כ חמץ לא כתיב רק לא יראה הוא דאינו עובר על ח"ש מדנאסר בהנאה אינו שלו מקרי כמבואר להכי בעי דר"ז ויליף ביעור מאכילה ומיושב קושי' מהר"ם שיף ודוק היטב בכל הנ"ל כי נכון כנ"ל:
ט"ז הא דפירש"י ביומא דע"כ בכזית דאלו בפחות ליכא למימר דלא תהא ראי' חמורה מאכילה דסתם אכילה בכזית. ולכאורה יש להבין הרי מצינו כה"ג בפירות שביעית צריך לבער מן הבית ולאכול א"כ גם כאן אפשר קפיד רחמנא לבער באכילה ובפרט לשיטת הבעה"מ דבאכילה מקיים השבתה מה"ע א"כ י"ל דבאכילה אינו אלא בכזית אבל הביעור גם בפחות מכזית וביותר קשה אליבא דר"ל דח"ש מותר מה"ת באכילה ומ"מ י"ל דעל הביעור חייבי' רחמנא אלא דז"א לדעת הקדמונים דחמץ חמור יותר מכל איסורים וחייבי כריתות משום דלא בדיל מיני' ושמא יאכל גזרה מדאורייתא. א"כ ממילא נשמע דראי' אינו חמור מאכילה כיון דכל עיקר החומרא שהחמירה התורה להיות ב"י ובי"מ משום גזירת אכילה לא יהי' טפל חמור מן העיקר אלא דאכתי תקשי דלמא בשאור הואיל דחימוצו קשה גם באכילה אסור בפחות מכזית מדקא מפלגינהו רחמנא לומר דשיעורו של זה חמור משיעור חמץ וקימ"ל דלחומרא מקשינן ומה"ת להקל על חמץ שמא החמיר בשאור לחייב בביעור ובאכילה בפחות מכזית יותר נראה למדרש לחומרא והיינו להחמיר על השאור בין בראי' ובין באכילה. אמנם ראוי להתבונן מה דינא של הח"ש אם עובר בב"י וב"י הח"צ בת' כ' דא"ע בב"י בח"ש דלא שייך אחשבה אולם זה דוקא במניח המשואר מקודם פסח אבל בעושה חמץ או בקונה חמץ אחר זמן איסורא ראוי לאסור בח"ש כמו בכל איסורי תורה לר"י דקימ"ל כותי'. איברא די"ל לפי מה דאיתא דעל של אחרים אינו עובר דכתיב לך שלך אי אתה רואה א"כ בחמץ שנאסר בהנאה והוי הפקר אמאי עובר בב"י ומשום גזה"כ דעשאו הכתוב כאלו ברשותו. מעתה י"ל דאין לך אלא חידושו והיינו דוקא בכזית מבואר דאסור בהנאה ועובר ובזה חדית לן רחמנא משא"כ בח"ש דלא מצינו מפורש א"כ י"ל אחת משתי אלה או דח"ש מותר בהנאה והוי שלו ואז עובר על ב"י או דנימא דח"ש אסור בהנאה אבל אינו מצוה על הביעור דכיון דאסור בהנאה הוי הפקר וא"ע ואין לך אלא חידושו וכמו דאיתא לגבי האוסר פ"ע חמץ בהנאה קודם פסח עיי' בפר"מ בהפתיחה ומעתה מיושב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שכ' מלא יאכל בצירי נשמע דאסור בהנאה ועוד פסק ח"ש אסור ג"כ מלא יאכל בצירי והקשו חדא למה לי קרא על ח"ש דמ"ש מכל איסורי התורה בלא"ה קימ"ל כר"י ועוד לענין הנאה פסק כר"א דלא יאכל משמע גם הנאה ולא יאכל בצירי הוא רק לחזקי'. ולהנ"ל ניחא דמזה למד רבינו דין חדש דגם בח"ש עובר על ב"י וחייב לבער הואיל דנשמע מהקרא דאב"ה וגם ח"ש אסור בהנאה מזה נלמד דח"ש חייב בביעור דאי לאו קרא דצירי הייתי אומר בח"ש או דמבה"נ או דאינו עובר בב"י כמדובר והבן היטב. אך זאת קשה ממאי דקרא הקרי בצירי מורה על ח"ש דלמא שינוי הקרי רק להורות איסור הנאה ולא איסור ח"ש מה"ת שמעית לי' תרתי מיני' דקרי אולם ע"ז יפה כתב שו"ת מהר"ל ן' חביב בתשובה דעל האוכל ע"כ אינו אלא כזית דסתם אכילה לא פחות מכזית. משא"כ מדבר הנאכל גם פחות רק כ"ש מאכל הוא א"כ ממילא שמעית מני' דקרי בצירי דאיירי מהמאכל גופא גם ח"ש מאכל הוא משא"כ כשאיירי מאדם האוכל והבן:
ומעתה אמינא אנא לפי סברתו של מהר"ל ח' גם באיסור בל יראה ובל ימצא איירי בהחמץ והשאור לא על האדם נשמע שפיר גם כ"ש כמו כזית. א"כ שפיר שמעינן דאיסור ב"י גם בכ"ש חייב לבער והבן. מעתה תשאר הקושי' מנין לב"ש למדרש להקל גבי חמץ דשיעורו ככותבת דלמא נדרש להחמיר בשאור גם בפחות מכזית והיינו דגם באכילה ובראי' שיעורו פחות מחמץ דכיון דלגבי שאור לא נמצא כלל ענין אכילה רק בחמץ כתיב לא יאכל חמץ כל מחמצת לא תאכלו כי כל אוכל חמץ ובשאור כתיב רק שלא יראה לך שאור ושאור לא ימצא ותשביתו שאור אבל לשון אכילה לא כתיב כלל גלל כן נראה בעליל דשאור אסור בלאו דאכילה ובלאו דראי' גם בלי שיעור רק בחמץ צריך שיעור ואמאי דרשו ב"ש להיפוך מזה ולקולא אמנם א"ש ולק"מ דזה נשמע מהא דדרש דרש כ"ז פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זה שאור זה חמץ והיינו כיון דבפסוק אחד כתיב שאור ובו בכתוב כתיב כי כל אוכל היינו לומר דהאוכל קאי גם על שאור דגם בשאור לא חייבי' רחמנא כי אם בשיעור כזית ושוב אי אפשר לדרוש להחמיר בשאור בפחות משיעור לענין ראי' דלא חמור ראי' מאכילה ומזה נשמע לב"ש דע"כ מה דמפלגינהו בתרי קראי לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לומר דאין שיעורן שוים. וע"כ להקל על החמץ לענין ראי' דבככותבת ובשאור בכזית וזה נכון. ומעתה מיושב היטב קושי' המפרשים שעמדו כולם מה זו פירכא וכי משועבד ב"ש להא דר"ז דפריך בפשיטות וב"ש לית לה דר"ז ולהנ"ל ניחא דע"כ מדדרש ב"ש לקולא ולא לחומרא לגבי שאור דחייב בפחות מכשיעור ע"כ מדר"ז שמעינן להו. וא"כ פריך שפיר דא"כ מנין להו לחלק בין שאור לחמץ דע"כ ס"ל דר"ז ומשני לענין אכילה כ"ע ל"פ:
י"ז. באופן א' י"ל הקושי' וכי משועבד ב"ש להא דר"ז ומקודם ליישב קושי' מהר"ם ן' חביב ביומא דבגמ' קשה רישא לסיפא לב"ש מה טעמא דל"ל קרא דשאור ומשמע מיתורא דקרא יליף ב"ש לחלק השיעורים ומסיים מדקא מפלגינהו משמע מדלא כתיב בקרא ביחד לא יראה לך חמץ ושאור ע"ש שהניח בצ"ע וראוי לעורר בזה. ונ"ל דה"פ אליבא דרבינו הרמב"ם ז"ל דלוקה על ב"י בקונה חמץ או עשה חמץ בפסח דע"י מעשה לקי וקשה שהרי הוי נל"ע דתשביתו וע"כ צ"ל שני כתובים ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי וממילא איצטרך תרוייהו כמו במימר בתמורה. א"כ קשה על ב"ש מהיכא תיתי לומר לחלק בשיעורים דלא מותרי קראי אלא דז"א דאכתי מיותר קרא דלא יראה לך שאור כיון דכתיב עוד קרא אחרינא שאור לא ימצא א"כ לא אתי עשה דתשביתו ועקר תרי לאוי דלא יראה לך חמץ ושאור לא ימצא. אמנם אם נימא דחמץ ושאור שני מינים הם ולא ילפו מהדדי שוב לא הוי תרי לאוי והו"א דעשה עקר קרא דשאור דעשה גבי שאור כתיב וא"כ אינו לוקה על שאור משום דהוי נל"ע ואכתי איצטרך תרוייהו. מעתה א"ש דמש"ה מסיים מדקא מיפלגינהו היינו דמ"מ מיותר קרא דלא יראה לך שאור דהו"ל למכתב תרוייהו בחד קרא לא יראה לך חמץ ושאור ואז יהי' תרי קראי לגבי שאור ולא נתקו לתרוייהו ע"כ מדקא מיפלגינהו ש"מ לא שיעורו של זה כזה וא"ש פשט בגמ' אליבא דב"ש ביומא והבן:
אמנם קשה לי קושיא עצומה האיך ילפו ב"ש מדאיצטריך לקרא דשאור הרי לא מיתרו קראי וממאי דהא דכתיב חמץ ושאור לחלק בשיעורייהו דלמא לעולם שוים הם בשיעור כזית אלא להכי מפלגינהו לענין הא דקימ"ל גורם לממון לאו כממון דמי אלא בחמץ מדכתיב לא ימצא ש"מ בחיוב אחריות לבד הוי גול"מ כ"ד וחייב לבער. מעתה דלא ימצא כתיב בשאור ומנין לנו בחמץ כן דנימא אין לך אלא חידושו בשאור דחמור אליבא דב"ש מש"ה איצטרך למכתב לא יראה בחמץ ובשאור בקרא אחד לומר דשניהם שוים לענין גול"מ או אפשר להיפוך להכי כתיב שניהם לחלק ביניהם דוקא בשאור גול"מ כ"ד אבל לא בחמץ כן ומש"ה קא מיפלגינהו כי היכי דלב"ש להכי מיתרו לומר ולחלק בין שיעורים שיעורו של זה לא כשיעורו של זה מנין לנו למדרש כן שמא לענין שיעורים שניהם שוים אלא להכי מיפלגינהו לענין גול"מ לחלק בין שעור לחמץ דלא לאקושי להדדי וזה קשה בין לב"ש בין לב"ה והבן. איברא דלק"מ וא"ש הכל דהנה ר"ז דרש קרא דסמיכות בקרא א' פתח בשאור ומסיים בחמץ לומר זה חמץ וזהו שאור וממילא נשמע מזה שפיר דפתח בשאור לא ימצא ומסיים בחמץ והיינו דכמו בשאור לא ימצא היינו דגול"מ כמ"ד ה"ה בחמץ נמי גול"מ כמ"ד ול"ק אליבא דתרוייהו ולפי"ז שפיר פריך דע"כ ב"ש כר"ז ס"ל דקרא מוכח דהוקשו זל"ז חמץ לשאור וממילא דאין היקש למחצה אלא דמשני ע"ז לב"ש דשאור חמור מחמץ וקשי' להו דמיתרו קראי למה לי קרא דלא יראה לך שאור וע"כ נשמע מני' דלאו לכל מילי הוקשו רק באכילה לחודא הוקשו וממילא לענין גול"מ כ"ד אבל מ"מ לא יליף ביעור לאכילה לענין השיעור דע"ז מורה קרא מיותר לחלק שיעורייהו אבל ב"ה לא ס"ל דשאור חמור מחמץ דאיצטרך א"כ לא מיתרו קראי. ומש"ה יליף ביעור מאכילה והיינו דכמו לענין אכילה שניהם שוים בשיעור כן נמי לענין ביעור שניהם שוים לענין גול"מ כמ"ד ומיושב קושי' שהקשו למה לי שניהם הני צריכותות ולמילף ביעור מאכילה וגם קושי' מהר"ם שיף דלמה להו לב"ה לומר ביעור מאכילה ולהנ"ל ניחא דלב"ה איצטרך לומר כשם דלענין אכילה מקשינן שאור לחמץ דאין לחלק בשיעורייהו וניהו דלב"ה יש צריכותות אבל זה דוקא לענין בל יראה יש לשניהם מעלה דחמץ ראוי לאכילה ושאור חימוצו קשה אבל לענין גורל"מ כ"ד אין בזה מעלה לחמץ דראוי לאכילה יותר כיון דבאמת אינו שלו ול"ש למגזר דלמא אתי למיכל מני' דלאו שלו הוא ונמצא יש להחמיר בשאור יותר לחייב לבער משום גול"מ ואכתי לא נשמע לחמץ ע"ז קאמר שפיר דיליף ביעור מאכילה כי היכי דלענין גזרת דלמא אתי למיכל מני' היינו בשלו ממש מקשינן חמץ לשאור כן נמי לענין גול"מ כ"ד ג"כ יליף ביעור לשניהם מלא ימצא דשאור לחמץ והבן היטב בזה וקצרתי ודוק בישוב הקושי' בהסוגי':
ח"י. הקשה המג"א בסי' תמ"ז ס"ק כ"ד על הטוש"ע דמה דר"ש לא קנס בתערובת היינו בששים ולא מותר בפחות מס' וקשה דלא משמע כן בסוגי' הש"ס דר"י סובר בנ"ט ושלא בזמנו מותר ומשמע דמותר בפחות מס' וכן פסק רבא כותי' דלא בזמנו מותר כר"ש וע"ז פריך והא קנסא קנס וכי ס"ד דמשום קנס יהי' חמור משאר איסורים דאורייתא. וע"כ אינו אלא בתערובות ברוב וע"ז קאי דלא קניס אלא בעינא ולא בתערובות ונשמע דסגי דרובא דבששים אפי' לר"י שרי דלא חמור משאר איסורים אפי' לר"י ומוכח מהסוגיא דלא כשי' הטור פ"כ וכבר מבואר אצלי במק"א בישוב הקושי' וישבתי שיטת הטור וסייעתו ואכמ"ל. ועתה אוסיף ידי שנית בישוב הקושי' של המג"א ועיקר ליישב קושי' הגאון מהז"ד הובא בנו"ב ח"ש סי' ס"ג ובחת"ס אור"ח סי' קנ"ד שעמד בקושי' אמאי פריך דוקא לרבא אליבא דר"ש דקנסא קניס דמשמע לר"י לא ס"ל האי קנסא הרי מבואר בירושלמי ר"י אמר הפקיר חמצו בי"ג אסור החמץ לאחר הפסח דמשום דעבר על ב"י כו' וגם אי אפשר לומר דר"י לא ס"ל האי קנסא הרי בתוספתא מבואר דר"ש אסור חמצו של כותי' משום שנחשדו לעבור על ב"י עיי"ש והגאונים הנ"ל נדחקו בישוב הקושי' והנו"ב הוסיף להקשות שמתוך הלשון של ר"י ניכר להדיא דאוסר כשהיא בעינא דאמר שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר וזה הלשון אומרת בלשון מבוארת דוקא בתערובות מותר ולא בעינא. א"כ למה המתין להקשות מרבא דע"כ גם ר"י סובר הקנס זה בשגם לר"י מוכח האי חלוקא כמו דמסיק אליבא דרבא האי פרוקא דלא קניס רק בעינא ולא בתערובות ולא מצאתי לזה ישוב נכון דמתקבל. ולענ"ד נראה לישב הכל בישוב נכון ומתקבל:
עפ"י קושי' תוס' לעיל למה לי' לר"ש לומר דלפ"ז ולא"ז ליתא ללאו משום דדריש סמוכים בעליו לומר כיון שישנו בקום אכול מצה ישנו בב"ת חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ למה לי' להאי דרשה הרי לדידי' מצריך צריכי כל השלשה לאוי כמו שמפרש שם א"כ מה"ת לאסור לפ"ז ולא"ז דר"י דרש ג' פעמים ל"ת ולר"ש דאיצטרכא לי' למחמצת בד"א. ונ"ל ליישב הקושי' למאי דאיתא בחולין קט"ו דיליף לאסור בב"ח באכילה ובהנאה מקרא דל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בב"ת ופריך התם ממעשה שבת וחורש בשו"ח ואותו וא"ב ומשכח פרוקא לכל אחד היתר בקרא למעט בהדיוט לאכילה עיי"ש בפירש"י ותוס' ופי' הריטב"א דמגופא של שו"ח פריך ולא מן היוצא מן התועבה גופא דכיון דנעבדה בו עבירה הו"ל לאסור מן ל"ת כ"ת דהשור גופא הי"ל לאסור אחר שנעשה בו עבירה. ועתה נחזי אנן בחמץ לפ"ז דרחמנא אסרה דמצוה לבער כשיגיע זמן האיסור בקרא אך ביום הראשון תשביתו אך חלק ואם עבר ולא בערו הרי עבר בעשה ונעשה תועבה ומכ"ש בעבר על ב"י בפסח כיון דעבר ונעשה בו עבירה הו"ל תועבה גופא ראוי לאסור מקרא דל"ת כ"ת ואין לחלק בין עושה מעשה עבירה לבין לא עשה מעשה רק בשב וא"ת עבר אין סברא לחלק בי"כ ובי"כ נעשתה בו עבירה ותועבה מקרי. ועוד וכי לא משכחת שקנה חמץ או שהחמיץ עיסה ועבר במעשה ולא מצינו הדבר בפוסקים לחלק לומר דבעושה מעשה יאסר משום ל"ת כ"ת ובאמת בכל ענין הן עפ"י מעשה הן בשב וא"ת בי"כ ובי"כ עבר בו איסור וקצת יש להביא ראי' לזה ולהוכיח מגמ' חולין דיליף בב"ח מק"ו מערלה דלא נעשה בו עבירה ואסור ק"ו בב"ח דנעשה בו עבירה ופריך מה לערלה שלא הי' שעת הכושר משא"כ בב"ח הי' לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ בפסח שיש בו כרת. וקשה לכאורה למה לו ללמוד מערלה ולומר אחר הפירכא חמץ יוכיח יותר הי' לו למילף בב"ח מחמץ בפסח שלא נעבדה בו עבירה ק"ו בב"ח שנעבדה בו עבירה מזה מוכח דגם חמץ בפסח מקרי תועבה שנעשתה בו עבירה בשב וא"ת הואיל שלא קיים מצות רחמנא לבערו בזמנו ועבר עליו ולא בפרו ממילא הוי תועבה גופא ואסור משום ל"ת כ"ת ומעתה לא קשי' קושי' תוס' הנ"ל דאי לאו קרא דעליו דורשים הסמיכות כל שישנו כו' הו"א דאסור כשעבר ולא קיים מצות ביעור ונאסר כנ"ל ע"כ איצטרך לומר הדרש דזמן שאינו באכילת מצה אינו באיסור ב"ת חמץ וק"ל. ומעתה גם לאחר פסח כשעבר עליו ב"י בפסח ונעבדה בו עבירה ראוי לאסרה אח"פ משום ל"ת כ"ת כמו באו"ב ומע"ש וחורש בשו"ח דאיצטרך לומר מיעוט בכ"א להתיר להדיוט ועיי' בט"ז יו"ד סי' ט"ו דאי לאו קרא הו"א לאסרו לעולם ע"ש שמיישב בזה שי' הסמ"ג. וא"כ גם בחמץ לאחה"פ ראוי לאסרו אולם יש לדון בזה לפי מה שחלקו שם בתוס' ועיי' בהריטב"א שם לחלק יצאו בענין התועבה בין אם ניכר התועבה או לא ניכר בשעת שנעשתה התועבה או אח"כ. הנה אף אנו נאמר לחלק דאינו נאסר התועבה מחמת שנעבדה בו עבירה אלא דוקא כשהתועבה גופא ניכר דהיינו שהיא בעינא ולא בתערובות בעין שאינו ניכר לבדו. משא"כ כשנתערב ולא ניכר התועבה לבדו אז לא נאסר התועבה וכמו שמחלקים בין ניכר התועבה בשעת שנעשית העבירה לאינו ניכר כן נמי י"ל דרחמנא לא אסרה משום ל"ת כ"ת רק כשהיא בעין וניכר התועבה אבל אם נתערב באופן שאינו ניכר לא נאסר בעבור שנעבדה בו עבירה. מעתה י"ל דלהכי לא פריך לר"י דסובר דשלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש והיינו דוקא היכא שנתערב החמץ ואינו ניכר התועבה מש"ה מותר ולא ס"ל האי קנסא אבל כשהחמץ בעין וניכר דע"ז עבר בב"י אסור גם לאחה"פ רק בתערובות מותר שאינו ניכר אבל לרבא פריך שפיר דסובר כר"ש דקנסא קניס ממילא חזינן דאינו סובר הלימוד דל"ת כ"ה דאל"ה למה לי קנסא בלא"ה מדינא אסור מקרא דל"ת כ"ת ואינו אוסר אלא מדרבנן מטעם קנס ובהס"ד דמשום קנסא אין חילוק בין תערובות לבעין מטעם קנס נאסר לעולם ולהכי פריך שפיר ומשני ע"ז דגם מדרבנן לא קנסו רק כשהיא בעין ובתערובת לא קנסו ומיושב היטב קושי' הגאונים הנ"ל דמר"י לק"מ רק מרבא כמבואר וע"ז שי' הטור דהא דלא קנסו בתערובות דוקא באיכא ס' ולק"מ והבן ודוק: