שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן ט
שאלה נשאלתי מרקחת אתרוג שאוכלין אחר חג הסכות אם צריך לברך שהחיינו בשעת אכילה הואיל שמברך שהחיינו בשעת נטילת לולב על ד' מינים. אם יוצאים במה שמברך בשעת המצוה או לא כיון שצריך לברך בשעת אכילה דוקא ובסוכות בירך על המצוה ונסתפקו בזה הלומדים:
תשובה הנה מקודם עד שאתה שואלים אם יוצאים בברכה שברך בשעת נטילת המצוה שאלוני גם כשאוכל אתרוג מטוגן קודם סוכות אם שייך לברך שהחיינו על אכילתו הרי האתרוגים שהובאו לגבולינו ממרחק עודני באבו נאסף מן האילן קודם גמר בישולו והוא בוסר שעדיין לא ראוי כלל לאכילה בעודנו חי כי אם אחר הטגון בדבש או בצוקר ונשתנה למעליותא ע"י דבר אחר וניהו שמבואר בש"ע בט"ז סי' ר"ה ס"ק ב' אתרוג המטוגן בדבש מברך בפה"ע אף דנשתנה למעליותא ע"י ד"א שם מיירי כשראוי לאכילת חי אלא אם בשלו בפ"ע נתקלקל לגרעותא ואם אחר הטיגון נעשה משובח והדר למעליותא ואולי כונת אא"ז הט"ז ז"ל שכבר נגמר הפרי אבל לא כ"ז שלא נגמר הפרי ונקרא בוסר. ועיין בסי' ר"ב סעי' ב' ושאר כל האילן משיוציא פרי ובלבד שלא יהי' מר ולא מהני כשנתקן ע"י ד"א אשר על כן גם לענין גוף הברכה אם לברך בפה"ע אני נבוך קצת בזה אלא די"ל דאתרוג מתחלה נטעי אינשי אדעתא דהכי שם במקומות שגדלים עיקר נטיעתם לכך לבצרם בשנה ראשונה קודם גמר בשולם בהיותם קשים בכדי לשלחם על פני הארצות לצאת בהם חובת מצוה ולאכילה בטיגון הם עומדים ואינם ממתינים עד שיוגמרו לאכילת פרי כמות שהוא ע"כ שפיר יש לברך עליו בפה"ע
ועוד לפי המבואר בפ"א דמעשרות מ"ד האתרוגין חייבים גדולים וקטנים ואין הלכה כר"ש דפוטר בקטן די"ל דאין נאכלים בקטן ונקראים תחלתן אוכל וחייבין במעשרות בקטנן ובפ"ד מבואר דהלכה כר"ע דהצלף אין מתעשר אלא אביונות מפני שהם פרי הרי חזינן דמה שנקרא אוכל הוי פרי ומתעשר ולפי"ז עולה דאתרוגין בקטנן נקראים פרי ועיין בברכות ד' ל"ו ולזה נראה דשפיר דמי לברך פה"ע ואכתי לא נפשט לי בבירור ואני נוהג עצמו לברך על פרי אחר פה"ע לפטור אתרוג המטוגן:
עכ"פ ניהו דלענין הברכה מברך בפה"ע אבל מ"מ לפי המבואר בהרשב"א בת' הובא בב"י ובש"ע סי' רכ"ה דאם מברך שהחיינו על הפרי שלא נגמר הפסיד הברכה ואח"כ כשנגמר הפרי צריך לברך שהחיינו פ"א נמצא לפ"ז גם כשאוכל אתרוג שלא נגמר רק שנתקן לאכילה ע"י ד"א שהיא הדבש והצוקר אינו יכול לברך עליו שהחיינו וצע"ק:
אמנם עלה ברוחי לומר דשפיר דמי לברך בפה"ע וגם שהחיינו ראוי לברך עליו ויש סברה לומר הואיל דמקרי פרי לענין לצאת בו י"ח המצוה והכתוב קראו פרי עץ הדר ח"כ כיון דאחשבי' להיות פרי עץ למצוה נחשב פרי עץ גם לענין הברכה וכיון דנטעי אינשי אדעתא דהכי נמצא הטיגון זו היא גמר בשולו ופרי מקרי בעתו ולהכי מברך שהחיינו:
ומעתה לפי המבואר בהרשב"א הובא במג"א דאם ברך שהחיינו בשעת ראי' א"צ לברך בשעת אכילה אבל אם ברך קודם גמר הפרי חוזר ומברך כשנגמר ומיושב בזה מה דקשיא לכאורה על אדוננו הרמ"א ז"ל שכ' דאין לברך עד שיגמור הפרי וקשה מה חידש בזה ושפת יתר היא שהרי המחבר בעצמו כתב כן להדיא בסעי' ז' יעש"ה בסי' רכ"ה ע"כ נ"ל כונתו לחלק בין אם ברך בשעת ראי' אז לא הפסיד הברכה ועוד א"צ לברך בשעת אכילה משא"כ כשבירך קודם גמרו ותקונו הפסיד הברכה וצריך לחזור ולברך אחר שיוגמר הפרי וראי' לאכילה וזה מוכרח ומצאתי כן מפורש ומבואר בא"ר ובפמ"ג יעו"ש והחילוק מובן דדוקא כשבירך שעת ראי' כיון דעכ"פ נהנה בראיתו ושמחה לו בפרי שנגמר וראוי' לאכילה אלא דלא נהגו לברך עד האכילה. ומש"ה עכ"פ בדיעבד לא הפסיד וא"צ לחזור ולברך שעת האכילה משא"כ כשבירך בעוד שלא נגמר ואפי' כשנהנה מאכילתו הפסיד וצריך לחזור ולברך אחר גמרו ובישולו. מעתה מה מהני ברכה שמברך שהחיינו בעת נטילתו למצוה אף שנהנה בראיתו והיינו דאף שהנאת המצוה לאו הנאה מקרי דמצות לאו ליהנות נתנו אבל עכ"פ מ"מ נהנה בראיתו לפרי עץ הדר. מ"מ קשיא דאיך מהני זה על אחר גמר בישולו דהיינו שמתקנו לאכילה ע"י הטיגון הרי קודם הטיגון עדן לא נגמר הפרי וגמר בישולו נעשה אחר הטיגון בדבש או בצוקר וקודם לכן אינו ראוי לאכילה ע"כ ממילא אינו יוצא בזה בברכת זמן שבירך שעת הנטילה למצוה וראי' הרי כשטיגנו אח"כ אז נגמר הפרי ואדעתא דהכי נטעו אינשי נמצא לכאורה עולה לפי האמור דצריך לברך אח"כ ואינו יוצא י"ח בברכה שבירך על המצוה כיון שלא נגמר אז ולא הי' ראוי לאכילה כמו שלא נגמר עדיין והבן:
איברא דז"א דלא דמי להדדי הא דלא מהני הברכה שברך קודם גמר פרי שחוזר ומברך לאחר גמרו היינו דוקא בגמר פרי עצמו שבירך בהיותו בוסר ולא נתגדל בשיעורו ואחר שנגמר הנה פנים חדשות באו לכאן ואין זה הפרי שהי' קודם הגמר וניהו שנהנה מראיתו ומהביכור אבל מ"מ כשנתגדל ונגמר פ"ח נעשה ונשתנה אח"ז לדבר חדש מה שלא הי' בעולם עדיין ועיין ב"ק ד' צ"ו לענין שנוי קונה אבל בהא שלא נתקן עדיין לאכילה עד אחר הטיגון הנה הפרי עצמו שהי' בהיותו חי אלא שלא נתקן לאכילה עד אחר הטיגון אין זה שנוי וכהאי שכתבו בתוס' ריש ביצה ועירובין מ"ח גבי הכנה דרבה לחלק יצאו דוקא ביצה שנולד הוי הכנה שהוא דבר חדש שלא הי' בעולם אבל דבר האפוי ומבושל דלא הוי רק תקון בעלמא ל"ה הכנה דאין כאן אלא תיקוני מלתא בעלמא ולהכי אופין ומבשלין ול"ח להכנה עייש"ה. ולפי"ז הדבר מובן ומופשט לנו היטב דאין ראי' ממה דאיתא דל"מ הברכה קודם גמר הפרי על אחר שנגמר הואיל דפ"ח באו לכאן ואין זה הפרי. אבל כשבירך קודם הבישול והטיגון כיון שנהנה ממנו בשעת ראי' תו א"צ לברך אחר הטיגון אשר על כן ברור בעיני כיון שברך על האתרוג בשעת נטילתו למצוה ונהנה ממנו אף דמצוה עצמה לאו הנאה מיקרי אבל מלבד המצוה יש בו ג"כ הנאה עצמו בראיתו וגם ראוי' הי' להריח ועיין בט"ז ומג"א בסי' רי"ו א"כ אין צריך לברך אח"כ בשעת האכילה:
ומה שנסתפקו ומבעי' להו מה מהני הברכה שברך לצורך מצוה שיפטור בזה אכילת רשות הנה זה פשוט בעיני הרי עיקר ברכת שהחיינו על הראי' נתקנה כמ"ש הפוס' אלא דנהגי לברך בשעת אכילה משום דלפעמים אינו נהנה בראי' לבד ולא פלוג בתקנתא ומש"ה בדיעבד כשנהנה בראי' ובירך מהני א"כ מה לי היכא שבירך שעת הנאת הראי' לבד או אם בירך גם לצאת י"ח המצוה וכי בשביל י"ח המצוה מגרע גרע ס"ס הרי נהנה ובירך שהחיינו בודאי יצא בזה ברכת שהחיינו וראי' לזה שכתבו הפוס' ליקח פרי חדשה לאכילה לגבי קידוש ליל ב' דר"ה לספיקא דיומא והזמן נקט להקידוש ויוצא בו ברכת הפרי חדשה גלל כן ברור בעיני דלא יברך עוד אח"כ בשעת אכילת אתרוג שהחיינו ולא יכנוס עצמו לס' ברכה לבטלה ח"ו:
ונפלאתי על הגאון פרמ"ג ז"ל שכ' בא"א ברכ"ה דבשעת אכילה צריך להקדים ברכת שהחיינו לברכת האכילה מחמת שהחיינו בא קודם על הראי' אתמהה חדא דאחר שכך נהגו שלא לברך על הראי' ואוקמי על שעת האכילה א"כ האכילה גורם שתבא. ועוד זו תדירה ושהחיינו אינו תדיר א"כ בודאי לכ"ע צריך להקדים ברכת פה"ע או פה"א קודם שהחיינו וכן איתא באחרונים וכן עמא דבר וזו הנכון: