אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן יג

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן יג

סימן יב

להרב מ' הירצלי תאומים ני' בהרה"נ אבד"ק הארידענקא (וכעת הוא הרב הג' אבד"ק ווילקאטש).

דברת קדשו בתורת חדושו אשר העלה ואשר הביא. לפני האירו לנגד עיני שמחתי בלימודו הלום ראיתי כחו ועוצם ידו בפלפולים שונים. חרוצים ושנונים. ועד היום באהלי טמונים. ועתה את אשר דברתי אשלמה ולקחתי אותם לי למען כבד אכבדהו אשר שאלנו למענהו. כי חכו ממתקים וכלו מחמדים מעשה ידידים עליהו לתרופה כתובים משני עבריהם יפה יפה. אמנם לא עת האסף פה ונא נצרכה אלא להעדפה. ולא באתי בעט סופר מאריך אכן חקת קיצור אשמור לדבר ואען ואומר . תחלת דבריו בשאלת חכם ותשובה שלימה בענין חוט העירוב בצה"פ שנפסק קודם שבת והי' ספק אם הפרצה עשר אמות . שנית אם יש תיקון ע"י נכרי בשבת ואם יעשה במזיד התיקון ע"י נכרי בקשר ש"ק אם מהני אם לאו. על כל אלה חתר כחתירתו וארג באריגתו והאריך למעניתו העלה ציצים ופרחים. דברים טובים ונכוחים. ראויים להעלותן על שלחן מלכים. אכן את אשר איננו עמדי עפ"י קוטב האמת אין דרכי לסתור בנין שאינו נוגע לדינא בשום ענין להורות למעשה ולהלכה להיות שמורה וערוכה ע"כ לא אבוא בארוכה. והנה בראשית כזאת בא אל הקודש פנימה הטבת לראות בחכמה לפי מה דאיתא בשו"ת מהרי"ט סי' צ"ד דמבואות שלנו דין חצר להם ופחות מעשר א"צ שום תיקון אבל המחברים שאחריו נקטו כולם להטיל חומרא דמבוי וחצר וכמ"ש הגאון מוחז"ל בספרו מק"ח והיינו במפולש דוקא זכ"ז. אמנם א"כ ממ"נ סגי בלחי לחוד וא"צ צה"פ לדינא דמבוי ואם לפי דינא דחצר פרצתו בעשר אפי' אם בקעו בה רבים. כמ"ש הט"ז והמג"א. ועל קושי' האה"ע שפיר כ' הגאון ח"ס בסי' צ"ז אולם לדידי לא הוי קשה מידי קושי' האה"ע דעיקר השגתו מהא דעירובין ה' דיליף להכשיר בחצר עומד מרובה על הפרוץ מק"ו דמבוי ופריך מה לחצר דפרצתו בעשר ודחי רהבדר"ח סובר גם מבוי פרצה בעשר ולדידהו תקשי דאכתי יש למפרך מה לחצר דלא מגרע בקיעת רבים משא"כ במבוי עיי"ש אבל לדידי לק"מ וא"ש לפי מה שהקשו בתוס' שם דנילוף הוא גופא מק"ו דחצר להכשיר במבוי פרצה עד עשר כמו בחצר והריטב"א בחידושיו תירץ דאה"נ רהבדר"י סבר מבוי נמי פרצה בעשר מהאי ק"ו הוא דסבר הכי מיהו אכתי תקשו ר"ה דאמר בד' אמאי לא עביד האי ק"ו וי"ל דר"ה ס"ל דאדרבא גבי חצר הוא שהתירו פרצה עד עשר מפני שיש לו ארבע מחיצות אבל מבוי כיון שאין לו אלא ג' מחיצות דין הוא שלא נתיר אותן מחיצות פרצה בעשר כו' יעויי"ש. ונמצא העולה מדבריו דלר"ה בדר"י לא ס"ל האי סברא דהיא הנותנת רק דיליף מק"ו דחצר דגם מבוי בעשר א"כ ממילא דגם בקעו בה רבים לא מזיק לי' דהא בהא תליא בהאי דסובר פירצה בעשר גם זה הקיל אפילו אם בקעו בה רבים ובהאי דבעי פ' ב"ד היינו כשבקעו בה רבים סובר דהיא הנותנת ולא ס"ל האי ק"ו לדידי' מהני בקיעת רבים שיצטרך תיקון בפחות מעשר במבוי. וא"כ כשמשני ר"ה בדר"י סובר מבוי נמי פרצתו בעשר ס"ל ע"כ משום האי ק"ו ולא ס"ל הסברא דהיא הנותנת כמ"ש הריטב"א וא"כ תו לא מצי למפרך מה לחצר דאין איסור בבקעו בה רבים שהרי לפי הק"ו גם במבוי אין איסור בבקעו בה רבים אבל הט"ז והמג"א הם המדברים לפי האמת דקימ"ל במבוי פרצה בד' ולא יליף מק"ו דחצר וע"כ חלוק דין חצר ממבו להכי אמרינן היא הנותנת דגבי מבוי אסור בבקעו בה רבים כיון דליכא כ"א ג' מחיצות משא"כ בחצר דיש ד' מחיצות מש"ה פרצתו בעשר ואין איסור כבקעו בה רבים והבן כי זה ישוב נכון יותר מהתי' של הח"ס וא"ש ולק"מ . מעתה לדינא שפיר אמרינן מכח ממ"נ במבואות שלנו פרצה עד עשר סגי בלחי אפי' אם בקעו בה רבים כנ"ל:

ומה שכ' מעכ"ת בנסתר צה"פ מע"ש מהני הלחי היינו הקנה שעמד לשם צה"פ ומפשט פשיטא לי' אף שלא סמכו עליו מע"ש מהני כיון דעומד הם לשם תיקון לא כן אנכי עמדי לפי מה דאיתא ברש"י ותוס' והריטב"א שם בד"ה לענין ק"ו בעומד מרעה"פ שהקשו כולם דמהאי ק"ו גם במבוי שמנה מצי למשרייהו דהא יותר מארבעה טפחים הוי האי פס וחצר משתריא בפס ד' ותירצו כיון דלאו משום לחי הוקבע שם ולא לשם תיקון פס הוקבע שם כי היכי דיצא מתורת לחי יצא מתורת פס עיי"ש א"כ גם בזה כיון דהוקבע שם לשם צה"פ ויצא מתורת צוה"פ לא מהני לשם לחי ועיי"ש פירש"י ד"ה ד' אמות כ' וז"ל הכא נמי נפיק מתורת לחי דלא סמכינן עלוי' אע"ג דאי עביד לשם לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא שלא להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ונמצא שאין תיקון למבוי זה ע"כ ועיי' בסי' שס"ג מג"א ס"ק י"א ובהב"ח שם והשתא מה התם דגם בסמכו עליו לא מהני דלא יצא מתורת כותל ולשם לחי לא הוקבע ול"מ כ"א כשהעמיד לשם לחי ק"ו בזה דמתחלה העמיד לשם כותל דצוה"פ ככותל דמי ולא סמך עליו לשם לחי מכ"ש דלא מהני וז"ב. אלא דמותר מכח ממ"נ כיון שהיא פרצה פחות מעשר ואם נידן כמבוי מהני כשישנו שמה לחי העומד מאליו אבל לא הקנה שהעמיד לשם צוה"פ ואם כחצר אין איסור דבקעו בה רבים וא"צ תיקון לפחות מעשר. ומה דקשי' לי' לכ"ת על שנהגו היתר לתקן צוה"פ ע"י נכרי בשבת וכמ"ש בשו"ת פמ"א בסי' ל' האריך להתיר והקשה לשאול למה נתיר לעשות איסור קשירה דאורייתא ע"י נכרי דודאי איסור שבות עובר מפני שלא יעבור איסור דרבנן במשא בכרמלית דהוי ספק איסור דרבנן ואיך ידחה ודאי מפני ספק מכשול דרבנן. הנה לא קשי' מידי דכיון להציל הרבים ממכשול אחר שהורגלו לטלטל ועתה שנתקלקל פעם אתת העירוב קרוב הדבר לאיסור מכשול הרבים שקרוב לודאי בזה שפיר אמרינן לדחות איסור א' מוטב לעבור פעם א' בדיבור לנכרי מפני איסורים רבים שרבים נכשלים וכדומה לזה שמותר לשחוט בשבת לחולה אף דשחיטה אב מלאכה הוא דמשתרי להציל את החולה שצריך כזיתים הרבה בשר נבלה אף דנבלה איסור לאו מוטב לעבור איסור חמור אחד מלעבור איסור קל כמה פעמים ועיי' בהר"ן שלהי יומא שמחולק עם הראב"ד ועיי' בפר"ד באורך ובמק"א מבואר אצלי אריכות דברים ואכ"מ ק"ו בנ"ד שאומרים לאדם לעבור איסור אמירה ורבים להשיב מעון שלא יכשלו לעבור כמה פעמים לכמה אנשים ודברי הפמ"א נכונים להתיר בזה. ויש להוסיף על דבריו להביא ראי' מהא דר"א שחרר עבדו דעובר בעשה כדי לזכות את הרבים לקיים מצוה ונקדשתי מצוה דרבים שאני בברכות ד' ק"ו בזה דאין שום חשש איסור אמירה בתיקון העירוב להציל ממכשול שאדם דש בעקבו וקרוב לודאי:

ומה שמפלפל כ"ת בקושי' של עה"ג למה לי ודבר דבר לאסור איסור אמירה לנכרי משום שבות בלא"ה אסור משום שליחות דיש שליחות לחומרא בנכרי דנכרי לאו ב"ח הוא. והב"מ באה"ע סי' ה' כ' סברתו וכיוון בזה גם בס' הגאון מלבוב ועל סברתם כ"ת הקשה לשאול דאיך עושה השליח שליחותו דהאב במילת בנו דהעשה של האב. והל"ת אינו אלא על השליח שעושה המלאכה. אין זה הערה כלל דהואיל דלגבי מילה הותרה מלאכת שבת וכל ישראל ערבין זל"ז והמצוה דרמיא על ראובן ואם שמעון עושה אותו מצוה כאלו עשה ראובן ועל שניהם נאמרו לעשותה ושניהם שוים בה וכמו שפירש"י בר"ה כל הברכות אע"פ שיצא מוציא מטעם דכל ישראל ערבין זל"ז ועיי' בחולין קל"ה ברש"י ד"ה שותפות דכל ישראל בגוף אחד הם וז"פ וברור וקושיתם על הגאונים הנ"ל לק"מ. אך אי קשיא הא קשיא דעיקר סברתם חוץ מכבוד תורתם אחרי נשיקות עפרות זהב של הגדולים ע"ה הנ"ל לא נהירא לי דמה ענין שמוטה אצל ה"ס ס' תוס' רי"ד מסתברא יפה דל"ש ענין שליחות במצות שבגופו שמחויב אדם לעשות בגופו כגון ישיבת סוכה והנחת תפילין שנ' והי' לאות על ידך. וזה שייך דוקא במצות עשה אבל לא במצות ל"ת שהתורה אמרה לא תעשה מלאכה ואם נימא דיש שליחות לחומרא אם נעשה המלאכה על יד שליחו. שליח של אדם כמותו הוי כאלו הוא בעצמו עשה וגם נאמר בתורה לא יעשה מלאכה ונמצא בשעושה הנכרי בשליחותו עובר על כל מלאכה לא יעשה וחזינן במעילה דגלי קרא דיש שליחות לד"ע עובר המשלח ע"י השליח שעושה שליחותו וגם בזה נהנה וזה חוטא היכא דהשליח נהנה ולא ידע והמשלח לא נהנה כלל קימ"ל דיש שליחות וחייב המשלח כמו שנסתפק הר"י בתוס' קידושין מ"ג. והמפרשים נקטו בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כן בפשיטות ובהקדש עיקר הקפדה שאסרה התורה למעול וליהנות מן ההקדש ובמה שנהנה גוף השליח מחויב המשלח אף דגופו לא נהנה כלום רק מחמת שליחות דנחשב כאלו הוא העובר. מזה נשמע במלאכת שבת כיון דיש שליחות לחומרא והנכרי עשה המלאכה בשליחותו הוי כאלו עשה ישראל המלאכה. והבן כי לא הועילו בתירוצם בישוב קושי' הפנ"י. איברא לדידי לק"מ ואשר אני אחזה אין התחלה לקושיא שהקשה הגאון פנ"י ז"ל. דלמה לי קרא ודבר דבר ואיסור שאסרו מלאכה ע"י נכרי מתורת שבות דרבנן הרי בלא"ה מטעם שליחות דיש שליחות לחומרא. לענ"ד אין זה קושי' כל עיקר שהרי אם אמור יאמר ישראל לנכרי בשבת שיעשה המלאכה אחר שבת אם מטעם שליחות אין כאן איסור כלל דהשליחות נעשה בחול והשליחות הוי להיות כאלו עשה המשלח בשעה זו שעושה השליח. ונמצא לא עבר המשלח כלום שמלאכתו נעשה בחול ולא בשבת וע"ז איצטריך להא שאסרו חכמים שבות האמירה גופא איסור הוי משום ודבר דבר גם כשיאמר לנכרי בשבת שיעשה המלאכה אחר שבת יש כאן איסור אמירה למלאכה וזו ישוב נכון וא"ש ולק"מ:

וכבר אמרתי כזאת ליישב קושי' החו"י בסי' נ"ט שהקשה למה אמרו רבנן שחדשו לאסור אמירה לנכרי משום שבות הרי בלא"ה אסור מדברי קבלה דכתיב ודבר דבר ולהנ"ל לא קשי' מידי דהכתוב נאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר היינו שלא תעשה חפצך העשוי הן ע"י עצמו או ע"י דבור אבל מזה לא נשמע אלא כשנעשה המלאכה בשבת עפ"י דיבורו. אולם כשנעשה המלאכה אחר שבת עפ"י האמירה שאמר לנכרי בשבת לא קאי ע"ז הקרא וחכמים אמרו שגם זה אסור משום שבות דהאמירה גופא הוי איסור אע"ג דלא נעשה המלאכה בשבת וז"ב:

ואשר הקשה לשאול איך נימא שיעבור על איסור דרבנן ודאי מפני חששא דאחרים שמא יעשו איסור דרבנן בשוגג דגם אם יעברו א"צ כפרה ונסתייע מדברי מרן ז"ל בנה"מ. וגם בכאן אם יעבור בשגגה א"צ כפרה ובשביל מזידין לא יעשו תקנתא לרשיעי אלו דבריו. וכל זה אינם שוה לי דלדידי' תקשי הא דעירובין ל"ג דאיתא שם ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא להרים שלא מן המוקף כדי שלא יעבור ע"ה איסורא רבה גבי טבל דרבנן כאמור לקוט לך תאנים דמעשר פירות דרבנן והוי רק ספק דרבנן. ועוד בגיטין ל"ח בנהגו בה מנהג הפקר מש"ה שחרר ח"ש וחב"ח ועבר על עשה הרי דחשו לתקן להציל מלעבור במזיד שלא כדעת רומ"ע וגם אפי' היכא שיש חשש דרבנן בעלמא שלא יכשלו הבריות מוטב שיעבור איסורא קלילא להציל ממכשול והעיקר בזה דבאמת אין זה מיקרי שוגג דמפני ההרגל בנקל לבוא לידי איסור של טלטול בשבת אף שאין זה שוגג שהי' לו ליזהר שידוע שנתקלקל העירוב ובשכחה בא למכשול שוכח פושע מיקרי עיי' מג"א תקכ"ז סק"ו משא"כ באכילת איסור דרבנן שלא ידע וגם לא הוי לי' למידע שהוא טרפה שפיר אמר הנה"מ דא"צ כפרה ול"ד לכאן והבן:

ועתה נעתיק עצמינו לדבר דבר בהא דמחיצה נתקלקל וניתק החוט קודם שבת ואם יתקן בשבת הוי מחיצה שנעשה בשבת במזיד לא מהני להתיר טלטול כמבואר בש"ע שס"ב סעי' ג' והמג"א שם ס"ק ד' דמסיק אליבא דכ"ע ברה"י דאורייתא אלא דצריך מדרבנן לתקן להתיר טלטול בזה מהני אפי' במזיד שנעשה בשבת וכדי להשוות דעת הרא"ש ותוס' בפי' דברי ר"ת עם פי' הר"ן לדעתו ולא יהי' חלילה כעדים המכחישים זא"ז. גלל כן העלה מרן ז"ל דנתכוונו לדבר אחד ותופס שניהם לקולא אם ע"י מחיצה זו נעשה רה"י אז כשנפלה בחול במזיד אסור. אבל אם בלא"ה הוי רה"י דאורייתא גם במזיד שרי אפי' כשנפלה בחול. והיכא שנתקלקל בשבת אמרינן שבת הואיל דהותרה הותרה בכל גווני כך עולה מדברי מאור עינינו מג"א ז"ל. ולי קשה מאוד על רבינו שכולה מוקשה בעיני בראשון מה שכ' בנפלה בשבת אסרו כיון שהוה"ת הרי זה לא אמרינן אלא דוקא באיתנייהו למחיצות אבל בליתנייהו למחיצות קימ"ל כר"י דאסורים לאותו שבת ואסורים לעתיד לבוא עיי"ש גבי מבוי שנטלה קורותיו ולחיו ועיי' בתוס' גבי יבשו מים בשבת ד' ך'. ועוד הנה כי היכי שיש לדרוש להשוות הפוס' היינו הרא"ש והר"ן לדעת ר"ת כדי למעט המחלוקת ולומר דשניהם דעתם להקל. כמו כן י"ל דשניהם אמת והר"ן הוסיף על חלוקת הרא"ש ולחומרא שיאמר דר"ת מוסיף לחילוק היכא שהוא בלא"ה רה"י אז מותר לטלטל גם במזיד ע"ז הוסיף הוא לומר דזה דוקא באם הי' מתחלה בשבת ונפל המחיצה בשבת אבל כשהו' בחול לא מהני המחיצה שנעשה במזיד גם כשהי' בלא"ה רה"י. ואם נתפש לומר דשניהם שוים לחומרא ג"כ לא יהי' פלוגתא ביניהם. ומנא לן לומר דשניהם שוים לחומרא. מה שחסר זה גילה זה ולהחמיר וכן קימ"ל תמיד דלחומרא דרשינן יותר מלקולא. וניהו דקימ"ל הלכה כמיקל בעירובין. איתא בעירובין ד' צ"ה ובד' פ"א דזה דוקא בעירובין ולא במחיצות נאמר כללא לקולא. ועוד קשה לי מגמ' ערוכה ד' ד' מהא דבעי אביי מרבה יבשו מים בשבת מאי והדר בעי רבין יבשו מים בשבת ובאו בשבת מהו ופשיט לי' מהאי ברייתא דמחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה ופריך מר' נחמן דל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל לא ומשני כי קאי אמזיד איתמר וקשה לשי' הר"ן דאם הי' בתחלה בשבת גם במזיד מותר א"כ מה פריך מר"נ ומוכרח לתרץ דאמזיד אתמר וזו קושי' עצומה לשיטת הר"ן הנ"ל. לכן נ"ל לומר דהר"ן ז"ל הי' מפרש האיבעי' דרבין תרתי מיבעי' לי' דהיינו יבשו מים בשבת ולא חזרו שנית ביבשו בחול ובאו בשבת והכי משמע מהריטב"א שם שפי' דתרתי מבעי' יבשו או באו והיינו האיבעי' שנהי' דיבשו בחול ובאו בשבת מהו וע"ז שפיר פריך מר"נ דמחיצה בשבת לא מהני כשלא הי' בתחלה. ומעתה ממילא שמעינן מיני' דהר"ן ז"ל לא להקל על התוס' והרא"ש כי אם להחמיר והיינו דאף היכא דהוי רה"י בלא"ה לא מהני אלא דוקא בנתקלקל בשבת דאם לדעת המג"א ז"ל דהר"ן ס"ל לקולא אכתי תקשי מהגמ' הנ"ל כיון דהוי רה"י בלי מים דהוי מחיצה כדאיתא שם דאי לא הוי רה"י בעלמא מחיצה לא התרו לגבי מים א"כ תשאר הקושי' שהקשתי הנ"ל אלא ע"כ ש"מ דאינו תופש לקולא רק בשניהם היינו דהוי רה"י בלא"ה מה"ת וגם הי' מחיצה בתחלה. ובזה ניחא והבן. ולפי המבואר ממילא מיושב קושי' המהרש"א שהקשה שם אליבא דהרא"ש לדעת ר"ח כקושי' הנ"ל דלדידי' גם במזיד מהני ע"ש שהניח בצ"ע ולדידי י"ל דר"ת הי' מפרש האיבעי' דלא כפירש"י דמשמעות לשון רש"י ז"ל דהאיבעי' קאי גם בעי' השני' ביבשו בשבת ובאו בו ביום אלא כדמשמע מלשון הריטב"א הנ"ל תרתי מיבעי' דינא דיבשו ודינא דבאו והיינו בשני אופנים האיבעי' ראשון יבשו בשבת מה דינו וביבשו בחול ובאו וחזרו בשבת מהו דינו. ולפע"ד נ"ל דהרא"ש והר"ן לא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רק דלא מהני במזיד רק אם בלא"ה הוי רה"י וגם כשהי' בתחלה בשבת אלא שנפל ונתקלקל בשבת אז מהני לכ"ע המחיצה הנעשה בשבת דחזרו להיתירא הראשון. שוב פקחתי עיני וראיתי בס' תו"ח כתב להדיא כן כאשר בארתי הפי' האיבעי' תרתי מבעי' לי' והאי ובאו כמו ואו המחלקת ועשיתי סמוכין מדברי הריטב"א ובתו"ח מבואר יפה. ונהנתי שכוונתי לדעת הג'.

אך מה שהקשה הת"ח שנשמע מזה לאביי דאע"ג שהי' בתחלת כניסת שבת הותר אמאי לא אמרינן הואיל ונאסרה נאסרה כמו דאמרינן הואיל דהותרה הותרה. לענ"ד אין זה קושיא דאין ענין זל"ז דהכי גמורה הואיל דהותרה למקצת שבת בתחלתו הותרה כולה שא"כ במחיצה שנעשה בשבת ג"כ הכי גמורה דשמה מחיצה אלא דר' נחמן סובר רק לזרוק ולא לטלטל ואמרינן למזיד איתמר והוא מטעם קנסא אבל בשוגג קימ"ל דהוי מחיצה מה בכך שהי' בתחלה אסור וכי מוקצה היא דנימא מגו דאיתקצי לביה"ש הכי קימ"ל דמחיצה בשת בשוגג שפיר דמי ואין זה דומיא לענין הותרה וז"פ. אמנם אי קשיא הא קשיא ועלינו מוטל דעת קדושים מאור עינינו רש"י ז"ל דפי' האיבעי' יבשו מים בשבת ובו ביום באו ע"ז בעי רבין. מעתה תקשי איך יפרנס הסוגי' בין לדעת הרא"ש ובין לדעת הר"ן בישוב קושי' תוס' שבת ק"א אם לתי' הראשון מהא דר"נ אהא דספינות וע"כ כתי' הר"ת ואם כפי' הרא"ש דאם הי' מקודם רה"י גם במזיד מותר א"כ תקשי גם ביבשו המים הרי עכ"פ רה"י הוי ביה"פ גם בלי מים ואם כפי' הר"ן תקשי ביבשו בשבת מה פריך בגמ' מהא דר' נחמן במזיד ואדונינו מהרש"א ז"ל עמד בקושי' והניח בצ"ע על הרא"ש ולא מצאתי ישוב נכון לזה. והלום ראיתי בס' עצי ארזים הרגיש קצת במה שכ' על המג"א עיי"ש שהאריך שהשיג על מג"ח וגם בקושי' מהרש"א ודוחה בקש ויאמר דהואיל דיבשו המים בשבת שוב אין כאן מחיצות וכיון דנקטינן דליתנייהו מחיצות לענין דל"א הואיל והו"ה כן נמי הוי כליתנייהו מחיצות לענין להתיר במחיצה שנעשה בשבת אלו דבריו ז"ל ולא נהירין לי ואין בדברים אלו ממש לדחות הקושי' עצומה ואין פי' לפירושו דמה שכתבו בתוס' דל"א הואיל והו"ה משום דליתנייהו למחיצות היינו דאין כאן מחיצה להתיר הטלטול מדרבנן אף דהוי רה"י דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן ל"מ וצריך תיקון מחיצה להתיר משום דליתנייתו מחיצה מדרבנן אבל מה הועיל לזה שכתבו תוס' והרא"ש היכא דהוי רה"י דאורייתא בלא"ה מהני המחיצה שנעשה בשבת גם מדרבנן וא"כ אין הבנה לישוב קושי' הנ"ל והקושי' קמה על מקומה:

איברא דנלפענ"ד ליישב הקושי' בדרך מרווח ונכון אליבא דדינא לפי מה דאיתא לקמן כ"א בהא דאמר ריב"א לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה לבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ובתוס' שם ד"ה מידי דחזי לאדם בעינן כתבו שם אי נמי הא דאמרינן לא הותרו אלא לצורך בהמה היינו תחלת התיקון אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם לכתחלה לדלות ואם היו רחבים שרי לתקן אפי' צ"א ע"כ. מעתה הנה נחזי אנן דבעי אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו ודאי דעיקר האיבעי' לענין צורך אדם דאין כאן צורך בהמה דליתא למיא אלא מסתפק ושואל אם מותר אדם לטלטל שמה וע"ז קאי כל הסוגי' רק לצורך אדם וההיתר לאדם גבי פ"ב אינו אלא מכח הואיל כנ"ל הואיל דהותר לבהמה מותר גם לאדם כמ"ש בתוס' הנ"ל. מעתה עמוד והתבונן לשיטות הר"ן דעיקר תלוי אם בתחלת שבת הי' המחיצה רק דנתקלקל בשבת אז הותר המחיצה בעשותה ונתקנה בשבת אפי' במזיד ומטעם הואיל דהי' מותר בעת כניסת שבת. והנה זה ניחא גבי ספינות ומחצלאות שפיר עולה סברת הר"ן הואיל דהותר המחיצה שהיתה בתחלת שבת לכן גם כשנעשה ונתקן בשבת אפי' במזיד הותר לטלטל מטעם הואיל משא"כ גבי פ"ב ביבשו מים בשבת וחזרו דנימא להתיר לאדם לטלטל מטעם הואיל דנתקן לכתחלה בהמה גלל כן נתיר גם לאדם נמצא עולה ההיתר מכח תרי הואיל וקימ"ל דתרי הואיל לא אמרינן כמ"ש תוס' פסחים ד' מ"ו לענין חלה יעו"ש ועוד מצינו כיוצא בזה א"כ לק"מ על הר"ן ז"ל מהאי סוגיא דיבשו המים דשפיר פריך בגמ' מהא דר' נחמן דלא אמרו רק לחיובא לענין לזרוק ולא להתיר טלטול במזיד ומשני שפיר דהכא שוגג הוא ועולה יפה הפי' דלתק"מ לשיטת הר"ן הנ"ל וממילא דל"ק קושי' מהרש"א לשיטת הרא"ש ולפי מה שבארתי דשניהם שוים לדינא מה דהוי בלא"ה רה"י אינו מועיל אלא כשגם זה שהי' המחיצה בתחלת שבת ושיטות הפוסקים אחד הם ואין כאן קושי' כנלפענ"ד :

ומה שדימה כ"ת ברעיוניו לאמור היתר הקשירה ע"י נכרי מטעם דאפשר הי' ע"י ישראל לקשור ע"מ להתיר בו ביום ונכנס בפלפול אבל אין זה עצה להועיל חדא מה מועיל שיעשה ע"מ להתיר ב"ב הרי קשירה זו לתקן העירוב עשוי להתקיים שצריך לזה לכל שבת ושבת ומה שיחשוב בדעתו להתירו בדברים שבלב שהם נגד המעשה המוכיח אין זה מוציא מיד קשר של קיימא והבן. ועוד והיא העיקר שהתרת הקשר אסור כמו הקשר ובש"ע שי"ז סעי' א' עיי"ש. א"כ אין עוד ביד ישראל לעשות בהיתר דאסור לקשור ואסור להתיר אבל בקושטא דזה הוי קשר של ש"ק שנעשה לתיקון העירוב שדרכו לעשות למען יעמוד ימים רבים עד שיופסק מעצמו וע"ז אומר אני לכ"ת קישור הדברים של כ"ת בזה אינם קשר ש"ק וגם מה שחקר כ"ת בענין דיחוי אין ענין לכאן כי לא נראה בעיני והוי דיחוי מעיקרא.

ובנידן עירובי חצרות באין עירוב ובאפס חומה נתקלקל הע"ח אין לדבר מאומה שכבר העלו רבני גאוני קשישאי הט"ז והמג"א וח"צ בתשובה סי' קי"א כולם קדושים פה אחד עונים ואומרים היכא שנשבר הלחי והקורה הע"ח שבבית כו' כאפס ואין ואסור לטלטל מבית לבית זולת האה"ע יצא להתיר והניח בצ"ע ואין לסמוך על ספיקו של האה"ע נגד פשיטות של הרים הגבוהים אשר מפיהם אנו משיגו חיין והנו"ב ודוחה כל דבריו ז"ל וגם בעיני יפלא איך ידמה זה להא דמהני העירוב ע"ג אילן אליבא דרבי משים דלא גזרינן על שבית בביה"ש דהתם היינו טעמא לענין מקני שביתא עיקר היא ביה"ש ע"ז שפיר נוכל לומר כיון דהי' בידו ליטול העירוב מע"ג האילן ממילא גם כשנאבד אח"כ העירוב מהני דקנין השבותא היא בביה"ש. משא"כ בזה דלהוי השיתוף עיקרן של דברים דנחשב כאלו דרים יחד במקום העירוב מה מועיל בזה שהי' יכיל ליטול בזמן מיעוט שם ביה"ש. וזה החילוק דאיתא בגמ' ד' ע"ח שמחלק בין מקנה שבותא להא דע"ח דטעמא מאי דפתח משוי לי' ואם לא חזי לתשמושתי' כולא יומא לאו פתחא מקרי עיי"ש ברש"י ומכ"ש בנ"ד דלהוי כאלו דרים ביחד בודאי צריך להיות בשעה שמשתמש ומטלטל במבוי. ולא מהני מה שהי' ליטול בין השמשות לבד. והח"צ בסי' הנ"ל מפשט פשיטא לי' לאיסור ואיך נניח איסור היוצא מפי אריות הללו הט"ז והמג"א והח"צ והנו"ב מכח ספיקא דאה"ע. ויש בזה לומר הולכין בעירובין להקל יחיד נגד רבים. וגם ל"ש לומר דהלכה כבתראי דזה דוקא בין התנאים והאמוראים כללא הוא מאבו"ר ואילך הלכה כבתראי אבל לא בין הפוסקים כמבואר בת' מהר"י בדינא ס"ט ואל תשיבני וילמדני מהא שכ' המג"א ס"ק ט"ו היכא שנשבר הקורה בשבת מהני מחמת הואיל דהותרה הותרה ליכא למילף מיני' היכא דהותרה ביה"ש דלמה ל"ג ביה"ש משום שבות הוא משום דס' יום הוא א"כ לא הותרה עדיין הכניסת שבת משא"כ בנשבר בשבת שפיר כתב המג"א הואיל דהותרה למקצת שבת הותרה לכולא יומא והבן:

אמנם לענין ספיקא דכ"ת באם נתקן העירוב בשבת בזה הדבר מובן מאליו כיון דאחר שנתקן העירוב חזרו השותפות למקומן וכאלו דרים ביחד בודאי מותר לטלטל במבוי ומהני הע"ח אף שלא הי' העירוב בתחלה דע"ז י"ל הואיל דבאמת השיתוף בהע"ח הי' ביחד אלא שלא היו לוקח משם לכתחלה לא נתבטל בשביל זה אלא דאריא הוא דרביע עלה מחמת איסור שבת אבל כשחזר העירוב למקומו ונתקן החומה בשבת הותר הטלטול ומהני הע"ח מה אמרת אפשר תלוי הדבר בתחלת כניסת השבת ע"ז שפיר כסברת האה"ע דבביה"ש הי' בידו ליקח דל"ג על השבות א"כ ממ"נ מהני הע"ח הואיל דביה"ש הי בידו ג"כ ליקח ואח"כ נתקן המחיצה שבהחומה. קמה על מקומה. בזה הדבר ברור כחמה. שהיא אסורה. זה היא היתרה:

ובהיותי בזה כ"ת האריך למעניתו הלוך ילך מענין לענין למען הראות חכמתו ובינתו. בחריפות ובקיאותו. חורש בחרוצים שנונים בונה בנינים נכונים על אדני החכמה והתבונה מבונים ממי הדעת נשאבים אך לא על יסוד האמת נצבים בראשון דהא דאין שבות במקדש מעריך ומעמיד מצב על אבנים מפולמות ואין למצוא מזה השכלות נעלמות כי דבר פשוט וברור הוא שם ביצה ד' ך' בשחט בשבת כ"ע שלא לשמן לא יזרוק הדם. הנה הפנ"י בעצמו מסיק דהא דא"ש במקדש היינו דוקא בענין המותר והכשירו בכך ל"ג במקדש במעשה העבודה בהכשר אבל בעבר ועשה שלא כדת וכן מבואר שם בשטה מקובצת בפשיטות בקצרה אע"ג בזריקה אינו אלא שבות וא"ש במקדש אבל לא בעבר ועשה באיסור עכ"ד. וכ"ת מהפך ודרש ועשה בנין על קירה אכביש. וגם הא דמטייל אריכות וקצרות בהא דל"ג שבות ביה"ש ומזה בנה יסוד לפרק קושיות אין אלו ממשות. דהנה לדידי' תקשי לי' אמאי לא יזרוק הדם. הו"ל לומר דיזרוק ביה"ש. אלא דבאמת אין זה תקנה דהא דל"ג ביה"ש היינו מכח ספק ובעיולי יומא הוי ס' יום ובאפוקי יומא הוי ס' לילה ומש"ה ל"ג ולא חלקו בין עיולי לאפוקי יומא וכמ"ש המג"א בכמה דוכתי טובא. א"כ איך יזרוק הדם ביה"ש ממ"נ אי יום הוא אסור משום שבות אי לילה הוא אין זורקין בלילה. ועיי' שבת ל"ד ברש"י ותוס' א"כ אין זה ניתן להאמר. וגם מה שחקר ומפלפל לענין מוקצה הנה לפי"ז לא הו"ל לומר לא יזרוק אלא הו"ל למימר לא יקבל הדם משום מוקצה וכיון שקבל הדם בשעת שחיטה שפיר הי' יכול לזרוק לפ' הדין המבואר בש"ע גבי מוקצה אם יש בידו מותר להניח במקום שירצה כדאיתא א"כ כשקבל הכהן הדם בכלי מותר לו להניח ע"ג המזבח וקבלה הוי כמו עבר וזרק אמאי תני לא יזרוק הול"ל לא יקבל. אלא דבאמת ל"ש בזה מוקצה לגבי הדם דלא גזרו על המוקצה ולא העמידו דבריהם בזה בעבור הכשר הקרבן או לאכילת בשר או להקטר אימורים לתיקון הקרבן כמו לצורך אוכל נפש הותר המוקצה בטלטול כמ"ש תוס' ביצה ד' ח' ועיי' במג"א תק"ט שם בהדיא ובהמג"א באורך קצת. ובמה שחקר ועלה עלין לתרופה ומפלפל יפה יפה. בענין מה דא"ר ל"ת א"ע ל"מ והאריך בזה אמת כי דברי תורה הם ונהנתי בפלפילו בנינו ואהלו. הנאה לו. ונקל לדחות אמנם אין דרכי בכך. יען שאינו נוגע לדינא. ואציגה לפניך מה שאני אחזה בזה ליישב סתירת פסקי רבינו ז"ל דבפט"ו מה' פה"מ הביא הברייתא כצורתה שתי כ"ע ששחטן של"ש יזרק הדם ויאכל הבשר ואם היתה שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר האימורים ובפ"ב מהש"ג סתם וכתב השוחט בשבת חטאת הצבור של"ש חייב חטאת ויקטיר האימורים לערב ומחלק בין קרבן צבור לקרבן יחיד. והכ"מ והמשל"מ עמדו בזה על דברי הרמב"ם ע"ש והנלענ"ד ליישב הכל לפי מה שמצינו גבי אין מבטלין איסור לכתחלה אבל אם עבר ובטלו בשוגג מותר ובמזיד אסור ולמי שמבטל בשבילו ובתוס' בכורות נ"ג ד"ה סבר אבטלינהו כ' דגם למ"ד בגיטין נפלו ונתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו כשסבר דמותר לבטל לכ"ע מותר ועיי' בט"ז יו"ד סי' צ"ט. ומעתה י"ל גם בזה שורת הדין לחלק בין שחט בשוגג שסבר שמותר לשנות ולשחוט גם של"ש אז מותר לזרוק לכתחלה ויאכל הבשר לא כן כשעבר ושחט במזיד של"ש אז ודאי דלכתחלה לא יעבור הכהן על שבות דזריקה כדי שיאכל הבשר ולדעתי ברור הדין. ולפי"ז ממילא מיושב שפיר פסקי רבינו ז"ל דהביא הברייתא דכ"ע ששחטו של"ש אם הי' בשבת לא יזרוק וזה מיירי בעבר היינו במזיד ובפ"ב מה"ש שכ' השוחט חטאת הצבור של"ש בשבת חייב חטאת דע"כ היינו בשוגג דאין קרבן במזיד ע"ז שפיר פסק ויקטיר האימורין לערב כיון דבשגגה עשה מותר לזרוק לכתחלה להכשיר הקרבן כנ"ל והבן. ובזה מפורש היטב ומבואר פירש"י ביצה ד' ך' ומה שפי' מהרש"א ז"ל שם בהא דכ"ע ששחט של"ש דקימ"ל כל הזבחים שנשחטו של"ש כשרים ליקרב ונאכלים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והמהרש"א ז"ל כ' וז"ל שגירת לישנא דמתני' דר"ז נקט מיהו היינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור כדהכא עלה לחובה ולא נחית הכא לאתנויא אלא להכשיר ליקרב והגאון הפנ"י עמד ע"ז ודחי דברי מרן מהרש"א ז"ל בשתי ידים שכ' אגב שיטפא כ' כן דא"כ אמאי בשבת לא יזרוק ויקריב האימורין וכיון דק"צ הוא ועלה לחובה א"כ דחי שבת עכ"ד ולי נראה ליישב דברי רש"י ז"ל עם דברי מהרש"א ולא פליגי ודברי שניהם אמת לדינא ועולים לשם כהוגן וגם הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש בריש זבחים כתב כן דהא דאיתא במתני' שלא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא בקרבן יחיד שיש בעלים ידועים משא"כ בק"צ עלו לחובה וכדשמואל בשבועות דבק"צ סכין מושכתן למה שהן. אולם את זה דוקא נראה בעיני החילוק הוא בין שוגג למזיד דבשחט של"ש בשוגג אז אמרינן סכין מושכתן למה שהן ועלה לשם חובה כיון דהוא לא דחי בעצמו מהקרבן רק בשוגג שחט של"ש אבל אם במזיד שחטן של"ש ונמצא דחי הוא בידים מק"צ בזה לא עלה לחובה וזה מבואר ברש"י ונהירין לעינים מה שפירש"י במנחות מ"ח בשחט כ"ע של"ש ואם היתה שבת לא יזרוק דכיון דאידחי מק"צ תו לא דחי שבת ע"כ והיינו דהוי קשיא לכאורה דבק"צ עלו לכם חיבה ע"ז פירש"י דהואיל דשחט במזיד ואידחי שהוא בעצמו דחי הקרבן מקרבן צבור לכן עלו דלא חזו תו לק"צ לדחות שבת. משא"כ בשחט בשוגג שפיר עלו לשם חובה ואז ודאי דיזרוק הדם ויקטיר האימורין כדינא וכמבואר בתוס' לענין בע"ח נדחין גבי המפריש נקבה לפסחו לכ"ע הוי דיחוי דשאני התם דדחי בידים עיי"ש ומסתברא דוקא כשעשה במזיד הוי דחוי בידים. משא"כ כשעשה בשוגג מבואר בתוס' ריש זבחים ד' י"ד פי' רת גבי הורה ב"ד דכיון דנעשה ע"י טעותו לא נדחה הקרבן עיי' בתוס' ד"ה הכא קרבן אידחי ומעתה דעת לנבון נקל לחלק בין שוגג למזיד דשוגג לא אידחי ומה שפירש"י במנחות דנדחה מק"צ זה דוקא בכ"ע דמיירי בשחט במזיד ע"ז לא אמרינן סכין מושכתן למ"ש כיון דאידחי בידים אבל בשוגג עלו לק"צ ומיושב הכל והבן ומיושב גם קושי' הש"ג שהקשה אמאי נקט בסיפא ואם זרק הורצה ע"מ להקטיר האימורים לערב ולא תני ע"מ לאכול בשר בערב. ולהנ"ל ניחא דעיקר הרבותא אמאי לא יקטיר האימורי' היום מפני שהוא ק"צ וראוי להיות עולה לחובתן אלא מחמת ששחט במזיד של"ש ואידחי מהיות עולה לשם חובתן ומש"ה לא יזרוק לכתחלה אלא בדיעבד מקטיר לערב וז"ב ונכון יא"צ לדוחק של הצל"ח ז"ל דבזה מובן היטב הרבותא דלא יקטיר ביום ולא עלו לבעלים לשם חובתן ומיושב היטב קושי' הש"מ. ובזה מובן היטב מה שפירש"י במנחות שם דאם היתה בשבת קאי אשל"ש ותקשי הרי גם בשחט לפני זמנו ולא"ז ג"כ הדין כך וכמו שפסק רבינו ז"ל ויש להבין מה הכונה. ולפי הנ"ל לק"מ וא"ש דהיינו רבותא דשל"ש דעצרת ושבת שהי' ראוי להקטיר היום ועלו לבעלים כיון שהוא ק"צ אלא משום דעבר במזיד מש"ה לכתחלה לא יזרוק וזו הרבותא לא קאי אך על זמני ושל"ש והבן וז"ב בישוב הסוגי' ופירש"י ופסקי רבינו ז"ל דאין עוד שום סתירה בדברי הרמב"ם ז"ל וגם החילוק של קרבן צבור לקרבן יחיד יש להבין להנ"ל דבק"צ בשוגג יזרוק לכתחלה כיון שעלו לבעלים לשם חובה. משא"כ בקרבן יחיד דלא עלה לבעלים ומש"ה לא יזרוק לכתחלה אפי' בשוגג וזה היא כונת דברי רבינו ז"ל בפ"ה משגגות אבל בכ"ע דמיירי במזיד לא יזרוק אף דהוי ק"צ ומש"ה פסק בפט"ו מה' פה"מ דלא יזרוק כנ"ל ברור וא"צ להאריכות של מרן הצל"ח ז"ל דאף שדברי חכמה ותבונה דברת קדשו כדרכו בקודש אבל לדעתי החילוק שכתבתי אמתי הוא ואין כאן עוד קושיא כמבואר:

ומה שהקשה לשאול להבינהו פי' התוספתא הובא בכ"מ פ"ב מה"ש חטאת היחיד או עולת יחיד ששחט בשבת לשמן וזרק של"ש חייב חטאת מפני שהורצה לבעלים ע"כ וקשי' לי' למר בזה טובא חדא מה זה טעם לחייבו חטאת מפני שהורצה לבעלים מה זה נתינת טעם בשגם אם לא הורצה ג"כ חייב על חילול שבת. ועוד נהפוך הוא הדין איני כן דלא עלו לבעלים לחובה וניהו דע"כ צ"ל בשחט החטאת וזרקו של"ש היינו לשם חולין דאל"ה חטאת של"ש פסול בארבע עבודות כדאיתא בריש זבחים. וע"כ מיירי בלשם חולין דאיתא שם דחולין אין מחלל קדשים וכשר הקרבן. אבל עכ"פ אינו מרצה ואינו לבעלים לש"ח והפליא כ"ת על המפרשים שלא הרגישו להקשות לעמוד ולפרש לדעת פי' להתוספתא המוקשה מאוד. יפה עשה שהקשה ממני למען יתבונן יפה ביאור התוספתא לנכון. הנה בראשון אומר כי טעות נזדקר לפני כ"ת. מה שפירש לדעתי דמיירי בשחט לשם חולין הרי איתא ששחט לשמן א"כ מיירי ששחט לשם קדשים ולא לשם חולין ובזריקה ל"ש לומר לשם חולין וכי דם חולין זריקה בעי ואיך יתכן לומר שזרק לשם דם חולין. ומה דאיתא בגמ' לשם חולין אינו משכחת אלא בשחיטה. אינם הפי' דזרק של"ש היינו שלא לשם שהוא היינו בשינוי בעלים או בשינוי קודש. והנה לפי דקיימ"ל דהחטאת נפסל בזריקת של"ש ומאחר שנפסל ויוצא לבה"ש אין כאן תיקון כלל יהוי מקלקל בחבורה ופטור מחטאת. אמנם בפסחים ע"ג ובחולין מ"א השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג"ח וקאמר דהתיקון להוציא מידי אבמה"ח לב"נ אמנם הנה בחולין ד' ח' איתא בתוס' אע"ג דהוי קלקולו יתר על תיקונו ומותר בשחט בסכין של ע"ז ותירצו דשאני לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה . והוא נתכוין לכך ומש"ה הוי תיקון ומדברי תוס' נשמע דמש"ה מהני תיקון כ"ד הואיל דנתכוין לזה ונתקיים מחשבתו . וממילא נשמע מן הדא דאם נתכוין דוקא להכשיר לישראל לא מהני האי תיקון להוציא מידי אבמה"א לב"נ. ועיי' בדרישה יו"ד סי' יו"ד ס"ק א' שמבאר דברי תוס' דהיינו כיון דנתכוין לאכילה ונתקיים מחשבתו ששחט לע"ז בזה הוי תיקון כ"ד לענין ב"נ לחייבו חטאת יעו"ש. ועיי' בפמ"ג יו"ד סי' ט"ו סק"ה בש"ד שכתב בנתכוין להיות כשר לאכילת ישראל לא מיקרי תיקון לחייבו חטאת יעוי"ש. ומעתה לפי"ז עמוד והתבונן דהתם בשבת ובחולין שפיר אמרינן כיון ששחט לע"ז ובחוץ דידוע דאינו כשר לאכילה ונתקיים מחשבתו ורצינו ששחט לע"ז אף דהוי מקלקל מ"מ מחייב בתיקון כ"ד לב"נ לידי אבמה"ח לכן חייב חטאת אבל בשחט קרבן כשר דנתכוין להיות דייקא קרבן כשר ועיקר כוונתו ומחשבתו להיות מצוה קרבן מזבח כפרה ושגג ושחט בשבת של"ש בשינוי בעלים או בשינוי קודש ונפסל החטאת בודאי פטור משום דהוי מקלקל בחבורה כיון שנשרף הקרבן בפיסול וז"ב ופשוט. מעתה מבואר היטב פי' התוספתא דאם שחט של"ש ונפסל מהיות עולה לו לקרבן למזבח כפרה אז אין עליו חיוב חטאת של מלאכת שבת. אמנם כששחט לשמן א"כ בשעת השחיטה שעשה המלאכה הי' לשמן אף דאח"כ זרק של"ש ונפסל ולא נתקיים מחשבתו. מ"מ הרי החיוב של החטאת הוא על השחיטה דבהכשר הי' ע"כ חייב חטאת על שחיטה וזו פירושו וביאורו. חייב חטאת מפני שהורצה לבעלים היינו דלא תאמר כיון שזרק של"ש ונתקלקל הקרב א"כ אין כאן תיקון לחייבו . ע"ז כתב מפני שהורצה לבעלים היינו דבשעת שחיטה ששחט לשמן א"כ אז הורצה לשם קרבן והחיוב של המלאכה ששחט בשבת ומש"ה חייב חטאת מה בכך שבזריקה נתקלקל גם כשנפסל בחטאת מ"מ חייב על השחיטה שהי' בהכשר להרצות לקרבן לשם בעלים. אף שאינו דוחה שבת שהוא קרבן יחיד מ"מ עולה לבעלים ואינו נפסל בשביל מלאכת שבת ומש"ה חייב. ועולה יפה דברי התוספתא באין קושי' כלל. ורבינו הרמב"ם שכתב השוחט חטאת בשבת בשוגג של"ש חייב חטאת לק"מ וא"ש דאע"ג דנפסל זה דוקא כששחט לשם מי שמחויב חטאת כמותו. ולמ"ד מקרא וכפר עליו דבשחט לשם מי שאינו מחויב חטאת כמותו כשר הוא כדאיתא שם ריש זבחים אלא שאינו מרצה כמבואר בד' מ"ו יעו"ש וזה כוונת רבינו ז"ל ששחט של"ש היינו בכה"ג לשם אחר מי שאינו מחויב דכשר הוא והוי מתקן דניהו דאינו מרצה מ"מ עכ"פ קרבן כשר הוא ומתקן גמור הוי ומש"ה חייב חטאת וז"ב:

והנה בהא דשחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה מבואר אצלי במק"א להבין הענין דלכאורה יש להתבונן ולחקור כיון דכשר הוא מטעם דאין חולין מחללין קדשים כדיליף שם בגמ' א"כ למה לא עלו לבעלים ואינו מרצה בשלמא בהא דשחט זבחים של"ש יליף מקרא אם לא כאשר נדרת יהי' נדבה ובהא גלי קרא הדין כן ואם לא גלי הי' ס"ד לפסול לגמרי דמינה מחריב אם לאו דגלי קרא אבל בחטאת דקימ"ל דפסול לגמרי ודיקא בשחט לשם זבח אחר אבל בשחט לשם חולין דלאו מינה לא מחריב א"כ מנין לנו לומר דאינו מרצה אחר דגלי קרא דחולין אין מחלל קדשים דלאו מינה אינו מחריב הסברא נותנת דיהי' כשחט סתם ולב ב"ד מתנה עליהם ראויים להיות לבעלים לחובה. ואמרתי הטעם למאי דקיי"ל מצות אינן צריכות כונה אמנם הר"י בשם רבינו שמואל בריש ברכות בסוגיא דפסח אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא. העלו שם דאף דבכ"מ מצאצ"כ זה דוקא בסתם אבל במכוין להיפוך עקרו מהכונה הראוי ומש"ה לא יצא י"ח עייש"ה. מעתה אמינא בזה טעם לשבח דניהו דשחט לשם חולין כשר דלאו מינה לא מחריב אבל מ"מ הכונה של המצוה נגרע ממנו לכן אינו יוצא בו י"ח המצות דרמיא עלי' לצאת י"ח הנדר או החיוב של החטאת המוטל עליו. וא"ש הדבר דכשר ואינו מרצה. איברא דיש לחלק בזה הדבר דכ"ז ניחא היכא שבעל החטאת בעצמו שחט דשחיטה כשרה בזר. שפיר מצינו לומר דגרע כונת המצוה ולא יצא י"ח המצוה והחיוב ולהכי אינו מרצה. משא"כ כששחט אחר שאין לו חלק בהקרבן. כיון דעכ"פ הקרבן כשר דחולין אין מחלל דמינה אינו מחריב מה בכך שהשוחט כיון לשם חולין הרי הבעלים יצאו י"ח שהם לא נקרו וכוונו בה לחובתם נלענ"ד ברור בזה לדינא דמרצה ועלו לבעלים לחובה בשוחט אחר לשם חולין והבן היטב. והנרצה בזה ישבתי קושי' הגאון רע"א ז"ל בפסקיו שתמה מאוד על הרמב"ן ז"ל בר"ה בסוגי' דמנצצ"כ. כתב שם הרמב"ן במלחמות הזובח קדשים בשינוי קודש כשר ואינו מרצה אבל בשוחט קדשים לשם חולין כשר ועלה לבעלים לשם חובתן כדמוכח בפ"ק דזבחים והוא תמוה שהוא כנגד המבואר בזבחים ד' מ"ו להדיא לשם חולין כשר ואינו מרצה והניח בצ"ע ובאמת קושי' עצומה היא וקשה להגי' בכל הדפוסים. ולמה שכתבנו מיושב היטב דבגמ' מיירי כשהבעל הקרבן החטאת שחט בעצמו א"ש דאינו מרצה כמבואר. והרמב"ן ביאר זה הדין מחודש באיש אחר זולת הבעלים ובה"ג משכחת להיות עולה לבעלים לחובתן וז"ב ונכון. וא"ת מהא דאיתא שם במתני' מסיים שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ופירש"י הלכך אי הוי שלא לשמו אע"ג דהבעלים אמרו לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מלתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב. זה לא פירכא לדברי אדרבא סייעתא היא ונהירין לעינים דזה דוקא בשינוי לשם זבח אחר ע"ז קאי המקריב אותו לא יחשב במחשבת עבודה אך בשינוי בזה שפיר אמרינן דעיקר המחשבה אחר העובד ולא בבעלים תליא מלתא. אבל בשחיטה לשם חולין דלאו עבודה דזה אינו מחשבת עבודה הוי אלא מחמת דמחשב לשם חולין ועקרו הכונה לצאת י"ח זה תליא רק בבעלים שצריכים לצאת י"ח וז"ב והבן היטב ומיושב היטב דברי הרמב"ן הנ"ל ולק"מ:

ובדרך אגב הצגתי לפניך דבר קטן כי אין מדרש בלי חידוש ואוסיף ידי עוד נטוי' להעלות על. לוח מה שאמרתי בישוב קושי' עצומה על רבינו הרמב"ם ז"ל בפט"ו מפסה"מ ה' י"א שכתב וז"ל הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לשם זבח אחר בין ששינו לשם חולין פסול שנ' ואמרתם זבח פסח הוא כו' וכבר תמה בזה בה"ז ועיי' במשל"ם שם שהניחו בצע"ג דקימ"ל בחטאת ששחט לשם חולין כשר ובמתני' משוה פסח עם חטאת ויליף מקראי לחטאת ולפסח לפסול של"ש דצריך להיות לשמה למצוה ולעכב ודמי לחטאת ולא מצינו חילוק ביניהם ובחטאת מפורש בגמ' להכשיר בשחט לשם חולין מנין לרבינו ז"ל לפסול בפסח ולשנות דינו מחטאת. ועיי' בכ"מ שם. ולפי המבואר ניחא ולק"מ דהפסח חלוק מדין חטאת דקימ"ל שחטו שלא למנוייו פסול משנה שלימה שנינו בפסחים ס"א וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל מעתה כיון דהפסח ששחט לשם חולין דאינו מרצה ולא עלו לבעלים לשם חובתן א"כ השחיטה היתה שלא למנוייו ממילא פסול הוא. אולם זה דוקא בשחטו בעלים עצמן. אבל בשחט אחר העליתי לעיל דעלה לבעלים אמנם זה דוקא בשער קדשים ולא בפסח שמבואר בירושלמי הובא בס' פנ"י בקידושין פ' האיש מקדש בסוגי' דיליף שליחות מק"פ ועיי"ש דבכל הקדשים לא בעי שליחות להשחיטה זולת בפסח בעינן שליחות להשחיטה מקרא דושחטו יעש"ה. מעתה אם אחר שאין לו שותפות שחט את הפסח והוא שינה מדעת הבעלים ושחט לשם חולין ממילא בטל השליחות ששינה מדעת בעלים וממילא נפסל הזבח ועתה ממ"נ אם שחט בעל הפסח בעצמו לשם חולין אינו יוצא י"ח בו כמבואר למעלה ונמצא כיון שאינו מרצה ואינם יוצאים בו י"ח הוי שחטו שלא למנוייו. ואם אחר שחט ועבר על דעת הבעלים ששלחו שישחוט לשם פסח ושחט לשם חולין נתבטל השליחות דבפסח בעינן שליחות ואם גם דעת הבעלים היו כן לשם חולין הוי כשחטו בעצמו לכן פסול הפסח ועולה יפה פסק הרמב"ם ז"ל ולק"מ. עד שנפלאתי מה שעמדו בקושי' הרים הגדולים הנ"ל. ואני עוד בדרך מרווח יותר אמרתי ישוב נכון ואכמ"ל ולא הצגתי עתה הדברים אך למען חביבותי' דמר שדרש אותי בכך ומלאתי רצונו. ובמק"א הארכתי בענינים אלה. וכאן באתי בעט סופר מקצר:

ועל דבר קושיתו על פירש"י במנחות כ"א ששחטן של"ש הדם יזרוק שלא לשמן. ובריש זבחים איתא שלא ישנה יותר מסברא ומקראי והפליא בזה בלי מצוא ישוב. כן אנכי מפליא על חכמתו שלא דקדק יפה בזה דאין כאן קושי' כלל. דהתם היינו בשינוי קודש. עד"מ שחט עולה לשם שלמים או להיפוך שפיר אמרינן בשביל ששינה פעם א' לשנה וליזל לכן ליזרק לשם מה שהיא מקודם ולא ישנה בה עוד יותר וניהו שלא יעלה לשם בעלים לחובתן אבל עכ"פ כשר הוא לשם קרבן ראשון מה שהי' הוא שיהי' מסברא ומקרא דאי לא לנדר לנדבה תהי' בענין קרבן ראשון. משא"כ בכ"ע כיון ששחטן של"ש דפירש"י שם דאידחי מקרבן צבור תו לא חזי ואיך יזרוק לשם ק"צ אחר שכבר נדחה מהיות עוד ק"צ ע"כ יזרוק דמן של"ש הפי' שלא לשם קרבן צבור והיינו של"ש לשם כ"ע להיות ק"צ לחובתן כיון דנדחה רק יזרוק הדם לשם שלמים בעלמא. והלא זה הדבר מפורש בהדיא בנזיר כ"ח בגמ' ועיי' ברש"י ותוס' שם מבואר כיון דיפר וא"צ לקרבן סתמא שלא לשמן קיימא וגם בכ"ע יזרוק של"ש דתו לא חזי לק"צ וז"פ. ואין כאן קושי' מנזיר והבן. ותו לא קשה מה שעמד על פירש"י יזרוק דמן של"ש ובביצה איתא ברש"י ששחט כ"ע לשם עולה. א"כ איך יזרוק לשם עולה איך יפרנס הגמ' והבשר יאכל ג"כ ממילא מובן דלק"מ וא"ש. דה"פ שלא לשמן היינו שלא לשם ק"צ רק לשם שלמי נדבה והיא היא שהוא שינה ושחטן לשם עולה לא ישנה עוד יותר רק שיהי' לשם שלמים כמוקדם אבל אך לשלמי נדבה ושלא לשמן לכ"ע לק"צ ותו לא מידי:

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה