שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן יב
יושב בסתר עליון יענה את שלומך זך הרעיון כבוד ש"ב הבחור המשכיל ונבון חריף ובקי השנון כמר ארי' ליב יאפוטר ני' מבורשטין:
נעימות ימינך הגיענו. ובדברו חכמתך הנאני. והאותות שאלונו. אם יצא בגזל בשמים והריח בהם במוצשב"ק, הטבת לראות מהא דקיימ"ל קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אך אתה הקשת לשאול אם זה דוקא בממילא אבל כיון שבא לידו בגזלה אפשר אינו יוצא. אני אומר לך ראה מראה בהרמב"ם פ"א מהל' שופר ש"ג. שופר הגזול ותקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל א"כ ממילא גס בהריח הכי הוא שאין בזה משום גזל ובודאי יצא י"ח. ועיי' בהרמב"ם שפירש דברי רבינו ז"ל שמחלק בין שופר למצה ולולב דשם צרין לנגיעה והגבהה לגוף הלולב. משא"כ בשופר דא"צ לנגיעה והגבהה אלא הקול בעלמא ואין בקול ממש ומש"ה יצא ואין בו משום גזל הכי איתא בירושלמי ועיי"ש. וממילא בריח ג"כ א"צ אלא להריח בלי נגיעה והגבהה לגוף הבשמים ודמי ממש לקול שופר דשם גם התוקע יצא כן נמי בזה אף אם גזל הבשמים ג"כ יצא וז"ב:
ובהיותי בזה אגיד לך מה שפרשתי דברי רמ"א ז"ל שם דעמדו המפורשי' שהתחיל לומר דמש"ה יוצא בשופר של עולה לפי שאין בקול דין מעילה והקשה הרי נהנה בשמיעת הקול ותירץ מצות לאו ליהנות נתנו וקשה למה לי תרווייהו. די במה שכתב אין בקול ד"מ וגם במה שמסיים לבד מצות לאו לה"נ. מה זה בא בשתים. וניחא לי לפי מה שמחלק הרה"מ בשם הירושלמי בין שופר ללולב ומצה דהני צריך לגופא והוי מעשה. ובשופר הקול אין בו ממש ולא הוי מעשה כיון דא"צ נגיעה והגבהה ולכאורה תקשי רחמנא קרי מעשה דכתיב יום תרועה יהי' לכם. וכמשפירש"י ביצה כ"ז דשריפת קדשים אינן נתבערי' ביו"ט אפי' ליתן לפני כלבו אסור דהיי מעשה הואיל דאחשבה רחמנא לשריפת קדשי' באש ומכח זה הס' דאחשבה מקרי מעשה אפי' בלי שום מעשה להאכיל לכלבו לבערו מקרי מלאכת יו"ט אפי' בלי שום מעשה כלל. ומצינו כס' זו בגמ' קידושי' נ"ט מחשבת בטומאה כמעשה דמי' דכתיב כי יתן עפ"י מחשבה מקרי מעשה. ושם בתוס' גבי תרומה דכתיב ונחשב לכם מחשבה כמעשה דמיא וא"כ הה"ד ה"נ כיון דיוצא בזה מצות תק"ש נידון כמעשה דרחמנא אחשבה והי' ראוי לומר דמעל בהקדש. והא דקול אין בו משום מעילה זה דוקא בקול ומראה וריח דרשות אינו מקרי ממש. משא"כ בשמיעת קול שופר דמצוה אחשבה להיות כמעשה וראוי שלא לצאת ע"ז שפיר תי' רבינו דמצות לאו לה"נ נמצא כיון דכל עיקר מחשבה כמעשה מחמת חובת המצוה שיוצא בזה. והרי המצוה לאו הנאה הוי דמצלל"נ. אלא דא"כ אכתי תקשי ניהו דמצלל"נ אכתי לא הונח דעכ"פ עבירה הוי מה שגזל מחברו והוי מצוה הב"ע דע"י גזלה בא לידו ע"ז צריך טעמא הראשון דאין בקול משום גזל לא בהדיוט ולא בהקדש וז"ב ונכון והבן. בישוב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל. ובדבר שאלתו בגזל והריח יש לדון משום מצוה הב"ע הואיל דע"י גזל הוי. והנה לדעת תוס' בסוכה דלר"י א"ש מתיך שיוצא בשאול יוצא בגזול ביו"ט ב' ולא חייש משום מצהב"ע דלגבי מצוה דרבנן לא חייש עיי"ש לק"מ אולם בשופר שבא לידו ע"י גזל יש לעיי' לענין מצהב"ע. ונ"ל לפרש דלכאורה יש להתבונן בזה דכתבו התוס' דבדרבנן ל"ח למצהב"ע מצד הסברא נראה להיפיך דלענין מצוה דאוריי' הדוחה לאיסור כמו דקימ"ל עשה דוחה לל"ת אך יש חילוקי' לענין זה דהוי מצהב"ע אבל במצוה דרבנן נגד איסור גזל שהוא מה"ת יותר הי' ראוי שתדחה מצוה דרבנן מפני איסור גזל מה"ת וכשעבר ועשה הוי מצהב"ע ואינו יי"ח. אלא דע"כ לומר כמו שכ' בסוס' סוכה ד"ט דענין מצהב"ע אינו אלא דרבנן ומש"ה לגבי מצוה ל"ג. חיברא נראה לענ"ד לחדש דבר ברור דהא שכתבו בדרבנן לא חייש למצהב"ע לא איירי בעבירה דאורייתא דהיינו גזלה גמירה מה"ת בודאי א"י בזה המצוה. אלא די"ל דאיירי בגזלה דרבנן דהיינו כמו גוזל ע"מ למיקוט וע"מ להחזיר בזה אין עובר על לאו מה"ת ואינו אלא איסורא בעלמא כמ"ש הלח"מ שם בפ"א ה"א וכן משמעות לשון רבינו והטוש"ע בסי' שמ"ח. והא דאיתא בגמ' הלאו ל"ת ע"מ להחזיר אינו אלא אסמכתא. והא דאיתא ביו"ט ראשון מטעם מצהב"ע והיינו ג"כ לא הוה יאוש בלא"ה א"י דבעי לכם. אלא אחר יאוש ממילא היינו דלא לקח ממנו ע"מ להחזיר דאי לא הוי מתיאש הנגזל וע"כ הואיל דמייאש ודאי דיודע שגזל ממנו בגזל גמור אדעתא שלא להחזיר והוי גזל דאוריי' בודאי הוי מצהב"ע אבל בשני יכול להיות בגוונא דלקח ממנו מגזלה רק ע"מ להחזיר ול"ה רק איסורא בעלמא כדי שלא ירגיל עצמו כמ"ש רבינו ע"ז קאי סברת תוס' אליבא דר"י א"כ דכיון דאינו אלא מצוה דרבנן ל"ח למצהב"ע דרבנן (ב)גלל כן בנ"ד ודאי דיצא אלא דאם אפשר למצוא בשמים אחרי' שלא בגזלה יכול לברך עוד הפעם ועמ"ש בט"ז סי' רצ"ו ס"ק ז' ותו לא מידי. ומה שפלפלת בזה מדברי המרדכי גבי שליח. להלכה אין ענין לזה כלל וכלל ואין לדבר מזה:
ומ"ש בתוס' פ' א"נ במה שכתבו דעל עושק לקי והקשה הח"צ הרי הוי לאו שאין בו מעשה ונהנתי בפלפולך ועיי' בפנ"י ודבריך נובעים מדברי הפנ"י. ולכאורה לפי שיטת הרהמ"ג הובא במשל"מ פ"ד מהני מו"ל ה"ג שמפרש אם משכחת העברת הלאו ע"י מעשה אז אפי' כשאינו עובר ע"י מעשה ג"כ לקי דבזה מקרי לאו שיב"מ כגון בחסימה בקול. א"כ לפי"ז לק"מ כיון דמשכחת עושק ע"י מעשה כגון שחטף הפעולה בלי שכירות א"כ לדידי' לא מקרי לאו שאב"מ. וי"ל דתוס' הנ"ל אזלו בשיטה זו. אכן מצינו שיטה אחרת בהיפוך והוא שי' הרא"ה בחינוך סי' שמ"ה שמ"ו ועוד יתר מקומן של שבחים דבלאו שאב"מ אפי' כשעושה לא לקי ועיי' בשעה"מ פ"א מהל' חו"מ ה' ג' שהאריך שם ונדחק לישב שלא יהי' נסתר מחמתו יעי"ש. ואני אמרתי במק"א שהחילוק מבואר ויובן חילוק ברור דהיינו כשהלאו נאמר עיקרו בגוונא שאין בו מעשה רק דמשכחת ג"כ לעבור עפ"י מעשה אזלינן בתר עיקר הלאו ולא לקי בכל גוונא. הואיל דעיקר הלאו נאמר רק לאיסור ולא למלקות אכל כשעיקר הלאו מתחלה נאמר על שני אופנים אז פשיטא דאם עשה במעשה לקי ואם שלא עפ"י מעשה אינו לוקה כגון בחמץ איסור ב"י וב"י על שני אופנים נמצאים הן כשנשאר חמץ בביתו מעיקרא או שעושה חמץ בזמן האיסור או שקנה במועד חמץ ושניהם שקולים נמצאים ונאמר ב"י וב"י אז שפיר פסק רבינו הרמב"ם ז"ל בעשה עיסה בפסח או בקנה לוקה. וממילא כשלא עשה רק שנשאר בביתו מקודם ע"ז אינו לוקה. וזה החילוק דוק ותשכח בכמה מקומות והשוות דעת כל הפוסקי'. ואם עיקר הלאו נאמר שלא ע"י מעשה רק דמשכחת גוונא שיעשה בה מעשה בזה אזלינן בתר עיקר הלאו דלא נאמר רק לאיסור ולא למלקות. כזה העלתי במק"א. ועשיתי כלל גדול בכ"מ. ודעת לנבון נקל גבי עושק דניהו דגוף הלאו של עושק היינו שלא עפ"י מעשה שכובש שכר שכיר. וראוי שלא לקי גם כשעובר במעשה אבל כיון דאפקא רחמנא איסורא דעושק בלשון לא תגזול דהלאו של לת"ג הוי רק עפ"י מעשה כמו ויגזל את החנית ומדאפקא רחמנת עושק בלשון לת"ג לקי אפי' על עושק לחודא בלי מעשה. וזה שכ' המהרש"א כיון דעושק באא"ע מלת"ג לקי. ויש להאריך בפרט זה ואכמ"ל דלא כתבתי כאן רק מה שפלטה הקולמס רק כדי למלאות שאלתך בקצרה שלא להשיב פניך ריקם. דברי ידידך :