אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן יד

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן יד

סימן יג

שנית להרב הנ"ל

בראשון מה שעמד על דברי הריטב"א וכ' וז"ל ולא זכיתי להבין דבריו שמתרץ קושי' תוס' אמאי לא נילוף הוא גופא מק"ו דחצר דגם במבוי פירצה בעשר. ע"ז תי' הריטב"א דאה"נ לר"ה ברדר"י ואכתי תקשו על ר"ה אמאי לא יליף ותי' משום דשאני חצר שיש לו ג' מחיצות משא"כ מבוי. והוקשה למע"ל מהא דאיתא בתוס' דלא יליף רק על מחיצה הרביעית דעל שאר כל המחיצות י"ל דיו כמו לחי. הנה אני אסברה לך ידיד לבי דברי הריטב"א נכונים וישרים בדקדוק היטב. דלענין הכשר עומד מרובה על הפרוץ שפיר כתבו תוס' דלא יליף רק במחיצה הרביעית דבשאר מחיצות אמרינן דיו. אבל לענין פירצה בעשר דא"צ עד עשר יליף על כל המחיצות. והנה מה טובו דברי הי"ד דמבאר ומפרש דברי רבותינו בתוס' שם שהקדימו לומר דהק"ו עביד מן המקום דלא מהני לחי וקורה דהיינו במרובעים. ולא מן חצר למבוי דשניהם שוים במרובעים בשניהם פירצה בד' ובארכן יתר על רחבן מהני לחי וקורה. לכן ע"כ עביד הק"ו מן המקום דלא מהני לחי. וע"ז שפיר כתבו דלא על ד' מחיצות עביד הק"ו כי אם על מחיצה רביעית. משום דדיו לא יותר מלחי. והבן בזה וגם אני בלמדי הסוגי' הבנתי בעצמי בסברא זו בפי' דברי תוס'. ועתה לנבון נקל דזה דוקא אלא לענין הכשר התיקון מעומד מרועה"פ עביד הק"ו מן מקום דלא מהני לחי דהיינו במרובעים. אבל לענין פרצה עד עשר שפיר יכול לעשות הק"ו מחצר גופא דלא מהני לחי וקורה ופרצה עד עשר לא בעי תיקון מכ"ש מבוי דקיל דמהני בה לו"ק מכ"ש דנקל גם בזה דע"ע לא תבעי תיקון וממילא לכל המחיצות פרצה בעשר ול"ש בזה לומר דיו דאין הלימוד מן לחי והבן כי זה ברור ודברי הריטב"א ותירוצו עלה לנכון בהכשר ויתרון:

ובכן מה שתמה קרא והפליא על דברי שכתבתי דלדידן דקימ"ל פירצה בד' ולא ס"ל הק"ו אלא דהיא הנותנת ולהכי בחצר לא אזיק בי' בקעו בה רבים משא"כ מבוי אזיק בה בקב"ר והתפיס על לשוני שכתבתי דקימ"ל פירצה בד' במבוי. ולא כן היא דקימ"ל פרצה בעשר ידידי בני לא תלוי האשמה בך כי אם בי החסרון בקסת הסופר ועטי נמהרה ועצתי נסתרה שקצרתי במובן וסמכתי על המבין דהכונה סובב הולך דניהו דקימ"ל במבוי פירצה בעשר אבל רק דוקא אם לא בקעו ב"ר כדאיתא בגמ' ובפוסקים דאם בקעו בה רבים פרצה בארבע. ולא ס"ל הק"ו מכח סברת הריטב"א הנ"ל לחלק בין מבוי לחצר דמש"ה בחצר גם בבקב"ר פרצה בעשר דשאני מבוי דלית לי' ג"מ ובחצר איכא נ"מ כנ"ל. וע"ז בנה בניתי קוטב הישוב לקושי' האה"ע על הט"ז והמג"א דעל ר"ה ברדר"י לא פריך על הק"ו מפיכא דחילוק בין בב"ר הואיל דר"ה ברדר"י סובר הק"ו לענין פרצה בעשר ג"כ כמ"ש הריטב"א ולא ס"ל החילוק בין מבוי לחצר ולהכי ממילא אין חילוק בין בקעו ב"ר ללא בב"ר גם במבוי כמו בחצר. אבל הט"ז והמג"א הם המדברים אליבא דאמת דגם במבוי פרצה בעשר לאו מכח הק"ו אלא כר"א ור"א דלא כר"ח וכמש"פ הרי"ף והרא"ש עיי"ש. ולהכי שפיר העלו לדינא אם בקעו בה רבים פירצה בארבע. משא"כ בחצר כתבו דלא אזיק בי' בב"ר כמ"ש הריטב"א. זו העולה בדברי הקודמים וקצרתי שמה וז"ב וכ"ת עלה לפום רהיטא ולא ירד לעומקה:

ומה שמתפלא רומ"ע על תמיהתי בדברי המג"א שהוכיח אם נפלו בשבת אמאי לא אמרינן הואיל והוה"ת. וכ"ת מסתייע מדברי מחצה"ש שפי' להזהר בקושי' זו גלל כן הפליא עלי במה שהקשיתי. הנה אני אומר לא עלי שגגתך בני בשגם לפי טעותו תסוב תלונתו לא לי לבדי כ"א על הגאון רע"א השגתו כי אחר שהרגשתי והקשיתי לשאול וחפשתי למצוא ביאור דברי המג"א מצאתי גם בס' ע"א תמה קרא וכ' כי שגגה היא יצאה ממרן ז"ל דעיקר כוונת המג"א ז"ל סובב הולך לאמור דגם הרא"ש סובר כהר"ן דעיקר תלוי אם הי' המחיצה בכניסת שבת. ולזה הי' קשה להרא"ש דע"כ מיירי בנפלה בחול דאל"ה תקשי נימא שבת הואיל דהוה"ת ולזה קא מפרש דמיירי דבלא"ה הי' רה"י והיינו דנפלו המחיצות הפנימית ולא החיצונות אבל בהס"ד דהקושי' שלו הי' לפי הו"א טרם דמסיק כן הי' ס"ד דנפלו מהחיצונות החיצונית והמחצלאות נפלו לר"ה וע"ז תסוב הקושיא דע"כ נפלו בחול. וא"כ התמוה קיימת דלפי הס"ד יכול לאוקמי דנפלו בשבת דל"ש הואיל והוה"ת ואיו איפוא ההכרח להוכחתו והבן. והגאון מחצה"ש לא תיקן רק מחצה ולא שקל שלם. וכמ"ש בעצמו להקשות על דברי המג"א דמי דחקו לאוקמי בנגללו מחיצות הפנימית כדי שתקשה לומר הואיל דהוה"ת לוקמי בנגללו מחיצות החיצונית אך שחי' ע"ז דמוכח מהא דספינות דאיירי דהוי רה"י אלא שנפסק הקשר שביניהם אבל אכתי לא הונח דגם בספינות כיון שנפסקו ביניהם נשאר ר"ה כדאיתא בתוס' ד' ק"א ב' ד"ה נפסקו נאסרו וא"כ דברי מרן ז"ל קשי' להולמן כנאמר במכתבי הקודם ועיי' בס' ע"ס בסי' שע"ד יעיש"ה. ועל מה שכ' רומע"ל דיש להתעקש על מה שהעליתי בענין תרי הואיל. הנה אין צורך להשיב ע"ז כי מדרך עיקש ראוי להרחיק מילין וקול קן קולמוס יחדלון ודברים נכונים לא ישובון:

ואשר העלה ואשר הביא מגמ' דסוכה ומקשה משם בעניני מגו והואיל הנה יפה העיר להעלות. אבל מדוע לא הטבת לראות שממה שבאת לדבר קשות סמכוני באשישות. וכ"ת הוציא משם פירכא איפוך אנא שמן הדין יש סמיכה. במה שהקשה ממאי דאיתא שם מגו דהוי דופן לשבת הוי גם דופן לסוכה וא"כ לפי מערכתו קשה דהוי תרי מגו מבהמת עולי רגלים לאדם ומשבת לסוכה. הנה כ"ת לא ראה יפה מה שכתבו בתוס' ובהר"ן דהא דאמרינן האי מגו להכשיר הסוכה אינו אלא דוקא לקיים מצות סוכה והיא שכ' הר"ן שם דמגו לא מהני אלא מדרבנן ומשום המצוה אוקמי אדאורייתא. וגם איתא בהר"ן והב"י דהואיל דמצינו צד א' לע"ר אף דאין עתה ע"ר התירו רבנן בשביל קיום המצוה עיי"ש. והר"ן ז"ל הקשה שם אמאי לא אמרינן להיפוך לחומרא הן בקמייתא דרבא הן בבתרייתא ע"ש מה שתי' ולתירוצו ידע שאין משם שום רומיא מכח תרי הואיל ועיי' בפנ"י בהסוגי' שם. ולתק"מ ודברי המג"א נכונים דהתם דוקא רק משום מצות סוכה ואל"ה לא מהני המגו ועתה לא מיבעי' דאין פירכא משם אלא דראי' מצאנו משם והבן. ועל אודת שדימה כ"ת לתקן דבריו הראשונים להיות הקנה במקום לחי כבר דחיתי בקנה. ואין בדבריו נכונה להיות לו למשענת. והפירצה במקומה עומדת. וא"צ להכפיל המערכת:

ובמה שפרשתי מצודתי. מרגניתא טבא מצאתי. אשר לחלק יצאתי. לשוות דברי הקדמונים. ונחשב בעיני כזהב ואדרכמונים. בענין שחיטת של"ש בקרבן צבור אם אימתי עלו לשם חובה וחלקתי בין שוגג למזיד וע"ז תקשה בעיניך ותתפלא עד מאוד הכי מכח קנסא דרבנן נביא קדשים לביה"פ. אהו' בני ידידי שמא לא למדת או שמא שכחת כמה דוכתי בגמ' ריש יומא וזבחים ומנחות כ"ה דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ובמזיד לא הורצה ביחיד נפסל ובצבור בעי ריצוי ציץ ולאכילה לא מרצה הציץ וביבמות ד' צ' פריך בגמ' כיון דמדאורייתא מרצה האיך רבנן עקרו וקא מעייל חולין בעזרה ומשני לענין בשר לאכילה ס"ס מתעקרא בשר מאכילה וכתיב ואכלו אשר כפרו ומשני שבוא"ת שאני ובתוס' שם אמר למר כדאית לי' ולמר כדא"ל אם בטומאה איכא למקנס טפי דאתחלתא דפסולא ולא עביד מצוה עיי"ש. ומעתה מה זו פלא בעיני דמר בשחט במזיד של"ש דלא עביד מצוה בתחלתו דפסלה מהיות עולה לשם ק"ץ ונדחה וכמ"ש רש"י במנחות הובא שם למעלה. ומהאי דביטול איסור הבאתי דאומר מותר שוגג הוי וכאמור שם ואל תתמה על החפץ שכן מצינו דבמזיד קנסו רבנן ופסלו הבשר ק' מאכילה וכן בכ"ד עצמו מספר ועתה דעת שפתי ברור מללו ואין בהם נפתל. ובשלהי קונטרס אציג פה אופן אחר מה שפרשתי לפרש דברי רש"י ומהרש"א שם בישוב קושי' הפנ"י ולקמן יבואר בס"ד:

ובמה שישבתי פסקי הרמב"ם כתבתי דבפ"ב מה"ש איירי בשוגג מדכתב שחייב חטאת לא בזדון מיירי. ע"ז התפלא מאוד ונקלה בעיניך לסתור די"ל דמיירי בשגגת שבת או שוגג מלאכה ומזיד בזביחת של"ש. הנה ידידי ראה נא וחכם בני ושום שכל בראשך ופקח עיניך וראה והתבונן איזו שוגג יותר מצוי לכהנים בעבודם במקדש האמנם כי גם שחיטה כשר בזר אבל מ"מ כהן עומד ע"ג כדי שיקבל הדם ואין הקרבן פסול במחשבה כ"א בדבור שהוציא בשפתיו כמ"ש בתוס' בזבחים כ"ד ועיי' בשלהי פ' המפקיד רש"י ותוס' וגם בק"צ כהנים עבדו קבע שישחטו כהנים ולא זרים ופסולים כמ"ש הצל"ח ברכות ד' ל"א יעיי"ש. ועתה להזריזים שבמקדש איזו יותר יוכל להמצא אם בשגגה שלא ידע מזה שהשחיטה אב מלאכה זיל קריבי רב תשב"ר יודעים וגם אם ישכח במקדש אם שבת היום לה' או אם השוגג יהי' שיהי' סובר הואיל שהשבת ניתן לדחות בשחיטה לשמה גם יהי' מותר זביחה של"ש ויוכשר בעיניו וכמו שפירש"י בפסחי' ד' ע"א השוח' בשבת הפסח של"ש בשוגג כסבר כשם שמותר לשמה כך מותר של"ש יע"ש. א"כ מי דחקו להיות דחק ומוקי אנפשי' לומר דשגגה בהרמב"ם איירי שגגת שבת או שגגת מלאכה דלא מצי כ"כ ובמזיד בזביחת של"ש כדי להקשות על דברי רבינו ועדיף יותר לומר דאיירי בסתמא דמלתא דשגג בזביחה של"ש כנ"ל דסבר דמותר לזבוח של"ש ולא מפסל בזה הקרבן ומע"ל בחנם מפליא לעשות. מרגלא בפי מפרשים בכ"ד יש ליישב בדוחק אבל יש להקשות בדוחק זה לא שמענו:

ועוד לא התבונן מה שעהליתי בביאור התוספתא ממילא נשמע דרבינו ז"ל מיירי בשגגת הזביחה של"ש דאז הוכשר הקרבן והוי תיקון מעליא ומש"ה חייב חטאת דאל"ה אלא כפי טענתו דמר ומפרש דאיירי בשגגת שבת או מלאכות והזיד בשל"ש והיינו דידע דמפסל הקרבן אך דסבר להכשיר לאכילה כיון דלא ידע אם שבת היום. ובאמת פסול הוא א"כ אין כאן תיקון אלא להוציא מידי אבמה"ח וזה הבאתי בשם הפרישה והפמ"ג דאין זה תיקון. ועכ"ל דש"מ דאיירי בשגגה בזביחה של"ש וכשר הקרבן דבק"צ הוא אז הוי תיקון מעליא וחייב חטאת. אמנם אין בזה אשמה בכפו כי בזה רב טענותו . ולפי שיטתו שדימה ברעיונו לדחות כי בא בתלינתו לאמור שנעלם ממנו גמ' ערוכה בפסחים ע"ג שחטו ונמצא טרפה גלוי דמשני בגמ' מה תיקן להוצא מידי אבמה"ח ואלף לך שלומים לבקש ממני למחול את אשר בדעתו היפה. לא נצרכה אלא להעדפה. כי לא מלבי יצא הדבר לדעתו הרפה. כי אם גדולים דקשישאי מנן הם אמרו זה הדבר ומפיהם אנו חיין הפרישה והפמ"ג כנאמר שם דאם כיון להכשיר לאכילה ולא ידע מהפסול אזי לא הוי תיקון להוצא מידי אבמה"ח לב"נ ופטור מחטאת במלאכת שבת. ועתה לא מחכמה שאלת זאת שאל זקניך ויאמרו לך אבל מי הגיד לו דהאי סוגיא דפסחים בשחטו ונמצא טרפה בגלוי איירי שהוא לא ידע מהפסול ונתכוין להכשיר לאכילה דלמא מיירי דידע דפסול הוא ואז שפיר מועיל התיקון להוצא מידי אבמה"ח לב"נ והלא ראה וידע מדברי מרן הגאון מוחז"ל בספרי מנח"י בחדושיו לפסחים שגם הוא ז"ל הקשה כדברי דמה מהני התיקון להוציא מאבמה"ח לב"נ לפי סברת תוס' דחולין דקילקולו יתר על תיקונו אלף פעמים וניחא לי' למרן ז"ל מכח דבתחלת השחיטה נפסל והחיוב בא על גמר השחיטה ודי בזה ומהני התיקון לב"נ משום אבמה"ח יע"ש וגם גיסי הגאון ז"ל היטב אשר דיבר בזה ליישב קושי' המהרש"א על פירש"י במתני' דשגגה היא כסבר דמותר לשחוט של"ש ולא פי' סתם בשגגת שבת אך דזה רבותא יותר ולמ"ד מקלקל בחבורה חייב יעיי"ש. ואני זה רבות בשנים פלפלתי בהסוגיא ואכמ"ל עכ"פ כ"ת מיהר ומלאו לבו להשיב טרם הביא בכור הבחינה עלי יושר לכוננה:

ובמה שרצה להחזיק דבריו הראשונים למצוא עצה ע"י ישראל לקשור חוט של צוה"פ ע"מ להתיר בו ביום. וכתבתי כשם שאסור לקשור כך אסור להתיר והשיב דזה דוקא בקשר ש"ק משא"כ בכשר שאש"ק מותר להתיר גם בזה לא העמיק להבין תשובתי על בוריו אמת כן הוא כשם שקשירה דוקא בקש"ק אסור כן בהתרת קש"ק אבל בנ"ד הלא הקדמתי דקשר של צוה"פ הוא באמת קש"ק לעולם לכל שבתות השנה צריך לו אלא דהואיל דנשכח ממנו לתקנו בע"ש מקרה היא עתה ורוצה לתקנו ע"מ שיתירנו ב"ב. ואם יתירנו בודאי ע"ד כן לקשרו בחול שיהי' לו לכל שבתות השנה ויעשה קש"ק ובתוס' שם נסתפקו פ' כ"ג אם צריך בהתרה ע"מ לקשור. ובכאן ודאי דע"מ לקשור נתכוין אך למען להקל האיסור קשירה בשבת זו יתירנו ויחזור ויקשרנו א"כ התרה זו ודאי דאסור וכאשר יתבאר. והנה יותר הי' למע"ל לתקן דבריו ועצתו להתיר בחול אחר שבת אבל באמת גם זה אין עצה טובה ומוכשר דהקשר של צוה"פ מקרי קשר של קיימא ולא מהני מה שבדעתו להתירנו על חנם ולא יפקע ממנו בשביל זה להיות קשאש"ק. יפתח עינו ויראה ראי' מפורשת ממקומו הוא מוכרע מהא דהקשו בתוס' על הר"א בכ"ד דמצריך להתיר ולקשור בכל יום מהא דחדשות אסור באין רצועות מקושרים ולשיטת הר"א תקשי הא הוי קשאש"ק ומשמע דלשיטת הר"ת ניחא. ולכאורה אכתי תקשי גם לר"ת אמאי אסור בחדשות וקשור ע"מ להתיר. ונמצא מוכח מזה להדיא דבקשר ש"ק שצריך לו להיות קיים לעולם בשביל שיהי' בדעתו להתיר בחנם אינו מועיל כיון שהקשר מצד עצמו הוי קש"ק. וכ"ת במקום שחותר חתירה. לפלפל בסברה לחדש חדושי תורה. ותושי' נדחה ממנו ונקלה בעיניו בהשגת נמהרה. ולעשות סתירה. הנה הב"י הביא בשם הכלבו בסי' שי"ז הובא בהמג"א ג"כ דאם לפעמים נמלך לבטל ויהי' הקשירה לעולם אעפ"י שבשעת שעושה הקשירה עושה ע"מ להתיר מ"מ הוי קשר ש"ק. א"כ מ"מ שיש לדעת בקשירה וצורך צוה"פ סתמא דמלתא צריך הוא לצוה"פ לכל שבתות השנה ויהי' נמלך לאחר השבת לבלתי יתירנו ולהשאר הקשר של להבא א"כ אינו מועיל מה שיחשוב בדעתו עתה ע"מ להתיר אמטי להכי גם בקשר ש"ת כיון דסתמא נעשה להיות לו לעולם קש"ת והוא קש"ק אליבא דידן אינו מועיל שיקשור עתה ע"מ לחזור ולהתיר אפס לשי' הר"א שפיר הקשו דלדידי' ע"כ מוכרח בכל יום להתיר ולא נעשה מעולם להיות קש"ק :

עוד אומר אני להבינהו דבר דבור על אופניו אחקרהו. ועל דרך האמת אעמידהו. מקודם הנני להראהו כי הקשה לשאול על הגהות מרדכי דחולין כי בא ליישב קושי' תוס' היא ראי' ר"ת מהא דעירובין הנ"ל מכח מגו דהוי קשר לתפילין הוי קשר לשבת וקשי' לי' למר דל"ד להתם דמשבת לסוכות ומסוכות לשבת שפיר אמרינן מזל"ז משא"כ לענין קש"ת לשבת הרי שבת לאו ז"ת א"כ ל"ה קשר לענין תפילין היום רק למחר ולשיטת הר"א צריך למחר להתיר בעת שיצטרך להניח. ומתוך זה העלה ישוב לקושי' בעה"מ על הרי"ף שהביא הטעם דחדשות אסור מטעם לישנא קמא דלמא קמיע בעלמא הוי ובגמ' דכ"ע לא טריח אינש רק הטעם מהא דאמר אבוה דשמואל משום קשירה בשבת. ועיי' ברמב"ן במלחמות מה שתי' וכ"ת הוסיף להקשות גם על פירש"י במתני' דנקט הטעם דלמא קמיע הוי ובאמת על רש"י לק"מ דמצינו כן בכמה דוכתי עצמו מספר דרכו בקודש לפרש במתני' לפי איקומתא קמייתא לפי הס"ד בגמ'. וגם שלא אליבא דהלכתא אך על הרי"ף ז"ל קשה טובא קושי' הבעה"מ עצומה הוא ותוכן תירוצו דמעכ"ת דבגמ' אליבא דר"י בשבת זמן תפילין א"כ שייך מגו דהוי קשר לתפילין הוי נמי קשר לענין שבת אבל רש"י והרי"ף ס"ל דשלז"ת הוא א"כ ל"ש מגו דהוי קש"ת ע"כ נקטו הטעם דלמא קמיע ובאמת אין זה מן הישוב להקושי' דלפי שיטת הר"א יפה העיר להיטב אשר דיבר דכיון דשלז"ת ל"ש מגו דהקל"ת הוי קלע"ש הרי שבת לז"ת א"כ לא הוי קש"ת כלל דהיום לז"ת ולמחר צריך להתירו מקודם אבל לדידן דקיימ"ל כר"ת דא"צ להתיר ולקשור בכל יום כסתימת כל הפוס' ח"כ דשלז"ת מ"מ מהני ומועיל הקשר ליום אוחרא וכיון דהוי קשר ליום מחר והלאה שפיר שייך לומר מגו וגם א"צ למגו כלל ולא הועיל בתירוצו כלום. כיון דלק"מ דלא מהני ע"מ להתיר וכמבואר למעלה:

איברא הנה ידיד לבי אם אמנם כי דבריך חביבים עלי דברי חידושו תורתו ופלפולו הנעים. אולם האמת אהוב מן הכל וצריך אני להגיד כי הפשט בהגמ' לא כן כאשר דמית. ואין דמיונו עולה יפה רק דטעות הדפוס אטעתי' שכ' שם כדאיתא פ"ק דסוכה ע"ז דומה והיסב כוונתו להא דסוכה ז' כי היכי דאמרינן שם מגו דהוי דופן לזה ומדמה כ"ת להא קש"ת ושפיר הקשה דל"ד אבל הגמ' נזהר מזה ולא רמז כלל להני ענינים דמגו כהעולה על דעתו דמר. וצ"ל התם פ"ב דסוכה. וראי' שהביא הגמ' דאהל שאינו עשוי בידי אדם הוי ומשני שאני התם דרחמנא קריא אהל שנאמר עור ובשר תלבישני תסוככני. וע"ז קאמר מאמר המרדכי דגבי ק"ת שאני דרחמנא קריא קשר וכן מצינו באוהל נמצא דאין כונתו להאי מגו דהוי דופן לזה מהני לזה או כמו גבי פת מגו דהוי הסיבה לזו כו' במג"א רי"ז. לא כן הדבר ולא זו הדרך של הגמ"ר. אלא דקאמר משום דרחמנא קריא קשר אע"פ שאינו קש"ק להר"א. וכמו אע"פ שאינו נעשה בידי אדם ולא הוי אוהל שאני התם דרחמנא קרי' לי אהל כמו כן בקשר ש"ת דרחמנא קריא לי' קשר אע"פ שאינו קש"ק לשיטת הר"א ולק"מ קושיתו הנ"ל. א"כ נסתר מה שמיישב קושי' הרז"ה על הרי"ף דזה לא מתלי ותלוי בשבת ז"ת או לז"ת וקושי' המאור קמה ונצבה. וזה אשר למעלה כתובה דגבי צוה"פ אין זו עצה לעשות ע"י ישראל בקשאש"ק. אלא אפי' להניח הקנה ע"ג הקנה להיות מחיצה בלי קשר כלל אסור לעשות צוה"פ בהנחה בעלמא הואיל דרחמנא קריא מחיצה א"כ שוב הוי כבונה מחיצה בשבת ואסור לעשותו ונפל פיתא בבירא ואין עצה להתירא. כי אם ע"י נכרי באמירה. וכמבואר במכתבי הקודם :

ולא אחדול מלהציג לפניו מה שעלה ברעיוני לפי שעה קלה בהיותי עתה בזה דבר קטן ונכון להעלות עש"מ בישוב קושי' הרז"ה על הרי"ץ שהיא קושי' עצומה מדוע עזב הא דמסקנא ובחר בטעם הראשון שנדחה בגמ' דלכ"ע לא טרח אינש אלא חדשים שאינם מקושרים איסור קשירה בשבת. והנראה לי דהנה יש לדון ולעיין כיון דקשר שאש"ק אין איסור בשבת. מעתה ניהו דקשר של תפילין בעלמא הוי קשר ש"ק כנ"ל. אבל לא כן בהמוציא תפילין. דיש לומר דאם יבואו הבעלים שתפילין שלהם שנאבדו מהבעלים וירצו לקיים מצות וקשרתם בעצמם ולא ניחא להו במה שהמוציא עשה הקשר משום דילי' הוא שנ' וקשרתם וחוב הוא לגבי' כדאיתא בנדרים ד' ל"ו דאיבעי' להו התורם משלו על של בעל הכרי אי צריך דעתו של בעה"כ אם זכות הוא לא שמזכה לו ממונו א"ד חוב הוא לו דמצוה דילי' לא ניחא לי' שיעשה אחר אך הוא בעצמו. ולא איפשטא האיבעי' התם מחמת שהזכות רב הוא מהחוב שמזכה לו ממונו. ועיי' ביו"ד סי' ש"ה לענין אם אחר יכול לפדות בכורו בלי דעתו. סבר הט"ז דחוב הוא לו לענין המצוה והש"ך בנקה"כ השיב מפני שמזכה לו ממונו שוב ל"ה חוב. א"כ בכאן בק"ת יש סברא טובה כשיבא בעל התפילין ולא יהי' ניחא לי' בהקשירה שעשה לו אחר ויחזירנו כדי לקיים בעצמו המצוה עשה דוקשרתם. וזה המוציא לא התכוין לקנות התפילין ולא יהי' כקונה קנין בשבת. רק למצוה שלא יניחו בבזיון בשבח בחוץ. א"כ שוב י"ל דלא הוי קשר ש"ק דאם הבעלים לא יתרצו בהקשר ואיגלאי מלתא למפרע דל"ה קש"ק. א"כ יש ספק עכ"פ אם הוי קש"ק דסתמא מלתא הבעלים יתירו הקשר כס' הט"ז הנ"ל לגבי בכור. וגם אם נימא דהוי ספיקא דאורייתא אם ירצו הבעלים בקיומו של הקשר אם לאו וספיקא דאורייתא לחומרא אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספיקא ד"ת לחומרא הוי רק מדרבנן ושוב י"ל כדי להציל שלא יהיו תפילין מוטלים בחוץ בבזיון ושלא ישלטו בהם ידי זרים נכרים התירו רבנן להכניסם בקישור. גלל כן אין לאסור איסור מכח ספיקא דסברא טובה יש דלאו ש"ק יהי' באישור ועומד להתיר יותר מלאסור. איברא די"ל עוד ספק לאיסורא כין שהם חדשים דלמא קמיע בעלמא ניהו אף דמסיק דכ"ע סברו לא טרח אינש אבל מידי ספיקא לא נפקא עכ"פ חששא רבא איכא ושוב הוא ס"ס לאיסורא חדא דלמא קמיע הוי. וא"ת תפילין שמא ישאר הקשר שנעשה ויהי' קש"ק שהבעלים גם הם רוצים בקיומו של הקשר ומש"ה אסור בשבת להכניסם. ומעתה י"ל שהרי"ף ז"ל נקט טעמא דתרי לישנא שהביא תיכף הא דאבוה דשמואל דחדשים היינו יש בהם רצעית ואינם מקושרים ובתרי טעמא יש ס"ס לאיסור וכמבואר ולא ק"מ קושי' הרז"ה. וזו העולה על רעיוני בשעה זו בעת היותי בזה. ולא חדלתי עטי מה שפלטה קילמסי כתבתי. וגם דברי הרמב"ם ז"ל מיושבים בזה מהשגת הראב"ד ז"ל ואכמ"ל:

ומה שמפלפל כ"ת בישוב הקושי' על הרי"ף באופן השני מתוך מה שהקשה על הגמ"ר שמתרץ קושי' ר"ת על הר"א מכח מגו דהוי קשר לשבת וקשי' לי' לכ"ת דהוי תעשה ולא מה"ע דמעשה עבירה לא הוי מעשה א"כ ע"כ פסולים המה להתיר א"כ שוב ל"ה קש"ק וכשרים זו תורף דבריו ליישב שי' הרי"ף דלהכי לא נקטו טעם האיסור משום קשירה. הנה ראשית דברים הך ענינא בכה"ג דחוזר חלילה והא בהא תליא ושוב הדר דינא ויש דרך לכאן ולכאן לקולא ולחומרא מבואר בתוס' פסחים כ"ו ד"ה עלה עלי' זכר פסולה. והקשו בתוס' אמאי פסלה דודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מיעוט. ותירצו דאם נימא כשרה הוי ניחא לי' לכן אין להכשירה ע"כ ועולה מדבריהם דבכה"ג אזלינן לחומרא וכן הוא עוד בדוכתי אחרינא. וגם כאן אסור לקשרן מה אמרת מגו דהוי קש"ת הוי קשר לשבת ונעשה בעבירה ונפסלו שוב לא יהי' קש"ק ואין כאן איסור ז"א דבעינן חוזר חלילה לחומרא אזלינן ונצב לאיסור דהוי קשר מתפילין לשבת ואין עוד לחזור ולדון להיפוך וז"ב:

ומבלעדי זאת הלא אמרתי למעלה כפי דברי הגמ"ר ראי' מהא דאהל קריא רחמנא. כן נמי בזה בשביל דרחמנא קריא קשר לענין תפילין ולשי' הר"א ל"ה קש"ק מ"מ הוי קשר לענין שבת ג"כ וכמבואר א"כ בפשיטות לק"מ והבן . וגם במה שמדמה כ"ת בהא להיות תעשה ולמה"ע. כיון דנעשה בעבירה וכהאי דמנחות מ' דל"ה עשוי מחמת שבעבירת ב"ת נעשה ודימה לפלפל דתלוי בפלוגתא דאביי ורבא במלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. לא כן ידידי דהתם לא מטעמא דרבא דאעל"מ דהתם גם לאביי ניחא דמש"ה לא הוי תעשה ולמה"ע דאין זה עשוי' כיון דמה שהוסיף ציצית שניות ליכא לאשתמושי בהו כיון דאיכא ב"ת ולאנתוקי קאי ואכתי כאלו לח נעשו עדיין לגמרי אלא אח"כ בשעת שחתכן להראשונים אז נעשו השניים וקודם החתיכה לציצית הראשונים אינם ראויים כלל שהשניים בפיסול נעשו. וכיון דעביד איסורא לא מקרי עשי' דלהוי נידון מה"ע אלא דעשי' הוא בשעת הקציצה לראשונים זו היא עשייתה אבל זה נוגע להא דאביי ורבא דשם ענין אחר אי יוצא בה או דלהוי מעשה הקני' או הגירושין בזה פליגי אביי ורבא אם מהני המעשה לו זו הדרך לענין תעשה ולא מה"ע דגם לאביי דסובר דמהני מעשיו מודה בזה דלא מקרי עשי' לענין תולמה"ע כיון דבעבירה היא וממילא קאי לקציצה ולא נעשו עדיין וקציצת ציצית הראשונים אז יגמור העשי' וקודם שנקצצו תלוי' בחיסור ב"ת וגם אביי מודה בזה דוגמא לדבר כ' הפלאה ז"ל בס' המקנה בקידושין ס"ח וכן נימוקי חומש פ' בהר. דעיקר פלוגתתן דאביי ורבא אלא דהאיסור הוא בלא תעביד אבל היכא דבלא"ה לא מהני לא לקי אליבא דרבא כיון דלא עביד ולא מידי ואינו לוקה אף דעבר אמד"ר עיי"ש וכגון זה אימא הכא. כיון דאיכא ב"ת וע"כ לקציצה עומדים הציצית שניים. א"כ הוי כלא עביד מידי לא מכח דא"ר ל"ת ל"מ מעשיו. אלא דאכתי לח נתקנו אלא כשקוצץ הראשונים אז הוי עשיית השניים אף דאין זה ממש כס' הפלאה אלא לדוגמא בעלמא קצת תכלית הדבר דענין תולמה"ע לא שייך להך דרבא דמלתא דא"ר ל"ת ל"מ כנ"ל, ועוד נ"ל דכמו דאיתא בתמורה ד' גבי אונס שגירש מחזיר ואינו לוקה ולפי לישנא אחרינא שם פירש"י לאביי אף דבעלמא סובר דמהני אבל באונס דכתיב כל ימיו והיינו דכל ימיו עמוד והחזר ומש"ה ל"מ דרחמנא אסרה. מעתה גם בזה מודה אביי דלא הוי עשי' כיון דאיכא ב"ת מה"ת וליכא להחזיקם דקאי בב"ת וצריך להסירם וכאלו כתיב בתורה ממש דאונס גם לאביי היו כלא היו ומש"ה כשנקצצו הראשונים קציצתן זו היא עשייתן ונגמר עכשיו ולא היו תעולמה"ע וז"ב:

ומה דקשיא לי' בגמרא דשבת קל"א אמאי דקא פריך לר"א אמאי אין דוחה שבת מכשירי ציצית לטלית אדרבא כיון דכל שעתה ושעתה זימני' הוא. וע"ז הקשה כיון דאין ד"ש א"כ הוי מלאכת עבירה דל"ה מעשה ופסולים מחמת תולמה"ע א"כ שוב ל"ה קש"ק לא ידענא מה קשיא לי' חדא אדרבא במנחות איתא כיון דמעשה עבירה ל"ה מעשה ול"ש בי' תולמה"ע כיון דזה לא הוי עשי'. א"כ לפי שיטתו יוכשרו הציצית אחר שבת עכ"פ ול"ש בזה לפסול משום תעולמה"ע כמו באיסור ב"ת כשנקצץ הראשונים יוכשרו השניים כן נמי אחר שבת יוכשרו והוי קש"ק למפרע זו חדא ועוד שנית הרי שפיר פריך בגמ' זו גופא קושי' הש"ס כיון דכל שעתא זומני' הוא א"כ אמאי לר"א ממעט מכשירי ציצית. א"כ לא יחשב עבירה בעשייתן בשבת כמו כל מכשירי מצוה לר"א ד"ש ואין התחלה לקושיתו. גם מה שהקשה איזו אב מלאכה יש בקביעת מזוזה לפתחו. הנה למה לא יאמר דהכונה על הכתיבה וכמו במכשירי מילה עושה איזמל כן במזוזה לכתוב הכותב שתי אותיות הוי א"מ וגם אם נימא דהכונה על הקביעות לבד ג"כ משכחת דעושה חור בדלתו להניח בו המזוזה ומשום בונה חייב או דמתלי תלי המזוזה בפתח ע"י קשירה וכדומה דלהוי קש"ק וז"פ. גם מה שהקשה על המג"א י"ד שמחלק אליבא דידן לר"א בלובש טלית בשבת בלא ציצית משום דאליבא דר"א ד"ש חל החיוב בשבת משא"כ לדידן לא חל החיוב בשבת והקשה רומע"ל דהוי מערכה מול דרוש מדוע חל החיוב מפני דד"ש ומפני מה ד"ש מפני שחל החיוב וקשה מה פריך אביי לר"א לפי סברת המ"א וכ' דלא הבין דברי המג"א. ואני אינו מבין קושיתו דאביי שפיר פריך אמאי ממעט מכשירי ציצית מתוך הכללא דכייל ר"א בכל מכשירי מצות דוחין שבת ולמה יצאו מכשירי ציצית מתוך הכללא ור"י קאמר מפני שאינו קבוע. ע"ז פריך אביי אדרבא כיון דכל שעתא ושעתא זומני' הוא ראוי להיות דוחה שבת ואם גם ציצית לא יצא מהכלל שוה חול לשבת וחל החיוב דאין חילוק בין חול לשבת כלל וכמו דחל החיוב בחול גם בשבת כן. ושפיר חל החיוב וד"ש. משא"כ לדידן דאם אין בידו לעשות ולצייך ממילא לא חל החיוב בשבת ורשאי לילך בטלית בד"כ בלי ציצית בשבת כמו בחול דחל החיוב עד דמשני לי' דמש"ה אין מכשירי ציצית ד"ש מפני שבידו להפקירן. ודברי המג"א נכונים והיטב מובנים:

ובמה שנסתפק כ"ת בענין הלז בא' שעשה ציצית בשבת וקש"ת דהוי מומר לחלל שבת ופסולים הצו"ת משום תעולמה"ע וצריך להתירן קשרי שצו"ת ושוב הדרא למלתא דיהיו קשאש"ק והאריך הרחיב בזה ולבסוף הניח בצ"ע הנה לפי האמור למעלה מפני כל אלה נפשטא הסתפקות שלו וכ"ת סובב הולך לדרכו ע"כ מצא מקום להסתפק אבל מן האמיר עד כה נסתלק הספק. אבל עתה אני אומר דאין צריך לכל הנ"ל דעיקר הוא אף דנימא דפסולים הקשרים של צו"ת ויתיר הקשרים לא סר מרשעתו ועונשו בעבור שיהי' קשאש"ק. לפי המבואר במנחות ס"ד גבי שחט שני חטאות ונמצא הראשונה טרפה וגבי פירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דפליגי שם אם אזלינין בתר מחשבה והאי גברא לאיסורא קאמכוין וחייב. א"כ לא מבעי להך מ"ד דאזלינן בתר מחשבתו וחייב א"כ בנ"ד ודאי כיון דמכוין לקשור בשבת צו"ת לקשר של קיימא ודאי דחייב ולא יועיל לפטרו משום דנעשה באיסור וצריך להתיר אלא אפי' לרבה דפטור דאזלינן בתר מעשה דוקא התם דבמעשה גופה טוב ומצוה עשה כיון דהראשונה נטרפה וגם במעשה המצודה נפל תינוק והטלה תינוק עם הדגים אבל בנ"ד שבאמת עשה קש"ק לצו"ת מה בכך שפסולים מחמת שנעשה בתחלתו מומר לח"ש אבל עכ"פ מקודם שנעשה מומר הוי כשר ונעשה לשם קש"ק ומה שאח"כ יתירם לא אמרינן בזה איגלאי מלתא למפרע דבענין כזה לכ"ע אין ברירה א"כ אין לספק בזה כלל דודאי חייב הוא דחילל שבת במה שאסור ואין זה מערכה מול דרוש כמו שעלה ע"ד דמע"ל וז"ב:

אך זאת לא נתברר לי אם כן הדבר כאשר אמר דהוי מומר בזה בעשותו הקשר ניהו דבאמת לא טוב עשה ובאיסור אבל לא נפסל בכך וגם אין לענשו ולהחזיקו למומר דמה אם ירצה לומר שוגג הייתי דהואיל דבמצוה עסק אם אמנם דהוי מצוה הבאה בעבירה אבל הוא יוכל להתנצל עצמו שהתכוין לדבר מצוה ואם נימא דשבת זמן תפילין ובפרט בטלית של ד"כ לובש הנה מצות עשיית הציצית אם נימא חובת טלית וגם כשמונח בקופסא חייב בציצית א"כ מצוה עשה אלא דאינו דוחה שבת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולדעת הריב"א בשלהי חולין ובקידושין ל"ח דעשה מדחה הל"ת וכאלו אינו ולא עבר רק על עשה לבד א"כ לא נעשה בזה מומר זה עולה בדעתי בעת הזאת ע"פ שאמרתי סברא זו בישוב הקושי' עצומה שהקשה הנו"ב בסוף ספרו מהד"ק בשם חתנו על שיטת הריב"א הנ"ל אמאי אין לוקין בשביל המצוה שעשה הרי לא קיים העשה מטעם שהיא מצוה הב"ע א"כ שוב ממילא עבר גם הל"ת דלא נתקיים המצוה והדרא לקמייתא דיש בו עשה ול"ת והנו"ב ז"ל האריך הרחיב ונדחק ליישב ובמק"א מבואר אצלי באריכות בישוב הדברים וגם בישוב קושי' על הרמב"ם מה שהאריך הגאון ז"ל אמנם על גוף הקושיא על הריב"א לא ראיתי ישוב נכון ואני חזרתי ישוב פשוט ונכון לפי הסברא הנ"ל דהיינו לפי המבואר בסנהדרין מ"א דעדי נערה המאורסה אינן נהרגין דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו הרי דאם יש להעדים להתנצל ולומר דכונתם הי' לענין אחר שלא יגיע להם העונש כ"כ פטורים מעונש הכתוב ושם בתוס' הקשו לומר דמצי אמרו לפסלו בעדות באנו עיי"ש ומעתה השתא כשמצי לומר של עבירה אחרת באו שוב ניצולים מהעונש ק"ו כשמצי לומר דלמצוה באו כגון כשרצה לעשות מצוה בדחיית הל"ת דלשיטת הריב"א באמת נדחה הל"ת אלא שהעשה נשאר מחמת מה אולמא האי מהאי א"כ יכול לומר אני לא נתכונתי כ"א לעשות המצוה ומש"ה אינו לוקה וזו לדעתי ישוב נכון והבן. מעתה גם בזה הואיל דבמצוה עסיק יכול להתנצל לומר דלמצוה נתכוין אף דבאמת עפ"י דינא דוחה שבת שיש ל"ת ועשה וכס' הריב"א הנ"ל. זה העולה על רעיוני בשעה זו ועוד יש להעיר ולדון בזה ואכמ"ל ועת לקצר:

ואחר שכתבתי מכתבי הקודם העלו רעיוני בישוב דברי רש"י ומהרש"א בביצה ך' לענין כ"ע ששחטן של"ש שיצאת לחלק ולהשוות דעת הפוס' כמבואר שמה ועתה נתחדש לי ברעיוני ליישב קושי' הפנ"י על אדוננו מהרש"א שכתב על רש"י שיגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לש"ח אבל זה דוקא בקרבן יחיד ובק"צ עלה לשם חובה והקשה הפנ"י דא"כ אמאי יקטיר האימורים לערב שהרי ק"צ וקבוע זמן א"כ ראוי להקטיר האימורים ביום כדין ק"צ הקבוע זמנו ואנכי דקדקתי על מהרש"א ז"ל דכפי הנראה לא תפס בדרך קושי' על פירש"י אלא דשיגרת לישנא דמתני' נקט ולא נחית להכי ובאמת כפי הפשט נראה קושי' עצומה וסתירה שלא עפ"י דינא דרש"י כתב שלא עלו לש"ח ונהפוך הוא כיון דבק"צ מדבר בכ"ע ח"כ יש מקום לטעות דלא כ"ע יודעים לחלק בין ק"י לק"צ ואמאי מסתם סתם רש"י ז"ל דנראה כפסק דל"ע לש"ח ויש לעורר בזה ולבאר להבין לשון חכמים מרפא לנפש ע"כ נלע"ד דה"פ דבאמת הדין כך דבק"צ עלו לש"ח כי כן גם הרמב"ם ז"ל בפיה"מ לריש זבחים כ' כך. אמנם התבוננתי דזה דוקא בשאר ק"צ ולא כן בכ"ע לפי המבואר במנחות ד' ע"ח משנה שלימה שנינו שני כ"ע ששחטן של"ש לא קידש הלחם שהלחם נתקדש בזביחת הכבשים ותו איתא במנחות מ"ה דהלחם מעכב את הכבשים וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' תו"מ כר"ע עיי"ש. ומעתה כיון ששחטן של"ש ולא קידש הלחם ומעכב את הכבשים. ומש"ה לא עלו לש"ח נמצא לפי"ז מבואר ומפורש דאין פלוגתא דה"פ דשפיר פירש"י דלא עלו לבעלים לש"ש בכ"ע כנ"ל והמהרש"א שפיר כ' דלא נטעה לומר דבכל ק"צ הדין כן לזה כ' דאך שיגרת לישנא דמתני' נקיט ולא נחית להכי לפרש היטב דבאמת בק"צ עלו לש"ח אבל לא כן בכ"ע דמיירי בי' כנ"ל ותו לא מידי:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה