שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן ז
שאלה חבורה א' נתיסדה בשנת תר"ב שנכנסו בהתקשרות יחדיו ללמוד ביחד בביהמ"ד וליתנו כ"א איזו סך מיעוט בכל שבוע עד שיאספו להם כדי שיוכלו לקנות ס"ת הק' ושאר ספרים ללימוד ורובם התפללו בבהמ"ד וקצתם התפללו בהקלויזיל שתחת גג המדרש ההוא ובשנת תר"ט קצתם בחרו להם קלויז אחרת להתפלל שמה. ואחר זמן עידן עידנים חלקו ביניהם הספרים שקנו והשיגה ידם ש"ס ותנ"ך. והס"ת אשר קנו ביחד נשאר בבהמ"ד כמוקדם. ועתה תבעו האנשים הנפרדים מהביהמ"ד והלכו להקלויז החדשה לתת להם חלק בהס"ת הקדושה ושיקראו בהס"ת משך זמן שעמד בבהמ"ד עד הנה. טענת אנשי הבהמ"ד נגד אנשי הקלויז שבהפנקס שעשו ביניהם מתחלה כתוב בזה"ל הכנסה שביניהם יוציאו לדבר שבקדושה לכתוב ס"ת:
ולקנות ספרים לביהמ"ד והנקודות המפסיקים בין ס"ת לולקנות אנשי הקלויז עשו הנקודות שהי' מונח הפנקס בידם. שנית שלא תבעו חלקם בהס"ת משעת חלוקת הספרים עד עכשיו וגם אנשי ביהמ"ד נתנו יותר מאנשי הקלויז. ואנשי הקלויז טוענים שכן נכתב מתחלה ובהסכמת כלם ומה שלא תבעו מתחלה שהיו מועטים וכל הספרים היו אז בבהמ"ד. וגם כך התנו מתחלה שבעת שירצו החבורה להפרד מביהמ"ד יהי' רשות בידם שיקחו עמהם הס"ת לכן עתה תבעו מחציתם. ועד עתה לא היו צריכים שהי' להם ס"ת ועתה שנגיד א' לקח מהם הס"ת שלו לביתו וצריכי' להס"ת ומה שאמרו שנתנו אנשים הנשארי' יותר מהנפרדי' מכחישים המה זא"ז. זו תורף השאלה בשינוי לשון קצת:
וכ"ת העתיק לפני פסק מהרב המאוה"ג אב"ד דקהלתכם ק"ק הנ"ל שהוציא דינו לפמ"ש הב"א בשם הת"ח ובס' ח"ס בשם הגאון ב"י דאם הקדיש ס"ת לביהכ"נ א"י י"ח מצות כתיבת ס"ת א"כ יש כאן אומדנא דמוכח דודאי לא מחלי לחלוטין הס"ת לבהמ"ד. ואף דבשותפים כתב הב"א גם בלא"ה לא יצאו מ"מ מה דמצו למיעבד עבדו א"כ ודאי דמתחלה לא נתנו לחלוטין לבהמ"ד וגם אח"כ לא מחלו להם וגם אם מחלו הי' בטעות שלא ידעו מהדין של הת"ח. ועוד ל"א מדשתיק מחול בחו"מ סי' צ"ח סעי' א' ומ"ש בט"ז קנ"ד במי שיצא מהכרך א"י לתבוע חלקו שאני יחיד מרבים. ועוד שאני יצא מהכרך מהלך בתוך העיר למק"א להתפלל. וראי' מהא שהביא המג"א בשם שו"ת המבי"ט דפסק שם שיחלקו ביניהם לזמנים ומה שמוחלקים ומכחישים זא"ז בטענות אנשי בהמ"ד צריכים שבועה כדין מוחזקים. ומהיום יחלקו שנה בשנה ואם ירצו לשלם צריכים ליתן כשעת היוקר עכשיו ביותר מבשעת הכתיבה עכ"ד הרב דק' קאזיווי זו תורף הפסק שלו :
ועתה נפשו היפה בשאלתו להשיבו הדין עם מי. ונתעכבתי לבלתי השב לכ"ת ואחר עד עתה יען שראיתי פסק הרב ולא כן לבבי ידמה לדינא ודרכי מעולם למשוך ידי וגם שלא לגלות דעתי אם הוא נגד האב"ד דשם אפס כשהרב המורה דשם בעצמו בא להתיעץ אתי. אז אשיב כפי העולה על רוחי ולא לאיש זולת הרב דהקהלה. כי מעולם גדרי שלא להתערב במקום שיש ריב ומצה ויכול לבוא מתוך זה לכמה מכשולות ר"ל. גם הרב בעירו ראוי לחזקו להיות כאשר יורה וידין כן יקום. ע"כ החרשתי עד כה ולא מהרתי להשיב שידעתי כי לא נחוץ הדבר אך למען אהבת התורה ולומדי' ולרוב חביבתו דמר למלאות רצונו חפצתי ולטייל עמו בדברי תורה אהבתי אחר ימים מספר עברתי את יקרת מכתבו בדברי נועם אמרותיו בחכמה ראיתי ועתה באתי לגלות לו דעתי באלה הענינים. בלשון למודים לדעת כל דבר אשר העיר כ"ת כמלקט שבלים. גם אני אבא בקצרה במקום שהי' להאריך אך באפס פנאי אקצר. הנה טרם אבא לעיקרא מלתא דנא לדעת האיך לדיינא להך דינא. אמלא רצונו לדבר בכל מה דאיכא לעיונא בפרטי הדברים הנוגעים להאי ענינא. ושמתי עיני על כל דלתותיו ורבו פארותיו. אשר רשם באותיותיו הנרשמים בקונטרסו הובאת לי באורך ורוחב מילולו . רב הלולו בעוצם פלפולו. ביום כי אקח מועד על כל הענינים העולה בניב שפתותיו שונים הלכות קרובות ורחוקות ואשר יש בהם קושיות ופרוקות ושואל ממני לחיות דעי ואבוא בקצרה:
בראשון אשר חקרו המחברים האחרונים אם יוצא אדם י"ח במצות כתיבת ס"ת בחבורה בשותפות ב' או ג' שותפים או עשרה. הנה בעיני הדבר פשוט וברור לכאורה כמו דמצינו בכמה מצות שנאמרו בלשון רבים והחיוב על כל יחיד ויחיד. וכתבתם על מזוזות. וכדומה וספרתם לכם שתהי' ספירה לכל אחד ואחד במנחות ס"ו. ובארבע מינים שבלולב ולקחתם לכם שתהי' לקיחה לכאו"א סוכה מ"א. מדוע ישתנה מצות כתבו לכם שתהי' כתיבה לכאו"א. ואין המצוה נקראת אלא למי שגומרה. שנאמר כל המצוה העושה את כלה ולא העושה את מקצתה ובכל דבר קימ"ל דבר ולא חצי דבר ועיין בסנהדרין פ"ו. וכל דבר שבחובה אינו בא בשותפות כי אם עילת נדבה או שלמי נדבה. והיינו מה שבא בנו"נ לבד איתא בשותפות. וכמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעה"ק ובפרק י"ד שם אבל מה שבחובה לא מייתי בשותפות. ועיין בתוס' ב"ב נ"ו דאין אדם מביא חצי חטאת וחצי אשם. ובקרבן פסח אי לאו דכתוב קרא בהדיא למשפחותיכם ולקח הוא ושכנו איש לפי אכלו תכוסו על השה ואי לאו הכי הוה דרשינן קחו לכם צאן לכל יחיד ויחיד פסח בפ"ע כילה ולא מקצתו. ומעתה הנה לשני שיטות רש"י ותוס' בסוכה כ"ז. עיין בשו"ת הריב"ש סי' שמ"ז באורך שמפרש ומבאר היטב פירשים. ונראה לפע"ד לא מבעיא לפירש"י דיוצאין בסוכתו של חבירו מהא דכתיב כל האזרח ישבו בסוכות וכל ישראל יוצאין בסוכה א' והיינו דיושבין בה בזא"ז ואי אפשר שיהי' בכלן דלא מטי לה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה עכ"ל וא"כ לפי"ז גם בכאן אם נימא דכתבו לכם היינו לרבים ואין חילוק בין שני שותפים או לכל ישראל כלן יוצאן בספר אחד וכמו בפסח לר"י כיון דלא ניתן שיעור ואם נימא דכל ישראל יוצאין בס"ת א' א"כ הרי נשמע מיני' דאין החיוב שיכתוב לו שיהי' שלו דוקא רק שיהי' מצוי ספר בידם ללמוד. א"כ אמאי בנפל לו באחוזת אבותיו אינו יוצא י"ח וגמרא ערוכה בסנהדרין כ"א וכן קימ"ל אפי' הניח לו אביו ס"ת מצוה לכתוב לו משלו. והבן בזה אלא אפי' לשיטת תוס' בסוכה הנ"ל לפי מה שפי' הריב"ש סי' הנ"ל דבריהם הואיל דמרבה כל האזרח שותפות גם שאולה מרבינן והיינו דלדידהו דא ודא אחת הוא וכן כ' שם הר"ן ז"ל ונמצא לפי דבריהם דשאול דמי לשותפות ממילא אם נרבה בס"ת שותפות גם שאול מרבינן א"כ אמאי אינו יוצא בהניח לו אבותיו. הרי מבואר ומוכרח מש"ס ופוסקים דמצוה לכתוב משלו. ע"כ מוכח דמצוה צריך להיות משלו כלה ולא מקצתה. והא דבאתרוג יוצא בשותפות כיון דשם אין צריך רק שיהי' שלו בשעת לקיחה ונטילה וכשלקחו בשותפות אדעתא דהכי קנו ביחד שבשעת נטילת כ"א יהי' לגמרי שלו על שעה זו דגם מתנה ע"מ להחזיר מהני שם וכמ"ש התוספת והרשב"א ב"ב אבל בס"ת צריך שיהי' שלו בתמידות בודאי א"י בשותפות וז"ב ונכון לדינא:
אלא דאכתי יש לדון קצת לדעת המפורשים בשיטת הרא"ש ז"ל דמקיים מצות כתיבת ס"ת בזה"ז גם בשאר ספרים חומשים וגמרא ופוסקים בקנייתם מקיים מצות כתבו לכם. נמצא מבואר מזה למדין אנו דלא על האדם מלאכתו לגומרה כל התורה כלה כמ"ש לא עליך המלאכה לגמור דאין שיעור לדבר וארוכה מארץ מדה כדאיתא ד' בסנהדרין כ"א ועי""ש. ונראה מזה דהיינו כוונתם דדרשינן טעמא דקרא כתבו לכם בדי ללמד מתוכה ומבואר אצלי במק"א דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא אבל במקום שמפורש הטעם בקרא לכ"ע אזלינן בתרי' וכמ"ש הכ"מ בפ' ג' מהל' מו"ל ובמצוה זו כתיב וגלי קרא בהדיא שימה בפיהם ולמדה לבנ"י גלל כן גם בספרים אחרים שלומדים מתוכם יוצא בזה י"ח המצוה כי זו היא העיקר טעמא דקרא ולפי"ז מוכח ומבואר דמקיים המצוה גם כשעוסק ועושה החצי שכם אחד מדאורייתא וכמו בתורה שבע"פ דא"א לומר דכלה יקננה דאין קץ ואין שיעור ולהכי גם בכתיבת ס"ת יוצא בחצי' ושנים העושים בשותפות שניהם יוצאין י"ח. אמנם העיקר כשי' זקני הב"ח והט"ז וכמו שפי' הב"י ביו"ד סי' ע"ו דבאמת עיקר המצוה בכתיבת ס"ת. אלא דיש בזה ג"כ מצוה ובמק"א בארתי דעתם ז"ל ולפי שיטתם כן הוא האמת דעיקר מצות כתבו לכם קאי דוקא על ס"ת וממילא הדרנא למלתא קמייתא דא"י י"ח רק בכלה ולא במקצתה אלא דגם בשאר ספרים עושה מצוה והיינו מעין מצות כתבו לכם. ובשנים שכתבו להם ס"ת לשניהם מצוה יש להם עכ"פ וכדאית' למימר לקמן כמו בקונה ס"ת דהוי כחוטף מצוה מן השוק אבל מצוה יש לו והיא מסתעף מן מצות כתיבת ס"ת. וראיתי בס' יהושע למחותני הגאון ז"ל שכ' גם הוא דא"י בשותפות. אולם ראיתו אינו מוכרחת שכ' דאל"כ תקשי בגמ' סנהדרין כ"א דפריך על רבא דהדיוט א"י בספר שהניחו לו אבותיו ממתני' דתני גבי מלך וכותב לו ס"ת לשמו ולא יתנאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא. וקשה דלמא החלוק דהדיוט קיים בשותפות משא"כ מלך. ולא נהירא לי ראי' זו דאם במתני' לא תנו רק להורות דמלך אינו יוצא בכל שותפות מלתא יתירה הוא דהרי מקרא מלא והיתה עמו כל ימי חייו וקרא לו תמיד יהי' עמו אז ממילא נשמע דתהי' כלה שלו ואין לשום אדם חלק בו דאין שני מלכים משתמשין בכתר אחד אלא דהעיקר רבותא קמ"ל דיוצא במה שהניח לו אבותיו דהוי שלו ממש וראוי להיות עמו כל ימי חייו ויוצא ונכנס בה תמיד. ע"ז קמ"ל דא"י בזה שלא יתנאה בשל אבותיו ככתוב וכתב לו לשמו וא"כ שפיר פריך מזה לרבא דסובר גם בהדיוט צריך לכתוב לו לשמו ולא בשל אבותיו ומשמע מרבא דגם בהדיוט עיקר מצותו שישתדל לס"ת חדשה שימצא לו שבעצמו יכתוב או שיצוה על ידו לכתוב לשמו זה קמ"ל רבא. וממתני' משמע דוקא מלך נצטוה בזה שיכתוב לו לשמו ס"ת חדשה אבל הדיוט לא. וע"כ צ"ל הכי דאלת"ה בלא"ה תקשי מה פריך הרי י"ל עוד חילוק דבהדיוט מהני כשיקנה ס"ת מן השוק. ולדעת רש"י יוצא בזה המצוה כדאיתא במנחות ועיין בט"ז סי' ע' שסובר כן בשי' רש"י (ואפי' אם נימא דגם בדעת רש"י אינו יוצא י"ח בזה כמבואר אצלי במק"א אבל עכ"פ מצוה הוי) משא"כ מלך דכתיב וצריך לכתוב לו היינו דאין שום מצוה בו כמצות המלך רק דוקא כשיכתוב לשמו ולא כשיקנה. וא"כ גם אם נימא דהדיוט א"י בשותפות אכתי תקשי על פירכא דגמרא על רבא אלא ע"כ דעיקר פירכא ממה שהתנה רבא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו משמע דבזה הושוה הדיוט למלך בהניח לו אבותיו ומשם משמע דמובדל בזה הדיוט ממלך. וע"ז משני ל"צ לשני תורות. וכ"ז פשוט וברור ואין בזה שום נדנוד ראי'. אבל עוד ראיתי בסי' הנ"ל שהביא מהגאון ב"א למוהרז"מ ז"ל שהביא בהיפוך דיי"ח בשותפות מהא דבנה"ע שנגנב להם ס"ת אין מביאין ראי' ואין דנין מאנשי אותו העיר משמע דכלם יש להם בשותפות ובס"י סותר ראייתו די"ל דמיירי שיש לכ"א ס"ת בביתו אלא שאינו קורא בו בצבור ולדעתי דמשום זה לא מקרי נוגע כיון דיש לו ס"ת אחרת ובידו להביא לביהכ"נ לקרות בו. ול"ד להא דיש ס"ת בבהכ"נ אחר שמבואר בש"ע סי' ז' וב"ב ל"ז יעו"ש בסמ"ע דהתם מיירי שבהכ"נ אחרת אין מקום להכיל לכל בני העיר אבל כשיש לו ס"ת בתוך ביתו ובידו לקרות בו ודאי דאינו נוגע עוד וכמבואר בשו"ת הרא"ש ז"ל כלל ג' י"ג. עיי"ש דדוקא כשאין ס"ת בכל העיר. וא"כ הדין ברור בעיני דלא כסי' הנ"ל אבל מ"מ ראי' הב"א הנ"ל מעיקרא לאו ראי' הוא כלל ואין מביאין ראי' מאנשי אותו העיר מנגנב ס"ת דניהו דא"י בספר בשותפות לצאת בו מצות כתבו לכם אבל מ"מ יש לומר דעשו ס"ת לשותפות עכ"פ להיות בידם לקריאת תורה בצבור דקיימ"ל דכופין בני העיר זא"ז לבנות בהכ"נ ולכתוב ס"ת בחו"מ סי' קס"ג ועיין בתוס' נדרים פ' השותפים במתני' שם והספרים כתבו שם וז"ל היו רגילים לקנות להם ספרים משל צבור ללמוד להם בני העיר וברש"י ובר"ן שם מבואר ספרי תורות לקרות בו ועיין לקמן. ואין בזה התחלת ראי' וגם הא דכתבו לראי' מתוס' סוכה כ"ז הל' שכ' דלכם משמע לרבים דצריך לכתוב לכם משום ולקחתם ע"ש. ומשמע אי לאו ולקחתם הו"א לרבות שותפות מלכם אין אני רואה מזה שום ראי' כלל. דמה לי ולקחתם לכם או כתבו לכם וק"ל. היוצא מכל אלה הדברים הדבר ברור ופשוט דמצוה לגמרי אינו יוצא בשותפות רק כשהיחיד כתבו או שהשתדל לכותבו וכמ"ש הנמ"י וכשאינו גומרה לבדו א"י י"ח וכן מבואר ברמב"ם הל' ס"ת מצוה על כל איש ואיש שיכתוב לו ס"ת לעצמו. והמלך מצוה עליו שיכתוב לו ס"ת לעצמו לשמו ואם לא הי' לו מקודם ס"ת מצוה שיכתוב לו שני ס"ת א' מניחו בבית גנזיו וא' שיצא עמו. א"כ מוכח הדבר מפורש שצריך לעצמו לבדו בלא שותפות דכך לי יחיד באחת כמו במלך במשנה תורה. וז"ב:
ומה שעמדו על המנהג שנהגו בו חבורות לכתוב להם ס"ת שפיר עבדו ותנוח ברכה על ראשם דניהו דאינם יוצאין כ"א לבדו אבל עכ"פ מצוה הם עושים וק"ו מן הנטפל לעושי עבירה כמו עושי עבירה ובמלאכת שבת בעשותה העושה את כלה ולא העושה את מקצתה ובשנים שעשאוהו פטור אבל אסור מדה טובה מרובה ק"ו לשנים שעשו ביחד מצוה אחת לו יהא כנטפל לעושי מצוה שכרו כעושה מצוה וכ"א נוטל שכר כנגד כלם ויפה הם עושים ואכמ"ל עוד בפרט זה:
שנית אבא בקצרה לחקור בדין המבואר בת"ח בסנהדרין כ"א שהמציא דינו כשכותב א' ס"ת לעצמו והקדיש ונתנו בהכ"נ אינו יוצא י"ח וצריך לכתוב לו אחרת וגם אם נאבד ממנו ס"ת צריך לכתוב אחרת והוכיח מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שכ' במלך כשהניחו לו אבותיו ונאבד צריך שני ספרי תורת א' להניח בבית גנזיו וא' להיות עמו כל ימי חייו. א"כ גם ביחיד דינו כמו במלך בשני ס"ת כשנאבד צריך אחרת. ולי נראה דשאני יחיד מהמלך דדוקא במלך שצריך שיהי' לו בתמידות שני ס"ת א' להניח בבית גנזיו וא' לקרות בו כל י"ח א"כ כשנאבד לית לי' אלא א' ובקרא כתיב משנה התורה היינו ב' ספרים בתמידות. משא"כ בהדיוט דעיקר מצותו שיכתוב ס"ת ויחדש על ידו ס"ת אחד ומיד כשכתב לו הס"ת קיים המצוה ומה שצריך להיות ס"ת ללמוד ולקרות בו יוכל לצאת בשל אחרים דמה דאיתא גם בהדיוט לא יתנאה בשל אחרים היינו רק אם לא כתב לו מעולם ואינו יוצא י"ח כ"א כשחידש ס"ת לעצמו אבל אם נאבד ממנו אח"כ לא מפקע ממנו מצותו מה שקיים כבר. משא"כ במלך מצותו שיהי' לו תמיד שני ס"ת והבן זה. ועכ"ל צ"ל מדברי רבינו ז"ל שכתב האי דינא דוקא במלך לבד שכ' שניהם ביחד אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כו' והאי לא הניחו אבותיו אינו קאי על הדיוט וכמ"ש שם מפורש הכ"מ דבהדיוט לא מהני גם כשיש לו כעין מה שהניחו לו אבותיו אלא במלך מהני כשיש לו אחד מאבותיו וזה היא שיניח בבית גנזיו. והשני לקרות בו כי"ח. א"כ ממילא משמע מדברי רבינו דכ"ז רק במלך דוקא ושאני הדיוט דבמה שהניחו לו אבותיו לא הועיל רק כשנכתוב לו וגם כשנאבד אח"כ כבר יצא י"ח. ומש"ה לא כתב האי דינא דנאבד רק בה' מלכים אבל בפ"ז מה"ת הל' ס"ת לא הביא האי דינא אם נאבד שיצטרך לכתוב לו אחרת רק כשהניחו לו אבותיו כ' דאין בו מצוה זו רק שיכתוב בעצמו או אחרים על ידו וזו ראי' ברורה שלא כדברי הת"ח ז"ל ובאמת אין שום סברא כלל כשקיים פעם א' המצוה ונאבד ממנו וכי בשביל זה יאבד מצותו אבל במלך שפיר כ' רבינו דצריך שיהי' עמו תמיד שני ס"ת א' בבית גנזיו וא' עמו וז"ב:
וגם במה שפשוט בדעת הת"ח ז"ל כשהקדישו ונתנו לביהכ"נ שוב אינו יוצא וצריך לכתוב ס"ת אחרת בעיני יפלא מדוע יאבד מצות כתיבת ס"ת בשביל זה הרי גם מקודם שהקדיש מה זכות הי' לו בה כיון דאסור למכרה ואין לו בה דין ממון כלל. כיון דא"י למכרה כי אם בשביל ליקח אשה וזה ל"ש ואין לו בה רק טובת הנאה שיכול ליקחנה למקום שירצה ולקרות וללמד בה מתי שירצה באין מוחה אבל מצות לאו ליהנות נתנו לא מקרי רק טב"ה דקי"ל ט"ה א"מ א"כ כשהקדישה ונתנו לביהכ"נ לא נתן רק הט"ה שהי' לו בה אבל גוף המצוה לא פקע ממנו לומר שיצטרך אח"ז לכתוב אחרת וכי זו הוא המצוה להיות לו העיקר המצוה לחדש על ידו ס"ת ולמה שמפרש הרא"ש דעיקר המצוה ללמד בה א"כ נראה דבכתיבת ס"ת יש בה שני חלקי מצוה א' להמציא ס"ת חדשה ועוד לקרות וללמוד מתוכה. א"כ מיד כשכתב לו נתקיים מצותו הראשון ומצות הלימוד יבול לקיים גם בשל אחרים וכי נצטוה דוקא ללמוד מתוך שלו ומה שאמרו שלא יתנאה בשל אחרים היינו בעיקר הדבר שמחויב להשתדל בכתיבת הס"ת כמ"ש הנמ"י ועיין בט"ז שם וז"ב ופשוט:
וביותר נראה לי אפי' כשמכר ס"ת כגון ללמוד תורה או לישא אשה באופן שמותר למכרה וגם כשמכרה באיסור דהוי מכירתו מכירה כמ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ב עיי"ש אבל מ"מ כבר יצא י"ח מצות כתיבת הס"ת. דניהו דהמכירה קיימת והקונה קנה את הס"ת להיות שלו ושלכם מקרי והוי כחוטף מצוה מן השוק וגוף המצוה כתיבת הס"ת לא מכר לו וגם אינה נקנה ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר בסי' ק"ד בשם שו"ת הרב האי גאון ז"ל שנשאל לו ענין כזה ומסיק דבר מצוה אינה נמכר וכן כ' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו וכן כי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוי מר עסיק בתורה ומר עסיק בפרקמטי' אמ"ל פליג דאיפלג כו' יעו"ש. ומה דפשיט להת"ח ז"ל דלא נתקיים המצוה בשעת הכתיבה. הנה לא ידעתי מנ"ל זאת אדרבא מיפשט פשיטא לי כן דעיקר מצוה לכתוב ולחדש ס"ת חדשה ובזה קיים מצותו ואף שאח"כ מכרה אבל המצוה לא נמכר רק הטו"ה שהי' לו בה מכר. ונ"ל להביא ראי' נכונה מהא דפ' בני העיר דאיבעי' להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש ומבואר התם דהיינו ליקח ס"ת שלימה ולא לכתוב מחדש כיון דאם לא נכתבה עדיין פשיטא להו דאסור משום פשיעותא אלא דאבעי' לא איפשטא כגון דכתב ומנח לאפרוקי א"כ תקשי לדידי' מאי קאמבעי' לי' הרי כיון דאם ימכור הס"ת שלו אז יאבד מצותו ויתחייב לכתוב לו ס"ת מחדש ומה דקנה בו חדש א"י י"ח בו דהקונה ס"ת כחוטף מצוה מן השיק וא"י י"ח. א"כ איך יכול למכור אלא ודאי מוכח משה דמצות כתיבת ס"ת יצא כשכותב לו אפי' כשמכרה אח"ז אלא דאסור למכור ס"ת לצורך ענין אחר זולת למכור בו חדש איבעי' להו . ואין לומר דמיירי התם שהס"ת ראשונה שרוצה למכור גם כן לא כתבה לו בעצמו רק שקנאו מאחר א"כ ראשונה ושני' כי הדדי נינהו מלבד דזה דוחק קצת מדקא מסתם לי' סתימא משמע דבכל גוונא מיירי ועוד דא"כ כשרצה לפשוט מדרבה בב"ח אמר ר"י משום רשב"ג דלא ימכור אדם ס"ת ישן לקנות בו חדש ודחי התם משום פשיעותא למה לו לדחוק ולדחות הו"ל לומר יותר דהתם מיירי שהיתה לו ס"ת שכתבה בעצמו מש"ה אינו יכול למכור ולקנות אחרת מהאי טעמא הנ"ל מפני שראשונה מצוה שלו ושני' אינו אלא כחוטף מצוה וצריך הס"ת להיות משלו בעת הכתיבה אלא ודאי מוכח מזה דאין חילוק בזה כלל לענין גוף מצוה כתיבת ס"ת משכתב לו כבר יצא י"ח ובמכירתו לא פקע מיני' מצותו מעיקרא. ובאמת לפי האמור מרווחנא בזה לישב שי' הר"ר מנוח הובא בב"י סי' ע"ה דמה דאסור למכור ס"ת ישן לקנות בו חדש אינו אלא מפני חששא דפשיעותא. אבל היכא דלא מחסרא אלא נתינת דמים מותר ותמהו כלם עליו משמעתא הנ"ל דמשום פשיעותא לא איבעי' לי' אלא כשמנח לאפרוקי וע"ז הוי איבעי' דלא איפשטא והר"ן ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל דנקטי' לחומרא ועיין בש"ך סי' הנ"ל ולהמבואר הי' בידינו לישב די"ל דהרר"מ אומר דינו כשקנה לו ס"ת בראשון ישן או שנתישן אצלו ורוצה למכרה לקנות בו חדשה דבאמת בזה אין מקום להאיבעי' דאין לך עילוי גדול מזה משום מעלת דזה אלי ואנוהו וישן מפני חדש תוציאו וזה המוכר י"ל דמוכרח למכור ללמוד תורה או לישא אשה ומש"ה אין איסור אלא שיש חשש משום פשיעותא אבל כשישנו שלם בלי חסרון אלא נתינת דמים התיר הרר"מ ובגמ' קאי האיבעי' כשראשונה כתב לו בעצמו אז לא מהני הני מעליותא דחדשה מפני דעובר על המצוה כתיבת ס"ת כס' הת"ח הנ"ל כך הי' יכולים לומר לתרץ דעתו וגם יש בזה לתרץ קושי' הט"ז בא"ח סי' קנ"ג על הש"ע שהביא שם ב' דיעות אם מותר כיוצא בה וביו"ד בס"ת סתם וכ' דאסור ולהנ"ל ניחא דיש חילוק גדול דבס"ת אסור לאבד מצותו בשביל ס"ת חדשה דע"כ במנח לאפרוקי וא"כ הוי רק קונה וא"י בו י"ח המצוה והבן היטב ודו"ק. אולם כל הפוסקים האחרונים חלקו על הר"ר מנוח הנ"ל ולא חלקו בין אם הי' ראשונה שכתבו לו בעצמו או שקנה לו בפ"ר ותפשו לחומרא מצד האיבעי' דלא אפשיטא ש"מ דבמכירה לא מפקע מיני' מצותו ואין צריך לכתוב אחרת והבן בכל זה. ואם נפשך לומר דבמכירה באיסור אבד מצותו וחייב בכתיבת ס"ת אחרת אבל בנאבד או בשקדיש ונתנו לביהכ"נ ומסרו לצבור שכ' הת"ח ז"ל דלאו שפיר עבדו כיון שמקדישה אינו שלו ושוב א"י בו י"ח דשלכם כתיב הנה תמי' לי מלתא טובא דא"כ הרי קימ"ל בכמה דוכתי דניחא לי' לאינש דליתעביד מצוה בממונו ועיין בריש פסחים ובאו"ח סי' תל"ז השתא התם נקטינן דגם במכרו בחזקת בדוק אינו מקח טעות אפי' בבדוק באגרא כיון דניחא לי' דיעבד מצוה בממונו נגד התנאי שהותנה מפורש בחזקת שיהי' בדוק ק"ו בזה דלדבריו ז"ל אחר שנתנו והקדישו להיות קורא בו תמיד בצבור אין המצוה שלו א"כ ודאי דאדעתא דהכי לא נתנו והקדישו דיפקע ממנו מצותו א"כ שוב הוי בודאי נתינה והקדש טעות דקימ"ל דהקדש טעות אינו הקדש וקנין בטעות חוזר ושוב הוי שלו ושלכם מקרי והבן זה. והנה בשו"ת מהרש"ל סי' ט"ו ראיתי שפסק ופשיטא לי' בס"ת שעומד בבהכ"נ הוי לעולם בחזקת ההקדש וא"י הבעלים ומכ"ש יורשין אין בידם להפקיע ולהוציא משם ולמכרו שבחזקת ההקדש קאי ובודאי הקדישו לעולם עיי"ש. ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' מ"ב הביא בשם שו"ת מהרי"ק סי' ט' להיפוך והוא כשי' מהר"י כהן שהביא הש"ך ז"ל בסי' רנ"ט לחלק בין כלי כסף לס"ת שעומד בהיכל אין חזקה לקהל בזה כיון שכן מנהג העשוי' לכך שקורין בו תמיד בצבור ומחמת קדושת ס"ת מניחו תמיד בהיכל ביהכ"נ אבל אין להפקיע מחזקת הבעלים. ובשו"ת מהר"ם אלשיך בסי' כ"ז כתב דאין להוציא מחזקת הקהל (ושו"ת מהרי"ק אין כעת בידי לעיין שנראה לכאורה קצת סתירה להאי שורש קכ"א שהביא הש"ך) מעתה מכל הלין פוסקים שנחלקו בזה אי הוי בחזקת הבעלים או בחזקת הקהל. עכ"פ אלו ואלו מודים שהמצוה לא נפקע מהבעלים דאם כדעת הת"ח ז"ל הנ"ל דמשנתנו והקדישו לבהכנ"ס לעולם שלא יוכל להוציא משם אז אינו יוצא י"ח וצריך לכתוב לו ס"ת אחרת א"כ מאי קאמיפלגו הפוסקים הנ"ל הלא זה חזקה גדולה שבודאי לא הקדישו לגמרי כיון שלא כ' לו ס"ת אחרת אח"ז. וממילא בחזקתו עומד שלא ירצה לעבור על המצוה שכ' לו מתחלה ס"ת לקיים המצוה בשלו ובודאי לא חזר מדעתו ונלמד מכח כ"ש מס' תוס' דבנזיר שעבר ושתה לוקה ול"ה ה"ס שמא ישאל על נזירתו או שמא יבטל את הגט שמעמידים אותו על חזקת דעתו הראשונה ולא יחזיר וק"ו ב"ב של ק"ו שראוי להעמידו על חזקתו שעשה מצות כתיבת ס"ת ושיהי' שלו לעולם איך יבואו הקהל לאפקועי מחזקתו שיאבד מצותו הנך רואה מבואר ומוכרח שבמה שהקדישו ונתנו להיות לבהכ"נ לצבור לעולם לקרות בו וליתעביד מצוה בממונו לא נאבד ממנו מצותו ואינו צריך לכתוב לו אחרת ושפיר יצא י"ח אלא על הטו"ה שהי' לו בו נחלקו הפוסקים אם בחזקת הקהל הוא או בחזקת בעלים ראשונים וחלוקים בסברתם ולדעתי שאין כאן פלוגתא וכדבעינא למימר לקמן בס"ד. מעתה האי פסקא של הת"ח ז"ל אינו מוסכם ולית דרש:
ובעיקר קושיתו הנ"ל על הא דאיבעי' להו בס"ת למכור בישן וליקח חדש דהיינו בלי עילוי אי מותר בשוה הרי אין לך מעלה גדולה מזו דזה אלי ואנוהו וקימ"ל התנאה לפניו במצות ספר תורה נאה ומישן לחדש חילוק גדול אותיות חדשים טהורים ונאים ביותר א"כ אמאי לא יהי' מותר וראוי לעורר שכמה פסולים מצינו משום דצריך להיות נאה ועיין במג"א סי' תרמ"ט סק"ח דנוי מצוה הוי כמצוה עצמו לענין דינא. אלא נ"ל דלק"מ די"ל דהיינו טעמא דהמצוה הוא לעשות מצוה נאה מחדש להמציא ביותר נאוה אבל אם כבר ישנו בעולם מה לי הכא מה לי התם לפי שהס"ת כבר מנחה ביד איש הסופר שכתבה. א"כ בשביל זה שיקנה לא יתוסף מצוה חדשה יתירה לכן אין לו למכור ס"ת בשביל לקנות חדשה אלא דוקא בשביל שנכתוב לו חדשה הי' ראוי להחליף אולם כשעדיין לא נגמרה מקודם בלא"ה אסור משום פשיעותא כדאיתא בגמרא ובמנחה שלימה שפיר מבעיא לי' אי מותר והבן בזה כיון דעיקר מצוה קיים כתיבת ס"ת גם כשאינו כותב לו בעצמו רק כשמוכר וגורם על ידו לכתוב ס"ת חדשה יוצא בו י"ח וניחא בזה ג"כ מה שכ' ב"ת שחקרו בזה אנשים איך יוצא י"ח כתבו לכם כשלא פרע להסופר מקודם שכר כתיבתו רק אח"כ א"כ הרי אומן קונה בשבח כלי וכשהדר האומן ומסר לו הס"ת אחר הפרעון הוי כמוכר וכקונה ס"ת מן השוק דא"י בו ולהנ"ל ניחא דעיקר מצותו במה שהשתדל והעמיד להסופר שיכתוב לו ס"ת חדשה והוי הסופר רק כשליח בעלמא ועוד לפי דעת הר"ן ז"ל פ' שבועה"ד דמשיג על הרמב"ן ז"ל שם דעכ"פ אינו קונה יותר ממלוה על המשכון ואדרבה מלוה עה"מ לדעת רש"י חייב באונסי' ואומנין רק ש"ש אין אומן קונה בגוף קנין הכלי ואין זה כקונה מן השוק וז"ב והבן. ואמנם לכל הדיעות והסברות בהאי דאומן קונה בשבח כלי זה דוקא כשאומן רוצה בקנינו. משא"כ בסופר שאינו רוצה לקנות ע"כ כיון דאם נימא דקונה בגופו ואח"כ מוכר לו הס"ת יעשה איסור דאסור למכור ס"ת א"כ ע"כ אינו חפץ לקנותו אלא שמחזיק בתורת משכון או גם אינו חפץ כלל לתופסו אאגרא א"כ אין בזה שום חשש כלל וז"ב והבן. ובמה שכ' הט"ז שהרמ"א כ' נגד דברי רש"י לדעתי כי שניהם לדבר א' נתכוונו דגם ניהו דא"י י"ח כתיבת ס"ת בקונה אבל עכ"פ מצוה עביד אלא דהוי כחוטף מצוה והיינו דעושה מצוה שלא נצטוה שהעיקר מצוה הוי כתיבה וגם רש"י ז"ל לזה כוונתו דמצוה עביד דכ"ד בקונה לא עביד מצוה כלל מה לי שהס"ת ביד המוכר או ביד לוקח וקמ"ל דמצוה הוי ובכתיבה מצוה יתירה טפי דזה עיקר המצוה ואיני רואה שום פלוגתא וכן ראיתי מבואר בסמ"ע סי' קנ"ה דבקונה ס"ת הוי כגוזל מצוה ומשום דכבר ישנה לס"ת ביד זולתו ולא חידש בה דבר:
ומעתה נשיב לדבריו להשיב לו על ראשון ראשון כו'. במה שהקשה לשאול למה נשתנה דין כתיבת ס"ת דכתיב כתבו לכם דלא מהני בהניחו לו אבותיו ולגבי מזוזה דכתוב ג"כ וכתבתם מ"מ מהני בנפל לו בירושה נפלאתי עליו דאין כאן קושי' כלל שהרי מזוזה חובת הדר הוא דכתיב על ביתך ובשעריך ואם אינו דר בו אינו חייב כלל במזוזה והכי קימ"ל א"כ מה בכך אם כתב לו בעצמו או אם נפל לו בירושה דעיקר המצוה עליו רק כשדר בו משא"כ בס"ת דצריך להיות לו או שיכתוב לו בעצמו או ע"י אחרים בשליחותו וק"ל . וגם מה שהקשה מגט דלא מהני ג"כ בנפל לו בירושה ג"כ אין קושי' דהתם צריך לכתוב לשמו ולשמה א"כ איך יועיל בירושה דצריך לכתוב לו דוקא לשמו ולשמה כשרוצים לגרש ולא טרם שנשאו זא"ז וק"ל:
ומה שהביא קושי' מש"ס מסנהדרין כ"א דפריך מלך אין הדיוט לא ולא משני החילוק הוא לענין שותפים כבר כתבתי למעלה היטב לענין דינא דשותפים וקושי' ס"י ז"ל ישבתי בטוב דלק"מ והדבר מבואר דא"י בשותפים בין לשי' רש"י בין לשי' תוס' לפי מה שפי' הריב"ל דבריהם והדברים ברורים שכתבתי למעלה. ומה דניחא לי' לכ"ת קושיתו במאי דעיקר מצוה לצורך קריאת התורה אדרבה קשה יותר דלזה למה לי שיכתוב הוא בעצמו וא"י בשל אחרים ולא אמר כלום. גם מה שהפליא על המג"א בקל"ה שלא הביא דברי רמ"א ביו"ד סי' רל"ט והוא דברי הרשב"ץ שהביא הב"י שם דהיינו שהוא תקנת סופרים היינו שנתקן ממשה ונביאים ועזרא הכל קרי לי' תקנת סופרים לענין שחל שבועה עלי' ואין מפורש בקרא ותוס' בריש פ"ב דברכות כתבו כן לאפוקי מדעת רש"י במגילה דהוי מה"ת ולא שייך ע"ז לומר והיו למה לי לפי דאינו אלא תק"ס ומש"ה חל עלי' שבועה ולענין מה הי' למג"א להביא זאת בקל"ה באו"ח ולא ידעתי מה זו פלא:
ומה שהקשה כ"ת מהא דתוספתא הובא בלח"מ דהמלך כותב לו לשמו לא ידעתי מה לו להביא זאת מהתוספתא הלא הוא גמ' ערוכה בסנהדרין אלא דבתוספתא הוסיף דאין להדיוט לקרות בס"ת של המלך וכן הוא האמת ברור ופשוט דכן נשמע דצריך לכתוב משנה התורה לשמו היינו במשמע דכל התורה כלה צריך לכתוב לו לשמו ולא חציו א"צ ראי' לזה. ומה שהקשה כיון דהדיוט יוצא רק בכתב והגי' אות אחת א"כ מה פריך בגמ' הנ"ל מלך אין הדיוט לא שמא זו החילוק בין מלך להדיוט לענין אם הוסיף רק אות אחת קושיא זו ודאי דראוי לעורר אבל מבואר קושי' זו בשו"ת שאג"א סי' ל"ד ומכח זה מסיק להלכה דאם אדם א"י י"ח בירושת ספ"ת והגי' אות אחת ואפי' כשירש קצת והוסיף והשלים אח"כ ע"ש והנה מזה ג"כ מוכח דלא כנראה לכאורה מהט"ז בדעת רש"י דגם בקנה מה"ש יוצא י"ח דא"כ תקשי ג"כ מה פריך בגמ' דיש לומר זה החילוק בין מלך להדיוט והיינו דתני ולא יתנאה בשל אחרים היינו כשאחרים כתבו ומכרו לו א"י במלך משא"כ בהדיוט ומדלא משני הכי ש"מ דגם הדיוט א"י י"ח בקונה וכשי' הרמ"א אלא דלענ"ד כבר כתבתי דגם רש"י ז"ל לא אזיל בשי' זו דיוצא י"ח בקונה רק דעכ"פ מצוה עבידו מעיקר מצוה כתבו לכם לא מיירי דא"י רק כשכתבו מחדש לגמרי.
אבל נראה לענ"ד לישב הכל די"ל דלא מוכח מגמ' הנ"ל די"ל דה"פ דאותיב אביי לרבא דאמר דמצוה לכל אדם לכתוב לו ס"ת ולא יתנאה בשל אבותיו א"כ קשה מה חדוש במלך דכתב לו ס"ת לשמו ולא יתנאה בשל אחרים הרי גם בשל עצמו אינו יוצא ואפילו כשכתב לו מקודם שנתמנה א"י בזה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. א"כ אמאי קתני דלא יתנאה בשל אחרים הרי גם בשל עצמו א"י וה"ל לאשמעינן בהדיא דלא יתנאה במה שיש לו מקודם וע"ז משני לא נצרכא אלא לשתי תורות דעיקר בא להשמיענו דצריך ב' תורות א' להניח בבית גנזיו וא' להיות עמו כל י"ח וז"ב ופשוט לענ"ד ואין מזה הוכחה כלל כנ"ל:
ובשו"ת מהרי"ט סי' ה' נראה לכאורה כס' הת"ח הנ"ל שכ' שם לחלק בינו לבין בנו דמה ששייר לעצמו שיוכל ליקח הס"ת למקום שילך לא כיון רק אליו לבדו מפני שחייב בה להיות משלו. משא"כ בנו שאינו מקיים המצוה בשל אביו. א"כ לכאורה מבואר מדבריו ז"ל דצריך להיות שלו תמיד לענין קיום המצוה דמש"ה התנה ששייר לעצמו הזכות שיוליכנו לעיר אחרת אולם כ"ת הטבת לראות בזה דמוכח דלא כת"ח דשם מיירי בהקדיש את הס"ת ונמצא אין לו בה שום זכות ולס' הת"ח א"י עוד י"ח וצריך לכתוב אחרת א"כ מה לו בתנאו שהתנה שיוכל להוליכו לעיר אחרת אלא מ"מ נ"מ שיקרא בתורה שלו כיון שהוא מצוה משלו שכתבה משא"כ בנו שאין זה מצוה שלו. ונמצא מוכח ומבואר דאף בהקדיש מ"מ הוי מצוה שלו מפני שהוא כתבה ונהנתי מאוד שכוונתי לדברי מהרי"ט ודלא כהת"ח וז"ב כאשר בארתי למעלה:
ומעתה נבא להאי דינא ובדברי שאלתו ואשיב לכ"ת על דברי ק' בריש כל מראין האריך בפלפולא על דברי הרב מאריך בשלחנו בקסס שפתי לשונו להראות כחו ואונו בנידן מחילה בטעות וענינו בדבר שפתים סובב הולך עד שהגיע לאמתת הדבר דל"ש מחילה בחפץ ודבר שהוא בעין כדאיתא בש"ע חו"מ רמ"א וכמה דוכתי א"כ ל"ש בזה לומר דמחלו בהשתיקה כיון שהס"ת הוא בעינא בבהמ"ד ומה שמפלפל בענין חיוב אחריות בזה דבריו אין לו שחר אך במה שעמד ומתלונן על הקצה"ח שמשיג על התומים ומביא ראי' מחזקת ג"ש מדשתיק כולי האי ש"מ מחל לו אף שהקרקע בעין וכ"ת מתפלא הרי ע"כ שם חזקה שיש בו טענה הוא ואומר שקנהו ממנו. הנה ראי' הקצה"ח הוא מפ' חזקת דפריך שם אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה ופי' בתוס' שם וז"ל ה"נ כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הוי בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהוי שלו דאית לן למימר שמחל לו עכ"ל וע"ז תקשי איך שייך מחילה בקרקע ומני' מוכיח סברתו דהיינו הכוונה שמחל באופן נתינה שתהוי מחילתו כנתינתו וגם בטענו חטים והודה לו בשעורים דכתבו הרא"ש והטור מטעם מחילה שפיר קאמר הגאון הנ"ל דגם בדאיתא בעינא ע"כ דנתן לו באופן שיהי' נקנה לו אלא דאכתי יש לפלפל בזה ולהצדיק דברי התומים ז"ל אבל אכמ"ל עכ"פ אין תפיסה על הקצה"ח בפשיטות כמו שעלה על דעת כ"ת ני' אלא דמשו"ת הראש כלל מ' סי' ב' לא משמע כדברי הקצה"ח וכן בשו"ת מהריק שורש קי"ח רמזו הב"י בסי' רמ"א ג"כ לא משמע כדבריו ז"ל ואין כאן מקומו:
ומה שהביא כ"ת סמוכין לדבריו מהא דב"ק קי"א גבי נתן אשם ליהורב וכסף לידעי' כשלא קרבו כ"ד אחולי אחלו גבי' אף שהוא בעין אין משם ראי' כיון דאכתי לא זכה בי' ולא בא לידו אינו אלא כמו מכירי כהונה בשביל שהוא במשמרתו ואינו אלא כשיעבוד וחוב דיכול למחול והיינו דלא עדיף מבכור דיכול לסלק עצמו קודם חלוקה אף שמקרי מוחזק מ"מ סילוקו מהני ובשתיק לחוד מהני מחילתו עיין בש"ע סי' רע"ח וז"ב:
ובמה שהאריך קצת כ"ת בנידן דבעי כוונה לזכות והביא לכאן מה שהאריכו האחרונים בענין דעת אחרת מקנה אותו בדיעות הפוסקים מדברי הקצה"ח ונה"מ וכל הדברים יגעים ואינן מגיעים לכאן כלל חדא לפי דבריו מי הגיד לו שלא הי' רוצים לקנות אם נימא דמהני בזה המחילה כנתינה הרי אדרבא חזינן דטענו שמשנתפרדו מחבורתם ושתקו ולא תבעו חלקם נתנו להם א"כ בודאי ממילא רצו הם ושמחו כי זכו גם בחלק חבריהם. שנית שממילא משנתפרדו מביהמ"ד נסתלקו מזה הס"ת כי אין בידם כלל לתבוע חלקם כדבעינא למימר לקמן וממילא זכו אנשי ביהמ"ד שנשארו שמה וכיון שסילקו עצמם מהזכות אינם צריכים לקנותו ואין ביד המסלק לחזור ולזכות בו כיון שאין הס"ת בידם ועתה יזכו הנשארים היום ואם לפי דעת הרב ורומע"ל ל"ש כלל לומר מדשתקו מחלו דזה דוקא שייך בדיני ממונות כגון בשתק שראה חברו אוכל ומשמש בשדהו או שלא תבע מה שמגיע לו הוא מקום לעיין אם מחל או נתן לו משא"כ במצוה קריאת התורה מה בכך הרי ניחח לי' לחינש דליתעביד מצוה בממונו ורצו בזה שיקראו בצבור בתורה שלהם ועתה שצריכים גם הם להתורה למקום תפלתם לא הפסידו בזה חלקם אם לא כאשר יתבאר בס"ד מלתא בטעמא דידי:
אלא במה שהעלה רו"מ על הנה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו דנעלם ממנו דברי תוס' ב"ב נ"ד שכ' דהא דידו ש"ח קנה שלא מדעתו דוקא בשלא ידע אבל בידע ואינו רוצה לזכות לא זכו לדעתי כ"ת לא דקדק יפה בזה. הנה לפי דעתו אדמקשה על הנ"מ למה לא יקשה על הסברא זו מהגמ' דשם בפ' הפרה מ"ט גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ז"ק כנגד מעותיו ובא אחר והחזיק בו קנה השאר ופריך ותקנו לו חצרו מדריב"ח דחצרו ש"א קונה לו שלא מדעתו וקשה לפי ס' תוס' הנ"ל דידע שיש בידו משכונו של גר ולא נתכוון לקנותו לגמרי אלא דבאמת לק"מ היכא שהחפץ מונח ברשותו ולא נתכוין לשום דבר אלא בסתם ודאי דקנה לו חצרו וידו אלא דהתוס' כתבו בהחזיק בשטר אדעתא דלקנות הקרקע לבד ולא אדעתא דשטרא כיון דנתכוין לשום ענין אחר לא מהני הזכות להאי דלא נתכוין בה דוגמא לדבר הביא ר"י בשם הרשב"א בריש ברכות אף דמצות אין צריכין כוונה לצאת אבל בנתכוין לדבר אחר לא יצא י"ח במצוה זו שעסק בה ובסתם יצא ועיין ריש זבחים גבי קדשים סתמא לשמן קאי וכשרים ובחושב לדבר אחר פסול עיי"ש וא"כ אתי שפיר דברי הש"ס דסתמא המשכון עומד ברשותו של ישראל הממושכן וקאי לזכי' ושפיר פריך דתקני לו חצרו וגם בהא דכ' הנ"מ בהגבי' למדידה דג"כ סתמא לקנותו קאי. משא"כ בשטרא דהחזיק רק אדעתא דקרקע ולא רצה לקנות השטר רק חושב כדעתו לקרקע ומש"ה כשהחזיק אחר בהשטר קנה זה האחרון בהשטר והוא לא קנה כלום ומוקמי ארעא בחזקת המחזק אחריו וז"ב והבן היטב כי זה האמת ודברי מוחז"ל הגאון שרירין וקיימין:
ובהא דירושלמי פ"ה דנדרים חד בר נש דקידש אתתא בס"ת ושאלו קמי ר"י ואמר אינה מקודשת ורומע"ל הפליא מדוע לא הזכירוהו הפוס' דנ"מ לדינא. והנה מה שרצה כ"ת להבין טעמא דמלתא דהוי מקדש בטו"ה ותליא בהא אי טו"ה ממון או א"מ באמת אין זה טעם כלל דלאו טובת הנאה מקרי כיון דלישא אשה וללמוד תורה יכול למכרו ממון גמור הוי וכן היא ניהו דלא שייך גבה דנשים אינן חייבות בנשואין ובת"ת. א"כ אין אופן שתהי' רשאי למכרו וגם אם תרצה להחזיק במצות שאינה מצו"ע א"כ שוב מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מחשב גבה ממונא מ"מ ניחא כיון דהוא קדשה בו ולקחה אדעתא דהכי שתמכרני ובכותב ע"מ למכרו ג"כ מותר למכור כדאיתא בב"י ביו"ד סי' ע"ה ע"ש באורך דקונה ע"מ כן מותר למכור ועיין באו"ח סי' קנ"ג ליש פוס' בס"ת של יחיד מותר למכור מהאי טעמא א"כ הוי ממון גמור וכמו בפ"א מהל' מ"ש הבכור מוכרים אותו תמים חי' ומקדשים בו את האשה וגם בשלהי מס' בכורים דהם נכסי כהן כספר תורה ולגי' ספר תורה ע"ש בפי' הרב בפי' שני ועיין בתוסיו"ט ול"ד להא דאיבעי' להו ב"ב קנ"א בס"ת אי מקרי נכסי א"ל לאו ענין לזה כמשפרש"י שם כיון דמצוה הוא לאו בכלל נכסי הוי אבל עכ"פ ממון הוי ובשו"ת מהרי"ט סי' ה' יעיין שמה בהקדיש הס"ת לגמרי אלא ששייר לעצמו זכות להוליך עמו למקום שילך א"כ שם אין בידו למכרו לעולם ואין לו בו שום זכות אך לקרות בה וזה אין בו דין ממון כלל אלא מתורת טו"ה קרי לה ומוכח מני' גופא בשלא הקדישה ויש בידו בשום פעם לזבונה ממון הוי וא"כ ראוי להיות מקודשת וגם אין לומר דמש"ה אינה מקודשת בס"ת דלאו הנאת הגוף יש בו רק הנאת מצוה דלאו ליהנות נתנו ז"א דלכאורה מוכח ממתני' דנדרים מ"ח בשותף שאוסר הנאתו אסורי' בדבר של אותו העיר כגון והספרים ופירש"י והר"ן בס"ת וקשה איך יכול לאסור הרי מצות לאו ליהנות נתנו ובב"י בשם הרשב"א מוחק ממתני' והספרים אבל בכל הפוסקים איתא ועיין בש"ע או"ח סי' קנ"ד ובש"ך שם ס"ק ל"ח וביו"ד סי' רנ"ד רק מצד התקנה מותר אבל מדינא יכול לאסור וקשה הרי מצות לאו ליה"נ וע"כ צ"ל דיש בו איזו צד הנאת ממון והגוף אלא די"ל דה"פ שם כיון דאין ברירה א"כ איך ילמוד בשל שותפות והשותף אינו רוצה להניח לו ללמוד הרי יש בו משום גזל בחלק חברו אלא כמ"ש הר"ן בנדרים דלכ"א יש בו שיעבוד על חלק חברו וקונם מפקיע מידי שעבודו ונמצא שוב יכול למחות בו מצד גזל שלא ילמוד בתנ"ך שלו והרשב"א דמוחק דקדק שם בלשונו דיכול לקרות קריאה של צבור היינו לשמוע הקריאה דאין גזל בקול כמ"ש הרמב"ם בהל' שופר ובקריאה לחוד מצוה הוא ומצות לאו ליה"נ וז"ב והבן ודו"ק היטב:
אלא דיש לדין מהא דכ' תוס' פ' השוכר את הפועל גבי המקדש בערלה דא"מ ואף דיש בה שוה פרוטה שלא כ"ה או שו"פ את האפר ובקידושין תירצו בא' ובע"ז תי' דלא הוי דומיא לקיחה קיחה משדה עפרון דראוי לכל הנאות ודברי תוס' אלו צריכין ביאור דלאו סיפא רישא ולא רישא סיפא וכבר עמד בזה המשל"מ פ"ה מהא ועיין בס' א"מ שפי' דברי תוס' ובס' או"ח האריך הרחיב הרבה מאוד ומבואר גם אצלי במק"א בעז"ה ביאור היטב בקצרה. אבל עכ"פ יש ללמוד דהא דמקודשת בש"פ צריך להיות דומיא דשד"ע הנ"ל דראוי לכל הנאות בעינא. א"כ גם בס"ת ג"כ ניהו דיכול למכור בשעת הדחק מ"מ לא הוי דומיא דשד"ע דאינו עשוי אלא למצוה ועיקרו אינו עשוי להנאת הגוף ול"ד לש"ע ומש"ה אינן לקידושין אבל האמת נראה לי בכוונה אמתית בדברי הירושלמי הנ"ל ומש"ה לא צריכי הפוסקים להביא האי דינא דנכלל הוא בהאי דקימ"ל בקידש באבן טוב. ובמלתא דצריך שומא אינו מקודשת דלא סמכה דעתה ועיין בקידושין ט' שם בתוס' ד"ה שיראי ל"צ שומא אבל אבנים טובים ומרגליות דבר שאין שומא ידוע ורגיל לטעות צריך דוקא שומא ומעתה מכ"ש בס"ת דאין שומתן ידוע ואי אפשר לברר כלל ולשומן בבירור ע"כ סתמו דאינה מקודשת בקידש בס"ת אבל באמת אי נישום תחלה וידעה שוי' ונתן לה בתורת כסף השיוו בפירוש אפשר דאז מקודשת בתורת כש"כ וכל ש"כ זה דאיתרבו זה הנ"ל בביאור דינא דהירושלמי:
ועתה שוב אשוב לגופא דדינא בשאלתו בנידן דידי' מה דפשיט וברור בעיני הרב דשם שהדין עם אנשי הקלויז המה הנפרדים מביהמ"ד מהחבורה הם יקחו חלקם בהס"ת לא כן לבבי עמו בזה ואיפוך אנא ברירה דמלתא בשותפין בס"ת אין בו דין גוד או אגוד דאינו יכול לכופו למכור חלקו כיון דאין מוכרים ס"ת ושאני דבר הרשות דעשוי למכור משא"כ בדבר מצוה דמתחלה עשאו לקרות בו בצבור ואסור למכור וכשם שאסור למכור כלה כך אסור למכור חלק א' א"כ ודאי דל"ש לומר גאא"ג ולחלקו בזמנים ג"כ אינו יכולים לומר כדאיתא בטור חו"מ סי' קע"א כשם שאין לו לסלקו לגמרי מכלה כך אין לו לסלקו למחצה משעה חדא עי"ש וכן בש"ע שם סעי'. אלא הדבר מבואר דכיון דבתחלה עשאו לקרות בו ביחד במקום שהתפללו אז ע"מ כן נשתתפו שיהי' כן לעולם והרי מבואר באו"ח סי' קנ"ד סעי' ט"ו ונובע הדבר ממ"כ בב"י כשהתנו מקודם בשעה שנכנסו כשירצה א' מהם לילך לעיר אחרת יתנו לו חלקו הרי ממילא מובן דוקא בהתנה כן מקודם אבל בלא התנה מקודם אף כשילך אחד מהם אין לו לתבוע חלקו מהם ומה טוב ויפה ונכון ס' זקני הט"ז ז"ל שמחלק בין ס"ת לביב בדבר הרשות ואינו אלא זכות ממון ודאי דפשיטא דכשרוצה לחלוק הרשות בידו באחד מן האופנים שמבוארים בש"ע משא"כ בס"ת שלא ניתן לחלק לא למכור ולא לסלק רק תמיד ישאר במצותו ומה לזה שא' מהם הלך לדרכו והרי גם כשילך משם לא אבד מצותו משא"כ בהבית עיקרו עשאו לשם הנאתו ומה להנשארים שיתהנו מחלק של חברו יאכל הלה וחדי משא"כ במצות ס"ת והבן וסברתו נכונה מאוד. ומעתה גם כשיחיד נותן סתם ספרו לביהכ"נ הרבה פוס' סברו דמה"ס כוונתו שישאר לעולם בביהכ"נ ויש כח בהנשארים למחות בידו שלא יקח מביהכ"נ וניהו דכמה פוס' חולקים בדבר דהולכים אחר הכוונה ומה"ס לא נתנו לחלוטין וזה דוקא כשיחיד נותן ספרו לביהכ"נ משא"כ בשותפים שעשאו בחבורה אחת בודאי מסתמא נכנסו ע"מ כן ובחזקת כלם עמד ולא יכול שוב אחד מהם להפרד ולתבוע חלקו ואין מוציאין מיד המוחזק בזה לכ"ע והבן היטב כי הדין ברור:
ודוגמת ראי' אביא לזה דאין היחיד יכול שוב לתבוע חלקו כשיצא מהשותפים בס"ת או בביהכנ"ס והא דב"ב דמ"ג בני העיר שנגנב מהם הס"ת אין מביאין ראי' ולא מדיינין באנשי אותו העיר ופריך שם ולסלקו ב"ת מנייהו ולדיינו ועיי"ש בפירשב"ם דהקושיא וכי מסלק נפשי' מי מסלק והתניא ומשני שאני ס"ת דלשמועה קאי וביש ביהכ"נ אחר בעיר יבואר בש"ע חו"מ סי' ז' ול"ז דמהני הסילוק ועתה אם איתא דגם לאחר שיסלק נפשי' והולך למק"א אכתי יכול לתבוע חלקו א"כ מה מהני הסילוק גם כשיש ביהכ"נ אחר והלך מביהכ"נ הראשון הרי אכתי נוגע בעדות ופסול לדין ג"כ דמקרקיש לי' בזוזי שיתבע אח"כ חלקו שהי' לו מקודם וסתמא תנו בפוסקים אפי' כשיש לו שותפות וחלק בהס"ת ג"כ מהני הסילוק כשילד למק"א והרי יכול אח"כ לתבוע חלקו שיש לו בשותפות ודוחק לומר דמיירי בקטן שהקנה ונתן חלקו לגמרי דגם זה אינו כשיש לו שותפות וחלק בהמצוה איך יקנה וימחול חלקו בהמצוה אלא ע"כ בסילק בעלמא כשהולך למק"א אינו יכול לתבוע שיתנו לו הנשארים חלקו מקודם שעל מנת כן נשתתפו מתחלתו שיקראו ביחד בתורתם וכשילך אחד מהם או יותר מה להם להנשארים. וא"צ ליתן להנפרדים מהם דבר והא דאיתא במבי"ט הובא במג"א סי' ה' שיחלקו גם בהס"ת לזמנים התם מיירי שנפרדו כלם מהמקום ההוא לאיזו סבה ואין לא' חזקה יותר מלחברו ושניהם שוים ובע"כ ובאונס נתחלקו זה מזה. וראוי הוא לחלק ביניהם לזמנים (וגם מזה ראי' דאין בס"ת דין דגוד או אגוד מדלא המציא המבי"ט שום אופן חלוקה כי אם לזמנים ושניהם צריכים לכל הזמנים או כמבואר למעלה דבס"ת אין א' יכול להכריח חברו למכור חלקו כנ"ל) אבל כשהולך א' מהם או הרבה מהם למק"א אין להם לתבוע חלקם מהנשארים כי אם בהתנו מקודם ככתוב בב"י ובש"ע שם:
ואשר דרוש דרשו הנקודות המפסיקים ומפרידים בין הדבקים ס"ת ולקנות ספרים לבהמ"ד ומחולקים מתי נעשו הנקודות בזה לדעתי אין דורשין לשון הדיוט כי י"ל בזה טעות סופר והעיקר תלוי שאמרו האנשים בהקלויז שכך התנו בפירוש בעת שירצו יקחו עמהם הס"ת לחוץ ואם אנשי הבהמ"ד מודים לזה שוב אין נ"מ בהנקודות ואם מכחישים זא"ז הדבר תלוי באשלי רברבי בנותן סתם לביהמ"ד כמבואר בט"ז או"ח ובש"ך יו"ד רנ"ט והבאתי למעלה אבל כ"ז אם ילכו כלם ביחד כל החבורה אם יוליכו עמהם הס"ת מהביהמ"ד אבל קצתם ודאי דאין בידם שיקחו מהנשארים כמ"ש למעלה דע"מ כן נשתתפו וכמ"ש הר"ן בנדרים ר"פ השותפים דהיינו טעמא דרבנן יכולים לאסור. ע"ש באורך דכל חד מהשותפים יש לו חלק אחד קנין הגוף ועל של חברו שעבוד דאין הלה יכול לעכב עליו עיי"ש. ומעתה איך יכול זה לומר הנני הולך למק"א תן לי חלקי הלא משעובד גם חלקך אלי וע"מ כן נשתתפו שיהי' כ"א משתמש בכל החפץ וז"ב אלא דבדבר של ממון יכולים לחלק בגא"א וכדומה. משא"כ בדבר של מצוה אין לזה הנשאר להפסיד בשביל דזה רצה לילך משם. והרי בש"ע או"ח סי' נ"ד סעי' כ"א דאחד הרוצה לצאת יכולים לכופו שלא לצאת או להעמיד אחר במקומו ואין להם להפסיד בשביל מה שהוא רוצה לצאת ובשו"ת מהרי"ל סי' נ"ז איתא דחל על היוצאין כעל הנשארים. אם לא כשהוא אונס שלא יבא למדינה אז אונס רחמנא פטרי' אבל כשהוא אונס מחמת ממון לא פטרו ע"כ גם בזה אני אומר כשהם יוצאין מבהמ"ד הזו ברצונם ודאי להם לתבוע חלקם מידי דהוה כשותפים שבנאו בהכ"נ ביחד ויצאו קצתם מן העיר או שבנו עוד ביהכנ"ס וגם יאמרו שיתנו להם חלקם ואפי' כשיצאו מתוך אונס רחמנא חייבי לא אמרינן ומה להנשארים שהם יוצאים מתוך אונס. ועוד נ"ל שהיוצאים אינן יכולים להוציא מהנשארים אם לא התנו בפירוש. כיון דגם בנתנו ס"ת בסתם לבהכ"נ פליגו הפוס' אם רשות בידם להוציא אח"כ כשעבר זמן רב והחזיקו בו הקהל. א"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. והנשארים עכ"פ יש להם חלק בודאי והוי כמו אין ספק מוציא מידי ודאי גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא בפ' החולץ והתוס' בריש ב"מ הקשו שם גבי זה אומר כלה שלי דנימא דזה שאומר ח"ש איך יוציא כלום מהאי שהוא ודאי ותירץ שבתוס' אינם מובנים ועיין שם באס"ז ומעולה שבתירוצים שמה מובן היטב בשם הריצב"ש שאני התם שהיבם בני ודאי מיד שמת הסבא הרי הוא מוחזק בכל הנכסים ע"כ על הספק להביא ראי' שבא להוציא מחזקתו. אבל בכאן אעפ"י שהודה לו במחצית לא איתחזק במחצה האחרת ע"ש ומעתה בנ"ד שהנשארים המה בחזקתם מתחל' וחלקם הוא ודאי והיוצאים באים עתה להוציא עליהם להביא ראי' שכך התנו מקודם שיהי' תמיד ברשותם לתבוע חלקם או אם ע"מ כן יצאו ולא נתנו חלקם להנשארים א"כ ניהו שכנגד שאר אנשים המתפללים בביהמ"ד לא מהני החזקה לומר דמתחלה נתנו לחלוטין כדעת כמה פוסקים הובאו בש"ך יו"ד אבל אין זה רק מתורת ספק. אבל נגד הנשארים שהי' שותפים מתחלה והמה ודאי מוחזקים שפיר אמרינן בזה אין ספק מוציא מידי ודאי. והבן היטב בזה כי זה נכון וברור:
ומה שהם טוענים שכך הי' ביניהם תנאי מקודם בעת כתיבת הס"ת שרשות בידם תמיד ליקח הס"ת עמהם כשירצו לילך מביהמ"ד הנה אין מבואר בהשאלה אם כלם מודים לזה וכפי הנראה שהם מכחישים עצמם א"כ נראה דאין נאמנים בזה דהפנקס שנעשה בין החבורה הוי כשטר שכלם חתומים שמה ועדים שחתמו על השטר בסתם ואח"כ אומרים תנאי הי' דברינו וחלקו הפוס' בין תנאי בקו"ע לתנאי בשוא"ת עיין בש"ך בחו"מ מ"ו ס"ק ק"ז והיינו דאוקי השטר בתוקפו ובחזקתו. א"כ גם בזה אינם נאמני' להוסיף תנאי שלא נאמר בהפנקס דגם בשטר כשכ"י יוצא ממק"א א"נ לומר תנאי הי' דברינו. עיי' בש"ך כמה דוכתא רק כשאין כ"י יממ"א מטעם הפה שאסר הפה שהתיר. ואפי' לפי החילוק של הסמ"ע והט"ז בין עדות בע"פ לבין שטר מטעם שבע"פ מדלא הזכירו התנאי ודאי דל"ה שום תנאי משא"כ בשטר שחתמו על השטר. מוכח מזה דבפנקס שנרשם שם כמה פונקטין כדרך לפרוטי כל פרט הדברי' וכל האופני' ועניני' להזכירם בפנקס ומדלא נכתב שמה התנאי הוכחה גדולה יותר מעדות שבע"פ א"כ ודאי דאינם נאמני'. ומעתה גם בזה דהפנקס נכתב סתם שעשו שותפות לעשות ס"ת לביהמ"ד ולא נכתב התנאי מפורש והם אומרים תנאי הי' בדבר ורוצים להוציא מחזקת הנשארים השותפים אינם נאמנים ושוב הוי כספיקא דפלוגתא ואין ספק מוציא מידי ודאי. גלל כן הדבר פשוט וברור בעיני שאין להיוצאים מבהמ"ד שום תביעה מהנשארים לתבוע חלקם מהס"ת דלא כדעת הרב דשם. ותו לא מידי:
ואשר תמה כ"ת על הט"ז ביו"ד סי' רפ"ג שכ' אותן שכתבו פסוקים לסימן טוב לא שפיר עבדו. ורש"י ביבמות פ"י דהא דאין כותבין מגלה להתלמד דוקא בדרך קדושה אבל לספירת דברים בעלמא אין איסור. לק"מ שהרי רש"י מסיים במקום מצוה שרי. והט"ז כ' שלא במקום מצוה רק לסימן טוב בעלמא וגם דאינו אסור מדינא רק שכ' לא שפיר עבדו כיון שאינו במקום מצוה ובמקום מצוה כ' המהרי"ט בת' ח"א סי' ג' דבביהכ"נ לפאר בית אלקינו או לעורר לבב ישראל לתשובה אין איסור והם ממש כדברי רש"י והט"ז קאי על שלא במקום מצוה ואין קושי' כלל :
ודרך אגב אמרתי לא אמנע מלכתוב גם בהאי דינא דנ"מ לדינא הנוהג בזה"ז ואשיב אליך במה שהקשה לשאול להר' ראב"ד ני' וחזר ושאל אותי:
והנה במה שהקשה על התומים בסי' פ"א שעמד על הש"ך ס"ק ע"ז שכ' דמיירי רק במלוה בע"פ אבל בשטר על הקרן לא מיירי הראב"ד ול"פ על הבעה"ע דלא יכול לכפור הקרן וא"י לומר משטה. והתומים ז"ל עמד דאכתי יש לו מגו דנאנסו פלגא דפקדון ודוחק לאוקמי דרווחי' עלו יותר מפלגא דקרנא . ודברי הש"ך בתומים. ורומע"ל הקשה דאי"ל מגו דנאנסו דיכול לומר דכלה מלוה היא. וע"כ אין דבריו אמורים אלא כשלא נכתב בשטר מפורש שהוא שטר עסקא רק היכא שיש למלוה שטר עסקא בלבד שטר מלוה. אף דאסור לעשות כן כמבואר ביו"ד קע"ז אבל מ"מ בדיעבד מותר ליקח ממנו הרווחים ואפי' בע"כ מחויב ליתן לו כמבואר בשו"ת הרא"ש הובא בד"מ סימן הנ"ל. א"כ שוב בזה יכול לכאורה להקשות דלא מהני טענתו דנאנסו דיכול להטמין ולהעלים שט"ע ולומר דכלה מלוה הוי. אלא דגם זה אינו דירא להעלים ולומר דהוי מלוה דיפסיד רווחים דבתחלה לא ידע שיאמר שהפסיד גם הקרן באונס. והי' בדעתו לתבוע חלקו ברווחים. ומגו לגרוע לא אמרינן עיין בכה"ג סי' פ"ב ס"ק קע"ב והבן וא"כ שפיר הקשה התומים. אלא מה דלא הביאו אחרונים וסתמו כהש"ך. לדעתי משום דלא משתכח האי דינא לדידן דסתם שטר עסקא נעשה בענין דלא יהי' נאמן על ההפסד רק בשני עדים ידועים כדאיתא ביו"ד קע"ז ס"ק כ' ע"ש וא"כ שוב אין נ"מ בהאי דינא:
ועוד נ"ל לומר לדחות ס' התומים ז"ל. למאי דהקשה הסמ"ע בהמק"ח ס"ק י"ז דהא דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דהוי לא שכיח ומגו דל"ש ל"א ותי' כיון דהחזרתי הוי העזה ובנאנסו ליכא העזה א"כ שני הטענות שוים לכ"א איכא ריעותא ומש"ה הוי מגו מהעזה לל"ש. וא"כ בזה שמכחישין זא"ז דהלוה מכחיש דלא אמר לי' לשם קרנא א"כ הוי העזה לבד. אבל אם אמור יאמר נאנסו. הוי ל"ש וגם העזה כיון שהמלוה טען שאמר לו בפירוש לשם רווחא נתן לי א"כ בטענת המגו ריעותא משני טעמים דל"ש וגם העזה דמכחיש לי' לומר רווחא הי' לו משא"כ בהכחשה וטענה ראשונה ליכא כ"א העזה לבד. א"כ שוב אין כאן מגו. וז"ב. אלא דזה ניחא בטענה דמכחישו לומר שאמר לו בפירוש לשם רווחא והלוה מכחישו שנתן לו סתמא. אבל בדינא של הראב"ד והבעה"ע דמודה לי' שנתן לו לשם רווחים אלא שטוען השטאה שהשטה בו לומר רווחים. ובאמת לא הי' לו רווחים וע"ז כ' הש"ך ז"ל ג"כ דבשטר מודה הראב"ד ולכאורה ע"ז שפיר י"ל לכאורה ס' התומים דנאמן לומר השטאה במגו דנאנסו וא"ל דהוי מגו דל"ש דאין עתה העזה במה שאומר לא הרוחתי דאינו מכיר בשקרו. ז"א דהאי טענה ג"כ טענה רעוע הוא דמשנתן לו לשם רווחא וכ"ה לא עבדו אינשי להשטאה. אמנם גם זה לק"מ. דא"כ הוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דודאי אמת הי' שיש לו רווחים וכמ"ש הש"ך בס"ק שלפני זה. דהוי מגו במק"ע ע"כ הנכון לדינא כמ"ש הש"ך ז"ל:
אלא בזאת אני מסתפק אם הטראטע שנוהג האידנא בין הסוחרים אי דינו כשטר או רק ככ"י בעלמא דניהו שכ' התומים ז"ל בסי' ס"ט ס"ק ה' בח"כ כ' דאינו נאמן לומר פרעתי מכח דדינא דמלכותא ויכול למכרו לאחר ובודאי מקפיד עליו להניח כ"י כזה ביד המלוה. אולם זה דוקא כשהחתימה עכ"פ מוחזק בכח דינא דמלכותא דהיינו שמקיום הוא בערכאותיהם או בשני עדים אף דהוי ע"פ ד"ת ככ"י בעלמא היכא שאין העדים מעידין על גוף הלואה רק על החתימה כדאיתא בחו"מ סי' ס"ט דהעדים צ"ל לקיים הענין מ"מ כיון שכבר נהגו כך ויש לו כל חומר עפ"י דיניהם וכן נהוג בין הסוחרי' שפיר י"ל דכ"י כזה לא עבדי אינשי להניח בידו וקפדו עליו וס' התומים ז"ל נכון לדינא. אבל באומר זה אינו כ"י וכופר בהחתימה ודאי דלא מהני א"כ גם פרעתי יכול לטעון דלא עדיף משטר פקדון דיכול לטעון החזרתי ול"ש לומר שטרך בידי מה בעי כיון דיכול לומר סמכתי על המגו כדאיתא פ' המוכר דף ע' וכן בש"ע סי' רצ"ו סעי"ב דאין חייש לשטרא כשמצי למפטר נפשי' בטענת נאנסו א"כ גם בזה כיון דמצי למפטר נפשי' לומר להד"ם דאין זה חת"י כ"ז שאינו מוחזק חתימתו לפנינו ועל הטראטע לא נחתמו עדים על החתימה א"כ לדעתי שוב יכול לומר פרעתי במגו דלהד"ם ולא חש שהניח כ"י כזה בידו. ואין לומר כיון דעפ"י דיניהם מחויב להשליש המעות באומר שאין זה כ"י. מ"מ יש לדון בזה חדא דגם לפי דיניהם עכ"פ אינו מוציא המלוה המעות עדיין אלא שהוא מושלש בידיהם עד שיתגלה שאין זה חתימתו וגם עפי"ז כשישבע שאין זה חתימתו וחזר לו המעות המושלש. ועוד אם יתבע אותו לד"ת אינו מחויב להשליש רק תיכף ישבע שאין זה חתימתו ולא לוה וכי נחשדו ישראל ע"כ לילך בערכאותיהם טרם שיהי' לו רשות מהב"ד א"כ אני נבוך בזה בהטראטע הנהוג בינינו. אם נאמן לומר פרעתי ואכתי צריך לי תלמוד בזה ותמיד אני מסופק ונבוך לדינא אם לדיינו כדין שטר ככ"י. אבל בהוחזק חתימה זו בערכאותיהם. אז ודאי דין שטר יש לו כנ"ל ואכמ"ל בזה. ידידו הדו"ש כותב בנחיצה וחותם בברכה הצעיר יואל אשכנזי אבדק"ק זלאטשוב: