שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן י
שאלה מכבוד ידידי הרב החריף הגביר כ"ש מו"ה זלמן ה"ט ני'
בדבר שקנה מאת האדון דפה חצי העיר והרחיים והנהר והשדות הכל נשאר בשותפות עם האדון ועתה נצרף לתקן הנהר מקום מוצא המים ביציאה וכניסה הנמשך להרחיים כיצד יתנהג בשבתות בימי משך התיקון ואי אפשר להפסיק ממלאכ' בשבתות והפועלים שכר פעולתם יקחו חלקם מדי יום יום והבע"מ שהוא על גביהם הוא בקבלנות:
תשובה ההיתר שעשה ע"י ידידנו הרב החריף רי"ז נ"י בהתנו וביטל הקנין שמקודם והותנו שעבודת השבת יהי' שייך להאדון השותף. הנה לא די שאין בזה היתר בנ"ד. ולא עוד אלא דגרועי גרעי. ותיכף בשמעי ממנו זאת גערתי בו שחלילה וחלילה לסמוך ע"ז. ונכשל בח"ש בפרהסיא דבאמת לדברי הר"ן הובא בב"י ורמ"א א"צ כלום דשותפות עכו"ם מהני דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד וכ"ז היכא דלא הי' חלוקה ועל שניהם מוטל את העבודה בכל ימות השבוע ונכרי עושה ע"ד דנפשו בע"כ דישראל ואין שומע לו לנוח בשבת מותר לישראל ליהנות מהמלאכה בהבלעה כמבואר בפוסקים. אבל עתה שהוא עשה חלוקה וכנגד מלאכתו בשבת שייך לישראל עבודת חול ושוב נהנה הישראל דמשביח חלקו בעבודתו והוי כשליחו א"כ גם לפי דברי הר"ן ז"ל אסור בזה. ועיי' במג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ג והבן:
וההיתר שלו בהתנו אינו אלא לענין זריעות שדה או רווחים שיעלה מן התנור ורחיים ע"ז שייך לומר דהתנו מתחלתו שכל הרווחים של שבת יקח הנכרי לבדו ואין לישראל שום חלק במעשה של שבת כמבואר ברש"י והב"י בשם כמה פוסקים אבל לא כן בבנין בית או שבנה רחיים מחדש או תיקון הנהר דל"ש בזה ענין חלוקה איך נימא חלק של ישראל בחול הרי הנכרי עושה לו בשבת להעמיד רחיים או נהר והוא בשביל ישראל להשתמש בו בימות החול ונמצא עושה שליחותו ונהנה הישראל במלאכת שבת שעושה לו בשבילו ואין זה היתר זולת מכח הר"ן וסייעתו דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. אבל אחר שחלק אותם א"כ זה ההיתר אינו ובפרט בנ"ד כאשר יבואר ויעויין היטב בתוס' ספ"ק דע"ז ואין הזמן גרמא להאריך עתה. וגם איך ביטל המכירה שמתחלתו שנעשה הקנין מקודם שקנה הישראל והאדון חצי העיר וכל סביבותיו וכל מוצאיו ומובאיו ומקוים עפ"י ערכאותיהם ובכתבים המפורסמים בקאנטראקטין בנמוסיהם. ובזה נתבטל הקנין דמעיקרא שנעשה בכל תוקף ועוז ולא החזיר האדון דמיו ואין לדמות שטר מכירה שעושים מחמת חמץ בפסח. חדא דשם מהני גלוי דעת בעלמא דבלא"ה חמץ א"ש כס' הר"ן ריש פסחים. שנית מפני חומר האיסור הישראל גמר ומקנה כאשר יסלק לו הנכרי דמי המכירה בודאי יתן לו המכירה כגון השורים וכדומה בלי עכוב וברצון ע"מ כן מכר לנכרי ואין בו משום הערמה. משא"כ בזה שלא נתבטל הקנין כלל רק שהקנה לו בכתב יהודי ותיכף באותו מעמד הוחזר הדבר ונעשה כחוכא ואטלולא ולא בטל כלל ומה בכך שהגיד לו עתה חלקך תהא בשבת. וזו ששנינו לא יאמר לו טול וכו'. וביותר הדבר קשה שידוע דאין כסף לאדון זה והוא גברא ערטלאי ערל ערום בחוסר כל ושוגה ביינו תמיד וכל הפעולות ועשיות לצוות לפועלים ולשכרם ולתת דמי מלאכתם ולקנות כלים ובהמות וכל העסק הכל עפ"י פקודת ישראל ובמצותם והם נתנו כספם בתשלומי פעלם ועצים ואבנים הכל בכסף אשר הם נותנים ובשבר אשר הם שוברים מכיסם בלי דעת האדון הערום הזה. א"כ איך מלאו לבו להקל מבלי עצה וענין היתר. ואין שליחות לנכרי והוי כל עשיות להם לבדם ויש שליחות לחומרא ע"כ צריך עצה לבל יכשלו ח"ו בח"ש בפרהסיא לאנשים יקרים האלה. והן היום ראינו דברת קדשו מאת הרב הגאון מה"ד מלבוב ני'. וראיתי שמה מה שחקר כ"ת במה דכתיב ושורך יש למעט שותפות נכרי כמ"ד בחולין פ' ראה"ג בכמה דברים למעט שותפות עכו"ם. הנה באמת לא ראיתי מפורש בשום קדמון ואחרון להעיר בזה לדרוש הקרא ושורך ועבדך למעט שותפות משביתת בהמתו ושביתת עבדו כמו שפירש"י בחולין שם צאנך דגנך כסותך ביתך דהיינו המיוחד לך. ולמה לא נאמר גם בשביתת בהמתו ועבדו כן. ואני הוספתי לעורר מהא דבכורות ט' לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים ופירש"י כגון בכור בהמה שיש בו שותפות עכו"ם וכו' ובשביתת בהמות ועבדים ג"כ כתוב בלשון יחיד שורך ועבדך. וניהו דלמעט שותפות ישראל לא מצינו למדרש כמו שפירש"י בחולין קל"ה ז"ל אבל דישראל מיוחד לך קרינן בי' הואיל דשניהם בני חיוב וכל ישראל קרוים בלשון יחיד עכ"ל. אבל עכ"פ למה לא נמעט שותפות נכרי מדלא כתיב שור ועבד דאז יהי' במשמעות שור ואפי' מקצת שור עבד אפי' מקצת עבד כמו שה אפי' מקצת שה דאו"ב. ובכור ואפי' מקצת בכור דריש בכורות.
והנה בהשקפה ראשונה עלה ברוחי לומר דגם בלא מיעוטא דלשון יחיד י"ל דאין חייב בשביתת בהמתו ועבדו המשותף עם נכרי דנלמד מקרא דבעשותה יחיד שעשה חייב ושנים שעשאוהו פטורים העושה את כלה חייב ולא העושה את מקצתו בגמ' ד' צ"ב בפלוגתא דר"י ור"ש והרמב"ם ז"ל פ"א מה"ש דזה שאינו יכול לבדו לכ"ע פטור. והשתא כשהבהמה והעבד הם של שנים ישראל ונכרי ועושה המלאכה א"כ חצי של ישראל אינו עושה כי אם חצי מלאכתו ואין בזה חיוב אלא פטור אבל אסור וכ' המג"א סי' ש"ה ס"ק ואו דמה דאצל אדם פטור אבל אסור בבהמתו מותר לגמרי וע"ש במחה"ש. ועיי' במקו"ח להגאון מוחז"ל בסי' רס"ו. איברא זה דוקא כשעושה המלאכה בשביל הנכרי לבדו אבל כשעושה מלאכתו בשביל ישראל. א"כ חלקו של הנכרי בשעת מעשה מושאל או מושכר ליהודי ואז שוב מצוה על שביתתו. ועיין במג"א רס"ו ס"ט א'. ועוד לפי המבואר בר"ן נדרים פ' השותפים גבי חצר השותפין דמתחלה אדעת כן נשתתפו שבעת שעושה כ"א הוי שלו לבדו. א"כ שוב כשעושים בשביל ישראל הוי שלו לגמרי בעת עבודתו ובודאי מוזהר על שביתתו:
ואחר ישוב הדעת קצת נראה לי דא"א למדרש בשביתת בהמתו ועבדו למעט שותפות מכמה טעמים א) דהנה בקרא כתיב אתה ובנך ובתך וקאי על הקטנים שהזהיר גדולים על הקטנים כמה ששנינו קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה ששביתתו עליך כשפירש"י פ' יתרו. ובגמ' פ' חרש פרכינן דקיי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ואוקמי בעושה על דעת אביו אבל באין עושה ע"ד אביו א"א לו כבה וא"ת. מעתה י"ל דבנך ובתך ממעט באינו עושה ע"ד אביו והיינו דדוקא בנך ובתך שעושים ע"ד אביו. אבל קטן שאינו שלך שאינו עושה ע"ד אינך מוזהר עליו. וא"כ צריך לכתוב בנך ובתך לאיזו מיעוט. א"כ ממילא י"ל דנקט ואתי שורך ועבדך אגב דכתיב בו"ב. וכדאיתא בריש בכורות לר"י דנקט צאנך אטו שורך יעו"ש. ב) הנה י"ל דהוי שני מעוטים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דכתיב פעמים. שורך. וכל בהמתך ועבדך. והדר כתיב למען ינוח עבדך. א"כ יש לרבות גם בשותפות עכו"ם מוזהרים על שביתתם. ג) ועד השלישי לא הגיעו. כי זה העיקר דהואיל דילפינן ס"פ ששאה"פ שור שור משבת לענין נפילה לבור ואינך דקא חשוב התם במתני' וקימ"ל דאין ג"ש להחצה וילפינן גם להיפוך שבת מאינך וכמ"ש בתוס' ד"ה הנהיג בעיזא ושבוטא וז"ל ועוד י"ל כי היכי דילפינן כלהו משבת ה"נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת ממלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת עכ"ל. ומעתה ילפינן שבת מהתם דגם שותפות נכרי חייב. וכמו בכל הני דחשיב במתני' שם דלא נאמר בלשון יחיד רק שור ועבד לחודא ולחומרא מקשינן:
כ"ז אני כותב במרוצה ובקצרה באפס פנאי כי עתה אני עוסק בענינים אחרים שונים הלכות במסכתא אחריתא אבל זאת אני מזהיר ידידי היקרים דצריך עצה והיתר כאשר נפשי יודעת לעשות באופן השכירות ובצירוף שותפות נכרי כמ"ש המג"א ס"ק ח' רמ"ה ואז ינצלו ממכשול ח"ש בפרהסיא ח"ו וקצרתי במובן וכאשר יקרב הלום אגיד לכם כיצד יתנהגו בעזה"ש ואגיד לכם המעשה אשר תעשון ע"י שכירות כי לא יכולו לסמוך בהא דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. כי זה דוקא היכא דהנכרי בעצמו עוסק בלי דעת הישראל רק שהישראל נהנה והוא בהבלעה ושרי לדעת איזו פוסקים אבל בנ"ד אין הנכרי השותף עושה כלום רק הישראל עפ"י יצא ויכנס הענין. מתחלתו ולבסופו. כאשר אנחנו מבפנים יודעים ולא נכחד מאתנו דבר ע"כ לא יש לכם לסמוך ולשמור מח"ש ח"ו והשם ישמרכם וד' יצילכם. ונשכיל לדעתיכם כיד ד' הטובה אליכם: