אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן יט

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן יט

סימן יח

לחכם א'.

בדבר שאלתו שאלת חכם בתשובה שלימה מי ששכח למכור יי"ש ונזכר בחוהמ"פ ועפ"י מורה א' המתין עד לאחר הפסח ועתה בא לשאול מה דינו בהיי"ש כי אמר שלא הי' בזה פושע כי איש אחד שנתן לו עצה להמתין ואביו של רו"מ פסק לו בפסח לשפוך היי"ש ולא שמע לו. ועתה רומע"כ האריך הרחיב הרבה ולא נצרכה אלא להעדפה אך בזה הורה יפה והעומד לנגדו ראוי לגערה ולנזיפה כי עבר על ב"י ונאסר היי"ש ובאין שום היתר ככל היוצא מכל המחברים דלא מהני הביטול כמבואר בש"ע תמ"ח ובמפרשים אחרונים ובפרט בזה שעבר במזיד על ב"י על שלא שמע לקול מורה בענין שאין לו התרה והאריכות הנה הוא למותר אך יען כי אין מדרש בלא חידוש אען ואומר לו סנסן א' מחדושי לפסחים כאשר המה בכתובים באהלי דברי הלכה שמורה וערוכה אציגה נא בענין זה דבר א' קטן מסנסני תלתולי הלכות אשר העליתי בישוב דעת רבינו הרמב"ם ז"ל והכלבו דסוברים דלא מהני ביטול לחמץ ידוע דמאי דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי זה אינו אלא בחמץ שאינו ידוע אבל בח"י ל"מ ביטול מה"ת והוא נגד מקומות בגמ' בהדיא ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו מבטלו בלבו ודיו הרי הוא ח"י וקאמר מבטלו וגם דפריך בגמ' על מימרא דרב וכי משכחת לה לבטלה מבואר בהדיא דגם לח"י מהני ביטול ועיי' בפר"ח שדחה דבריהם בשתי ידים ועיי' בס' פנ"י ריש מכילתן. והנלפענ"ד בישוב הענין. בלי סתירת הבנין. ויש להתבונן מקודם טעם לשבח אמאי לא מהני הביטול לח"י ולפי דברי הר"ן ז"ל בריש פסחים מכח דבלא"ה אינו ברשותו רק מגזה"כ להכי מהני גילוי דעת בעלמא א"כ מה חילוק בין ח"י לשא"י. אולם עמוד והתבונן לפי המבואר בהירושלמי וכן נפסק בש"ע תמ"ח חמץ הנמצא אחר הפסח לא מהני הביטול ונאסר בהנאה כיון שעבר על ב"י מדרבנן דחייבו חכמים לבערם ולא ביער עבר מדרבנן ואסור ועיי' במג"א תמ"ז ס"ק מ"ו ועי' בנו"ב מהד"ק סי' דכיון דמדרבנן אין זה ביעור הוי כעבר אדאורייתא ואסור משום קנס. וטעם האיסור דעשאו חכמים כלא ביער כלל מה"ת והלא בגמ' איתא דביטול בעלמא סגי מה"ת אי מטעם כפירש"י דהשבתה שבתורה היינו ביטול או מטעם הפקר כשי' תוס' א"כ למה אסרו חז"ל משום הערמה ועיקר פי' הערמה פי' הגאון מוחז"ל בספרו מקו"ח דהביטול אינו בלב שלם אלא על ימות הפסח ומתכוין שיזכה בו לאחה"פ ואין זה ביטול ממש לא השבתה ולא הפקר כי אם כשהוא בלב שלם ולא על זמן מה כדי שיזכה בו אח"כ. ומעתה נראה לי דבר נכון ומתקבל לחדש דלאחר תקנה שכבר תקנו חז"ל. דאפי' כשביטל קודם פסח מ"מ הנמצא אחה"פ נאסר בהנאה וכבר ידוע זאת לכל דלא מהני הביטול כ"א להציל מאיסור ב"י אבל לא להתיר אחה"פ ועל דעת זה ביטלו ממילא שוב הוי הביטול בלב שלם שלא ע"מ לחזור ולזכות בו הואיל דידוע שנאסר ויאושי מייאש בו לעולם. א"כ שוב פשוט וברור שאינו עובר עליו בב"י אחר הביטול כיון שהדבר תלוי אם הביטול הוא בלב שלם. והנה בחמץ שאינו ידוע מדאורייתא מהני הביטול כיון דחזקה על האדם שעושה בלב שלם ומה"ת סגי בביטול בעלמא וזה דוקא בחמץ שא"י דמה יש לו לעשות יותר מהני מה"ת אלא מדרבנן חשו לשמא אינו בלב שלם ואסרו משום הערמה משא"כ בחמץ ידוע שאם יהי' הביטול בלב שלם ולא יתכוין בדעתו לחזור ולזכות בו אחה"פ למה לא ביער בכיעור גמור לבערו מה"ע מדלא ביער אומדנא דמוכח דדעתו עליו לזכות בו אחר הפסח וחס עלי' לשרפו גלל כן גם מה"ת לא מהני הביטול אלא דבחמץ שא"י ליכא אומדנא המוכיח להיפוך הביטול מהני מה"ת רק מדרבנן אסרו. זה אני נותן טעם לשבח לחלק יצאו בין ח"י לשא"י וז"ב והבן:

ומעתה לק"מ מהא דהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו ואין שהות לילך ולחזור לביתו ולבערו שפיר אמרינן מבטלו בלבו ודיו והיינו דיוצא בזה י"ח מה"ת ואינו עובר על ב"י דנימא מדלא בערו חס עלי' ודעתו עלי' לזכות בו ז"א דאין כאן אומדן המוכיח נגד מה שהוציא בפיהו לבטלו ולהפקירו לעולם כיון שאין בידו לבערו אבל הם המדברים כשהחמץ אתו עמו בבית ויש בידו לבער מה"ע ולא ביער אז לא מהני הביטול משום הערמה דחיישינן שמא לא ביטל בל"ש ועובר על ב"י מדאורייתא ולק"מ והבן:

וגם על קושי' שני' מהא דכי משכחת לה לבטלו אשכחינא פרוקא. בעינא פקיחא. והיא הנותנת. בדעת מתינת. ודעת לנבון נקל דלאחר שתקנו חז"ל דחמץ הנמצא אחה"פ לא מהני הביטול ונשאר באיסור הנאה לעולם ממילא נדע שהביטול בלב שלם הואיל שידוע לו דשוב אין לו זכי' בגוי' ואיאושי מייאש בו ונעשה בעיניו כהפקר גמור. א"כ שוב מעיקרא לא עבר כלל אלא שנשאר באיסור מכח תקנתא דרבנן וגזרתם. מעתה לק"מ על מימרא דרב דאמר הבודק צריך שיבטל מטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' ויעבור על ב"י. על זה שפיר פריך כיון שגם לאחר הביטול תשאר באיסור הנאה לעולם. א"כ יהי' הביטול בל"ש ולמה צריך לבטל שעת הבדיקה גם כי משכחת לה לבטלו דהיינו בלב שלם מהני הביטול שלא יעבור על ב"י אבל הרמב"ם והכלבו הם אמרו לא על עיקר התקנה אך טרם שנתקנה דלא מהני הביטול להתירה אלא דמדאורייתא דמהני הביטול גם להתירו אחה"פ דמה"ת לא מהני הביטול לח"י מפני דאז אומדנא דמוכח שאינו רוצה לבערו מה"ע וכונתו לזכות בו אחה"פ ומש"ה ל"מ הביטול גם מה"ת והבן היטב בפרט זה. ראיתי להאריך בזה הכלל ואכמ"ל ולא הצגתי רק אפס קצהו:

הדרנא לנ"ד דכל הפוסקים העלו דל"מ ביטול ואפי' בשכחה ע"י אונס אסור בהנאה אחה"פ ומכ"ש בזדון דברו המורה ההוא והוא גם הוא ידע ופשע ועבר על ביי הדבר פשוט וברור דנאסר היי"ש דינו בשפיכה. לבירור הלכה:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה