אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן טז

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן טז

סימן טו

להרב ר' שמואל דוד כהנא פרידמאן באינגרין (כעת הרב הגדול מו"צ דק' חוסט).

א) בראשון מה ששאל במי ששכר הפלאץ מאדון העיר כמנהג מקומו שנותנים שכירות קרקע לשר העיר דבר קצוב בכל שנה והוא יבנה ביתו במקומו והשוה עצמו עם הבונה בקבלונות לגמור את הבית ועומד סמוך לבית הנכרי והמאטריאל הכל של ישראל היוכשר עפ"י דינא או לאו מחמת שהבנאי ודאי יבנה בשבת ויניחו ביום חול ולא יעשה מלאכתו ביום א' ויעשה בשבת זו שאלתו. הנה הדבר פשוט לאיסור דניהו שהבנאי השוה עצמו על בנין הבית להעמיד על גמרו בקבולת אולם נראה מתוך שטחת דבריו שהמאטריאל היינו עצים ואבנים ידוע שהם של ישראל והפועלים עושים ומשלם להם יום יום ידרושון. הנה זה לא מפני מראית עין בלבד אסור כ"א מדינא דאורייתא דכל מלאכה לא יעשה לדעת המכילתא אסור מה"ת כמבואר אצלי במק"א באורך ביאור המכילתא יש שליחות לנכרי ואפי' אם שכר הפועלים בקבלונות לא מהני שלצורך מחובר כמחובר דמי ועיי' סי' רס"ג וזה אפי' לדעת ר"ת המתיר בקבולת דוקא במלאכת בנין הבית שידוע דרך לשכור בקבולת לגמור בנין הבית משא"כ בזה שהפועלים יום יום ידרושון ומשלם להם השכירות אין אדם יודע ונראה להדיא שהם שכ"י וא"כ אין זה שאלה וא"צ לפנים דודאי אסור ואין לזה היתר שעומד סמוך לגוי שהרי אפי' בתוך התחום אסור ואין שום אופן בזה להתיר אלא ככה יעשה מי שירצה לעשות בהיתר למכור הכל לנכרי הבונה עיקר שכירות המקום הפלאץ של שר העיר וגם כל המטלטלין המאטריאל את הכל ימכור עפ"י לנכרי הבונה כדרך שמוכרים החמץ קודם פסח בקנין המועיל לדברי חז"ל ויתפרסם שהכל נמכר במכירה גמורה בכסף ובשטר על הפלאץ וגם שלא יעמוד שום יהודי להשגיח אצל הבנין דאז יתראה הערמה ואיכא חשדא ועיי' בהגהה סי' רמ"ד סעי' ו' ואין להאריך בזה זיל קרי בי רב הוא אך זה יכול לומר לו בהבטחה להיות אחר גמר הבנין על תיקונו ומעמדו יחזור ויקנה ממנו בעד כו"כ היינו שיכלול סכום דמיהם שכר הפלאץ ושכר המטלטלין ותשלומי שכר העבודה אחר תשלום כל המלאכה ועיי' בסי' תמ"ח סעי' ד'. ומה שחקר כ"ת אם יש מצוא להיתר בעבור דגוף הקרקע שייך לשר העיר אין בזה תועלת כי הלא קימ"ל שכירות ליומא ממכר הוי ואע"ג שכתבו בתוס' ב"מ י"א ע"ז ט"ו דל"א שכירות ליומא ממכר הוא רק לענין אונאה וכן פסק הש"ך ז"ל חו"מ סי' שי"ב יעיי"ש זה אינו אלא בשכירות לזמן אינו כממכר אבל בנ"ד דלעולם הוי של השוכר שמעמיד בית על הפלאץ והאדון אין בידו לסלקו מן הפלאץ רק שמחויב ליתן לו דבר קצוב בכל שנה בזה נקרא ממכר להבעה"ב ולהאדון מקרי קנין פירות ובכל מקום שכירות לזמן ואפי' בתורת קנין רק שהוא לזמן קצוב מקרי קנין פירות כמ"ש הר"ן נדרים כ"ט קנין שאין עולמי קנין פירות מקרי ולזה שפיר כתבו בתוס' דל"א שכירות ליומא ממכר הוי חוץ לענין אונאה דאיתרבי יע"ש אבל בכגון נ"ד שהקרקע לעולם תעמוד ברשות הבעה"ב הבונה אלא שמשתעבד ליתן לשר העיר דבר קצוב בכ"ש גוף הקרקע שלו ולהאדון ק"פ ועיי' בש"ך הנ"ל שהביא בשם ת' הריב"ש סי' שנ"ה יעיי"ש גלל כן אין שום היתר בנ"ד לבנות בשבת אלא כמ"ש למעלה ותו לא מידי:

גם בענין השאלה השני' במי שמחזיק הוט (ולא ביאר מה זה הוט ואת העסק מה היא אם יש בגוף העסק איזו מלאכה) ושייך לאותו העסק ללבון לבנים וכפי הנראה משטחת מכתבו ומכותלי דבריו שהישראל מחזיק מן שר נכרי על כמה שנים ומכר על שנה א' לנכרי כל העסק אך ע"י יהודים שאומרים לפועלים לנכרים לבנים לנו עשו ותוכן הלבנים נותן הישראל לגוי הלוקח את העסק לשנה זה נלמד משטחת לשון השאלה ופלפולו וחקר כ"ת כי רוב אנשי מקומו דרכם לשכור את הפועלים בזה בקבלנות ומיעוטן בשכ"י ודן בזה אם ניזל בתר רובא או לאו והביא בשם ס' פנ"י בתשובה במחצה ע"מ וספר פנ"י אין בידי אולם גם בזה זיל קרי בי רב הוא ואין מקום לפלפל ואין הדבר מקבל ארוך הרי מבואר בסי' רמ"ג בשם שו"ת הגאונים דמה שמסרו בקבלנות מפני שנקראת על שמו וזה אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרבץ או פורני וישב בעצמו בה ולפעמים משכיר לגוי וכבר נקרא על שם ישראל עצמו. משא"כ במי שלא ישב בה מעולם ועדיין לא נקרא שם ישראל שהחזיק לבדו אלא מעולם כך הוא ששכרו מעכו"ם וחזר והשכיר לעכו"ם שרי דאין שם ישראל עליו מתחלה וכן פסק הרמ"א בסי' רמ"ג ועיי' במג"א שם ס"ק ג'. והשתא בנ"ד שהישראל מחזיק ההוט ושייך לזה מקום ללבון הלבנים והישראל השכיר או הקנה לשנה לנכרי והנכרי שוכר את הפועלים בתשלומין מכיסן יהי' איך שיהי' הואיל שהלבנים שייכים להעסק והעסק שייך לנכרי א"כ מה זו ספק באין מיחוש ואולי כונתו שהישראל הוא המוציא ומכניס בשכירת הפועלים שעשיית הלבנים ותוכן הלבנים הנעשים לוקח הישראל ונותן לגוי הקונה את העסק. הנה גם זה נאמרה ונשנית בסי' רמ"ד לפסול אבנים ולתקן הקורות לצורך מחובר אסור אפילו בתוך התחום ומפני חשדא ומי יודע אם הי' בקבלנות או בשכ"י והעיקר תלוי בזה על מי מוטל להכין הלבנים או להגוי המשכיר או לישראל המחזיק וזה פשוט וברור ואין להאריך באלה:

וע"ד השאלה השלישית במי שנמלך לעשות דירה במקום שהי' ביהכ"ס כפי הנראה מתוך שאלתו שהמחיצות הראשונות במקומן עומדות רק שפינה הצואה והישיבה. גם זה פו"ב כמו שמבואר בהפוסקים כולם עונים ואומרים שמחיצות ביה"כ שהי' בו צואה הוי כגרף של רעי ואסור לקרות כנגדו ומכ"ש בתוכו ממש. א"כ ודאי פשיטא דפשיטא דאין קורין בו ק"ש ושום ברכה ותפלה אפי' כשפינה הצואה וביטל הישיבה יתר על כן אני נבוך גם בליתנייהו המחיצות הראשונים ועשה במקומו מחיצות חדשים לדירה והוי כמו פנים חדשות דמותר לקרות בו. וכמו לגבי טומאה ושבת ד' קי"ב כן נמי בזה או דלמא שאני ביהכ"ס דמאיס כדאיתא בשבת ד' י"ד דפירש"י שם דשם מגונה עליו ומספקא לן בהזמנה. ולפי הסברא הפשוטה דמקור מקומו טמא יקרא הואיל דכבר הי' עליו שם ביהכ"ס נאסר ושוב לא נעקר ולא נשתקע עדיין שם המגונה. והאיבעי' בגמ' אינו אלא בהזמנה בעלמא ויש לעיי'. עכ"פ באיתנייהו למחיצות הראשונות א"צ לפנים דודאי אסור וע"ד השאלה הרביעית על ארבעה לו אשיבנו במי ששכח לומר המלך הק' בצ"ג וצריך לחזור ולהתפלל מנחה אם צריך לומר פע"ש עננו. הנה זו שאלה כי יקרה פעם א' בשנה יומא חדא ותפלה יחידי. וגם אין כ"כ נ"מ לענין דינא כיון דגם אם אינו מחיוב. יש לומר בש"ת כל מה שירצה להתפלל וגם עננו יכול לומר פ"ש דמה בכך. ואין השאלה אלא אם מחויב בדבר כאשר יתבאר. אולם יותר יש מקום לספיקתו דמר בכה"ג בכל ימות החורף בכל ר"ח מדי חודש בחדשו היכא ששכח לומר מש"ה ומה"ג וצריך לחזור ולהתפלל אם צריך לומר פ"ש יעלה ויבא כיון שכבר אמר בראשונה ויצא י"ח בהזכרת הר"ח או דלמא מחמת שכך הוא הסדר והנוסח התפלה בר"ח להזכיר צריך לחזור גם יעלה ויבא ומה שדימה כ"ת להביא וללמוד מהא דהרמב"ם בענין בהמ"ז דצריך לחזור גם ברכה הרביעית מדרבנן אין הנידון דומה לראי' דהתם שאני כיון שנולד הספק בדאורייתא וצריך לחזור ואם ידלג הברכה ד' יזלזל בדרבנן. משא"כ בזה לכאורה יש ספק אם מחויב בדבר וניהו נבי עננו דלא פתיכא בו שום איסור כשיחזור ויאמר בתוך ש"ת כנ"ל דאין בו משום ברכה לבטלה. אבל ביעלה ויבא אם הדין שלא מחויב בדבר אז יהי' הספק בתוך הברכה ויפסיד כל הברכה. עיי' בתוס' ברכות ד' ל"ב ד"ה מסתברא ע"ש אמנם גם בזה הנני מדבר בשפה ברורה הואיל שכך נסדרה. והמשנ' דרכו נסתרה. ומחויב לאומרה. ולפום רהיטא לא עלתה לפשוטא. די"ל דתלוי בהך סברא. בתוס' ברכות ד' כ"ו דפליגי ר"י ור"מ בשם ר"א בטעה ולא הזכיר של ר"ח במנחה אם יתפלל במוצ"ש דלא ירויח כלום במ"ש שלא יאמר של ר"ח ותפלת י"ח כבר התפלל וצריך לחזור ולהתפלל פשיטא דצריך לומר יעלה ויבא. אבל לדעת הר"י דלא מחשב כלא התפלל כלל שכ' משום דלא ירויח כלום א"צ להתפלל פ"ש. א"כ י"ל אפשר דא"צ לומר יעו"י פ"ש. וגם עננו אינו מחויב לומר פ"ש אלא בתורת נדבה ולא בחויב. ועיי' במג"א סי' קפ"ח ס"ק י"ג בחוזר ופתח בהטוב ומטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח דומיא דיום כפור שהוא יום שנתחייב ד' תפלות. ונראה בחנוכה בשבת והזכיר של חנוכה ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אין חובה להזכיר של חנוכה עכ"ד מעתה נפשט לן הדבר דגבי ר"ח דחובה הוא להזכיר של ר"ח בכל התפלות דאם לא הזכיר מחויב לחזור ולהתפלל. א"כ ממילא כשלא אמר מש"ה ומה"ג דצריך לחזור ולהתפלל בודאי צריך לומר גם יעו"י אבל בת"צ כשלא אמר המלך הק' וצריך לחזור ולהתפלל אינו מחויב לומר עננו אבל הרשות בידו לומר אפי' שאינו חובה. וכמו בשל חנוכה לגבי בהמ"ז. מ"מ מה"ת לא יאמר בש"ת ואין עוד להסתפק בזה. אך בדרך אגב אמינא למר בענין עננו בת"צ מה שפרשתי כונת המג"א בסי' תקצ"ז שכ' בהגהה ואין אומרים עננו בר"ה כמו שא"א ביוה"כ וכ' המג"א מפני שהם ימי דין כלומר ואין שייך לומר תעניתנו ולכאורה אין הבנה לדבריו. ונ"ל בדרך פשוט כונתו דכל התע"צ נתקנו בחטאינו על חורבן המקדש וגלות הארץ שהוא בעונינו. לזה נקרא תעניתנו כשאין שלום יש צום וכשיש שלום אין צום ובעת תקות גאולתינו יתהפכו כולם לששון ולשמחתינו. לכן נקראו תעניתינו אבל בר"ה ויוה"כ שהם ימי דין ונקבע בתורה בר"ה יום תרועה ויוה"כ יום צום הק' הכתובה בתורה אין שייך לומר תעניתינו. וז"פ וברור כונתו של אדונינו המג"א ז"ל. אולם מה שנלע"ד דלק"מ דזה הכלל מוסד יסוד לנו להזכיר בכל המועדים מענינא דיומא שבת ומועד חנוכה ופורים. וכן בת"צ צריך להזכיר ביום צום תעניתנו בתפלה ומעתה ביוה"כ א"צ לומר עננו דכל התפלה מלאה הזכרות של יוה"כ שאומרים יעו"י. ע"כ א"צ עוד לומר עננו. וז"פ ונבון. ובדרוש לש"ת אמרתי עוד איזו ענין באורך בענין זה ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה