אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן יז

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן יז

סימן טז

שאלה בנידון שחיטה ביו"ט בהמת נכרי וישראלים קונים הבשר כשר. והשב יעקב החמיר בדבר ומוצא סברתו מהא דנדונ"ד אין קרבין ביו"ט אעפ"י שיש בהם אכילת הדיוט משום דמשלחן גבוה קא זכו לכן גם בזה משלחן נכרי קא זכו והנו"ב במה"ק ח' או"ח סי' כ"ט העלה להלכה ולמעשה להיתר. והלום ראיתי להגאון בעל קצה"ח בתשו' הנספח לספרו אב"מ האריך הרחיב בלשונו הזהב ומסיק כהש"י ולא כהנו"ב. והנה הגאון הנ"ל בכל מקום דרכו בקודש להעמיק בדברי הראשונים ועולה בגודש. ושפתי כהן ישמרו דעת ותבונה בדברים ערבים וישרים. ובכאן לפי קט שכלי ומיעוט בינתי וקוצר השגתי דברי קדשו שגבו ממני ונפלאתי כי לא ישרו בעיני. אף כי רב תנא הוא ופליג אבל האמת יורה דרכו כי דברי הנו"ב ז"ל כראי מוצק והדין דין אמת כי כל דרכיו משפט וצדק וד' עמו והלכה כמותו ואין בהשגות הקצה"ח ז"ל בזה שום ממש. ומהאי כללא דכייל הנו"ב לא ימוש ועל האיסור בזה לא יחוש:

תשובה. ראשית הדיבור שכ' הגאון נו"ב ז"ל דהא דדרשינן לכם ולא לנכרי לא אתי למעוטי אם האוכל נפש הוא של נכרים דא"כ כך הי"ל לרז"ל לומר לכם משלכם ולא משל נכרים דאז הי' החילוק אם הדבר הוא של ישראל או של נכרי אבל אז הי' מותר אם הוא של ישראל אפי' עושה לצורך נכרי ובאמת לא כן הוא דקרא כתיב יעשה לכם שהעשי' תהי' שלכם לא שהדבר ההוא יהי' שלכם. והדרש הוא לכם בשבילכם תהי' העשי' ולא לנכרים שלא תהי' העשי' בשביל נכרים ואין חילוק אם הדבר המתבשל או נשחט הוא של ישראל או של נכרי ואין שום סברא לחלק בזה עכ"ל. והקדמתי דברי הנו"ב כי מה טובו ומה נעמו וכן הוא האמת כאשר יסוד מוסד וכאשר אוסיף מים ואוסיף קמח ואשר יהי' לנו מזה נצמח לפנינו יתבאר ויאירו עינינו כאור צח. בעזרת צורי ומשגבי לנצח. ולהתיר כל טענותיו של הגאון קצה"ח. וטרם אכנס לבית מדרשיהם לפלפל ולטייל בדבריהם אומר אני אשר רחש לבי דבר טוב לבאר ולהבין דברי חז"ל שאמרו אבל נדונ"ד אסור לשחטן ביו"ט דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ופירש"י בחו"ש וה"ה לבעלים בשאר בשר כעבד הניטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה. ועיי"ש מה שפירשו והוא לפי שיטתם בכל מקום כאשר יתבאר לקמן בס"ד. אולם לכאורה לדעתי יש להתבונן בזה מה נ"מ אם משלחן גבוה קא זכו יהי' איך שיהי' מ"מ הרי יש בהם אכילת והנאת אדם והתורה התירה מלאכת יו"ט בעבור אוכל נפש האדם מישראל. וכה"ג הקשו בתוס' קידושין נ"ב גבי המקדש בחלקו אינה מקודשת מטעם זה דמשלחן גבוה זכה והקשו מי גרע מאומר ע"י שאדבר אליך לשלטון הרי עכ"פ יש לה הנאה. ועיי"ש מה שתירצו ול"ש לכאן ולכאורה קשה להבין מה בכך שיש עבודת גבוה מטרם שמתכשר לאכילת אדם. ובכעין זה הקשו בתוס' בשבת כ"ה גבי שריפת תרומה טמאה דמותר להסקה וכי בשביל שיש בו מצוה ג"כ מגרע גרע עכ"פ יש בו הנאת הדיוט ג"כ ובתירוצם נדבר בעזה"י לקמן אבל העולה על רוחי בפי' הסוגי' שהענין כך הוא לפי המבואר בגמ' זבחים צ"ז דבאכילת קדשים יש מצות עשה דפריך התם דניתי עשה דא"ק וידחה ל"ת דפסולה ועיי"ש בתוס' ומעתה לפי"ז דמה שאוכלין הבעלים הבשר קודש זה מקרי ג"כ מעשה גבוה והתורה אמרה אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן לכם ולא לגבוה וחזינן דלא התירה התורה מלאכת יו"ט רק בעבור האדם לבדו אך לא אם גם הנאת נפש האדם מצוה הוא ומעשה גבוה נקרא זה לא הותרה שכך גזרה חכמתו ית' במצות התורה. ומעתה כך פירושו ודברי רש"י ז"ל נהירין לעינים דהכהנים והבעלים משלחן גבוה קא זכו ונמצא כל העבודות לשם גבוה והיינו דגם האכילה מעשה גבוה הוי. וזה לא הותר כי רק לכם לבד הותר. וראיתי להגאון הצל"ח ביצה חקר למצוא ראי' אם גם בקדשים קלים איכא מצ"ע לאכילה ועיי"ש שהאריך הרחיב ולא עת האסף פה ובמק"א יבואר ברצ"ה אבל נראה בעיני שמכאן ראי' מדברי מאור עינינו רש"י ז"ל ולזה אין קרבין נדונ"ד לפי שהם כל מעשה רק לגבוה כנ"ל לפום רהיטא ונמצא ממילא סרה מהר נדחה חשש הש"י דזה דוקא לענין לכם ולא לנכרי כיון שיש בו בו אכילת אדם מישראל ודאי דמותר באין ספק זו מה שנראה לי אך לסניף וצירוף לתורתו של הנו"ב ז"ל להתירא ועוד נ"ל לפרש בדרך יותר מרווח להבין דברי רש"י ז"ל כאשר יבואר ויוצא לאור עפעפינו יישירו לנגדינו ותבין בפשיטות כי אין מקום לשי' הגאונים השב יעקב והקצה"ח במה שחשבו ודימו הא דשל נכרי לשל גבוה לומר כשם דזה שזכו הכהנים והבעלים משל גבוה קא זכו ולא נקרא שלכם כן נמי בקנה מנכרי ג"כ נקרא כך שזכו משל נכרי ולא הוי שלו. תא ואחוי לך ופוק חזי מה שמבואר בתוס' גיטין י"ג ד"ה והא לא משך עיי"ש בסוף דבריהם וז"ל ועוד אומר ר"ת דבגר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דכל דאית בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתי' בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו עכ"ל. ונהירין לעינים מה שלמדו דעת אותנו לחלק בין אם פסק כחו אחר שיצא ממנו דהיינו אף דלאחר מיתתו נפקע ממנו ונפלו לפני יורשים מ"מ מקרי שבא מכאן ואלו בגר אינו כן אלא כיון שמת פסק כחו. מעתה החילוק מבואר ומובן היטב בין של גבוה לשל נכרי דבשל גבוה ניהו דהכהנים והבעלים זכו בהבשר אחר זריקה והקטרה אבל אכתי לא פסק כחו של ההקדש כיון דמ"מ הקדש שמי' עליו ומה שזכו מכחו הוא להכי לא מקרי שלכם. משא"כ בקנה מנכרי דקימ"ל נכרי מיד שקבל מעותיו סילק ידו ופסק כחו לגמרי ומה שזכה הישראל הוי שלו לגמרי ולא מקרי מכחו של נכרי. ומעתה גם לפי שיטתו של הש"י דסובר לכם דהיינו משלכם מ"מ לא דמי של גבוה לשל נכרי דדוקא בשל גבוה שפיר קאמרו דלא מקרי שלכם דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו וזה שפירש"י כעבד הניטל פרס מרבו דהיינו מכחו דלא נפסק כחו וטפי עדיף מכח ירושת מורישו שכתבו בתוס' הנ"ל ע"כ לא הוי שלכם. משא"כ בשל נכרי דמכי יהבי לי' זוזי איסתלק לגמרי ונפסק כחו והדר הוי של ישראל ממש ולא שייך בזה לומר משלחן נכרי קא זכו. והבן בזה כי זה דבר ברור ונכון הוא גם לפי דרכם שפירשו הם לכם היינו משלכם אבל האמת יורה דרכו דהפירוש אינו כן אלא כפי' הנו"ב ז"ל. ודבריו כנים ואמתים וא"צ חיזוק ועתה אשיב לדברי קצה"ח לחזור על טענותיו נגדו:

מה שטען הקצ"ח ז"ל ודחק ומוקי אנפשי' ויצא לחדש והעלה שהדבר תלוי באשלי רברבי רבותינו בעלי תוס' הריב"א והר"י בשבת כ"ה בהא דאין מדליקין בשמן תרומה טמאה ביו"ט והקשו הרי יש בו צרכי הדיוט דמותר להסקה ותירצו שני תירוצים הריב"א והר"י. ומפרש הגאון ז"ל הנ"ל דלהריב"א באמת כך הוא כשי' הנו"ב דנונ"ד א"ק הואיל דעיקרו לגבוה. וכן בת"ט ג"כ עיקרו למצותו. ע"כ ל"מ מה שיש בו הנאה להדיוט ג"כ דאזלינן בתר העיקר ומש"ה גם בשחיטת בהמה לנכרי מותר כשעיקרו בשביל ישראל אבל לתי' הר"י הטעם דנדונ"ד א"ק לא מפני שעיקר לגבוה אלא הטעם משום דמשלחן גבוה קא זכו משא"כ בת"ט וממילא גם בשל נכרי כך הוא אלו תורף דברי הקצה"ח ז"ל וזה דעחו הרחבה שמפרש דברי הר"י בתוס' והם כשי' הש"י הנ"ל דאין הדבר תלוי בעיקר העשי' בשביל מי יעשה אך הדבר תלוי בשל מי הוא ע"כ בנדונ"ד א"ק הואיל שאינו של הדיוט אלא של גבוה משא"כ בת"ט לא הוי של גבוה וממילא מותר מצד הדין אלא משום גזירה. ובעיני תקשי דלפי סברתו שהוא דעת הש"י דאסור במלאכה בדבר שאינו שלו אף דיש בו צורך אדם א"כ גם ת"ט במה נחשב הוא להיות שלו הרי מבואר בסוכה ל"ה גבי אתרוג של ת"ט פסול דלא מקרי לכם יעיי"ש ברש"י ותוס' דהא דדרשינין לך שלך תהי' להסקה כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לדרוש לך דידי' לגבי שאר הנאת. ועיי"ש בספר כפ"ת דרש"י ז"ל נשמר מקושי' תוס' ע"כ לא הביא קרא לך אלא הלימוד לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא והיוצא מדבריהם דלא מקרי שלכם בדבר דלאו דידי' בהיתר אכילה וכל הנאות. וא"כ יצא מזה דת"ט לא הי' לכם ואם איתא לדעת הקצה"ח וש"י דעיקר ההיתר תלוי אם הוי שלו ממש ואז מותר ביו"ח א"כ אמאי מפשט פשיט להר"י ז"ל דת"ט מותר מדינא אי לא משום גזירה. דל"ד לנדונ"ד דהוי של גבוה משא"כ ת"ט הרי גם ת"ט לאו דידי' הוא וא"כ איך יחשבו לדעת זאת בשי' הר"י בתוס' והבן:

וזה גרם להגאון ז"ל מפני שהסיב כונת הר"י לכונה אחרת ולא הי' נראה בעיניו לומר שהר"י ג"כ סובר דעיקר תלוי בעיקר מחשבתו לשם מה עושה הפעולה והמלאכה השחיטה או הבישול ואפיי'. ובזה נוטה דעתו מהנו"ב ואחרי נשיקת עפרות זהב לו חוץ מכת"ה נפלאת היא מעיני הלא העלים עין מדברי תוס' בכמה דוכתי דהר"י בעצמו כתר כן דענין תלוי בעיקר כוונת המלאכה בתוס' פסחים מ"ז ד"ה מאי אמרת מפרש שם הר"י בעצמו דהא דנדונ"ד א"ק ביו"ט משום דעיקרו לשם זבח ולא לאכילת הדיוט וז"ל שם דלא שריא לשמחת יו"ט אלא בכה"ג שיהי' עיקרו משום שמחת יו"ט וגבי שתה"ל נמי אין עיקרו לשמחת יו"ט אלא עיקרו לשם זבח ע"כ תו איתא בתוס' חגיגה ז' ב' ד"ה עו"ש ז"ל והא דלא מייתי להו נדונ"ד משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה כו' והרב ר"א ור"י מתרץ שלא אמר בסמוך דנפיק בשלמי שמחה בנדונ"ד אלא היכא שהקריבו משום שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדושה. ועיי"ש בספר טורי אבן מה שמפרש ומבאר כוונת תירוצם ומה שמסיים שם אחרי האריכות ת"ל קיימתי מסברא דנפשאי שבתחלה הקשה הגאון ט"א מנין זה החילוק להם ולבסוף מסיק דתלי הענין בעיקר מחשבתו ולכן נדונ"ד א"ק ביו"ט דמשלחן גבוה קא זכו דכיון דעיקר כוונתו לצאת ידי נדרו בהקרבן אף דיכול לאכול משום ש"ש מ"מ בתר עיקר מחשבתו. משא"כ היכא דעושה עיקר משום ש"ש אלא דהתורה ציותה להעשות ע"י קרבן אבל כוונתו העיקר למאכל הדיוט אז מותר דקרא דכתיב לכם לצרכיכם ולא לגבוה ולא לנכרי ואין בזה שום חילוק וכן מבואר בתוס' ב"ק י"ב כתבו ג"כ בסתם דנדו"נ א"ק אף לריה"ג דס"ל ממון בעלים הם. אבל לענין ליקרב ביו"ט עיקרו לגבוה וקרא כתיב לכם ולא לגבוה והוספתי נופך להבין הדברים לפום מה דקיימ"ל במלאכת שבת ויו"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה ועיי' חגיגה ד' יו"ד ובכמה דוכתי ובתוס' חולין ח' ע"א ד"ה מיתר לשחוט מקלקל הוא שכתבו כן לחלק בהא דבשבת חייב בש"ח משום תיקון כ"ד שאני שבת דמלאכת מחשבת א"ת וכיון שיש תיקון פורתא חשוב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע"ג שקלקולו יתר על תיקונו אבל לענין נהנה מע"ז לא חשיב הנאה היכא שקלקולו יתר ע"ת ע"כ. מעתה מבואר היטב תורף הענין ובזה אין כאן פלוגתא בין הריב"א והר"י בטעם של נדנ"ד שא"ק וכמו שחישב הקצה"ח דפליגי בטעמא דנדו"נ א"ק. אלא הדבר פשוט דשניהם שוים בזה דלהכי א"ק מפני שהעיקר לשם גבוה. אלא דבהא פליגי הריב"א והר"י בת"ט לחודא דהריב"א סובר דגם בת"ט כיון דעיקרו למצותו הואיל דיש מצוה בשרפתו ע"כ הנאת אורו להסקה נטפל לאותו מצוה ודמי לנו"נ דאסור והר"י ז"ל סובר דל"ד להדדי ויצא לדון בסברא ישרא והיינו משום דע"כ צריך לכוין לגבוה דצריך זריקת דמים ובשתהל"ח לתנופה ואנן קיימ"ל מצות צריכות כונה וגם השחיטה קימ"ל לשם ששה דברים הזבח נזבח ואם אינו מתכוין בכך הזבח נפסל או א"י י"ח נדרו. ואע"ג דקימ"ל לב ב"ד מתנה עליהם וא"צ לומר אבל מ"מ צריך לכוין בכך ולא לשום דבר אחר כי אז מפקיע מחשבה האחרת מידי כונת המצוה ועיי' בתוס' ריש זבחים דמחשבה בעי וסגי בכך ותקנו דלא לימא. וע"כ כיון שצריך לכוין עיקרו למצותו. אע"פ שמשתמש בה גם לצורך הדיוט טפל היא לגבי מצוה ונחשב עיקרו לגבוה. משא"כ בת"ט הכי מוכרח הוא לכוין דייקא למצות שריפת ת"ט כיון שמכוין בה להסקה בעלמא ולצרכו די בכך שנשרפה הת"ט ע"כ סובר הר"י דמדינא מותר כשמכוין בה עיירו לצרכו וממילא נשרפה ואינו אסור אלא משום גזירה דשריפת קדשים ובהא פליגי אבל בטעם נדו"נ שא"ך כ"ע שוים דזיל בתר כונה הוא ומה שעיקרו בפיהו ובלבבו לעשותו. ושפיר קאמר הנו"ב כשזובח בשביל שיקנו הישראלים הבשר כשר אף שהוא של נכרי לכם היינו לצרכיכם יהי' של מי שיהי' והדין עמו באין חולק:

והואיל דאתא לידן האי סברא דלענין קרבן בעינן כונה שלימה בלי התערב כונה אחרת ניהו דלב ב"ד מתנה עליהם רק דלא צריך למימר אבל מחשבה שלימה בעינן דאם לאו יפסול הקרבן דמחשבה מוציא מיד מחשבה ומצות צ"כ ואפי' למ"ד דמצות אצ"כ אבל מחשבה אחרת פוסלת כמ"ש הרב"י בריש ברכות גבי פתח אדעתא דחמרא עיי"ש בהסוגי' ובהרשב"א ואימא בה מלתא דמסתבר דנראה לי לומר דזה דוקא בקרבן יחיד או כששוחט בעצמו דשחיטה כשרה בזר או אפילו אחר ששחט בשבילו וחשב מחשבה אחרת פסלה אבל בקרבן צבור י"ל דאפי' בלי שום מחשבה כשר כיון דע"ז אחר שמואל בשבועות ק"צ סכין מושכתן למה שהן ולב ב"ד מתנה עליהן וא"צ ואינה פוסלה מחשבה אחרת כשלא עקר במזיד ובאמירה. ולא אחדול מלהגיד מה שפרשתי בזה דברי מאור עינינו מהרש"א ז"ל להסיר מעליו תלונת השעה"מ. ושגם אני בעניי בלמדי דבריו ז"ל עמדתי בזה ביצה ד' ך' גבי הא דהביא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל ופירש"י דקימ"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ע"כ וכ' המהרש"א שם וז"ל שגירת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו היינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור כדהכא עלו להם לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ"ל ובאמת תמי' נשגבה דבהדיא איתא בזבחים דדוקא שינוי בעלים ליתא בקרבן צבור אבל שינוי קודש איתא בק"צ כמו בק"י עיי"ש בד"ד סוף ע"א וישנו בצבור כביחיד עיי"ש. והכא פירש"י שלא לשמן שצריך לשחטן לשם שלמי צבור ושחטן לשם עולה ע"כ וזו תימא גדולה על מרן מהרש"א ובשעה"מ נשאר בצ"ע ובאמת שכן בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל יש ג"כ לדקדק מדבריו שכ' וז"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להם בעלים ידועים אמנם קרבנות הצבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן שכך אמרו ז"ל סכין מושכתן לכמות שהן ע"כ. ומזה נראה דגם על שינוי קודש מחלק בכך וצ"ע. וגם הרי בס' יד החזקה בחיבורו הגדול לא כן פסק בריש פרק ט"ו מה' פהמו"ק בשינוי קודש בין ק"צ ובין ק"י כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה עיי"ש בכ"מ ונמצא הרמב"ם ז"ל נראה כסותר דברי עצמו. אמנם מה שנ"ל דלק"מ לפי הנ"ל. דהנה מצינו פלוגתא במנחות מ"ט אי עקירה בטעות הוי עקירה או לא הוי עקירה כגון בשחט כבשים לשם אילים וקימ"ל כרבא שם וכן פסק רבינו ז"ל פט"ו מה' פהמו"ק דעקירה בטעות ל"ה עקירה ושחט כבשים לשם אילים וכסבר שהם אילים כשרים ועלו לחובה וקשה לי לכאורה דניהו דעקירה הוי בטעות אבל עכ"פ פתיכא בי' מחשבה אחרת ואנן בעינן דזבח יהי' נזבח לשם זבח זה שהוקדש מעיקרא ומחשבה בעינן וגם הרי מצות צריכות כונה וניהו דקימ"ל דלב ב"ד מתנה עליהם וא"צ לומר. אבל מ"מ מחשבה בעינן והרי בריש ברכות גבי פתח אדעתא דחמרא וברך אדעתא דחמרא הקשו שם הרי מצות א"צ כונה ותי' רבינו שמואל דניהו דא"צ כונה היינו דוקא כשלא כיון כלל אבל כשכיון כונה אחרת שלא אדעתא דמצוה זו אינו יוצא בו י"ח עיי"ש בר"י. וא"כ תקשי גם בזה מה בכך שהי' בטעות אבל מ"מ הוי בי' כונה אחרת ואמאי יוצא בזה ויש להעיר בזה. אולם נראה לי כעת דבקרבן יחיד באמת לא יוכשר בטעות אבל בקרבנות צבור ע"ז אמר שמואל בשבועות י"ב קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ע"כ. ואי"ה במק"א נאריך בזה בס"ד ואכמ"ל. אכן נראה לי בזה ראי' מדברי מרן מהרש"א ז"ל דשפיר קאמר דאיירי בשינוי קודש בטעות דכסבר שהוא עולה ושחטו לשם עולה בטעות א"כ דכשר הוא ועקירה בטעות ל"ה עקירה ונמצאו עולה לחובה והא דפירש"י דלא עלו לבעלים לשם חובה ע"ז הי' קשה למהרש"א ז"ל אמאי לא אוקי בשחט שלא לשמן בטעות א"כ עלו ג"כ לחובת צבור ואמאי נקט רש"י ז"ל בלישנא דלא עלו גל כן פירש מהרש"א ז"ל דרש"י שיגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דבאמת י"ל דמיירי בעקר בטעות והכא מיירי בקרבן צבור דעלו לשם חובה כיון דהי' בטעות והמהרש"א ז"ל הורה לנו לדינא דבקרבן יחיד לא כן דלא עלה לו אפי' כעקירה בטעות אבל בק"צ סכין מושכתן למה שהן ועלו לחובה אבל זה דוקא בעקירה בטעות וגם בפי' המשניות לרבינו הרמב"ם ז"ל ג"כ י"ל דמיירי בנזבחו שלא לשמן בטעות ולא בעוקר במזיד ושפיר כ' לחלק בין קרבן יחיד לק"צ כנ"ל:

ואל תשיבני על מה שהחלטתי דבקרבן יחיד גם בעקירת שמו בטעות אינו עולה הקרבן לחובה מחמת מחשבה אחרת וכמו סברת הר"ש בברכות והרי לכאורה פריכא הוא משחיטת הפסח לשם עולה או שלמים והרי בטעות איתא בגמ' פסחים ע"ב דמשום בטועה מוכשר ופטור מקרבן וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' שגגות ה' י"א השוחט הפסח בטעות פטור מפני שעקירת שמו בטעות הי' והזבח כשר יעיי"ש. אולם אין מזה סתירה לדברי דבאמת הנה מה שהקשיתי הערה נכונה הוא דאמאי פשיטא לן דבטעות לאו עקירה ועלה לחובה הרי עכ"פ מגרע מחשבת הקרבן ומחשבה מוציא מידי מחשבה ול"מ בזה לב ב"ד מתנה עליהם דגרע משחט בסתם אלא דיש לחלק ולומר כמו דמחלקו בתוס' מנחות ס"ד גבי איבעי' והפלוגתא אי אזלינן בתר מעשה או בתר מחשבתו דבעינן למימר בה לקמן וכתבו דל"ד להא דקאמר מקודם בנתכפר בשני' פטור על הראשונה וכתבו דהתם אם יבא אליהו ויאמר לו שהיא כחושה בב"מ הי' מביא שמנה דוגמא לזה אמרינן גם בזה דכיון שהוא עומד ליקרב את הפסח ואם הי' יודע דזה הוא הפסח בודאי הי' מתכוין לשחוט את הפסח כמצותו אלא דנזדקר טעות לפניו וכסבר שזה הוא זבח אחר עולה או שלמים. ע"כ לא מפסיד מידי כיון דאם הי' יודע שהוא פסח מתכוין לכך ע"כ לא מגרע מחשבה זו וע"ז שייך שפיר לב ב"ד מתנה. משא"כ שם בסבר דחמרא הוא ואינו מתכוין ואינו רוצה כלל לשכרא והבן זה כי נכון הוא. מעתה א"ש ולק"מ דשפיר אמרתי בקרבן יחיד גם בטועה ושחטו לשם קרבן אחר דינו כעוקר ואינו עולה לחובתו ול"ד להא דפסח ואין כאן סתירה אך קרבנות צבור חלוק מק"י בזה דהלכה הוא בק"צ סכין מושכתן למה. שהיא ע"כ כשר בטועה ולענ"ד זה ברור בישוב דברי רבינו בפיה"מ הנ"ל ובדברי מהרש"א הנ"ל. ועוד יש להאריך בפרט זה אבל אכמ"ל ובמק"א ברצ"ה יבואר:

אך בהיותי בענין זה אעלה מה שהערתי ליישב קושי' הצל"ח שעמד בתימא ביצה ד' ך' על סתימת דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' פסהמו"ק ה' י"ט סתרו לדבריו ז"ל פ"ב מה' שגגות י"ג וי"ד בתכלית הסתירה פט"ו מה' פה"מ כ' שני כ"ע ששחטו שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל כו' ואם היתה שבת לא יזרוק ובפ"ב משגגות כתב השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו חייב חטאת ויקטיר האימורין לערב שחט ק"י שאין דוחין השבת חייב ואין זורקין את הדם כו' הנה מדבריו כאן מוכח דיזרק הדם לכתחלה שכ' ויקטיר האימירין לערב ואם לא זרק כבר פסול הדם בקשה"ח א"כ נפסל הקרבן ואיך יקטיר האימורין. וא"כ סותר דברי עצמו שכ' למעלה דאין זריקה לכתחלה בשבת בשחט שלא לשמו וגם כאן שכ' שוחט קרבן צבור ע"כ מיירי ג"כ רק בכ"ע דאם בחטאת שלא לשמו פסול לגמרי ואם עולה הרי כולה כליל ושוב לא משכחת שלמי צבור כ"א בכ"ע ויש כאן סתירה גדולה. והמשל"מ ג"כ רמז על סתירה זו ולא תי' כלום. ועוד הקשה הצל"ח מה שמחלק בין ק"צ זורק לכתחלה בפ"ב משגגות ובק"י אין זורקין לכתחלה והגאון הצל"ח ז"ל האריך הרחיב שם בדברים ערבים ויש לי לפלפל בדבריו ז"ל אבל אכמ"ל כעת ותירוצו באורך וברוחב ורחוק מהפשט. ואשר אני אחזה עפ"י הדברים שהתחלתי מקודם נראה לי בישוב הדברים דבפט"ו מה' פה"מ מיירי בשני כ"ע ששחטן שלא לשמן היינו בעוקר וא"כ לא עלו לחובה אך להקטיר האימורין לערב כשהי' בשבת ע"כ לא יזרוק לכתחלה כיון דאין אומרים חטא בשביל שיזכה לערב כדאמרינן במנחות מ"ח חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן ע"כ לא יזרק אבל בפ"ב משגגות י"ל דמיירי רבינו ז"ל כששחט קרבן צבור של"ש היינו בטועה ולא התכוין לעקור אלא דטעה בהם וכסבר שהם קרבן יחיד ובק"צ בטועה עלו לחובה א"כ להכי שפיר יזרק הדם לכתחלה דהוי חטא בשביל שתזכה היום בשבת דעלו לחובת ק"צ היום אלא דתקשי א"כ אמאי חייב חטאת כיון דהקרבן הוכשר לקרבן היום. וזה נראה לי לדון דבר חדש:

לפי המבואר מנחות ס"ד בשחט שתי חטאות הצבור בשבת מחייב על השני' ובנמצאת הראשונה טריפה איתא פלוגתא אי אמרינן אזלינן בתר מעשה ופטור גם על השני' דראשונה נמצאת טרפה במ"ע ולרבא חייב דאזיל בתר מחשבתו שהוא לא ידע שהראשונה טרפה ב"מ. ומעתה נחזי אנן לדעת רבא דחייב על המחשבה א"כ בכאן בשחט כ"ע שלא לשמן בשבת בטעות דכשרים ועלו לחובה מ"מ ראוי לחייבו חטאת כיון דלפי מחשבתו שוחט קרבן אחר שאינו דוחה השבת א"כ חילל שבת בחנם וחיב על המחשבה. איברא דאינו כן לפי הלכה שהרי רבינו הגדול בפ"ב משגגות ה' ט"ו כ' שם וז"ל נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעיים אעפ"י שלא ידע שהוא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוין הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה הרי זה פטור מחטאת וכו' ע"ש ונמצא לפי"ז גם בזה לכאורה כן. איברא החילוק מבואר ועמוד והתבונן בזה העיקר דבשלמא התם ששחט החטאת השני' חטאת הצבור הוא ונתכוין ואומר ששחט חטאת היום אלא שאכתי בשעת שחיטה לא ידע אם יצרך לשחיטה זו ואם זו תעלה לחובה או לאו אבל טועה הי' ושגגה יצא מלפניו ואיתגלי מלתא אח"כ ששחט שפיר כ' זו השני' לצורך חיוב היום נעשה שהראשונה נטרפה בב"מ ולא ניכר לשום אדם שחילל שבת דהכל נעשה כמציתה וניהו שכבר נשחט אחת הכל יודעים דאפשר להיות שטריפה היא. א"כ אין כאן כ"א מחשבה גרועה לחודא בלי שום היכר מעשה כלל ואם אח"כ נתגלה שיוצאים בזו השני' א"כ אין כאן שום חילול שבת לא מתחלתו ולבסופו. ומש"ה פטור ולא מחייבין אותו על מה שנעלם ממנו וזו שכ' ודקדק רבינו ז"ל בלשונו הזהב האריך וביאר דבריו הנכיחים הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה. משא"כ בשחט כ"ע שלא לשמן דהיינו שאמר ששחט קרבן יחיד א"כ בלשונו ובמחשבתו שוים מתוך מעשיו שחט קרבן שלא ניתן שבת לדחות ע"ז י"ל דכ"ע מודו בזה דחייב על המחשבה חטאת והר"ז כמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה ודומה לזה ממש וניהו דמשום שעקירה בטעות הי' והוכשר לקרבן היום לכ"ע אבל חייב הוא על מחשבתו ול"ד כלל להתם ששתי חטאות דגם במחשבתו יכול להיות שעלה בדעתו אולי יפסל הראשונה בטרפות בני מעיים. וז"ב ונכון לדעתי לפי שטחת לשון רבינו ז"ל המבואר וא"כ עולה יפה פסקי רבינו ז"ל בלי שום סתירה. וגם במה שהקשה להגאון הצל"ח אמאי בקרבן צבור יזרק לכתחלה ובקרבן יחיד ששחט בשבת לא יזרק לכתחלה ג"כ ניחא בפשיטות דבק"י כיון ששחט בשבת הנה קימ"ל דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברו כשיעשה ע"י פשיעותו בשבת דף ד' גבי הדביק פת בתנור רק כשלא יעשה ע"י פשיעות כדאמרינן בפסחים נ"ט גבי מחו"כ ועיי"ש בתוס' שמחלקים בכך אמטי להכי לא יזרוק שהכהנים לא יעברו על השבות כדי לזכות לזה ששחט ק"י בשבת וחטא בכך כי פושע הוא. משא"כ בק"צ שהוא זכות הצבור וגם הכהנים בעצמו יזכו בו שפיר מוטב שיעברו ויעשו שבות זריקת הדם כדי שיזכו ויוכשר הקרבן שעלו לחובה וז"ב ונכון ואין כאן קושיא כלל. והנה יש אתי דברים באלה הענינים באיזו מקומן של שבחים. בעניני זבחים. לבאר כמה מקומות ישרים ונכוחים ואכמ"ל ולא העלתי רק מה שעלה ברעיוני בעת הזאת בשעה קלה. ועוד חזון למועד לבאר במק"א בס"ד:

ועתה נלכה ונשיבה לענין הראשון שהוכחתי כדעת הנו"ב ודלא כהקצה"ח אבל במה שהעלה לדינא בדבר הפקר אסור לעשות מלאכה אע"ג שיכול לזכות בו אבל כיון שאינו מתכוין לזכות אינו רשאי לעשות מלאכתו הנה זה נכון ואמת לדינא אבל לא מטעמו ז"ל שהוא ז"ל כתב מפני שאינו שלו וכל זמן דלאו דידי' הוא בשעת מלאכתו לאו לכם מקרי. וזה לפי שיטתו וביאורו דלא כהנו"ב אבל הלא בארתי דלא כן הוא אלא העיקר תלוי אם עושה בשביל ישראל. ועתה אם הוא עוסק בדבר המופקר ומתכוין שלא לזכות בו ואינו עושה בשביל ישראל הנה לא מקרי לכם ואסור. ונ"מ בין טעמא דידי' דהגאון ז"ל לבין טעמא דידי כשעוסק בדבר המופקר ואינו יודע שהוא הפקר רק שבדעתו של ישראל אחר הוא. א"כ לדעת הגאון הנ"ל לפי מה דקימ"ל בעודר בנכסי הגר וכסבר שהוא שלו אינו קונה דבעינן כוונה לזכות א"כ כיון שהוא סובר שהוא של ישראל לא מקרי לכם. כיון שאינו קונה בו אבל לטעמא דידי מותר דעכ"פ של ישראל הוא ומתכוין בדעתו שהוא עושה בשביל ישראל אפי' כשאינו מתכוין לזכות ואינו זוכה בו מ"מ מותר. וראיתי שם דברי הרב המגי' הוא הרב הג' מהר"ע ז"ל אם כי הי' מיודעי ומכירו אני לשעבר לאיש למדן ואיש שכל ישר אבל במח"כ בכאן לא חש לקמחי'. בראשון במה שחולק על רבו הגאון ז"ל והרים ממנו דין זה דבדבר שאין בו דין ממון אסור לעשות מלאכה ביו"ט אפי' לצורך ישראל ועמד ע"ז להקשות עליו מה יעשו במע"ש וכהנים בחלקיהם בקרבנות צבור והיחיד הכי אסור לבשל ביו"ט וגם האיך הקריבו שלמי חגיגה ביו"ט כיון שאין ראוי לבשל ביו"ט אין בו צורך הדיוט כלל ואין לומר דשרי למיכל באומצא זה לא שכיח וכו' גם לא יתקבל על הלב לומר שלא היו הכהנים אוכלים ביו"ט מוספי היום אלו דבריו בקצרה. הנה מה דשקיל וטרי אם לאוכלו חי היטב לראות להביא ראי' מרש"י ביצה גבי כבשי עצרת. ועוד הי' לו להביא מה שמבואר בתוס' מנחות מ"ח דאין זה זכות לאכלו חי דאין לחטוא בכך יעיי"ש. והוא דבר פשוט שא"צ ראי' לזה למימר דהכהנים אכלו קרבנות צבור חי ובמשנה שלימה שנינו דהבבליים אכלו חי מפני שדעתם יפה ופי' הרמב"ם ז"ל שאצטמכותם חזק. משא"כ בסתם בני אדם שאינם ברעבתייתא אבל כל עיקר דבריו מופרכים וטעה טעות גדול ולא עמד על דעת רבו שהוא ז"ל לא דבר רק על השחיטה ולישה שאין בו דין ממון דהיינו שאינו שלו אסור לכתחלה אבל כיון שהשחיטה מותר לצורך גבוה וקבוע זמנו אלא אח"כ הבישול ודאי מותר גם לדידי' לפי שהוא לצורך אדם ולכם הוי שהבשר אחר שמשלחן גבוה קא זכו א"כ דידי' הוי ולכם מקרי שיש בהם היתר אכילה אלא בענין שהשחיטה אינו קבוע זמן שתדחה את מלאכת יו"ט אלא מחמת שאח"כ יזכה בו ויהי' אחר זה צורך אדם לזה לא הותרה מעיקרא ולא ניתן לדחות מלאכת השחיטה בשביל מה שיזכה אח"כ בה וזו עיקר סברת הקצה"ח לדעתו ז"ל ולא מהני בזה מה שיזכה אח"כ. אבל בקרבנות צבור שמדינא שתדחה השחיטה לצורך גבוה ממילא אח"ז הבשר יאכלו ומותר לבשל באין ספק ומעולם לא עלה על דעת הקצה"ח לומר שלא יבשלו הכהנים בשר קודש שזכו בהם מה"ת אחר שנעשה צרכי גבוה. והם המדברים בדבר שלא נתנו לדחות בעבור גבוה אלא שבשביל שיזכה בה אח"ז לצרכי הדיוט ע"ז סוברים מחמת שמתחלה אכתי אינו שלו לא מהני מה שיזכו בה אח"כ משל גבוה. אבל אם כבר נתנו לדחות בשביל גבוה לחודא לאחר שיזכו בה עושה בשביל אכילת הדיוט ע"ז מותר לפי סברתם. וטעות נזדקר לפני הרב מהר"ע ז"ל במח"כ הג':

וגם במה שבחר דרך לעצמו בביאור החילוק שבין הריב"א והר"י ויצא לחלק אליבא דהר"י דפליג בין נדו"נ לת"ט הוא שבנו"נ בטל לי' צורך אדם לגבי צורך גבוה לפי שבא אח"כ משא"כ בת"ט דבהדי הדדי איתנייהו ולא בטל צורך הדיוט לכך שרי לשרוף ומסתייע מתוס' ביצה כ"ז שמבואר שם להדיא כדבריו. הנה גם בזה במח"כ לא היטב לראות שמבואר שם להדיא להיפך שהר"י ז"ל מרא דהאי שיטה ומסיק שם דלא בטל צורך הדיוט לגבי צרכי גבוה גם בנדו"נ ולא ס"ל להר"י ז"ל דלבטל צורך אדם לגבי צורך גבוה עיי"ש. וגם מעיקרא בהס"ד שמחלקו דבטל צורך אדם אבל לא כתבו משום דצורך גבוה מקודם ולא הוי בהדי הדדי ולא אתי עשה משום זה אלא משום דצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה וגם אין סברא בכך מה ליבמה שמקודם עושה צרכי גבוה או שבא בב"א ואי משום דמקודם עושה מלאכה טרם שהגיע למאכל הדיוט הרי גם בצרכי אדם לבדו ג"כ מקודם עושה המלאכה כמו בישול ואפי' טרם שנהנה ממנו אדם להשביע נפשו ומה לי מה שעושה מלאכת גבוה קודם או מה שעושה שחיטה בישול ואפיה קידם בי"כ ובי"כ אם עושה לצורך אדם מותר לצורך אוכל נפש. נמצא דאין בהשגת התלמוד על הרב שום השגה ולא אמר כלום. אלא דבאמת עיקר הטעם שכתבתי למעלה הוא הטעם פלוגתתן דהר"י מחלק בין נדו"נ לת"ט דבנדונ"ד עיקר לגבוה כיון דצריך כונה למצוה שחיטה וזריקה. וממילא אכילת אדם שבא אח"כ נטפל לאותו מצוה. וגם בשחהל"ח האפי' הכל צריך להיות למצוה בכונה. משא"כ בת"ט דאין צריך כונה למצות שריפה אלא כשמכוין עיקרו להסקה תחת תבשילו יוצא בכך שריפה דת"ט דממילא הוא נשרף ע"כ מדינא מותר אם לא משום גזירה. ומזה נדחו כל ראיותיו דקצה"ח. הא דמביא מתוס' ריש פסחים דלהכי אי אפשר לקיים תשביתו ביו"ט אע"פ שיכול ליהנות מאפרן מחמת דבתחלת הבערה א"י ליהנות אע"ג שיהנה אח"כ אסור וכמו בנדונ"ד ע"כ ומזה למד הקצה"ח דגם בשל נכרי כך. ובאמת אין הנידון דומה לראי' חדא דגם לפי שיטתו דלומד וסובר דעיקר תלוי אם הוא שלו בשעת מלאכה. דחילוק גדול מאפר של החמץ דמשום זה לא מקרי גוף החמץ דמקודם שנעשה אפר אינו שלו רק אח"כ דמקלי קלי החמץ לגמרי והאפר שנעשה ממנו פנים חדשות בא וגוף החמץ אינו בעולם גלל כן לא מקרי שלו טרם הבערה. משא"כ בשחיטה של נכרי והישראלים קונים הבשר אין זה מקרי דבר חדש לגמרי דאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דוגמא לדבר שכתבו בתוס' בריש ביצה ובעירובין דהכנה לא מקרי רק ביצה ועירוב שבא דבר חדש אבל בישול ואפיי' לא מקרי הכנה דאינו אלא תיקון אכילה לחודא עיי"ש א"כ י"ל לענין זה כך והבן:

איברא דא"צ לכל זה דהחילוק פשוט דשאני ושאני דהתם לגבי חמץ בודאי כונתו עיקר להשבית חמץ מביתו ולקיים מנות עשה דתשביתו ולאחר שיעשה אפר יוכל ליהנות בשביל זה לא הותר המלאכה דלא מקרי בזה צורך הדיוט משא"כ בשאר דוכתי דעושה בשביל הנאת עצמו וז"ב וא"צ לפנים ואין משם נדנוד ראי' כלל. גם מה שהקשה מתוס' ריש פסחים הנ"ל לפי מה שפי' המג"א סי' תק"ז ס"ק ג' בדבר שא"א ליהנות רק אחר ביעורן אסור ביו"ט והקצה"ח הקשה ע"ז מתוס' פסחים מ"ז שכתבו להיפוך דמה שראוי לבו ביום אין זה מקרי חסרון. וע"ז תירץ לפי שיטתו דשאני חמץ מפני שהוא הפקר ואינו שלו אבל מוקצה אינו הפקר עיי"ש ואין הבנה לדבריו דגם מוקצה אם נימא דאסור בהנאה א"כ דומה לחמץ וע"כ אזיל לפי מה דקימ"ל דמוקצה אינו אסור בהנאה א"כ בלא"ה לק"מ כמו דמסיק המג"א בס"ק הנ"ל אלא לפי הס"ד דאסור בהנאה א"כ לא הועיל בתירוצו כלום דאין חילוק בין מוקצה לחמץ והבן. אבל לפי מה שבארתי דברי המג"א אתיא כהוגן וקושי' הקצה"ח לק"מ חדא דשאני חמץ לאחר שנשרף ונעשה אפר זה מקרי חסרון דגופו כיון דנשתנה מכמות שהי' וכדבר חדש לגמרי וא"א ליהנות בשעת ביעורו רק אח"כ ופנים חדשות הוי משא"כ במוקצה דנהנה בשעת ביעורו בעת הבערה והסקה וא"ש דברי המג"א במה שהקשה ועוד שנית דלק"מ מהא סתירה בדברי תוס' דהתם בחמץ מכוין עיקר למצות ביעור חמץ והשבתת שאור ומצותו משא"כ גבי מוקצה וע"ז הקשה המג"א. וכל דברי הקצה"ח סובב הולך לפי שיטתו דנדחה מזה הכלל והיסוד דעיקר תלוי במה שמכוין למלאכתו אם לגבוה או להדיוט ולפי המבואר הנ"ל הכל על נכון ודוק:

וגם מה שהקשה שדקדק מדברי רש"י במרובה דהוי ממון בעלים עד לאחר הקטרת האימורים וע"כ ביו"ט דאי אפשר להקטיר האימורים אכתי ממון בעלים הוי א"כ איך אמרו בעלים משלחן גביה קא זכו וכל זה גרם להגאון ז"ל מה שהסיב הכונה לשיטתו אבל האמת אין התחלה לקושי' דניהו דלרש"י ממון בעלים הוי טרם שהקטירו האימורים אבל מ"מ הלא עיקר המלאכה אך למען קיים מצות זריקה והקטרה כי הוא נדרו ונדבתו לשמים והבשר שאכלו כנוטל פרס מרבו ומלאכת השמים היא העיקר ע"כ לא הותר בשביל מה שזכו הבעלים מה מועיל בזה שהוא ממון בעלים וז"ב והבן:

וגם מה שהניח בצ"ע שגם בחול האיך כתב רש"י דהוי ממון עד לאחר הקטרת החלבים הרי לפי מה שכ' רש"י בד' י"ב דמחיים הוי ממון בעלים מכח האחריות שעליו א"כ לאחר זריקה תו אין עליו אחריות שגם בנאבדו או נטמאו כשר הבשר בלא הקטרה א"כ שוב נפסק האחריות א"כ איך הוי תו ממון בעלים זו קושיתו בצ"ע. וראיתי שהרב מר"ע ז"ל הקשה לשאול והרבה לענות ע"ז דברים רבים דאם לפי פירושו וגם הגאון פנ"י כתב כדבריו דמפני חיוב האחריות הוי ממונו א"כ גם בק"ק יאמר ריה"ג דהוי ממונו כר"ש מפני דגורל"מ כמ"ד. ועוד הקשה מהא דפסחים בממנה על פסחו דיתר על חלקו אין חיוב אחריות וגם מוכר עולתו ושלמים לא עשה ולא כלום אמרינן דזה דלא כריה"ג ואמאי לא מוקי בשלמי נדבה דגם לריה"ג אינו שלו דהם בלי אחריות. ועוד הקשה מב"ב גבי מוקדשים דנוטל פ"ש אליבא דריה"ג והרי לאחר מותו נפסק האחריות ועוד הרחיב שמה ולא חש לקמחי' ונפלאתי עליו חוץ מכת"ה כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא רבה שלא דקדק יפה ומפני זה דחק ומוקי אנפשי' לפרש ברש"י פי' זר ומדקדק מה שפירש"י שאחריותו עליו היינו שעל הבעלים מוטל להשתדל הזריקה וההקטרה ולא ידעתי אנה מצא כן שעל הבעלים מוטל להשתדל מה שמוטל על הכהנים העומדים במשמרותם וזר לא יקרב עליהם וכשמוסר ליד הכהן תו אין עליו כלום ואפי' בנדר שאמר הרי עלי. הנה בתוס' חולין כ"ב ד"ה והביא תחלת הציהוב ז"ל שם כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו אלא שהמשל"מ פי"ד מה' מעה"ק תמה קרא בזה אם נפסל בשחיטה ששחטו שלא לשמו לא עלה לבעלים לשם חובו אבל זה בודאי לאחר השחיטה תו אין על הבעלים כלום ולא מצינו שעליהם מוטל להשתדל בהקטרת האימורים שאין מעכבו ובפרט בקרבנות נדבה כיון דאפריש ואקריב ליד הכהן יצא ידי נדבתו אין להבעלים שום שייכות ואין מקום לדבריו כלל. וגם סתר דברי עצמו שגם לפי פירושו תקשי לי' לנפשי' מהא דב"ב דאחר שמת נפסק ממנו חיוב השתדלותו אבל באמת לק"מ מהא דב"ב דכל שהי' מוחזק ביד אביהם בעודו בחיים חיותו כי הי' ממונו מפני אחריותו. הנה משמת נפל כולה קמא יורשי ירושתו ולכן נוטל הבכור כבכורתו. וזה דבר לפשוט והרי גם במת"כ זרול וה"ק דמוקי במכירי כהונה אע"ג דאם הי' רוצה הי' יכול לחזור אך מכח חזקה דלא יחזור במכירו אוקי אחזקתו והרי כיון שמת יכול לחזור ביורשיו כי נפסק אמונתו ואהבת הכרתו. אלא ודאי כ"ז שלא חזר באביהם בחייו כבר מוחזק הוא בידו ואח"כ זכו בהם יורשים ממילא כן נמי במוקדשים כיון שהי' חיוב האחריות עליו והי' מוחזק בו ע"כ זכו בו בניו יורשי זכותו שנשאר אחריו וזה ברור ופשוט:

ומה שהקשה ותלי ביקי סריקי בדעת הגאונים ז"ל שכיונו לפרש דעת רש"י ז"ל שעיקר הטעם של ריה"ג דהוי ממון בעלים מכח חיוב האחריות וזו דעת ר"ש הס מלומר כן לדעתם דבאמת ר"ש סובר מכח דבר הגורל"מ כמ"ד . ולכן גם בק"ק הדין כן בקדשים שחייב באחריותן אבל ריה"ג סובר דעיקר הטעם דהוי ממון בעלים מפני קדושה קלה בקדשים קלים ונתרבה מהא מעל בה' וכחש בעמיתו לרבות דבר שהיא של קודש ונקרא ממון עמיתך והיא העיקר מפני דקדשים קלים המה ממון בעלים הוי עד לאחר שחיטה רק על החילוק בין מחיים לאחר שחיטה ע"ז קאי פירש"י דמחיים אגיד גבי' על האחריות וזו לדעת רש"י והואיל דלאחר שחיטה אזדא חיוב האחריות ונעשה כולה של גבוה וגם הבעלים זכו משלחן גבוה במה שיזכו אח"כ בהכשר לאכילה כנוטל פרס וכמו הכהנים אבל אין זה הטעם לריה"ג דנקרא ממון בעלים מפני חיוב האחריות. מעתה מה זה שהקשה מהא דפסחים גבי מכר שלמיו דאינו אליבא דריה"ג משום דלדידי' בידו למכור דהוי קק"ל וממון בעלים הוי מחיים וניהו בשלמי נדבה אין אחריות דמיתה או גו"א עליהם אחר שמסרו ליד כהן אבל טרם שהקריבו ליד הכהן חיוב ב"ת עליהם. ואם ימכרו לאחר עליהם להביא מה שנדבו להקריב קרבן לה' ואחריות דנפשם עליהם א"כ שפיר אמרו דלריה"ג יכול למכרו לאחר דנלמד מקרא דהוי ממון עמיתך ואין בהשגתו כלום על הפנ"י והקצה"ח. אמנם בעיקר הקושי' שהקשה הקצה"ח והניח בצ"ע מהא דפירש"י במרובה לדעתי לק"מ דהתם במרובה דחה רש"י פי' הל"א דלהכי לא הוי טביחה כיון דריה"ג לא אמר לאחר שחיטה ומש"ה של גבוה האי טביחה. וע"ז כ' רש"י ז"ל שפיר דבשעת טביחה אכתי ממון בעלים הוי וניהו דלדעת רש"י גם בשר שהבעלים זכו ג"כ משלחן גבוה קא זכו ולא כהתוס' להפוסקים דהבעלים יכולים לקדש אשה בבשר שלהם כמו שדייקו כמקדש בחלקו קאי על חלק הכהנים. ולא כן דעת רש"י אבל מ"מ לא נחית שם רש"י ז"ל לבאר זה אך העיקר קמפרש על המקדש בחלקו דהיינו הכהנים שהם זכו אחר שחיטה וזריקה והקטרה על הסתם אמר כן ובאמת כשנאבדו החלבים זכו בהם מיד הכהנים בשלהם והבעלים בשלהם אבל עכ"פ שפיר קאמפרש"י דבשעת הזביחה אכתי ממון בעלים הוי וחייב על הטביחה דבשעת הטביחה אכתי אחריות על הבעלים ולא מוכא מכאן מידי דלרש"י קאי האחריות על הבעלים עד אחר הקטרה. והנה הגאון ז"ל שכ' צ"ע לא כתב רק לפום רהיטא ולא בקושי' קיימת דלק"מ והבן ובסמוך נדבר מזה במה שמחולק רש"י עם הלש"א בשעת טביחה של מי הוא בס"ד:

ואגב הנה ראוי לדבר מזה שעמד שם הרב המגי' מהר"ע ז"ל שעמד בדברי רבו הנ"ל הדבר יצא מפי כהן גדול דקימ"ל כריה"ג והרב הג' מהר"ע ז"ל העיר עליו ודקדק אחריו שראה סתירה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל דמוכח מכמה דוכתי דאינו פוסק כריה"ג ובאמת כבר ישב הלח"מ היטב הא דפי"ד מה' נע"מ לתרץ מהא דפ"ב מה' גניבה דפטור מכפל משום דמיותר קרא וגונב מבית האיש וזו דבר אמתי. אכן המשל"מ עמד בסתירה זו דפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ואמרינן דזה לא כריה"ג ורבינו ז"ל פסק כהברייתא זו בפ"ה מה' מעילה והוי כמזכה שטרא לבי תרי והמשל"מ הניח בצ"ע:

והצל"ח ז"ל ישב הקושי' עיי"ש ודבריו צריכין תבלין כאשר יבואר. ומקודם אציגה נא מה שעלה ברוחי ישוב נכון בפסקי רבינו ז"ל אף דפסק כריה"ג ופסק דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והוא דהנה למאי דקתני בברייתא דאע"פ שלא עשה ולא כלום אבל מעותיו נפלו לנדבה לקיץ המזבח וטעמא דקנסינן לי' ופירש"י דקנסא דרבנן דלא ליקני זימנא אחריתא עולה ושלמים דאחר הרי דעביד איסורא במה דקנה כפרת אחרים ובכתובות פ"א שם אמר רב יוסף כיון דאמרו רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוי זבוני זבונא. ומפרש שם הפלאה ז"ל דטעמא דר"י משום דקימ"ל כרבא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ואפי' בדרבנן יעיי"ש. ולאביי התם שפיר מהני זבונא. ומעתה הנה אליבא דהלכתא דקימ"ל כרבא גם לריה"ג דס"ל דהוי ממון ויכול למכרו אבל מני איסורא קא עביד א"כ ראוי דליבטל הקני' ולא עשה ולא כלום אלא דמרא דשמעתא שם הוא אביי דקאמר אי לאו דאמר ר"א דאתנן מיירי בממנה זונה על פסחו הוא דאתנן קאי אליבא דריה"ג ובקק"ל לדידי' שפיר ע"כ האי ברייתא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא כריה"ג דס"ל ממון בעלים ולאביי אי עביד מהני ע"כ דלא כריה"ג אבל לר"א ורבינו הרמב"ם ז"ל פסק כותי' דכרבא קימ"ל דאי עביד לא מהני ע"כ שפיר קאמר דע"כ המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אף דפוסק כריה"ג בקק"ל ממון בעלים אבל מ"מ המכירה אינו כלום מכח האיסור ולא הוי זבוני' זבונא. ומעותיו נפלו לנדבה משום קנסא וז"ב כנ"ל בישוב הקושי' של המשל"מ זו מה שנראה והעלו רעיוני בישוב הקושי':

אמנם הצל"ח ז"ל מתרץ פסקי הרמב"ם אלו ג"כ דהא אמרינן דהאי דהמוכר עולתו ושלמי ולא עשה ולא כלום לא מתוקם כריה"ג לאו פסקא דהלכתא הוא דזו דוקא לאביי דמוקים להא דאתנן כריה"ג דאתנן חל על מוקדשים קלים וממילא גם יכול למכור שלמיו אבל לר"א דמוקי כרבי ובממנה זונה על פסחו א"כ סובר גם לריה"ג לא יכול למכור עולתו ושלמיו דניהו דהוי ממון בעלים לשאר מילי אבל למכור להיות להשני שיכול להתכפר בו ולצאת בו י"ח זה לא יכול אלו דבריו ז"ל בקצרה עיי"ש והנה הוא ז"ל סתם דבריו ולא ביאר טעמו ונימוקו והמה כבשר טפל בלי מלח ויש להתבונן אם כי הצל"ח הוכיח זאת מפסקי הרמב"ם ז"ל אבל מי הכריח לרבינו ז"ל לחלק ולא כשיטת אביי ומאן מפיס ומאן ספן לומר נגד שיטתו דאביי כיון דהוא סובר דלריה"ג הוי ממון בעלים יכול למכור ג"כ ובאמת באיזו סברא יש לחלק ולמצוא ענין דאף דהוי ממונו לכל הענינים אבל המכירה אינו בידו וטעמא מאי וצריך לבאר באיזו דבר פליגי אביי ור"א אליבא דריה"ג ומנין לנו לבדות מלבנו פלוגתא חדשה שלא נמצא מפורש בגמרא ואינו אלו אלא כדברי נביאות אמנם הואיל שיצא מפי אותו צדיק רוח ד' נוססה בו ושמתי אל לבי ובינותי כי הדבר נכון ודבר אמת בפיהו ובלשונו הזהב דהנה הר"ן ז"ל בנדרים כ"ט כתב דקנין שאינו עולמי קנין פירות מקרי וכדמוכח פ' השולח בהמוכר בזמן שהיובל נוהג ובאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי עיי"ש שביאר הר"ן ז"ל שיסוד מוסד דקנין שאין עולמי לא הוי רק קנין פירות ובהמוכר אי נותן לראשון ואחריו לפלוני באנו למחלוקת רבי ורשב"ג אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקה"ג דמי ושם בגמ' ב"ב קל"ו מסיק דכ"ע ק"פ לאו כקה"ג דמי ואחרון שאני עייש"ה. ומעתה למ"ד ק"פ לאו כקהג"ד לא יכול זה שיש לו פירות למכור כלל. והנה אמרינן בס"ק י"ב דריה"ג סובר קק"ל ממון בעלים הוי רק מחיים אבל לאחר שחיטה לא אמר ונמצא לפי"ז דקק"ל לריה"ג דהוי ממון בעלים אבל מ"מ אין לו רק כק"פ דאינו שלו לעולם לס' הר"ן הנ"ל ונמצא לפי"ז ודאי דאין ביד הבעלים למכור לאחר שיקנה לצאת בו י"ח ולהתכפר בו דמי שאין לו רק ק"פ אינו בידו למכור גם במשך שיש לו. א"כ מבואר ומובן הסברא הנ"ל דגם לריה"ג דממון בעלים הוי לכל מילי אבל לא למכרו לאחר. ואל תשיבנו לומר דשאני התם דאינו יכול למכור להיות שלו ללוקח אחר זמן משך קנינו אבל עכ"פ על אותו זמן מה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו א"כ מעתה תרצה לומר גם בזה וכמו שיש זכות לראשון עד השחיטה ולאחר השחיטה וזריקה והקטרה יוצא בו י"ח כן נמי לשני יהי' במקום הראשון ובחזקתו וזכותו. ז"א דל"ד למאי שכתבו בתוס' ב"ב ד' נו"ן בענין ישנו בדין יום או יומים דפליגי בק"פ אי כקה"ג דמי או לאו כקהג"ד. וע"ש בתוס' ד"ה כסבר קנין פירות כקנין הגוף שם וז"ל אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא הי' לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום שתחלה הי' הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו כו' והבן היטב כי גם זה חילוק גדול מבעלים הראשונים להאי שמכרו לו ע"כ יפה כתב הגאון ז"ל הנ"ל דאף לריה"ג דממון בעלים הוא לשאר דברים אבל לזה אינו ברשותו שיוכל למכרו לאחרים שיעלה לרצון לשמם. וטעמו יכון כקטורת ודברי טעם הם ובזה עולה פסקי רבינו ז"ל להלכה הדק היטב כי אביי לשיטתו מגמ' ב"ב קל"ז דסובר כרשב"ם וסובר ק"פ כקה"ג דמי ע"כ לדידי' יכול למכרו שפיר. וזו נראה לי. בישוב הפסקים לדברי הצל"ח ז"ל ואי דדלאי לי' חספא לא הוינא משכחנא מרגניתא טבא והדברים נכוחים וישרים ת"ל:

ועפ"י הדברים האלו מיושב גם קושי' השני' שהקשה המשל"מ על הא דפסק רבינו פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ה דמוקצה אינו חל על המוקדשים ולא חילק כלל דמשמע דגם בקק"ל וסתם דבריו דאם הקדיש מקודם תו אין יכול להקצות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואלו בגמ' בזבחים קי"ד איתא בגמ' בקק"ל אליבא דריה"ג חל מוקצה על ההקדש והשתא קשה דפוסק בה' נז"מ כריה"ג ויש סתירה וקושי' בפסקי רבינו ז"ל ולהנ"ל ניחא ולק"מ דבאמת תקשי בגמ' אליבא דריה"ג איך פשיט להו בגמ' דחל מוקצה על קק"ל כיון דריה"ג לא אמר כ"א מחיים ולא לא"ש ונמצא אין לו רק ק"פ דלאו כקה"ג דמי וניהו דהוי ממון בעלים אבל מ"מ של הקדש הוי ולאחר שחיטה נפסק כח הבעלים. והשתא לא מיבעי' לדעת הל"ש שהובא ברש"י במרובה ע"ו דטביחה גופא ג"כ הוי טביחה של הקדש דלא הוי ממון בעלים כי אם מחיים. א"כ ודאי דקשה דאיך יכול לאסור ולהקצות לע"ז ובזה יפקיע כח וזכות של הקדש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. הרי באב שמכר או שנתן לבנו מהיום ולאחר מיתה הדין מבואר מכר האב מכורים לכשימות מכר הבן מכורים עד שימות אבל מכירת האב אינו חל לאחר מותו כי אז נפקע כחו שהגוף כבר נמכר להבן. א"כ גם בזה איך יכול לאסור על ההקדש כיון דאם יחול המוקצה עליו גם היום תו יהי' באיסור לעולם ונפקע כח ההקדש לגמרי ואיך יחול המוקצה כלל אפי' רגע א' אלא ודאי צ"ל ע"כ דהסוגיא איירי אליבא מ"ד ק"פ כקה"ג דמי ויכול למכור לאחר מש"ה יכול ג"כ לאסור אבל רבינו ז"ל דפוסק דאינו יכיל למכור מטעם הנ"ל ולהכי ג"כ פוסק להלכה דלא חל מוקצה וז"ב ולק"מ:

ומתורץ גם קושי' הרב הג' מהר"ע הנ"ל שהקשה גם מגמ' דב"ב גבי בכור דאיתא התם דמוקדשים אליבא דריה"ג נוטל פ"ש והרמב"ם ז"ל לא הביא זו הברייתא במוקדשים דנוטל פ"ש ולפי הנ"ל לק"מ דע"כ גם הא דאיתא ב"ב במוקדשים נוטל פ"ש אליבא דריה"ג ודאי ע"כ קאי גם אליבא דאביי דאי אליבא דר"א דפסחים כיון דאין בכחו למכיר א"כ ממילא דבכור אינו ניטל בו פ"ש כיון דהבשר שיזכה אח"כ משלחן גבוה קא זכי ודאי דהוי ראוי דאינו נוטל בהם פ"ש דזכו בהם אחר שחיטה משלחן גבוה והוי כמו קנו נכסים אחר מיתת האב ועדיף יותר משבח ששבחו היורשים אחר מיתת אביו דהוי ראוי וא"כ מה דאמרינן בגמ' דנוטל פ"ש היינו בחיים דהוי ממון בעלים. הנה כיון שאינו יכול למכרו לאחר א"כ לא הוי דידי' לענין בכור ג"כ דזה לא הוי שלו וז"ב דבכור מתנה קריא רחמנא וכי היכי דאין ביד אביו למכור וליתן קק"ל לאחרים כן נמי אינו נוטל הבכור פ"ש והבן. מעתה הרי בררתי דשפיר פסק רבינו הרמב"ם ז"ל כריה"ג ול"ק מכל הלין קושיות ושפתי כהן ישמרו דעת שפתיו ברור מללו דנקט דקימ"ל כריה"ג ודברי הגאון קצה"ח ז"ל ברורים:

אך בגופא דדינא בהאי שחיטת בהמת נכרי ביו"ט שיקנו הישראלים הבשר כשר הדין עם הנו"ב וכמו שביררתי דלא כשי' הקצה"ח שדעתו דהדבר תלוי אם הוא של ישראל והרי מבואר בתוס' להדיא דאף לשיטתם דהבעלים זכו בהבשר לא משלחן גבוה אלא שהבשר שלהם הוא ומשלחן גבוה ק"ז אינו אלא על הכהנים. א"כ אמאי נדו"נ א"ק הרי הבעלים אוכלים משלהם אלא משום דעיקרו לשם גבוה נזבח הרי חזינן דעיקר תלוי בזה בשביל מי עושה המלאכה ולא בשלמי זה מבואר וברור באין פקפוק בלי שום חשש כנ"ל להלכה ולמעשה:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה