אור ברסלב
שות מהרי אשכנזי אורח חיים › סימן ח

שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי

אורח חיים · סימן ח

סימן ז

לבן אחי הרב החריף וכו' .

קהל רב שמתפללים ביחד בבהכ"נ ובהרמת נדבת כל איש ואיש מאנשי ביהכ"נ עשו להם ספרים וכמר תורה ועוד כלי הקודש ועתה נתחדש כי איזו מהם רוצים לצאת מביהכ"נ ולהתפרד מהם וחפצים לבנות בית תפלה בפ"ע. ולחלק יצאו ותובעים חלקם מהספרים וכליה"ק לקחת לכנופיא שלהם למקום תפלתם החדש והנשארים הם הרוב מאנו מלתת באמרם שכבר הקדישו להיות בתוך ביהכ"נ הישן אין להם רשות ליטול משם ושאלו בדבר את פי לחוות דעתי עפ"י שוה"ד הדין עם מי עכ"ד תורף שאלתך בקצת שינוי לשון בקצרה. הלום ראיתי טוב למודך ושמחתי בפלפולך ונהנתי בחכמתך וכל דבריך דברי תורה הם ראוים להעלותן על שלחן מלכים צללת במים אדירים יהי מקורך ברוך על פלגי מים שתולה ילכו יונקותיו ורבו פארותיו עד למעלה. והנני למלאות שאלתך כי הבינותי עיקר מגמתך להראות בינתך על כן אמרתי כבד אכבדך להשיב על אמרתך למען תדע כי נעמת לי באהבתך השב אשיבך על כל פרטי ענינים האלה ואבוא בקצרה באשר העלו רעיוני בעת קראתי מכתבך הנעים אלי :

תשובה. בראשון ישרו דבריך לחלק מהא דת' מבי"ט שהובא במג"א סי' קנ"ג ויפה התבוננת לומר דשאני התם שהתפרדו שניהם בהכרח שנכבשו וניידו ממקום הראשון ונתבטל מקום השותפות ולא נשארו על מקומם והיו לשני ראשים ממילא החלקים הנפרדים צריכים לחלק ביניהם חפציהם וכליהם. וע"ז הורה המבי"ט כיצד יתחלקו משא"כ בנ"ד שקצתם פירשו מהצבור הקבועים בבהכ"נ כבתחלה. בזו השאלה צד תמות במקומה עומדת היש בכחם לתבוע חלקם שהתנדבו מקודם וקנו להם בשותפות חפצי שמים שישתמשו יחד וע"ת זה קנו תחלה. ועתה שרוצים המיעוט שבהם לחצות ולצאת מחבורתם וליקח עמהם שכם אחד מהבה"ק או הם או דמיהם אין זה דומיא להא דשו"ת מבי"ט ולא נלמד משם. וכאשר יבואר לקמן בסוף הקונטרס. ויפה הרגיש כאשר החל רוח ד' לפעמו שורת הדין עמי. שנית היטבת לראות ופקחת עיניך בס' ת"ח בסנהדרין שכ' יחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לצבור לקרות בה ומקדישה. לא יפה עושה שאין יוצא בה י"ח בכתיבת הס"ת דלאו שלכם הוי דאחר שמסרה לצבור תו לא מקרי שלו ודנת מזה לדידי' דנשמע מכאן דשוב אין בידו ליקח משם דחזינן דלא נחשב שלו. והקשית לשאול לסתור דברי הת"ח מהא דנדרים פ' השותפים שנדרו ואיתא ביו"ד סי' רכ"ד ובאו"ח סי' קנ"ג דמדינא יכול א' לאסור על חברו בשביל חלקו הרי דאכתי מקרי שלו ושלא כדעת הת"ח. הנה אין הנידון דומה לראי' חדא דניהו דיש לו חלק ג"כ בעשיות הס"ת או בבנין הביהכ"נ אבל כשמסר הס"ת לצבור ניהו דלא נופל הוא מכל החבורה וחלקו לא הפסיד ולא גרע מאחד מהם. אמנם שוב אין יוצא בו י"ח בכתיבת הס"ת דצריך להיות כלה שלו ואינו יוצא בכתיבה לחודא מה שכתבה הוא בעצמו כל הס"ת כיון דאח"כ מקדישה ומסרה להצבור שוב אינה שלו לגמרי והת"ח סובר דצריך להיות שלו כלה לגמרי כמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל עיי"ש. ובמק"א הארכתי בפלפולא חריפתא בענין שחקרו בס' יהושע למחו' הגאון מטארניפאל זצ"ל שמסתפק ביחד עם הגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל מבראד בדין אם שותפים שכתבו להם ס"ת בשותפות אם יצאו בזה ע"ע דכתבו לכם והוספתי אני לפלפל בענין זה ואכמ"ל להעתיק הדברים הנאמרים שמה ת"ל באתי שמה בדברים של טעם אמנם גם אם נימא דיצאו בשותפות משום שיש להם לכ"א חלק למסייע לכתיבת ס"ת. ויש ביד כ"א לעשות עם חלקו כאדם העושה בשלו דהיינו שיש בידו למכור לאחר בדרך שמותר למכור כגון לישא אשה ותמיד חלקו כבתחלה בשעה שנכנסו בהמצוה משא"כ כשמסר להצבור ומקדישה דשוב אין בידו למכור בשום פעם ניהו דלא גרע מחבריו גם לא עדיף מיניהו וע"ז דן הת"ח דהפסיד המצוה דצריך להיות לעולם שלו לגמרי ול"ק מהא דבנו ביהכ"נ בשותפות דיכול לאסור על חברו מפני חלקו שיש לו בכל פנה ופנה או במקומו המיוחד שלו. והגם שאין בידו לתבוע מחבריו שישלמו לו חלקו ברצותו לצאת. אבל מ"מ יכול לאסור על חברו וז"ב ולק"מ. ועוד י"ל דלא תקשי על הת"ח מהא דיכול לאסור על חברו מפני חלקו דאין ראי' מהא דהוי שלו לענין שיש בידו לאסור להוכיח מזה דהוי שלו ומקרי שלכם לענין לצאת י"ח כתבו לכם והרי באתרוג ומצה של מע"ש אליבא דר"מ אף שהוא שלו לאכילה ולא לאחרים ואם יגזול א' ממנו יהי' גזילה בידו דמשלחן גבוה זכי ולא מקרי שלכם לענין לצאת י"ח כן נמי בהאי כיון דאקדשה ויש לו זכות בגוה אבל מ"מ לא מקרי לכם כס' הת"ח שרירא וקיימא ולק"מ קושיתו ואין לדחות מזה שיטתו. ונכון וברור מלתו:

אולם אי קשיא הא קשיא לי דמיפשט פשיטא לי' להת"ח ז"ל דכיון דמסרה להצבור תו לא הוי שלו הרי מצינו פלוגתא שלהי ב"מ גבי מתנדב אדם להיות שומר ספיחים לעומר ושתה"ל פליגו אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה והשתא התם שיודע שצריך להיות של הצבור והוא נתנה להגזבר ומ"מ חיישינן שמא לא ימסור יפה דפירש"י שלא יתנם בלב שלם דנוח לו שיקרבו משלו. וגם לפי מה דמסקינן דל"ח להכי ואיתא בתוס' שמא ל"ה בכה"ג מסר יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה. ובלא"ה אין ראי' ממה שנותן חפץ לצבור מ"מ בדעתו שיהי' שלו ק"ו באיש שנותן ס"ת לביהכ"נ שאין צריך להיות משל צבור א"כ מה בכך שנתנה לקרות בו אבל ודאי נוח לו להיות המצוה בהק"ת בשל ספרו. א"כ מהסתם אינה מוסרה יפה דנימא שיצאה מרשותו לגמרי שלא יצא בו י"ח וצ"ל דמיירי בגוונא שמקדיש' בפירוש להיות של הצבור וזכו בה. ושוב הפסיד הזכות שהי' לו בה ואין בידו ליטלנה מבהכ"נ ואין בידו למכרה אפי' בזמן שמותר למכור ס"ת ואז נאבד זכותו. ע"ז תסוב כונת הת"ח דאיש כזה לא יפה עושה כי לא יצא י"ח. אם לא בהתנה בפירוש וכדאיתא בש"ע או"ח סי' קנ"ג ס"ק ט"ו בשם מהרש"ל יעו"ש:

ואשר הקשית על הא דיכול לאסור בביהכ"נ על חברו הרי כל עיקר נעשה לתורה ולתפלה ומצות לאו ליהנות נתנו שני תשובות בדבר. חדא וכי התפלה אסור עליו אינו אוסר אלא העמידה והישיבה דביהכ"נ ואם נימא דגם זה בכלל המצוה היא מ"מ אי אפשר לצמצם שלא יעמוד ולא ישהא רק בשעת התפלה ואם קודם התפלה ואחר התפלה ישהא וישב שם יעבור על איסור הנאה ומש"ה לא יכול לילך כדי שלא יכשל באיסור מודר הנאה וכן הוא בבגדי כהונה נתנו ליהנות לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת וביומא ס"ה בתוס' ד"ה ב"כ עיי"ש פי' שיכולו להזהר להסירם מיד אחר העבודה ומשמע הא לכתחלה ללבשן אסור דבזה אפשר להזהר ע"כ וגם בנודר הנאה מן המעין כתבו דלהכי אסור לטבול בו טבילה של מצוה מחמת שא"א להזהר דאחר הטבילה ישהא עוד יותר במים קצת ונמצא עובר. ולפי"ז גם בביהכ"נ בודאי לא יכול לילך להתפלל דא"א להזהר מלשהות יותר מן התפלה. ועוד הנה מעיקרא לק"מ דאישתמיט מינך גמ' ערוכה נדרים ט"ז דפריך בקונם סוכה עלי וכי מצות ליהנות נתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי. ומבואר בתוס' והר"ן ובנמ"י דאף דמצות לא ליהנות נתנו ואינו נהנה מהסוכה כלל מ"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ"י שאין לו בה הנאה האיסור חל עליו וכמו קונם זריקת צרור לים עלי אסור אעפ"י שאין בזריקתו שום הנאה אסור לזרוק ה"נ ע"כ איירי באומר ככה הליכת ביהכ"נ עליך בקונם ולהכי חל עליו כמו שיכול על עצמו בדרך הזה יכול לאסור על חברו וז"ב ולק"מ:

וכ"ז צריכים אנו לדברים האלה כשאין שני ביהכ"נ להתפלל אלא זה של השותפות אבל ביש לו מקום אחר להתפלל בצבור בודאי אין התחלה להקשות וק"ל ומ"ש על שי' הרז"ה שהביא הר"ן פ' ראוהו ב"ד דמצוה דרבנן ל"א מצות לאו לה"נ דבמצוה דרבנן מקרי הנאה וקשה מנדרים ל"ה דקאמר אליבא דר"י דפיסוק טעמים לאו דאורייתא ומותר ליטל שכר עליהם ומש"ה אסור ללמוד עם המודר בחנם הרי גם אם אסור ליטול שכר מ"מ ראוי לאסור ללמוד כיון דהמצוה עצמה הנאה הוי כיון דלאו דאורייתא הוא לר"י. הנה בזה לכאורה יפה הערת וצריך לפירוקא. אמנם אומר אני גם לפי שיטתם שהבינו בדעת הרז"ה דכל מצוה דרבנן לה"נ דהוי הנאה מ"מ ל"ק קושיתך די"ל דהא בהא תליא דכל עיקר הטעם דמצות לאו ליה"נ פירש"י בכמה דוכתי ועיין בחולין פ"ט דהמצות שנתנו לישראל לא לשם הנאה נתנו להם אלם כגזירת המלך על עבדיו. ועיי' בר"ה דנתנו כעול על צואריהן. וממילא הסברה נותנת דאסור ליטול שכר על המצות מטעם זה גופא דמלל"נ. אבל להך סברא דמצוה דרבנן הנאה הוי ולא ניתנה כגזירת המלך וכעול על צוארו מותר לקבל שכר. מעתה א"ש הא דאמרינן משום דפ"ט לאו דאורייתא מותר ליקח שכר וממילא ליהנות נתנו. ומש"ה לר"י אסור ללמוד עמו אבל אם נימא דאסור לקבל שכר ממילא נשמע דכעול על צוארו נתנו א"כ אמאי אסור ללמוד עמו והרז"ה שסובר דמצות דרבנן ליהנות נתנו אז לדידי' ג"כ מותר ליטול שכר והבן בזה כי נכון ועוד יתבאר לפנינו לקמן ומיושב קושיתך גם לשיטתם לדעת הרז"ה ז"ל:

איברא דלפענ"ד דאין כאן פלוגתא כלל שגם הרז"ה ס"ל דגם מצוה דרבנן לאו הנאה הוי דמן הסברה הפשוטה אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן לענין זה וגם צריכא עיונא רבה להבין מה דאיתא בגמ' לחלק בין לימוד דאורייתא דאסור לקבל שכר מקרא מה אני בחנם כאשר צוני ד' אלקי גם אתם בחנם. הנה גם מצות דרבנן למה לא יחשבו בכלל חקים ומשפטים דכל מצות דרבנן יוצאים מכלל דלא תסיר ועיי' ברש"י יומא ע"ד דח"ש מושבע ועומד מה"ס לר"ל דבכלל לאו דל"ת ועיי"ש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בשורש א' בסה"מ ובהשגות הרמב"ן ובמג"א שם שהשיב אך בספיקא דרבנן דאזלינן לקולא הוא מטעם דמעיקרא הכי תקנו להקל בספיקא אבל לשאר מילי דינא כדאורייתא ויש להתבונן בדבר. אמנם ניחא לי דלהכי מותר לקבל שכר על לימוד של דרבנן אף דהכל מסיני נתנו כדאיתא בת"כ פ' בהר והובא ברש"י אך י"ל דחכמים תקנו כן לקבל שכר על למודי מדרשי חכמים וכמו פ"ט יען שהוא דברי סופרים צריכים חיזוק יותר משל תורה וכדי להגדיל ולהאדירה ושיהיו מצויים ביותר העסק הלימוד התירו לקבל שכר ועיי' בהראנ"ח פ' מצורע שמפרש מאמר רחב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל ע"ש כנ"ל בטעמא דהך מלתא ובזה חלוק מצוה דרבנן למצוה דאורייתא. אבל לענין מצות לה"נ דגם מצוה דרבנן לא מיקרי הנאה דגזירות חכמים ג"כ כעול על צוארו ומנין לנו לבדות מלבנו לומר דבדרבנן מקרי הנאה הקיום מצוה לבדה בלי הנאת הגוף לכן נ"ל דגם הרז"ה הכי ס"ל וגם מה שחידש השעה"מ שיצא לחלק בין מצוה דרבנן שעיקרה מה"ת או אין עיקרה מה"ת כ"ז אינו אלא דברי נביאות ושים שכל להבין הדבר על בוריו ממני נפלאות ומה שיראה לי בדעת הבעה"מ ז"ל שאינו בא לחלק אלא בין תקיעות דמצוות לתקיעות דתעניות ומדלא מחלק בין דאורייתא לתקיעות הנוספות שאנו מוספין מד"ס וכמ"ש הר"ן שם:

ושמענא מן הדא דלא אתי הבעה"מ לאפוקי תקיעות דרבנן ולא שום מצוה דרבנן לענין זה דהכל בכלל לאו ליה"נ אלא אתי לאפוקי תקיעת דתעניות לבד דזה לא הוי בכלל מצוה דלאו ליה"נ ודוקא מצוה דרמי' לחיובא כגזירת המלך על עבדיו וכעול על צוארו אבל בהא דתקיעה דתעניות דאינה מצוה וחיוב אלא כרפואה על המכה דלזה ל"ה רצון המצוה מוטב שלא יצטרכו לזה לכן שפיר כ' הבעה"מ דתקיעות דתעניות ליהנות נתנו. אבל שום מצוה דרבנן לא הוציא ומודה הרז"ה כנ"ל להשוות דעת הפוסקים וניחא הכל וא"ש ולק"מ גם קושי' השעה"מ מהא דעירובין ע"ש וממילא קושיתך מיושב וז"ב והבן:

ואגב בהיותי בזה אחוה לך מה שאמרתי בעת למודי מתני' דמעילה פ"ג מ"ז ערבה לא נהנין ולא מועלין ראב"צ אומר נותנין היו זקנים ממנו בלולביהן. ורבינו הרמב"ם בפיה"מ כ' וז"ל ע"ש ראב"צ שמותר להנות ממנו לפי שעיקר בידינו שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמת ואע"פ שדעת ראב"צ שמותר ליהנות הימנה אינה הלכה ע"כ ותמוה הוא וגם התוי"ט שם כ' וז"ל וצ"ע למה דחאו מהלכה שבעצמו כ' שעיקר בידינו כך והשעה"מ בשם ס' א' נדחק. אמנם לענ"ד י"ל דלק"מ שהרי מבואר באו"ח בהג"ה סי' תרמ"ט בשם שו"ת הרשב"א וביו"ד סי' רכ"א בט"ז וש"ך שם באוסר עצמו מן הלולב בהנאה א"י בו י"ח דניהו דמצות לאו ליה"נ מ"מ כיון דאסור בשאר הנאות ממנו א"כ תו לא מקרי לכם דלית בו דין ממון מעתה שפיר כ' רבינו ויפה דן להלכה דלא כראב"צ דאף דעיקר אצלינו דהמצוה לא מקרי הנאה אכל גם לא הוי לכם וממילא אינו יוצא י"ח אבל גם על ראב"צ לק"מ די"ל דסובר הואיל דמדאוריי' מותר דאינו אלא מדרבנן א"כ י"ל דבהא פליגי דלראב"צ הואיל דמדאורייתא מחזי חזי יוצא בזה גם מדרבנן כיון דמה"ת לכם הוא. ורבינו ז"ל פוסק כיון דעכ"פ מדרבנן אסור בשאר הנאות תו לא הוי לכם ומצינו פלוגתא כזו הסברה בכמה דוכתי ועיין בסוכה כ"ג דפליגו ר"מ ור"י בעושה סוכה ע"ג אילן וכהנה רבות. ועיי' במשל"מ פ"ז דתרומות ד"א שהאריך בזה ובשעה"מ באיזו מקומן של שבחים קא מעיי' בזה ויש להאריך בפרט זה אבל אכמ"ל. ובמק"א הארכתי ובארתי ויש הוכחה מכאן למה שהעליתי שמה:

הלום ראיתי בס' נ"ז להרב המנוח מהרש"ק ז"ל שעמד בקושי' לדעת הכל בו דהא דמותר לתקוע בשופר שנדר הנאה ממנו דוקא אחרים אבל כשהתוקע בעצמו נאסר בהנאה ממנו אסור לתקוע בעצמו מפני שיש לו הנאה ממנו מהתקיעה גופא בלי המצוה א"כ לדידי' אמאי מותר ללמוד עם המודר בחנם הרי יש הנאה חוץ מהמצוה שנ' פקודי ד' ישרים משמחי לב ואבל אסור בת"ת מט"ז א"כ ניהו שגוף עסק הלימוד מצוה הוי ולא הנאה מ"מ הרי יש לו הנאה ג"כ שמשמח הלב והניח בצ"ע. ואין זה קושי' כלל לכאורה עד שנפלאתי איך מדמה סברת הכלבו דהתם יש לו הנאה ממה שחוץ למצוה אלא הנאת עצמו מה שאינו נכון כלל דעיקר המצוה לכוון לשם ה' ויש בו קצת איסור לכוון בו צורך הנאה לגופו. א"כ שפיר קאמר אף שהוא עשיית המצוה דלא מקרי הנאה מ"מ כיון דפתיכא בי' הנאת גופו שאינו מן המצוה ולהיפוך שראוי הוא שלא יערב בו הנאה אחרת להכי אסור במוה"נ. משא"כ בעסק הלימוד שהוא עסק מלאכת עבודת המקום והכתוב מעיד פקודי ד' משמחי לב. הנה גם השמחה זו ג"כ מן המצוה הוא לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לב ולהמצוה מישך שייכא א"כ לא מקרי הנאה אחרת דבהדי המצוה שגם זה הוא מצוה להתענג ולשמוח בד"ת כחמור ישבעו ויתענגו מטובך א"כ אין לקושי' זו התחלה. איברא יותר מזה קשי' לי שהרב המנוח הנ"ל לא שם לבו ועינו במחכת"ה אישתמיט לי' דקושי' זו איתא בט"ז יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ג יעו"ש ודברי מרן הטז"ל מתמיהין מאוד הקושי' והתי' שם שמתרץ מכח שמחויב הוא ללמוד עמו מכח מה אני בחנם לא איכפת לן בהנאה וזה דלא כפי המבואר בהרשב"א והר"ן דמצות לאו ליה"נ ואין כאן שום הנאה אחרת וראיתי אח"ז שעמד בזה מחו' הגאון מהרב"פ זצ"ל בהגהותיו יעו"ש והניח בצ"ע. אמנם אחר שיצא מפי אותו צדיק אדוננו הט"ז ז"ל מוכרחין אנו לאשכוני נפשן ליישב דבריו ולהבינם שיצאו ממקור באר מים חיים טובים ועתיקים המה וראוים למי שאמרם שמפיהו אנו חיין. ובהשקפה ראשונה אמרתי ביאור כוונתו דנחזי אנן עשיית המצות הם על שתי בחינות או שעושה המצוה בכוונת הלב ולא על כוונה אחרת זולת לקיים מצות ד' ועבודתו בלי נטות לשום מחשבה וכונה אחרת. או שעושה אותה שלא לשמה בלי כונה רצוי' אך לעבודת המקום וניהו דהמצוה היא מצוה ויוצא בה י"ח למ"ד מצאצ"כ מ"מ הכונה אחרת דפתיכא בה בודאי במודר הנאה עושה איסור ואחר כונת הלב הן הן הדברים אמורים. ואם יש איזה הנאה לגוף זולת המצוה בודאי אסור והרי הרשב"א ז"ל הקשה ע"ז דקיימ"ל מצות ללה"נ הרי יש ג"כ הנאת עצמו בהדי המצוה כיון שיש תקוה לקבל שכר עוה"ז ועוה"ב ומתרץ דזו ההנאה באה אחר עשיית המצוה ולא בשעת שעושה המצוה מעתה דעת לנבון נקל כשעושה המצוה לא לשם המצוה כ"א להנאת עצמו אף דיוצא י"ח המצוה בלי כונה מ"מ הנאת עצמו מקרי ואסור במודר הנאה. מעתה שפיר הקשה הט"ז כיון דבעסק הלימוד תורה כתיב משמחי לב א"כ י"ל שהוא הלומד אינו עוסק לשמה כי אם בשמחת הלב והנאת עצמו ואינו מכוון בה לשם ה' ואז ראוי הי' לאסור ללמוד עם המודר דהמודר נהנה מהלימוד ועובר וגם המלמד שהוא האוסר נהנה בהלימוד ומשמח את לב הנאסר. ואם כי שניהם עוסקים במצוה מ"מ יכול להיות שעושים רק להנאת עצמם ונלמד מס' הכלבו לאיסור ע"ז תי' הט"ז כיון דמחויב הוא בכך ללמדו בחנם א"כ החיוב הוא ודאי וזה ספק אם עיקר כוונתו בלימוד היא לקיים המצוה לבד או רק לשמח לבו לבד מבלי כונת אהבת תורת ה' ונמצא אין ס' מוציא מידי ודאי חיוב שמחויב הוא ללמדו ומש"ה לא איכפת לן אם יש לו הנאה אדרבה אוקי אחזקת כשרות שמאהבת התורה הוא עוסק וא"ש ונכונים דברי מר"ן ז"ל כנ"ל:

אמנם לפי האמור למעלה שכתבתי בישוב קושיתך דהא בהא תליא מה דמותר ליטול שכר חזינן דליהנות נתנה ומה דאסור ליטול שכר נשמע מזה דלאו ליהנות נתנה הנה יש בזה לפרש דברי אא"ז מרן הט"ז ז"ל ולישב מה שעמד בזה הגאון מהרב"פ הנ"ל ובהגהות ידידי הגאון מהרי"ש נ"י ביד שאול שהק' למה תלה לראי' שהיא משמח הלב מאבל אסור בד"ת הרי גם היא נלמד מהקרא פקודי ד' ישרים משמחי לב א"כ די בהראי' שהביא ממקרא מלא ע"ש. ונ"ל לבאר דבריו כמין חומר ונכונים ולק"מ והיינו דהא דכתיב פקודי ד' ישרים משמחי לב יש לומר מן הסתם דקאי על כל המצות ולא על עסק הלימוד דכל המצות בכלל פקודי ד' המה והם אמרו דאבל אסור בד"ת ומ"מ חייב בכל המצות ומזה למד הט"ז מדלא קפדו לאבל אלא על הלימוד בלבד לאסרו נשמע מזה דסברו חז"ל דשמחת לב של עסק המצות לא הנאה מקרי ולא יש שמחת הגוף רק שמחת הנפש ורוחב הלבב מלבד שמחה של מצות ה'. ואתם החכמה והמדע שכן שפטו הרק אך עסק הלימוד מקרי הנאה ושמחת הגוף וכל המצות אינם אלא שמחת נפש וזה לא מקרי הנאה לענין מודר הנאה וכדומה. ולהכי שפיר הוקשה להטז"ל א"כ אמאי מותר ללמוד עם המודר כיון דלא דמיא האי מצוה לימוד התורה לשאר מצות מדאבל אסור בד"ת ומותר בשאר מצות וא"כ אמאי מותר ללמוד עם המודר מה דאיתא בסעי' ב' שם הרי יש בו הנאה לאדם זולת המצוה. ע"ז יפה תירץ דלא כן מדקא חזינן דמחויב ללמוד עמו מכח מה אני בחנם נראה מזה בעליל דלאו ליהנות נתנו ושמעינן מזה דגם עסק לימוד לאו מקרי הנאה לאדם ולאו ליה"נ וקרא דמשמחי לב לא קאי על שמחת גוף האדם אלא שמחת הנפש ואין זה איסור למודר הנאה וכמבואר והבן היטב כי דעת שפתיו ברור מללו ולק"מ ודוק. ובזה מתורץ היטב קושי' הטו"א והשעה"מ שהקשו למ"ד מצות ליה"נ איך יפרנס המשנה דמותר ללמדו מה שהוא מדאורייתא כיון דאסור ליטול שכר. הרי לדידי' גוף הלימוד מצוה היא ומצות ליהנות נתנו ומקרי הנאה והניח בצ"ע ע"ש, ולדידי' ניחא וא"ש ולק"מ די"ל דשאני לי' מצות עסק התורה משאר מצות ונלמד מהא דאסור ליטול שכר והקפידה התורה עלי' ש"מ דלאו הנאה מקרי כי היכי דאסור ליהנות ממנה ש"מ דגם גוף העסק לא ליהנות נתנו. ויש סברה לזה דכל המצות הנאה ושמחה לאדם בעת עשיית המצוה ובעידנא דעסיק בה משא"כ עסק התורה שבא ביגיעה השמחה וההנאה לאדם בא אחר הלימוד כשמצא הכרה והבנה. ככתיב אני בינה לי גבורה ובעוד אשר ישות עצות בנפשו להבין עד לאחר הבנה נקראת תושי' שמתשת כחו של אדם ומש"ה לא מקרי הנאה ומותר ללמוד עם המודר לימוד שאסור ליקח שכר. מדחזינן שאסור ליקח שכר מה אני בחנם מהא שמעינן דלאו ליה"נ משא"כ שאר מצות סובר האי תנא דליהנות נתנו לפי שבשעת עסק המצות הנאה ושמחה היא לו. כנ"ל ברור בישוב קושי' הנ"ל והבן:

ולמען לא אהי' כמונע טוב מכבודך אציגה נא לפניך להעלות על לוח מכתבי זה מה שהערתי עתה בהיותי באלה המצות לא להנות נתנו. העלו רעיוני לאשר הנה נא ידעתי שהרגישו האחרונים בספריהם להקשות על הרשב"א ז"ל בנדרים שהקשה בהא דאומר הנאת תשמישך עלי חל הנדר דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו מה בכך הרי מצוה ועומד במצות פו"ר ועונה ומצות לאו ליה"נ ותי' דהואיל דאפשר לקיים מצות פו"ר באשה אחרת ולא בזו ומדלא מתרץ כהר"ן משום הנאת הגוף דבהדי מצוה משמע בהדיא דלא סבירא לי' כותי' אלא דגם אם יש הנאה בהדי המצוה ג"כ מותר דאמרינן מללה"נ. ועמדו המפרשי' בקושי' עצומה בתרתי חדא שהיא סתירה מגמ' ערוכה דהנודר הנאה מן המעין דטובל בו ביה"ח מבואר בהדיא אי איכא הנאת הגוף זולת המצוה אסורה. ועוד יש סתירה מדברי עצמו שהרי הרשב"א ז"ל בחדושיו לסוכה בד' ל"א הבאתי למעלה שהקשה שם אתאי דאמרינן מצות ללה"נ הרי זולת המצוה יש הנאה לאדם בשכר שבעוה"ז ועוה"ב הרי כ' בעצמו שאם יש הנאה זולת המצוה דינו לאסור והמפרשים נדחקו ולא מצאו ישוב נכון לזה בשום ספר. אולם חשבו רעיוני דגם דעת הרשב"א כדעת הר"ן זה וכמבואר בגמ' ולק"מ אך רבינו הרשב"א אזיל בשיטתו בדבר הזה כאשר יתבאר ודברי תורה עניים במקום הזה ועשירים במק"א כמאמר הירושלמי על קרא היתה כאניות סוחר. הובא בהגהות רי"פ מברלין כריתות י"ד יעו"ש בסוגי' דרפרם והיינו דלכאורה הקשה יפה רבינו ז"ל הרי יש מצוה לקיים פו"ר ואין לומר ובזה שיש בו הנאה בתשמישו מ"מ מה בכך הרי עיקר תשמישו לקיים המצוה ומה שיש בו הנאה הרי קימ"ל דבר שאינו מתכוין מותר ואין כוונת תשמישו לכך מפני שיודע שאסר על עצמו הנאת הרשות א"כ אטו ברשיעי עסקינן שבודאי אינו מתכוין וכמ"ש הר"ן בחולין גבי ריחא מלתא ע"ש והנאה הבאה לו בע"כ שלא במתכוין ממילא לא תדחה המצוה בשביל כך שאינו מתכוין רק למצוה לבד ובכ"ד קימ"ל דשא"מ מותר אלא דפ"ר אסור גם דשא"מ ואפשר הוי זה כפ"ר. אמנם הש"ג ע"פ האורג הביא בשם הרשב"א גבי הנועל ביתו וצבי ניצד בתוכו כשאינו מכוין רק לשמירת ביתו אע"פ שממילא ניצד הצבי והוי פ"ר פטור ומותר וכ' בטעמא דמלתא דפ"ר אינו אסור רק כשאינו עושה בו מעשה היתר בהדי' אלא מעשה האיסור לבדו אז אסור בפ"ר. אבל כשיש בהאי עובדא גם עובדא דהיתר עמו מותר אף שנעשה בהדי' איסור בפ"ר כשאינו מתכוין לכך ולהכי כיון שעושה בזה היתר שנועל לצורך שמירת ביתו לא איכפת לן בפ"ר דצידת הצבי עיי"ש והובא בקצרה במג"א סי' שי"ד ס"ק י"א וזו היא דעת הרשב"א דלא כהר"ן ע"ש:

מעתה באנו בהבנת הדברים דבזה הרשב"א והר"ן כ"א לפי שיטתו משם דחזינן דגם בהאי מצות התשמיש שמכוין לקיים המווה אלא דפתיכא בה הנאת הגוף בדרך פ"ר והרשב"א ז"ל תופס לדעתו כיון שגם היתר נעשה ועיקר כונתו לכך לא איכפת לן בהנאת גופו בפ"ר ושפיר הקשה וע"ז יפה עולה תירוצו דאפשר לקיים המצוה באחרת ולא בזו שאסר ע"ע הנאת תשמישה וסברתו נכונה ומובן היטב דהא דבפ"ר מותר היכא שיש עמו מעשה היתר דוקא כשאין יכול לעשות ההיתר באופן אחר אז לא איכפת לן מה שנעשה גם איסור בפ"ר כגון נועל ביתו לשמורה וממילא ניצוד הצבי אבל בכאן שמעשה המצוה יוכל לקיים בלי מעשה האיסור שוב לא מהני באינו מתכוין להאיסור כיון דפ"ר הוא והבן היטב כי זה דבר אמתי בכוונת דברי רבינו הגדול הרשב"א ז"ל בקושי' ופירוקא ולק"מ קושי' המפורשים. וממילא לא קשי' מהא דהמעין דיש ג"כ כמה מעינות הא מיא א"כ להכי אינו טובל במעין שנאסר עליו אפי' כשאינו מכוין רק לטבילה בעלמא מ"מ כיון שיש לו הנאת רחיצת גופו ביה"ח דפ"ר היא וההיתר יש לו לעשות בלי שותפות האיסור וז"ב ונכון בישוב דברי רבינו ז"ל והבן היטב:

ומיושב בזה קושי' הטו"א שהקשה על הר"ן בחולין פ' גיה"נ גבי ריחא מלתא שכ' שם בבת תיהא ישראל בגוי מותר דאין בו משום איסור הנאה הואיל דאינו מכוין ליהנות בהריח ואף דפ"ר הוא אין איסור פ"ר באיסור בהנאה והקשה עליו מהא דרבא דהנודר מן המעין דאינו טובל ביה"ח דנהנה והרי בטבילה ג"כ אינו מתכוין רק לטבילה של מצוה ולא להקר ולרחיצת גופו אלא ע"כ מטעם פ"ר ע"ש באבני מלואים שלו שהניח בצ"ע ולהנ"ל לק"מ דבמעין אפשר לטבול במעין אחר המותר ולכתחלה ודאי דאסור כסברת הרשב"א כיון דאפשר באחרת למה יהי' מותר לכתחלה מכח דבר שאינו מתכוין בפ"ר הרי יכול לעשות בדרך היתר א"כ נראה כשעושה בדרך איסור במתכוין ודמי ממש להא דהרשב"א במצות פו"ר וז"ב וק"ל. איברא דאמת אהוב מן הכל דקושי' זו מעיקרא ליתא עד שנפלאתי להגאון הגדול האי תנא הטו"א ז"ל שהניח קושי' זו בצ"ע דאין כאן קושי' כל עיקר ואיך מדמה הנאת הריח להנאת הרחיצה דגבי ריחא מלתא שפיר כ' הר"ן ז"ל דלא נימא שיהי' אסור משום דמריח בה כיון דודאי לא מתכוין דאטו ברשיעי עסקינן ואי משום דממילא יש לו הנאה בע"כ שלא במתכוין לא אמרינן פ"ר באיסור הנאה בעלמא ודוקא בהנאת הריח אף אם נימא דריחא מלתא הוא לא כן ברחיצה שהיא בטבילת המעין ורחיצת גופו שהיא כשתי' כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וביוה"כ אסור רחיצה כאכילה ושתי' ובמתעסק בעריות אף דלא מתכוין חייב שכן נהנה בהנאת גופו ממש וכמו אכילה ושתי' ואפי' בריחא בעלמא למ"ד דריחא מלתא כ' שם הר"ן דהוי כמו אכילה דנכנס בהגוף. ומש"ה אסור גם בלא מתכוין אבל בהנאה שפיר כ' הר"ן דל"א בי' פ"ר וראייתו כראי מוצק במוכרי כסות שאינו אלא להגן מפני הצנה והגשמים שאינו אלא להצלה בעלמא שרי בלא מתכוין ואין דומה למעין שהוא לרחיצה והבן ומקום הניח לי בישוב דברי מרן הר"ן ז"ל:

ובהא שכתבתי למעלה מיושב גם קושי' המג"א שהביא השעה"מ פ"א מה' שופר למאי שכתבו בתוס' פ' ראב"ד דבסוכה יש הנאה בישיבה ומקרי הנאה ע"ש בתוס' ד"ה המודר הנאה. א"כ קשה מה דאיתא בנדרים ט"ו דמותיב אביי לרבא וכי מצות ליהנות נתנו מה פריך הלא בסוכה יש הנאה לבד מהמצוה דישיבה יש הנאה לפי ס' תוס' ובאמת לכאורה קושי' עצומה היא. אמנם לדידי לא קשיא מידי בדרך שכתבתי למעלה לענין ת"ת שמשמח הלב אין מקרי הנאה בהדי המצוה כיון שהיא גופא מצוה הוי גם בסוכה יש סברה זו כיון דעיקר מצוה כיצד אכילה שתי' ושינה וכ"ז שיושב בהסוכה בזמן מצותו עוסק במצוה הוא וכשמצטער פטור מן הסוכה וזו עיקר מצותו בכך שיהי' תשבו כעין תדורו א"כ אין זה מקרי הנאה לחודא מבלעדי המצוה כיון שזה מצותו לשבת בה ולעשות שמה מה שעושה בביתו כל השנה וכיון דזה מצותו שוב פריך וכי מצות ליה"נ אלא דמשני שפיר דניהו דלא מקרי הנאה מ"מ באומר ישיבת סוכה עלי חל האיסור בלי הנאה וכאומר קונם זריקת צרור לים כמו שפירשו תוס' והר"ן וז"ב ולק"מ:

והן בא לידי ספר מחנה חיים, ראה ראיתיו רב וצורב, ידיו רב לו בחקי חורב, עצום בפלפולים שונים הערות נכבדות, אך גם בענינים אלה עשה לו תשובה א' סי' כ"ב ובכל מקום אזן וחקר יפה והי' עליהו לתרופה אבל בזה לא כיון יפה שלא ניתן להעלות על השפה כי יצא לחדש דבר אשר אין לו שחר ודרך לעצמו בחר ואין לו חבר וחוץ מכ"ת של המחבר כי נותן לפגם להדין מה טעמא שאמרו מצות לאו ליה"נ דקשי' לו אמאי לא מקרי הנאה הלא כל איש שמח בלבו לקיים מצות המקום ב"ה לכן העלה בדעתו דהנאת המצוה הוי שלא כדרך הנאה דקימ"ל בכל חיסורי הנאה שלא כדרך הנאתו אין איסור ודרך הנאה הוי מה ששוה בכל אדם משא"כ קיום המצות אינו אלא לישראל ולא לאומות לכן דינם כשלא כד"ה ונסתייע מדברי הנמ"י בנדרים שכ' וז"ל שם אבל אם אמר סתם פלוני עלי קונם אין במשמע אלא דבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצוה לאו ליהנות נתנה דמסתמא לא אסור הכתוב הקדש אלא בכדרך הנאה עכ"ל הזהב:

ומזה למד המחבר ההוא הטעם דהא דמללה"נ משום דהוי שלא כד"ה זה תורף דברי המחבר הלז יע"ש בס' הנ"ל ושמח שמחה רבה שמצא און לו מדברי הנמ"י הנ"ל. ונפלאתי איך יעלה על הדעת לומר כן בשופר או לולב או ציצית וכדומה אם יהנה מהם איזו שימוש של חול מקרי דרך הנאה ואם יעשה בהם מצוה שיקר הוא מפנינים וכל חפציך לא ישון בה זה יהי' שלא כדרך הנאה אנה השכל שיגזור כן ולומר כזאת ודבריו מרפסן איגרא שלדידי' תקשי אם כדבריו שהוא שלא כדרך הנאה אבל עכ"פ מדרבנן אסור א"כ מותר לתקוע בשופר ולולב של א"ה מטעם מצללה"נ עכ"פ מדרבנן אסור ולשמחה מה זו עושה שמצא בנמ"י בלשונו הזהב חוץ מכ"ת שגה ברואה ולא דק כלל בפשט דברי הנמ"י שמחלק בין אם אמר בפירוש קונם לטלטל או לזרוק לים אסור בטלטול ובזריקה לפי דמפרש האיסור לא להנאה. אבל בסתם קונם והקדש אין במשמע אלא דרך הנאה וממילא דמצוה ג"כ לאו הנאה מקרי דכללא הוא דנתנו לעול על צואריו וגזירת המלך ואין זה במשמע בתוך איסורי הנאה והלשון שמסיים הנמ"י בדרך הנאה אטעתי' לי' להמחבר הלז וסבר לומר דקאי על המצוה שאינה דרך הנאה וטעה בפשט להיסב כונת הנמ"י לדעתו ולסברתו ובאמת כוונת הנמ"י לאמתתו דהקדש אסור בהנאה דוקא ולא בדבר שאינו הנאה והיא כשגגה שיצא מלפני השליט. ויטול מה שחידש. ואני בסוגי' דמצות ללה"נ בר"ה חזון הרביתי בסוגיא דשופר של עולה כאשר המה בכתובים אצלי מכבר ולא עת האסף פה ולא באתי כאן רק למלאות שאלתך. ולהשיב על דברות קדשיך ואגב מה שהעלו רעיוני בשעה הזאת עת כתיבת קונטרס הלז בשעה קלה באשר פלפלת בסוגיא דנדרים הא דמלמדו מדרש ולא מקרא היינו פ"ט כיון דמותר לקבל שכר ועל הלימוד דאורייתא דאסור לקבל שכר מותר ללמדו ומשום דגוף המצוה לאו הנאה הוי וע"ז הקשה הטו"א והשעה"מ למ"ד מלה"נ איך יפרנס המשנה דלידידי' גם גוף הלימוד הנאה היא ולמעלה כתבתי מה שנ"ל בישוב הדבר בפשיטות. אמנם עתה בעת כתבי זאת העלו רעיוני מה שיש עוד לחדש דבר ולתרץ האי קושי' די"ל לדידי' איירי הא מתני' בהדירו חברו ולא בנודר מעצמו לאסור איסור הנאה של חברו ע"ע אלא שהוא מודר מחברו ולדעת הר"ן ז"ל ד' ט"ו דסובר במדיר את חברו חל האיסור על המודר ואינו עובר המדיר דלא יחל דברו קאי על הדבר ולא על האדם ע"ש. ומעתה י"ל דניהו דהמודר עובר בלא יחל. אבל העשה דכל היוצא מפיו יעשה אינו חל על המודר כיון שהוא לא הוציא מפיהו שום דבור רק המדיר ועליו אין איסור לשיטת הר"ן ונמצא שאין המודר עובר רק הלאו ולא העשה וא"כ כשאינו מוצא מלמד אחר זולת זה האיש המדירו מותר ללמוד ממנו לפי שהעשה ללמוד תורה שהיא מדאורייתא דוחה ל"ת דל"י. וכמ"ש הרשב"א בנדרים דחלין על דבר מצוה והקשה אמאי ל"א דעשה דוחה לל"ת ותי' משום דנדרים עשה ול"ת היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפי"ז כשהוא מודר מחברו דאין עליו אלא ל"ת בלבד שוב מותר דמצות לימוד דוחה ללאו דידי' ועשה אין כאן והבן בזה. וכך הי' עולה ברעיוני לפום רהיטא אולם אחר שבתי זה מעט נחמתי ודחיתי זאת אחר ישוב דעת קצת כי אין עולה לפני לאמת לדינא דלדעת הר"ן דעל המודר חל הנדר שיצא מפי המדיר ממילא חל עליו האיסור ממש שהיא בעשה ול"ת כאלו הוא בעצמו הנודר ושניהם ביחד הלאו דידי' והעשה דכל היוצא מפיו יעשה ומה שהוציא המדיר מפיהו חל על המודר וזה נראה ברור. דאל"ה לא אשתמיט שום תנא או איזה פוסק להשמיענו זה הדין מחודש באחד שאוסר נכסיו על חברו אינו חל האיסור נגד דבר מצוה ומדקא מסתם להו סתומי ובאוסר בהכ"נ ע"ח וכדומה נראה בהדיא דהכל בכלל וא"צ לפנים שכך הוא הדין. ועוד יש לדבר מזה ואכמ"ל שלקצר אני צריך עתה. והן אמת כי אחרי אשר רחש לבי דבר זה החידוש והדיחוי שדחיתי מעל שלחני מצאתי ראיתי בס' נד"ז שהוא כותב ישוב הלזה ותופס כן לאמת דהמודר אינו עובר על העשה רק על ל"ת דל"י. וממילא נדחה מפני המצוה היכא שא"א בע"א. אבל אין ראי' ממנו ז"ל במחכ"ת שכן דרכו של הגאון ז"ל הנ"ל דלא חש לקמחו מערב הסולת והסובין וכורך ואוכל ביחד ומבלי בירור אוכל מתוך הפסולת. ואם כי רב ועצום הוא כנחל שוטף כמים לים מכסים ואין מבחין ע"כ אין ראי' מדברי תורתו בזה. אמנם אם כי פליג אני עליו בחדא סובר אני כותי' בחדא די"ל דהא מתני' מיירי בענין שהוא מודר מחברו ולא בנודר עצמו. ובדרך הזה יש מקום אתי ליישב הקושי' הנ"ל במה שהבאתי למעלה בשני אופנים ושניהם עולים בקנה אחד. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא להיפוך מדעת הר"ן הנ"ל דאך ורק על המדיר האיסור ולא על המודר כמשמעות הכתוב לח יחל דברו והיוצא מפיו יעשה הכל רק על זה שהוציא מפיהו עליו האיסור שלא יהנהו לזה שהודר ממנו. והיינו או לפי דעת הר"ן בחולין פ' גיה"נ שהבאתי למעלה דבאיסור הנאה שאינו מתכוין שרי אפי' בפ"ר וישבתי הקושי' של הט"א הנ"ל. וא"כ יש לומר בכאן דכיון דעל שניהם המצוה שהמדיר מחויב ללמוד עמו כמ"ש מה אני בחנם ואם המדיר מתכוין אך לקיום המצוה שהוא מצוה ועומד. ויוכל להיות שלומד בפ"ע או עוד עם אחרים ושמעון המודר גם הוא שומע ולומד ומקבל ממנו וכיון שהמדיר אינו מתכוין להנאת המודר. א"כ אינו עובר המדיר אף שהוא פ"ר ששמעון שומע ממנו ושניהם עוסקים במצוה אבל מ"מ אין כאן איסור אלא בדרך פ"ר ובאיסורי הנאה שרי בשל"מ אפי' בפ"ר לדעת הר"ן הנ"ל ולא תקשי כיון שהר"ן ז"ל משיג על רבינו הרמב"ם ז"ל ומביא ראיות נגדו מ"מ עכ"פ י"ל שהמ"ד מצות ליהנות נתנו סובר שיטה זו דהמדיר אסור ולא המודר והבן בזה.

שנית י"ל בדרך הזה אליבא דעת הש"ג הנ"ל שהוא דעת הרשב"א שהובא למעלה. היכא דעושה דבר היתר ומכוין להיתר לבד אף דאיסור ג"כ נעשה בפ"ר לא איכפת לן א"כ י"ל כדרך הנ"ל שלומד לפ"ע או עוד עם אחרים זולת המודר ואינו מתכוין אליו ומש"ה מותר והכל לדעת הרמב"ם ז"ל וז"ב והבן היטב. ואשר כתבת לישב ב' קושיות של הנד"ז יפה כתבת וכן דברת דאין כאן קושי' כלל והמחבר ז"ל לא שם עינו על הא דמבואר בגמ' דאמרי לה על הא דמסורת ע"כ הקשה על הרמב"ם ועל ש"ס דמגילה ובאמת הדרש של ראב"ח אמר רב דרש מוסכם הוא באין חולק אך על אשר דרוש דרש ויבינו במקרא אלו פ"ט שהוא דאורייתא והם סברו כאמרו לה אלו המסורות ופ"ט דרבנן וא"כ אין קושי' וא"צ עוד לדבר מזה. ועתה נחקורה ונשיבה על האי דשאילתא קדמי לחוות דעי בגופא דדינא לענין אם קנו השותפים ס"ת או כתר תורה ושאר כלה"ק שנתנו כ"א איש נדבתו ומקופתם קנו החפצים הללו ועתה קצתם רוצים להתפרד מביהכ"נ ויבחרו להם מקום תפלה אם יש בכחם ליקח משם גוף החפץ או דמיהם או לחלק ביניהם הנה כבר גליתי דעתי בראש הקונט' כי אין בידם לתבוע חלקם ביחוד ואין דומה להא דהמבי"ט הנ"ל כי העיקר תלוי איך נשתתפו בתחלה ועל דעת שנכנסו בשותפות בתחלה כן אין בידם לעבור ולחלק עצמם. וכמו בשותפי' שנכנסו בשותפות לזמן אין יכולים לחלק בתוך הזמן כן נמי בזה כאשר נעשה ביניהם בשעה שנכנסו להשותפות כן יקום לעולם. והיינו שכל חלק של כל אחד ואחד משועבד לשל חברו וכמ"ש הר"ן בריש פ' השותפין שנדרו הנאה עיי"ש דמידי דשותפות יש לכל אחד חלקו וקנין שעבוד על חברו. א"כ כמו שמשועבדים השותפים זל"ז כשעשו על זמן מיוחד כן נמי בענין הזה עד לעולם. דאין ביד שום אחד לתבוע חלקו ולסלק עצמו ליקח מהחפצים שצריכים כלם לאלו החפצים בשימוש שנעשה להם ביחד וכדאיתא פ' השותפי' ב"ב י"ג גבי הא דשביק להו אבוה תרתי אמהתי חדא ידעה אפי' ובשולא וחדא ידעה פילכא וניילא אתו לקמי' דרבא לית להו דינא דגוד א"א דמבעי' תרתי למר ולמר מבעי' תרתי כי קאמר לי' שקול את חדא ואנא חדא לאו גא"א הוא והא כתבי ק' דתרווייהו מבעי' להו והא אמר שמואל בשני כרכים חולקים הא תרגמא רב כשרצו שניהם ועיין בש"ע קע"א. ודרך כלל העולה מכל הפוסקים דהכל הולך בשותפים ע"ד כן שנשתתפו מתחלה אין ביד א' לשנות דבר בלי דעת חברו ונמצא בנ"ד בעת שקנו בהתנדב עם ד' והפרישו ממונם לחפצי שמים ונתנו לביהכ"נ שלהם זכו כלם שישתמשו בהם בתוך ביהכ"נ בכנופיא שלהם אין בידם לשנות ולהתחלק ביניהם כליהם הן בסתה"ק הן בכלה"ק שלהם וישארו ההקדשות במקומם כבראשונה ובפרט שנשארו שמה ידם על העליונ' והמיעוט שפרשו כיחידים דמי וידם על התחתונה. והרבים נקראים מוחזקים והמועטים שבאו להוציא עליהם הראי' וכאן נמצאו וכאן יהיו. ובכל ענין הולכים אחר הרוב בנין ורוב מנין אך אם אפשר יש בהם איזו חפצים שנתנו יחידם לבדם ועדיין הם מחזיקים בהם ולא נשתקעו שם בעליהם מהם. ולא נתנו להצבור ולא ביד הגבאים בזה י"ל שלא יצאו עדיין מרשות הנותן ויש לחקור ע"ז ולעמוד על הדבר כי כאשר נתנו כבר ביד הגבאים וזכו לכל הצבור בעבורם תו אין להוציא מהם ועיין בסי' רנ"ט ביו"ד בש"ך שם. תו אין עמדי כעת ושמתי קנצי למילין.

תוכן העניינים

שות מהרי אשכנזי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה