שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן יא
שבת ד' ע' חלוק מלאכות מנ"ל א"ק מחללי' מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חילול א' ואם אין ענין למזיד שנ' כל העושה בו מלאכה יומת תניהו ענין לשוגג יומת בממון. וקשה לי אמאי שבק קרא דפ' כי תשא דאיירי בי' ונקט קרא דפ' ויקהל הלא גם בפ' זו יש יותר קרא דבפ' כ"ת כתיב ב' קראי מחללי' מות יומת והדר כתיב כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת וביותר קשה בקושי' התוס' אמאי קאמר אם אין ענין למזיד מכח קרא אחרינא הלא בלא"ה בודאי אין ענין למזיד דבתרי קטלה לא קטלי ותי' דאם לאו קרא הו"א דברה תורה כלשון בני אדם. ומעתה ע"כ עיקר הוכחה כדי ליישב דמייתרו קראי. וממילא מוכח דקרא בשוגג והרי אכתי לא מיושב שני כתובים הבאים כאחד בפ' כ"ת הנ"ל ונמצא עדיין הקושי' שכב כחומה. ונ"ל ליישב על נכון עפ"י המבואר בחולין ק"א שבת ויו"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע פליגו בה אביי ורבא דלאביי פטור משום יוה"כ דשבת קביעא וקיימא ויוה"כ ב"ד דקא קבעי לה אמ"ל רבא סוף סוף בהדי הדדי קאתי וחייב שתים וגם בהזיד בשבת ושגג ביוה"כ חייב על יו"כ ובתוס' שם דהוי שב מידיעתו מכח דיוה"כ חמירא לי' לאינשי משום דיום מחילה וכפרה ובהיפוך בהזיד ביוה"כ ושגג בשבת לא נמצא מבואר אם הוי שב מידיעתו מכח דשבת חמיר דבסקילה או דלמא יוה"כ חמירי להו לאינשי מכח הכפרה וסליחה כס' תוס' א"כ בהזיד ביוה"כ י"ל ולפי סברא זו דל"ה שב מידיעתו לגבי שבת ויש לעיין בזה. והנלע"ד לומר דבר נכון דלק"מ למאי דאיתא בריש כריתות ד"ג דמצריך לי' קרא לאחותו מן האב ומן האם לומר דאין עונשין מן הדין ולא ידעינן מאחותו לחודא מן האב גרידא ובתוס' שם דא"כ תקשי הא דכריתות כ"ג יש אוכל אכילה אחת וחייב חמשה חטאות ואשם תקשי איך נדע הדבר לחיובא כיון דחמירא ואין עונשין מה"ד ותי' דל"ד דוקא באחותו שהיא משם א' ואיסור א' ע"כ מאחותו מצד א' לחודא לא ידעינן לאחותו מב' צדדים הואיל דחמיר ואעמה"ד. אי לאו קרא מיוחד לזה לחיובא. משא"כ בהא דאכילה הוי איסורים שונים בשביל זה לא הוי אמרינן בזה אעמה"ד דלא גרע מאם אכל כזית מכ"א לחודא וגם באכילה אחת חייב על כלם עיי"ש:
ומעתה הנה יש לדון בשבת ויוה"כ ביחד שפיר יש לומר דניהו דשבת לחודא ו ויוה"כ לחודא חייב אבל ששניהם בהדדי קאתי בודאי חמירא טובא לא הוי מחייבינן לי' אי לאו קרא דאין עונשין מה"ד דזה דמי לאחותו כיון דאיסור א' הוא שבתון דשבת ויוה"כ שניהם ביחד בודאי חמיר טובא מכ"א לחודא והבן בסברא זו ויש לומר מהא דמגלה קרא במחלל שבת לבד חייב מיתה או בשוגג חטאת אבל כשחל גם יוה"כ לא נתכפר לי' בעונש זה וכס' מהרש"א בסנהדרין ס"ג בטעם דאין עונשין מה"ד דבמלתא דחמיר לא נתכפר בעונש המבואר על הקל ממנה:
ומעתה א"ש הסוגי' דלא מייתרי קראי דהא דפ' כ"ת כתיבי תרי קראי מצריך צריכא דקרא א' מחללי' מ"י קאי על שבת לחודא כדאיתא וקרא השני וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת זה קאי על שבת ויוה"כ בהדי הדדי. דיוה"כ איקרי שבת שבתון וקמ"ל קרא דגם בשניהם יחד מתכפר לי' כמו ביום השבת לחודא או יוה"כ לחודא וגם אם נימא דמות יומת שפיר אתי לאשמעינן דאם שגג בשניהם חייב שתים אבל אכתי לא שמעינן חילוק מלאכות. ולהכי קאמר אם אין ענין למזיד מכח דכתיב קרא אחרינא בפ' ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת דמיירי במזיד והני קראי בשוגג ויומת בממון ומוכח חלול מלאכות מקרא קמא מחללי' מות יומת וקרא ב' קאי על שבת ויוה"כ דג"כ חייב על שניהם ואשמעינן טובא דלא הוי ידעינן זה אי לאו קרא מכח דאין עמה"ד וכמבואר. וממילא ל"ק קושי' תוס' דע"כ מוכרח לומר דאם א"ע למזיד מחמת קרא ולא מכח דבתרי קטלי לא קטלי' דע"ז י"ל דמיירי לענין שוגג אבל דוקא לומר בשבת ויוה"כ חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אבל מ"מ חילוק מלאכות לא הוי ידעינן. ומש"ה צריך לומר דוקא דאם אין ענין גם לזה דכתיב קרא אחרינא למזיד בפ' ויקהל. וע"כ הני תרי קראי דבפ' כ"ת מיירי לענין שוגג מות יומת לממון וחילוק מלאכות מוכח מן מחללי' מ"י וקרא השני לשבת ויוה"כ וז"ב ונכון ודו"ק:
והשתא לפי"ז ממילא מיושב קושי' תוס' בחולין בהזיד בשבת ושוגג ביוה"כ דחייב ולא הוי אינו שב מידיעתו משום דשבת חמיר דבסקילה ז"א דמ"מ שב מידיעתו הואיל דשבת ויוה"כ שניהם ביחד חמירא לי' טובא מן כ"א לבדו דשייך גבי' אין עונשין מה"ד כמו באחותו מב' צדדים ועדיף מיני' טובא שבת ויוה"כ ביחד והבן היטב כי זה ברור ונכון ואין קושיא כלל. וממילא גם בהזיד ביוה"כ ושגג בשבת דחלוק גדול מאיסור א' לבדו לשניהם ביחד וז"ב ונכון:
וגם יש להבין לפי"ז לפשוט האיבעי' דמספקו להו קצת פוס' אי יש חלוק מלאכות ביוה"כ כמו בשבת דכיון דביו"ט אין חלוק מלאכות אפשר גם יוה"כ אין ח"מ כמו בשבת ולדברינו ניחא דכיון דקרא הב' שבפ' כ"ת מיירי בשבת ויוה"כ וכתיב בו כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת דהיינו בממון וריבתה התורה מיתות הרבה בחילול א' וקרא אותו ביום השבת הרי דח"מ גם ביוה"כ והבן ודוק. ולאביי דסובר בחולין דשבת רביעא וקיימא ולא חל יוה"כ על שבת ואינו חייב אלא משום שבת. וקשה אליבי' קרא השני בפ' כ"ת הנ"ל וצריך לומר דבלא"ה תקשי לדידי' מתני' דכריתות יש אוכל וקאמר ר"מ אם היתה בשבת והוציאה בפיו ודייקינן בגמ' למ"ד יש עירוב והוצאה ליוה"כ דרפרם בדותא הוא. א"כ אמאי לא קתני אם הוציאה סתם וע"כ משני דהיינו דאם הי' בשבת גם שתים מחויב מלבד יוה"כ חייב משום שבת ולאביי אינו חייב אלא משום שבת לחודא דיוה"כ אין חל על איסור הוצאה בי"כ ובי"כ אינו מוסף אלא הוצאה א' א"כ תקשי למה לי אם היתה בשבת ולא תני סתם אם הוציאה בפיו אולם יש לומר דניהו דאביי סובר דבשניהם ביחד אינו חע"א ואינו חייב אלא על שבת זה דוקא בעשה מלאכה אז אין איסור הוצאה או מלאכה דיוה"כ חל על איסור מלאכה דשבת אבל כשאוכל האכילה ובהאי אכילה הי' גם איסור הוצאה הרי ע"כ חייב משום יוה"כ על האכילה א"כ י"ל דחייב על ההוצאה משום יוה"כ מכח מגו ועדיף מכולל ומוסף ובזה אביי מודה. ומעתה י"ל אליבא דאביי בזה מוקי קרא השני דבפ' כ"ת כגון העושה מלאכה בשבת ויוה"כ ויש בו גם איסור אכילה כמתני' דכריתות ובזה אשמעינן קרא דיש חילוק מלאכות ביוה"כ כמו בשבת וז"ב ונכון והבן:
ובגמ' שם ותיפוק. לי' חילוק מלאכות מהיכא דנפקי לי' לר"נ דתני' ר"נ אומר ל"ת אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת"ל לפי שנ' ויקהל משה אלה הדברים אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני יכול עשאם כלם בהעלם א' אינו חייב אלא א' ת"ל בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כלן אינו חייב אלא אחת ת"ל לא תבערו הבערה בכלל היתה כו' חל עלינו לבאר פי' הסוגיא מה זה שהביא מתחלה קרא דל"ת ושבקי לקרא זה והתחיל לומר יכול שאינו חייב עכאו"א והחל להוכיח מקרא דבחריש ובקציר ודחי והדר לקרא קמא והוא שפת יתר בגמ' וכן עמד הגאון פנ"י ז"ל. וגם קשה קושי' תוס' דלפי המסקנא קשה דיש שלשה כתובים הבאים כא' ואם תאמר בחריש ובקיצר להא דר"ע ור"י א"כ היכי בעי למילף מעיקרא הא לא אתי להכי והיינו קשה ביותר מה זה דקאמר ועדיין אני אומר דעל החרישה ועל הקצירה חייב שתים ועל כלן לא והרי כיון דמדחה דמקרא זה לא יכול למילף וע"כ בהאי דחוי בעי למימר דקרא לאו להכי הוא דאתי א"כ מנין לו לומר דגם על חרישה וקצירה חייב שתים והכי הו"ל למימר ועדיין אני אומר דקרא בחריש ובקציר איירי בענין אחר להא דר"ע ור"י ואכתי חלוק מלאכות לא ידענא כלל וכדבעי לומר מעיקרא וצריך ביאור לפרש הסוגיא:
ומקודם נראה ליישב פירש"י ז"ל שמצינו סתירה בדברי מאור עינינו רש"י ז"ל בפי' של חילוק מלאכות למ"ד לחלק יצאת והוא ביבמות ד"ו ב' פירש"י לחלק שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות לכך יצאה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב כרת וסקילה כו' ובפסחים ד' ה' ב' גבי ש"מ מדר"ע תלת וש"מ הבערה לחלק יצאה ופירש"י ר"נ אומר לחלק יצאה שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכלהו וחד כרת לפיכך פרט בה בפ"ע כו'. וצריך להבין הסתירה ברש"י ז"ל ונלע"ד לומר דבר נכון וברור בעז"ה:
ובטרם אמינא ליישב קושי' הגאון רי"פ דמדקדקים בתוס' בסוגי' שהקשו למ"ד הבערה ללאו יצאה וא"ת והא איצטריך למכתב לא תבערו משום סיפא דקרא דכתיב בכל מושבותיכם דדרשינן ביבמות ובסנהדרין דאין רציחה דוחה שבת ועיי"ש. וקשה דמשמע מסדר לשון התוס' בשמעתין דהך קושי' איני אלא למ"ד ללאו יצאת. הלא למ"ד לחלק יצאה ג"כ קשה ומה חילוק ויש להעיר בדקדוק זה כי פלא הוא. ולכאורה לפום רהיטא יש לומר אדרבא למ"ד ללאו יצאה לא תקשי רק למ"ד לחלק יצאה. דיותר איצטריך לימוד דרציחת ב"ד בהבערת ב"כ אינו דוחה שבת למ"ד ללאו יצאה. דכיון דסובר דבהבערה אינו אלא לאו אזהרה לחוד. א"כ ודאי דהוי ס"ד לומר דדוחה שבת כיון דאית לן מכלאים בציצית מצות עשה דוחה ללא תעשה ואם שהבערה ג"כ אינו אלא אזהרה בעלמא ולא מיתה וכרת הו"א דדחי לל"ת דשבת ולהכי איצטריך קרא לומר דל"ד א"כ לא תקשי לדידי' מנין לומר דללאו יצאה. די"ל דמיני' ש"מ מדכתיב בכל מושבותיכם להורות דל"ד ש"מ דאינו אלא לאו ע"כ שפיר איצטריך לומר דל"ד משא"כ למ"ד לחלק יצאה והוי לאו שיש בו מיתה א"כ למה לי בכל מושבותיכם דמנין לנו לומר מה לי איסורא רבא ומה לי איסורא זוטא. א"כ מדכתיב בכל מושבותיכם יש לנו ללמד דהבערה אין בו מיתה וכרת ומצד הסברא הפשוטה בודאי חלוק בין ל"ת דאין בו מיתה לל"ת שיש בו מיתה ומכלאים בציצית דשמעינן דעשה דוחה את ל"ת חדושא הוא דחדית לן רחמנא ואין לך בו אלא חדושי' כך הי' עולה לכאורה. אלא דז"א. דבמיתות ב"ד קאמר ביבמות דלא הוי משום מלאכת הבערה אלא משום מבשל דמה לי בישול פתילה או בישול סימנים א"כ מעתה לשניהם הקושיא בשוה מנין לנו אם ללאו או לחלק יצאה הבערה כיון דקרא לא מיותר הוא דאיצטריך לרציחת ב"ד בבישול פתילה. אמנם באמת לאחר ישוב הדבר נכון דבשמעתין אינו מקשה אלא למ"ד הבערה ללאו. ולמ"ד לחלק יצאה לק"מ דלכאו' צריך לדעת בזה דקימ"ל בכל דוכתי עשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית אמאי לא ילפינן מהאי קרא דמושבותיכם דמוכח דעשה דרציחת ב"ד אינו דוחה לל"ת. ואדיליף מדכלאים בציצית נילף מרציחת ב"ד. וכן הקשו בתוס' ביבמות אלא דל"ק כמבואר בתוס' דלפי המסקנא בודאי חלוק גדול מאסורא רבא לאיסורא זוטא. ומכלאים ילפינן דעשה דוחה ל"ת שאין בו מיתה ורציחת ב"ד דאינו דוחה לשבת דהוי ל"ת שיש בו מיתה וכרת. וע"כ צריך לחלק בהכי כדי שלא יהי' סתירה בדאורייתא מכלאים בציצית להא דרציחת ב"ד. על כרחינו מחלקים בהכיו הסברה נותנת לכך. והנה בשמעתין לפי פי' התוס' דקאי הכא לגי' המכילתא דהו"א מכח מנינא דאלה הדברים דאינו חייב מיתה כי אם כשמחלל שבת בכלן ביחד דוקא ולא במקצתן ועי"ז בעי חלוק מלאכות מקרא דלית ללמד על הכלל דלכ"א יש מיתה וכרת. וממילא בשוגג חטאת. א"כ א"ש דברי תוס' שהעמידו קושיתם רק על מ"ד ללאו יצאה אבל למ"ד לחלק יצאה לא תקשי מידי דמנין לנו לחלק כיון דאיצטריך קרא לומר דרציחת ב"ד אינו דוחה שבת. ז"א אדרבה מני' ומני' מסתייע מלתא. דש"מ דקרא ל"ת ללמד יצא לחייב מיתה על חלול א' ולא בעי כל המלאכות ביחד. דאם נימא דאין בו מיתה רק כשמחלל בכל המלאכות דוקא ובאחד אינו חייב מיתה א"כ תקשי דיש סתירה בתורה דגבי כלאים בציצית גלה דעשה דוחה ל"ת ובכאן גלה דאינו דוחה. אלא ע"כ ש"מ דלחלק יצאה ורישא דקרא מוכיח דכל איסור מלאכה מיותרת חייב מיתה וניחא שפיר דל"ק מהא דכלאים בציצית ומש"ה איצטריך לומר בכל מושבותיכם שלא תאמר מה לי חומרא רבא ומ"ל חומרא זוטא וכדי שלא תטעה כתיב קרא דכל מושבותיכם ולפי"ז ל"ק קושיתם כ"א למ"ד דללאו יצאה קשה טובא מנין לך וז"ב ונכון והבן:
ובזה מתורץ גם קושי' הלח"מ על רבינו הרמב"ם בריש ה' יו"ט שכ' הרמב"ם דביו"ט הבערה מותר לגמרינם שלא לצורך וכ' המגיד בטעמא דכתיב בלאו דהבערה ביום השבת דמיותר הוא דאיירי התם בפרשה זו בשבת. ע"כ ש"מ דהיינו דאיסור הבערה אינו אלא בשבת ולא ביו"ט. והקשה ע"ז הלח"מ דא"כ איך מוכח מזה דללאו יצאה או לחלק יצאה כיון דאיצטריך קרא ע"ז להתיר הבערה ביו"ט ואימא כלה להכי הוא דאתי עיי"ש בלח"מ. ולפי הוצעת דברינו ניחא ולק"מ ועולה יפה שי' רבינו ז"ל בטעמא דהמגיד משנה ז"ל. דהנה בפסחים מ"ז איתא דקיי"ל חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט דבעשה ביו"ט כמה מלאכות יחד בב"א אינו לוקה אלא ארבעים. ומעתה הנה הדבר תלוי בהך פלוגתא למ"ד הבערה ללאו יצאה א"כ כשממעט בקרא ביום השבת דייקא ממילא ממעט יו"כ מכל האיסור הבערה לגמרי דביו"ט אין אזהרה למלאכת הבערה. ולמ"ד לחלק יצאה הנה להך פי' דמכילתא דלא תאמר שאינו חייב מיתה כי אש כשעושה כל המלאכות וללמד דחייב מיתה על כל יחידית ע"כ אין לומר דממעט מזה יו"ט דבלא"ה ביו"ט אין חיוב מיתה גם כשעושה כלן בב"א. וע"כ הך מיעוטא דממעט יו"ט היינו להתיר הבערה ביו"ט ואין לומר דלמא כלה להכי הוא דאתא ומנין שחייב מיתה במלאכה יחידי ז"א דזה מוכח ע"כ מהא דכתי' בכל מושבותיכם לומר דרציחת ב"ד א"ד שבת ותקשי סתירה לזה מהא דכלאים בציצית וכמבואר א"כ שפיר מוכח תרוייהו מהאי קרא ולהך פי' לחלק דהיינו לומר על כל הל"ט מלאכות דחייב בעשה כמה. מלאכות ביחד בהעלם א' לחייב כמנין המלאכות חטאות בשוגג ג"כ שפיר מוכח דאז ע"כ נימא דהא דממעט ביום השבת היינו לא להתיר הבערה ביו"ט אלא להורות דחלוק מלאכות לשבת ולא ליו"ט. ונמצא העולה עתה בידינו דלמ"ד ללאו יצאה או להפי' של חלוק מלאכות כפי' של גי' המכילתא לק"מ דשפיר ע"כ קרא מוכיח ע"ז וז"ב והבן היטב ודו"ק:,
ומעתה מיושב דברי רש"י ז"ל ביבמות דפירש"י לחלק יצאה היינו שלא תאמר דאינו חייב מיתה רק בשעושה את כלן דזה שפיר מוכח מקרא דל"ת וא"ל דלמא קרא אתי להתיר ביו"ט הבערה שלא לצורך אבל מיתה אין בו בשבת במלאכה יחידית ז"א דא"כ תקשי מקרא דמושבותיכם כמבואר אבל האי לימוד על הכלל כולו דחייב בעושה כמה מלאכות חטאות כמנין המלאכות בשוגג דזה לא מוכח מהאי קרא כיון די"ל דאצטריך קרא להתיר ביו"ט הבערה אבל על חלוק מלאכה במזיד שפיר מוכח מהא דמבואר שמה בסוגי' דמושבותיכם. אבל בפסחים אליבא דר"ע דסובר דהבערה הוי אב מלאכה גם ביו"ט לאיסור וקאמ"ר דש"מ דסובר ר"ע לחלק יצאה לא מצי, לפרש חלוק מלאכות על מזיד לומר דחייב מיתה על כל מלאכה דא"כ מה ממעט ביום השבת הלא ביו"ט בלא"ה אין איסור מיתה וע"כ ימעט יו"ט מכל האיסור לאו של הבערה ור"ע קאמר ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה גם ביו"ט דמוכיח מזה דתשביתו אינו ביו"ט הראשון ע"כ פירש"י אליבי' דחלוק מלאכות היינו בשוגג לחייב מנין חטאות כמנין מלאכות שעשה בהעלם א'. ומעתה ממילא כשממעט יו"ט היינו רק מחילוק מלאכות לענין מלקות דאח"מ לענין יו"ט אבל האישור כדקאי קאי ושפיר קאמר ר"ע דתשביתו ע"כ אינו ביו"ט אלא מעיו"ט ועולה יפה פירש"י ולק"מ ודוק היטב:
אלא דלפי"ז תקשי לדעת רבינו הרמב"ם ז"ל דפוסק חילוק מלאכות לשבת ואין ח"מ ליו"ט א"כ מנין לו להתיר הבערה ביו"ט דלמא קרא לא ממעט יו"ט אלא מחילוק מלאכות וכמו לר"ע ואמאי פסק רבינו ז"ל דלא כר"ע בזה. אמנם נלע"ד לומר מקודם ליישב הסוגי' דשמעתין הנ"ל לפי המבואר מפורש הסוגיא היטב דמעיקרא לא הי' ס"ד דנילוף מן קרא דל"ת לחילוק מלאכות די"ל דהקרא אינו מיותר ולא יצא מן הכלל דאיצטריך קרא למעט יו"ט מהבערה דמנינא דקרא ל"ט מלאכות מורה דאין חלוק מלאכות כפי פי' המכילתא. ונמצא טרם שנדע משום מקום חילוק מלאכות ל"ה דרשינן ל"ת שיצא מן הכלל לח"מ אלא אמרינן דל"ת איצטריך להתיר הבערה ביו"ט. אבל כיון דכתיב בחריש ובקציר דלא איצטריך והיינו דיותר מסתברא לאוקמי קרא דבחריש ובקציר לחילוק מלאכות מלומר לדבר חדש לענין שביעית או לומר דקצירת עומר ד"ש. דזה דבר זר והדבר מובן ממילא דטפי עדיף לי לאוקמי לענין ח"מ ומיירי בשבת לחייבו בעצמו אבל ע"ז קאמר שפיר ועדיין אני אומר דבחריש' וקצירה חייב ולא נלמד מיני' לכל המלאכות כמו שפירש"י או משום דל"ה דבר שיצא מהכלל או משום דהוי שני כתובים א"כ מהא ליכא למשמע לכל הכלל אבל עכ"פ שוב איכא למשמע מקרא דלא תבערו שיצא מן הכלל ללמד לחילוק מלאכות. כיון דעכ"פ שמעינן בחרישה וקצירה דחייב שתיים א"כ יותר מסתברא לאוקמי קרא דל"ת לחילוק מלאכות וביום השבת ממעט ביו"ט ח"מ דוקא לפי הס"ד דלא ידע משום מקום עדיין חלוק מלאכות ל"ה דרשינן ל"ת על חילוק מלאכות אלא דאמרינן דכל הקרא אתי להתיר הבערה ביו"ט אבל כיון דדרש קרא דבחריש ובקציר דיותר מסתברא לאוקמי על ח"מ מלדרש על קצירת העומר א"כ כיון דיש מקום דל"ט מלאכות לאו דוקא כולן א'. א"כ ניהו דמקרא בחריש ובקציר ליש לכל הכלל אבל עכ"פ נשמע מיני' דקרא דל"ת יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לאשמועינן חילוק מלאכות. ומעתה כיון דדרשינן ל"ת על חלוק מלאכות מעתה יש לנו לומר בחריש ובקציר לקצירת העומר כדי שלא יהיו שני כתובים והבן היטב כי דבר ברור ונכון הוא בפי' הסוגי' ועולה יפה פירש"י ז"ל ול"ק קושי' תוס' ודוק היטב:
אולם עוד י"ל לולא דברי רש"י ז"ל נראה לפרש דעת רבינו הרמב"ם ז"ל והיינו לפי מה שכ' בתוס' אמאי דנקט ועדיין א"א דעל חרישה והקצירה חייב ולא אמר אחת ודייקו מהא דכתיב בחריש ובקציר ולא כתיב חריש וקציר יותר הב' מורה דתרי מילי נינהו. והנה אימא מלתא דר"ע דדריש לענין תוספות שביעית א"ש מה דכתיב ובקציר דתרי מילי נינהו בחריש היינו לתוספות שביעית שלפניו בחריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית ובקציר לת"ש שלאחריו קציר של שביעית שנכנס לשמינית אבל ר"י דדרש לענין קצירת העומר דדחי שבת קשה למה לא נאמר בחריש וקציר ג"כ הוי דרשינן יפה קציר דומיא דחריש של רשות דוקא יצא קציר מצוה ד"ש וראוי לעורר בזה אבל מזה נראה בעליל דניהו דדרש הקרא לענין קצירת העומר אבל מ"מ גם זה נדרש דעל חריש וקציר חייב ב' ותרוייהו איכא למשמע אבל שפיר פריך דכיון דקרא אינו מיותר ול"ה דבר שיצא מן הכלל ללמוד על הכלל כולו. ומעתה לפי"ז תקשי איך יליף מל"ת ח"מ הרי גבי חרישה וקצירה ג"כ נשמע מיותר הב' דחייב שתים א"כ הוי חו"ק עם לאו דל"ת שני כתובים הבאים כאחד ניהו דחו"ק לחודא ל"ה ב' כתובים כיון דאיצטריך קרא לקצירת העומר אבל מ"מ גלי קרא בחו"ק דחייב ב' א"כ הבערה ג"כ מורה דחייב עלי' ושוב הוי ב' כתובים ואיך נלמד על הכלל כלו. ומעתה ע"כ צריך לומר דלפי דמסיק דיליף ח"מ מהבערה אוקמי קרא דחו"ק לר"ע על ת"ש ולא קאי כלל על שבת והעולה לפי"ז דהדבר תלוי בהא פלוגתא דלר"ע דקאמר חו"ק אתי לת"ש וקרא דהבערה לח"מ ללמד על הכלל כלו ומיעוט דיום השבת למעט יו"ט מח"מ אבל לר"י דמוקי קרא בחוב"ק לשבת ולקצירת העומר א"כ הוי עם הבערה שני כתובים וע"כ ל"ת לא קאי לחילוק מלאכות כלל אלא או ללאו או לח"מ על מזיד כמו שפירש"י ביבמות הנ"ל וממילא מיעוט של יום השבת ע"כ ממעט הבערה מיו"ט דמותר. ומעתה א"ש ולק"מ דבפסחים קאמר אליבא דר"ע ורבינו הרמב"ם ז"ל פסק כר"י דקצירת העומר ד"ש ומיושב הכל והבן היטב ודוק היטב כי קצרתי ודבר חריף ועמוק הוא: