שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן יח
שנית הלום ראיתי ושב הכהן הגדול הפליא לעשות דרכו בקודש הפליג. רב תנא ופליג. על הנו"ב שמסיק שמעתא אליבא דהלכתא בדברים נכוחים ויאירו עינים ישרים למוצאי דעת וישק שפתים. ונוראות נפלאתי על עוצם חכמתו ותורתו של הגאון קצה"ח ז"ל שדוחה אותם בשתי ידים. אולם לדעתי הקלושה לחנם פרש רשת. והריק חנית וקשת. שלח חצים בלי ממשת. להפיל קרי' נשגבה. וכחומה נצבה. ומה אני כזבוב קטן נגד הארי הגדול אבל תורה היא וללמוד אני צריך להצדיק את הצדיק דמעיקרא ע"כ באתי בידים שניות. והתורה מונח בקרן זוית. ודברי הנו"ב אחת אל אחת מנויות. על אדני השכל והאמת בנויות. הנו"ב הביא ראי' מדברי התוס' שהקשו מהך ברייתא דר"א בשבת צ"ה הרודה חלת דבש בשבת חייב וביו"ט לוקה ארבעים ואמאי לא נימא הואיל דאי מקלעי לי' אורחים והוא אוכל נפש וקשה מי הגיד להם אשר הוא של יהודים דלמא מיירי בשל נכרים. אלא ודאי מוכח דגם בשל נכרים אי מקלעי לי' אורחים ישראלים מותר מה"ת. ואין לומר דגם בשל נכרי אפי' אם נימא דאסור אבל אינו אלא עשה לכם ולא לנכרי א"כ שפיר הקשו למה לוקין. ע"ז אמר הרי מבואר בתוס' י"ב גבי השוחט עולת נדבה לב"ה אינו לוקה דאמרינן דאינו אלא עשה. ותירצו דלא אהדרי' לאיסורא קמא לכם ולא לגבוה לפי שמצינו היתר מפורש לב"ה משום מתוך משא"כ בגיזי פה"מ שלא הותר בפה"מ גיזה כלל. אבל מלאכת יו"ט דכתיב אשר יאכל ובנדונ"ד מתוך שהותרה וכיון דאשכחנא דהותר בהדיא ל"א אהדרי' לאיסורא קמא. וא"כ לפי דבריהם דוקא לב"ה הכי הוי אבל לב"ש דלית להו מתוך א"כ שוב לא אשכחנא להתירא להדיא. א"כ ממילא אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא. א"כ בשל נכרי לוקה. והשתא תדע מכח קושי' תוס' הנ"ל דגם בשל נכרי אם נהנה בזה ישראל שייך לומר הואיל ושפיר הקשו אלו דברי הנו"ב בקצרה. וראיתי להרב הג' מהר"ע ז"ל עטו לא נעצרה. ונעשה קל ללכת נגד שני האריות ע"ה ותקפה עליו משנתי כי מילא לאמור וז"ל לפענ"ד נראה דאפי' לב"ה דס"ל מתוך לגבי נכרי לוקה. דדוקא גבי נדו"נ שהותר משום מתוך והרי עדיין יש בהם צורך יו"ט אלא דהתורה אמרה לכם ולא לגבוה אמרינן דלא אהדרי' לאיסורא קמא אלא קאי בעשה אבל בנכרי לא שייך מתוך כלל כיון דגלי קרא דאינו בכלל כל נפש אהדרי' לאיסורא קמא ולוקה. ואפי' אם נאמר כדעת רש"י ז"ל דאמרינן מתוך שלא לצורך כלל ע"כ אנו צריכים לחלק בין שלא לצורך כלל ובין צורך דבר האסור כגון לצורך חול ולנכרי ולכלבים כיון שמיעטתן התורה לוקה עכ"ד. ונפלאתי על חכם כמותו איך יפול ברשת הטעות כי שגגה היא היוצא מלפני השליט. חדא אמאי פשיט לי' דבשביל נכרי שעושה אין בו צורך היום אולי לא הי' מקפיד הנכרי ליהנות בזה גם לישראל. ועוד הלא בלאו המיעוט לכם ולא לנכרי הנה הי' גם נכרי בכלל כל נפש ככתוב בתורתו של הגאון רבו ז"ל שם. וכן כתוב ומפורש במג"ש בסוגי' זו דצורך נכרי ג"כ מקרי אוכל נפש אפס אחר שמיעטו הכתוב א"כ הרי היתירו מפורש אלא משום דאהדרי' קרא לאיסורא ואינו אלא עשה וכמו בלכם ולא לגבוה משום דאי לאו המיעוט הי' מותר משום מתוך והכתוב ממעט דלא לימא מתוך. ומש"ה לא אהדרי' לאיסורא קמא מכ"ש לצורך נכרי דבכלל נפש אדם הוא ובזה שפיר קאמר הקצה"ח וכשממעטו הכתוב לא קאי אלא בעשה. ומאין יצא לו לחלוק על רבו כ"כ בפשיטות ועוד מי הגיד לו לחלק בין שלא לצורך כלל לבין צורך דבר האסור ולא ידעתי כלכל דבריו בזה מהו החילוק שלא לצורך כלל לענין צורך דבר האסור כי מי הוא אשר יעשה דבר שלא לצורך כלל כי אם לריק ולבהלה. ואטו בשופטני עסקינן. וערום יעשה בדעת אם לא לצורך היום יעשה לצורך מחר או לנכרי או לכלבים. ומהו נקרא שלא לצורך כלל ומבלעדי זאת העלים עין מדברי תוס' שם בבישול גיד כתבו בהדיא אף שהוא באיסור מ"מ נקרא צורך כיון שרצונו בכך והוא ז"ל הניף ידו נגד דעת זקנים. שפתותיהם שושנים. ששונים הלכות ישרות. ולזה שניהם שוים דלב"ה דס"ל מתוך אין חילוק בין דרשה דלכם ולא לגבוה או לכם ולא לנכרים דהיתר מפורש ולא אהדרי' לאיסורא קמא. ובמח"כ לא דקדק יפה. מעתה נשיב לדברי הגאון דגם מה שהקשה הוא ז"ל על דעת הנו"ב לב"ש דלית להו מתוך הבין הקצה"ח דלנכרי יען שהיתר מפורש אי לאו קרא דהוי בכלל כל נפש וא"כ לא אהדרי' קרא אך לעשה . לדעתי לא כן הוא ויפה הורה הזקן הנו"ב דניהו דצורך נכרי מקרי אוכל נפש ושפיר קאמר אבל שלא לצורך אין ההיתר מפורש . ובתס' דקדקו לומר לב"ה דסברו מתוך ונמצא הותר לגמרי אפי' שלא לצורך כלל וע"ז אמר דלא אהדרי' לאיסורא קמא אבל לב"ש דלא ס"ל מתוך הנה אין חילוק בין גבוה למיעוט נכרי דבשניהם לא מצינו היתר שלא לצורך היום. וממילא כשממעט הכתוב אהדרי' לאיסורא קמא ושני הדרשות שוות ודעת הנו"ב ברור ונכון דבעושה מלאכה שלא לצורך היום בכלל לאו דל"ת מלאכה קאי ולוקה וז"ב:
ומה שהקשה עוד לדעת הנו"ב דאמרינן הואיל בשל נכרי א"כ ניהו דב"ש לית להו מתוך אבל הואיל ס"ל א"כ שפיר הקשו בתוס' אמאי לוקה נימא הואיל דאי מקלעי לי' אורחים וליכא מלקות אבל מ"מ איסורא איכא. הנה דעת דרכיו שגבה ממני הרי אם כדעת השב יעקב ושיטתו דהא דממעט גבוה ולא לנכרי היינו דבעינן דוקא משל ישראל אבל אם הוא של נכרי אפי' כשעושה בשביל ישראל בכלל האיסור הוא א"כ חייב מלקות ג"כ כיון דבשעת המלאכה הוי של נכרי. א"כ מה קאמר בפשט קושי' תוס' אם הוא של נכרי אמאי לוקה משום הואיל דאי מקלעי לי' אורחים הרי גם אם יתן אח"ז לישראל לא מהני לדידהו ובכלל הלאו הוא וזו היא עיקר הראי' של הנו"ב דמזה מוכח דגם בשל נכרי אם עושה בשביל טובת ישראל שיהנה מהמלאכה מותר וא"כ שפיר הקשו בתוס' דגם אם החלת דבש הוא של נכרי אינו לוקה מכח הואיל ואין התחלה לקושיתו. ומה שהקשה על גוף סברתו של הנו"ב דאיך שייך הואיל דהוי כמו הואיל אי בעי קנה שכתבו בתוס' פסחים מ"ו הואיל אי בעי פריך להו לא אמרינן. ומעולם לא שמענו הואיל כזה דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קנה. גם בזה נפלאתי האיך מדמה ענין לענין דבר שאינו דומה וכי בתר שמא אזלינן הואיל דאתא לידן ושם אחד להם. אבל האמת יורה דרכו דזיל בתר טעמא התם אמרינן דנחשב שיהי' כשלו לענין לעבור עליו ע"כ אם יש בידו לכבשו תחת ידו ובנקל בלי ממון יקחנו מחשב כשלו וכאלו עשה כבר דמי ועובר עליו אבל בכאן לענין מלאכת יו"ט דצריך להיעשות בשביל נפש ישראל ואף דעכשיו אכתי אינו ברור אבל יש למצוא מקום שיהנה ממנו ישראל מותר במלאכתו א"כ אם יצטרך לקנותו מה בכך שהוא בחסרון ממון מ"מ יוכל להיות שישראל יקנה שפיר אמרינן דמותר בשביל כך והרי גם בשל ישראל דאמרינן הואיל אי מקלעי לי' אורחים וכי נימא דוקא שיתן במתנה לאורחים בודאי גם אם זה דרכו שלא ליתן במתנה רק במכר או שיבואו אצלו אנשים שלא ירצו ליהנות משל אחרים ולא ימצא אלא אנשים שיקחו ברצי כסף וכי בשביל זה לא יהי' מותר במלאכה ע"כ אין הכונה שיזדמן לו אורחים בחנם דוקא וז"פ וק"ל. ותדע לך שכן הוא דאל"ה איך יתפרש קושי' תוס' דאין לומר דמיירי ברודה לצורך חול דנימא הואיל דאי מקלעי לי' אורחים ודחקו בתירוצים דמיירי בהדביש הדבש או ביה"ש דלא חזו לאורחים ואמאי לא תירצו דמשכחת באדם העושה את הדבש שאינו שלו אלא שהוא במשכון אצלו ולא יכול ליקח ממנו כ"א בפדיון וחסר ממון והואיל אי בעי פריק לא אמרינן. וגם קושי' הצל"ח עומד דנימא דמיירי בשל נכרי וע"כ ש"מ מזה דגם בענין כזה שייך שפיר לומר הואיל. ול"ד להאי דחמץ ולא קרב זה אל זה דהתם ממילא נשמע דלא יעבור על חמץ של אחרים מפני הואיל דבידו. משא"כ במלאכת יו"ט רשאי לעשות מלאכה אם בדעתו לקנותו אחר המלאכה וא"צ לפנים:
וגם ממקומו הוא מוכרע דבשמעתא דא דמסיק גם אליבא דר"ח דלית לי' הואיל אלא לא תימא הואיל דאפשר אלא כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה. ונמצא מזה משמע דלמאן דאית לי' הואיל כדקא ס"ד מעיקרא איירי אפי' בדלית לי' נבלה מותר מכח הואיל דיקנה נבלה לפייסן. א"כ מבואר להדיא דגם הואיל אי בעי קנה אמרינן לגבי מלאכת יו"ט והבן. עוד הקשה הקצה"ח מהא דאיתא בתוס' לתרץ בעיסה חצי' של נכרי דאסור לאפותה למפלגה בלישה מרשב"א דממלאה אשה תנור פת אע"פ שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה ובכלל התי' שם איתא תי' א' דשאני רשב"א מכח הואיל דאי מקלעי לי' אורחים משא"כ של נכרי ונשמע מפורש דגבי של נכרי לא אמרינן הואיל זה זו קושיתו ואינהי קושי' כלל וכלל שהרי כבר תירצו בתוס' שבת צ"ה דהרודה חלת דבש מיירי ברודה ביה"ש דלא חזי תו לאורחים א"כ כמו כן י"ל דמיירי הכא בעיסה חצי' של נכרי ג"כ בהכי באופן דלא שייך תו למקעיל לו' אורחים והחצי של ישראל יש לו אוכלים היום. וגם י"ל בגוונא אחרינא דהיינו שהנכרי מוכן לאכלו לבדו כי יש לו אוכלים לכל חלקו שבודאי לא יתן לישראל ממנו מאומה הואיל דאי מקלעי לי' אורחים ל"א רק כשיתותר מה שא"צ לו היום והבן כי זה ברור ופשוט ולק"מ ואין כאן שום סתירה לשאר מקומות היכא שאופה או בישל לצורך העכו"ם דשייך לומר הואיל ומקלעי לי' אורחים ליתן או למכור לישראל והבן:
עוד נ"ל לפרש דלא תקשי מהא דמשמע מדברי תוס' אלו דבנכרי ל"א הואיל ומקלעי לי' אורחים והוא דבלא"ה שקשו המפרשים ע"ז שכ' דשאני התם ועוד דהואיל ומקלעי לי' אורחים והרי הסוגי' איירי אליבא דר"ח דהוא מרא דשמעתא דעיסה חצי' של נכרי ועליו הקשו דרשב"א א"כ מה זה תירוץ הלא ר"ח לית לי' הואיל. ועיי' בצל"ח דבר חכמה ופי' נאה אבל באורך. ולי נראה בפשיטות ובדרך קצרה לפרש היטב פי' נכון ומתקבל וקרוב לאמת. דהנה לכאורה יש ליישב קושי' תוס' ואין התחלה לקושי' ע"פ הדברים האמורים למעלה שהבאתי בתשובה הקודמת דברי תוס' בחגיגה ח' גבי הא דהקשו אמאי נדנו"ד א"ק ביו"ט. הרי יכול לצאת בו שלמי שמחה והר"ח והר"י ז"ל תירצו דוקא כשמתכוין העיקר לצורך שלמי שמחה מותר משא"כ בנדונ"ד עיקר מכוין להקדישה וכמו שבארתי למעלה הרי חזינן מבואר דעיקר ההיתר תלוי במה שנתכוין בעיקר מלאכתו לצורך מה או לשמחת יו"ט לצורך אוכל נפש היום או עיקרו לדבר אחר אך יש בו ג"כ משום צורך היום קצת ע"ז לא מהני. א"כ ממילא לתק"מ דהתם בממלאה אשה תנור פת אע"פ שא"צ אלא לפת אחת מותר היינו שעיקר כוונתו הוא לכך שצריך לפת חמה טובה ומפני כך כדי שיהי' הפת נאפה יפה אופה תנור מלא ומש"ה מותר משא"כ בעיסה חצי' של נכרי באמת אם עושה רק בשביל שיהי' חלקו נאפה יפה הי' מותר ור"ח מיירי כשאינו מכוין לכך אלא שאופה וטורח בשביל חלקו של נכרי מה מהני בתקנתו ג"כ שחלקו נאפה יפה אבל אם הוא אינו עושה עיקר האפי' לשם זה ומש"ה אסור וזה ישוב נכון לקושיתם וא"צ עוד יותר. אלא לאחר ישוב קצת נראה דשפיר הקשו דהיינו מה שמחלק ר"ח בין עיסה לבהמה חצי' של נכרי וע"כ בהא דבהמה חצי' של נכרי דמותר לשחוט כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה וא"כ מסתמא לשחוט כולה בשביל חלקו לבדו כיון דאם מתכוין לצורך נכרי ג"כ ודאי דאסור דמה בכך שהוא ג"כ יאכל כזית בשר לא מהני בזה ערמה דבמחשבה תליא מלתא ואם מתכוין הוא לצורך נכרי אסור וכמו שכ' הטור בשם העיטור בסי' תק"ג לחלק בין קודם האכילה לאחר אכילה משמע דהערמה אסור (ומה שהקשה אא"ז מרן הט"ז ז"ל מתוס' פכ"ש נ"ל בין עיקר משום ערמה או עיקר לצורך יו"ט ואכמ"ל) ונמצא כיון דשחיטת בהמה של שותפות איירי שנתכוין רק לצורך עצמו א"כ דומיא דסיפא איירי ברישא בהא דעיסה דעיקר העשי' הוא בשביל עצמו אלא דגם של נכרי נאפה הכל ביחד וע"ז שפיר הקשו מהא דממלאה אשה דמותר מפני שהפת נאפה יפה כנ"ל לפרש קושיתם וע"ז סובב הולך מה שתירצו הואיל דמקלעי אורחים דגם זה צריך ביאור לדבריהם שהרי אפי' לרבה דסבר הואיל אינו לוקה בשביל כך אבל מ"מ איסורא איכא ולא ראיתי פי' נכון ע"ז. אמנם נראה לי לפרש באר היטב דיש לומר דמה דפליגי רבה ור"ח בהואיל דמר אית לי' הואיל ומר לית לי' הואיל עיקר פלוגתתן באופה מיו"ט לחול היינו במתכוין רק לחול ולפי המבואר במס' מנחות ס"ד פלוגתא שהבאתי בת' הקודמת אי אזלינן בתר מעשה או ע"י מחשבה דוגמא לזה קאי ג"כ פלוגתא בהואיל והיינו לפי מעשה אינו נראה כחילול יו"ט ועושה מלאכה מיו"ט לחול כיון דיכול להיות שיזדמן לו אורחים ואם נהנה קצת עכ"פ בכ"ש ביו"ט אזי לפי המעשה ראוי להיות דלא ילקה חדא דהוי התראת ספק אולי יזדמן לו אורחים היום וגם אם אפי' לא יקלעו לי' אורחים לא ניכר במעשה אם עושה רק להכין לחול לכן לרבה אינו לוקה אבל ר"ח כיון דבאמת אינו מתכוין לשם אורחים רק מחשבתו ורצונו לאפות לחול ואזלינן בתר מחשבתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכן לוקה אמנם הלכה כרבה דבאמת הוי הת"ס ואינו לוקה. ומעתה הדבר נכון מאוד גבי ממלאה אשה תנור פת ומתכוין לכך כדי שתהי הפת נאפה יפה. ממ"נ אין כאן מלאכה האסורה ומותר לכתחלה אם בתר מעשה דטרח בהרבה ככרות הרי יכול להיות דיזדמנו אורחים ויצטרך לכולם היום ואם בתר מחשבה הרי כונתה כדי שתהי' הפת שלה היום נאפה יפה ובענין זה י"ל דגם ר"ח מודה ובמה שהדין לרבה להחמיר לכתחלה גם ר"ח מודה לי'. ולכן עולה תירוץ רבותינו בעלי תוס' ביאור היטב היטב דהתם גבי הא דרשב"א מותר גם לכתחלה וגם לר"ח משום הואיל דממ"נ בין לפי המעשה ובין לפי המחשבה אינו עושה שום איסור חילול יו"ט וא"ש ולק"מ והבן היטב כי דבר אמת לפענ"ד והיא עצה נכונה. אחר שאמרתי זה ראיתי שהרב מהר"ע ז"ל נכנס קצת בדרך זה ובתחלה יפה העיר אבל בדברים זרים מסיים ולא הרגיש בכל אלה ומ"ש ת"ל ברור ונכון:
ומעתה ממילא סרה מהם קושי' הקצה"ח שהקשה על הנו"ב מדברי תוס' אלו דלפי מה שכ' באמת גם בשל נכרי שייך הואיל דאי מקלעי לי' אורחים דמותר בשביל ישראל גם בשל נכרי ונמצא עולה יפה ראייתו ודלא כשי' הקצה"ח:
אבל מה שנ"ל לסתור ראיית הנו"ב מזה דע"כ לא אמרינן כשל גבוה ושל נכרי ענין זה דמתוך והואיל ומוכחים הדברים מדברי התוס' חגיגה הנ"ל שם שהקשו אמאי א"ק נדו"ל ביו"ט הרי יוצא בשלמים ידי חוב שלמי שמחה ותירצו דמיירי דיש לו ש"ש. וע"ז קשה דנימא הואיל דאי מקלעי לי' אורחים וכן הקשה שם הגאון ש"א ותי' דגזה"כ הוא דלגבי גבוה ל"א סברא זו דהואיל וראה מצאתי כן מבואר בשיטה מק' דמתוך והואיל ל"א לגבוה ולנכרי דאל"כ לא משכחת האי מיעוטא דלכם ולא לגבוה ולנכרי כיון דיהי' מותר גם שלא לצורך כלל אלא דגזה"כ כך הוא דגבי גבוה ונכרי ל"א מתוך ולא הואיל יעיי"ש. ודברי השמק"ו נעלם מהגאון בת עיני ז"ל שכ' לחלק בין מתוך להואיל דמתוך ל"א גבי גבוה ונכרי וכלבים אבל הואיל אמרינן ובשימ"ק מבואר דמכח הוכחה על מתוך דל"א לגבייהו גם הואיל ע"כ לא אמרינן עייש"ה ואישתמיט לי' ז"ל דברי השימ"ק:
והואיל דאתא לידן אימא איזה פרפרת נאה ומתקבל מה שחדשתי ת"ל בישוב דברי מאור עינינו רש"י ז"ל שנמצא סתירה ממקום למקום דבחגיגה י"ז במתני' עצרת שחל להיות בשבת ב"ש אומרים יום טבוח אחר השבת וב"ה אומרים אין יום טבוח אחה"ש. ופירש"י שם אליבא דב"ש יום טבוח של קרבנות ראי' וחגיגה אה"ש דא"ק לא ביו"ט ולא בשבת ועיי"ש בתוס' שעמדו מה שפירש"י דגם חגיגה א"ק ביו"ט. אמנם במס' ביצה י"ט איתא שם לא נחלקו ב"ש וב"ה על שלמים שהם של יו"ט שקרבין ביו"ט ופירש"י כגון חגיגה ושלמי שמחה הרי מבואר ברש"י עצמו דגם לב"ש חגיגה מביאין כמו ש"ש ולא מצאתי להדיא מי שיעורר על הסתירה ולישבו על נכון שיקובל על הלב. ונלפענ"ד בעזה"י ישוב נכון ונאה:
לפי המבואר בפסחים מ"ו דפריך רבה לר"ח לדידך דל"א הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת וכי משום עירוב תבשולין שרינן איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזרו כו' ופירש"י מדאורייתא צרכי שבת ליו"ט דיו"ט ושבת חדא קדושה הוא כו'. ובעירובין תנן דר"א סובר דיו"ט ושבת שתי קדושות נינהו גבי יו"ט הסמוך לשבת מערבין שני עירובין ומשום דסובר ב' קדושות הן. מעתה לפי"ז לר"א דהוא מב"ש האיך אופין מיו"ט לשבת הלא לדידי' צרכי שבת אינו נעשה ביו"ט דב"ק הן. וע"כ משום הואיל אתינן עלה דגם ב"ש אף דלא ס"ל מתוך אבל הואיל סברי כמ"ש בתוס' פסחים והנה מבואר בזבחים ע"ה ופסחים י"ג ובכמה דוכתי דקימ"ל כר"ש דאין מביאין קדשים לבה"פ ומש"ה אין מביאין תודה בע"פ דממעט באכילתן. ומעתה הנה אם מביא חגיגה ביו"ט כשחל בע"ש ע"כ לא יוכל לבשל על שבת שאחריו אליבא דב"ש דסובר ב"ק הן. ומטעם הואיל ג"כ ל"א דבמה שנוגע לגבוה ל"א הואיל כמבואר למעלה ובשר קדשים משל גבוה קא זכו ובשל גבוה גזה"כ הוא כנ"ל וא"כ לא יכול לאכול רק ביום זביחה לבד ומה שיתותר עד לאה"ש יהי' נותר ויפסול. א"כ איך יוכל להביא חגיגה דאין מביאין קדשים לביה"פ ולאכול באומצא א"א כמבואר דאין זה מאכל כ"א להבבליים וכמ"ש בתוס' מנחות מ"ח יעו"ש. והשתא מבואר דברי מרן רש"י ז"ל ונהירין לעינים דבחגיגה במתני' דתנן בעצרת שחל להיות בע"ש שפיר פירש"י אליבא דב"ש גם חגיגה אין מביאין כמו ראי' דכיון דלא יכול לבשל על שבת ויהי' נותר על אה"ש ואין מביאין קדשים לביה"פ. וזה דוקא אליבא דב"ש דסברו שבת ויו"ט ב"ק הן ומדאורייתא אין צרכי שבת נעשה ביו"ט והואיל ל"א לגבי גבוה אבל בביצה שם איירי ביו"ט דעלמא שחל בחול שפיר מביאין קרבן חגיגה כמו ש"ש דלא יובא לביה"פ דמה שישאר מיו"ט יאכל במוצאי יו"ט וא"א לכזית בשר בלא שחיטה. ומש"ה מביא חגיגה גם לב"ש וא"ש ולק"מ ודוק כי זה עצה נכונה:
ובמה שעמד הנו"ב וצל"ח על קושי' תוס' מהא דהרודה חלת דבש לדעתי קושיתו ז"ל בפשיטות לק"מ דשפיר הקשו בתוס' איך לוקה הלא הוי הת"ס וניהו דמוקי דמיירי בשל גוי אבל מ"מ יש ספק להעדים דלמא יש לו ג"כ חלק במלאכתו או שמא כבר קנה ממנו כולה או מקצתו וכדרך שהקשו גבי השוחט את הפסח על החמץ איך לוקה דלמא כבר ביטל והוי הת"ס כך י"ל בזה דהוי עכ"פ ה"ס ואין לוקין ע"פ עצמו והודאתו ושפיר הקשו בתוס' וצריכין אנו לתירוצם יעיי"ש. שוב הדרנא למלתא קמייתא דשיטת הנו"ב דינא הוי ודלא כהש"י וגם הראי' שהובא בשם השואל שם ראי' נכונה כראי מוצקת וסתירת הקצה"ח בלתי מוצדקת מהא דקמחא דבני חילא דחזינן אי יהבו ריפתא לינוקא ולא יקפידו מותר לאפותה והרי התם מקודם הוא של נכרי וכן גבי עגל דאי לאו עגל טרפה הוי אין איסור בשחיטה ובישול וכמ"ש בתוס' ואפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דפסקו דלא כר"ה עיקר ראייתם מהא דמסקינן בגמ' ופליגא דריב"ל דסובר אין מזמנין לנכרי ביו"ט שמא ירבה בשבילו הרי דעיקר דחי' לר"ה מהלכתא מחמת דלא מהני מה שנהנה ממנו הישראל יען שעיקר המלאכה בשביל נכרי ג"כ ומרבה בשבילו מכ"ש היכא שעושה עיקר בשביל נכרי וישראל טפל והרי הא דמזמנין הוא בשל ישראל נמצא דלא דחינן הא דר"ה משום דשל נכרי הוא דא"כ כלא דריב"ל הו"ל לאסור משום דהישראל טפל ועיקר שאינו של ישראל ונמצא מוכח מזה להדיא דזה לא מגרע כח ההיתר מה שהוא של נכרי רק מה שעושה בשביל נכרי וכדעת הנו"ב ולא כדעת הש"י ומכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דפוסק כר"ה ולא גריס האי ופליגי וקושי' הפוס' מהא דהערמה כמ"ש א"ז מרן הט"ז ומסיק ההיתר משום אונס וזה החילוק בין אם יש אונס או לאו ואם כשיטת הש"י והקצה"ח א"כ מאי מהני אונס אם האיסור לכם משלכם והוי איסור דאורייתא ומכל זה נשמע לפסק הלכה דאינו צריך להיות משל ישראל רק אם עושה בשביל ישראל עיקר והבן. ובזה נדחה ג"כ מה שמסיק הקצה"ח מהא דמבואר בשטה מקובצת דגזה"כ הוא לגבוה ולנכרי ל"א מתוך והואיל עש"ה לא מהני מה שהישראל נהנה הנה הכל הולך אל מקום אחד ולפי שיטתו דרש לכם היינו משלכם ע"כ הוקשה לו דגזה"כ הוא אבל האמת יורה דרכו דלא כן הוא שמבואר בגמ' ובתוס' ובכל הפוסקים דעיקר הוא אם עושה בשביל ישראל ומעתה פי' הכתוב דגזה"כ ולא לגבוה ולא לנכרי היינו שלא בשבילם ולצרכי גבוה ונכרי אבל אם עושה בשביל צרכי הדיוט מהני וא"צ לפנים וז"ב ודוק:
ובהא דפלפל הגאון הקצה"ח וחתר לפרש הסוגיא וליישב קושי' מהרש"א על הא דפריך והא חזו לכלבים הא לעיל מיני' מייתי הש"ס ברייתא דעיסת הכלבים דמבואר דלכלבים אסור וישובו עולה לסברתו דחידש דאם הדרש לכם ולא לכלבים ע"כ המיעוט לנכרי רק מכח סברא וכשאין בו צורך דוקא משא"כ אם נדרוש למעט לנכרי גזה"כ הוא דלא מהני אפי' כשיש בו צרכי אדם ועיי"ש. והנה דבר חכמה דיבר ופי' נאה ומתקבל ומה שטען עליו הרב המגי' מהר"ע ז"ל דא"כ לא הועיל הר"י בתירוצו דניהו דעגל טרפה הוי מ"מ קשה לדר"ה כיון דלכם ולא לנכרי גזה"כ ואסור אפי' לצורך הנה זה לק"מ דכוונת המחבר ז"ל דמעיקרא לא פריך רק מדר"ה כיון דחזי למיכל מיני' א"כ אמאי אמר ריב"ב לכם ולא לנכרי ומזה הוכיח דע"כ ל"מ מה שיש בו לצורך ישראל משום דגזה"כ. וע"ז משני דעגל טרפה הוי א"כ הדרא למלתא קמייתא דבחזי למיכל שפיר מותר כר"ה. אך ע"ז שוב פריך והא חזי לכלבים של ישראל ועכ"ל דלא דרש למעט של כלבים מדקאמר לכם ולא לנכרי ולכלבים שרי דאל"כ של נכרי מסברא הוא ומותר לצורך וע"ז אמר דתנאי הוא ולא סליק תירוצא קמא ובהא סלקא ובהא נחתא דהא בהא תליא אם הדרש למעט כלבים אז של נכרי מותר כשיש בו צורך והנה סברתו ופירושו עולה יפה אפס את זה קשה להולמו לפי פשוטו דא"כ הי' לו לומר אלא כיון דלא סליק תירוצא קמא דמעיקרא משני דמיירי בעגל טרפה והדר משני דחזי למיכל אלא דמ"מ אסור מכח גזה"כ ולפי דרך הש"ס בכל דוכתא הו"ל לומר אלא זה חדא. ועוד נפלאתי קצת על הרב המגי' הנ"ל שמדקדק אחריו ופשפש ולא מצא הרי לפי סברתו קשה טובא. דא"כ איך יפרנס האי ברייתא דמייתי לעיל עיסת הכלבים אמאן תרמיא אי למ"ד לכם ולא לנכרי א"כ לכלבים שרי ואי למ"ד דהמיעוט קאי ולא לכלבים א"כ שוב הגזה"כ על מיעוט נפש בהמה א"כ מה מהני כשהרועים אוכלים ממנו וכשם שלמ"ד לכם ולא לנכרים מטעם גזה"כ לא מהני גם כשיש בו צורך אד כך כשנדרוש לכם ולא לכלבים ל"מ ג"כ אפי' כשיהי' בו צורך אדם ואדרבה טפי יותר מסתברא לומר דגזה"כ לא לכלבים דלא מהני צורך אדם שהרי אפי' נפש בהמה דמזונותן עליך ממעט הרי דגזרה התורה לכם דייקא ולא הותר משום צורך (ואין להתעקש ולומר דלמ"ד דאימעוט ולא לכלבים לא אמרינן גזה"כ ומהני צורך אדם ורק למ"ד ולא לנכרי המיעוט אז אמרינן גזה"כ שלא מהני צורך ישראל הנה מי שיש לו מוח בקדקדו לא יאמר כן אדרבא נהפוך הוא כמבואר וקל להבין וכן מבואר להדיא ראיתי שהגאון ב"ע כתב כן בפירוש יעו"ש אלא שראיתי שהגאון ז"ל העלים עין מהא דמבואר בשטה מקובצת דכשם דלא אמרינן מתוך לגבי נכרי כן לא אמרינן הואיל לגבי נכרי יעו"ש ונפלאתי על הגאון ז"ל שהי' זה בהעלם עין ממנו) ומעתה תקשו לדידי בברייתא דעיסת הכלבים ממ"נ אי דלא צריך אכילת הרועים או דלא מהני אכילת הרועים והבן:
איברא דמני' למדתי ליישב שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל שהקשו עליו קדמאי ובתראי שיש סתירה בדבריו כר"ה בהא דבני באגא יעיי"ש בפ"א מה' יו"ט כ' וז"ל בני החי שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביו"ט אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפות להם ליו"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים נאפת ביו"ט ע"כ. ובגמ' מסיק ופליגי דריב"ל דאמר מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנים את הנכרי ביו"ט גזרה שמא ירבה בשבילו עיי"ש פירש"י וכן פסק בהלכות דליתא לדר"ה משום דריב"ל והרמב"ם ז"ל פסק כריב"ל דאין מזמנין לנכרי ביו"ט ואמאי פסק כר"ה דקמח בני חול מותר לאפותה ביו"ט הואיל שאין מקפידין ליתן לתינוק ומזכי שטרא אליבא דבי תרי. ולפי הדברים הנ"ל לק"מ דהנה לכאורה קשה מה קאמר בגמ' על ר"ה ופליגא דריב"ל הר"י י"ל לפי מה דאמרו דאי דרשינן לכם ולא לנכרים לא נשמע דאסור לכלבים מחמת דמזונותן עליך א"כ בנכרי גופא חילק אם בני החיל רמו עלייהו א"כ הוי מזונותן עליך ולא גרעו מכלבים. א"כ מה מקשה ריב"ל דאין מזמנין לנכרי דזה אסור משום דקיימ"ל לכם ולא לנכרי ולא מהני צורך ישראל. אבל לכלבים מפני שמזונותן עליך א"כ ל"ק על ר"ה דמיירי גם בנכרי שמזונותן עליך דהיינו דרמו עלייהו. אולם דשפיר פריך דא"כ דדריש ולא לנכרי ולא לכלבים וכה"ג שרי א"כ למה הוצרך לזה דאין מקפידין ליתן לתינוק בלא"ה שרי כמו לכלבים ומדאיצטריך להאי נתינה לתינוק ע"כ ש"מ דסובר דלצורך ישראל שרי. א"כ אמאי אין מזמנין ומש"ה הוכיח דפליגי. ומעתה י"ל דרבינו ז"ל לא הכריע בין פלוגתא דתנאי אם דרשינן למעט נכרי או לכלבים ולהכי התיר לבני חיל כשאין מקפידין ממ"נ מותר אם לכם למעט נכרי א"כ ממילא שרי לכלבים הואיל דמזונותן עליך א"כ מש"ה גם לבני החיל מותר ואם דרשינן למעט כלבים א"כ גזה"כ אינו אלא לכלבים אבל לנכרי מצד הסברא אסור אבל אם יש צורך לישראל מותר וז"ב ונכון ודוק כי זה ישוב אמתי לדברי רבינו ז"ל ומה שהתיר עיסת הכלבים כשהרועים אוכלין ממנה ואף דספק דלמא אימעוט כלבים מצד גזה"כ ותו לא מהני צורך ישראל ז"א די"ל עיסת הכלבים התיר רבינו מצד דכל פת ופת ראוי לישראל וא"כ דמי להא דרשב"א דממלאה אשה תנור פת ואע"פ שא"צ אלא לפת א' כקושי' התוס' והואיל שייך ג"כ בעיסת הכלבים והא דפריך בגמ' אינו אלא לר"ח דלית לי' הואיל ומש"ה מסיק דאית לי' נבלה. משא"כ לדידן דקימ"ל הואיל אע"ג דלית לי' נבלה מ"מ הותר משום הואיל ומסברת רשב"א כקושי' תוס' וז"ב ודוק ותו לא מידי ישמע חכם ויוסף לקח: